במקורות העתיקים שלנו אנו פוגשים את השם “מונבז” מוסב לשני נושאים: א. לאחדים מבני משפחת מלכי חדיב, שנתגירו ונזכרו לשבח¹; ב. לתנא מתלמידי ר' עקיבא².

הכתיב של השם “מונבז” נחשב לקבוע וכמעט שלא היה מי שיפקפק בו, ואם נתגלתה פה או שם גירסה אחרת לכתיב של שם זה, התיחסו אליה כאל פליטת קולמוס של סופר־טועה.

ואולם עובדה היא, כי לא כל שנוי בכתיב של שם זה הנו אך פליטת קולמוס; יש שנכתבו גירסות אחדות של שם זה בכוונה, ולמעתיקים האלה היה על מה לסמוך, כי הם המשיכו בזה את הקבלה של הגאונים בענין זה: הם הבדילו בין השם “מונבז” שבו נקרא התנא תלמידו של ר' עקיבא, שאותו כתבו ב"נון", ובין השם “מולבז” שבו נקראו המלכים מבית מלכי חדיב, שאותו כתבו ב"למד". ויש לשער, כי בכדי להמנע מחלוף השמות, היה להם נוסח מיוחד לסמון השמות: “מונבז תנא, מולבז מלך”, והכונה היא, שבשם תנא נמצאת האות “נונ” נקרא מונבז" ב"נון"; מלך שהוא ב"למד", שייך לו “מולבז”, שאף הוא נכתב ב"למד". – אך דברי הגאונים בענין זה הגיעו אלינו משובשים, ולכן לא עמדו עד עתה על כוונתם ולא שמו לב לדבריהם.

בערוך, ערך מלבז: “מונבז המלך עשה כל ידות הכלים (יומא לז, א). פירוש מולבז המלך בלע”ז מונבז תנא בגמרא". דברים אלה הנם חסרי כל פירוש ואין ספק שהנם משובשים. בידי קאהוט, בערוך השלם, עלה הדבר לקבוע נוסחא יותר מדויקת: “בפרק אמר להם הממונה (יומא לז, א): מולבז המלך עשה כל ידות הכלים, פירוש: מולבז המלך בל' מונבז תנא בנ'” – לפי מה שאמרנו מקודם נראים דברי הערוך, לפי נוסחא זו, מובנים וברורים. ופלא הדבר, שקאהוט לא עמד כראוי על כוונת הדברים. ורוצה להגיה בדברי הערוך במקום “פירוש” – “בירוש'”, היינו בירושלמי, והוא מפרש, שכוונת בעל הערוך היא להדגיש שבירושלמי הגירסה היא מונבז, ובבבלי – מולבז. לדברי קאהוט אלה אין כל יסוד. בסוף הערך כתב: “ועוד י”ל כי כוונת רבינו מולבז המלך בל' ומונבז תנא בנו"ן ואז אין צריך להגיה פירוש להיות בירוש'".

כפי שנראה מסגנונו לא הרגיש קאהוט כלל, כי דוקא בפירושו האחרון קלע אל המטרה, והראיה לדבר היא, שהוא אף סדר ערך חדש מיוחד לשם “מונבז” בתור שם של מלכי בית חדיב, – דבר שאין לו כל יסוד לפי שיטתו וגרסתו של בעל הערוך.

מקורו של בעל הערוך לא היה ידוע לנו. עד שפרסם הרב אסף בספרו רב הערך “תשובות הגאונים” (הוצאת “דרום”, ירושלים תרפ"ט) קטע מכתב־יד הכולל פירושים למסכת שבת מיוחסים לרב נטרונאי גאון, ושם (עמ' 162, סי' סח) מצאתי את המאמר: “מונבז תנא הוא, אבל מלך מולבן שמו”. המהדיר במבוא לקטע זה (עמ' 151) מביא את דעתו של פרופ' י"נ אפשטיין, שאולי צ"ל “מולבז”. אבל שניהם לא העירו, שדברי הגאון הנם המקור לספר הערוך. אם נשווה את דברי רב נטרונאי גאון שכתב פירושיו לשבת, ושם (סח, ב), מדובר על מונבז התנא, הוסיף: “מונבז תנא אבל מלך מולבז שמו”. בעל הערוך שיסד את הערך שלו על הגמרא ביומא ששם מדובר על מולבז המלך, הוסיף: “מולבז המלך בל' מונבאז תנא בנ'”.

וראוי להזכיר, שמלבד כתבי הגאונים הנזכרים נשארו עוד כתבי־יד שונים שבהם הגירסה “מולבז” מיוחסת לשם המלך. מהידועים לנו, הם: ב"תוספתא", הוצאת צוקרמנדל (מגילה עמ' 228) מביא גירסת מולבז מכת"י, ובעל “דקדוקי סופרים” מביא גירסה כזאת ליומא שם, וכנראה שגם בירושלמי סוף מגילה במקום “בית מלוון” (השווה מנחות לב, ב: בית מונבז המלך), צריך להגיה בית מלווז – מלבז.

מכל מה שאספתי כאן מתברר, כי לגאונים היתה קבלה בדבר יחוס השמות מונבז ומולבז, ורק במרוצת השנים נשתקע זה אחרון, והשם מונבז נשאר קבוע.

במגילת אחימעץ מסופר, כשבא שפטיה לקונסטנטינה מצא חן בעיני המלך והעם, והמלך “נכנס עמו בדברי תורה, ושאלו מבנין בית הבחירה, ומבנין הטומאה, אשר סופיאה קרואה. באיזה ארמון, נכנס יותר ממון. המלך היה מקשה, ובבנין סופיאה היה מתקשה, כי זה הבנין, נכנס שם בלא קנין”. ושפטיה אמר “יביאו לפניו המקרא, ושם תמצא העקר, איזה בנין היה יקר”. וכשהביאו המקרא לפני המלך “מצא כל התכן, אשר דוד ושלמה תכן, יותר על המדה, אשר בסופיאה נמדדה, מזהב ככרים, מאה ועשרים, ומן הכסף, ככרים חמש מאות בתוסף”. המלך אמר “נצחני רבי שפטיה בחכמתו”. ושפטיה השיב: “נצחך המקרא ולא אני”¹.

כל השיחה והחשבון בלתי מובנים. והמנוח ד"ר קלאר הי"ד בהערותיו (עמ' קסב) כתב: “יסודות החשבון אינם נהירים לי”.

