בשעה שהריעה התרועה של שביתת הנשק ביום האחד עשר בנובמבר 1918, נעשו מליוני בני אדם חפשים לחזור לביתם ולשוב לעסקיהם הקודמים.

יותר מארבע שנים חיו האנשים האלה חיי פראים, בלתי אנושיים, והיו דומים לחיות השדה. במשך הזמן הזה אבדו להם הרבה מהרגליהם, והם קנו להם הרגלים אחרים במקומם. אבד להם ההרגל לחשוב ולדאוג לעצמם והתרגלו לציית לקולו של המפקד, ולהשליך עליו את כל דאגותיהם. במצב רוח מוזר זה חזרו הביתה ומצאו שהחיים נשתנו מסביב בימי העדרם ושעליהם להסתגל מחדש לחיי העולם.

קודם כל נתברר להם שאין הם נראים עוד כגבורים. כשפרצה המלחמה והם הלכו לשדות הקרב, לווה אותם המון נשים וילדים במקהלות והמטיר עליהם פרחים. עכשיו כשחזרו מהתם לא בא איש לקבל את פניהם, זולת אם עלובה, – אם לא מתה בינתים במצוקות המלחמה, – או אשה, – אם לא עזבה בינתים את הבית ללכת אחרי איש אחר, – לפעמים אחות, ילד… בלי פרחים ובלי מקהלות.

עוד דבר אחד נתגלה להם שתפקידיהם הקודמים, או שאינם קיימים עוד, או שנתפסו על ידי אחרים, על ידי נשים, או על ידי אנשים שנחשבו כמומחים ונפטרו מחובת הגיוס. אנשי הצבא שחזרו היו עיפים וחדורי שאט נפש. שום תשוקה לא היתה להם להשתדל ולהכנס אל תוך הסדר החדש של החיים. והדבר גם לא היה כל כך קל בימי המשבר שהתחיל אחרי המלחמה, בימי המעבר אל חיי השלום.

אבד להם הכשרון לחשוב ולדאוג לעצמם והם יצאו לבקש את חבריהם משדות הקרב ולחדש את היחסים הנפלאים שנוצרו שם ביניהם לקול שריקות הכדורים ורעש התותחים. הם יצאו לחפש את המפקד, את הראש, שיגיד להם מה עליהם לעשות ושיראה להם את הדרך ילכו בה. ובאו לטבוע את ליאותם, יאושם ואכזבתם בכוסות, ב"טראטוריות", בבתי המרזח. ושם נולדו החבורות הראשונות, ה"פאשיות", וגם “פלוגות הסער” הגרמניות.

צרפת התגברה מהר על מצב רוח זה, בגלל ההרגשה שחדרה בכל שכבות העם שהארץ ניצלה מסכנה גדולה ובגלל העבודה הרבה להקמת ההריסות שהעסיקה והעשירה הרבה חוגים. אנגליה ניצלה מרוחות רעות אלה על ידי עשרה ויציבות מסורתה. נלכדו בהן גרמניה ואיטליה. גרמניה שהיתה בטוחה בנצחון נתאכזבה פתאום על ידי תוצאות המלחמה, ואיטליה, תקוותיה לא נתמלאו על ידי חוזה השלום. שתיהן לא יכלו לגאול את הנשמות הערטילאיות ולא יכלו למצוא תיקון להן. והתהלכו הנשמות הללו בין החורבות הרוחניות והגשמיות שנצטברו על ידי המלחמה בלבותיהם ובבתיהם וצפו לגואל שיבוא ויכוון את מעשיהם ויוליך אותם בדרך הגאולה.

כמעט בעת ובעונה אחת קמו בגרמניה ובאיטליה “גואלים” כאלה. כמעט בעת ובעונה אחת צצו והופיעו שתי מפלגות פוליטיות חדשות, שתי תנועות פוליטיות. בתחילה לא היו לתנועות האלה שום אידיאלים חדשים, שום רעיונות חדשים מהפכנים. לא היתה להם אפילו שום תכנית מסוימת, שום הצעה מעשית.

חדשים אחדים לפני ה"מצעד על רומא", המפורסם, הכריז מוסוליני בעצמו בפומבי כמעט את הדברים האלה:

“כן, רלטיביסטים אנו. אין לנו תכנית מסוימת. אין אנו יודעים באיזו בעיות נתחיל לטפל ובאיזה אופן נמצא להן פתרון. אין אנו יודעים מה נעשה. יודעים אנו רק שנעשה דבר מה. לא נשאר בלתי־פעילים. פעילים נהיה”… (“פופולו ד’איטליה”, 22 בנובמבר 1921).

אין בדעתנו לעמוד על התפתחות הענינים בגרמניה. ידוע שגם שם שרר בתחילה, וגם אחר כך, ערפל במוחות ושנגררו אחרי סיסמות ודעות ששלטו בגרמניה זה הרבה שנים. אנו חוזרים לאיטליה שבה אנו מתענינים בעיקר.

הערגון ל"פעילות" מצא לו תיכף מקום להתגדר בו. וזו היתה המלחמה בקומוניסטים. דבר זה השתלט על מוחותיהם מראשית צאתם לשדה הפעולה. התנועה הקומוניסטית הלכה וגברה אז במחנות הפועלים ובבתי התעשיה. ראשית בגלל נצחונם הגדול והמפתיע ברוסיה, ושנית בגלל העשירות הנפרזה והדוקרת את העינים של ה"מרוויחים במלחמה", בשעה שהשדרות הנמוכות נשאו עליהן את כל סבלותיה. הפועלים רצו גם הם לקבל את חלקם. המעבר ממלחמה לשלום איים עליהם באבטלה ובתי תעשיה שונים הלכו ונסגרו. לפיכך בקשו הפועלים להשתלט על בתי התעשיה ולעשות בהם כחפצם. אולם מצד שני לא היתה להם, למומחים שנשארו בעורף, שום הבנה למצב רוחם של האנשים שחזרו משדות הקרב וגם בזו להם בלבם.

