¹

שאלה י"ח: הֲרכשו להם האכרים עד עכשיו נסיון בגדול גפנים והאם השביחו ע"י כך את הכרמים, ומה הן התוצאות של ההשבחה?

תשובה: הזמן הורה לנו הרבה, הספקנו להסתכל בכל מיני הרפתקאות, והנסיון לִמדנו, כי לא כל האדמות, אפילו היותר טובות מסוגלות לנטיעת הגפן. צריך להִזהר מאדמה הנסדקת בקיץ, מאדמה שלא סופגת היטב את המים בחורף, מחלקה המצמיחה חִלפָה מצרית, גם האדמה שבה יגדל הצמח “סירה”,² אינה מוצלחת ביותר. הכרמים המוצלחים ביותר הם באדמת השפלה במקום שהאדמה נוחה לחרישה, ובעומק של שלשים ארבעים ס“מ נמצא קרקע דשן ומחלחל. בהרים – צריך להזהר: מאדמה המכילה סיד יותר מהמדה, ומצדי ההר הזקוף היורד לצד צפון, הסובל מקרני השמש. בחירת המינים לפי האדמה והאקלים זהו אחד העקרים. כמו כן להמנע מלנטוע כרם ממין אחד לבד, אלא לערבב שורות שורות ממינים אחדים ביחד. בשפלה – דרושה דוקא שִׁטת “הגביע” בזמירה. בהרים – אפשר להשתמש גם בזמירה ארוכה. בנוגע לזִבול הכרמים מוטב לעשות זה מוקדם למען שיספיקו הגשמים לפעול על הזבל ונחוץ לדַיק שבשנת הזִבול יַחרשו היטב היטב בתחילת הקיץ, כדי לשמור על לחלוחית הזבל הנִתן, ואם הזבל נמצא באדמה יבשה, אז שרשני הגפן שהתרבו ע”י פעולת הזבל, נשרפים ומביאים נזק רב לגפן. בנוגע לשרשים – ידוע כי השרשים השטחיים מביאים כליה על הגפן, ולכן צריך לשים לב, שבמשך שלש ארבע שנים להסיר את השרשים בדיקנות. לשמור על שלמות הכותרת ולא להסיר שום נִצן ירוק, וכמה שלא תִתן הגפן נִצנים – להשאירם עד הזמירה הבאה, מפני שהם מביאים תועלת רבה לגפן בהרבה מובנים. אל לִקטום את ראשי הדליות בצִפרנים באביב, כפי שמיעצים אי אלו מומחים שלא נִסו באקלימנו. להשתדל לחרוש עד כמה שאפשר פחות במחרשה צרפתית בעלת כנף, ולהרבות בחרישה ערבית, ובפרט החרישות האחרונות. כַּנות מורכבות נותנות תמיד יותר פרי מאשר זמורות נטועות ישר, בלתי מורכבות, ועם זה צריכים להזהר מכנות האמריקאיות מפני שלא כל המינים מתאימים לאדמתנו. בשני מיני כנות כבר נכוֵינו: אֵרמון־ריפֶסטְריס, חסרונו שאינו מסתפק בכותרת שלו ושולח סביבו זוללים מתוך האדמה בכל שנות קיומו ובזה יביא נזק שאין לשער. רִפֵּריה. אינה יכולה להתקים בראשון לציון. הזַקֶט, טוב פה באיזה מובנים. במקום שאין חשש לפילוקסירה טוב להשתמש במין “חברוני” לכנות, המין הזה מוכשר מאד להרכבה.

מכל השִׁבוחים אנו מוצאים כי במדרגה העליונה עומדת הזמירה, וכדאי לדבר אודותיה בהרחבה.³ מתוך השיטות המרובות והנסיונות המשונים באנו סוף סוף לידי מסקנה כי פה בארצנו שיטת “הגביע” היא היותר טובה, והנִמוק הוא: הכותרת הנבראה ע“י זמירה זו מצילה על גזע הגפן ומצילה אותו ממכת שמש שזה עלול לקבל. גם האשכולות מוצאים להם מחסה בפְנים הכותרת העבותה ואין השרב שולט בהם, מה שמשמש תריס בפני פורענֻיות החמסין המצוי בארצנו, והיו מקרים כאלה שהאשכולות נשדפו ונאבדו לגמרי. גם בשיטה זו, “הגביע”, ישנם מקילים ומחמירים במספר העינים שצריך לתת לכל אצבע. ואנו חלקנו עם המחמירים ביותר ומשאירים בצמצום שתי עינים על כל אצבע, משני טעמים: ראשית – לשמור על כותרת מרוכזת, שכפי הנזכר זה הוא תריס מפני השרב, ושנית – כי כל עין מיותרת מרחיקה את הזרוע מדי שנה בשנה מהמרכז ובמשך השנים אין כבר מקום לחרישה ועִדור, ובעל כרחו מחויב הכורם לחשוב ע”ד עקירת הכרם. הופעה כזו כבר ראיתי ביבנאל במקום שהכרמים עודם צעירים מאד.

בהרים במקום שנוטעים גפנים על המדרונות, נופלים ברובם הטעמים האלו, ושם אפשר לתת שני מיני זמירות: במקום שאפשר לחרוש ולעדֹר, מובן ש“הגביע” זוהי השִׁטה היותר טובה, אך על הגדרים ועל הסלעים מוטב לבחור במינים הדורשים זמירה ארוכה, היינו משאירים מלכתחילה דליה אחת ארוכה, מניחים אותה על הגדר ובסופה נותנים להתפתח לשתי זמורות. בשנה השניה משאירים מהן שתי אצבעות אחת משתי עינים והשניה משמונה עינים, ומובן שהאצבע הקצרה צריכה להיות יותר קרובה לגזע, כי היא היא היורשת את המקום לשנה הבאה, והארוכה נזמרת לגמרי אחרי הנִצול, ועל ידי זמירה כעין זו בשִׁטה נכונה, אפשר להפוך הר שמם לגן עדן.

שאלה י"ט: איך הוא מצב הכרמים כעת?

תשובה: מצב הכרמים כיום הזה משונה מאד, תהפוכי הזמן פגעו בהם לרעה. שנות המלחמה העולמית שללו מרוב האכרים את האפשרות לעבד את הכרמים כהוגן, נוסף לזה הארבה, שהתנפל וכרסם את הדליות בעודן באבן, השאיר מעין קֶטֶב⁴ בכרמים והם ירדו פלאים, ובכל זאת אם נמצאים כאלה שמשקיעים את הונם בכרמים – הריהם מוציאים גם כעת עד ארבעה וחצי קנטר מדונם, ויש מהאכרים שהמשבר הנוכחי שבר אותם לגמרי וכרמיהם עזובים וקוץ ודרדר עלו בהם.