(הערות למאמרו של בריילספורד ¹)

מאָז התחדד ביותר המצב הבין-לאומי עומד ה. נ. בריילספורד, הדבּר המזהיר של האגף הפאציפיסטי-הקיצוני של תנועת הפועלים האנגלית, ומנתח בּעקביוּת נאמנה את המאורעות הפּוליטיים, ומטיף, באותה עקביוּת נאמנה, למוֹצא שהוא היחיד בעיניו: התקוּממוּת הפועלים נגד המלחמה המאיימת על העולם. וכל עוֹשר האַרגוּמנטציה וכל הכשרון הספרותי, אשר עם בּריילספורד, אין בכוחם להשתיק את הספקות.

המוֹצא – האומנם מוֹצא הוא? והן הסכוּיים להתקוֹממוּת הזאת אינם מרוּבים. תנועת העבודה – ברוב ארצות אירוֹפה או שהיא כבוּלה ומשועבדת או שהיא נידוֹנה לפּאסיביוּת. אין אמונה אִתה ועל כן אין גם כוחה אִתה. התקוה להתקוֹממוּת פחותה היא ברגע זה פי כמה מאשר באבגוּסט שנת 1914, וגם אָז היתה התקוה הזאת בעוֹכרי תנועת העבודה ובעוכרי העולם. כי השלָיה היתה אִתה, התעלמוּת מפּרוֹבּלמות בין-לאומיות בוערות ומסוּבכות, עצימת עינים מפּני המאורעות הבין-לאומיים, ולמעשה – הפקרת “עניני הדיפּלוֹמטיה” לידי הדיפּלוֹמאטים המוּשבּעים אשר הובילו את העולם באשר הוֹבילו: לשחיטה. תנוּעת הפועלים שלפני המלחמה ידעה להטביע את חוֹתמה על כּמה וכמה חזיונות חברתיים, כלכליים, סוציאליים, על יחסי העובד והמעביד, על צוּרת המדינה, על חלקו של העובד בחיי המדינה ועד האומנוּת, הספרות והמדע ועד בכלל. דבר אחד לא ידעה:

להשפיע השפעה כל שהיא על יחסים הבין-לאומיים. הדבר נמסר לידי הדיפּלוֹמאטים ואנשי הצבא. כי הפּרובּלמה הזאת לא היתה כלל בעיני תנוּעת העבודה פּרוֹבּלמה הראוּיה לענין וללימוּד ולהשפעה. לא פּרוֹבּלמה, אלא טוּמאָה, ורק תרופה אחת לה: טיהוּר קיצוני: נתקוֹמם נגד המלחמה – ועל-ידי כך נשֹים קץ לכל המשׂחק האוילי" – כזה היה גם אז המוֹצא, אשר הטיפו לו באמוּנה גדולה יותר מאשר עתה. וסוף הדבר היה שהתקוֹממוּת המונית לא באה (האמנם גם את אי-בוֹאָה נרצה להסבּיר על-ידי “הבגידה” המפורסמת?) המלחמה שיברה את התנוּעת העבודה הבין-לאומית. והשבר בעינוֹ עומד, עד היום הזה. כי התעלמוּת אינה עוזרת במאוּמה ועצימת עינים יש לה ענשה שלה.