בעיני אנשי הצבא שנשתחררו היו הפועלים האלה, שלא עזבו מעולם את חיי הבית הנוחים ולא טעמו טעמם של קרבות וחיי חפירות, – פשוט “עריקים”. וכעסם גבר כשראו שהאנשים האלה, שלא העמידו את חייהם בסכנה, הם הם הדורשים לעצמם את הבעלות על התעשיה ואת השלטון בממשלה. התהום בין שתי המגמות האלה הלכה והעמיקה מהר והמשבר צריך היה לבוא בהכרח.

בינתים הלכו שדרות מאוכזבות אחרות ונצטרפו למחנות של החיילים המשוחררים. אלה היו השדרות הבינוניות של הבורגנות הזעירה שהיתה להן קירבת משפחה ורוח עם ה"פאשיסטים". המלחמה החריבה את מעמדן וסתמה את מעינות פרנסותיהן. צל הקומוניזם האפיל על אופקם, ומה שנעשה לדומיהן ברוסיה לא נתן להן שום תקווה לעתיד. בניהן שגדלו בימי המלחמה לא מצאו להם שום מקור פרנסה בתוך קשיי הכלכלה שהלכו וגברו. לכן בקשו אף הן איזה מוצא ממצבן ולא מצאו דבר אחר לתלות בו את בטחונן, אלא להגרר אחרי בעלי ה"חבורות" ולהרבות את שורותיהם.

כמו הנאצים בגרמניה, כן גם הפאשיסטים באיטליה פנו אל העבר המזהיר של ארצם ובקשו למצוא בו משען והוראת דרכים, כוונים ומטרות כדי להגיע לאיזה מחוז חפץ. הפאשיסטים בקשו להפיח רוח חדשה בלבות בני־ארצם הנרפים, בהזכירם להם את גדולת רומא הקיסרית, ולהניע אותם להקים קיסרות איטלקית חדשה. אולם הם הגיעו לשלטון אחת עשרה שנה לפני הנאצים ועליהם היה לטפל מיד בבעיות מעשיות שאינן סובלות דחוי, לא היה להם פנאי לעסוק באידיאולוגיות גרידא. כפי שראינו למעלה, הודה מוסוליני בעצמו שלפני ה"מצעד על רומא" לא היו לו שום תכניות מסוימות ושום רעיונות ברורים.

ואולם אם תכניות ורעיונות לא היו להם, הנה היה להם מספר־רב של אכזבות ואי־שביעת רצון במורשת העבר. כל ההיסטוריה של איטליה בששים השנה שקדמו לעלית הפאשיסטים לשלטון היתה שורה ארוכה של אכזבות גדולות בלי שום קורת רוח.

ה"ריסורז’ימנטו" לא הביא שלום ושלווה בנפשם של האיטלקים ולא השביע אותם רצון. אמת, איטליה הגיעה לידי עצמאות ונמנתה עם המעצמות הגדולות. אמת, אחרי תקופה של פירוד במשך מאות בשנים נעשתה עכשיו איטליה לממלכה מאוחדת. אולם גם עכשיו נשארו גלילות שלא נספחו אל המולדת ואש ה"אירידנטה" בערה בהם. גם עכשיו לא הגיעה עדיין איטליה למעמדן של ממלכות אחרות, לא בשלטון קולוניאלי ולא ביציבות כלכלית. איטליה לא נגררה, מחוסר חמרי גלם, אחרי העליה התעשיתית של המחצית השניה של המאה התשע עשרה, כמו אנגליה או גרמניה. איטליה לא נהנתה מגידול האימפריה הקולוניאלית שלה, כמו צרפת, שמצאה בכך תנחומים על מפלתה בשנת 1871. להפך, כשצרפת שמה את ידה על טוניסיה בשנות השמונים, גרם הדבר לידי אכזבה גדולה לאיטליה והביא אותה לתוך זרועותיהם של אויביה מקודם, של ממשלות המרכז. המלחמה עם אביסיניה בשנת 1898 הנחילה לא רק אכזבה גדולה אלא פשוט מפלה. המלחמה נגד תורקיה לא הביאה לה אלא רווחים מסופקים של מדבריות ואדמות שממה. את בניה כלכלה בדוחק והוצרכה לשלוח אותם מעבר לימים למצוא שם את לחמם בלא תקווה גדולה לראותם שוב בחיקה. מלאה היתה איטליה דאגות ואכזבות. היא חיתה על עברה ועל נכסי עברה, וזרים באו לבקר אותה, כמו שמבקרים מוזיאון המלא זכרונות עבר בלי שום רוח חיים. איטליה החיה והרוצה לחיות לא יכלה להשלים עם זה ובאה לידי התקוממות נגד מצב הדברים.

רוח ההתקוממות נגד השריר והקיים מצא לו ביטוי קודם כל בספרות ובאמנות ומופת חותך לזה היתה הופעתו של ה"פוטוריזם" לפני מלחמת העולם הראשונה. ההיסטוריון הצרפתי של ספרות איטליה, הוביט, מצייר לנו את הענין בדברים האלה:

"התורה הפוטוריסטית הכריזה מלחמה על העבר (המאניפסט של מארינטי משנת 1909), על המסורת שלו ועל מצבותיו. היא השליכה אחרי גווה את כל המורשה המכשילה של היופי של המאות שקדמו לזמננו. היא הרימה על נס את כל התופעות המרובות החדישות, את התעשיה, את המאשיניזם. היא הללה ורוממה גם את האלימות, את הקרב, את ההריסה. כל סוגי האמנות צריכים להתחדש…

"תעמלני הפוטוריזם התקיפו ככה מבפנים את הנוהגים שנעשו מכובדים מיושן ואת המושגים האלמנטאריים של השכל הישר, והתגאו כשגרמו למחאות…

“אולם היה כאן עוד דבר, חשוב מהאכסלטציה של האנרגיה ושל האלימות. היה כאן גם מובן ברור וחיובי: העיקר היה לרומם את הפעילות ולהשפיל את ההסתכלות”.

