הפעם, לשם שינוי, בחרנו להביא בפניכם סיפור האופייני לתקופה שאיננה מוכרת למרבית קוראי המד"ב בארץ – שנות השלושים. אדמונד המילטון פרסם אז סיפורים רבים בכתבי־העת שפרחו באותה תקופה, וסיפורו זה הופיע בגליון דצמבר 1936 של המגזין ‘Amazing Stories’ (שנוסד ע"י הוגו גרנסבק).
לקוראי מד“ב וותיקים תהא זו בוודאי ‘חגיגה’ של נוסטלגיה, ולצעירים יותר – הזדמנות לגלות את תקופה זו של ראשית פריחתו של המד”ב המודרני, שסיפור זה, על מעלותיו ומגרעותיו, מאפיין אותה. יש המוצאים בסיפור זה ודומיו את אותו זיק של פליאה ראשונית שמשך כל כך את קוראי אותם הימים, זיק אשר לדעתם נעלם לתמיד עם ‘התמסדותה’ של ספרות המד"ב.
איזאק אסימוב, שקרא סיפור זה בילדותו, העיד שהושפע ממנו רבות, ואף כתב סיפור בהשראתו, ואותו נפרסם בגליון הבא.
* * *
רוס התברך בדרך כלל באופי רגוע מאד, אך ארבעה ימי שייט בסירה באזור הפראי של צפון קוויבק החלו להוציאו משלוותו. כעת, בעצירתם הרביעית על גדת־הנהר לשם חניית־לילה, איבד את השליטה על עצמו ובמשך רגעים אחדים עמד והפגיז את שני חבריו במילים חריפות. עיניו השחורות הצליפו מבטים ופניו הנאים, הבלתי מגולחים, הרעידו בעת שדיבר. שני הביולוגים הקשיבו לדבריו תחילה בלא מענה. ארשת פניו הצעירות של גריי היתה כעוסה, אך וודין, הביולוג המבוגר יותר, פשוט האזין באדישות כשעיניו האפורות מביטות על פרצופו הזועם של רוס.
כאשר הפסיק רוס את דבריו כדי לנשום, נשמע קולו השלוו של וודין. “האם סיימת?”
רוס בלע את רוקו כאילו כדי להמשיך בנאומו חוצב־הלהבות, אך לפתע עצר בעצמו. “כן, סיימתי,” אמר בזעף.
“אם כן, הקשב לי,” אמר וודין, כמו אב בגיל העמידה המייסר את בנו הסורר.
“אתה מתפרץ לדלת פתוחה. גריי ואני לא השמענו עדיין כל תלונה שהיא. מעולם לא טען איש מאיתנו שאינו מאמין למה שסיפרת.”
“לא אמרתם שאינכם מאמינים, לא!” קרא רוס בפרץ זעם מחודש. “אבל ברור לך שאני יודע מה אתם חושבים! אתם סבורים שסיפרתי לכם סיפורי מעשיות על הדברים שראיתי מהמטוס, לא? אתם חושבים שגררתי אתכם הנה למרדף מטורף אחרי יצורים משונים שאת קיומם אין להעלות על הדעת, ושאינם קיימים כלל. כך אתם מאמינים, לא?”
“אוה, לכל הרוחות עם היתושים האלה!” אמר גריי, תוך שהוא סוטר בחימה על עורפו ונועץ בטייס עיניים בלתי־ידידותיות.
וודין נטל את הפיקוד. “נדון בדבר אחרי שנקים את המחנה. ג’ים, תוציא החוצה את התרמילים. רוס, אתה מוכן להבעיר מדורה?”
שני האנשים נעצו בו מבטים נוקבים, ואחר כך זה בזה, ולבסוף צייתו באי־רצון. המתיחות פגה לעת עתה.
עם חלוף הזמן נפלה חשיכה על מערה־היער שבצד הנהר, הסירה נמשתה אל הגדה, האוהל הוקם, ולהבות המדורה שבחזיתו השמיעו קולות נפץ קלים. גריי הזין את האש בגזעי אורן עבים, שעה שוודין בישל מעליה קפה, דברי מאפה, וכמובן קותלי־חזיר.
אורות המדורה הבליחו חלושות על גזעיהם התמירים של אשוחי הענק שהקיפו כחומה את מערה־היער משלושת צדדיו. הם האירו את שלוש הדמויות הכהות, לבושות החאקי, ואת הגוש הלבן־מעורפל של האוהל. הם השתקפו במימי המק’נורטון, שרחשו ברכות בזרימתם לעבר ‘הלוויתן הקטן’.
הם סעדו את ליבם בדממה, וללא אומר קנחו את המחבתים בצרורות־עשב. וודין הפיח אש במקטרתו, שני האחרים הציתו סיגריות מעוכות, והשתרעו לזמן־מה ליד המדורה, מאזינים לצלילי־הנהר הרוחשים־לוחשים, לנאקות ענפי האשוחים הגבוהים, לזמזום החרקים הנוגה.
לבסוף הקיש וודין במקטרתו על סוליית מגפו והתיישב. “בסדר,” אמר, “עכשיו ניישב את הוויכוח שהתעורר בינינו.”
רוס נראה כמבוייש קמעה. “כנראה שהתחממתי יתר על המידה,” הודה. ואז הוסיף, “אך יחד עם זאת, עליכם להודות שאינכם רוחשים אמון רב לדברי.”
וודין הניד בראשו בשלווה. “זה לא נכון, רוס. כאשר סיפרת לנו שראית יצורים מוזרים שאיש לא ראה כמותם שעה שטסת מעל ליערות־העד האלה, האמַנו לך, גם גריי וגם אני. אילולא האמנו, האם סבור אתה ששני ביולוגים עסוקים היו נוטשים את עבודתם ובאים אתך הנה, אל היערות האינסופיים האלה, כדי לחפש את הדברים שראית?”
