במגילת אחימעץ מסופר, כשבא שפטיה לקונסטנטינה מצא חן בעיני המלך והעם, והמלך “נכנס עמו בדברי תורה, ושאלו מבנין בית הבחירה, ומבנין הטומאה, אשר סופיאה קרואה. באיזה ארמון, נכנס יותר ממון. המלך היה מקשה, ובבנין סופיאה היה מתקשה, כי זה הבנין, נכנס שם בלא קנין”. ושפטיה אמר “יביאו לפניו המקרא, ושם תמצא העקר, איזה בנין היה יקר”. וכשהביאו המקרא לפני המלך “מצא כל התכן, אשר דוד ושלמה תכן, יותר על המדה, אשר בסופיאה נמדדה, מזהב ככרים, מאה ועשרים, ומן הכסף, ככרים חמש מאות בתוסף”. המלך אמר “נצחני רבי שפטיה בחכמתו”. ושפטיה השיב: “נצחך המקרא ולא אני”¹.

כל השיחה והחשבון בלתי מובנים. והמנוח ד"ר קלאר הי"ד בהערותיו (עמ' קסב) כתב: “יסודות החשבון אינם נהירים לי”.

ושמתי לב למשפט “נכנס שם בלא קנין” שאין לו כל מובן. וקלאר, שם, כתב: “בלא קנין, אולי הכוונה שחומרי הבנין לא נקנו בכסף, אלא ניתנו במתנה או באו משלל מלחמה”. קלאר הכיר את הדחק שבפירוש זה והוסיף “וצ”ע".

לדעתי נפל במשפט זה טעות באות אחת, ואם נתקן את השגיאה יהיה משפט זה מפתח שיפתור לנו תוכן כל השיחה: במקום “בלא קנין” צ"ל “בלא מנין”. והכוונה, שבנין סופיאה בנו בלא חשבון ולא מנו הכסף שהשקיעו בבנין. והמלך היה מתקשה לדעת כמה כסף השקיעו בבנין סופיאה, גם חפץ לדעת “איזה בנין היה יקר”, בנין בית הבחירה או בנין סופיאה. ואת שתי השאלות הללו הציע לפני שפטיה. וכמובן, שלא קל היה לענות על כך. אך שפטיה בחכמתו מצא עצה. הוא צוה להביא התנ"ך ומצא חשבון בנין שלמה: “זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים” (דברי הימים־א כב, יד). וכל זה חילק לפי מספר האמות שבבנין שלמה, ויצא לו חשבון, כך וכך זהב לכל אמת בנין וכך וכך כסף לכל אמת בנין. וכשעשה חשבון האמות שבבנין סופיאה, לפי חשבון ההוצאה של כל אמה בבנין שלמה, מצא שבנין סופיאה עלה פחות מבנין שלמה. בזהב מאה ועשרים ככר ובכסף חמש מאות ככר, ובזה נפתרו שתי השאלות של המלך.

כמובן, יש לפקפק בצדקת חשבונו של שפטיה, כי חשב רק הזהב והכסף ולא יתר המתכות והחמרים שהשתמשו בבנין שלמה. גם לא ידוע עד כמה היה מדויק חשבון אמות הבנין שקבע שפטיה בבנין שלמה, אבל בתור שיחת חכמה – וזו היתה המטרה של השיחות שבין המלך ושפטיה – היה בזה משום חריצות והפתעה למלך, עד שהמלך אמר: נצחני רבי שפטיה בחכמתו.