המחבר מוסיף עוד: ה"הרהורים על האלימות" של ג’ורג' סורל היו נקראים בכל מקום באיטליה.

אין כל ספק שיש קרבת רוח בין הפוטוריסטים ובין הפאשיסטים. הפוטוריסטים היו מן הראשונים למחוא כף לפאשיסטים. ולא לחינם נעשה מארינטי החבר הראשון לאקדמיה שיצר מוסוליני.

בקשר עם הפוטוריזם אנו פוגשים פתאום את שמו של ג’ורג' סורל. אנו יכולים לפגוש את השם הזה גם בקשר ישר עם הפאשיזם. בספרו של אדריאנו טילגר “הרלאטיביסטים של זמננו” (בהערה בעמוד 79. הוצאת רומא 1923) אנו קוראים: “ברור שהרלאטיביזם של מוסוליני נובע בדרך ישרה מהסינדיקאליות של ג’ורג' סורל”.

אפשר לראות כאן באמת מין פרדוכס: אדם שכתב על דגלו חיסול המדינה, שראה במאבק המעמדות את הכוח הפועל של ההיסטוריה, שהאמין שהיחיד יקום לתחיה אחרי המהפכה החברתית, הוא הוא שנעשה למבשר הפאשיזם, כלומר של אותה התנועה שהרימה על נס את המדינה, שרצתה להשליט את השלום החברתי, שאסרה לדבר על מאבק המעמדות, שהכניעה את היחיד לשלטון המדינה, במידה יוצאת מן הכלל, שהבעירה את אש הפטריוטיזם וכן הלאה… אפשר שזהו פרדוכס, אולם הדבר כך הוא ואין להסתלק מן האמת.

הפתרון לחידה הזאת נמצא בדיעותיו של ג’ורג' סורל, בפילוסופיה האקלקטית שלו, שהיתה מין מזיגה של מרקסיזם מהול פרודוניזם מחודש, של הפסימיות של הארטמן עם האופטימיות של רגן, ועל הכל: התנגדות לאינטלקטואליות מבית מדרשם של ברגסון ודז’ימס.

ניתוח קצר של עיקר דעותיו ב"הרהורים על האלימות" שהזכרנו יסביר לנו איך נפגשו שתי הקצוות האלה.

כשאנו פותחים ספר המדבר על ה"אלימות" והכתוב על ידי אנרכו־סינדיקאלי שהוא, עלולים אנו לגשת אליו בחיל וברעדה מפחד למצוא בו דברים נוראים. אולם כשאנו קוראים ומעמיקים בו ורואים שאין ה"אלימות" אלא מין “הפגנה צבאית”, שהאכזריות של המהפכה הצרפתית נידונה שם בכל חומר הדין, אנו מאוכזבים, כמו שהתאכזבו, לפי עדותו של המחבר עצמו, כל אלה שקראו את הספר ורצו למצוא בו תרופות וסגולות, הוראות והצעות, איך לעשות מהפכות.

לא רק שאנו מאוכזבים, אלא אין אנו מבינים פשוט את הרושם שעשה הספר הזה, אם אנו קוראים בו, למשל, קטע, כדלקמן:

"התורה המרקסיסטית של המהפכה החברתית, אומר סורל, מניחה שהקפיטאליזם יוכה בשעה שיהיה מלא חיים, בשעה שימצא עומד ומגשים את שליחותו ההיסטורית ומגלה את כל יכלתו התעשיתית, בשעה שהכלכלה שלו תהיה עוד בפריחתה. נדמה שמרקס בעצמו לא העמיד לפניו את השאלה מה יהיה אם הכלכלה תמצא במצב של ירידה. הוא לא העלה על דעתו שתוכל לבוא מהפכה שתגרור אחריה אידיאל של נסיגה אחורנית, אפילו של שמרנות חברתית.

“אנו רואים כיום שדבר כזה יוכל להתרחש: ידידיו של ז’וראס, הקלריקאלים והדימוקראטים, שמים את האידיאל של העתיד שלהם בתנאים של ימי הבינים. הם היו רוצים שההתחרות תפחת, שההתעשרות תוגבל, שהייצור יכנע לצרכים. אלה הם חלומות שמרקס ראה אותם כריאקציוניים”. (עמ. 121).

אם נחליף בקטע זה את שמותיהם של ז’ורס ושל הדימוקראטים באלה של מוסוליני וחבריו, אין לנו לשנות אפילו מלה בדין הקשה שסורל דן כאן מראש את הפאשיזם בטרם נולד…

למרות זאת השפיע ספרו של סורל הרבה על הפאשיסטים האיטלקים. בזה אין כל ספק. הספר הזה נדפס בתרגום איטלקי טרם הופיע בצרפתית, ונעשה לספר קריאה נפוץ בקרב החוגים התוססים באיטליה. על זה מעידים כל אלה המכירים את איטליה בראשית המאה העשרים. חושב אני שיש לבקש תירוץ לניגוד הגלוי הזה ביסודות הפילוסופיים והמטפיסיים של הספר. ז’ורס קרא את סורל בשם ה"מטפיסיקן של הסינדיקליות".