ועתה המצב מסוּבך ומורכב בשביל תנועת העבודה לאין ערוך יותר. כי אָז היו הפלוּגות של צבא העבודה באוֹפּוֹזיציה. כוּלן לחמו נגד ממשלותיהן. כוּלן חלמו על המרד וכולן שאפו, להלכה לפחות, ל“תפיסת השלטון”. מה היה פשוּט יותר ומה היה מוּבן יותר מאשר התקוֹממוּת כל פלוגה ופלוגה נגד ממשלתה, התקוממות שלמחרתה “ברית רעים”? עתה המצב הוא אחר. בשוויץ, בבלגיה, בשוודיה בנורבגיה יושבים הסוציאליסטים בממשלה. נגד מי יתקוֹממו? מיהוּ זה המסמל אצלם את “המלחמה” אשר נגדה יש למרוד? בצרפת תומכת תנועת הפועלים למעשה, על אף החיצוֹניוּת המילולית, בפּוֹליטיקה החיצוֹנית של הממשלה. ברוּסיה שולטת ממשלה, אשר בריילספורד חושב אותה לממשלת הפועלים. איך צריכה היא להתנהג? אם מחר תפרוץ מלחמה באירופה – מה צריכים ליטבינוב וסטאלין לעשות? לקרוא את עמם להתקוֹממוּת? נגד מי? “נגד המלחמה " – אומר בריילספורד. מי היא? מה שמה הקוֹנקרטי? נגד מי להצעיד את הצבא האדום? או שמא לתת לו לשבת בבית למען יסתכּל איך ישחטו עובדי אירופה איש את רעהו? באנגליה מתכוננת תנועת העבודה ל”תפיסת השלטון" – ולא בדרך מרד, אלא על-ידי הבחירות. ואם תצליח בדבר, כי אָז גורל האימפּריה – ובמידה לא קטנה גורל העולם – יהיה בידיה וסיר ג’ון סיימון, אשר נגדו יש, כנראה, להתקומם עתה, לא יהיה עוד מיניסטר החוּץ האנגלי, ושליח הפועלים ישב במקומו על-יד שולחן הדיפּלוֹמאטים. נגד מי יהיה אָז על פועלי אנגליה להתקוֹמם?

או שמא חייבים גם הם לאחוז בשיטה המפורסמת של מדינאי אנגליה: שיטת “הבדידוּת המזהירה”? והן אלמלא היתה שולטת השיטנ הזאת בהכרת אירופה של שנת 1914, אילו ידעו בֶּרכטוֹלד וּבֶּטמאן-הוֹלוֶג וּוילהלם, שאנגליה לא תשאר נייטראלית בסכסוך האירופי, כי אז ייתכן וייתכן – מוּתר להגיד: בודאי – שלא היתה באה השחיטה ההיא, של 1914–1918, כלל.

נדמה שהתרוּפה הזאת, בה מסיים בריילספורד את כל הניתוח השבוּעי שלו למאורעות הבין-לאומיים – “ההתקוממות” – איננה תרופה כלל, הן באשר אין אמוּנה בלב שישתמשוּ בה והן באשר לכמה פלוגות-צבא-הפועלים אין גם אפשרוּת להשתמש בה. וכוָנתי איננה לפלוגות המשועבדות דוקא, אלא לפלוגות השולטות או הקרובות לשלטון, ומהן לא מרד יידרש בשעת ההכרעה, אלא פעוּלה פּוֹליטית, בתוך הסבך המסוּים, הקונקרטי, בה נתון העולם כרגע.

וכלוּם הניתוּח הניתן על-ידי בריילספורד, אמנם הוא ניתוח מקיף וממצה, ניתוּח העומד בהתאמה למציאוּת הפּוֹליטית?

נכון: חוזה ורסאיל איננוּ חוזה צודק, נכון: אין חוזים נצחיים בכלל, ואין שום יסוד להכריז לנצחי דוקא את החוזה הזה, שהו בלתי צוֹדק, חוזה שמנצחים כּפוּ אותו על המנוּצחים. נכון: אי אפשר להטיל על עם רב-מספר ורב-כוחות, כעם הגרמני, משטר בין-לאומי של שעבּוּד והשפלה, וגם זה נכון: אותה ברית הולכת ונוצרת עתה – צרפת, אנגליה, איטליה, רוּסיה – מאָה ואחד חטאים אִתה, והיא חד-צדדית, והיא מתעלמת מכמה וכמה חזיונות בין-לאומיים הדורשים תיקון (נאמר ענין איטליה-חבּש) ומכמה נקוּדות סכנה מחוץ לאירוֹפּה (יאפאן) ונצחוֹנה פּירוּשוֹ גם וינה המשועבדת למוסוליני. כל זה נכון ואמת ויציב – אך מנין המסקנה (היא בעצם המסקנה המעשית של בריילספורד): חופש הפעוּלה לגרמניה ההיטלרית? העיקר: מה יהיו פני העולם, אם המסקנה הזאת תהיה נר לרגליה של הדיפּלוֹמאטיה הבין-לאומית?

