נציגים יהודים כיהנו במועצת עיריית יפו מאז הוקמה לראשונה בסוף 1871. בבחירות הראשונות בשנת 1910, נבחרו דוד מויאל וניסים קורקידיכנציגי ועד הקהילה.¹ בבחירות בשנת 1927 נבחר חיים מוטרו למועצת עיריית יפו כנציג יהודי תל אביב ויפו, לצד מאיר דיזנגוף. מועצת עיריית תל אביב בירכה על בחירתו “כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלנו בתוך עיריית יפו”.² עד בחירתו למועצת עיריית יפו כיהן מוטרו כחבר מועצת עיריית תל אביב בשתי הקדנציות הראשונות.³ בישיבת מועצת יפו הראשונה הוא העלה את הדרישה לצרף מזכיר יהודי ולפרסם את הדיונים בעברית,⁴ ובישיבת המועצה השלישית כבר נוכח מזכיר יהודי (מ. דואר).⁵ בישיבה זו נבחר מוטרו עם מחמוד הבאב, אדמונד רוק ומוחמד עבדול רחים, לוועדה מיוחדת שהוקמה לטפל בבניית מגדל מים בשטח הביצה (‘הבאסה’). המהנדס ארפד גוט נבחר לתכנון המגדל ומפעל המים החדש, וגם לתכנון בית מטבחיים. בשנת 1928 מונה מוטרו בידי הנציב העליון לוועדת הערעורים בנושאי מס רכוש.⁶ הוא התפטר ממועצת עיריית יפו בראשית 1929 “מפני אותות אי־אמון אליו מצד הרב עוזיאל שפנה בעניין מס המטבחיים לנבחר לא יהודי במועצת יפו והוא, מוטרו, לא ידע מזה”.⁷ הוא נפגע, אך חזר בו בעקבות הפצרות ראשי עיריות יפו ותל אביב, חברי לשכת המסחר וועד העדה הספרדית. בבחירות למועצת עיריית יפו בשנת 1934 נבחר מוטרו שוב, עם משה הלוי נציג הקהילה התימנית.⁸ חוקת הבחירות קבעה כי מקום מגורי נבחרי הציבור חייב להיות בתחום העיר בהם הם משרתים, ואילו עסקני הציבור היהודי התגוררו בתל אביב, אך עסקיהם ורכושם היה בתחום יפו לה שילמו מיסים. הנציב העליון רשאי היה לאשר סטייה מהתקנות במידה ושני שלישים מחברי מועצת העיר החליטו על מועמד שאינו מתגורר בעיר. מועצת עיריית יפו תמכה במועמדות חיים מוטרו, “שהעניק סיוע רב וחשוב למועצה במשך שנים”.⁹ בדיונים שקדמו לבחירות, בניסיון להגיע לשיתוף פעולה עם סיעת ראש העיר עאסם בק אסעיד, הסיר משה מטלון שעמד בראש הועד הספרדי את מועמדותו לטובת חיים מוטרו.¹⁰ כשהתגברה תביעת השכונות העבריות בתחום יפו לסיפוחן לתל אביב, התנגד לכך מוטרו בטענה ש“יש להישאר ביפו כדי להביע בה דעה”.¹¹ בסופו של דבר הגיעו ראשי עיריות יפו ותל אביב להסכם על חלוקת המיסים והמטלות העירוניות ביניהן.¹² מוטרו היה פעיל במגעי עיריית יפו עם ממשלת המנדט בדרישות לשפר את נמל יפו. הוא השתתף בסיורי ראש העיר בנמל עם הנציב העליון, והיה חבר בוועדה שקבעה את הפיצוי לבעלי הבתים שנהרסו להכשרת דרכי הגישה לנמל.¹³ כשחלה מאיר דיזנגוף, הוא ליווה את ראש עיריית יפו בביקור למיטת חוליו.¹⁴