סורל כתב את ספרו כדי למצוא מוצא ממשבר הסוציאליזם בימיו. הוא חשב שהמשבר הזה נגרם על ידי הדברים האלה:

ראשית על ידי אי־הבנת שיטתו של מרקס מצד הדוגלים בשמו.

שנית על ידי התרבות מספרם של הסוציאליסטים הפרלמנטאריים המעדיפים פטפוטי מלים בבתי הנבחרים ועמדות טובות בחיים על פעולה מהפכנית.

שלישית על ידי חולשתה של הבורגנות המעדיפה שלום חברתי על מאבק גלוי, השוכחת את שליחותה כמפקדת התעשיה ואפילו את זריזותה לאצור כספים.

לבסוף נראה לסורל שמרקס בעצמו לא הבין את המובן ואת הערך של פעולה פרולטרית. מרקס עשה מחקר מצוין ומעמיק על גידולם והתפתחותם של המעמדות הבינונים, ונתן לזה הסבר לא רק מדויק אלא גאוני ממש. אולם בימיו לא היו עדיין די נתונים מעשיים על התנועה הפרולטרית, ולכן לא ירד לעומקו של הדבר.

אין אלא דרך אחת והיא – להתגבר על המצב הזה ולשבור את האדישות ההולכת וגדלה של המעמדות הבינונים, כדי להנצל מגלי הנאומים הפרלמנטאריים העלולים להציף את הפעילות הפרולטארית, כדי לשחרר את המוח מהחלומות המעורפלים של שלום חברתי.

אין אלא דרך אחת כדי לחסל את המחסומים ולהסיר את המכשולים העומדים בדרך המהפכה החברתית, והיא דרך המאבק של המעמדות.

אין אלא דרך אחת כדי להחיות את מאבק המעמדות, והיא דרך האלימות.

אין אלא דרך אחת ומובן יחיד ויעיל אחד של האלימות וזו היא השביתה, שבסופה תבוא השביתה הפרולטארית הכללית, ועמה משטר חברתי חדש.

עלינו להבחין בין שביתה פרולטארית כללית מאותו הסוג שראינו בראשית מאה זו ברוסיה ובבלגיה ובין השביתה הפרולטארית הכללית המהפכנית והאמיתית. אסור לנו ואין בידינו לערבב אותן.

השביתה הכללית הפוליטית איננה אלא שביתה המתעוררת על ידי קבוצות פוליטיות בכוונה להוציא מאת הממשלה אילו וויתורים, ובסופה היא גורמת רעה לתנועה הפרולטרית, בהביאה אכזבות לפועלים, ואילו השביתה הפרולטארית הכללת הכנה והאמיתית יש לה מובן אחר לגמרי וערכה הוא מסוג מיוחד במינו. סודו של דבר הוא בעובדה שהשביתה הפרולטארית הכללית היא מיתוס. וכאן אנו מגיעים לשורשה של הפילוסופיה של סורל, לתורה שלו על המיתוס.

המיתוס איננו, או איננו רק, אותו הדבר שעליו מדבר המלון: “ספור פלאות מבוסס על מעשה שהיה בימי קדם”. המיתוס שעליו מדבר סורל הוא צירוף דמויות של העתיד לבוא, שיש ביכלתו לעורר באופן אינסטינקטיבי את כל ההרגשות הנחוצות כדי לגשת לפעולות.

“האנשים הלוקחים חלק בתנועות חברתיות גדולות רואים לפניהם את הפעולות הבאות בצורת דמויות של קרבות, העתידות להבטיח את נצחון רעיונותיהם”. (עמ. 92). “אם אנו פועלים, הרי זאת אומרת, שיצרנו בלבנו עולם מלאכותי ואנו שמים אותו בראש ההווה” (עמ. 43). “…אין ביכלתנו לראות מראש באופן מדעי את העתיד לבוא”… "אולם אין אנו יכולים לפעול בלי לצאת ממעגל ההווה, בלי לשקול את העתיד הזה, הנידון, לכאורה, להתחמק תמיד מיד שכלנו. הנסיון מורה לנו שציורים שאנו מציירים לעצמנו על עתיד בלתי מוגדר בזמן, אם הנם מטבע מיוחד, יעילותם גדולה וחסרונותיהם מעטים (עמ. 177).

“אין שום ערך לדעת את הפרטים של איזה מיתוס, היכולים להופיע באמת בשטח ההיסטוריה העתידה לבוא… יכול להיות שאף פרט אחד מאלה שהמיתוס מכיל לא יתקיים – כמו שקרה למיתוס של הנוצרים הראשונים, שחיכו לקטסטרופה עולמית… עלינו להעריך את המיתוסים בתור אמצעים לפעול על ההווה, כל וויכוח על דרך השמוש בהם בהשתלבות ההיסטורית, אין בו טעם”. (עמ. 180־179).

בזה אפשר לראות את ההבדל הגדול שבין מיתוס לאוטופיה.

“האוטופיות אינן אלא פריו של מאמץ אינטלקטואלי. אין הן אלא מעשי ידיהם של בעלי־שיטות המשתדלים, אחרי הסתכלות ומחקר בעובדות, ליצור איזו תבנית שיכולים הם לדמות אליה את החברות הנמצאות ולמדוד את סכום הרע והטוב שהן מכילות… אפשר להתווכח על אוטופיה כעל כל מוסד חברתי… אפשר לסתור אותה בהוכחה שהמשטר הכלכלי, שעליו היא מבוססת, עומד בניגוד לצרכי הייצור של זמננו” (עמ. 46, 47).

