החיבור הזה, אחד מספרי המופת של הספרות הספרדית, שיצא בסוף המאה החמש־עשרה, לא פג טעמו ולא נס ליחו אף בזמננו. ולא לחינם מצא אחד מגדולי הבמאים הצרפתיים, גאסטון באטי, לנכון להעלות אותו על הבמה, וזה בימי המלחמה, בשנת 1943. החיבור כמו שהוא אינו ניתן לביום, וגאסטון באטי השתמש בעיבודו של פּול אַשאַר, שחזר על עבודתו שמונה פעמים עד שמצא את הנוסחה שישרה בעיניו. אפשר לערער על עיבוד זה של אשאר שהכניס בו הרבה משלו, שלא לטובת הענין, וקיצר במקום שאסור היה לשנותו, אולם ההצגה הצליחה במידה גדולה כל כך שחזרו וחידשוּ אותה בפאריס אחרי השחרור.

כשהופיע ספר זה בפעם הראשונה זכה לפרסום גדול אפילו מזה שקיבל, כמאה שנה אחר כך, דון קישוט, ספרו של סרוונטיס. “הסלסטינה”, שהוא סיפור דרמאטי, היא היצירה הריאליסטית הראשונה בספרות העולם. ההיסטוריון האנגלי של הספרות הספרדית, פיצמוריס־קאללי, אומר עליה: “הנפשות המדברות בה אינן לא מלכי ביצנץ ולא מלכי קורניוואליס ולא בעל־זבוב. מטפלת היא ברגשותיהם של אנשים בינונים, בפחדם של הנאהבים, בתכסיסי פושעים זקנים ובדרכיהם העקלקלות, בהתהוללות ובאהבת הבצע של בני־בליעל, בעזות־פנים של משרתים, בפטאליות העיוורת, בשביעת־הרצון של הבורגנים. כל זה מצויר באופן נעלה, בהסתכלות חודרת וריאליסטית”. וההיסטוריון מוסיף ואומר: “…החיבור הזה היא יצירת מופת. ואם אמת הדבר, כמו שרבים מוצאים, שמחברה הוא הצעיר רוחאס, הננו עומדים כאן לפני טריומף מבהיק של הגאוניות היהודית”.¹

אבהותו של האנוס פירנאנדו די רוחאס היתה שנויה במחלוקת זמן רב. עכשיו, כפי שנראה להלן, אין להטיל ספק בדבר. המהדורה הראשונה של הספר נדפסה בשנת 1499 בבורגוס, בעילום שמו של המחבר. הטופס היחידי שנשתמר ממהדורה זו הדף הראשון חסר בו. אין היא מונה אלא שש־עשרה מערכות ואין הקדמות מצורפות אליה. המהדורה השנייה נדפסה בסיביליה בשנת 1501, גם היא בת שש־עשרה מערכות, והקדמה, מכילה התנצלות, בראשה. המהדורה השלישית מכילה כבר עשרים ואחת מערכות והקדמות וסיומים בחרוזים של המגיה אַלונסו די פרואַסה. אחת ההקדמות האלה מביאה בראשי חרוזיה את שמו של המחבר: הבאשילר (עורך־דין מוסמך), פירנאנדו רוחאס, שנולד בעיר מונטאלאבאן. הרבה נתווכחו אחר כך החוקרים בשאלה אם כל עשרים ואחת המערכות נכתבו בידי מחבר אחד ולסוף הסכימו שכולן באות מיד אחת, אף על פי שלא כל ההוספות האלה מגיעות לרמה של שש־עשרה המערכות הראשונות.

המחבר נתן לספר את השם “טרגי־קומדיה של קליסטו ומליביאה”, והמתרגמים האיטלקים שינו את שמו ל"הסלסטינה", הוא שמה של אחת הנפשות המדברות בחיבור. והשם הזה נתקדש ונתפרסם בעולם. המחבר מתנצל ואומר: “הסלסטינה, טרגי־קומדיה של קליסטו ומליביאה, המכילה לא רק סגנון נעים וקל אלא גם הרבה פתגמים פילוסופיים ועצות נחוצות לצעירי־ימים, שמטרתם היא להראות להם את ערמתם ומרמתם של המשרתים ושל המתווכות בזנות”. בהקדמתו מסביר המחבר למה קרא לספרו “טרגי־קומדיה” והוא נותן את תמצית הענין: “קליסטו הוא בחור בעל יחוס, בעל שכל ישר, יפה תואר, מנומס, מחונן בהרבה מידות טובות, אולם בעל אמידות בינונית. הוא נמשך באהבה אל מליביאה, עלמה צעירה, יפה עד מאוד, בת־יחוס גדול ונעלה, שחונכה על ברכי העושר, יורשת יחידה לאביה פילביריו ולאמה אליסה, והיא אוהבת אותם אהבה רבה. במאמציו של קליסטו הנמרץ נכבשה צניעותה. עזרו לזה: סלסטינה, אשה רעה וערומה, ושני משרתיו של קליסטו ששקע באהבתו. המשרתים רומו ובגדו באדונם, כשנמשכו אחרי אהבת הבצע והתענוגים. סוף מר ונמהר בא לאהובים ולעוזריהם. בתחילה הכין הגורל מקום יאות בו פגש קליסטו את בחירת לבו, מליביאה”.

עד כאן דברי המחבר. המעשה פשוט בתכלית הפשטות. מעשה בצעיר וצעירה שאהבו זה את זו ופגשו מכשולים בדרך התקרבותם. באה אשה ערומה, בעלת־תחבולות, וסידרה את הענינים. כמובן, לא עשתה זאת לטובת הכלל אלא על מנת לקבל פרס. משרתי הבחור היו בין עוזריה, והיא הבטיחה להם חלק בשללה, אולם כשהגיעה שעת התשלומים סירבה לתת מה שהבטיחה, וגרמה לעצמה שתמות מיתה משונה בידיהם. בזה נפתחה שורת האסונות שבהם נגמר הסיפור.

מענין הוא ורב ערך אופן השתלשלותם של המאורעות, דרכי הנפשות המדברות, נפש ונפש והליכותיה, נפש ונפש וטיפוסה, נפש ונפש ואופייה. אין דבר קורה בסיפור הדרמאטי הזה בלי שתהא הסיבה נתונה מראש בנפשות העושות ובתכונתן. גם כיום, אחרי עבור מאות בשנים להופעת החיבור, אין אנו יכולים לקרוא אותו בלי להמשך אחרי הרפתקאותיהם של הגיבורים, בלי לחוש את האמת הפסיכולוגית הנעוצה בכל דרכיהם, בלי לראות אותם כאנשים העומדים לפנינו חיים.

קליסטו הוא צעיר העומד ברשות עצמו. הון הגון נפל לו בירושה. ביתו מלא משרתים והוא רגיל לכך שכל דבר העולה על רוחו יהיה מיד, בזריזות ובלי שהייה. הכל נשמעים לקולו ואין הוא יודע מעצורים בדרכו. רצה הגורל, כפי שהמחבר אומר, שיפגוש את מליביאה. במקרה היה הדבר. נצו נתחמק ממנו ועבר לגינתה של מליביאה. בבקשו אחריו הוא נפגש עם העלמה, ולבו מתמלא אהבה. בלי הקדמות, בדרכו הפזיזה, הוא מביע לפניה את הרגשות שתקפוהו. מליביאה נפעמת בראותה אותו ועוד יותר בשמעה את דבריו. מעולם לא באה בדברים עם בחורים צעירים. היא נתחנכה על דרכי הצניעות. יודעת היא שאסור לה, בלי רשות הוריה, להקשיב לדברי אהבה מפי איש זר. היא מתמלאת חימה על עזותו. עונה לו בכעס, מאיימת עליו ומגרשת אותו. אבל וחפוי־ראש חוזר קליסטו הביתה. הפעם הראשונה בחייו אירע לו מקרה כזה. משתוקק הוא לדבר שאין ידו משגת. ואין לו, כנראה, תקווה שתאוותו תתמלא אפילו למחצה. אין הוא יכול להבליג על רגשותיו וגם איננו רוצה להשקיטם. איננו רגיל להתאפק ולכבוש את יצרו. מצד אחד לבו נמשך אחרי יפייה של העלמה, ומצד שני מכיר הוא ברום עמדתה, בגודל יחוסה, ושהיא נמצאת מחוץ לגדר השליטה שלו. והוא בא לידי יאוש. ואולם, ככל שהוא מוסיף לחשוב עליה, כן הולכת וגדלה תשוקתו, כן גדלה התמרמרותו על אשר אין בכוחו להשיגה. כילד מפונק, שאין נותנים לו מה שלבו חפץ, מסוגל הוא להתנפל על הרצפה, לרקוע ברגליו ולהרים קולי־קולות.

