כָּךְ הִתְחִיל הַדָבָר: אֶתְמוֹל הִרְשָׁה הָרוֹפֵא לְרָמִי לְרֶדֶת מִן הַמִטָה, כִּי הַחֹם כְּבָר יָרַד לְגַמְרֵי. בְּשָׁעָה עֶשֶׂר הִרְשְׁתָה לוֹ אִמָא גַם לָצֵאת וּלְטַיֵל עַד הַשַׁעַר, אֲבָל לֹא לְצֵאת לְרְחוֹב. שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר שָׁלְחָה אֵלָיו בְּרָכָה חֲמִימָה. הַצִפֳּרִים נִתְּרוּ לִכְבוֹדוֹ עַל עַנְפֵי הָעֵץ. אֲפִילוּ הַנֶהָגִים חִיְכוּ אֵלָיו מִתּוֹךְ הַמְכוֹנִיוֹת.
הִנֵה הוֹלֶכֶת לָהּ אִמָא שֶׁל עוֹדֵד. הִיא חוֹזֶרֶת בְּוַדַאי מִן הַשׁוּק. אֲבָל מִי הוּא זֶה הַהוֹלֵךְ עַל יָדָהּ וְנוֹשֵׂא אֶת הַסַל הַגָדוֹל, הַכָּבֵד? יֶלֶד הוּא זֶה, יֶלֶד שְׁחַרְחַר. אֲבָל רָמִי אֵינֶנוּ מַכִּיר אוֹתוֹ. נִכְנְסוּ הַשְׁנַיִם, אִמָא שֶׁל עוֹדֵד וְהַיֶלֶד, לַמִסְדְרוֹן אֲשֶׁר מִמוּל וְנֶעֶלְמוּ בְּתוֹכוֹ.
אַחֲרֵי כַּמָה רְגָעִים יָצָא הַיֶלֶד מִן הַמִסְדְרוֹן. הַיָדַיִם בַּכִּיסִים, הַפֶּה שׁוֹרֵק. הָלַךְ הַיֶלֶד וְהִתְקָרֵב אֶל רָמִי, וְרָמִי חִכָּה לוֹ עַל יַד הַשַׁעַר.
“אַתָּה מַכִּיר אֶת אִמָא שֶׁל עוֹדֵד?” שָׁאַל רָמִי אֶת הַיֶלֶד.
“מַה פִּתְאֹם שֶׁאַכִּיר אוֹתָהּ?”
“אָז לָמָה סָחַבְתָּ אֶת הַסַל שֶׁלָהּ?”
רָמִי אוֹהֵב לְשְׁאוֹל. הוּא רוֹצֶה לָדַעַת הַכֹּל, לְהָבִין הַכֹּל.
“זֹאת הִיא הַפַּרְנָסָה שֶׁלִי.”
“מַה זֶה פַּרְנָסָה?”
רָמִי שְׁמַע כַּמָה פְּעָמִים אֶת הַמִלָה הַזֹאת. עַכְשָׁו הוּא רוֹצֶה לְהָבִין אוֹתָהּ.
“אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מַה זֶה פַּרְנָסָה? אֲנִי סוֹחֵב סַלִים שֶׁל הָאֲדוֹנוֹת מִן הַשׁוּק, וְהֵן מְשַׁלְמוֹת לִי כֶּסֶף. אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַכֶּסֶף לְאִמָא, וְהִיא קוֹנָה בּוֹ אֹכֶל לְכָל הַמִשְׁפָּחָה. זאת הִיא הַפַּרְנָסָה. עַכְשָׁו מַבִין?”
“כֵּן, מֵבִין. אֲבָל מָה אוֹמֶרֶת הַמוֹרָה? הִיא מַרְשָׁה?”
“אֵיזוֹ מוֹרָה? אֵין לִי שׁוּם מוֹרָה עַל הָרֹאשׁ…”
“אֵיךְ זֶה? אַתָּה לֹא הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר?”
הִבִּיט בּוֹ הַיֶלֶד הַשְׁחַרְחַר, הִבִּיט וְשָׁתַק. לֹא עָנָה. רק עֵינָיו הָיוּ עֲצוּבוֹת, כָּל כָּךְ עֲצוּבוֹת…
פִּתְאֹם הִתְנַעַר וְאָמַר: “דַי, צָרִיךְ לָלֶכֶת!”
“חַכֵּה”, אָמַר רָמִי, “עוֹד לֹא אָמַרְתָּ לִי אֵיךְ קוֹרְאִים לְךָ.”