לבסוף אוטופיות יכולות להיות לקויות מפני שאינן אלא מסקנות של שיקול דעת הגיוני, והמושכלות שעליהם הן בנויות יכולים להיות מושכלות־שוא. אין מיתוס יכול להתערער, יען כי אין לו מושכלות ואין הגיון עומד מאחוריו כדי לתמוך בו. מקורו אחר לגמרי. הוא נובע מ"המדע הכולל" שעליו מדבר ברגסון. הוא יוצא מאותו “הנסיון האינטגראלי” של ברגסון, הנקרא בשם אחר “אינטואיציה”.

יש במוחנו ובפעולותיו תחומים נפרדים: יש תחום בהיר ויש תחום סתום. והתחום האחרון הוא אולי הגדול במעלה. למשל, במוסר – הצדק והיושר הוא תחום בהיר, והיחס בין המינים הוא סתום. במשפט: חוקי ההתחייבות הם בהירים; חוקי המשפחה – סתומים. בכלכלה: בעיות החילופין הן בהירות; שאלות הייצור הן סתומות. “סוציאליזם הוא בעל כרחו דבר סתום, מכיוון שהוא דן בעניני הייצור”. הדרכים המובילות להתגשמותו אינן יכולות להקבע על ידי האמצעים העלובים של השקלא וטריא, על ידי “המדע הפעוט”, באפשרויות המצומצמות הניתנות לנו על ידי “רעיונות בהירים וברורים”. בהם יכולים אנו למצוא “הוראה בלתי מספיקה לפעולות, יען כי אי אפשר להגשים דבר גדול בלי אמצעותן של דמויות מגוונות ומצויירות היטב, השובות את כל תשומת לבנו”. (218).

וככה אנו מגיעים למרומי המטפיסיקה של ברגסון. סורל מצטט את דבריו:

“אין שמים לב באופן מספיק לדבר זה שקטן החלק שיש למסקנה ההגיונית במדע של הפסיכולוגיה ושל המוסר!… צריך למהר ולקרוא לעזרה את השכל הישר, כלומר את הנסיון הצרוף הממשי, כדי להטות את המסקנות ולכפוף אותן לתוך העקומים של החיים. אפשר לומר אין ההגיון מצליח בדברי מוסר אלא באופן מטאפורי”. (ברגסון, ההתפתחות היוצרת עמ. 231).

לאשרנו יש לנו דרך אחרת כדי להתגבר על הקשיים. וברגסון “כבש מחדש את השטח האבוד בזה שהראה לאדם את כל האשליות של הפתרונים הנקראים מדעיים ובזה שהביא את שכלו של האדם לגלילות הסוד האלה, ש”המדע הפעוט" סולד מהם". (עמ. 208).

"הרעיונות הצודקים והמביאים פרי, אומר ברגסון במקום אחר, אינם אלא מגע תדיר בזרם המציאות, והאור הזורח מהם בא על ידי זה המשתקף מהעובדות ותוצאותיהן. הבהירות של איזה מושג אינה אלא הבטחון שאנו מקבלים ממנו. אם אנו מפיקים ממנו תועלת".

“אין לנו מהמציאות אינטואיציה, כלומר אהדה אינטלקטואלית אל הפנימי שבפנימי שבה, בלי שנרכוש את האמון שלה על ידי התידדות ארוכה עם התופעות החיצוניות… רק באופן זה מתחילה להתבלט החומריות הגלמית של העובדות הידועות”. ככה אנו מגיעים לזה שברגסון קורא בשם “נסיון אינטגראלי”. (ברגסון, מבוא למטפיסיקה, על פי “הרהורים על האלימות” עמ. 188).

נעיר דרך אגב, שאין ברגסון רואה ב"אינטואיציה" מין נבואה או רוח הקודש, הנותנות לאדם את היכולת לראות את העתיד בדרך שלמעלה מן הטבע. אין זה, לפי דעתו, אלא חדירה לתוך מעמקי המציאות לא על דרך השכל, האינטלקט, אלא על ידי חוש המאפשר סקירה כוללת המקיפה את הדברים, והנולד על ידי מגע ומשא ישיר עם התופעות, בלי ניתוח אינטלקטואלי, העלול להאפיל על המצוי ולהסתפק בשרטוטים בודדים. ה"גואלים" שקמו באירופה כדי לתקן את העולם ערבבו את שני המובנים וסמכו על הנבואה שנזרקה בהם, על ה"אינטואיציה" שלהם וסופם היה מר. לדאבוננו הספיקו בינתים להמיט שואה על העולם. סורל לא היה גורס כמותם, והוא ממשיך:

“האם איננו רגילים להכיר בחיי יום־יום שיש הבדל בין המציאות ובין המושג שנוצר בקרבנו בטרם נגש לפעולות? ועל ידי זה, בכל זאת, איננו נמנעים מלבוא לידי החלטות. הפסיכולוגים אומרים שיש הטרוגיניות בין המטרות שאנו משיגים ובין אלה שאנו מציגים לפנינו”.

אלה הם בקיצור יסודות תורתו של סורל. הוא מראה שאין לתלות תקוות בפטפוטי המלים של הדימוקראטים, שאין הצלה בחלומות “הריאקציוניים” של השלום החברתי. יש רק דרך אחת לגאולה והיא הפעילות של העובדים. בשביל פעילות זו אין להם צורך לא בבנינים אוטופיים של רואי עתידות, ולא בתכניות ובהצעות “מדעיות” או הגיוניות. אין להם אלא לרדת למעמקי נפשם ולדלות משם את הרשמים שהם מקבלים מהחיים הסובבים אותם, ועל ידי ה"אהדה האינטלקטואלית" אל המציאות יווצר אותו העולם המלאכותי של דמויות, הנקרא מיתוס, שיתן להם הדחיפה הנחוצה להישגים גדולים.