משרתו סמפרוניו גדול ממנו בשנים ובנסיון. וגם סמפרוניו זה, יועצו התמידי, איננו יודע מה לעשות. אם יעזוב אותו לנפשו, עלול הוא לאבד את עצמו לדעת. ואם ינסה להרגיע את רוחו, ישלוף אולי קליסטו את חרבו ויהרוג אותו במרי־נפשו. והמשרת הערום מחליט ראשית לתהות על קנקנו. מכיון שעמד על טיב הענין מתחיל הוא לחוות את דעתו בכלל על ערך האשה ותעלוליה, על שפלות רוחה ועל דרכיה המשונות. הוא מביא ראיות ואסמכתות מכתובים ומספרים, מדעות אנשי השם וממעשים שהיו, ומשתדל להוכיח לו שאין על מה ליהרג, שאין השכר שווה בהפסד הכרוך בו. כל הפרק הזה נראה משונה לבן־זמננו. בקיאות כזאת, ידיעות כאלה מוזרות הנה בפיו של משרת פשוט, עם־הארץ. יש בזה הרבה מרוח הזמן שבו נכתב הספר, כשרגילים היו המחברים להדהים את הקורא בידיעותיהם ובבקיאותם והיו מגבבים דברים על דברים ומעשיות על מעשיות, בלי שום יחס פנימי אל הענין המדובר, והיו שמים את כל הדברים האלה בפי גיבורים, פחותי־דרגא, שאפשר היה לחשוב עליהם שמעולם אף לא שמעו אותם. אולם כאן, בשיחה שבין סמפרוניו לקליסטו, יש איזה רמז של הצדקה להתגנדרות של המשרת בידיעותיו. סמפרוניו בז בנפשו לאדוניו וחושב את עצמו לחכם ממנו. הוא מנצל את שעת הכושר כדי להתגאות עליו ולהראות לו שאיננו נופל ממנו בידיעות ועולה עליו ביישוב הדעת ובתבונה. וכל השיחה הזאת חשובה מאוד לציור תכונתו של סמפרוניו הצבוע והרמאי. הוא הרגיש מיד שאפשר להוציא תועלת מהמיצר שנמצא בו אדוניו ואין הוא רוצה אלא לגרות את יצרו.

קליסטו סותם את פיו בהערה שנקל לסמפרוניו לעוץ עצות, להתלוצץ, להפחית את ערך הדבר, בשעה שהוא בעצמו מתעלס באהבים עם בחירת לבו, אליסיה. רק לזה חכה המשרת. אין הוא מחמיץ את ההזדמנות. הוא מקבל על עצמו לסדר את הענין בעזרתה של האשה החכמה והנבונה, בעלת התחבולות והמומחית לדבר, הלוא היא סלסטינה הידועה, שאצלה גרה אליסיה. הוא מקבל גם דמי קדימה בעד העסק הזה ומעיר שעוד ירבה קליסטו לתת לו כהנה וכהנה. ככלב לפני פתח המטבחיים הריח סמפרוניו רווח הגון שעתיד לבוא לו מהמצב שבו נתון אדוניו. קליסטו, קצר הרוח, דוחק את הקץ ואינו נותן מנוחה לסמפרוניו עד שילך להזמין אליו את האשה סלסטינה.

אשה זו, עמוד התווך של הסיפור הדרמאטי הזה, מקבלת על עצמה את השליחות בחפץ לב, ושמחה היא לה, לפי דבריה, “כרופא הרואה פצועים לפניו”. תכנית עבודתה מתוקנת מראש. קודם כל עליה להגדיל את התבערה בלבו של קליסטו, לחזק את תקוותו במלים יפות ובהבטחות טובות, לדחות את מלוי תאוותו באמתלות שונות, למוץ את לשדו ולהוציא ממנו כל מה שאפשר. את תכסיסיה ואת ערמתה רואים אנו תיכף כשהיא נפגשת את פרמינו, זה המשרת השני של קליסטו. צעיר הוא עדיין לימים ונשאר בקרבו עוד זכר של אמונה ויושר. מכיר הוא את הזקנה הזאת, שאמו נתחברה אליה ושהוא עבד אצלה בילדותו. הוא מזהיר את אדוניו מפני הסכנה לבוא בדברים עם אשת תהפוכות זאת, בעלת מזימות רעות, מלאת כזב ומרמה. סלסטינה, שאזנה קלטה מאחורי הדלת את דבריו של פרמינו, מבינה שעליה לקנות קודם כל את לבו של המתנגד הזה. מתחילה היא לנסות אותו בשוחד, ובראותה שאין הוא להוט כל כך אחרי הבצע, מערימה היא עליו במשלים ופתגמים לאין קץ, עד שהוא מגלה את הצד החלש שבו: אוהב הוא ללא תקווה את אריאוזה. עכשיו, לאחר שהיא יודעת כבר במה לקחת את לבו, קל לה לצודו ברשתה. לחינם יפרפר וישתדל להתחמק ולהשתחרר ממצודתה; הוא נלכד ונעשה לאחד מתומכיה. היא משלימה את “חינוכו”. גם הוא נהפך לאוהב בצע ומן הנלהבים. הוא יהיה הראשון לתבוע ממנה בחוזק יד את חלקו.

את גודל מעלתה, את עומק בינתה ואת רוב חכמת הנפש שיש בה, אנו מתחילים להבין בשעה שהיא מתקיפה את מליביאה, כשחדרה אל ביתה באמתלה של מכירת ארג וחוטים.

שתי הרגשות מתרוצצות בקרבה של מליביאה ומתנגדות זו לזו. בעלי הפסיכואנאליזה בודאי יגלו בלבה דו־פרצופיות ביחסה אל קליסטו. אין כל ספק שגם לבה נפגע בפגישתם הראשונה. הבחור מצא חן בעיניה. אולם ליבא לפומה לא גלי. בתת־ההכרה שלה, בעומק נפשה, תוסס והומה רגש חדש לה, נעים ומושך את הלב. ברם, אין ההכרה שלה, הנתונה להשפעתם של הסייגים והאיסורים של חינוכה, מתירה להעלות את הדבר אפילו על הלב. בשעה שסלסטינה, כפי דרכה, בין דברים רבים ושונים, על יפייה בכלל, על ימי עלומיה בפרט, בעשותה השוואה בין הבחרות ובין הזקנה, בספרה על זקנתה היא, על מעשיה הטובים, על הכוונות הטובות שיש לה, פולטת, כאילו דרך אגב, את שמו של קליסטו, פורצת מליביאה בכעס גדול, מתמלאת חימה ומרימה קולי־קולות. אסור בנוכחותה אף להזכיר את שמו של המנוול הזה, שהעז לפגוע בכבודה. אולם אין כל כעסה בא אלא כדי לכסות על רגשותיה האמיתיים. ואין כל דבריה המתלהמים, ואין כל הגידופים והזלזולים שהיא זורקת בפניה של סלסטינה באים אלא כדי להשקיט את הסער המתחולל בקרבה, למצוא מוצא לניגוד שבין הכרתה להבלתי־מוכר שבה, להבליע ברגש הגאווה, בסילוד הנפש למראית עין, את הדרישה הטבעית שאיננה נותנת לה מנוח.

וסלסטינה זו, כאילו יצאה מהאסכולה של פרויד, מבינה את טיב הדברים הקשים שהיא שומעת ויודעת היא את ערכם. יודעת היא איך להגיע למטרתה ואיך להוציא מתוק מעז. מכירה היא בדרכן של העלמות הצנועות הללו. ולפי דבריה: “לשונן עצמה מתפלאת ליישוב־דעתן, לסבלנותן ולאופן שמביעות הן דברים המתנגדים לגמרי לחוויותיהן ולרגשותיהן”.

סלסטינה נותנת למליביאה לשפוך את חמתה, “להריק את מחסנה” ולקבל סיפוק נפש חיצוני במלחמה הפנימית הגדולה שנפשה נלחמת בדבר האסור, ההולך ומקבל שליטה על כל ישותה. בינתיים היא מכינה את תשובתה, אף על פי שהקרקע מתנודדת, והיא יראה פן תשמט מתחת רגליה וכל מאמציה ילכו לאיבוד. האשה הערומה מבינה שצריך לתת לעלמה דרך כדי לצאת בכבוד מן התסבוכת, ולמצוא מוצא לנסיגה שלא תפגע בגאוותה. והיא פונה אליה ואומרת שלחינם כעסה העלמה. היא חושדת בכשרים. היא לא הבינה את דבריה ופירשה אותם שלא כהוגן. אם אמרה סלסטינה שהאדון קליסטו חולה ומשתוקק לשמוע מלה שתצא מפיה של מליביאה ושתביא לו ארוכה, אין בזה שום כוונה זרה. האדון קליסטו חש בשיניו ושמע שהגברת מליביאה יודעת תפילה שהיא סגולה מוחלטת למחלת השיניים. וגם חגורה יש לה שנגעה בעצמות קדושים ושהיא תרופה מנוסה נגד כל מיני מכאובים. רק זאת הוא מבקש. זאת ולא אחרת. ולחינם רגזה העלמה והתרעמה על מסכן זה, הנמצא במצב, שכל מחשבה זרה רחוקה ממנו. מילביאה שקטה תיכף ומיד. כעסה וחמתה עברו כאילו לא היו. אם בדבר צדקה הוא הענין, אין לה אלא להתחרט ולבקש סליחה על התלהבותה וקוצר־רוחה. ומליביאה מרגישה, בודאי, רגש של תודה למתווכת הזקנה והערומה הזאת, על אשר המציאה לה את המעבר ההגון בין שני היצרים המתרוצצים בקרבה: בין יצר הטוב ובין יצר הרע, בין הנגלה ובין הנסתר. והמעבר הזה נותן פתרון באופן המתקבל על דעת הבריות לספקות ולתשוקות שבהם היא מתלבטת. אסור לבוא בדברים עם בחור זר בלי הסכמת ההורים, אולם מותר, ואדרבה מצווה היא, לבוא לעזרת חולה וסובל. המצב נשתנה לגמרי. עכשיו יכולה היא לחלום ולהעלות בדמיונה את פני קליסטו כאוות נפשה ולהתענין בשלומו. ואין למוסר ולמסורת שלה לבוא עליה בטענות. במצווה היא עוסקת! בפרק שהיא עומדת לעת עתה די לה בסיפוק נפש רוחני זה. אולם בקרוב לא יספיק לה דבר זה. הנער השובב הקטן, כפי שמציירים אותו המשוררים והאמנים, יכול להיות שבע רצון. חצו קלע אל המטרה. ובעזרת האשה החכמה סלסטינה נעשתה פרצה בחומת הצניעות שהקימו הוריה של מליביאה מסביב לה בחינוכם ובהוראותיהם, במסורתם, מסורת בעלי־יחוס. הנער, בעל הכנפיים, מציץ מבעד החרכים שנעשו בגדר וצוחק. בקרוב תחפץ האהבה ותמוטט את כל היסודות ותשטוף בזרמה את כל הסייגים ואת כל המחיצות, ותהיה מליביאה, זו הצנועה, שתשלח את שפחתה, לוקרציה, אל סלסטינה ותבקש ממנה לבוא לראותה.