“אני יודע, אני יודע,” אמר הטייס באי־שביעות־רצון. “אתם סבורים שראיתי משהו מוזר והימרתם על הסיכוי שהדבר יצדיק את תלאות הדרך. אבל אינכם מאמינים למה שסיפרתי לכם אודות המראה של הדברים הללו. לדעתכם זה נשמע מדהים מכדי להיות אמיתי, לא כן?”
לראשונה היסס וודין בתשובתו. “אחרי הכל, רוס,” השיב בעקיפין, “מראה עיניים עלול להטעות כאשר אתה מעיף רק מבט חטוף ממטוס בגובה של כקילומטר וחצי.”
“מבט חטוף?” אמר רוס. “בן אדם, אני אומר לך שראיתי אותם בברור כפי שאני רואה אותך. נכון, מגובה של קילומטר וחצי, אבל היתה עמי משקפת גדולה והשתמשתי בה כאשר הבחנתי בהם.”
"זה היה בקרבת מקום, מעט מזרחה למזלג הנהרות מק’נורטון ו’הלוויתן הקטן'. טסתי אז דרומה במהירות, כי ביליתי כבר שלושה שבועות במדידות מיפוי של מפרץ הדסון עבור הממשלה. רציתי לקבוע את מקומי בשטח על פי מזלג הנהרות, ולכן הנמכתי מעט והתבוננתי במשקפת. ואז, בקרחת יער סמוך לנהר הבחנתי במשהו מבריק וראיתי – את הדברים. אני אומר לכם, קשה היה לי להאמין למראה עיני, אבל ראיתי אותם בברור! לרגע או שניים שכחתי לגמרי את מזלג הנהרות, והתבוננתי בהם מלמעלה.
"הם היו גדולים, מבהיקים, ונראו כמו גושי מִקְפָּא נוצצים, ושקופים עד כי יכולתי לראות את האדמה דרכם. היו שם לפחות תריסר מהם, וכשהסתכלתי בהם, החליקו לאורך קרחת־היער במין תנועה של ריחוף, או זרימה.
“ואז נעלמו מתחת לעצים. אילו מצאתי קרחת־יער די גדולה לנחיתה בטווח של מאה קילומטרים משם הייתי נוחת ומחפש אותם, אך לא מצאתי, ולכן נאלצתי להמשיך. אלא שהדבר לא נתן לי מנוח ולכן סיפרתי לכם את הסיפור, ואתם הסכמתם לבוא הנה בסירה כדי לחפש אותם. אך כעת אינני חושב שאי פעם נתתם אמון מלא בדברי.”
וודין הביט מהורהר באש המדורה. "אני מאמין שראית משהו מוזר, איזו צורת חיים משונה. לכן רציתי לבוא לכאן ולחקור את העניין.
“אבל דברים כאלה שתיארת – דמויי־מיקפא, שקופים, מחליקים ככה על הקרקע – לא היו כמותם על האדמה מימי ראשית החיים על פני כדור הארץ, שעה שהיצורים הפרוטופלסמיים הראשונים נעו על פני עולמנו הצעיר, לפני עידנים.”
“אם היו יצורים כאלה, האם לא יתכן שהשאירו אחריהם צאצאים בדמותם?” הקשה רוס.
וודין הניד ראשו בשלילה. "לא, כי הם נעלמו לפני עידן ועידנים, השתנו והפכו לצורות חיים שונות וגבוהות יותר, ובכך התחילו את ההתפתחות הגדולה של החיים, מעלה מעלה עד לפסגה – האדם.
“אותם בעלי חיים פרוטופלסמיים חד־תאיים, שעברו מן העולם, היו נקודת הזינוק, ההתחלה הצנועה, הגלמית, של חיינו אנו. הם נעלמו ופינו דרך לצאצאיהם, שכבר לא דמו להם. אנו, בני האדם, הננו צאצאיהם.”
רוס הביט בו במצח קמוט. “אך מאין באו בראשית, אותם יצורים־חיים ראשונים?”
שוב הניד וודין בראשו. "זהו הדבר שאנו הביולוגים איננו יודעים, ואף קשה לנו להעלות השערות בדבר מקורן של אותן צורות חיים פרוטופלסמיות ראשונות.
“הועלו השערות לפיהן הם התפתחו באופן ספונטני מהחומרים הכימיים של האדמה, אך אלו הופרכו על סמך העובדה ששום דברים כאלה אינם צצים עכשיו באופן ספונטני מתוך חומר דומם. מקורם הוא עדיין בגדר תעלומה מוחלטת. אך יהיה מקורם אשר יהיה, הם בעלי החיים הראשונים, אבותינו הרחוקים.”
וודין בהה בלהבות בעיניים חולמניות, שוכח לגמרי את השניים האחרים, והוזה בהקיץ.
"איזה סיפור מפואר הוא זה, אותה העפלה מופלאה מיצורי־פרוטופלסמה פשוטים עד לאדם! סדרה נפלאה של תמורות שהביאה אותנו מאותה צורה נחותה, ראשונית אל תפארתנו הנוכחית!
“וייתכן שהדבר לא התרחש על פניו של שום עולם אחר, אלא רק על פני כדור הארץ! כי הרי היום המדע משוכנע כמעט לחלוטין שסיבת המוטציות האבולוציוניות נעוצה בקרינת המרבצים הרדיואקטיביים שבבטן האדמה, המשפיעים על הגֶנים של כל חומר חי.”
הוא קלט את הבעת חוסר־ההבנה שעל פניו של רוס, ועל אף שקיעתו בהרהוריו, חייך קמעה.