יען כי, כפי שאומר ברגסון, “יש בקרבנו שני מיני “אני”. האחד אינו אלא הפרויקציה החיצונית של השני, דמותו בחלל, דמותו החברתית, כביכול. אנו מגיעים לראשון על ידי התעמקות המחשבה, הנותנת לנו את היכולת לתפוס את המצבים הרוחניים הפנימיים שלנו, כדבר חי, ההולך ומתהווה תמיד ושאין לו שום מדה… אולם הרגעים בהם אנו תופסים את עצמנו הנם נדירים, ולכן אין אנו חפשים אלא לעתים רחוקות מאד. על פי רוב אנו חיים מחוץ לעצמנו. אין אנו משיגים מה”אני" שלנו אלא צל מחוסר גוון. אנו חיים יותר בשביל העולם החיצוני מאשר בשביל עצמנו. אנו מדברים יותר משאנו חושבים. הננו “נפעלים” יותר משאנו פועלים. לפעול באופן חפשי, זאת אומרת, להשתלט על העצם שלנו"… (“הנתונים הישרים של ההכרה” על פי “הרהורים על האלימות” עמ. 41).

כדי “לפעול באופן חפשי” על העובדים לעכב בידי הפטפטנים הסוציאליסטים בפרלאמנטים מלערפל את מוחותיהם. אולם עליהם “להשתלט על עצמם” ולעלות באמצעות האינטואיציה ה"חפשית" אל אותו מצב הנפש הגדול של הפעילות, אל אותה הרוח הנקראת “מיתוס”, ולגשת לפעולות.

סורל לא התעלם מההאשמות שיש לו ראיה פסימית ביותר על מצבנו החברתי, אבל הוא מדגיש שרק במדינאים פסימיסטים יש איזו תועלת, ואילו האופטימיסטים הם מסוכנים, “יען כי אין הם רואים את הקשיים הכרוכים בתכניותיהם… והם מאשימים את הקהל בכשלונותיהם הם. במקום להסביר את השתלשלות הענינים על ידי עיכובים היסטוריים, יש להם נטיה להשמיד את האנשים שרצונם הרע מסוכן לדעתם לאשרו של הקיבוץ”. ככה נולד הטירור.

“הפסימיזם הוא יותר מטפיסיקה של המנהגים מאשר שיטה המבארת את העולם. זהו מושג של “מצעד כלפי השחרור”, הקשור קודם כל בידיעות הנסיוניות שיש לנו על המכשולים העומדים בדרך הגשמתו של דמיוננו (הדטרמיניזם החברתי), ושנית – בהכרה העמוקה של חולשתנו הטבעית” (עמ. 17).

אין להשתומם על זה שסורל כתב גם על “האשליות של הפרוגרס” ועל “התועלת של הפראגמאטיזם”. הוא האמין ש"הפילוסופיה האינטלקטואלית אין בכוחה להסביר תנועות היסטוריות גדולות". “אני רציתי להשתחרר מן הבקורת של הפילוסופיה האינטלקטואלית, הנראית לי כמכשול גדול להיסטוריון ההולך בעקבותיה”. גם במלחמה זו באינטלקטואליות וב"שלטון השכל" נפגש סורל עם הרוחות שנשבו במחשבה האיטלקית של הזמן ההוא. והתקפותיו מצאו להן הבנה.

מענין לראות שגם הבחנות והרגשות צדדיות של סורל מצאו להן הד בספרות הפאשיסטית. סורל מבחין, למשל, בין כוח ובין אלימות. “הכוח, אומר הוא, מטרתו להשליט משטר סוציאלי מיוחד במינו. בו מושל מיעוט, בעוד שהאלימות באה כדי לחסל משטר זה. הבורגניות, מראשית הזמן החדש, השתמשה בכוח, בשעה שהפרולטאריאט מגיב עכשיו נגדה ונגד המלוכה באלימות”. בטויים מקבילים לזה אנו מוצאים בספרו של פיטרו גורגוליני “הפאשיזם” שיצא בשנת 1923 עם הקדמתו של מוסוליני: “ברור הוא שהפאשיזם הוא התשובה של הכוח לאלימות… אל נא נתפלסף, כמו שעושים הסוציאליסטים והקומוניסטים, על חוסר התועלת שיש באלימות ובכוח, שאין ביכלתם להתגבר על הרעיון… הפאשיזם לא ראה מעולם באלימות דבר אחר מלבד אמצעי. מעשי אנוש מוגדרים תמיד על ידי כוונותיהם. לכן הננו חוזרים ואומרים שהכוח לא שמש לנו יסוד מעולם”… (עמ. 246 של התרגום הצרפתי).

הנה גם כאן אנו שומעים אצל הפאשיסטים הד מדברי סורל. אולם זוהי אולי לא הפעם היחידה שהם באו למסקנות המתנגדות לתורתו, אף על פי שלמדו ממנו הרבה. הם למדו ממנו, ראשית, לבזות את הדימוקראטיה בכל כוחם ולהראות על חולשתה. הם למדו ממנו שנית – וזהו הרעיון העיקרי שקבלו ממנו – שמשטר חברתי מסוים איננו מתחסל על ידי וויכוחים, אלא על ידי פעולה. כדי לפעול אין צורך בתכנית מסוימת ולא בהצעות “מדעיות”. הרגשות תת־הכרתיות הבאות מ"אהדה אינטלקטואלית" אל הסביבה המציאותית יכולות לגדול עד כדי אינטואיציה אמיתית ביחס למה שעלינו לעשות, וליצור את “הצירוף הנחוץ של דמויות כדי להוליד מיתוס”, שבכוחו להפעיל את ההמון ולחולל נפלאות.