הפגישה השנייה בין מליביאה וסלסטינה היא נפלאה עד מאוד. סלסטינה מראה פנים כאילו אין היא מבינה למה קראו לה. ומליביאה פוסחת עדיין על שני הסעיפים. אהבה וצניעות משמשות בה בערבוביה. המלחמה בין האסור ובין הנכסף עדיין לא נגמרה בקרבה. שתי הנשים מדברות ברמזים. וכשסלסטינה מעלה שוב על פיה את שמו של קליסטו, מתחלחלת מליביאה לצלצול השם המושך והנעים הזה. אולם מתוך עמקי לבה עולים על זכרונה כל האיסורים והצוויים שעליהם נתחנכה, טופחים על פניה והיא מתעלפת. הסצינה נגמרה במין הספד מצד מליביאה על חבלי־נעוריה, על צניעותה ההולכת ומתחסלת ועל כבודה ההולך ומתחלל. עבודת סלסטינה נעשית באמונה והיא הרויחה ביושר את שכרה. לסדר פגישות עם קליסטו קל הוא בשבילה עד מאוד. במהדורות של עשרים ואחת מערכות שלוש פגישות כאלה. יש אומרים שהפגישה השלישית, הנעלה מכולן, השפיעה אפילו על שקספיר ב"רומיאו וז’ולייטה" שלו. מוצאים סמוכין לזה בעובדה שדראמה זו נכתבה על ידי שקספיר אחרי שנתפרסמה “הסלסטינה” באנגליה ושבזמן ההוא הרבו האנגלים לחקור ביצירה ספרדית זו.

לאמיתו של דבר, את דמותה של מליביאה מצייר המחבר באופן נפלא. אחרי התעלפותה, שסיפרנו עליה, כששבה רוחה אליה, רואה היא את עצמה, כאילו כבר ניטל כבודה ממנה, ודי לה בקרבן זה. אבל אין אופייו ומזגו של קליסטו מרשים לו להסתפק בנצחון סמלי זה. אין הוא יכול לעמוד וחצי תאוותו בידו. לא די לו בפגישות ובשיחות צנועות, מלאות תמימות, המספיקות לצרכי נפשה הטהורה של מליביאה. לחינם היא מתחננת לפניו ואומרת: “ראה, מלאכי, שנעים לי לראות את פניך בשלווה, מצער אותי הטיפול שלך בי; הלצותיך הצנועות מוצאות חן בעיני, וידיך, שאין להן בושה, מיגעות אותי… נתעלז ונשתעשע באלף אופנים אחרים שאני אראה לך, ואל תרסק את אברי”… קליסטו איננו יודע גבול לתאוותו, הוא מכניע את מליביאה ומשעבדה לרצונו. אחרי שקרה הדבר, אין כל התרעמות מצדה ואין כל חרטה בלבה. שקועה היא כולה באהבתה ונתונה לה בכל נפשה. דרישות בחיר־לבה לחוק לה תחשבנה ואין עוד מקום בנשמתה לספקות ולחששות. העלמה נתבגרה ונשתלמה באהבתה.

בינתיים, בזמן שהנאהבים מתעלסים באהביהם, שוכחים את העולם החיצוני ופורשים ממנו לגמרי, כשהם כלואים בעולמם הפנימי והפרטי שלהם, הולכים הענינים ומסתבכים, והדראמה מתקרבת אל קצה. סמפרוניו ופרמינו דורשים מסלסטינה את חלקם בשלל. והיא בקמצנותה מסרבת לשלם מה שהבטיחה. המשרתים מתנפלים עליה בכעסם והורגים אותה, נופלים בידי המשטרה ונידונים למיתה. ידידותיהם, אריאוזה ואליסיה, מחליטות לקחת נקם מקליסטו ומליביאה. אחד מאהובי אריאוזה מקבל על עצמו לבצע את מזימתן ומתנפל על נערי קליסטו, טריסטאן וסוסיה, העומדים לשמירה מאחורי הגדר של גינת־מליביאה. קליסטו ממהר לעזרתם, נופל מן הגדר ושובר את מפרקתו. אין מליביאה יכולה להשאר בחיים אחרי מות אהובה. היא מאבדת את עצמה לדעת בהפילה עצמה מעל מעקה ביתה. ככה נגמרת שורת הפורענויות שהתחילה במיתתה של סלסטינה.

המחבר מוליך אותנו צעד אחרי צעד לתוך חדרי החדרים של נשמות גיבוריו, פסיעה אחרי פסיעה חודרים אנו למעמקי נפשם, ומהלך־רוחם, תכונתם ואופיים הולכים ומתחוורים לעינינו. המחבר מוסיף שרטוטים וקווים, לפעמים דקים מן הדקים, כדי להשלים ולסכם את תמונתם. ולבסוף רואים אנו לפנינו אנשים חיים על כל מידותיהם הרעות והטובות, על טבעם ומזגם, הפועלים ועושים לפנינו באיזה הגיון פנימי והכרחי.

רואים אנו את קליסטו ביגונו ובשעת שמחתו, שרוי ביאוש אין קץ ומלא תקוות, מחרף ומגדף את אלוהים בשעה שאין הוא רואה מוצא לפניו, ומתפלל ומתחנן בבית־הכנסיה כדי שתצליח סלסטינה במשלחתה לפני מליביאה. עומד הוא לפני בעיה חשובה בזמן ההוא לספרדים של מעמדו, לפני פגיעה בכבודו. ואנו רואים את התלבטותו בענין זה. המעשה ששני משרתיו נידונו למיתה, יש בו עלבון ופגיעה בכבודו. ביחוד שהשופט, שהוציא את פסק הדין, נתחנך בבית הוריו, וחייב להם על כל מה שיש לו. עמדתו ומצבו בחיים באו לו בגלל משפחת קליסטו. איך נועז אדם כזה לנגוע בכבודו? במונולוג ארוך קליסטו מביע את גועל נפשו ואת הבוז שלו לשופט כזה. אלם כששככה קצת חמתו, והוא מתחיל להתבונן בדבר ולהעמיק בו, הוא בא לידי מסקנה אחרת: “האם אין אתה רואה, אומר הוא לנפשו, שהדין צריך להיות שווה לכל אדם?”.

אין סתירה בין הרגשות האלה, כמו שאין סתירה בין האומנות של סלסטינה ובין יראת שמים שלה, בין דרכי הכישוף שהיא משתמשת בהן, בין הקמיעות, התרופות, הסממנים המשונים שלה, בין הלחשים והתפילות ל"פלוטו שר מעמקי־השאול" מצד אחד, ובין העובדה שמעולם לא פסחה על תפילת שחרית וערבית, לפי עדותו של פרמינו בעצמו, מצד שני. נהגו בדור ההוא, כפי שמספר לנו סרוונטיס באחד הסיפורים “למופת” שלו, גם הגנבים ושודדי־הדרכים להתפלל לפני צאתם ל"עסקיהם". ואם הצליחו במשלוח ידם, חשבו לעצמם לחובה להביא מעשר ממחיר הגניבה או הגזילה לטובת המנזרים והכנסיות. ולפיכך תמונתה של סלסטינה נתונה לנו שלמה מכל הצדדים: החיוביים והשליליים. אין היא מלאה רק מידות רעות ומגונות. אין צביעות ביראת־שמים שלה. אין היא רואה כל רע באומנותה. “חיה אני באומנותי, ככל בעלי־המלאכה, בטהרה”. כשמתרחש לה, עושה היא אפילו צדקה, באה לעזרתן של בתולות עניות שנכשלו. ויש לה איזו הכרה פנימית של הערך החברתי של שליחותה בתור מזווגת זיווגים, העוזרת לאנשים למלאות את תאוותם למרות המכשולים העומדים בדרכם.

מלבד התמונה החיה והריאליסטית של הגיבורים שפירנאנדו רוחאס מעביר לנגד עינינו, הוא נותן לנו את היכולת להסתכל ולהתבונן בהתהוותם ובגידולם. יש באמת גאוניות באופן שהמחבר מכניס אל החברה הפועלת לפנינו טיפוסים שלא נתבגרו עדיין ושאינם אלא דמותם של הגיבורים הראשיים בזמן שהיו עדיין צעירים לימים. רואים אנו את אליסיה העתידה למלאות את מקומה של סלסטינה הנעדרת. אולם חסרה היא אותה האהבה לאומנותה שבלעדיה לא תגיע לעולם למדרגתה של אומנתה הזקנה. על ידה אנו מתוודעים לאריאוזה, שלמרות גילה הצעיר יודעת היא כבר לנהוג באנשים, לקחת את לבם, להשתולל בהם ולחדור למחשבותיהם לא פחות מסלסטינה. ויש גם לה הכרת ערך עצמה וידיעות רבות ואם תרצה ללכת בדרכה של סלסטינה תגיע בנקל לדרגה גבוהה כמותה.