"אני רואה שזה לא אומר לך כלום. אנסה להסביר. כל תא ביצית או זרע של כל בעל חיים על פני האדמה מכיל בתוכו מספר מסויים של גופיפים דמויי מקלות זעירים, הקרויים כרומוזומים.
"אותם כרומוזומים בנויים משרשרות של חלקיקים זערורים המכונים גֶנים. וכל אחד מאותם גֶנים נושא בחובו יכולת בקרה שונה על התפתחותו של אותו יצור הצומח מאותו תא.
"אחדים מהגֶנים קובעים את הגוון של בעל החיים, אחדים קובעים את גודלו, אחרים את צורת גפיו, וכן הלאה. כל תכונה ותכונה של בעל החיים נקבעת מראש על ידי הגנים שבתא המקורי.
"אך לעיתים קורה שהגֶנים שבתא הביצית שונים במידה רבה מהגֶנים הרגילים של אותו מין, ואז יהיה היצור שיתפתח מאותו תא שונה באופן ניכר מבני מינו. הוא יהווה, למעשה, מין חדש לחלוטין. כך הופיעו מיני בעלי חיים חדשים על פני כדור הארץ; זהו תהליך השינוי האבולוציוני.
"הביולוגים מכירים את הדבר מזה זמן רב, והם ניסו לחקור ולגלות את הסיבה לאותם שינויים גדולים ופתאומיים, המכונים מוטַאציות. הם ניסו לגלות מה משפיע על הגֶנים בצורה קפ ונית1 כל כך.
"הם גילו באופן ניסויי שקרני־איקס וקרניים אחרות, הפועלות על הגֶנים של תא ביצית, גורמות להם לשינויים ניכרים. ועל כן יהיה היצור המתפתח מאותו תא שונה בהרבה מקודמיו – הוא יהיה מוטַאנט (מוּסָב).
"אי לכך, מאמינים כיום ביולוגים רבים, שקרינת המרבצים הרדיואקטיביים שבבטן האדמה, הפועלת על כל הגֶנים של כל יצור חי בעולם, היא היא הגורמת לתמורות המתמידות, לשרשרת המוטַאציות, אשר הובילו את עולם החי בנתיב ההתפתחות עד לרמתו הנוכחית.
"לכן אמרתי קודם שייתכן שהתהליך האבולוציוני לא התרחש על פני כל עולם אחר מלבד כדור־הארץ. שהרי ייתכן שבשום עולם אחר לא מצויים חומרים רדיואקטיביים דומים, אשר מביאים לידי המוטאציות בהשפעתם על הגֶנים. יכול להיות שהיצורים הפרוטופלסמיים הראשונים, שנוצרו על פני כל עולם אחר, נשארו ללא שינוי לנצח, דור אחר דור.
“עד כמה עלינו להיות אסירי־תודה על כי לא כך קרה על פני עולמנו! על כי החיים השתנו והתקדמו שלב אחרי שלב, למינים חדשים וגבוהים יותר, עד אשר אותם גושי פרוטופלסמה ראשונים הגיעו, דרך תמורות אין ספור, להישג העליון – האדם!”
וודין נישא למרחקים על גלי התלהבותו, אך לבסוף הפסיק את דבריו, צחק מעט והצית שוב את מקטרתו.
“מצטער שהרציתי לך כמו לתלמיד שנה א‘, רוס. אך זהו הדבר שאיני מפסיק לחשוב עליו, ה’אידיאה־פיקס’ שלי, אותה העפלה מופלאה במעלה החיים לאורך כל הדורות.”
רוס נעץ מבטו במדורה, שקוע במחשבות. “אכן, זה נשמע מופלא באופן שאתה מתאר זאת. מין אחד משתנה והופך למין אחר, גבוה יותר ויותר…”
גריי קם על רגליו ונמתח. “טוב, אתם יכולים להמשיך ולהתפעל, אך המטריאליסט גס הרוח שלפניכם הולך עכשיו לחקות את אבותיו הקדומים, חסרי החוליות, ולחזור לתנוחה אופקית. במילים אחרות, אני הולך לישון.”
הוא הביט ברוס, מגחך בפני־הנער הבהירות שלו, ושאל, “כבר לא כועס עלי, חבר?”
“שכח זאת,” השיב הטייס בחיוך. “החתירה היתה קשה היום, ואתם באמת נראיתם ספקנים מאוד. אבל עוד תראו! מחר נגיע למזלג ‘הלוויתן הקטן’ ואז אני מוכן להתערב שלא נצטרך לסייר יותר משעה עד שניתקל באותם יצורי־מקפא.”
“אני מקווה,” אמר וודין בפיהוק. “ואז נראה עד כמה טובה ראייתך מגובה קילומטר וחצי, ואם גררת הנה שני מדענים מכובדים לחינם.”
מאוחר יותר, שעה ששכב מכורבל בשמיכותיו באוהל הקטן, מאזין לנחירותיהם של גריי ורוס ומתבונן בנמנום בגחלים הזוהרים שנותרו מהמדורה, חזר ותהה וודין על העניין.
מה ראה רוס באמת באותה הצצה חטופה ממעוף המטוס? משהו מוזר ביותר, בכך היה בטוח. עד כדי כך בטוח, עד כי הצטרף למסע זה כדי לגלות את הדבר. אבל מה בדיוק? לא יצורי־פרוטופלסמה. זה לא ייתכן, כמובן. או שמא…? אם דברים כאלה היו קיימים פעם, מדוע שלא יהיו גם… לא יהיו…
וודין לא ידע שנרדם, עד אשר עוררה אותו צעקתו של גריי. היתה זו יותר מצעקה. היתה זו צרחה ניחרת של אדם שנתקף לפתע באימה מקפיאת־דם.
לנגד עיניו שנפקחו לשמע הצרחה נתגלה, על רקע הכוכבים בפתח האוהל, מראה שלא יתואר. גוש אפלולי נטול־צורה התקמר בפתח, מבהיק כולו באור הכוכבים, וגולש לתוך האוהל. מאחוריו נראו אחרים כמותו.