שלישית, האמונה ב"פרוגרס", ככוח עוזר הפועל בהיסטוריה, איננה אלא אילוזיה. הפאשיסטים היו “פסימיסטים”, ביחס ליכולת של ה"פרוגרס", אולם היו “אופטימיסטים” במובן שנתן סורל למלה, כדי להאמין שהם ימצאו את הדרך על ידי “פעולתם” עצמה. הפאשיסטים למדו מסורל גם ש"הפילוסופיה האינטלקטואלית אין בכוחה להסביר תנועות היסטוריות גדולות" ושאיננה אלא “מכשול” בדרכו של ההיסטוריון. וככה הגיעו מהראיה “ההיסטורית” של התהוות העולם אל הראיה “הרלטביסטית”, ומגישה “מדעית” ו"פוזיטיבית" אל “אקטיביזם אידיאליסטי”.

ה"ריסורג’ימנטו" נתן דחיפה גדולה באיטליה למחשבה הפילוסופית והמטפיסית. אם מחשבה זו לא הגיעה לידי יצירות מקוריות, הנה בקשה לה דרך בפני עצמה בתוך הזרמים השונים שהשתלטו אז על אירופה. המטרה, חלום דורות, התגשמה. איטליה נתאחדה ונעשתה עצמאית. פניה היו אל המציאות. הזמן של ההזיות עבר וחלף. ובין השיטות שהתהלכו בעולם לקחו את לבה אלה שעסקו במציאות. קודם כל השיטה הפידגוגית של הרברט והפוזיטיביזם, שהלאומנות האיטלקית ראתה בהם קשר עם דעותיו של גלילי. יותר מכולן לקח את לבותיהם של האיטלקים הפרגמאטיזם המבקש הוכחות לאמת בפעולות. ברם, מכיוון שנסחפו בזרם הספיקולציה והמטפיסיקה אי אפשר היה להם להסתלק משני גאוני הדור: קאנט והגל. וסוף סוף היו שני אלה שהשפיעו על מהלך המחשבה האיטלקית. ביחוד השני, שדעותיו מצאו להן מהלכים עוד לפני שנת 1870. מבית מדרשו של הגל יצאו שני הוגי הדעות, הידידים־היריבים, בנדטו קרוצ’ה וג’יובאני ג’נטילה, שחלקו ביניהם את ההשפעה על הדור. שניהם הכניסו תיקונים בדעותיו של רבם ויצרו להם שיטה מיוחדת על ידי השגותיהם. שניהם השליטו את האידיאליזם במחשבה האיטלקית. קרוצ’ה עבר בדרכו מהיחיד והתגבשות רוחו באמנות ובאסתטיקה אל הכולל, אל התגלמות הרוח בהיסטוריה. הוא הראה את עצמו כמתנגד חריף של “הפעולה למען הפעולה” ובעשותו ניתוח של ההיסטוריה האירופית והאיטאלקית נעשה המתנגד הגדול של הפאשיזם וזכה לראות בנפילתו. מוסוליני שמר לו חסד נעורים ולא העז לנגוע בו על אף נאומיו וכתביו שמתחו בקורת נועזה על מעשי הפאשיסטים.

ג’נטילה הגיע למסקנה אחרת ונפרד מידידו ורבו קרוצ’ה. בשבילו המוחלט הוא פעולת המחשבה והיא היא המציאות. ולכן אין ההיסטוריה אלא זו הנמצאת במחשבתו של ההיסטוריון, הנוצרת בכוח הפועל של הרוח, שאיננו אלא “פעולה טהורה”. מכאן האידיאליזם ה"פועל" של ג’נטילה, שנעשה לתורתו המטפיסית של הפאשיזם, כמו שמחברו נעשה לשר ההשכלה הראשון של ממשלת מוסוליני.

בספרו של אדריאנו טילגר, שציטטנו לעיל, אנו מוצאים הסברה מלאה של מהלך המחשבה הזאת: "המדע נתגלה לנו, אומר טילגר, בתור בנין זמני של הרוח, בנין התלוי בחיים, ההיסטוריה נראתה כצל הפעולה, החודרת את היש בחופש בלתי מוגבל, והחופפת אותו מכל צד. והפעולה שוכחת שאין המדע אלא פרייה ומעשי ידיה והיא חושבת שהמדע מגדיר אותה… הכל נראה כיצירת הרוח, כתוצאת המחשבה בפועל, של הפועל שאין מוקדם לו והממצה לגמרי את המהות של הרוח… כל העולם נספג ככה על ידי המערבולת של הפעולה הטהורה של המחשבה החושבת: החלל, הזמן, הטבע, היחידים, החברה, המלוכה, ההיסטוריה, אלוהים, הכל וגם אני החושב… מה שאני קורא בשם “עבר” אינו אלא חלקו של הנסיון הפועל שלי, כלומר של ההווה, שאני מעביר אל העבר ורואה אותו כקודם לחלק מנסיוני הפועל, שרק הוא בעיני ההווה… במדה שהיא פעולה טהורה אין הרוח יש בלי כל תנועה, אלא יש שאיננו יש. יש ההולך ומתהווה מרגע לרגע ומתנגד לאין התוסס בו תמיד… וזהו האידיאליזם הפועל של ג’נטילה, הנטיה הקיצונה של ה"אקטיביזם" של זמננו".