ושמתי לב למשפט “נכנס שם בלא קנין” שאין לו כל מובן. וקלאר, שם, כתב: “בלא קנין, אולי הכוונה שחומרי הבנין לא נקנו בכסף, אלא ניתנו במתנה או באו משלל מלחמה”. קלאר הכיר את הדחק שבפירוש זה והוסיף “וצ”ע".

לדעתי נפל במשפט זה טעות באות אחת, ואם נתקן את השגיאה יהיה משפט זה מפתח שיפתור לנו תוכן כל השיחה: במקום “בלא קנין” צ"ל “בלא מנין”. והכוונה, שבנין סופיאה בנו בלא חשבון ולא מנו הכסף שהשקיעו בבנין. והמלך היה מתקשה לדעת כמה כסף השקיעו בבנין סופיאה, גם חפץ לדעת “איזה בנין היה יקר”, בנין בית הבחירה או בנין סופיאה. ואת שתי השאלות הללו הציע לפני שפטיה. וכמובן, שלא קל היה לענות על כך. אך שפטיה בחכמתו מצא עצה. הוא צוה להביא התנ"ך ומצא חשבון בנין שלמה: “זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים” (דברי הימים־א כב, יד). וכל זה חילק לפי מספר האמות שבבנין שלמה, ויצא לו חשבון, כך וכך זהב לכל אמת בנין וכך וכך כסף לכל אמת בנין. וכשעשה חשבון האמות שבבנין סופיאה, לפי חשבון ההוצאה של כל אמה בבנין שלמה, מצא שבנין סופיאה עלה פחות מבנין שלמה. בזהב מאה ועשרים ככר ובכסף חמש מאות ככר, ובזה נפתרו שתי השאלות של המלך.

כמובן, יש לפקפק בצדקת חשבונו של שפטיה, כי חשב רק הזהב והכסף ולא יתר המתכות והחמרים שהשתמשו בבנין שלמה. גם לא ידוע עד כמה היה מדויק חשבון אמות הבנין שקבע שפטיה בבנין שלמה, אבל בתור שיחת חכמה – וזו היתה המטרה של השיחות שבין המלך ושפטיה – היה בזה משום חריצות והפתעה למלך, עד שהמלך אמר: נצחני רבי שפטיה בחכמתו.

הרב י"ל פליישר במאמרו “איפה מת ראב”ע ז"ל?“, קרית ספר, שנה ה, עמ' 126–141, דן בברור היחס שבין שתי רשימות הנוגעות לתולדות ר' אברהם אבן עזרא, אשר באחת מהן רשום, שביום כו ניסן תתקכ”א היה הראב"ע בלונדון; ובשנייה, שביום יג מרחשון תתקכ"א היה בנרבונה, ובתוך דבריו (עמ' 136) הוא כותב: כי אם אמרנו שביום כו ניסן תתקכ"א היה ראב"ע עדיין בלונדון, איך אפשר שבאותה שנה ביום יג מרחשון כבר היה בנרבונה?

דברים אלה מיוסדים על ההנחה, שלפי הרשימות הנז' הלך ר' אברהם אבן עזרא בשנת תתקכ"א מלונדון לנרבונה. ויש להתפלא מאוד, איך נעלם מהחכם הנכבד הזה, שחודש מרחשוון הוא לפי החשבון הנהוג אצלנו קודם לחודש ניסן של אותה שנה, ואם ר' אברהם אבן עזרא היה במרחשוון תתקכ"א בנרבונה ובניסן בלונדון, ברור הדבר שהלך מנרבונה ללונדון ולא להיפך.

ולפי זה, גם אם נקיים את הידיעה שר' אברהם אבן עזרא היה בשנת תתקכ"א בנרבונה, נוכל לבוא לידי אותה המסקנה, שאליה בא הרב פליישר רק על־ידי דחית ידיעה זו, והוא שר' אברהם אבן עזרא, “לא שב מלונדון לנרבונה” (עמ' 139).

כל המצוי בחקירות דברי ימי עמנו יודע שגם לאחר שחדל ישראל להיות גוי מושל בארצו – זכה, בתקופות ידועות, למשרות מיוחדות. משרות אלה מפורסמות הן בשמותיהן: “הנשיאות”; “ראש הגולה” או “ראש גלותא”; “הנגידות”. המשרה הראשונה היתה בארץ ישראל ושתי האחרונות – בגולה, בבבל ובספרד. מלבד משרות אלו שהיו להן ערך של שלטון־עצמי־לאומי וששמשו לעמנו בתור אוטונומיה פנימית, היו לנו גם “נשיאים” בגולה אשר בספרד, אבל “נשיאות” זאת עדיין לא הוברר ערכה ומהותה בספרי התולדה שלנו. ברור הדבר, שגם ל"נשיאים" אלה היתה השפעה מרובה על היהדות הספרדית, הן בחומר והן ברוח. הידיעות שנשארו לנו בספרותנו על נושאי משרה זאת הן מעטות עד שבשום אופן אי־אפשר לברר את פרטי הדברים.

בין הנשיאים האלה נזכר לשם ולתפארת הנשיא רב ששת בן בנשת¹ שחי ב"ברצלונה היא עיר הנשיאים"². נשיא זה היה מכובד מאד על בני דורו, והרבה מחברים מזכירים אותו לשבח ומעטרים את שמו בתוארי כבוד שונים³. ר' יצחק בר' אבא מארי בעל “העטור” חבר על פי בקשתו הלכות תפילין וציצית⁴ והמשורר ר' יוסף בן זבארה הקדיש לכבודו ספרו “שעשועים”⁵, והוא, הנשיא, מלבד מה שהיה רופא ועסקן מדיני היה גם תלמודי ומשורר, אבל לדאבוננו נשארה לנו מעבודתו הספרותית רק האגרת ששלח ללוניל בענין תחית המתים⁶ בתור תוכחה לר' מאיר אבולעפיה על התנגדותו להרמב"ם וכמו כן נשארה לנו ממנו רפואה להריון שכתבה בערבית והיא תורגמה לעברית על ידי אלחריזי⁷. שיריו נזכרים בספרים שונים אבל לא נשאר מהם כלום.