הדברים נתרחשו כעת במהירות. בעיני וודין לא נראו ההתרחשויות ברציפות, אלא כתמונות נפרדות המתחלפות זו אחר זו במהירות, כמו תמונות עוקבות של סרט קולנוע. אקדחו של גריי רעם בלהבה אדומה לעבר המפלצת הצמיגה הראשונה שנכנסה לאוהל, והבזק האור החטוף גילה את גוש החומר המעורפל, הזוהר, את פניו הקפואים מאימה של גריי, ואת רוס המחטט בקדחתנות בשמיכותיו אחר אקדחו.
ואז חלפה תמונה זו ומייד הופיעה אחרת במקומה – גריי ורוס קופאים פתאום על מקומם כאילו התאבנו, וצונחים ארצה בכבדות. וודין ידע ששניהם מתו, אך לא ידע מניין באה לו ידיעה זו. המפלצות הזוהרות החלו להכנס אל תוך האוהל. הוא קרע ממקומה את יריעת האוהל ופרץ במנוסה החוצה אל אור הכוכבים הצונן של מערה־היער. הוא רץ שלושה צעדים, ופתאום עצר, מבלי לדעת מדוע.
הוא עמד שם, מוחו דוחק נואשות ברגליו לרוץ, אך רגליו לא נענו לו. הוא לא יכול היה אפילו להסתובב, ולא להניע שריר כלשהו בגופו. הוא עמד, פניו מופנים אל מימי הנהר הבוהקים באור הכוכבים, מוכּה בשיתוק משונה ומוחלט.
וודין שמע את רשרוש תנועות ההחלקה באוהל שמאחוריו. כעת הופיעו בשדה ראייתו אי־אלה מהדברים הנוצצים. הם התקבצו סביבו, כתריסר במספר, ועכשיו יכול היה לראותם די בברור.
לא, הם לא היו חלום בלהות. הם היו ממשיים כמציאות עצמה, מרחפים כאן סביבו, גושים מגובננים חסרי־צורה של מקפא צמיג ושקוף. גובהם היה בערך מטר ועשרים ס"מ, וקוטרם כמטר אחד, אך צורתם השתנתה מעט בהתמדה, והקשתה על אומדן המימדים.
במרכזו של כל גוש שקוף כזה היה מעין כדור כהה, או גרעין. מלבד זה לא היה מאום ליצורים אלה – לא גפיים ולא אברי חישה. הוא ראה שהם מסוגלים לשרבב מתוך עצמם מין גפיים מדומות, כזרועות דיונון, שכּן שניים מהם אחזו בגופותיהם של גריי ורוס בזרועות כאלה, נשאו אותן החוצה והניחו אותן לצדו של וודין.
וודין, עדיין חסר כל יכולת להניע שריר, יכול היה לראות את פניהם הקפואים, המעוותים, של שני הגברים, ואת האקדחים הלפותים עדיין בידיהם המתות. ואז, כשהביט בפניו של רוס, נזכר.
הדברים שראה הטייס מהמטוס, יצורי־המקפא שבגללם הצפינו שלושתם הנה, הם הם המפלצות שסביבו! אך כיצד הרגו את רוס ואת גריי, איך הטילו בו שיתוק שכזה, מי ומה הם?
נרשה לך לזוז אך אל לך לנסות להימלט.
מוחו הקהוי של וודין נתקהה עוד יותר בפליאה. מי פנה אליו במילים אלה? הוא לא שמע דבר, אך עם זאת חשב ששמע.
“נרשה לך לזוז אך אל לך לנסות לברוח – או לפגוע בנו.”
הוא אכן שמע מילים אלה במוחו, אף שאוזניו לא שמעו קול. וכעת שמע מוחו דברים נוספים.
“אנו מדברים אליך באמצעות העברת פעימות מחשבה. האם יכולתך הרוחנית מספקת כדי להבין אותנו?”
מוחות? מוחות ביצורים שכאלה? מחשבה זו זעזעה את וודין שעה שבהה במפלצות המבהיקות.
מסתבר שהרהוריו הגיעו אליהם. "כמובן שיש לנו מוחות, " הגיעה התשובה אל מוחו. “אנו עומדים להתיר לך לזוז, עכשיו, אבל אל תנסה לברוח.”
“ל־לא. לא אנסה,” אמר וודין לעצמו באופן שכלי.
בבת אחת נעלם השיתוק שאחז בו כלא היה. הוא עמד מוקף במפלצות הנוצצות, ידיו וגופו רועדים בחוזקה.
כעת ראה שהיו שם עשרה מהם. עשר ערמות מפלצתיות של מקפא מבריק ושקוף, כרוחות רפאים מטילות אימה. אחד מהם התקרב אליו יותר מהאחרים, כפי הנראה דובר או מנהיג.
וודין הביט סביבו באיטיות, ואחר כך בגופות שני חבריו. בתוך האימה הבלתי מוכרת שהקפיאה את נשמתו, חש לפתע בצער צורב, עת התבונן בהן.
מחשבה נוספת חדרה בעוצמה אל תוך מוחו של וודין, מכיוונו של היצור הקרוב ביותר אליו. “לא רצינו להרוג אותם, באנו הנה פשוט כדי ליצור קשר עם שלושתכם. אבל כאשר חשנו שהם מנסים להרוג אותנו, הקדמנו אותם. בך לא פגענו, כי לא ניסית להרוג אותנו אלא ברחת.”
“מה – מה רציתם מאיתנו, ממני?” שאל וודין. הוא לחש זאת בשפתיים יבשות, יחד עם חשיבתו את הדברים.