חיים מוטרו נולד ביפו בשנת 1878, לאביו הרב יוסף מוטרו בן הרב יצחק מוטרו שמשפחתו עלתה מרגוזה (דוברובניק) כמאתיים שנים קודם לכן. על פי מסמכי הקונסוליה האוסטרית, המשפחה הייתה תחת חסות הקונסול משנת 1877. בשנת 1903 נדרש חיים למסור פרטים לקונסול יעקב פאסקאל על עבר משפחתו. בתחקיר הנמצא באוסף תעודות הקונסוליה, מסר חיים כי אביו יוסף נולד ביפו בשנת 1869, ונפטר בשנת 1899. סבו יצחק נולד בירושלים בשנת 1806, ובשנת 1836 התיישב ביפו.¹⁵ מקור המשפחה בגולי ספרד, והיא נדדה בערי אירופה והתיישבה ברגוזה.¹⁶ בשנת 1801 עלה ממנה לירושלים גם הרב רפאל יהודה מנחם לוי, המכונה יהודה מרגוזה (1879–1783), שכיהן משנת 1825 כרב הקהילה ביפו.

חיים למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ביפו, בבית הספר של ‘כל ישראל חברים’, ובגיל צעיר החל לעסוק במסחר. הוא הצטרף לאגודת הנוער הספרדי שפעלה בחשאי בתקופה העות’מאנית, היה חבר ועד הבניין להקמת בית הכנסת ותלמוד תורה ‘שער ציון’ בנווה שלום, שימש שנים כיושב ראש ועד העדה הספרדית ביפו, וחבר בוועד העזרה למגורשי יפו ותל אביב במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה נבחר כציר באספת הנבחרים הראשונה. הוא מילא תפקידים ציבוריים כיושב ראש ועד שכונת רמת־השרון בתל אביב (רחוב החשמל), חבר ועד לשכת המסחר, יושב ראש מועצת ‘בנק קופת עם’, חבר הנהלת ארגון בעלי בתים וסגן יושב ראש המועצה הדתית בתל אביב.¹⁷ בשנת 1911 ייצג את סוחרי יפו בנושא מימון דמי שכירות חנויות מול הבנק הצרפתי ‘קרדיט ליאונה’,¹⁸ ובשנת 1926 ארגן את אספת בעלי הבתים בתל אביב לקראת הבחירות לעירייה.¹⁹

לצד פעילותו הציבורית עסק חיים מוטרו במסחר אתרוגים בו עסק אביו עוד במאה התשע עשרה. הוא שיווק לאירופה את אתרוגי ארץ ישראל, בעוד יהודה ליב סלאנט מכר אתרוגים מקורפו ומרוקו.²⁰ מחלוקת סוערת פרצה בין הרבנים על כשרות האתרוגים. בעיתון ‘הלבנון’ פורסמה הודעה למוכרי האתרוגים בארץ ישראל ש“לא ייקחו אתרוגי קורפו למצווה בחג, גם אם יהיו בזול”.²¹ אביו יוסף מוטרו דאג לקבל אישור מרבני ירושלים לאתרוגי הארץ שמכר, ובאוגוסט 1892 פורסמה ידיעה בעיתון ‘חבצלת’ מטעם הרב יהושע דיסקין, וראשי הקהילות הספרדית והאשכנזית בירושלים, על כך שפרדסי האתרוגים של מוטרו נבדקו באופן יסודי בידי הרב נפתלי הרץ מיפו, ועצים שאינם כשרים נעקרו מהשורש.²² ימים ספורים לאחר מכן פורסמה בעיתון ידיעה על כך שאתרוגי סלאנט הם הכשרים, ואילו הרב נפתלי הרץ שהכשיר אותם “איננו מבחין בין אילן מורכב לשאינו מורכב, כי לא למד מלאכה זו”.²³

על תולדות המחלוקת בנושא כשרות האתרוגים, וחלקם של הרבנים הידועים רבי יהודה אריה ביבס ורבי יהודה הלוי (מרגוזה) בהכשרת אתרוגי קורפו, נכתב במאמרים שונים.²⁴ המחלוקת, שהחלה בשנות הארבעים של המאה ה־19, הייתה אמנם הלכתית, אם אתרוג מעץ המורכב על גזע לימון הוא כשר, אך בבסיסה עמד מאבק מסחרי בין סוחרים אמידים באירופה ובארץ ישראל שנתמכו בפסיקות מפולפלות של רבנים. הרב נפתלי הרץ הלוי, ששימש כרב הקהילה ביפו, אישר את כשרות אתרוגי מוטרו, ואילו הרב שמואל סלאנט, מנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים, את אלה של בני משפחתו שיובאו מקורפו. לסוגיה נכנס גם הרב יחיאל מיכל פינס, שנשלח לארץ מטעם ועד ‘מזכרת משה מונטפיורי’, והוא כידוע היה בעל פרדס ביפו בו גודלו אתרוגים.