בדבר זמנו של נשיא ישראל זה מוצאים אנו להסתוריון ר' אברהם זכותא בספרו ה"יוחסין" את הדברים האלה⁸: “ורבנא ששת בן הנשיא הגדול בן בנשת עשה שיר, בתיו קמ”ב, בשנת ארבעת אלפים ותתקס"ג היה אז בן ע"ב שנים ושיבח בה לר' יוסף ולבנו הסגן ר' שלמה בנו שושן מטוליטולא", ועל פי זה הרי ברור, שאם בשנת תתקס"ג היה בן שבעים ושתים – הרי נולד בשנת תתצ"א. לפי זה צריכים אנו להחליט, כי ר' יוסף בן זבארה שחבר ספר שעשועים והקדישו לכבוד הנשיא בזמן שכבר היה רב ששת זקן ובא בימים, כפי שהוא מכנהו בתואר “הנביא הזקן”⁹ – חבר את ספרו קרוב לשנת תתקס"ג. לדעת גרץ: כשהיה ר"י אלחריזי בשנות תתקס"ה–ט בברצלונה היה עוד הנשיא רב ששת בחיים חייתו; ולדעת שפ"ר, כבר לא היה אז רב ששת בחיים¹⁰. ואמנם שניהם הרגישו והדגישו, שבצוואת ר' יהודה אבן תיבון לבנו ר' שמואל נזכר נשיאנו זה, הרב ששת מברצלונה, בברכת “ז”ל", ברכה שאינה נזכרת אלא על המתים בלבד. וצוואת ר' אבן תיבון נכתבה לא יאוחר משנת תתקנ"ט, שאז כבר היה הר"י אבן תיבון בין המתים, כמו שמוכח מהמכתב שכתב הרמב"ם לבנו ר' שמואל ביום ח בתשרי אתקי"א לשטרות (=תתקנ"ט)¹¹ וכיון שאז כבר נזכר בברכת המתים אי אפשר לקיים נוסח היוחסין, שבשנת תתקס"ג כתב שירים. ונראה לי להגיה ביוחסין:תתקמ"ג, או: תתקכ"ג, ולהקדים זמנו בעשרים או ארבעים שנה.

ד"ר ישראל דוידזון במבואו האנגלי לספר שעשועים¹² עורר את השאלה, למה קורא ה"יוחסין" את רב ששת “בן נשיא” ואינו מתארו בתואר “הנשיא”? ולכן הוא מציע לתקן: “ורבנא משה¹³ בן הנשיא הגדול ששת בן בנשת עשה שיר בתיו קמ”ב…“. ועל פי נוסח זה לא ר' ששת היה בן עב שנה בשנת תתקס”ג, כי אם בנו ר' משה. ואם הבן היה בשנת תתקס"ג בן עב שנה, הרי נולד בשנת תתצ"א, ואם כן עלינו להקדים את מולד האב בעשרים שנה, ולפי זה נולד ר' ששת בשנת תתע"א. והשערה רחוקה זו, ליחס לר' ששת בן בשם משה, מה שאין לזה שום ראיה ממקום אחר, ולשנות את הנוסח ביוחסין, קבע ד"ר דוידזון לאמת הסתורית, ועל פי זה סידר את סדר השנים של ר' יוסף בן זבארה. ואולם באמת אין ספק כי המילה “ז”ל" הנמצאות בצואת ר' יהודה אבן תיבון, לא יצאה מעטו והיא בוודאי הוספת המעתיק שהעתיק הצואה אחרי פטירת ר' ששת, כי מתוך סגנון הצואה נראה, שבעת כתיבתה היה עוד ר' ששת בחיים. ר' יהודה בן תיבון מזרז את בנו לרכוש לו כתב יד יפה בערבית, כי אפשר להוציא מזה תועלת גדולה, ומביא על זה דוגמא מהעבר: “את ר' שמואל הנגיד, כבר ראית, מה שספר הנגיד¹⁴ ז”ל מן הגדולה שהגיע אליה בעבורה…" ואחר כך הוא מביא דוגמא מההוה מארצו וזמנו: “גם בארץ הזאת אתה רואה כי הנשיא ר ששת (ז"ל) הגיע בה אל העושר והכבוד גם במלכות ישמעאל ובה יצא מכל חובותיו ועשה כל הוצאותיו הגדולות ונדבותיו…”¹⁵ – המלים: “אתה רואה” מעידות די ברור כי הוא מדבר על בן זמנו, והמלה “ז”ל" אינה אלא הוספת המעתיק.

בנוגע ליחס של ר"י אלחריזי לר' ששת, אם נעיין נראה היטב שאלחריזי כתב את דבריו על אודות ר' ששת בשלשה זמנים שונים: בראשונה חבר עוד בחיי ר' ששת את השיר מכתם¹⁶:

אם תשאלו על הגביר ששת?

הוא בזמן נשאר לראש פנה.

נגע עדי זקנה ונדבתו

לא בלתה אך יספה עדנה¹⁷.

שיר זה חיבר אלחריזי בתור קטע מיוחד, ונעלם מאתנו מה עורר אותו לחבר שיר זה. כשסדר אלחריזי את ספרו תחכמוני היה זה כבר לאחר פטירת ר' ששת, וכשהכניס את השיר בספרו רשם עליו את הרשימה הזאת:

ועשיתי¹⁸ על הנשיא הגדול רבנו ששת

אשר היה ראש נדיבי עולם

ואסף¹⁹ החמודות כלם.

כשבקר בברצלונה (תתקס"ה–ט) כבר לא מצא את ר' ששת בחיים, אבל זכרו עוד היה חי בקהלה, ואז רשם נוסח הנמצא לפנינו בדפוס²⁰, “ושם (בברצלונא) היה מושב אדוננו וגאוננו נשיא כל הנשיאים… רבנו ששת עמוד העולם ויסוד החסידים כולם”.

ובנוגע למלת “בן” שביוחסין, שעליה בנה דוידזון את כל בנינו, ברור בעיני כי היא פליטת קולמוס של המעתיק, שהשמיט מלת “הנשיא” לפני “בן בנשת”, וכשכתב מלת “בן” נזכר שלא כתב התואר נשיא, לכן כתב “הנשיא הגדול” ושכח למחוק מלת “בן”. כי הרי אין ספק שתואר זה נמשך על ר' ששת בעצמו, שכן גם אלחריזי מכנהו “נשיא כל הנשיאים” ועל אביו אין לנו שום יסוד ליחס עליו התואר הזה, ועל כן ברור כי כך צ"ל ביוחסין: “ורבנא ששת הנשיא הגדול בן בנשת עשה שיר…”

ודברי היוחסין שרירין וקיימין.