מה טוב היה, אילוּ קמה אנגליה רחבת דעה, המכבּדת את זכוּיות העמים ואת שויוֹנם, המרחיקה לראות, המבינה לנפש המנוצח – והיתה דורשת, שנה, שנתיים, שלוש שנים לאחר חתימת חוזה ורסאיל, את בדיקתו. מה טוב היה אילוּ היתה עושה את הפעוּלה המשחררת הזאת בתקוֹּפת הרמאן מילר ושטרזמן ואפילו בשעה האחת-עשרה, בתקופת בּרייניג. במידה שאפשר לנו לדון על המאורעות ההיסטוריים “מאחוֹר”, מותר להניח, שאילוּ כך נהגה אנגליה, אילו יצא לפועל, כחלומו של בּריילספורד באחד ממאמריו, ביקוּרו של מלך אנגליה לבירת גרמניה הויימארית, מותר להניח, שאָז לא היתה נופלת הבירה הזאת לרסיסים והיטלר לא היה משתלט על נפש העם הגרמני. אך הדבר לא נעשה. בכיה לדורות. ואולם הבכיה כבר ישנה העין. הפרק ההוא של ההיסטוריה האירופית נסתיים. אין להחזירו. ואָסוּר לגשת לפרק חדש, לפרק היטלר, באותן ההנחות אשר היו טובות. מצוּינות, מלאות חכמה פּוֹליטית לגבּי הפרק הקודם. אין זאת נאמנוּת עיקרונית", אלא עוָירוֹן פּוֹליטי – לגשת אותה גישה גופא לגרמניה הדמוֹקראטית-הרפּוּבּליקאנית ולגרמניה ההיטלרית.

חוזה ורסאיל טעון תיקון. ודאי וודאי. אך כלום היטלר, הוא יתקן אותו? וכלום לזה, לתיקון בלבד, שאיפתו? והן המצב הבין-לאומי דומה במאד למצב הפנימי שהיה בגרמניה לפני הפיכת היטלר. המשטר שנוצר לאחר מהפכת נובמבר היה רחוק משלמות. מכל מקום: היה טעון תיקון. צר מאד שהכוחות הדמוקראטיים והסוציאליסטיים לא ידעו את המוּטל עליהם ולא תיקנו את הטעון תיקון. הם איפשרו להיטלר שימרוד במשטרם בשם ה“תיקון”. מה יצא? האם תיקן? האם הוא המסוגל לתיקון? הוא המיט אָסוֹן על האומה הגרמנית, הוא המיט אסון על העולם כוּלו.

וכזה יהיה, מוכרח להיות, התיקון הבין-לאומי, אם בתקוּפת היטלר, בעזרתו, בהשתתפותו, לטובתו, יבוצע. היטלר איננו רוצה בתיקון בין-לאוּמי כשם שלא רצה בתיקוּן גרמניה הרפּוּבּליקאית, ואי-אפשר לדרוש ממדינאים של אוּמות העולם שגם הם ישלו את נפשם ככשם שעשו זאת ההמונים הגרמנים. היטלר איננו רוצה בשויון גרמניה – את זה למעשה כבר השֹיג. היטלר רוצה בכיבוּש, בכיבוּשים בלתי פוסקים. ואם לא יפגוש התנגדוּת נמרצת (מה צר שלא פגש אותה בפנים גרמניה) לא יסתפּק במספּר ידוע של אוירונים וחיילים, אלא יהיה בממל, בדאנציג, בוינה, באיזוֹרים ה“גרמניים” של רומניה, באיזורים ה“גרמניים” של צ’כוֹסלוֹבאקיה (מבצר אחרון של הדמוקראטיה באירופה המרכזית!) – וגם בפּאריס. האם הרוַחנוּ אז? האם נזכה אז לחוזה-שלום, שהוא כּן יותר וצודק יותר מחוזה ורסאיל? האם תזרח אז שמש החירות ושמש השויון עלי אדמות?

