פרק א 🔗
כבוא האכרים הראשונים לפני שלשים שנה להתישב בארץ, לא חלמו כלל ע“ד [על דבר] נטיעות, כי הלא מארץ רוסיה ורומניה מוצאם, ארצות אשר הזריעות הן העיקר שמה ועצי פרי טפלים להן. הנסיונות של זריעה שעשו על אדמת ראשון לציון המתישבים הראשונים לא הצליחו. האדמה לא היתה מוכשרת לתבואה בכלל, ובפרט לפי סוג העבודה שהנהיגו האכרים החדשים. היאוש החל לתקף את החלוצים, ויתחילו לחפש אחרי איזה ענף או מקצוע חקלאי המתאים לאדמה הכחושה והיבשה. כשהתבוננו בסביבה, ראו שעל אדמת החול שבין יפו וראשון, נטועים זעיר שם כרמי גפן, ובמקוה ישראל גם כן כבר מצאו איזה כרמים. הכרמים ההם נתנו דחיפה קלה למתישבים ויחליטו לנסות את כֹּחם בנטיעת גפנים, וכאשר שלח הנדיב את עזרתו להישוב הקטן ושאל את ה”ראשונים" במה יכול לתמוך בהם, הראו המה על הענף הזה והדבר מצא חן גם בעיני הנדיב, כי הלא צרפתי הנהו וצרפת היא אם הגפן!
במשך זמן קצר כבר נִכר היה בולמוס של נטיעת גפנים על אדמת ראשון, ואחרי ראשון החרו החזיקו גם בני זכרון, וכעבור איזה שנים נאחזו בו גם גדרה, פ"ת, ואחרונה אחרונה – רחֹבות.
הנוטעים הראשונים כידוע גִששו כעִורים קיר, לקחו מכל הבא לידם אם רק בשם גפן נקרא, ונטעו. אחדים לקחו מהערבים השכנים. אחרים מחברון הביאו מינים מקומיים מעורבים, אשר רק לאכילה המה טובים ואופן הטפול בהם משונה, מפני שצריכים הם להיות נשענים על כלונסאות ונטועים במרחקים גדולים אחד מהשני, ו“הראשונים” לקחו להם לדוגמא את כרמי מקוה ישראל הנטועים על פי נוסחה צרפתית – צפופים, עשו כמוהם ולא הצליחו, ובלעדי זה לא התאימו המינים האלו למטרה העִקרית – לתעשית יין. אם כי אחדים הביאו לנטיעה זמורות ממקוה מהמינים הצרפתים, אבל גם פה לא עשו תושיה, כי המינים היו כל כך מעורבים בלי סדר, וכל כך שונים – לבן, שחור, אדֹם, מבכירים עם מעפילים, וגם ריחם היה משונה ממין למין, והכל יחד בערבוביה, עד שגם מאלה אי־אפשר היה להתחיל בתעשית היין.
המורים ששלח הנדיב, צרפתים מלידה, היו מאלה שגמרו חוק לִמודם בתור גננים של פרחים, עצי קישוט, וגני נוי לאצילים, אבל את עבודת הגפן לא ידעו.
ולכן משונים היו פני הכרמים הראשונים! לחרוש בסוסים כמעט אי־אפשר היה, מפני שלא השגיחו בנטיעה ליַשר השורה, לא מתחו קו, אך נהגו בשוָרים והם עשו חריץ כפי חפצם ולפי החריץ הזה חפרו בורות, ובבורות גופא, כדי היות יותר בטוחים, נטעו שתי זמורות לשני עברי הבור, ועל פי רוב יצא שהן היו בנות מינים שונים. נוסף לכל זה כאמור, לא היה שום מורה דרך לזמירה, וכל אחד זמר את כרמו לפי השיטה שברא בעצמו, היוצא מזה “שקִוו לעשות ענבים ויעשו באושים”,2 וככה עברו שש שנים רצופות, וכאשר שלח הנדיב אנשים מומחים לעשות את היין במרתפו אשר בנה בראשון, מצאו שצריכים לברוא מחדש כרמים המתאימים לתעשית היין.