על דבר שריפת ספרי הרמב"ם יש לנו שני מקורות, האחד בספר מלחמת ה' לר' אברהם בן הרמב"ם ובמכתב הנספח לספר זה שנשלח לר' שלמה ב"ר אשר; והשני במכתב לר' הלל¹ הנדפס בספר “טעם זקנים” לר' אליעזר אשכנזי (דף ע, ב) בעיני כל החוקרים היה הדבר פשוט וברור ששני מקורות אלו מדברים אודות שריפה אחת, ועל כן דחו² את עדות ר' הלל שהשריפה היתה ארבעים יום לפני שריפת התלמוד, כיון ששריפת התלמוד היתה בשנת ד' או ב' לאלף הששי, ושריפת ספרי הרמב"ם היתה לפני שנת תתקצ"ה לאלף החמישי, שהרי בשנה ההיא הודיע כבר הרופא ר' יצחק ב"ר שם טוב מעכו³ לר' אברהם אודות שריפת ספרי אביו.

אך לא שמו לב לזה, ששני המקורות מדברים על שתי שריפות. ר' אברהם מדבר על שריפת ספרי אביו במונטפליר. ור' הלל מדבר על שריפת ספרי הרמב"ם בפריז, וכיון שהם מחלקים במקום אפשר שהם מחולקים גם בזמן, שריפת מונטפליר היתה לפני שנת תתקצ"ה ושריפת פריז בשנת ב' או ד' לאלף הששי, ארבעים יום לפני שריפת התלמוד.

יום של מאורע מסוים אפשר לציין לפי מנהג ישראל בשני אופנים: למנין ימי החודש או למנין ימי השבוע, ואת השבוע מציינים לפי ה"פרשה" שקוראין באותו שבוע. בכמה מאורעות אנו מוצאים שרושמי הזכרונות השתמשו בשני התאריכים יחד, רשמו באיזה יום בשבוע קרה הדבר וגם את המנין החדשי לשם קביעת יום המאורע בדיוק שלא ישתבש בהמשך הזמן, וביום המאורע שני התאריכים אינם סותרים זה את זה אלא משלימים.

אבל כשרצו לקבוע את יום המאורע ליום זכרון לדורות, אם לששון ולשמחה ואם לצום ולבכי, אי אפשר להרכיב שני התאריכים יחד, כי בהמשך הזמן הם סותרים זה את זה והכרח הוא לבחור באחד התאריכים. לרוב בחרו בתאריך החדשי מבלי להתחשב באיזה יום בשבוע יחול יום הזכרון.

בתור יוצא מכלל זה אנו מוצאים כמה מאורעות היסטוריים שהודגש בהם באופן מיוחד תאריך השבועי לפי הפרשה. ויש שגם יום הזכרון נקבע לפי הפרשה ולא לפי החודש. ומעניין שכל אלו המאורעות קרו בפרשת חוקת. והנני חושב שכדאי לרכז את המקורות שבענין זה:

א. בעל שבלי הלקט השלם, סי' רסג (=תניא רבתי, סוף סי' נח) כותב: “ועל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה לזכר מה שאירע בימינו על רוב עוונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלהינו בשנת חמשת אלפים וד' לבריאת עולם, ביום ששי פרשת וזאת חקת התורה. כעשרים וארבע קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו לשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: ודא גזירת אוריתא, ופירשו ביום ו' זאת חקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת זאת חקת התורה, ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה, עלינו לכפרה, כעולה על מוקדה, וערבה לה' מנחת יהודה, כמנחה הקריבה כהלכתה. כן תעלה אזכרתה, ויקיים עלינו קרא דכתיב וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, ויקיים עלינו ועל כל ישראל עמו את הטובות ואת הנחמות הכתובות על ידי נביאיו לקבץ גליותנו, כאמור ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו' וקרא דכתיב וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב”.

ובמגן אברהם (אורח חיים, סוף סי' תקף) הביא דברי התניא, ומבאר הטעם למה לא נקבע התענית לימי החודש “מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה, זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזירת אורייתא”.

מכל זה יוצא ברור שהשריפה היתה בחודש תמוז שאז קוראין פרשת חוקת לפי סדר הקריאה המקובל. אמנם נמצאו מערערים על שנת המאורע, וגרץ הקדיש לחקירה זו “ציון” מיוחד בספרו (בתרגום שפ"ר, חלק חמישי, ציון ה). על יסוד השואות מקורות לועזים נוטה גרץ להקדים אותה בשנתים, ולהגיה בשבלי הלקט “ה' אלפים וב'” במקום “ה' אלפים וד'”. וקבע בספרו (שם עמ' 104) את זמן המאורע לתמוז ה' אלפים ב' (יוני 1242) וחוקרים שונים הלכו בעקבותיו.

והנה נתעורר אחד החכמים, שהעלים שמו, להציל את השבלי הלקט מהגהת גרץ, והחליט¹ שהשריפה היתה בשנת ה' אלפים וד' כנוסח השבלי הלקט שלפנינו, וכדי לישב את הסתירות שהעיר גרץ מהמקורות הלועזיים, הוא משנה את התאריך היומי של המאורע, והוא מפרש שפרשת חוקת הנזכרת בכל המקומות אין הכוונה לפרשת חוקת שקוראין בתמוז, אלא לפרשת פרה שקוראין באדר, והקדים על ידי זה את המאורע בארבעה חדשים בערך.

עיקר חידושו מיוסד על קטע הנמצא בכת"י “סידור רומי” (המובא ע"י א' ברלינר): “ערב שבת פרשת פרה נהגו בימינו להתענות על התלמוד הנשרף בצרפת”, ותפס נוסח הכת"י לעיקר, ופירש כי הכונה לערב שבת בחודש אדר שבה קוראין פרשת פרה, ונדחק לפרש כן גם כונת השבילי הלקט.