מסחר האתרוגים היה נושא למאבק דתי ומסחרי בין יהודים אשכנזים וספרדים במשך דורות, אולם הפולמוס הגדול התעורר במחצית הראשונה של המאה ה־19, והסעיר את יהדות אירופה במחצית השנייה של המאה. אתרוגי קורפו שנחשבו ליפים ומהודרים, הובאו לקהילות אירופה וכבשו את השוק. כשהחלה נטיעת אתרוגים בידי ראשוני הישוב העברי בארץ, הפכה המחלוקת למאבק מסחרי. הפולמוס התעצם בשנים 1878–1875, בין רבני ליטא, שרוב הישוב האשכנזי בארץ השתייך אליה. סוחרי האתרוגים היוונים שהיו קרטל מאורגן, העלו את מחיר האתרוגים לקראת סוכות תרל"ה (1875). המצב שבו רכישת אתרוג אפשרית רק לבעלי ממון, הביאה לפסיקה רבנים כי כשרות אתרוג קורפו מפוקפקת, וחרם הוטל עליהם כדי לפגוע בקרטל. חיים מוטרו המשיך את עיסוק אביו והיה שותף עם יצחק נחום לעווי וזעליג לידער בבית מסחר לאתרוגים שגודלו בארץ.²⁵ ביוני 1903 פורסמה בעיתון ‘השקפה’ הודעת השותפות שייבאה הדסים ולולבים מאיטליה ואלכסנדריה,²⁶ ובמאי 1904 פרסם מוטרו מודעה בעיתון על הקמת חברה עצמאית שלו בלבד בשם ‘אגודת בית מסחר אתרוגים מכל ארץ הקודש’.²⁷ ביוני 1908 התפרסם כי הוא ואחיו ניסים ירשו את בית המסחר של יצחק נחום לעווי שנפטר.²⁸

בכתבה בעיתון ‘הדאר’ על תולדות מסחר האתרוגים, מתוארת התפתחות הענף “בכלכלה הלאומית שלנו שאלפי משפחות מתפרנסות ממנו”.²⁹ לברי הכותב הוא היה מונופול של “כלי קודש” וכמה “משכילים תורניים” בראשית המאה ה־19, והחל לקבל צורת מסחר מסודר בידי “פירמות” שהוקמו בראשית שנות השישים. “וכנהוג בכל תעשייה שררה גם במסחר זה התחרות וגם בענף זה בלעו ‘התנינים’ את הדגים הקטנים ואחד נתמלא מחורבן חברו”. הכותב מתאר כי “הראשונים שהניחו את היסוד למסחר בארץ היו הספרדים מוטרו וברוך שנתעשרו בו”, והצלחתם עוררה את האשכנזים להתחיל במסחר האתרוגים. הוא תיאר את התחרות:

עד מהרה נתרבו הסוחרים שכל אחד ואחד מהם השתדל להרבות את מספר לקוחותיו והיו מתחרים זה בזה ‘ובעידנא דריתחא’ של התחרות לא היו מבחינים בדברים, וכל אחד השתדל למצוא פגם באתרוגי רעהו. בייחוד גדולה הייתה התחרות בין סוחרי האתרוגים האשכנזים והספרדים. הראשונים היו יותר זריזים, ובזמן מועט דחקו את רגלי הספרדים, נתהוו לרגלי זה כמה סכסוכים ולא פעם אחת אסרו חכמי הספרדים את אתרוגי הכפרים שמהם קנו הסוחרים האשכנזים את אתרוגיהם, ורבני האשכנזים אסרו את אתרוגי יפו שבהם עשו הסוחרים הספרדים מקנה וקניין.