הפעם לא באה תשובה שכלית. היצורים עמדו ללא ניע, טבעת דוממת של דמויות מהורהרות, לא־ארציות.
וודין חש שמוחו מתפוצץ מהדממה המעיקה, ולכן שאל את שאלתו שוב, הפעם בזעקה.
הפעם הגיעה התשובה המנטלית. "לא עניתי כי בחנתי את היכולת השכלית שלך כדי לוודא אם תבונתך מספקת בכדי לתפוס את רעיונותינו.
"אמנם נראה שמוחך הינו מדרגה ירודה ביותר, אבל ככל הנראה הוא עשוי להבין חלק ניכר ממה שברצוננו להביע.
“אך לפני שנתחיל, אני מזהיר אותך שוב שאין לך כל אפשרות להימלט או לפגוע בנו, ושכל נסיון מצדך לעשות זאת יהיה הרסני עבורך. ברור שאין לך כל מושג אודות אנרגיה שכלית, על כן אני מודיע לך ששני חבריך נהרגו על ידי העוצמה הצרופה של רצוננו, ושרירי גופך הוחזקו מנותקים משליטת מוחך באמצעות אותו הכוח. בעזרת האנרגיה השכלית שלנו אנו יכולים להשמיד לחלוטין את גופך, אם רק נחפוץ בכך.”
היתה הפסקה, ובאותו פרק זמן קצר של שקט ניסה מוחו ההמום של וודין להיאחז נואשות בשרידי השפיות ויישוב הדעת.
ואז בא שוב אותו קול מֶנטָלי שנראה כמו קול אמיתי המדבר בתוך מוחו.
"הננו בני גלקסיה אשר שמה, ככל שניתן למצוא לו קֵרוּב בלשונך, הינו ‘ארקטַר’. גלקסיית ארקטר שוכנת מיליונים רבים של שנות־אור מגלקסיה זאת, כה רחוק עד כי היא נמצאת הרחק מעבר לעקמומיות הכדור של היקום התלת־ממדי.
"השתלטנו על אותה גלקסיה לפני עידנים רבים. הצלחנו בכך כי היינו היחידים בעלי היכולת לנצל את האנרגיה השכלית למטרות תחבורה, כוח פיסי, ולהפקת כמעט כל דבר לו נזקקנו. הודות לכך כבשנו ויישבנו במהירות את הגלקסיה כולה, כשאנו עוברים משמש אל שמש ללא צורך בכלי טיס כלשהו.
"לאחר שכל גלקסיית ארקטר היתה תחת פיקוחנו, התחלנו לחפש יעדים חדשים, מחוצה לה. קיימות בערך אלף מיליוני גלקסיות ביקום התלת־ממדי, וראינו לנכון ליישב את כולן, עד אשר בבוא העת יהיה כל החומר שביקום נתון תחת שליטתנו.
"צעדנו הראשון היה להתרבות במידה הנחוצה למשימה האדירה של יישוב היקום. משימה לא קשה במיוחד, לאור העובדה שהריבוי נעשה אצלנו, כמובן, בדרך של התפצלות פשוטה. כאשר הכמות הדרושה היתה מוכנה, היא התפלגה לארבעה כוחות.
"ואז חולק הכדור של היקום התלת־מימדי כולו לארבעה, בהתאם לאותם ארבעה כוחות. על כל כוח היה ליישב את גזרת היקום שלו, וכך התפרשו בהמוניהם העצומים מארקטר, אל ארבע כנפות־תבל.
"חלק אחד מאותם ארבעה כוחות הגיע הנה, אל הגלקסיה שלכם, לפני עידן ועידנים, והתפשט במטרה ליישב את כל העולמות שהיו ברי־ישוב. כל זה ארך זמן רב, כמובן, אך אורך חיינו עולה במידה עצומה על שלכם, ולפי הבנתנו הישג הגזע כולו הוא עיקר העיקרים, ואילו להישג הפרט אין כל משמעות. תוך כדי יישובה של גלקסיה זו הגיע כוח של מספר מיליוני ארקטריאנים אל שמש זו שלכם, וכשמצאו שרק כוכב לכת זה, מכל התשעה הסמוכים לשמש, ראוי להתיישבות – התמקמו כאן.
"כלל בל יעבור היה, שהמתיישבים בכל העולמות שברחבי היקום ישמרו על קשר עם מולדת הגזע שלנו – גלקסיית ארקטר. בצורה זאת מסוגלים בני ארקטר, המחזיקים עתה ביקום כולו, לרכז בנקודה אחת את כל הידע והעוצמה שלהם, ומאותה נקודה להמשיך ולשגר הוראות המעצבות תכניות ענק עבור היקום.
"אך מעולם זה שלכם לא נקלט דבר מאז זמן קצר אחרי שכוח המתיישבים הארקטריאנים נחת כאן. לכשנתגלה הדבר לראשונה, לא יוחסה לכך חשיבות, מאחר שהסברה היתה שבתוך מספר מיליוני שנים נוספות יגיע בוודאי הדיווח גם מעולם זה. אך שוב לא הגיעה אף לא מילה אחת, ואחרי דממה נוספת של יותר מאלף מיליוני שנים, הורתה המועצה המנהלת בארקטר על שיגור משלחת אל עולם זה, כדי לגלות את הסיבה לשתיקה שכזאת מצד המתיישבים.
"אנחנו הננו אותה משלחת; יצאנו מאחד העולמות של השמש הקרויה בפיכם סיריוס, הנמצאת במרחק קצר מהשמש שלכם, אחד העולמות בהם התיישבנו. קיבלנו הוראה להגיע במהירות המירבית אל עולם זה שלכם, ולברר מדוע לא הגיע כל דיווח מהמתיישבים. וכך, נישאים באמצעות האנרגיה השכלית שלנו דרך מרחבי החלל הריק, חצינו את הפער בין שמש לשמש ולפני ימים אחדים הגענו אל עולמכם.