“סְעַדְיָה קוֹרְאִים לִי.”
“וְלִי קוֹרְאִים רָמִי.”
סְעַדְיָה פָּתַח אֶת הַשַׁעַר וְיָצָא.
“תָּבוֹא גַם מָחָר. טוֹב?” קָרָא רָמִי אַחֲרָיו,
“אָבוֹא.” הֵשִׁיב סְעַדְיָה וְנֶעֱלַם בֵּין אַנְשֵׁי הָרְחוֹב.
כָּכָה הִתְחִיל הַדָבָר…
לְמָחֳרָת בָּא סְעַדְיָה בַּשֵׁנִית. הַפַּעַם בָּא לְבַד. בְּלִי גְבֶרֶת, בְּלִי סַל. שָׁתְקוּ בַּתְּחִלָה.
סְעַדְיָה הִבִּיט אֶל עֲצֵי הַגַן. אֶל הַסַפְסָלים, אֶל הַפְּרָחִים, וְשָׁאַל:
“וְכָל זֶה – שֶׁלָכֶם?”
אַחַר-כָּךְ הִתְיַשְׁבוּ עַל הַסַפְסָל. סְעַדְיָה הוֹצִיא מִכִּיסוֹ תַּפּוּחַ-עֵץ, חָתַךְ אוֹתוֹ בְּאוֹלָרוֹ לְשְׁנֵי פְּלָחִים וְנָתַן אֶת הַחֵצִי הָאֶחָד לְרָמִי.
“קַח, תֹּאכַל. סָחַבְתִּי אֶת זֶה בַּשׁוּק.” סְעַדְיָה צָחַק. רָמִי נָגַס בַּתַּפּוּחַ, לָעַס אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט. כִּמְהַרְהֵר. פִּתְאֹם שָׁאַל:
“אֲבָל אֲנִי לֹא מֵבִין: לָמָה אַתָּה לֹא הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר?”
“אֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת בִּשְׁבִיל דְבָרִים כָּאֵלֶה. צָרִיךְ לַעֲבֹד. צָרִיךְ פַּרְנָסָה. מֵבִין?”
“לֹא כָּל-כָּךְ… אֲבָל אַתָּה רוֹצֶה לִלְמֹד, נָכוֹן?”
שוּב נַעֲשׂוּ עֵינָיו שֶׁל סְעַדְיָה עֲצוּבוֹת.
"בֶּטַח רוֹצֶה. מִי שֶׁלוֹמֵד – חָכָם, וְיָכוֹל לְהַרְוִיחַ יוֹתֵר. אַתָּה יוֹדֵעַ? נִסִים מוֹכֵר-הָעִתּוֹנִים סִפֵּר לִי, כִּי הַמֶּמְשָׁלָה הוֹצִיאָה חֹק חָדָשׁ, שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לָלֶכֶת לְבֵית-הַסֵפֶר. הֵם יִלְמְדוּ בְּלִי כֶּסֶף. אֲבָל אֲנִי לֹא מַאֲמִין שֶׁזֶה יִהְיֶה.
רָמִי גָמַר לֶאֱכֹל אֶת מַחֲצִית הַתַּפּוּחַ. שָׁתַק רֶגַע וְאַחַר-כַּךְ אָמַר:
“וַאֲנִי אוֹמֵר לְךָ, שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לְלֶכֶת לְבֵית-סֵפֶר. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹא יֵלְכוּ לְבֵית-הַסֵפֶר?”
“כֵּן, אֶת זֶה גַם אֲנִי אוֹמֵר,” אָמַר סְעַדְיָה וְנִגֵב אֶת הָאוֹלָר בְּשַׁרְווּלוֹ. “אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה: בְּבָתֵּי-הַסֵפֶר כְּבָר הִתְחִילוּ לִלְמֹד וַאֲנִי מוֹסִיף לִסְחֹב אֶת הַסַלִים שֶׁל הָאֲדוֹנוֹת. כָּכָה זֶה: מַה שֶׁרוֹצִים זֶה לְחוּד, ומַה שֶׁמֻכְרָחִים – גַם-כֵּן לְחוּד.”
סְעַדְיָה הֶחֱזִיר אֶת הָאוֹלָר לְכִיסוֹ וְקָם.
“שָׁלוֹם, רָמִי!” אָמַר וְחִיַךְ, “אוּלַי בְּכָל זֹאת נִפָּגֵשׁ פַּעַם בְּבֵית-הַסֵפֶר.”
קָפַץ סְעַדְיָה מֵעַל לַשַׁעַר וּכְבָר הָיָה בָּרְחוֹב.