אך החכם הנזכר טעה בשתים:

א) לא שם לב להמסורת החיה במשך דורות שקשרה את תאריך המאורע ואת התענית שתקנו לזכרו לערב שבת פרשת חוקת החל בחודש תמוז;

ב) על יסוד המקורות הלועזיים הקדים גרץ את המאורע בשנתים, והקדמה של ארבעה חדשים אינה מישבת את כל הסתירות שהעיר גרץ. העברת המאורע מחודש תמוז לחודש אדר שלפניו, אינה מישבת אלא הסתירה הראשונה שהזכיר גרץ, היינו הסתירה ממכתב האפיפיור מיום 11 במאי 1244 שבו הוא מזכיר את שריפת התלמוד כעובדה שכבר התקימה, ויום 11/5/1244 הוא לפני פרשת חוקת של שנת ד' לאלף הששי, ואם מקדימים את המאורע לחודש אדר שלפניו, הענין בסדר, והחכם הנזכר הציע הדברים כאילו זאת היא הסתירה היחידה שהעיר גרץ, אבל באמת העיר גרץ על עוד כמה סתירות, והוכרח להקדים המאורע בשנתים.

הננו מוכרחים איפוא לאשר הגהת גרץ בשבלי הלקט ולקבוע את המאורע לשנת שתים לאלף הששי (טעות בין ב' לד' הוא רגיל בכת"י). כן עלינו לפרש כונת הכותב בסידור רומי באמרו “פרשת פרה” שגם כן כונתו לפרשת חוקת, והדגיש פרשת פרה כי רק לענין פרה יש קשר לשריפת התלמוד, ולא לכל פרשת חוקת.

ב. בקינת ר' משה בירגל על הקהלות שנחרבו בשנת ת"ג, שפרסם דוד קויפמן במאמרו, “שוד השוידים בקהלות מעהרן בשנת ת”ג" (ממזרח וממערב חוב' ג, ווין תרנ"ו), כשמגיע המקונן לחורבן קהילת קרעמזיר, הוא כותב (עמ' 83): “והשליך אל תוך השריפה”, באותו פרטה(?) טרף הטריפה, ונדונו בשחיטה ועריפה, כשבע בן־בכרי". קויפמן העמיד סימן השאלה אחרי המלה “פרטה”, כי לא הבין פירושה, ובעיני ברור, שבמקום “פרטה” צ"ל “פרשה”, והכוונה לפרשת חוקת, ששם נמצא הפסוק “והשליך אל תוך שרפת” (במדבר יט, ו). וזה סימן מובהק, כי פסוק כזה אין במקום אחר. לשם החרוז כתב “השריפה” במקום “שרפת”. באופן יותר מפורש אנו מוצאים ב"קינה על חרבן ק"ק קרעמזיר", שנתפרסמה בכוכבי יצחק (יד, עמ' 82), וקויפמן הדפיסה שנית במאמרו הנזכר (עמ' 93): “חוק יום זה לזה שמורה, בששי לזאת חקת התורה, זכרון קדושים אלה כשריפת הפרה, זכותם לנו לנצח תהא זכורה”. ומקינה זו אנו למדים שהדבר קרה ביום הששי.

ג. בעל הש"ך בקינתו על גזירת ת"ח ות"ט ב"מגילת עיפה" מספר, כי ביום ו' ד תמוז נחרבו שתי קהלות רחוקות אחת מהשניה כשבעים פרסאות, והוא מדגיש שזה היה ב"פרשת ‘וישכו את העם וימת עם רב מישראל’" (במדבר כא, ו), היינו פרשת חוקת.

אנו רואים שבכל מאורע מצאו רמזים בפרשת חוקת למעין המאורע. וכפי הנראה קרו עוד מאורעות כאלה ביום הששי של פרשת חוקת² אלא שלא הגיעו לנו זכרונות כתובים אודותם. וכל זה גרם שבמשך הזמן הביטו על יום הששי של פרשת חוקת כיום מוכן לפורענות ח"ו.

והד לרושם זה מספר לנו ר' חיים פאלאג’י בספרו “מועד לכל חי” (ג, א): ובעירנו אזמיר יע"א נהירנא מכד הוינא טליא שהיו כמה אנשים סוחרים שהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת, ומה שהיה להם לעשות בערב שבת היו עושים ומתקנים ביום החמישי, והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה³.

באחת מתשובותיו של ר' יצחק אור זרוע (חלק א, סי' תשד"מ) הוא דן בדבר היתר של אשה שבעלה נהרג “סמוך לעיר טוליטולא”. ואמרתי לחקור אם שם העיר “טוליטולא” במקום הזה מדויק, כי קשה הדבר בעיני, שמספרד יפנו בשאלה לר' יצחק אור זרוע, מה שלא מצאתי דוגמא לזה במקום אחר. גם שמות החכמים השואלים, ר' יחזקיהו ור' יצחק נותנים מקום לפקפק בשם העיר, כי מצאתי שגם הרא"ש ענה תשובה לשני החכמים הנז' (שו"ת הרא"ש, כלל נב סי' ה), ושם מדובר על ענין שקרה בצרפת, משמע שהחכמים הנזכרים ישבו בצרפת. ולומר שחכמים אלה ישבו בזמן ה"אור זרוע" בספרד ובזמן הרא"ש בצרפת – אין הדבר נראה.

אך מלבד הפקפוקים הנזכרים יש עוד ראיות שאי אפשר לקיים הגירסה “טוליטילא”. מתוך דברי ר' יהודה ב"ר משה הכהן (בסוף התשובה אחרי חתימת האור זרוע) ניכר, שהמשא ומתן ביניהם היה דבר רגיל, וכי ישבו בשתי ארצות קרובות זו לזו. גם ממה שנמצא בתוך התשובה: “ולא היה שום אכסניא בעיר שיצא מן העיר באותו יום רק הוא” נראה שזה קרה בעיר קטנה שאפשר לדעת כל האכסנאים ולא בעיר רבת כמו טוליטולא. וראיה עוד יותר חזקה הוא מזה שהאור זרוע אומר שם בין שאר דבריו “דאין ערבים וגבעונים בינינו” (השוה יבמות עא, ב) וזה אינו מתאים כמובן לספרד הערבית, אפילו בתקופות ובמקומות שמשלו בהם נוצרים. גם שם העד הנזכר שם “יודמן הכהן” נותן מקום לפקפק אם זה היה בספרד.