"שווה בנפשך את תדהמתנו שעה שנחתנו כאן על פני עולמך! במקום עולם שבו כל קילומטר ריבועי מיושב על ידי ארקטריאנים כמונו, צאצאי המתנחלים המקוריים, עולם הנתון כל־כולו לשליטתם המֶנטַלית, אנו מוצאים כוכב־לכת שרובו שממה פראית המאוכלסת בצורות חיים מוזרות!
"נשארנו באתר נחיתתנו ושיגרנו למשך זמן מה את ראייתנו למרחקים, וסרקנו את כל עולמכם באופן שכלי. הדבר רק הוסיף על תדהמתנו, כי מעולם לא ראינו צורות חיים גרוטסקיות ומנוונות שכאלה. לא הצלחנו לגלות אף לא ארקטריאני אחד על פני כל כוכב־הלכת הזה. הדבר הביך אותנו קשות, שכן, מה יכול היה לפקוד את אותם ארקטריאנים שהתנחלו בעולם זה? הרי לא ייתכן שמתנחלינו האמיצים וצאצאיהם הוכנעו והושמדו על ידי צורות החיים בעלי השכליות החלושה עד כדי רחמים, המאכלסים כעת עולם זה. אך אם כך, היכן הם?
“לכן רצינו ללכוד אותך ואת חבריך. על אף כושרכם השכלי הירוד כל־כך, נראה לנו שאפילו יצורים כמוכם יֵדעו מה ארע לאותם מתיישבים שאכלסו פעם עולם זה.”
זרם־המחשבה פסק לרגע, ואז שב ופרץ אל תוך מוחו של וודין בשאלה ברורה:
“האם יש לך מושג כלשהו על גורל המתיישבים שלנו? רמז כלשהו להיעלמותם המשונה?”
הביולוג המאובן מצא עצמו מניד בראשו באיטיות. “אני… מעולם לא שמעתי על יצורים כמוכם, על מוחות כאלה. עד כמה שמשגת ידיעתנו, מעולם לא היו כמותם על פני כדור הארץ – וכיום יודעים אנו כמעט הכל אודות תולדות כדור הארץ.”
“בלתי אפשרי!” קראה מחשבתו של המנהיג הארקטריאני. “לבטח ידוע לך משהו אודות בני ארקטר האמיצים, אם יודע אתה הכל על תולדותיו של עולם זה.”
ממוחו של ארקטריאני אחר הגיעה מחשבה אחרת, שהיתה מכוונת אל המנהיג, אך נגפה בעקיפין גם במוחו של וודין. “מדוע לא לבחון את עברו של כוכב הלכת באמצעות מוחו של יצור זה, ולראות כל מה שאפשר בעצמנו?”
“רעיון מצויין!” קרא המנהיג. “שכלו יהיה די קל לבדיקה.”
“מה אתם עומדים לעשות?” צרח וודין, האימה מחדדת את קולו.
התשובה הגיעה במחשבות שלוות, מרגיעות. "לא יאונה לך כל רע. אנו עומדים פשוט לבחון את עברך הגזעי באמצעות שחרור הזכרון התורשתי הטבוע במוחך.
"בתאי מוחך הבלתי פעילים מונחים זכרונות מודחקים של גזעך, שאותם ירשת מאבותיך. זכרונות אלה מגיעים עד אבות אבותיך הקדומים ביותר באמצעות כוחנו השכלי נחשוף באופן זמני את הזכרונות הקבורים הללו, שיעלו אל תודעתך בבהירות.
"אתה תחווה את אותן החוויות ותראה אותן מראות כפי שראו אבותיך הרחוקים לפני מיליוני שנים. ואנו כאן נוכל לקרוא את תודעתך כפי שאנו עושים זאת כעת, ולראות כל מה שתראה אתה, בהביטך אל עָבָרו של כוכב־לכת זה.
“אין כל סכנה בכך. באופן גופני תישאר לעמוד כאן, אך באופן רוחני תדלג לאחור דרך התקופות השונות. תחילה נסיג את תודעתך לאחור עד לזמן שבו באו לראשונה מתיישבי ארקטר אל עולם זה, ונראה מה עלה בגורלם.”
מייד לאחר שחדרה המחשבה למותו של וודין, נעלמו לפתע מעיניו תמונת הגושים הארקטריאניים המוארים באור־הכוכבים, והוא חש כאילו הכרתו מסתחררת בתוך ערפל אפרפר.
הוא ידע שגופנית אינו נע כלל, אך רוחו ידעה תחושה של תנועה במהירות עצומה. היה זה כאילו תודעתו גומעת תהומות שאין להעלותם על הדעת, מוחו הולך ומתפשט. ואז לפתע התבהר הערפל האפור. מראה חדש ומוזר לבש צורה מעורפלת בתוך מוחו של וודין.
היה זה מראה שאותו חש, לא ראה. התמונה נקלטה במוחו בחושים אחרים, שונים מראייה – אך למרות זאת היתה לא פחות ברורה וממשית.
בעזרת אותם חושים מוזרים הביט בעולם מוזר, עולם של אוקיאנוסים אפורים, ויבשות של סלעי־פרא ללא כל זכר לחיים עליהם. עננים כבדים כיסו כליל את השמיים, וגשם ירד ללא הפסק.
וודין חש שהוא צונח מטה אל אדמת אותו עולם, ועימו המון רב של עמיתים מוזרים. כל אחד מהם היה גוש חומר מבריק, חד־תאי, נטול־צורה, וגרעין כהה במרכזו. הם היו ארקטריאנים ווודין ידע שגם הוא הינו בן ארקטר, שבא עם כל האחרים דרך מרחקי החלל אל עולם זה.
