לעיתון היפואי ‘פלסטין’ היה תפקיד משמעותי בהסתה נגד הציונות והעלייה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. עם זאת, זה לא מנע מבעליו עיסא אל-עיסא להשכיר את ביתו למוסד ציוני תמורת דמי שכירות הגונים. בבית משפחתו ברחוב יפת 18, נחנך ב-26 ביולי 1903 הסניף הראשון בארץ של בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), חברת בת של אוצר התיישבות היהודים של ההסתדרות הציונית העולמית שנוסד בשנת 1898. הבנק הוקם כדי לסייע בקידום יוזמה עסקית בפיתוח הארץ, בתעשייה, בבניה ובחקלאות. הסניף ביפו שנוהל בידי זלמן לבונטין, שכן בקומה השנייה בבית משפחת עיסא אל-עיסא שהיה מייסדו ועורכו של העיתון ‘פלסטין’, שופר התעמולה נגד הציונות מאז החל לצאת לאור בשנת 1911. היהודים מימון עמיאל ואהרון מויאל והנוצרים היוונים-אורתודוכסים היו הראשונים שבנו חנויות ומחסנים על חפיר החומה מחוץ לעיר העתיקה, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19, על הדרך שהובילה לעזה.¹ את דירתו המפוארת בקומה השנייה, שנבנתה על קומת מחסני אביו מיכאל, בנה עיסא אל-עיסא בשנת 1900, על פי עצומה ששלח באותה שנה לחצר הסולטן.² אביו מיכאל היה מעשירי הנוצרים האורתודוכסים ובעל מפעל סבון ששכן מערבית לבית, בתחום העיר העתיקה, לימים חלקו הצפוני של מועדון ‘כליף’.³ הוא היה צמוד למפעל הסבון של קרוב משפחתו בשארה דבאס, שהיה מעשירי יפו הבולטים ותרם לבניית כנסיית ג’ורג' הקדוש בשנת 1871 (ברחוב פסטר).⁴

עיסא אל עיסא (1950–1878) נולד ביפו למשפחת סוחרי שמן וסבון עשירה, שהשתייכה לקהילה היוונית-אורתודוכסית. היא לא הייתה תלויה למחייתה במוסדות הקהילה, ולא התגוררה בבתים השייכים לה כרבים מבני הקהילה. הוא התחנך לראשונה בבית הספר הצרפתי הקתולי ‘פרייר’, אך המשיך בבית הספר היווני-אורתודוכסי בעיירה קיפטין שבסוריה. הוא היה המוסד המוביל לבני הקהילה באזור.⁵ בני הקהילה היוונית-אורתודוכסית ראו עצמם כאינטליגנציה מובילה בשלהי התקופה העות’מאנית, ולקחו חלק נכבד בהתעוררות הלאומיות הערבית ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. על רקע זה ייסדו עיסא ובן דודו יוסף את העיתון בינואר 1911, במטרה לעורר את הזהות הפלסטינית העצמאית, וההתנגדות לציונות והעלייה. עיסא שימש כעורך הראשי, ויוסף שימש כעורך משנה. בכתיבה עיתונאית החל עיסא עוד בשנת 1897 כשלמד באוניברסיטה האמריקאית בבירות. הוא פרסם עם חבר כתב עת לו קראו ‘העילית’. עם סיום לימודיו שימש כמזכיר בקונסוליה הפרסית בירושלים, וכמתורגמן הכנסייה הקופטית. הוא עבר לקהיר לשמש ככתב בעיתון ‘אל-איקלאס’, ובמקביל עבד גם כמנהל חשבונות בנציגות סודאן בקהיר.

מהפכת ‘התורכים הצעירים’ בשנת 1908, הביאה את עיסא להצטרף למאבק הערבים בכנסייה האורתודוכסית נגד השליטה היוונית בה. הוא ראה את שורשיה במורשת הביזנטית של המזרח, בניגוד לכנסיות הקתולית והפרוטסטנטית ומורשתם הצלבנית. ככזה הוא לא ראה עצמו כחלק ממיעוט נוצרי בן חסות אלא בן לעילית הפלסטינית. האורתודוכסים, וביניהם עיסא, חשדו בנטיות הציוניות של ‘מפלגת האחדות והקדמה’ שהובילה את המהפכה באיסטנבול והחלו להטיף לפאן ערביות והתנתקות מהמורשת העות’מאנית. אחיו יוסף וחליל אל-סכאכיני הנהיגו את הדרישה מהכנסייה למנות ערבי כבישוף ולא רק יוונים כנהוג בה.