רָמִי נִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל הַסַפְסָל. הוּא קָטַף עָלֶה והִבִּיט בּוֹ זְמַן רַב. הוּא הִרְהֵר בְּמַשֶׁהוּ חָשׁוּב; עֵינָיו הָיו רְצִינִיוֹת, עֲצוּבוֹת כִּמְעַט.
עַד שֶׁפִּתְאֹם הִתְחִיל לְחַיֵךְ…
וְכָכָה נִגְמֵר הַסְפּוּר: אַחֲרֵי אֲרוּחַת הַצָהֳרַיִם נִכְנַס רָמִי לְחֶדְרוֹ וְסָגַר אֶת הַדֶלֶת. הוֹצִיא מַחְבֶּרֶת מִיַלְקוּטוֹ וְיָשֵׁב לִכְתֹּב. כָּתַב, מָחַק וְשׁוּב כָּתַב, וּלְבַסוֹף הֶעְתִּיק הַכֹּל עַל נְיָר נָקִי. זֶה הָיָה מִכְתָּב וְכָכָה הָיָה כָּתוּב בּוֹ:
אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ שֶׁל מְדִינַת-יִשְׂרָאֵל!
אֲנִי רוֹצֶה לִכְתּוֹב לְךָ, כִּי זֶה נָכוֹן מְאֹד שֶׁהֶחְלִיטוּ שֶׁכָּל הַיְלָדִים צְרִיכִים לְלְמוֹד בְּבֵית-הַסֵפֶר, כָּל הַיְלָדִים שֶׁבָּאָרֶץ. אֲבָל תִּרְאֶה: הַלִמוּדִים כְּבָר הִתְחִילוּ, וּסְעַדְיָה וְנִסִים עוֹד לֹא לוֹמְדִים; הָאֶחָד סוֹחֵב סַלִים בַּשׁוּק, וְהַשֵׁנִי מוֹכֵר עִתּוֹנִים. וּמִי יוֹדֵעַ? בֶּטַח יֵשׁ עוֹד אֲחֵרִים כְּמוֹהֶם, שֶׁאֵין כֶּסֶף בַּבַּיִת שֶׁלָהֶם, וְהֵם עוֹבְדִים בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה. וְאַתָּה יוֹדֵעַ, הֵם דַוְקָא רוֹצִים לִלְמוֹד! רָאִיתִי אֶת זֶה בְּעֵינָיו שֶׁל סְעַדְיָה.
אֲנִי מְבַקֵשׁ מִמְךָ כִּי תַעֲשֶׂה מַהֵר, שֶׁהֵם יֵלְכוּ לְבֵית-הַסֵפֶר כְּדֵי שאוּכַל לִרְאוֹת אֶת סְעַדְיָה וְהַחֲבֵרִים שֶׁלוֹ בְּבֵית-הַסֵפֶר בְּקָרוֹב. אָז אֲנִי אֲבַקֵשׁ מִן הַמוֹרָה לָשֶׁבֶת בַּכִּתָּה עַל יַד סְעַדְיָה. הוּא נָתַן לִי חֲצִי תַפּוּחַ שֶׁסָחַב בַּשׁוּק. אֲבָל אִם הוּא יֵלֵךְ לְבֵית-הַסֵפֶר, הוּא כְּבָר לֹא יַעֲבוֹד בַשׁוּק וְלֹא יִסְחוֹב.
תַּעֲשֶׂה זֹאת. אֲנִי מְבַקֵּשׁ מְאֹד מְאֹד. רָמִי
כָּכָה כָּתַב רָמִי.
אֲבָל מַה לַעֲשׂוֹת כְּדֵי שֶׁהַמִכְתָּב יַגִיעַ אֶל שַׂר-הַחִנוךְ? גַם אֶת זֶה הִתְבַּיֵשׁ רָמִי לְשְׁאֹל. שׁוּב יָשַׁב וְחָשַׁב, וְחָשַׁב עַד שֶׁמָצָא (תָּמִיד אִם רָמִי חוֹשֵׁב יָפֶה, הוּא מוֹצֵא אֶת הַדֶרֶךְ הַנְכוֹנָה): הוּא יָבִיא אֶת הַמִכְתָּב אֶל הַמוֹרָה שֶׁלוֹ, וְהִיא בֶּטַח תַּדַע אֵיךְ לִשְׁלֹחַ אֶת הַמִכְתָּב, שֶׁיַגִיעַ בֶּאֱמֶת אֶל שַׂר-הַחִנוּךְ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.