הם נחתו בהמוניהם על פני כוכב־הלכת האכזר וחסר החיים. הם הפעילו את כוחותיהם המנטליים ובאמצעות כוח טלקינטי שנבע מהאנרגיה השכלית שלהם, שינו את העולם החומרי והתאימוהו לדרישותיהם. הם הקימו מבני ענק וערים גדולות, לא ערים של חומר אלא של מחשבה. ערים מפליאות שנבנו מהתגבשותה של אנרגיה מֶנטָלית.
וודין לא יכול היה להבין ולו שמץ מהפעילויות שהתרחשה באותן ערי מחשבה זרות ומוזרות. הוא חש בכמות אדירה ומאורגנת של מחקר, מידע, ניסוי ותקשורת, אך כל מניעיהם והישגיהם של אלה היו מעבר לתפישת שכלו האנושי הנוכחי. לבסוף נמוג הכל שוב לפתע בערפל אפרורי. הערפל התבהר כמעט בבת־אחת, וכעת חזה וודין בתמונה אחרת, לקוחה מתקופה מאוחרת יותר. עתה נוכח וודין לדעת שהזמן גרם לשינויים מוזרים בהמוני הארקטריאנים, שעימם נמנה עדיין.
הם השתנו מיצורים חד־תאיים לרב־תאיים, ולא היו עוד זהים כולם זה לזה. אחדים היו ישיבים, קבועים במקום אחד ללא תנועה, אחרים היו ניידים. אחדים גילו משיכה למים, אחרים ליבשה. משהו גרם לשינוי בצורתם הגופנית של הארקטריאנים, להסתעפותם לענפים שונים ונפרדים, ככל שחלפו הדורות.
אותה התנוונות מוזרה של גופם לוותה בהתנוונות מקבילה של מוחותיהם. וודין חש בזאת. בערי־המחשבה הלך תהליך צבירת הידע והעוצמה והפך למבולבל ובלתי מאורגן יותר ויותר. וערי־המחשבה עצמן נעלמו והלכו, כי לא היתה עוד לארקטריאנים אנרגיה מֶנטָלית מספקת בכדי להחזיקן. הארקטריאנים ניסו לברר מה גרם להתדרדרותם הגופנית והשכלית המוזרה. הם סברו שמשהו השפיע על הגֶנִים שבגופם, אך לא יכלו לגלות מהו הדבר. בשום מקום אחר לא פקד אותם מעולם ניוון שכזה!
אותה תמונה חלפה במהירות והתחלפה באחרת, מאוחרת בהרבה מקודמתה. כעת ראה וודין את התמונה, שכן האב הקדום, שדרך מוחו הסתכל, פיתח כבר עיניים. והוא ראה שהניוון הרחיק לכת, וגופיהם הרב־תאיים של הארקטריאנים לקו יותר ויותר בחולי המורכבות וההִשתָנוּת הרבגונית. אחרון כרכי־המחשבה נעלם. הארקטריאנים, רבי־העוצמה לשעבר, הפכו לאורגניזמים מבחילים, מורכבים, והתנוונו יותר ויותר, חלקם זוחלים ושטים במים, ואחרים צמודים ליבשה.
עדיין נותר בהם מעט מאותו כושר מנטלי גדול מקורי של אבותיהם הקדומים. אותם יצורי ים ויבשה, המנוונים עד כדי פלצות, אשר חיו בתקופה שזוהתה על ידי מוחו של וודין כתקופה הפָּלֵאוֹזוֹאִית המאוחרת, עשו עדיין נסיונות נואשים לעצור את תהליך התדרדרותם הנורא, אך לשווא.
מוחו של וודין התפרץ אל תוך תמונה עוד יותר מאוחרת, בעידן המֶזוזואיקון. עתה הפך הניוון המתפשט את צאצאי המתנחלים לאוסף גזעים מחריד עוד יותר. כעת היו הם יצורים ענקיים, כבדים, מצויידים בצפרניים וקרומי שחייה; זוחלים שוכני מים ויבשה.
אפילו ביצורים אלה, שהשתנו במידה שלא תיאמן, נותרו שרידים קלושים של עוצמתם השכלית של אבות אבותיהם. הם ניסו לשווא ליצור קשר עם ארקטריאנים על עולמות אחרים של שמשות רחוקות, כדי להודיעם על מצבם הנואש, אך מוחותיהם היו כבר חלשים מדי.
התמונה הבאה היתה מהעידן הקֶנוזוֹאי. הזוחלים הפכו ליונקים; תהליך ההתדרדרות הלך ונמשך. כעת נותר רק קורטוב זעיר של היכולת הרוחנית המקורית באותן צורות חיים מנוונות.
וכעת הולידו אותם צאצאים עלובים מינים חלושי־שכל עוד יותר, ונעדרי עוצמה מנטלית יותר מתמיד – קופי אדמה ששוטטו על פני המישורים הקרים בעדרים מלהגים ומחרחרי ריב. שרידיה האחרונים של המורשת הארקטריאנית, האינסטינקטים הקדומים לאציליות, טוהר, ואורך־רוח, דעכו לחלוטין ביצורים אלה.
ואז מילאה תמונה אחרונה את מוחו של וודין. היה זה העולם של היום, העולם אותו ראה בעיניו הוא. אך כעת ראה אותו והבינו כפי שלא הבינו מעולם, עולם שבו הגיע הניוון לשיאו.
הקופים הפכו לבעלי־חיים דו־רגליים, חלשים עוד יותר, אשר איבדו כמעט כל אטום ממורשת המוח הארקטריאני הקדום. יצורים אלה איבדו גם רבים מהחושים שנשמרו אפילו אצל קודמיהם הקופים.