רואים אנו את פרמינו, שהוא כעין סמפרוניו שלא נתבגר כל צרכו, ההולך ומשתלם לנגד עינינו בהמשך הסיפור. רואים אנו את המשרתים הצעירים, טריסטאן וסוסיה, הרוצים לחקות דרכי הגדולים ושאין כל ספק שבזמנם יגיעו למדרגתם.

כדי להשלים לנו את תמונת התקופה ההיא מעביר לפנינו המחבר עוד כמה טיפוסים צדדיים, מלאי חיים וענין, כמו סנטוריו האציל, שאין לו פרוטה בכיסו, החי על חרבו ועל כל מה שהוא יכול להוציא מן הנערות הנתלות על צוארו. מכל אצילותו לא נשארו אצלו אלא גדלות בלי סוף והתהללות שקר שבהן הוא צודה את לבותיהן של העלמות הרוצות להאמין לו. בעוד שנים לא רבות ימצא לו מקום להתגדר בו מעבר לים בין ה"קונקויסטאדרים" ועוזריהם.

זהו תוכנו ומעלותיו של הסיפור הדראמטי הזה, המהווה תקופה חדשה בספרות אירופה. “איך שיהיה, אומר טיקנור, ההיסטוריון האמריקאי והקלאסי של ספרות ספרד, אין אירופה של הזמן ההוא יכולה להראות דבר מה באוצרות ספרותה שיהיה שווה בערכו (ל"סלסטינה"). כל הטיפוסים שבספר, החל בסלסטינה וכלה במשרתים החצופים והשקרנים, ובאותן הצעירות העוזרות לה, כולם מתפתחים במתיחות ובאמת כזו שאנו מוצאים רק לפעמים רחוקות בפרקים הנעלים ביותר של התיאטרון הספרדי. חיבור זה מלא חיים ותנועה בכל חלקיו. הסגנון שלו קל ושוטף, לפעמים גם מזהיר, ונובע הוא מאותם המקורות שמקומם הוא בשפה הקאסטילית העתיקה והאמיתית. לסגנון כזה לא הגיעה עדיין באותה שעה הפרוזה הקאסטילית, ורק נדירים הם המקומות שבהם הגיעה אליו גם אחרי זה. יש בו כמובן, גם התגנדרות מיוחדת בבקיאות ובלמדנות, הפוגעת בטעמנו, אולם כל זה, וגם גסות הביטויים אשר בחיבור, אינו אלא חסרון של המאה ההיא, שבה נתחברה ונתפרסמה ה”סלסטינה".²

אין פלא שהספר הזה נפוץ, כמו שאמרנו, במהירות גדולה, שימש לחיקויים וזכה למהדורות רבות ולתרגומים בכל השפות בנות התרבות האירופית. הוא תורגם גם לעברית, שנים מועטות לאחר הופעתו, על ידי המשורר העברי יוסף בן שמואל צרפתי, אולם לא נשתמר מהתרגום הזה אל המבוא בחרוזים של המתרגם³.

כמובן, לא יכול היה חיבור כזה להיות פרי עטו של מחבר צעיר לימים, בלי שתהיה ניכרת בו השפעת הספרות שקדמה לו. ובאמת מוצאים החוקרים ב"סלסטינה" השפעת הקומדיות הלאטיניות, וגם של יצירות אחדות מימי הבינים, כמו “פאמפילוס” הלאטיני. וביחוד ספרו של חואן די רואיס (הכומר היטה), הנקרא “ספר על האהבה הטובה”. רואים ב"דורכת בין המנזרים" שמצייר הכומר היטה את דמות דיוקנה של סלסטינה. אולם אין זה מפחית, כמובן, את ערך חיבורו של פירנאנדו די רוחאס ואין זה פוגם במקוריותו. כמו שאומר פאסקאל: “גם אם עולה בידי רק לסדר את הענינים באופן חדש, יש בזה מן המקוריות”. פירנאנדו די רוחאס לא רק “סידר את הענינים מחדש”, אלא בפועל ממש הביא לעולם יצירת יש מאין ופתח פרשה חדשה בספרות הספרדית, ועל ידה – בספרות אירופה.

“הסלסטינה” מעבירה לפנינו לראשונה דמויות של משרתים ערומים, המנצלים את בעליהם, ואין גבול וסיג לנבליהם, ועמה מתחילה שורת הרומנים על בני־הבליעל, שקיבלה בספרות הספרדית את השם “רומנים פיקארסקים”, הם הרומנים הריאליסטיים הראשונים בספרות אירופה. “הסלסטינה” אם היא לכל הדרמאטורגיה הספרדית החדשה של “דור הזהב”. ככה מעיד עליה ליאנדרו מוראַטין בספרו “מוצאי התיאטרון הספרדי”: הטרגדיה היוונית מוצאה מזה שהנחיל לה הומרוס. והקומדיה הספרדית לוקחת את היסודות הראשונים שלה מ"הסלסטינה". הרומן הדרמאטי הזה, הכתוב בלשון קאסטיליאנית נעלה, יש לו תוכן נורמלי, רב־גוונים ומצבים שהשכל מחייב אותם. החיבור מלא חיים, תכונות והרגשות אמיתיות, ונותן ציור נאמן של מידות האומה. השיחה שלו שוטפת ומלאה ביטויים המעוררים צחוק. ממילא נעשתה “הסלסטינה” מעיין ממנו שאבו כל אלה מבני המאה השש־עשרה אשר כתבו בשביל התיאטרון. לפיכך היא היצירה הקלאסית ביותר של הספרות הספרדית⁴.

כפי שהזכרנו כבר, התווכחו הרבה החוקרים בשאלה אם באמת פירנאנדו די רוחאס היה מחברה של “הסלסטינה”. המהדורה הראשונה יצאה, כאמור, בעילום שמו של המחבר ורק באחת המהדורות שהופיעו אחר־כך מתגלה השם על ידי המגיה, אולם באותה מהדורה עצמה באה הקדמה של המחבר ובה הוא מספר שמצא כתב־יד ישן, שנכתב על ידי חואן די מינה או על ידי רודריגו קוטה (אגב, יהודי גם הוא, מן האנוסים), סופרים בעלי־שם שקדמו לו. כתב־היד הזה שהכיל, לפי דבריו, את המערכה הראשונה הארוכה ביותר, מצא חן בעיני המחבר שלנו והוא השלים את החיבור והוסיף עליו את כל המערכות הבאות. אין החוקרים מטילים שום ספק בדבר, שהמחבר הנעלם בדה את ההתנצלות הזאת מלבו. אין סגנונם של חואן די מינה ושל רודריגו קוטה דומה לסגנונה של “הסלסטינה”. ואין אף שורה אחת בחיבור הזה משלהם. לא רצה המחבר אלא להסתתר מאחורי גדולי הדור לבל תבוא האינקוויזיציה בטרוניה עליו על ספר מלא דברים שהנם נגד הנימוס ונגד הכנסיה הנוצרית. הבעיה שעמדה לפני החוקרים היתה לבאר איך אפשר היה לאדם צעיר לימים, כמו שצריך היה להיות אז פירנאנדו די רוחאס, לפי מה שידוע עליו, לחבר ספר גאוני כזה. ושנית, מדוע נשתתק אחר כך ואחרי שהוציא לאור ספר בעל הצלחה ופרסום כאלה לא כתב עוד אף שורה אחת בכל ימי חייו הארוכים. לפיכך באו אחדים מן החוקרים לידי מסקנה שבאמת לא חיבר פירנאנדו די רוחאס כלום, אלא מצא כתב־יד של מחבר בלתי ידוע ותלה את שמו עליו. אבל עכשיו יש בידינו בענין זה עדות מסיחה לפי תומה שאין להרהר אחריה. נתגלו פרוטוקולים של האינקוויזיציה מראשית המאה השש־עשרה ובהם מדובר על מומר אחד, שהוזמן בתור עד, ושמו פירנאנדו רוחאס “שחיבר את המליביאה”. היוצא מזה שקרוב לזמן הופעתה של “הסלסטינה”, או של “המליביאה”, כפי שקראו לה אז, היה הדבר ידוע שמחברה הוא פירנאנדו רוחאס. לפיכך מסכימים כבר החוקרים של זמננו לדעה זו. וסוף כל סוף אין צעירותו של רוחאס סתירה לדבר. הספרות הספרדית של הזמן ההוא יודעת הרבה מקרים של כשרונות ספרותיים שנתגלו בימי עלומיהם, ואין לנו גדול מלופה די וויגה בעצמו שהתחיל לכתוב בעודנו נער. וגם אין ספק בדבר שפירנאנדו רוחאס מומר היה. ודבר זה יכול לבאר לנו למה הסתיר את שמו וגילה אותו רק ברמזים ומפני מה השתדל להטיל את הדבר על שכמם של סופרים אחרים. מטעם זה עצמו – כדי לא להעמיד את חייו בסכנה – לא העז עוד רוחאס לכתוב ולחזור אל חטאת נעוריו.

אחד הסופרים הספרדים מידועי השם בזמננו, ראמירו די מאיסטו, משתדל בניתוח הספר למצוא ראיה פסיכולוגית לעובדה שמחברו הוא יהודי מומר. בספרו על “הסלסטינה, דון קישוט ודון חואן” שיצא לפני חמש ועשרים שנה⁵, הוא מקדיש לדבר מסה שלמה. גישתו מענינת מאוד, מלאה רעל אנטישמי, ואפשר, כמובן, לבוא לידי מסקנה מתנגדת למסקנתו של הסופר הזה, אם רוצים אפילו ללכת בדרכו.

