עיון בביוגראפיה המרתקת שכתב ש. פורת עורר בי חשק להוריד שוב מן המדף את הקובץ שירי חרב של רטוש. בפתח הספר המהוּדר תמונת המשורר: פה קפוּץ בחיוך אירוני, עיניים חכמות צופות נכחן, קמטים עמוקים עוטרים את מצחו, את גשר אפו הדורסני, את זוויות עיניו ואת סנטרו: קמטי צימוּק שהתקשה או לוּז של אגוז פֶקן. בעמוד שמול התמונה רשום בכתב ידו: “מהדורה ראשונה זו של שירי חרב יצאה במאה ושמונים דְפסים, מנחת המחבר לאוהבי שירו. זהו טופס מס. 43. לאריה זקס בידידות. יונתן רטוש.” אין תאריך. העמודים לא ממוספרים. אני פותח את הספר באקראי ומוצא שיר קצר המכוּנה “יסוד”.“בִּנְיַן הַתַּחַת / שֶׁל כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת / הַנַּעֲלוֹת / הָאֵלֶּה / מִתְנַשֵּׂא / – אַדִּיר! – / אֶל עָל.”

זהו כל השיר. בזכרוני אני שומע היטב את קולו הניחר וצחוקו הלגלגני של רטוש.

הקִרבה בין רטוש לביני היתה קשורה בין היתר להתעניינותו העזה של רטוש בספרויות צרפת ואנגליה. האידיאולוגיה החד־לשונית שלו לא מנעה ממנו לשלוט שליטת־קריאה משוררית גם בשפות האירופיות. פעם הבאתי לו את “השושנה החולה” של ויליאם בלייק וביקשתי ממנו לתרגם לי את השיר לעברית. הדבר היה בקפה “ביתן” ברחוב דיזנגוף, לפני שרטוש גלה צפונה לקפה “אוסלו” שעל גדת הירקון. הוא מזג לי כוסית נדיבה מתוך בקבוק ה“שטוק 84” שעמד על השולחן, נטל מפית, וכהרף־עין רשם עליה את השיר בעברית.

בשיר הלועזי מוצג invisible worm, המעופף־לו באפלה, מגיע לאפיריון הארגמן של לב השושנה החולה, ובכוח אהבתו הנוראה הורס את חייה. משורר נאיבי יותר מרטוש (מבחינה לשונית) בוודאי היה מציג את היצור הבלתי־נראה הזה כ“תולע”, שהרי זו משמעות המלה באנגלית מודרנית, ומשמעות כזו אף מתבקשת לכאורה מדימוי הכרסום האפל והסודי בלב המיטה (או הערוגה) של השושנה. רטוש רשם “שפיפון חסוּי”.

בכך היה נאמן לא רק לכוונתו של בלייק ולהבנתו־הוא את השיר, אלא גם למשמעות המקורית של המלה באנגלית עתיקה: “וורם” באנגלו־סקסית אינו תולע כלל, אלא הוא מין דרקון או נחש קדמוני, ורטוש ידע זאת לא משום שלמד אי פעם אנגלית עתיקה בצורה מסודרת – מסתבר שבגימנסיה לא הצטיין במיוחד אפילו באנגלית רגילה – אלא מתוקף אותו חוש לשוני בלתי־טועה, שרק משוררים גדולים ניחנו בו.