העיתון הראשון יצא לאור ב-1 בינואר 1911, בחגיגה אליה הוזמנו כל נכבדי העיר. עיסא רכש את מכונת הדפוס בירושלים והתקין אותה בסיוע עובדי מפעל ‘וגנר’ הטמפלרי. מערכת העיתון החלה לפעול בחנות ברחוב בוסטרוס, מול הבנק העות’מאני (רזיאל 8), ולאחר השלמת בית בוסט בשנת 1933, עברה מול ביתו של עיסא, ברחוב יפת פינת רבי פנחס. העיתון החל את דרכו בפרסום כתבות בנושאי הפטריארכיה האורתודוקסית של ירושלים, ונאבק נגד ההגמוניה של הכנסייה בירושלים שהאפילה על זו של יפו, אך שנה לאחר הופעתו החל לכתוב נגד התנועה הציונית בה הייתה טמונה סכנה לדעתו. הוא כתב נגד ההתיישבות היהודית, ותקף את תושבי פתח-תקווה הגוזלים לדבריו את מי הירקון. לדברי עיתון ‘החרות ירושלים’ נכתב בעיתון ‘פלסטין’: “לא די להם ליושבי פתח תקוה המניע עם המשאבה הגדולה שהרכיבו על נהר העוג’ה ואשר כוחו הוא כח של 120 סוס, אלא עוד הלכו בימים אלה ויזמינו אצל האחים וגנר עוד משאבה גדולה בכוח 70 סוס למען שיספיק להם להשקות את אלפי הדונם שלהם”.⁶ בתגובה נכתב בעיתון ‘החרות’:“העיתון הצורר ‘פלשתינה’ מתנפל על היהודים מידי פעם בפעם בהפיצו חדשות כוזבות העלולות להטיל איבה בינינו ובין שכנינו המוסלמים”.⁷ העיתון ביקש מקוראיו לחדול מקריאת העיתון הצורר, ולא לפרסם בו ואזי הוא ייסגר מיד, “ובפרט אם בנק האפ”ק יחפש לו מקום יותר מרכזי ויעתיק את מקומו מהבית השייך למשפחת בעל העיתון הנ“ל ואז יפסק גם השפע הניתן למשטינינו בכסף יהודים, כי האפ”ק משלם שכירות הבית כפלי כפליים משוויו". בעקבות התסיסה וליבוי היצרים שעוררו מאמריו של אל-עיסא בקרב כל העדות, נסגר העיתון בהוראת השלטונות העות’מניים והוא הועמד למשפט ונדון לשלושה ימי מאסר. חודש לאחר מכן הותר לו לחדש את פרסום העיתון לאחר שהבטיח “להיות נאמן ולא להסית את האוכלוסייה”.⁸

במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה עיסא אל-עיסא לאנטוליה. הכתרת פייסל בן השריף חוסיין למלך הממלכה הערבית של סוריה הגדולה בידי הקונגרס הסורי הלאומי, ב-7 במרס 1920, עוררה גל של התלהבות לאומית גם ברחבי הארץ. אינטלקטואלים מקומיים הגיעו לדמשק לסייע לגל ההתעוררות וביניהם האחים אל-עיסא. לאחר גרוש פייסל מדמשק, ב-28 ביולי 1920, חזרו האחים ליפו. בפברואר 1920 הגיעו שמואל טולקובסקי ומאיר דיזנגוף להסכם עם ההנהגה המוסלמית ביפו לקראת יציאת משלחת ערבית ‘לקונגרס פריז’,⁹ אלא שהמנהיגים הערבים שחששו ממסע הסתה שיעורר העיתון ‘פלסטין’ נגדם, אם יצא לאור מחדש, דרשו ששלטונות המנדט לא יאפשרו את פרסומו של העיתון. חרף הבקשה, האישור ניתן ומסע ההסתה בעיתון נגד מנהיגי המוסלמים הביא לנסיגתם מההסכם. לדברי שמואל טולקובסקי, במכתב לנציב העליון, עיסא שימש כמתרגם צרפתית ואנגלית של המלך פייסל, ואחיו יוסף הגיע בעקבותיו לדמשק כדי להמשיך בפרסום העיתון. המכתב נכתב בעקבות שיחה עם הנציב העליון על הסכנה הטמונה במשפחה ובעיתון.¹⁰

הבנק המשיך לשכור את הבית עד ינואר 1922, כשעבר למשכן חדש בשדרות המלך ג’ורג' (שדרות ירושלים 6). הצלם פרנסואה סחולטן צילם את עיסא אל-עיסא ואת בנו הקטן בדירתו בביקורו ביפו בראשית שנות העשרים. את מקומו של העיתון ‘פלשתין’ כמייצג הקיצוניות הערבית תפס בשנות השלושים העיתון ‘אלג’אמעה אלערביה’, עיתונו של המופתי חאג' אמין אלחוסייני. ‘פלשתין’, שתואר בעיתון ‘הירדן’ “כמסודר ומאמריו כתובים בצורה יותר אירופאית”,¹¹ הפך לביטאון מחנה האופוזיציה למופתי בראשות ראע’ב נשאשיבי. עם פרוץ ‘המרד הערבי’ באפריל 1936, והתגברות המאבק הפנימי בין המחנות ביפו, שלווה באיומים ומתקפות הרג, נמלט עיסא לביירות בשנת 1938 כשניסו הקיצוניים לחסלו. הוא נותר בביירות ומת בה בשנת 1950. בן דודו המשיך להוציא את העיתון עד שנת 1948. הקומה העליונה בבית שוחזרה ושומרה בתכנון אדריכל נאור מימר, ומשמשת היום אולם אירועים מפואר.¹²

בית אל-עיסא ובנק אפ"ק ברחוב יפת 18

עיסא אל עיסא ובנו. צילום פרנק סחולטן, 1922/3

משרדי העיתון ‘פלסטין’ בפינת רחבות יפת ורבי פנחס