גוֹרל פועלי וינה כשהוא משועבד למוסוליני בודאי שהוא מר מאד. אך כלוּם מתוֹק יותר יהיה אם אנשי היטלר ישתלטוּ על עובדי בירת אוסטריה? ואם זאת היא הבּרירה הקרובה, לפי מיטב הניתוח המציאוּתי, כי אָז אין שאלת בּריילספורד באָזני םועלי העולם: "האם מעונינים אתם בהתמדת המצב הזה? "אלא שאלה רטוֹרית בלבד. פועלי העולם אינם מעונינים קודם כל מעל הכל בזה שהיטלר יהיה בוינה.

וגם אם לא נגיע למלחמה, אם לא נזכּה לראות את הצבא החוּם בממל ובדאנציג, ובוינה, ובצ’כוֹסלוֹבאקיה וברומניה, ובפאריס, תוך עצם המשטר הבין-לאומי אשר עמד להשתלט באירופּה, בתוקף הפּוליטיקה האנגלית ביחוּד, בעצם בתוקף אותה פוליטיקה, אשר לה מטיף למעשה בריילספורד, ואותה דרשה, עד הזמן האחרון, גם מפלגת העבודה האנגלית ממשלת אנגליה – והוא המשטר של “הכל מוּתר” להיטלר (להיטלר דוקא ולא לגרמניה, כי למילר ולשטרזמן היה אסוּר בתכלית איסוּר) – הולך וגובר כוחו של היטלר, בפנים ובחוּץ. "הנה אחרים לא השֹיגו והוא השֹיג " – ועל כן האמת אִתוֹ והחכמה המדינית אתו והוא הגואל ובדרכיו יש ללכת. אין למדוֹד את הנזק שנגרם לעולם ולתנוּעת הפועלים הבין-לאומית על-ידי הפּוֹליטיקה הזאת, בכוחה מקיימים את משטרת היטלר בפנים גרמניה, מחזקים את ידיו, מעמיקים את שורשיו. בכוחה מעוררים מדינות אחרות לראות בהיטלר את מוֹפת השחרוּר.

וישנו פרק מיוּחד בסבך הבין-לאומי של התקוּפה האחרונה: פרק רוּסיה. טוֹבי אנשי אירוֹפּה חיפּשֹו וביקשו דרכים להחזרת רוּסיה למשפּחת העמים. בזאת ראוּ את התיקוּן החברתי, הכלכלי, וגם האנושי לאירוֹפּה, לעולם כוּלו. לא ייתכן שתעמודנה חזיות כאלה, אחת מוּל השניה, באמצע אירוֹפּה, וכל אחת מתכּוֹננת להתקפה, למלחמה, לחוּרבן. מוכרח להימצא פתרון. והוּא לא יימצא בהשלטת הקוֹמאינטרן על אירוֹפּה. אם יש מישהוּ אשר רצוּי בעיניו פתרון כּזה, הרי שאין כּרגע בכל העולם מדינאי רציני (ואף מדינאים רוּסים בכלל זה) המאמין בו. הפתרון איננוּ יכול, איננו צריך להיות בהחרבת המשטר המועצתי בידי זרים. על כן אין דרך אחרת מאשר החזרת רוּסיה, כמו שהיא, למשפּחת העמים, כמו שהיא. 17 שנה חיפּשֹוּ דרכים לכך – ולא מצאו. קלמאנסוֹ הפריע, מקדונאלד הפריע, הקומאינטרן הפריע. מכאן ומכאן כּוֹחות כּבּירים. נס היה צריך להתרחש כדי ליישר את הקו. והנס התרחש. איוֹם ונורא בצוּרתו, כי נצחון היטלר בגרמניה שמו. אך אם אמנם נכון שאין רע בלי טוב, הרי זהוּ הטוב ברע של נצחון היטלר: החזרת רוּסיה המוֹעצתית לאירוֹפּה.

