לכסניה היקרה, שלום! 3.12.36
הכתיבה אינה פשוטה כל־כך. בכתלים נבעו פרצים, וגם האיש, אשר על המשמר, נפקד מקומו. העצב משוטט בין החפירות.
לפנים, בעודני נער רך, בן שלוש־עשרה, ראיתי את המוות בדמותם המבעיתה של המלחמה והפרעות. או־אז בכיתי בפעם האחרונה; ייתכן על שום שהיה זה התחוּם, בו חדל האדם להכיר בחיים. מכאן ואילך מתחילה השבירה מתוך הכרה של מה שקרוי בטעות בשם “חיים”, וצמיחתה של מערכת המחשבות והפעולות הראויה לשמה, הבלתי־ידועה. מדוע כה נכסף אני לבכות עתה, ליד קברו של משה1? האומנם מחמת הכרת חולשתנו, הכרת התלוּת ללא מנוס מפניה, בכוחות שאין להתגבר עליהם?
4.12
הלא תוכלי לתאר לעצמך מה העיק הרגש שתקפני עם עצם ההרהור בכך, שיש להתחלק בידיעה עם ויקטור מיכאילוביץ'2, שני ימים רצופים, עם בואי לפראג, דחיתי את הדבר. היום צילצלתי בטלפון אל “גרֶפנבֶּרג־פרייוואלד” (בית־הבראה בשלזיה, בו מתאכסנים הצֶ’רנובים). נתברר שכבר ידוע להם הדבר.
דיברה אי. ס. שהותם בבית־הבראה נתארכה בשל החום הגבוה שתקף את ויקטור מיכאילוביץ' אבל זה כבר שבועים שהטמפרטורה נורמלית. היום־מחר יקבע הרופא אם אפשר להתיר להם לנסוע לפראג. ואם כן – נתראה אתם כאן, ואולם אם הם יישארו שם לחגים – אשתדל לנסוע אליהם.
אשר לבקשתך: אעשה, כמובן, את כל האפשרי. היום ביקרתי את יֶגוֹר יֶגורוביץ' לַזַרֶב, מידיו קיבלתי מכתב־המלצה אל מנהל הארכיון. אנוכי מצאתי מאוד חן בעיני הזקן. הוא חביב מאוד, איש־שיחה בלתי־מצוי, מתעניין ביותר בכל הנוצר בארץ־ישראל. נתן לי במתנה את הספר “מתוך חליפת־המכתבים עם הידידים”, בו כלול חומר ביוגרפי רב־ענין. הוא ביקשני למסור ד"ש לניק. פֵיד. נוֹבוֹז’ילוב, אשר הוציא אי־פעם עתון פדגוגי רוסי, בו השתתפת גם את. ובכן, אם לא מחר, בשבת, הרי ביום שני אהיה בארכיון ואתקין עבורך העתק מכתב־היד, אם אמנם יימצא כזה.
עבודתי ערה, מחייבת מרץ ורבת־ענין. במשך שנים־שלושת החדשים האחרונים סיירתי בקבוצות החלוצים, אירגנתי שם “סמינריונים” בידיעת ארץ־ישראל, הבטחתי את לימוד העברית, הסדרתי ענינים שונים, שחייבו התערבותי. בקרוב ייערכו מחנות־חורף של הנוער, ושם העבודה שונה במקצת, אבל לא פחות אינטנסיבית. כך, תוך כדי עשוֹתי את עבודתי, הספקתי לסייר בכל בוהמיה המערבית, ובכלל זה גם בקַרלסבַּד, מריאנבד, פִּילזֶן, טֶפּליץ ובמקומות אחרים שיש בהם ענין לא מעט.
לעת עתה נפסיק בזה.
-
משה בילינסון – נולד ברוסיה ב־1891. מאבירי הפובליציסטיקה הארצישראלית. ראשיתו בתנועה הסוציאליסטית הרוסית. בתקופת המלחמה, משגמר את הפאקולטה לרפואה בבאזל התחיל לומד אידיש ועברית. ב־1921 עבר לאיטליה ושם קשר קשרים עם בני משפחתה של כסניה זילברברג. לאחר פגישותיו עם אישי תנועת־העבודה הארצישראלית, וב. כצנלסון בתוכם, נצמד לתנועת־העבודה הציונית. ב־1924 עלה לארץ, עבד בחברת “מעבר” בפתח־תקוה. בהיווסד “דבר” ב־1925 נקרא לעבודת המערכת, בה המשיך בהצלחה רבה, עד יום מותו, ה' כסלו תרצ"ז. ↩︎
-
ויקטור צ’רנוב – ממנהיגיה החשובים ביותר של מפלגת הסוציאלרבולוציונרים ברוסיה ומורה־הוראה שלה. נולד ב־1873. פעיל בתנועה המהפכנית משחר נעוריו, פרסם הרבה מאמרים וספרים. ניסה לשלב, מבחינה רעיונית, את תנועת הנארודניקים (עממיים) הרוסיים עם התנועה הסוציאלדמוקרטית האירופית. מיניסטר לחקלאות בממשלת קרנסקי, לאחר מהפכת 1917; יושב־ראש האסיפה המכוננת הרוסית. ברח מרוסיה עם השתלטות הבולשביקים. ידיד ארץ־ישראל העובדת. השתתף ב"דבר", ביקר בארץ ב־1935, והתידד עם ש. זרחי. קשרי הידידות נמשכו גם בצ’כיה, שם נפגשו לעתים קרובות. מת ב־1952. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.