די מאיסטו מקבל את דעתו של החוקר הספרדי הידוע, מיננדיס אי פילאיו. הסובר שמחברה של “הסלסטינה” הוא יהודי שהמיר את דתו ושלא נעשה “לנוצרי נלהב ואדוק”. היחס של שני החוקרים הספרדים האלה, ששניהם קתולים אדוקים, אל יצירתו של היהודי הזה שונה הוא בתכלית השנוי. מיננדיס אי פילאיו הוא אדם שלם באמונתו ומצטער בכל לבו על ההתקפות נגד הדת הנוצרית ומשרתיה שאפשר למצוא בהרבה מקומות ב"סלסטינה". רואה הוא בטיפוסה של סלסטינה את המלאך הרע, את “האצילות שביצר־הרע, שיש בכוחה ליתן לקח גם לשטן”. אין טיפוס בעולם שישווה לזה של הסלסטינה “בגיהנום האסתטי”, לפי ביטויו. לפיכך בא הוא לידי ספק ושואל אם לא בכוונה תחילה כתב כל זאת רוחאס, יהודי זה שכפר ביהדות ושעוד יותר מזה היה כופר בנצרות.

צעיר ממיננדיס אי פילאיו הוא ראמירו די מאיסטו. גם הוא קתולי מאמין, אבל קתולי שנתחנך באנגליה והיה רוצה להכניס תיקונים בקאתוליות הספרדית. הוא מוצא, למשל, שלספרדים חסרה הרגשה דתית של החיים. והוא מסביר את הדבר הזה, הנראה כפאראדוקס, ואומר: “לפעמים ניסיתי למצוא לחסרון זה מקור היסטורי, ולהניח, שאי־האמונה של חלק מסוים של האומה הספרדית, באה אליה מסיבת הפעולה המרקיבה של ההמונים היהודיים והערביים שהמירו את דתם על כרחם, שאבדו את אמונתם הראשונה ולא קלטו את האמונה הנוצרית. על ידי זה הפכו להיות מיסיונרים פרטיים, אבל בעלי השפעה גדולה, של אי־האמונה”⁶.

די מאיסטו הוא מתנגד גמור ליהדות ומוצא תהום בין השקפת העולם של היהדות ובין זו של הנצרות. הוא מדגיש את התנגדותו זו בכל מקום שמזדמן לו. בדברו על מארכס או על אודות הרמן כהן, אין הוא יכול לבלי להדגיש ששגיאותיהם נובעות, לפי דעתו, מיהדותם. מזווית ראיה זו הוא ניגש לבקורת ספרו של רוחאס. רואה הוא בו ביחוד חשבון־הנפש של יהודי המתנכר לעמו, של יהודי שאבד את אמונתו וההולך וטופח בהכרתו החדשה על פני אלה השקועים עדיין בהזיותיהם.

ארבעה יסודות רואה די מאיסטו ביהדות. ראשית, האמונה שעם ישראל הוא עם סגולה, העם הנבחר. שנית: יחס היהדות לעושר ולעשירים שונה תכלית שינוי מזה של הנצרות. אמת, מעיר די מאיסטו בעצמו: “שתי אמונות כמו הנצרות ותורת משה, המבוססות שתיהן על עשרת הדברות, אינן יכולות להמצא תחת השפעות והנחות מוסריות מתנגדות זו לזו. אבל אין הדברים אמורים ב”הנחות מוסריות", אלא ב"איתוס". ושלפי ההגדרה של מקס ויבר: “האיתוס הספיציפי של דת איננו מתהווה על ידי התורה המוסרית שלה, אלא על ידי המנהג האיתי, שמתן שכרו נמצא באופני הגאולה ותנאיה”. במושג זה נמצא, כפי שאפשר לראות, ההבדל המעשי בין הנצרות ובין היהדות וביחוד בין הקאתוליות ובין היהדות. החשוב בנידון זה הוא לא כ"כ מה שהדת אומרת בכתבי־הקודש ובעיקרים שלה, אלא מה שנתקבל בחיים של יום־יום. אין קאתולי בעולם, בין שקרא את הברית החדשה ובין שלא קרא אותה, שלא שמע מילדותו שנתכפרו חטאי מגדלינה על שאהבה הרבה ו"שנקל לגמל לעבור בקופו של מחט מאשר לעשיר להיכנס למלכות שמים"⁷.

באותה שעה בא התלמוד ומלמד: “תמות ואל תצטרך לבריות”⁸, צריך אדם להעסיק תמיד את ממונו, “כשתכנס לעיר מכור קודם את סחורתך ואחר כך תסיר את האבק מנעליך”⁹. וכן הלאה. די מאיסטו מראה “בקיאות” גדולה בתלמוד וממשיך ואומר: "אין העשירות מגיעה ליראת־שמים. וגם ברכה היא, לפי היהדות, הבאה מן השמים בגלל מעשים טובים. אין התנגדות ביהדות לעשירים ולעשירות. ולחינם התלבטו כל כך ורנר זומבארט ומקס ויבר להוכיח את מקומם של היהודים בהתפתחות הקאפיטאליזם.

“מחקריהם (של זומבארט וויבר) לא הוסיפו אלא הסברה לעובדה הידועה כבר בכל העולם ומימי קדם, שבחיק היהדות תורה, יראת־שמים ועשירות דרות בצוותא, באופן שלא נראה בשום דת אחרת בעולם”¹⁰.

היחס אל התורה והמדע וכיבוד התורה והמדע הנם, לפי דעתו של מאיסטו, הציר השלישי שעליו מסתובבת היהדות הרבנית: “האצילות של היהדות הרבנית היא זו של המדע. בית־כנסת איננו היכל אלא בית־מדרש, מקום שבו גם מתפללים ושרים פיוטים, אולם העיקר שם הוא קריאת הספרים הקדושים והסברתם. רב איננו כוהן הממלא תפקיד של קדושה, אלא מורה המסביר את התורה. יהודי־ספרד היו עשירים מאוד ובכל זאת היו קובעים עתים לתורה”¹¹.

היסוד הרביעי הוא יחסה של היהדות אל אהבה התלויה בדבר, אל אהבה – תשוקה. “אין לנו דת אחרת שתהא אי־סבלנית ככה אל חטאי האהבה. היחס בעצמו בין אהבה לחטא מקורו הוא ביהדות. הדתות שקדמו לה ראו ביחס המינים איזו התגלות אלוהית, וזו היתה הסיבה להתפתחות קולטים אירוטיים… תורת משה היא הראשונה לראות חטא בתענוגי הבשר והמביטה על האשה כעל נושא של חטא… גם דתות אחרות הרגישו בזה גועל נפש, אבל מצאו לו מוצא בנזירות ובנדר של צניעות. הפתרון היהודי הוא נשואים של עולי־ימים ונשואים בתור מצווה שאין לעבור עליה”¹². ומוסיף מאיסטו ואומר: “באוירה רוחנית זו נתחנך פירנאנדו רוחאס, מחבר “הסלסטינה”. יום אחד מצא את עצמו עומד מחוץ לתחומה”… עשה חשבון לנפשו וכתב את “הסלסטינה”. בה הביע את רגשותיו ואת נקודת המבט החדשה שנוצרה בקרבו. בא והגיד לנו: “עזבתי את חיק עם ישראל מפני שאי אפשר היה לי להוסיף ולהאמין שאנו, היהודים, הננו העם הנבחר. אין אני יכול להסכים לכך שההשגחה העליונה נתנה לנו תעודה נעלה להיות גואלים ליתר העמים. ואין אני יכול להאמין שהעושר בא לאלה השומרים על החוקים של התורה ולא בזה שיש באהבה ובחשק חטא כמו שלימדו אותי. כוחות עוורים נוהגים את העולם, כוחות כמו אהבת הבצע והתשוקה לאשה. משתוללים הם בבני־האדם ואין החיים אלא מלחמה בלתי מובנה”¹³.

זאת היא, לדעתו של מאיסטו, הצוואה שעזב די רוחאס לאלה מבני עמו שלא רצו להמיר את דתם ולהשאר בארץ מולדתם, וגם לאותם שהמירו את דתם רק למראית־עין. ואם אין זו צוואה ממש, יש בזה, לכל הפחות, משום חשבון־הנפש של רוחאס בינו לבין עצמו, מעין ביטוי של המהפכה שעברה בנפשו של הצעיר הזה.

“מהפכה של הרגשות אינה יכולה להתחולל אלא אם יתפרקו הערכים שנראו קודם לכן כאחוזים ודבקים זה בזה. רוחאס נולד בתוך דיסציפלינה בת אלף שנים שראתה את יראת השמים, את החכמה, את העשירות, את התורה, המדע והכבוד כאחוזים יחד. נתחסלה בלבו של רוחאס הדרת הקודש. יראת־השמים והכבוד נשארים עומדים מצד אחד. ומצד שני – החכמה, המדע והעשירות מהודקים וטבועים באיגואיזם שאין לו מוצא ויוצאת מזה סלסטינה. ה”דורכת בין המנזרים" החדשה איננה אלא רב יהודי בידיעותיה ובפלפולה החריף. כשהיא מתהלכת ברחוב, היא פולטת דרך שיניה: “כזה יאמר לי הוא, וכאשר אענה לו ככה, יגיד לי זאת”. סלסטינה היא רב המוביל את העולם לא לקראת מלכות השמים אלא למקום שתועלת לו בו. עוסקת היא באומנות המכוערת ביותר. מלבד זאת היא שותה לשכרה, כדי להגדיל את הבזיון. כאילו לא די היה בעובדה הפשוטה ששמה כבר יצא לגנאי בכל העיר. רוחאס למד מימי ילדותו לכבד את המדע. סלסטינה מפליאה במדעיה, אף על פי שאיננה יודעת אלא רמאות, מעשי־כישוף ודברי־רשע. מימי ילדותו למד רוחאס לכבד את החכמה ואת המהירות בנתינת תשובות. סלסטינה גאונית היא בפלפול, אולם אין היא משתדלת אלא להשריש את הרע ואת הרמיה באדם המקשיב לדבריה. רוחאס כיבד כל ימיו את העשירות בתור פרס שההשגחה העליונה נותנת למשרתיה הטובים. סלסטינה עשירה היא ומתעשרת מיום ליום, אולם אין הונה אלא שכרו של השטן"¹⁴.

