רצה הגורל וצרפת נעשתה עכשיו למרכז יהודי גדול וחשוב ביבשת אירופה. לא רק “דרך לעבור גולים” אלא גם מקום מקלט ומנוחה ל"שארית הפליטה". יהדות קלושה ומתפוררת זו של צרפת נקראה לעמוד על הדוכן ולשמש ראש לגולת אירופה. וזה דוקא בשעה שאבד כל חזון מן הארץ הזאת, בשעה שהסיסמאות הגדולות שנוצרו בארץ זו וששימשו נס לגויים הלכו ונתרוקנו מתוכנן, נעשו מצות אנשים מלומדה ואיבדו את הכוח המושך שלהן. קומתה הרוחנית של צרפת הלכה ונתמעטה במידה שירדה מגדולתה כאחת המעצמות הכבירות באירופה; רק טעמה בשירה וביופי הוא שעמד לה בשעת הדחק ושמר על תפארתה.

התמורות שעברו על צרפת הבלתי־יהודית לא יכלו שלא להשתקף ביהדותה, אף על פי, שבמובן ידוע, הלכה ההתפתחות הרוחנית של יהודי צרפת בכיוון הפוך מזה של הסביבה שהיו נתונים בה, ביחוד במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. במשך מאות בשנים לא נודעה יהדות צרפת לתהילה בקרב עם ישראל. גדולים ואנשי שם לא העמידה מתוכה. “חכמי צרפת” חלפו ועברו ואיש לא בא למלא מקומם. ובשעה שיהודי צרפת נקראו להיות הראשונים לקבל שויון זכויות לא היו בתוכם דמויות גדולות להרהיב עין. באותה ה"סנהדרין" שבאה לפי רצונו של נפוליאון לקבוע מסמרות ביחסים החדשים בין ישראל לעמים לא נמצאו אישים, בעלי שיעור קומה, כדי להגן על כבוד היהדות וכדי להבין את משמעותה של השעה הגדולה ההיא. רוב חבריה של ה"סנהדרין" זו או בניהם מהרו להמיר את דתם ושמם נכחד לגמרי מישראל.

יחד עם זה יש לציין איזו התעוררות רוחנית בין יהודי צרפת בדורות שבאו אחר כך. היו בהם חוזים כיוסף סלבאדור, מלומדים כשלמה מונק, ויהדות זו נעשתה תוססת במקצת. למרות הנטיה החזקה והברורה לטמיעה ולטשטוש התחומים בין היהודים ובין העולם החיצוני. הגיעו הדברים עד כדי כך, שיהדות צרפת הרגישה את עצמה כאחראית לגורלו של העם היהודי כולו ויסדה את “חברת כל ישראל חברים”. בעקרונותיה הראשונים של חברה זו היה חזון לאומי גדול, חזון עם נרדף הבא ללכד את כוחותיו הפזורים, כדי לעמוד על נפשו ולהגן על עצמו בכל החזיתות המרובות שניטשה בהן המלחמה נגדו. ולא זה בלבד. רוח־קודש אמתית נחתה על מייסדיה הראשונים של חברה זו ודברי נבואה יצאו מפיו של שארל נטר בשעה שבא להמליץ לפני הועד הפועל של חכי"ח על הקמת בית ספר חקלאי בארץ ישראל – מקוה ישראל – ואמר: “על ידי המוסד הזה תכינו מקלט ומקום מנוחה לאחינו, שרבים מהם יצטרכו, היום או מחר, לעזוב את ארץ מגוריהם בגלל שנאת האומות אליהם. על ידי המוסד הזה תגאלו לאט לאט את ארץ ישראל שעיני כל היהודים, של הדורות הראשונים ושל הדורות האחרונים, נשואות אליה. ואתם, ידידי, אל תיראו ואל תפחדו מפני ההתחיבויות הגדולות שאתם מקבלים עליכם. אם תפנו בקול רם ובשפה ברורה אל היהודים בתפוצות הגולה, תווכחו שנזכה לראות מחר את הגשמת החלום שאנו חולמים היום”. באוירה זו של חזון לאומי מצאו להן מקום גם פעולותיו ה"פילאנטרופיות" של ה"נדיב הידוע".

אולם לא לעולם חזון. יהדות צרפת לא החזיקה מעמד ולא המשיכה בדרך זו של התעוררות לאומית. לפי הגדרתו של המשורר אדמונד פלג, שניתנה בשיחה פרטית, הלכה יהדות צרפת בסוף המאה התשע‏־עשרה מנסיגה לנסיגה ומעזיבה לעזיבה עד שבא מאורע דרייפוס וטפח על פניה. עד כמה הגיעה “נסיגה” זו אפשר לראות מהעובדה שה"חוברות" שהוציאה אז חברת כל ישראל חברים לא הגיבו בכלל על מאורע זה ועברו עליו בשתיקה. הן טיפלו עדיין בכל מה שנעשה ביהודים בכל העולם וסיפרו על הרדיפות עליהם בכל מקום שהוא, אבל לא בצרפת. על המאורעות בצרפת עצמה באותה שעה לא באה שום תגובה, שום נקיטת עמדה ואפילו לא אינפורמציה פשוטה. באותה שעה הוציאה כבר יהדות צרפת את עצמה מן הכלל ולא רצתה להכיר ולהודות שענין דרייפוס והתעמולה האנטישמית בצרפת שקדמה לו באו להכחיש ולהפריך את עיקרי השקפתה ועמדתה, כחטיבה מיוחדת של יהודים, החיה בסביבה של “חירות, שויון ואחוה” ושאין להשוותה ליתר “חבריה לאמונה” שחייהם תלויים להם עדיין מנגד.