לכן נראה לי לשער, שהדבר קרה בצרפת בעיר טול וכן היה הנוסח העיקרי באור זרוע, ורק במקרה נפלה איזה נקודה על השם טול, והמעתיק חשב את הנקודה לסימן של ראשי תיבות, והשלים מדעתו “טוליטולא”.¹

על שרידי המלבושים של ר' שלמה מלכו

במשך דורות השתמרו חלק ממלבושי ר שלמה מלכו באחד מבתי הכנסיות (“פנחס־שול”) שבעיר פראג. ר' יום טוב ליפמן הלר ב"דברי חמודות" (הלכות קטנות להרא"ש, הלכות ציצית סוף סי' כה), בדברו על המנהג שהציציות תהיינה לבנות ולא צבועות “ואפילו בטלית קטן שהוא ממיני צבעונים לא ראיתי מימי אחד שיהא מצוייץ רק בציצית לבן ולא צבוע ואע”ג דאין קפידה בצבע כלל", הוא מוסיף ואומר: “ומ”מ פה ק"ק" פראג בבהכ"נ דפינחס שהייתי רגיל בה קודם שנתמניתי לאב"ד² יש ארבע כנפות ממשי בצבע ירוק כחלמון ביצה וכן הציציות שבו ג"כ ממשי ירוק כחלמון ביצה, והובא לכאן מרעגנשבורק, והוא של הקדוש רבי שלמה מלכו הי"ד, עוד שני דגלים שלו וגם סרגינוס שקורין קיטל".

בתקופת שבתי צבי שמשו בגדי הקדוש מלכו, וביחוד הארבע כנפות שלו, נושא לסיפורי נפלאות, ומאמיני שבתי צבי השתדלו למצוא בהם רמזים למשיחיותו של שבתי צבי ולקביעת שנת הגאולה.

פרופ' ג' שלום פרסם ב"ציון" (שנה עשירית, עמ' 144–145)³ מכתב שנכתב בשנת “תכ”ו לפ"ק שנה ראשונה למלכות משיחנו". והכותב מודיע: “חדוש גמור ומוחלט, יען כי יש קהלה אחת קדושה ל”ה פרסאות רחוקה מכאן ושמה פראגה, והיה שם כמעט כב' מאות שני' לשעבר איש קדוש ר' שלמה מלכו וקק"י פראגה יש כמה בתי כנסיות וא' שמה כנסת מנחה (צ"ל פנחס) ובאותו בה"כ בתוך החומה אצל ארון הקודש מונחי' המלבושי' של הקדוש הנ"ל דהיינו מנטי"ל וקיט"ל וד' כנפות ובכל שנה ושנה ביום שמחת תורה שלנו היו מניחים המלבושי' הנ"ל בבה"כ על השלחן והיו הולכי' טף ונשים לראות המלבושי' הנ"ל רק הד' כנפות לא היו מניחי' לראות כי היו שמות הקודש מרוקמי' עליו ממשי והשמות הנ"ל מפוזרי' ומפורדי' ולא קרבו זה אל זה".

עד כאן שתי התעודות מאשרות זו את זו ומשלימות זו את זו בכמה פרטים, מכאן ואילך מתחיל הכותב לספר נפלאות: “וגם פעם א' היה רוצה השמש מבה”כ לכתוב ולהעתיק השמות הקודש הנ"ל ונתעוור. ועוד גם הגאון מקק"י פראגה מהר"ר ליפמאן בעל תוספת יו"ט שבאותו פעם ובזמן שהיה אב"ד בקק"י פראגה סמך על חסידותו הוא רוצה להעתיק השמות ולכתבם וסייע לו חסידותו שלא נשאר ניזוק. אבל הנייר וקסת הסופרים שלו נסתתמו ונעלמו מעיניו באופן שלא נודע עד היום היכן הלכו. לכם גזר מיד האב"ד הנ"ל בגזרת נח"ש (נידוי, חרם, שמתא) לבלתי יעמוד עוד שום אדם לגשת לקרות את השמות הקדושי' הנ"ל וכ"כ לבלתי יעתיקם ולכן לא היו מעיזים עוד לגשת ולראות השמות הקדושי' הנ"ל". ובכל זאת הוא מעתיק אח"כ את השמות. והוא מוסיף כי באו כתבים מארם צובא שהגיע עת רצון להעתיק השמות והעתיקו וגם פירשו אותם בהתאם לעניני שבתי צבי.

ובסוף הוא מוסיף עוד פרטים: “עוד השם של אלקי' הוא מרוקם ממשי אדום וזה מורה על דין והשם של ה' הוא מרוקם ממשי כרכומי”. למה נרקם ה' בצבע כרכום, אינו נותן טעם, וכדאי לציין, שבקטע שפרסם יעקב מן בספרו Texts and Studies (ח"א, עמ' 40־39). מסופר על הופעת שמות בדרך פלא על טלית, ושם מודגש גם כן ש"הכתיבה היתה בזעפרן", היינו כרכום.

בקהלה העתיקה פרג, כמו ביתר הקהלות הגדולות, התקיים בית דין גדול שעמד בראש שאר בתי הדין שבקהלה, בית דין זה היה נקרא בשמות שונים. מהשמות הללו, יש שהנם ידועים ומובנים, ויש שזקוקים לחקירה מיוחדת, כדי לעמוד כראוי על כוונתם ומקורם. השם “בי דינא רבא”, הוא שם מצוי ורגיל בכמה קהלות, ובא לשם הדגשת ערכו של בית דין זה, וגם כדי להבדיל מ"בית דין זוטא". השם הרשמי של בית דין הגדול היה Oberjuristen collegium ומזה בפי בני פראג “אבעריוריסטען”. ויש לשער, שבתור תרגום עברי לשם הזה, השתמשו בתואר ה"אלופים"¹. בשם “אפלנטים” (Appellanten) נקרא בי"ד זה, כי מילא גם את התפקיד של בית דין לערעורים².

ואם כינויים אלה ברורים ומובנים, הרי יש עוד שני שמות שמקורם וכונתם לוטה בערפל, והם: “בית דין מו”ש" ו"מורה שוה".

שני השמות הללו היו ידועים ומפורסמים בפי בני פראג, וזכרונם בא בספרות הרבנית; שו"ת, הסכמות וכדומה. גם במצבות שבבית הקברות בפראג אנו פוגשים כמה פעמים שמות אלו³, הן בתור כנוי לבית דין בכללו והן בתור תואר לחברי הבית דין, שנקראו “דיין מו”ש" או “מורה שוה” (הכתיב של השם “מו”ש" הוא לרוב מלא ו', אך נמצא גם “מ”ש" חסר ו'. לפעמים נמצא בצורה מקוצרת “דמו”ש" או מקוצרת עוד יותר “דמ”ש". והכוונה: דיין מו"ש).