ומאיסטו מוסיף: “אין אני יודע אם בהכרה ברורה רוצה רוחאס להגיד ליהודים הנחבאים של זמנו, שהערכים שהם מוקירים ביותר, כמו הזריזות, העשירות, המדע, החכמה והחריפות, יכולים אנו למצוא גם באשה בעלת מידות מכוערות ביותר. אין לי ודאות שאומר הוא זאת למי שהוא, אבל בלי כל ספק אומר הוא זאת לעצמו. כאילו הדבר הולך ומתגלה לו, במידה שהוא מתקדם בחיבורה של “הסלסטינה”, כדי להביא רווחה לנפשו. עובדה היא שהטיפוס של סלסטינה מכיל בקרבו רעיון התפוררות של האידיאל הרבני”¹⁵.

"להפך, אומר מאיסטו, החטא התלמודי הגדול ביותר של השתכחות הנפש באהבת־בשרים, מתגלם בשתי הנפשות הסימפאטיות ביותר של החיבור: בקליסטו ומליביאה. העובדה בעצמה של השתכחות הנפש ושל שקיעתה ברגש של תשוקה, של איבוד השמירה על הנפש, של נתינה “לנשמה שתכלה”, לפי הביטוי הרבני, היא החטא הגדול ביותר שהאדם יכול לחטוא. שיר־השירים משתייך לברית הישנה. אין דומה לו בתלמוד, אין היהודי יכול להעלות על דעתו שאפשר לו להשליך אחרי גוו את כל ההתחיבויות, את שמירת הנכסים, כמו שעושה קליסטו, או את כבודו של בית־אבא, כמו שעושה מליביאה, ולרכז את כל המחשבות אך ורק בתענוגי הנשיקות שהם אוצלים זה לזו בגן, ולחיות רק בשביל זה. אין היהודי רואה בזה אלא שגעון שרק עובדי אלילים עלולים לשקוע בו. שני היצורים האלה, השוכחים את נפשם, מגלמים, למרות זאת, את כל המידות ואת כל מתנות השמים: צעירים הם לימים ויפי־תואר, בעלי הון ויחוס אבות. שניהם הם בעלי־מקרא ובעלי־טעם, בעלי לב רחב ואומץ רוח. דווקא בהשתכחותם, בקלות שהם משליכים את כל אשר להם: עמדה, עשירות, כבוד וחיים לתוך המדורה, אשר לא תדע שבעה, של תשוקתם, נעשים הם חביבים עלינו. אילו התחילו להתווכח ולחסוך מהאהבה מה שהיא דורשת מהם, היו מאבדים תיכף את חיבתנו. מוצאים הם חן בעינינו דווקא מפני שנמשכו אחרי הסופה העתידה לסחוב אותם ולבלעם. מהללים אנו אותם על הלך־נפש זה ועל אשר אינם נשמעים לרוח השכלתנית המחשבת חשבונות, שהתלמוד רואה בה מידה מהמצוינות ביותר. ואחרי אשר הראה לנו רוחאס בטיפוס של הסלסטינה שהמעלות הטובות יכולות לשמש כלי רשע ומרמה, מציג הוא לעינינו בקליסטו ומליביאה שני יצורים המושכים את לבנו ביחוד מפני שחסרה להם אותה רוח של חשבונות ומפני שאוהבים הם זה את זו מעל לכל חשבון ושיקול־דעת. איזו ראיה נוספת נחוצה לנו, כדי להוכיח ש"הסלסטינה" היא חיבורו של יהודי מומר, ביטויה של נפש שנהפכו בה סדרי הערכים של ישראל?"¹⁶.

"נזכיר גם כן, ממשיך מאיסטו, את הפטאליות הכללית העוברת כחוט בכל החיבור והמפילה אל התהום את כל הנפשות הראשיות בשעה שרוכבות הן, בלי רסן, על כנפי רגשותיהן. אין אני רוצה להגיד שרוחאס רצה להביע את ההרגשות שהרחיקו אותו מן היהדות. אומר אני שהביע אותן. יש ביהדות הרבנית שלושה חטאים שאין להם כפרה אלא במיתה: עבודה זרה, שפיכת־דמים וגילוי עריות. כל השלושה מוצאים מקום ב"סלסטינה" והראשון הוא החמור מכולם. יש משום עבודה זרה בשעה שקורא קליסטו למליביאה: אלוהי. לא אוכל לאמור בודאות, – כי אין לנו תעודות אחרות על זה, – שרוחאס הולך ומסביר ליהודים הנסתרים, שנשארו בספרד אחרי הגירוש, את הטעמים שיש לו לבלי לבוא לאסיפותיהם ולבלי להתחבר אליהם בקיום המצוות בחשאי. אולם הכל מראה לנו שהוא מעביר לפנינו את המסקנות שהגיע אליהן אחרי המשבר ששינה את רוחו"¹⁷.

ומאיסטו מוסיף: “על כל פנים אין זה ספר נוצרי” והוא מסכים בזה לדעתו של מיננדיס אי פילאיו שהזכרנו לעיל. אפילו ההרגשות של קליסטו ומליביאה אינן אלה של נוצרים אדוקים ועוד פחות מזה יש מהנצרות בסלסטינה ומעשיה. בלי ספק העיר הדבר חשד על פירנאנדו די רוחאס. “וזאת היא בלי ספק אחת הסיבות שגרמו לכך שלא יוסיף רוחאס לחבר ספרים אחרים אחרי המחזה של “סלסטינה”. מלבד זה הביע כבר בו כל מה שהיה עם לבו. היה בחייו מומנט דרמאטי, בשעה שהמיר את דת אבותיו, מטעם בלתי ידוע לנו: מחמת אהבה או ענין אחר. אין הוא מגיד לנו את הטעם, אבל מספר הוא לנו על המהפכה שנתהוותה ברגשותיו בעזבו את דתו, או על זו שגרמה לצעדו זה”¹⁸.

עד כאן דברי מאיסטו ודיעותיו בנידון זה. רואה הוא ב"סלסטינה" מעין וודוי של יהודי שאבד את האמונה בדת אבותיו. ואם אין כאן, באמת, בשורה אחרונה וצוואה של אדם שפרש מן החבורה, ואם אין כאן לקח ומוסר־השכל כמוס לאלה שלא שינו את דעתם, יש כאן, לפי ראיתו של מאיסטו, לכל הפחות, ציור המהפכה הנפשית שנתחוללה בקרבו ושגרמה להחלטה הרת תוצאות גדולות.

לא כדאי להתווכח עם מאיסטו בנוגע למהות היהדות וגם אין צורך בזה לקוראים יהודיים. אולם אין אנו חושבים שמאיסטו קלע אל מטרת המחבר. מהלך רוחו של רוחאס היה אולי אחר לגמרי. כל יצירה גאונית היא מעין המן שכל אחד מוצא בו טעם לפי רוחו ולפי חפץ לבו. אם ננתח את החיבור ונתבונן היטב באוירה ובתקופה שבה נכתב, נסכים עם מאיסטו שהמחבר היה יהודי. אולם יחד עם זה מתקבלת יותר על הדעת גישתו של מיננדיס אי פילאיו, החושב שהלקח הנובע מהספר נועד לנוצרים דוקא, והחצים שנשלחו פה ושם נגד משרתי הדת הנוצרים ומנהגיהם בכוונה נשלחו.

"כפי שאומר טאן בספרו “היסטוריה של הספרות האנגלית”: “ביסוד כל יצירה אמנותית יש רעיון מיוחד על הטבע ועל החיים. והרעיון הזה הוא הוא הנוהג ביד היוצר. מדעת ושלא מדעת כותב הוא עד שיהא הרעיון בולט ומוחש. והנפשות העושות לפנינו אין תפקידן אלא להוציא לאור את התפיסה היצירתית הכמוסה, שהולידה אותן והמקשרת את מעשיהן”.

מה יכול היה להיות “רעיון הטבע והחיים” שפעל ביצירתו של רוחאס? מאיסטו בעצמו מעיד בהקדמה לספרו שצטטנו: “אין משחק הדמיון בן־חורין. יצוריו אינם מתהווים מעצמם, נולדים הם על ידי יסודות ממשיים, בכוח הדחיפה הניתנת על ידי הדברים שאנו משתוקקים אליהם, או שאנו רוצים להסתלק מהם. והם מתחברים בסדר לפי חוקי האסוציאציה הרעיונית”¹⁹.