ודאי ההחזרה הזאת לא באָה מתוך נצחון “אידיוֹלוֹגי” ועוד פחות מתוך נצחון צבאי של ליטבינוֹב על לאואל או של לאואל על ליטבינוֹב. הברית הזאת פרי הכרח היא, פרי חשבון פוליטי. לאואל אינו רוצה שהיטלר יעכור את הרהיין (מי מאתנו ירצה בדבר?) וליטבינוב איננו רותה שפילסוּדסקי יהיה בקיוב ושאוירוני גרינגיעופו מעל מוסקבה (מי מאתנו ירצה בדבר?). אך הברית הפּוֹליטית-החשבּוֹנית הזאת מלבד שהיא מונעת בעד המאורעות אשר איש מאתנו לא ירצה בהם, היא גם יוצרת “אוירת עולם” אחרת. אם תתמיד – אולי (רק אוּלי – אך בכל זאת: אולי) עוד מעט ואפשר יהיה למשוֹם. אם תפּוֹרר – נחנק כוּלנו. ואם עלה בידי צרפת לסחוף אִתה, בדרך בּרית זאת, גם את בריטניה הגדולה, הרי שעל פּועלי אנגליה לא “להתקוֹמם” נגד הדבר, אלא לברכוֹ, על אף המחיר אשר משלמים בּעדוֹ (מוסוליני – הרביעי בברית).

אמנם היתה – זמן קצר מאד – סכנה שהעולם ירצה לנהוג כלפי גרמניה ההיטלרית כפי שניסו לנהוג לגבּי רוסיה המועצתית: בּלוֹקאדה , חרם, אולי גם אינטרבנציה צבאית. מישהו מן הפּליטים הגרמנים הטיף לדבר, בדיוּק כּמוֹ שהטיפוּ לו הפּליטים הרוּסים לאחר אוקטובר, ואוּי גם מצאו אוזן קשבת בחוֹגים ידוּעים (לאו דוקא אובי חירות וצדק בין לאומי) של אותה צרפת אשר קלמאסוֹ שלה הכריז בזמנו על “המלחמה הקדוֹשה” ברוּסיה הקוֹמוּניסטית. אך הסכנה הזאת עברה ואיננה. מן הכּסל הזה הסתלקו לחלוטין. אילו גם בצרפת עוד היה נשאר מישהוּ החולם על “כיבוש ברלין”, הרי שלא איטליה ואף לא רוסיה לא \תלכנה בדרך זו. הסכנה המאיית על העולם היא הפוּכה: הפקרוּת בין-לאומית שהיא כוּלה לטובת היטלר, מגבּירה את כּוֹחוֹ מחזקת את ידיו, ושום עקרונים נעלים, שום שאיפת הצדק הבין-לאומי אינם יכולים, אינם רשאים לשרת את העוול הבין-לאומי הזה, אשר כל עם ועם עלול לשלם בעדוֹ במיטב קניניו.

אם בריילספורד שואל: “האם צדיקים הם אלה – האם אמנם לשם החירוּת ולשם היושר התאחדו?” – בּרוּרה התשוּבה: לא ולא. חטאים אִתם, חשבּוֹנוֹת אִתם. הכל נכון. אך הם עושים דבר אחד: הם מרסנים את תאוַת השלטון, את צמאון הכיבוּש של היטלר. הם מגינים על פאריס ועל מוסקבה. וזהוּ התפקיד העומד כרגע לפני העולם.

אם בריילספורד מכריז: “כולם רשעים”, הרי שזאת היא מחצית-אמת בלבד, כי גם לרשע שלבים ומדרגות.ויש האומץ האמתי הוא בבחירה ולא בגינוּי כללי, העלוּל לעזור לרשע הגדול ביותר.

אין מאלכה קלה יותר מאשר ללעוג לכל הדיפּלוֹמאים במסכּנים הללו, מסיימון ועד ליטבינוב, המתרוצצים מעכסניה לאכסניה והמטילים טלאי על גבי טלאי על העולם הרופף הזה. אך כל עוד אין בכוח העובד להקים במקום העולם הרופף עולם איתן ומוּצק וכל עוד משמשים הטלאים העלוּבים האלה למפעל השלום ולריסוּן הכיבוש, צריך שיהיה בּנוּ אוֹמץ-לב לברך את הדיפּלוֹמאטים האלה על מאמציהם. הם מוֹנעים שפיכת דמים, הם מונעים שחיטה עולמית – המעט הוא זה? והם עושים זאת לא בדרך ריסוּנו – המעט הוא זה?

“דבר” כ“ט ניסן תרצ”ח (2.5.1935)