לצד הפעילות המסחרית פעל כאמור מוטרו ביפו. בשנת 1934 פורסמה כתבה בעיתון ‘דאר היום’ שכותרתה “מפנקסו של רפורטר: עיריית יפו מה יהא עליה”.³⁰ הכתב תיאר את עיריית יפו כ“אחד המוסדות הציבוריים היחידים בארץ שנשארו מאז ומעולם בבחינת ספר חתום בעיני הציבור הרחב”. איש לדבריו לא ידע על המרחש בתוך כותלי הבית הגדול שבשדרות המלך ג’ורג', וסודיות מיוחדת במינה עוטפת את המוסד הציבורי הזה ואת פקידיו. עורך העיתון דרש מהכותב להתעניין בעיריית יפו ולכתוב על המתרחש בה, והוא “נזכר לפתע במוהיקני האחרון שנשאר לפליטה לישוב העברי בעירית יפו”, וראיין את חיים מוטרו בחנותו שברחוב בוסטרוס. לדבריו שמע ממנו כי מוסדות הישוב “אינם מתעניינים כלל על הנעשה ביפו, ומעולם לא רצו לדעת”. הוא נותר יחיד לאחר פרישת דיזנגוף, ולא מצאו מאז שעת כושר אחת כדי להיפגש אתו. הוא הסביר את השקפתו על הצורך ברכישת מגרשים ובתים ביפו, במקום לבזבז עשרות ומאות אלפי לירות על אדמות שוממות וחרבות, בלי כבישים ובלי מים, שיתרונן היחיד הוא שהן נמצאות מצפון לתל אביב. הוא דגל בפיתוח דרום יפו ואכלוסה ביהודים, כדי להשיג רוב “ולהפכה לתל אביב שנייה מדרומה של יפו”.

מוטרו דבק בעקביות בעמדתו כי חייבת להיות נוכחות יהודית מסיבית ביפו מטעמים לאומיים, גם לאחר מאורעות ‘המרד הערבי’ בשנים 1939–1936, שהגבירו את המתח בין היהודים לערבים. כשגברו דרישות השכונות להפרדה מיפו וסיפוח לתל אביב, במאי 1936, התבקש לסייע בנושא, אך בפגישה עם סגן מושל המחוז הביע את עמדתו שאין לקרוע את השכונות מיפו. לדברי תמיר גורן, “הוא האמין כי התעצמות כוחו של הישוב העברי ביפו תביא לתוצאה הרבה יותר חשובה מבחינה ציבורית־לאומית מאשר הרחבת שטחה של תל אביב במספר שכונות נוספות”.³¹ עם זאת, הצהיר כי יקבל כל החלטה בנושא. הוא המשיך בתפקידו כחבר מועצה עד פיזורה ב־13 בדצמבר 1938, כשנותרה ללא קוורום לישיבות עם התפטרות אדמונד רוק.

בשנת 1911 פרסם חיים מוטרו את בית המסחר לאתרוגים שלו ביפו כגדול ומפורסם בכל העולם.³² אחיו ניסים החל לפעול אתו במכירת אתרוגים, אך הם נפרדו וחיים פתח חנות גלנטריה ברחוב בוסטרוס 34 (רחוב רזיאל), ובשנת 1929 פתח בית מסחר גדול לגלנטריה ברחוב נחלת בנימין 33.³³ ביו השאר עסק ביבוא תרופה “לשמירת רעננות עור הראש ולהגנה נגד נשירת שערות” ששווקה ברחבי הארץ.³⁴ חיים נפטר ב־7 באוגוסט 1960 והלווייתו יצאה מבית הכנסת הספרדי ‘אהל מועד’ ברחוב שד"ל.³⁵ אחיו ניסים מוטרו המשיך במכירת אתרוגים ופתח בית מסחר לאתרוגים, לולבים והדסים ברחוב גרוזנברג 9.³⁶ בניו יצחק ויוסף המשיכו בכך ברחוב אלנבי 97, ולאחר מכן ברחוב יסוד המעלה.³⁷