מה היא ה"אסוציאציה הרעיונית" שיכלה להוולד במוחו של רוחאס? כדי להבין אותה עלינו להתבונן בסביבה שבה נולד, פעל ויצר פירנאנדו רוחאס. מאיסטו נותן לנו תמונה של האוירה הרוחנית שבה נתחנך רוחאס בתור יהודי, אבל אין הוא מספר לנו מה ראה רוחאס ומה יכול היה ללמוד באותה הסביבה הזרה שמחוץ ליהדות שלתוכה נכנס, ברצונו או נגד רצונו. מאיסטו מספר לנו בקיצור את תולדות היהודים בספרד בשעת הגירוש, לפני הגירוש ואחריו. הוא מזכיר את הרדיפות במאות הקודמות, את ייסוד האינקוויזיציה, פרטי הגירוש. כל זה ידוע ואין בכך משום חידוש. מאיסטו משתאה על זה, שלמרות הרדיפות והעינויים והצרות שסבלו היהודים בספרד, לא רבים היו שרצו לקנות את עולמם בהמרת הדת. הרוב בחר לשמור על תורת אבותיו, לעזוב את ארץ־מולדתו ולעקור את השרשים שהכה בה, למרות הדם החי שהיה שותת מהם. מונה הוא את הסוגים של המיעוט. שביקש לו הצלה בבריחה מהיהדות. גם אנו יודעים את הסוגים האלה. מעטים היו אלה שהיו מומרים להכעיס, שנעשו קנאים ואדוקים לדת הנוצרים, ושנמנו אחר כך עם רודפי היהודים האכזרים ביותר. אין רוחאס, אפילו לדעתו של מאיסטו, שייך לסוג זה. לא היה קנאי, ולהפך התיחס באדישות לדת הנוצרית, לאמונתו החדשה. סוג שני המיר את דתו מפני שנתאהב בבנות הארץ. מקטעי הביוגראפיה של רוחאס הידועים לנו אין הוא נמנה גם עם אלה. הוא נשא בת אנוס אחר וכנראה חי בקרב משפחה של אנוסים. הסוג השלישי מהווים אלה שלא רצו לוותר על עמדתם בחיים ובחברה, על רכושם והונם וכו'. בשעת הגירוש היה רוחאס עוד ילד, בלי שום עמדה בחיים. גם בימי בגרותו, כפי הנראה מעדויות שנשתמרו עליו, לא הגיע לידי עמדה יוצאת מן הכלל, אף על פי שהיה עורך דין וראש עיריה קטנה. אם כן למה המיר רוחאס את דתו? מה היה המניע העיקרי שהביאו לידי כך?

כפי שהזכרנו היה רוחאס צעיר לימים בשעה שחיבר את “הסלסטינה” וצעיר עוד יותר בשעת הגירוש. את חיבורו חיבר בשעה שהיה כבר מוסמך של האוניברסיטה המהוללה של סלמאנקה. לפיכך אם נשער שלא הוא המיר את דתו מפני דחיפה עצמית איזו שהיא, אלא שהוריו המירו את דתו בילדותו, לא נהיה רחוקים מהאמת. ואם יצא רוחאס מכנסת ישראל טרם נתבגר ואפשר גם טרם הגיע לשנות בינה, לא היה מקום לשום מהפכה רוחנית בקרבו לפני הצעד הזה וגם לא אחריו. והבסיס שבנה עליו מאיסטו את “פלפולו” נופל מעצמו. ואם אנו מוצאים רגשות של יהודי בספרו, טעמם יכול להיות אחר ונימוקם יכול לבוא מ"אסוציאציה רעיונית" אחרת לגמרי.

אין לנו אלא להתבונן אל האוירה האמיתית שבתוכה נולדה “הסלסטינה” כדי לעמוד על טיבו של “רעיון־החיים” שמצא בה את ביטויו.

הנער רוחאס, שעיניו בראשו, המחונן בסגולות של הסתכלות והבחנה יוצאות מן הכלל, היודע להגדיר, לסכם ולצייר את כל מה שהוא רואה, והספוג עדיין, בלי כל ספק, בגירסא דינקותא שלו, יוצא פתאום מהמחיצה הסגורה של האנוסים, של ה"ניאו־נוצרים", ואולי גם מהחוגים האלה, השומרים עדיין בהחבא על מסורת אבותיהם, בתוך העירה הקטנה שבה נולד, ונכנס לתוך העולם הגדול של ה"נוצרים הישנים", שהוא חולם עליו אולי עוד מימי ילדותו, מיום שהמירו את דתו. בא הוא לשמוע לקח באוניברסיטה המהוללה של עיר הבירה, סלמאנקה, ונמצא מעורב עם סטודנטים וכמרים, משרתים, נזירים, זונות ומתווכות בזנות, בחורים פורצי־גדר, שותי־לשכרה, “המטיבים לבם בימי בחורותיהם”. עולם חדש נתגלה לעיניו, ומה רואה הוא בעולם הזה?

מלמד אותנו מאיסטו, שאין לדון על אמונה על סמך מה שנמצא כתוב בספרי־הקודש שלה, אלא על ידי “האיתוס” של המנהגים בחיי־יום יום, ש"מתן שכרם ניתן באופני הגאולה ותנאיה". רוחאס הצעיר רואה שכל העולם מסביב לו, ולא רק העולם הפשוט והגס של עמי־הארץ, אלא גם של משרתי הדת וכוהניה, של המלומדים, עובר בכל הזדמנות לא רק על האיסורים והלאווים של ה"ברית הישנה" שלמד בילדותו ושעזב אותה, אלא גם על אלה של “הברית החדשה” הבאה לקחת את מקומה. יחד עם זה רואה הוא שאין האנשים האלה מפקפקים אף לרגע שנפשם תגאל. יען כי גאולת הנפש אפשר לקנות, לפי “אופני הגאולה” שנתקבלו, בכסף, בהדלקת נרות לפני תמונות הקדושים, במעשר שמביאים למנזרים ולכנסיות, ובעיקר ב"אינדולגנציות" שמחירן נקבע לפי גודל החטא ויכולת הכיס. וה"אינדולגנציות" הללו באות מהאפיפיור בעצמו. ומי הוא האפיפיור? בן־ארצו של רוחאס, הספרדי אלכסנדר בורג’יה. בשעה שכתב רוחאס את ספרו ישב ברומא אפיפיור זה שנודע לתהילה בשחיתותו, שלא היה לסלסטינה במה להתבייש לפניו ויכולה היתה להגיד על עצמה: “חיה אני באומנותי, ככל בעל מלאכה בשלו, בטהרה”. ויפה עשה מאיסטו להזכיר לנו את עדותו של סרוונטיס, שנכתבה כמאה שנה אחרי הופעתה של “הסלסטינה”, האומרת לנו שמלאכתה של סלסטינה היא מלאכת־נבונים, מלאכה הנחוצה מאוד בכל מדינה מסודרת. ואין שום אירוניה בדברים אלה של ההומוריסטן הגדול. אמת לאמיתה הם, לפי מצב המידות בתקופה ההיא, ויש לנו הרבה עדויות על זה.

הנה בא, למשל, האיטלקי קנילו, בספרו “היסטוריה של הספרות האיטלקית במאה השש־עשרה”²⁰ ואומר: “סיבת התפתחותו של מעמד הזונות היא בזה שנתמעט מספר השפחות ושהעבדות הלכה ונתחסלה, וגם בהטבת המידות הכללית בשעה שאהבת־הבשרים הלכה ושבה לדרכיה הנורמאליות. ראינו כבר, בדברנו על מעשי סדום, שהזנות נחשבת מעין תרופה לרעות גדולות מזה ויש עובדות אחרות הבאות ומעידות על כך”.

“התפתחות הזנות בתור הטבת המידות”, אין בזה משום פאראדוקס בפרק הזמן שאנו עומדים בו באותם ימי המעבר בין ימי־הבינים לזמנים החדשים, הנקראים בשם “רינסנס”. וכאן נמצא הציר האמיתי שעליו ה"סלסטינה" מסתובבת. ביחס־המינים ובהתנגשות בין נקודות המבט של היהדות והנצרות בנידון זה אפשר לראות את “רעיון החיים” המובע ב"סלסטינה" על ידי מחברה היהודי. קרוב לודאי שהיה זמן שגם בני־ישראל ראו קדושה “בקדשות”. אולם אין כל ספק שבמלחמת היהדות באלילות נשתלבה גם מלחמה ב"פולחנים האירוטיים". במשך הזמן הלכה ונתבססה טהרת המשפחה אצל היהודים והיא היא ששמרה על הקיום של העם היהודי בין כל התלאות והצרות שעברו עליו. טהרת המשפחה ויחס נורמאלי בין המינים נעשו לעיקר העיקרים אצל היהודים. והילד רוחאס נתחנך עליו וספג אותו עם לשד אמו. טבעי היה שנפשו הטהורה תתחלחל למראה הפריצות ששררה אז בעולם הנוצרי ויצא נגדה בהפגנה ובתגובה משלו.

מאיסטו ניגש לבקורת הצד הזה של הספר שאנו דנים בו מתוך אספקלריה של אדם שנולד במאה התשע־עשרה, ומה שגרוע עוד יותר, מתוך אספקלריה ששני יסודות מתרוצצים בה מבלי להשלים ביניהם. מצד אחד מדברת בו המסורת המערבית הכללית ביחסה אל האהבה ותופעותיה, לפי הדחיפה שקבלה בפרובנס מהטרובדורים, שעברה אחר כך דרך מדורי ימי הבינים ושהתחדשה על ידי הרינסנס והרומנטיזם. ומצד שני מתבטאת אצלו ההשקפה הספיציפית של האינטלגנציה הקתולית החדשה בספרד, המכה על לבה מתוך חרטה על פרק גדול של ההיסטוריה הספרדית. היא שוללת את ההומניזם ותוצאותיו, כגון הריפורמה, רוצה היא לטהר את המסורת הספרדית מכל הסיגים שקלטה על ידי התערובות, להפוך את מרוץ גלגל ההיסטוריה ולשוב אל ההשקפה הצרופה והטהורה של הנצרות בימי־הבינים, שנראתה להם בזיו חדש מזהיר ומסנוור.