מה היא כוונת השמות הללו, ומה הוא הפתרון הנכון של ראשי התיבות “מו”ש" לא ידוע. וגם בני פראג וחכמיה לא ידעו דבר ברור, ואי־הידיעה הגיעה עד כדי כך, שחוקר ומבקר ידוע, כרש"י רפופורט (שי"ר) שהוא עצמו היה רב בפראג וחבר בי"ד מו"ש, כותב באחד ממכתביו: “כונת השם מו”ש הוא בספק אצלי ואצל בני הקהלה"⁴.

החכמים שעסקו בפתרון ראשי התיבות הציעו פתרונים שונים, יש שפתרו אותו “מורה ושופט”⁵, ויש שחשהו לפתור אותו “מנהיגים ושופטים” ⁶ אך נמצאו כבר כמה חכמים שהכירו את האמת, ש"מו"ש" אינו אלא ראשי תיבות של “מורה שוה”, ואין שום הבדל בין שני השמות הללו, אלא שהראשון הוא קצורו של השני.

דעה זו מתקבלת על הדעת, ואפשר גם לחזקה בראיות, כי אנו מוצאים דיינים שבמקור אחד הם מתוארים בשם “דיין מו”ש" ובמקור שני בתור “דיין מורה שוה”⁷.

אך גם “מורה שוה” הוא שם מוזר, וכוונתו בלתי ידועה. ונלאו החכמים למצא פתרונו. ומפני הדחק נמצאו חכמים, שחפצו לפתור גם המלה “שוה” שבשם “מורה שוה”, בתור ראשי תיבות, והציעו את פתרונה “שאלות והוראות”, ולפי זה הפתרון השלם של השם “מו”ש הוא “מורי שאלות והוראות”⁸. השערה זו אי אפשר לקבלה, כי אין הסגנון עולה יפה, ולא נהגו לעשות ראשי תיבות מראשי תיבות. גם מצאתי ראייה לסתור: באחת המצבות של פראג מתואר אחד הדיינים בשם “מורה הוראה ודיין מו”ש"⁹, ואם נחפץ לפרשו בהתאם לדעה הנזכרת, יוצא התואר הנזכר בשלמותו: “מורה הוראה ודיין מורה שאלות והוראות”, פתרון זה אינו מתקבל, כי אין זה אלא כפל לשון.

פירוש לשם מורה שוה מצאתי בדברי אחד מחכמי פראג, ר' ברוך ייטלס, בקונטרסו “תיובתא דשמואל”¹⁰, שמדי דברו בתפקידו וערכו של בי"ד מו"ש הוא כותב דרך אגב: “לכן נקרא דייני מורה שוה (דמו"ש) שכבודם הוקש לכבוד רבי (=רבם?) המורה, הוא הרב אב”ד שנקרא מורה סתם".

לפתרון זה אפשר להתיחס כאל פירוש דרושי, שנאמר לצורך שעתו ומקומו, כי השם מורה ככנוי סתמי לאב"ד, אינו רגיל, וגם למרות ערכם הגדול, והשפעתם המרובה של בי"ד מו"ש בפראג¹¹, קשה להאמין שבאמת הוקש כבודם לכבוד האב"ד. ואם באמת הוקש כבוד הבי"ד הגדול לכבוד האב"ד, הרי אין כל סבה שקהלת פראג תהיה בזה יוצאת מהכלל, ובוודאי היה דבר זה נהוג גם בשאר קהלות ישראל, ששם נמצא בית דין גדול, ואם כן למה דוקא בית דין הגדול שבפראג נקרא בשם בי"ד מורה שוה או בי"ד מו"ש? אלא ברור הדבר, שהשם בי"ד המו"ש מורה על תכונה מיוחדת או חוק מיוחד שבו נבדל בי"ד הגדול שבפראג משאר בתי הדין שבפראג עצמה ומשאר בתי הדין הגדולים שבשאר קהלות ישראל. ועלינו לחקור מה הוא הדבר המבדיל ביניהם.

והנה עלה בידי למצוא תעודה נאמנה המספרת לנו בדברים ברורים את ההבדל שאנו מחפשים.

במכתבו של שי"ר הנ"ל, אנו מוצאים תיאורו של בין דין זה ומודגש שם במיוחד המבדיל אותו משאר בתי הדין, והבדל זה מתאים לדעתי לשם “מורה שוה”. אמת הדבר, שזה פלא ששי"ר לא הרגיש בזה, אבל האמת עדה לעצמה. והנני מביא כאן דברי שיר בלשונו הוא, ותקנתי השגיאות שנפלו בדפוס הראשון, ע"פ הכת"י הנמצא בספריה הלאומית בירושלים: “ואמרתי להודיעך מצב הרבנות פה למען תדע את כל ונכחת, הנה אין פה תמיד כברוב הקהלות רב מיוחד עם דיינים תחתיו אשר אותם יבחר הרב, או גם ראשי הקהלה, והדיינים ישמעו תמיד לקול הרב אשר יאמר כי הוא זה, או כי יוכל להושיב אצלו פעם אחרים תחתיהם כאות נפשו, רק יש בית דין של שלושה¹² רבנים מיוחדים נפקדים כלם משרי הפקודות במקום גבוה לאנדעסשטעללע או גובערניע, ונקראים כלם בפיהם “אנגעשטעללטע אבעריוריסטען”, וההבדל ביניהם רק במדרגה, ערשטער אדער צוויטער אדער דריטער אבעריוריסט, וכן נקראים אצל אחב”י מזמן רב מאד, בי דינא רבא או בי"ד מו"ש (כונת השם מו"ש הוא עוד בספק אצלי ואצל בני הקהלה) בק"ק פראג, ואנשי הקהלה יתפארו בזה מאד, ואני עתה רק הרב הראשון בבי"ד זה, ואחרי הגאון ר' שמואל פריינד ואחריו הגאון הישיש ר' אפרים טעווליש, אך לא אוכל לעשות קטנה או גדולה בלעדם. בדבר אשר נקרא על שם בי"ד, ולכל ענין ולכל מעשה הנקשר גם מרחוק בעניני עם ישראל בכלל או בעניני הקהלה בפרט, אנו מוכרחים להאסף ולהתיעץ, וכאשר יצא משלשתנו כן יקום וכן יבא על החתום, וראה גם ראה ידידי, אם אניח לחתום אחרי שמי שנים אחרים ואבחר אלקים (דיינים) חדשים, אז לחם שערים¹³, ולא לבד כי אהיה נתפש פה וגם בשאר הקהלות, אשר יושביהן ידעו מצב ומנהג הבי"ד פה, כמכזב ואיש מרמה, אך גם נקל מאד כי יביאוני שני הרבנים על זה במשפט לפני שרי הפקודות, כאשר קראתי לאנשים בשם בית דין, אשר מעולם לא היו נפקדים על זה"¹⁴.