העלעול באלבום שירי חרב מביא אותי לשיר האהוב עלי מכולם, “דאונים על הכרמל”. זו לשונו:

“חֵיפָה הִיא עִיר מְשֻׁנָּה. / כְּאִלּוּ עִיר גְּדוֹלָה. / חוֹף / יָם / הָרִים. / שְׁכוּנוֹת שְׁכוּנוֹת שְׁכוּנוֹת. // אֲבָל בָּאֶמְצַע – אֵין מְתֹם. / אֶפְשָׁר לָלֶכֶת וְלָלֶכֶת וְלָלֶכֶת / וְלֹא לִהְיוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם. // חֵיפָה הִיא עִיר עֲצוּמָה. / נֵפְט. קַטָּרִים. / וָאֳנִיּוֹת צוֹפְרוֹת צוֹפְרוֹת / אֳנִיּוֹת שֶׁל מַמָּשׁ, שֶׁל מִלְחָמָה. // אֲבָל – בִּשְׁבִיל עַצְמָהּ? / – לֹא כְלוּם. // הַנֵּפְט – עִירָקִי! / הַקַּטָּרִים – פָּלֶשְׂתִּינָאִים. / הָאֳנִיּוֹת – זֶה לֹא נָעִים, אֶחָא, / אֲבָל גַּם הֵן זָרוֹת. // כָּל כָּךְ צְעִירָה – וְרַע. / הַכֹּל עָקֹם מִסָּבִיב. / אֵין לָהּ אֲפִלּוּ פּוּרִים פַּעַם / אַחַת בַּשָּׁנָה / כְּמוֹ לְתֵל אָבִיב. // חֵיפָה הִיא עִיר רְצִינִית. / מָחָר? – מָחָר יִהְיוּ אֲפִלּוּ / מַפְצִיצִים. / לְמָחָר הַכֹּל מֻתָּר / מֻפְקָר כָּזֶה. / אֲבָל – הַיּוֹם? / הַיּוֹם? / חֵיפָה אֵינֶנָּה אוֹהֶבֶת לַחֲלֹם / כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם הַהֲדוּרָה וְהַקַּבְּצָנִית // וְלֹא לִרְקֹד עַל־כָּל – הַהַפְגָּנוֹת / כְּמוֹ אַלֶנְבִּי וּבֶן־יְהוּדָה בְּתֵל אָבִיב. // חֵיפָה רוֹצָה דָּבָר פָּשׁוּט. / דָּבָר מַמָּשׁ. / דָּבָר מוּכָן. / בְּלִי כִּרְכּוּרִים. / כְּמוֹ חֲתִיכַת בַּרְזֶל. כְּמוֹ / הַתֶּכְנִיּוֹן וּבֵית הַמְּלָאכָה. / יְהֵא אֲפִלּוּ דְּאוֹנִים, אֶחָא. // וְאֵין דָּבָר שֶׁיֵּשׁ רַק חֲמִשָּׁה־עָשָׂר / בִּשְׁבִיל שְׁלשׁ מֵאוֹת בָּחוּר. / אֶתְמוֹל גַּם אֵלֶּה לֹא הָיוּ. // וְלֹא חָשׁוּב אִם אֵיזֶה תֵּל־אָבִיב פּוֹרֵחַ / יַחְשֹׁב שֶׁהוּא טַיָּס גִּבּוֹר. / זֶה רַק אוֹרֵחַ. זֶה יַעֲבֹר. // מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר זוֹ רַק הַמַּמָּשׁוּת: / בְּלִי מָנוֹעַ – / בְּלִי בֶּנְזִין – / זוֹרְקִים אוֹתְךָ בַּחֲלַל הָאֲוִיר / בְּלִי כָּל הִתְחַיְּבוּת. / כָּכָה סְתָם. כְּמוֹ הַבְטָחָה – צְלַח! // וְכָל הַמְאַחֵר לָרֶדֶת וְלָבוֹא / הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. // נַדְנֵד כְּכָל אֲשֶׁר תּוּכַל. / כְּאִלּוּ אֵין אַתָּה אוֹמֵר לָרֶדֶת כְּלָל. / כְּאִלּוּ נִכְנַס בְּךָ הָרוּחַ. / כְּאִלּוּ הוּא נוֹשֵׂא אוֹתְךָ / – עַד הַסּוֹף – / עִם כָּל הַהַבְטָחוֹת / לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.”