ואותם יצורים, אותם יצורי־אנוש, היו נתונים כעת בתהליך ניוון מואץ עוד יותר. בעוד שבראשיתם נהגו להרוג, כאבותיהם, רק כדי להשיג מזון, כעת למדו להרוג בזדון ובאכזריות. הם למדו להרוג איש את רעהו בקבוצות, בשבטים, באומות, ובגושים. בטרוף התנוונותם הם טבחו זה בזה עד אשר ניגר דמם על פני כל האדמה.
הם היו אכזריים אף יותר מהקופים שקדמו להם, אכזריים באופן מוחלט, כאכזריותו של המטורף. וביציאתם ההדרגתית מדעתם הגיעו לידי כך שרעבו ללחם בתנאי שפע, רצחו זה את זה בתוך עריהם, ורעדו מאימת אמונותיהם התפלות כפי שלא עשו יצורים כלשהם לפני כן.
הם היו הצאצאים הנוראים האחרונים, התוצר המנוון האחרון, של המתנחלים הארקטריאנים הקדומים אשר היו פעם ענקי הרוח. עתה נעלמו כל יתר בעלי החיים כמעט כליל. והם, השרידים המעוותים האחרונים, יסיימו במהרה את הסיפור הנורא כולו, כאשר ישמידו זה את זה כליל בשגעונם.
הכרתו של וודין שבה אליו פתאום. הוא עמד במרכז קרחת היער המוארת באור הכוכבים. סביבו רבצו עדיין עשרת הארקטריאנים נטולי־הצורה, כטבעת דוממה.
המום, מסוחרר מהחזון הנורא והמבעית שחלף במוחו בבהירות בלתי רגילה, היפנה מבטו באיטיות אל כל עשרת הארקטריאנים בזה אחר זה. מחשבותיהם הלמו במוחו, מחשבות עזות, קודרות, מזועזעות מאימה ותיעוב נוראים. מחשבתו המזועזעת מסלידה של מנהיג הארקטריאנים היכתה בתוך מוחו של וודין.
"אז זה מה שקרה למתנחלינו הארקטריאנים אשר הגיעו אל עולם זה! הם הלכו והתנוונו, השתנו לצורות חיים נחותות יותר ויותר, עד לצאצאיהם האחרונים, אותם יצורים מטורפים ומעוררי רחמים השורצים כעת על פני עולם זה.
“עולם זה הינו עולם של אימת־מוות! עולם אשר בצורה כלשהי הורס את הגֶנִים של בני גזענו ומשנה אותם מבחינה גופנית ומֶנטָלִית, מנוון אותם דור אחר דור. ואת התוצאה המחרידה אנו רואים כעת לפנינו.”
מחשבתו המזועזעת של ארקטריאני אחר שאלה, “אבל מה נוכל לעשות כעת?”
“לא נוכל לעשות דבר,” ענה מנהיגם בקדרות. "הניוון הזה, התמורה האיומה הזו, הרחיקו לכת מכדי שנוכל אי פעם להפוך את כיוונם.
“אחינו בני התבונה הפכו על פני עולם מורעל זה למפלצות מזוויעות, ועתה לא נוכל עוד להחזיר את השעון לאחור ולשחזרם מצאצאיהם המנוונים.”
קולו של וודין שב אליו והוא צווח בקול ענות חלושה. “זה לא נכון!” קרא. “כל מה שראיתי זה שקר וכזב! אנו, בני האדם איננו תוצאה של דֶבולוציה מטה, אלא של דורי דורות של אֶבולוציה מעלה! זה מוכרח להיות כך, אני אומר לכם! לא היה לנו חפץ בחיים, לא היה לי חפץ בחיים, אילו היתה אמת בסיפור הזה. לא ייתכן שיש בו אמת!”
מחשבתו של המנהיג הארקטריאני, שֶכּוּונה לעבר יתר הגושים האפלים, השיגה את מוחו אחוז התזזית.
היה שמץ של רחמים במחשבה זו, אך היא היתה גדושה בסלידה אל־אנושית.
“בואו, אחי,” אמר הארקטריאני אל עמיתיו. "אין לנו מה לעשות כאן על פניו של עולם מחליא זה.
"הבה נלך, לפני שגם אנו נורעל ונשתנה. נשגר אזהרה לארקטר שעולם זה הינו עולם של רעל, של ניוון, כך שלעולם לא יבואו עוד הנה בני גזעינו ויתדרדרו באותה דרך נוראה כפי שעלה בגורלם של האחרים.
“בואו! אנו חוזרים אל השמש שלנו.”
גופו המגושם של המנהיג הארקטריאני לבש צורה שטוחה, דמויית דיסקה, והוא התרומם בקלילות מעלה.
האחרים לבשו צורה דומה והלכו בעקבותיו, וודין ההמום בהה בהם, נקודות בוהקות המתרוממות במהירות אל תוך אור הכוכבים.
הוא פסע מספר פסיעות קדימה, מועד, מניף את אגרופו אל־על כאחוז שגעון לעבר הנקודות הזוהרות, המתרחקות. “חיזרו, לעזאזל!” זעק. “חיזרו והודו שהכל שקר!… זה מוכרח להיות שקר… זה מוכרח…!”
לא נותר עוד זכר לארקטריאנים הנעלמים בכיפת השמיים. החשיכה שעטתה את וודין היתה כבדה ומעיקה.
הוא זעק שוב מעלה, אל שמי הליל, אך רק לחש ההד השיב לו. בעיניים מטורפות, מתמוטט, נפשו מיוסרת, נפל מבטו על האקדח שבידו של רוס. הוא חטף אותו בזעקה צרודה. שלוות היער הופרעה לפתע על ידי קול נפץ חד, אשר הדהד לרגע ונדם במהירות. ואז שב השקט ורק מימי הנהר לחשו־רחשו כשהם אצים לדרכם.
- אות חסרה במקור המודפס. הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.