“פעולה טהורה” אלה הם דברי אריסטו", אומר המחבר. אפשר היה לנחש את מוצאם. אולם יש הבדל גדול בין דעותיו של החוקר היווני ובין האידיאליזם הפועל. הפעולה הטהורה של אריסטו היה המנוע בלי תנועה. “בפעולה הטהורה של אריסטו הביעה הנפש היוונית את שאט נפשה אל התנועה, אל ההתהוות, את הגעגועים הגדולים שלה אל היש הגיאומטרי שאין בו תנועה, אל האושר שהיה מובן בתור בעלות שלווה, בלתי מוגבלת ובלי מצרים”. בשעה שבאידיאליזם הפועל “נפשו של בן זמננו זורקת אל האין־סוף שנאתה ליש המתמיד שאין בו לא תנועה ולא התהוות ואת חלומה על החיים בתור יש שאיננו מתמיד נצחי, חסר התנועה. אלא יש שהוא התהוות טהורה, בלי נתונים מראש וללא תקדימים… הוא בורא את עצמו ואת העולם מאין, ואינו יכול לנוח אף רגע, יען כי טבעו הוא להתנועע, לפעול, ולהמצא במצב של התהוות לנצח, בלי הפסקה ובלי הפוגה”…

“ובאמת ראינו בעינינו באיטליה, איך הלכה ופחתה האוטוריטה של הממשלה בשל ההתקפה של הפרולטאריאט, איך הופיעה פתאום התנועה הפאשיסטית, שהכריזה שהמלוכה איננה יש, אלא הולכת ומתהווה על ידי אלה המאמינים והרוצים בה. והיא נעשית כפי שהם מאמינים וכפי שהם רוצים. אין הפאשיזם אלא האקטיביזם המוחלט שהועבר לשדה הפוליטיקה”.

ואלה הם דרכי התפתחות דעותיו של סורל והשתרשרותן באיטליה. יען כי המחשבה הצרופה, הדואה במרומי הפילוסופיה, לא היתה יכולה, על אף התפשטותה, להשפיע על הקהל בלי דבריו הפשוטים של סורל העוסקים בחיי יום־יום. מוסוליני בעצמו נותן הסכמה לרעיון זה של טילגר, במאמרו שהזכרנו כבר למעלה ושהופיע ב־22 בנובמבר 1921 בשם “רלאטיביזם ופאשיזם”:

"ההגדרה נכונה… הפאשיזם נעשה לתנועה סופר־רלאטיביסטית, יען כי לא בקש מעולם לשאת לבוש תכניתי למצבי הרוח העצומים והמסובבים שלו. הוא הלך תמיד בדרך של אינטואיציות חלקיות… כל מה שעשיתי ואמרתי במשך השנים האחרונות אינו אלא רלאטיביזם על פי אינטואיציה. אם עלינו להבין את משמעות הרלאטיביזם, כסופה של המדעיות, כשקיעתו של המיתוס של המדע, בתור מגלה האמת המוחלטת, הרי יכול אני להתהלל שהשתמשתי בקריטריון זה לגבי הסוציאליזם… אחרי ששללתי שיש אמת בשיטות סתומות, הנכנסות לתוך הסוציאליזם, הנני שולל עכשיו את הגורליות של ביאת הסוציאליזם עצמו… אם עלינו להבין משמעות הרלאטיביזם כבוז לקטגוריות עומדות, לאנשים הרואים את עצמם כנושאי אמת אוביקטיבית ונצחית, למדינאים המשתהים בתפקידיהם, במקום לדאוג ולהתחדש תמיד, לאלה המתהללים שאין הם משתנים, – אין דבר רלאטיביסטי יותר מהמנטאליות ומהפעילות הפאשיסטית… אם רלאטיביזם ומוביליזם הנם מזדהים, אנו הפאשיסטים היה לנו אומץ הרוח לפוצץ את כל הקטגריות הפוליטיות המסורתיות ולהגיד לעצמנו פעם בפעם: הוי, אריסטוקראטים ודימוקראטים, רבולוציונרים וראקציונרים, פרולטאריים ואנטי־פרולטאריים, רודפי־שלום ומתנגדיו – אנו הננו באמת הרלאטיביסטים “פאר אקסלאנס”, והפעולה שלנו באה ישר מהתנועות הפעילות ביותר של הרוח האירופית. אנו בוחלים להצטמצם בתכנית, שאיננה תכנית, אלא נקודות ראות וציוני דרך, עמדת האגנוסטיציזם שלנו כלפי המשטר, העובדה שלקחנו אצל המפלגות האחרות כל מה שנושא חן בעינינו וזרקנו כל מה שאינו נוח או מזיק לנו, זה שאנו מהתלים בהיפוטיזות של הסוציאליסטים והקומוניסטים על העתיד המסתורי – כל אלה עדויות הן לנטיתנו הרלאטיביסטית.

זה היה מצב הרוח של הפאשיזם בתקופה ההרואית שלו. הקשר של הדעות הפועלות שלו עם אלה של סורל ברור. לא היה זה אלא התפתחות והגשמה של הבחילה שסורל הרגיש כלפי האוטופיות הסוציאליסטיות, כלפי הדימוקראטיה, כלפי תכניות אינטלקטואליסטיות ושיטות “מדעיות”. לא היה זה אלא התפתחות והגשמה של התחלות שפזר ל"נסיון האינטגראלי", ל"המדע הכולל" של ברגסון, לאינטואיציה כמצע היחידי לפעולה.

“האהדה האינטלקטואלית אל המציאות הסובבת”, בלי הבקורת של ה"פילוסופיה האינטלקטואליסטית" מובילה באופן ישר אל “אינטואיציות חלקיות” ודרך “אידיאליזם פועל” אל “רלאטיביזם טהור”.

ב־31 באוקטובר 1922, הכריז מוסוליני, אחרי שהגיע לממשלה, בעתון “איל סקולו”: “הפעולה קברה את הפילוסופיה”. דף חדש נפתח בספר דברי הימים. המלה הפכה הוויה והביאה למה שהביאה.

קיץ תש"ג.

אוניברסיטת חיפה

הספריה