מהו סוד קסמו של השיר הזה? עולה בדעתי שהמבנה שלו מקופל בפסוק התנכ“י הנפלא “מן המֵצר קראתי יה, ענני במרחביה”. חיפה ש”אינה יודעת לרקוד על כל ההפגנות כמו תל אביב" ו“אינה אוהבת לחלום כמו ירושלים ההדורה והקבצנית”, היא המֵצר. מועדון הדאונים העברי על הכרמל הוא הבטחת המרחביה. הדואים הצעירים הם גשר אל האדם העליון הניטשֵאני, ובמקרה של רטוש – גשר אל אותה ממלכה עברית ריבונית, שחזה שעיני רוחו בשנת כתיבת השיר, 1939 (!).

אבל המרחביה שאותה חוֹוים הדואים אינה רק פוליטית־היסטורית, אלא היא גאולה דתית במלוא מובן המלה. במעבר הניסי מן המֵצר אל הגאולה רטוש קובע: “מה שיישאר זו רק הממשוּת”. ומהי אותה ממשוּת? חיפה הרי היא עיר שבה “אפשר ללכת וללכת וללכת / ולא להיות בשום מקום”. אבל גם מרחביית הגאולה היא מין “שום מקום”. חוויית הדאייה ממרומי הכרמל היא אֵינוּת הפוכה: הכל אפשרי, הכל פתוח, כולל “עולם שכולו טוב”.

מעולם לא דאיתי בדאון. אבל בתקופת שירותי הצבאי משכה אותי הרפתקנוּת־של־נעורים לקורס צניחה. אני נזכר בצניחה הראשונה.

צנחנו ממטוס “דקוטה”, די.סי. 2, מגובה של אלף רגל, אל שדה חרוּש בתל נוף. היה יום אביבי מתוק. אחרי שצללית זנב המטוס חולפת מעל לראשך, אתה משתחרר מן האימה שחוטי המצנח ייסתבכו או ייקטעו. פתאום אוחז בך איזה ענק כל־יכול ועוצר את נפילתך המפחידה. אתה מרים את מבטך ורואה איך הסוכך היפהפה נפתח מעליך. ואז בבת אחת מציפה אותך הרגשת אושר עילאי, שחרור מכובד הגוף, חופש מוחלט ממשיכת כדור הארץ. אתה מתנדנד קלוֹת עם משבי הרוח, קל כנוצה, לבדך בכל היקום כולו.

הצניחה מגובה אלף רגל אורכת כשלושים שניות, אבל אלו הן שלושים שניות של נצח. אתה משוחרר מן הזמן ומן המרחב. מלבדך קיימים רק השמש הזורחת והשמים הכחולים. הדממה מוחלטת. אתה מתנדנד קלילוֹת בתוך רתמתך הבטוחה, מדמה שלנצח תרחף כך בין שמים לארץ. אין לך אב ואין לך אֵם. איש לא קיים בתבל מלבדך. ואולי גם אתה אינך קיים?

זהו אושר שאין כמוהו. בלשונו המדויקת של רטוש:

“בְּלִי מָנוֹעַ – / בְּלִי בֶּנְזִין – / זוֹרְקִים אוֹתְךָ בַּחֲלַל הָאֲוִיר / בְּלִי כָּל הִתְחַיְּבוּת. / כָּכָה סְתָם. כְּמוֹ הַבְטָחָה – צְלַח! // וְכָל הַמְאַחֵר לָרֶדֶת וְלָבוֹא / הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. // נַדְנֵד כְּכָל אֲשֶׁר תּוּכַל. / כְּאִלּוּ אֵין אַתָּה אוֹמֵר לָרֶדֶת כְּלָל. / כְּאִלּוּ נִכְנַס בְּךָ הָרוּחַ. / כְּאִלּוּ הוּא נוֹשֵׂא אוֹתְךָ / – עַד הַסּוֹף / – / עִם כָּל הַהַבְטָחוֹת / לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.”