ענין דרייפוס שערער את שלימותה של השקפה זו ופרץ פרצה בחומת השאננות שיהדות צרפת השלתה את נפשה בה, גרם לאיזה משבר פנימי ותת־הכרתי. אולם הדבר לא הגיע עד כדי שינוי ערכין גמור. לא נולדה שום תנועה מהפכנית שתבוא ותשנה את סדרי העולם המחשבתי. בה בשעה שענין דרייפוס הועיל ברחוב הבלתי־יהודי לגיבוש התנועה הסוציאליסטית וכדומה, לא הסיקה יהדות צרפת הרשמית שום מסקנות מרחיקות לכת והמשיכה בדרכה דרך בת־היענה. לא רצתה לראות את הדברים כהוויתם. גם המחשבה של הציונות המדינית שנולדה בפאריס לקול רעשו של צחצוח החרבות בין הדרייפוסארים למתנגדיהם לא מצאה אלא הדים קלושים בין יהודי צרפת ולא נעשתה קנין של רבים, אלא של יחידי סגולה בלבד.

בינתיים פרצה מלחמת עולם א'. “שלום אזרחי” השתלט בצרפת. יהדות צרפת שאפה רוח לרווחה. היא נצטרפה ל"משפחה" הצרפתית הגדולה וזו קבלתה בידים פתוחות. רבניה בחזית נתעלו לאותן הדרגות הצבאיות שזכו להן הכומרים והגלחים. וגם הקרבנות הגדולים שהביאה צריכים היו, כן חשבה היא, לחזק את עמדתה ולהגדיל את זכויותיה האזרחיות. יתוש הספק שהתחיל לנקר במוחה אחרי ענין דרייפוס נדם קולו לגמרי. דרך רחבה עמדה פתוחה לפניה. בלי בעיות מטרידות ומכאיבות.

נצחונה של צרפת העלה את מספרה בכמות מסוימת וצירף אל שורותיה את יהדות אלזס, שנקרעה ממנה רק לפני דור אחד ועתה נקלטה בתוכה בלי שום קושי. אולם יחד עם זה גבר, בתקופה שבין שתי המלחמות, זרם ההגירה ממזרח אירופה וממרכזה וגם מצפון אפריקה. יהדות צרפת הותיקה לא קיבלה את המהגרים הללו בעין יפה, הסתייגה מהם, וכאילו מאליה קמה ביניהם מחיצה של אי הבנה ושל אי־אמון, הקיימת במידה מסוימת עד עתה.

עליתו של היטלר לשלטון, כיבוש צרפת על ידי הנאצים, השמות שנעשו בקרב יהודי צרפת ללא הבדל בין ותיקים ובין מהגרים, המלחמה המשותפת במחתרת קירבו ביניהם זמנית את יהודי צרפת למרות מוצאיהם השונים. נעשו נסיונות לפעולה משותפת שעדיין לא הביאו לידי מזיגה מלאה של כל השכבות השונות. גם התנודות הרוחניות עומדות במלוא תקפן. בריחה ונסיגה מהיהדות מצד אחד, התקרבות ורצון להיאחז בקרניה של מדינת ישראל מצד שני.

אין בדברים הבאים להלן, שנכתבו בזמנים שונים, כדי לתת תמונה שלמה ושיטתית של ההתפתחות הרוחנית של יהדות צרפת במשך יובל השנים האחרון על כל הפכיה וניגודיה. אין הם אלא ציונים בדרך התפתחות זו, היכולים ללמד מן הפרט על הכלל. הננו מתחילים בדמותו של יוסף סלבאדור מהמחצית הראשונה של המאה שעברה, כשהחזון היה עוד נפרץ בצרפת, והננו עוברים לתקופת דרייפוס, לדמותם של שני ידידים, אחד יהודי ואחד שאינו יהודי, שבהם נתגלמה תקופה זו באופן נפלא. ומהם – לשירה היהודית־הצרפתית, ששאבה ברובה את חזונה מהציונות והמביאה אותנו עד הסף של הקטסטרופה הלאומית וממנו והלאה עד היום הזה. הנה לפנינו יהדות צרפת במבחן והנה המבוכה שבה היא נתונה עכשיו. פרפורי נפש ובקשת דרכים, משיכה ודחייה, בריחה ותשובה משמשים בה בערבוביה. אין דמות מרכזית ואין רעיון מרכזי שיחשל את הרצון ויחזק את הברכים הכושלות. גם אותה ההתעוררות שבאה בעקב הקמת מדינת ישראל אינה אלא בבחינת ליבא לפומא לא גלי. בכל זאת פה ושם נראים נצנים בארץ; איזה לב יהודי דופק עדיין במקומות שונים. נעשות התחלות, משתדלים לבנות, להקים הריסות, ליצור אפילו חדש. כאילו כחות טמורים פועלים עוד במעמקי הנשמה ואינם רוצים לותר על קיומם. היחזיקו מעמד, היתגברו על הקשיים? רק העתיד יתן לנו תשובה על השאלה הזאת, שאלת הגורל של יהדות צרפת.