דברי שי"ר אלה ראויים לחקירה מיוחדת, ע"י חכמים שיש להם האפשרות וההזדמנות להשתמש בהתעודות הדרושות לחקירה זו¹⁵. וראוי למצוא את הפקודה הרשמית למנוי בית דין זה, ואז נוכל אולי לברר גם השאלה, אם פקודה זו היתה מיוחדת לפראג בלבד, או שגם בערים אחרות היה בית דין כזה.

בכל אופן הננו רואים מהתאור שנתן לנו שי"ר מהמצב בבית דין מו"ש, שהשויון של כל חברי בית הדין, מבלי יתרון אחד על השני בנוגע לזכות דעה, זהו האופי היותר בולט בבי"ד מו"ש, וזהו הדבר שהבדילו משאר בתי הדין, ולכן יש לשער, שהשם “מורה שוה” מיוסד על השויון הזה, ו"מורה שוה" הכוונה בית דין שלכל חבריו יש זכות דעה שוה.

צורת השם בראשונה אפשר שהיתה ברבים “מורים שוים”, ורק כשהשם הזה נתקצר בראשי התיבות ל"מו"ש", פתרו אותו ביחיד “מורה שוה”, לא רק חבר יחידי בהבי"ד נקרא דיין מורה שוה, אלא גם כל חבר בית הדין ביחד נקרא בי"ד מורה שוה.

אך מלבד בית הדין הגדול שבפראג, שבתור בי"ד קבוע הנקרא בשם “מורה שוה” או “מו”ש", הנה לפי ידיעותינו כמעט יחידי¹⁶, הננו פוגשים בשו"ת שונות, את השם “מורה שוה” בהוראה שניה, היינו: בית דין ארעי הנבחר לשם בירור איזה משפט והנבדל משאר בוררות בזה, שבבוררות רגילה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים שלישי, ובבית דין “מורה שוה” בחרו שני הצדדים בשוה, בית דין או דיין אחד שיהיה הפוסק ביניהם¹⁷.

ונמצא עוד אופן של בחירת בית דין “מורה שוה”, שאין בעלי הדין בעצמם באופן ישיר בוחרים את המורה שוה, אלא ששני הצדדים פונים לאיזה בית דין ומבקשים שישמעו טענותיהם ושישלחו אחר כך את הטענות לשם הכרעה לאיזה מורה שוה שבית הדין יבחר. מקרה כזה אנו מוצאים: ובאו שני אנשים לריב לפני בי"ד… ובקשו מב"ד לשלוח הטענות ותשובות למורה שוה לאיזה מקום שירצה הב"ד¹⁸. השם ב"ד שוה" נמצא כבר בירושלמי¹⁹ ופירשו המפרשים “כולם שוים בדעתם”.

סיכום: מכל האמור נוכל להוציא מסקנות אלה:

א. השם מו"ש הוא ראשי תיבות מהשם “מורה שוה”, ואין כל הבדל בין שני שמות אלו.

ב. לשם “מורה שוה” וממילא גם לשם “מו”ש", נמצא שתי הוראות, 1. בית דין או דיין הנבחר ע"י שני הצדדים בשוה; 2. בי"ד קבוע שיש זכות דעה שוה לכל חבריו.

ג. בפראג התקיים בית דין שלכל חבריו היתה זכות דעה שוה, אם התקיים בית דין כזה גם בקהלות אחרות, הדבר צריך עוד ברור וחקירה.

הרב שולמן מוסר ב"נרות שבת" (גליון קכ) אגדה שנשמעה בליטה, כי אחד מתלמידי הגר"א היה מחונן בכשרון ציור, והוא הצליח לצייר בעפרון תמונת הגר"א בשבתו בחדר עבודתו וכותב הגהותיו לתלמוד, רשימת עפרון זו, עובדה ונתפרסמה כתמונת הגר"א.

אך המתבונן בתמונה ירגיש, שהתמונה בעצמה מכחישה את האגדה (התמונה נתפרסמה בגליון “נרות שבת” הנ"ל).

א. צלם אפשר שיצליח בצלום בן־רגע תמונת איש המביט נוכחו, גם בלא ידיעת המצולם, אבל אי־אפשר לצייר תמונת המביט נוכחו בלי ידיעת האיש ובלי הסכמתו לשבת ולהביט משך זמן באותו המצב, ולזה בודאי לא הסכים הגר"א.

ב. חדר עבודה מסודר כפי שאנו רואים בתמונה אינו מצוי גם אצל רבני זמננו, אם לא מכינים את החדר באופן מיוחד לשם צלום.

ג. גם בימינו אי אפשר לסדר ספריה רבנית־תורנית, שיהיה בה הרבה כרכים דומים זה לזה בגדלם ובעבים וכולם בכריכות מהודרות ועל אחת כמה וכמה בדורו של הגר"א ובמצבו הכלכלי הקשה שהגר"א היה ניתן בו.

ד. הספר שהגר"א מחזיק בידו השמאלית, אם נדון לפי הקשוט שמצד השמאלי של הספר, הוא ספר לועזי ולא עברי.

ה. על הגליון שהגר"א כותב ניכרת שורה אחת שכבר הספיק לכתוב כולה, ובשורה השניה הוא עומד באמצע הכתיבה, אבל קל להכיר שהוא כותב לועזית משמאל לימין.

ו. התפילה של ראש תלויה על המצח, והמעיין בביאורי הגר"א (סי' כז אות כה) יתברר לו שהגר"א לא נהג כן, ובמעשה רב, (סי' כ) כתוב מפורש: “תפילין כל מה שהם בגובה הראש משובח”.

ז. גם הטלית והבגד שהגר"א מלובש עם שרולים מהודקים ליד, אינם מתאימים לתקופת הגר"א.

בקצרה אף אם נאמין לאגדה הנז', ברור הדבר, שהתמונה עובדה באופן כזה, שהטפל מרובה על העיקר, והזיוף בולט לכל עין בוחנת.