נעיר, דרך אגב, שהשקפה זו איננה מיוחדת לספרדים ושהיא היא שגרמה להתחדשות האסכולה התומיסטית בפילוסופיה הקתולית החדשה, ומצד שני, היא היא שהביאה להשתלטות פראנקו וה"פאלאנחה" שלו בספרד.

אשר לניתוח שעשה מאיסטו ביצירתו של רוחאס הנה גרם הדבר שלא יתרומם על הגישה הסוביקטיבית הזאת ושלא יתבונן בה מנקודת־ראות המצב האמתי של התרבות הספרדית בתקופה שבה נוצרה “הסלסטינה”. המצב הזה ידוע לו היטב, הוא רק מעלים את עיניו ממנו. אין כאן המקום לעמוד על השתלשלות היחס אל האשה אצל הטרובדורים, שעבר דרך הפירניאים מפרובנס אל ספרד. די להזכיר את השפעת הכיתות הדתיות השונות שהתנגדו לפריה ורביה, יען כי לפי דעתן “האנושות תעודתה לסבול צרות ולא כדאי להרבות את מספר האומללים” (קנילו בספרו הנזכר). לפיכך באו הטרובדורים לידי דיעה שאין “הנשואים אלא קבר לאהבה” וש"מיין יצא חומץ ומאהבה נשואים". הפּועל־יוצא מזה היה שאין אנו רשאים לנגוע באהובה אלא לראותה בלבד. נוסף על זה, המצב החברתי של המשורר הנודד אסר עליו אפילו לפרש בשם בחירת לבו, הנסיכה רמת־המעלה, שראה בה את התגלמות היופי הטהור שאין להשתמש בו ושאינו ניתן אלא להתרוממות הרוח בלבד. כך היה הדבר להלכה, בין בפרובנס ובין בספרד הקרובה. ולמעשה הלכה והתפשטה “אהבת־סדום”, פריצות, גילוי־עריות וכו'.

ראוי לציין כתגובה יהודית למצב זה הופעת ספרו של יהודי אחר בזמן קרוב להופעתה של “הסלסטינה”, והוא “וויכוח על האהבה” של יהודה אברבנאל שניגש אל הענין מתוך השקפה פילוסופית והביא לידי כתיבת שורה שלמה של ספרים על האהבה במאה השש־עשרה, שהפכה את הקערה על פיה וגרמה לשינוי גמור ביחס שבין המינים. בזמנו של רוחאס אותה “הנזירות ונדרי הצניעות”, שמאיסטו רוצה לראות בהם תגובה נוצרית להשחתת המידות, לא הביאו לא לטהרת הרוח ולא לטהרת המשפחה. התפתחות הזנות והתרבות הזונות היו הביטוי היחידי ל"הטבת המידות" של התקופה. לפיכך צדק סירוונטס באמרו “שמלאכתה של סלסטינה נחוצה היא מאוד בכל מדינה מסודרת”. אין בטיפוסה של סלסטינה “התפוררות של האידיאל הרבני”, כפי שרוצה מאיסטו, אלא ההתגלמות של “הטבת המידות” בעולם הבלתי־יהודי של הזמן ההוא.

ככה נראתה הסביבה החדשה שפגש רוחאס בצאתו אל העולם הגדול. ואם היה מקום לדרמה נפשית אצל המחבר שלנו. מקורה היה בהתנגשות שבין הרעיון של טהרת המשפחה שעליו נתחנך ואותו קיבל בירושה מאבותיו ובין המציאות של “הטבת המידות” הנוצרית. תגובתו היתה אחרת מזו של יהודה אברבנאל. היתה זאת תגובה אמנותית ודי היה לו רק לצייר, כפי גודל כשרונו, מה שעיניו החודרות והבוחנות כליות ראו והבחינו.

אם רוצים אנו לדעת את הדברים שפירנאנדו רוחאס מסוגל היה להגיד אין אנו יכולים לקבל מה שראמירו די מאיסטו משמיע לנו בשמו. אם רוצים אנו להיות כנים ונאמנים לרוחו של המחבר, אין לנו אלא להשתמש באותם הדברים שהוא שם בפיו של אחד מגבוריו, פליביריו, אבי מליביאה: “הוי תבל, תבל, רבים הרבו לדבר עליך. רבים עמדו על טיבך והרבה משלים נמשלו על אודותיך. ואני את נסיוני המר אספר, כאיש שלא הפיק שום תועלת במשא ומתן של שוקך המלא מרמה, כאיש ששתק עד היום הזה ולא פרסם את מידותיך המגונות, כדי שלא להבעיר את אש עברתך… כשהייתי עול־ימים חשבתי שיש בך חוקים, ושכל מעשיך נעשים בסדר. עתה, כשמעלה אני בחשבון את השלילה ואת החיוב בהליכותיך, רואה אני שאין את אלא לאבירינט מסובך בשגיאות, מדבר איום, משכן חיות רעות, משחק אנשים מתהוללים, אגם מלא בוץ, ארץ מלאה חוחים”…

ורוחאס הצעיר שהוליכוהו שולל, והרואה בעינים פקוחות עכשיו את “עולם התוהו” שנפל לתוכו בעל כרחו, יכול היה להוסיף, ואפשר שהוסיף בינו לבין עצמו: “האם בגלל זה רודפים אותנו, האם בגלל זה אונסים אותנו להמיר את דתנו, האם כדי להכנס אל “גן עדן תחתון” זה מעלים אותנו על המוקד, האם לשם “הטבת המידות” הזאת נאלצים אנו להתכחש לצור מחצבתנו”? ופונה הוא אל האהבה על ידי אותו פיליביריו ואומר: “היו כאלה שקראו לך בשם אלוהים. אין אני יודע איך יכלו לטעות ככה”.

ראמירו די מאיסטו מעיד ואומר: “יש ביהדות הרבנית שלשה חטאים שאין להם כפרה אלא על ידי מיתה: עבודה זרה, שפיכת דמים וגילוי עריות. שלשתם מוצאים להם מקום ב”סלסטינה". אולם מאיסטו שוכח להזכיר לנו, שבאמת, כל שלושת החטאים האלה נענשו ב"סלסטינה" במיתה. ואין לראות בזה שום כפירה ביהדות מצדו של רוחאס. להפך, אם רוצים אנו להמשיך ולדבר במקומו יכולים אנו לאמור בשמו: “אל תדמו בנפשכם שאפשר לכפר על עוונותיכם ב”אינדולגנציות", בהדלקת נרות, בתפילות־שוא או במעשר. הנפש החוטאת מות תמות. יש השגחה פרטית בעולם המפקחת על דרכי בני־האדם. “הפנקס פתוח והיד כותבת”. “וכל איש בעוונו ימות”.

כזאת יכולים אנו להמשיך ולדרוש תלי־תלים של דרשות על כל קו וקו ועל כל מלה ומלה ב"סלסטינה" ולהראות שאין בהן לא כפירה ביהדות ולא חרטה על עיקריה. אין כאן אלא סאטירה מרה על המצב המוסרי של העולם הספרדי הבלתי־יהודי של זמנו ותוכחה נוראה על המעשים הרעים שהעולם הזה שקוע בהם.

אולם אין לנו להתרחק מניתוח פשוט של הספר. די לנו להדגיש שמחברו היה בלי שום ספק יהודי, יהודי שהמיר את דתו מאונס ולא מרצון, ואפשר אפילו לא מדעת. רואה הוא ומסתכל בעין חודרת במצב המוסרי של החברה החדשה שנכנס לתוכה, בלי שתמשוך את לבו. רואה הוא שהיא סופגת אותו לקרבה כאגם של בוץ שאין להחלץ ממנו, והוא נותן לנו תמונה מדהימה וריאליסטית מחברה זו בכוונה להתנקם בה. או אפשר בלי שום כוונה כל שהיא, כדרך כל יצירה אמנותית אמיתית. הוא מביע אולי שלא במתכוון, את רגשותיו האמיתיים הקבורים עמוק עמוק בחדרי נשמתו ויוצר יצירה הפותחת תקופה חדשה בספרות הספרדית וגם העולמית. ביצירה הזאת אנו יכולים להבחין את “רעיון החיים” שלו, שאין דבר ארעי בעולם, שכל הדברים משתלשלים זה מזה. כל יצור עלי אדמות גורלו נתון מראש במזגו ובאופיו. איש בעוונו ימות. עבירה גוררת עבירה וגם ענשה ביחד. אם יש בזה מתורת המידות של היהדות, אין הדבר עשוי להפחית את גאוניותו של רוחאס ולא את ערך יצירתו. אי־אפשר לו לאדם וגם לא לאמן לצאת מעורו ולהסתלק מאותה ה"אסוציאציה הרעיונית" שעליה התחנך ושאותה ספג עם לשד אמו.

פירנאנדו די רוחאס הביא את הבשורה שלו לעולם ונשתתק. ואפשר שלא רק מפחד האינקביזיציה גזר על עצמו את השתיקה. אין הוא האמן הראשון וגם לא האחרון, המרגיש כי בשורתו באה לעולם שאינו מוכן עדיין לקבלה, והוא משתתק. מכיר הוא שאין בכוחו לשנות סדרו של עולם, ביחוד עולם זה, הזר לרוחו לגמרי. פונה הוא לקרן־זוית שלו, מתכווץ בתוכה ושותק. איננו איש־מלחמה וקרבות. כוחו רק באמנות. בשדה זה פרץ את הגדרים וציין את הדרכים. יבואו אחרים וימלאו אחריו. הוא עשה את שלו ומלא את תעודתו. אין לו מה להוסיף.