והתחילה התקופה השניה להגפן. כבר ידעו האכרים והרגישו היטב בעצמם שעבודתם פסולה, ורק אז התחילו להכין את האדמה לפני הנטיעה – לחרוש אותה עמוק במחרשה מכנית, או לעדור במעדרים להוציא היבלית שעשתה שמות בכרמים הקודמים, לנטות קו ולסמן לאורך ולרחב בדַיקנות נמרצת, בחשבון שאפשר יהיה לחרוש לכל הרוחות. התחילו לבחור עוד בקיץ את המינים הדרושים לנטיעה ולסמנם, בכדי שידעו בחורף הבא מה לקרב ומה להרחיק, ובהגיע תור רחֹבות, כבר מצאו הנוטעים דרך כבושה במקצת לפניהם והתחילו שם בנטיעות על פי הנוסחה החדשה.
והנדיב אמר לרפאות את הכרמים הישנים עד כמה שאפשר, כי צר היה לו לעקור את כלם אחרי יגיעה של כמה שנים, ולכן חִפש ומצא איש כלבבו, צרפתי מלומד ובעל מרץ והוא הציע להרכיב את כל הכרמים במינים צרפתים משובחים. אבל בזמן ההוא כבר פשטה מחלת הפילקסרה על כל כרמי אירופה ואי אפשר היה להכניס משם זמורות לארץ שבה עוד לא שלטה המחלה, אבל נזכר הברון שלפני שנים רבות היה בהודו אצל נסיך אחד, שהביא זמורות מצרפת, עוד טרם בוא המחלה להודו ויסעו מטעם הנדיב וימצאו באמת כי המינים ההם חיים וקַימים שמה, ויזמרו זמורות ויארזו ויחבשו בכל מיני תחבולות של שמירה ויביאו מכל המינים: קברנה סוביניון, קברנה פראנק, אַלבֶק, וֶרדו, סֶמִיון, סויבנין, ואחרי כל הרפתקאות ותלאות שסבלו בדרך הרחוקה הובאו הזמורות חצי מתות לארצנו. אבל בין כך אֵחרו את מועד הנטיעה, ולפיכך שלחו אותן ליסוד המעלה, ששם היה בית שלחין להנדיב על שפת ים החולה, ועל ידי מרצו הגדול של אחד מחלוצי הישוב (מר ו')3 הצליחו להפיח רוח חיים בהדָלִיות היבשות, הצילו אחדים מכל מין, ובמשך שנה אחת הצליחו להרבותם במִדה כזו, שבשנה שאחריה הובאו כבר מיסוד המעלה לראשון עשר פרדות טעונות משא זמורות מהיחסניות ההן. הימים היו ימי שבט, ימי גשמים תכופים ואורחת הפרדות אֵחרה בדרך ימים רבים. וכשהביאו אותן לראשון היו הזמורות כמעט יבשות ושם התחילו לטפל בהן ולהחיותן.
על הזמורות האלו התנפלו כורמי פתח תקוה, ראשון לציון, רחובות, ואדי־חנין, גדרה, ויגשו תיכף להרכבת גפניהם, ותקותם שעל ידי ההרכבות ההן לא תשלט הפילוקסרה בכרמינו. התיזו את ראשי הגפנים הזקנים, הרכיבום, חָבשום וחִתלום ויכסום באדמה. אבל גם איש מהכורמים לא ידע את המלאכה הזאת על בוריה, ולכן לא קלטו רוכבים רבים מאד, וגם אלה שעשו את מלאכתם באֹפן טוב לא הצליחו, כי הלא היו הזמורות חצי מתות, והכַּנות היו כבר מגודלות יותר מדי, ובכל זאת אחרי שנתים נמצאו כבר במושבות כרמים כאלו שמומחים רבים העידו עליהם שאינם נופלים מכרמי אירופה המשֻׁבחים.
פרק ב 🔗
א) הגפן האמרקאית 🔗
על הישוב הצעיר נחו צלָלים. נפוצה שמועה, כי על כרמי הגרמנים שבחיפה נראו עקבות ה“פלקסירה”. את האכרים תקפה מבוכה – מה לעשות? באיזה אמצעים לאחוז נגד צרה זו?
ולעזרה בא המדע, שהמציא תרופה נגד המחלה הזאת – זמורות אמריקאיות! הברון מִהר לשלֹח מצרפת הרבה אלפים מזמורות הללו, אבל הממשלה התורכית לא נתנה להכניסם, כי לפי חוקי תוגרמה אסור להכניס אל הארץ זמורות מארץ זרה, ולא רצתה הממשלה להבין, שבזמורות האמרקאיות רב טוב צפון למדינה מהם. מה עשתה? שרפה על חוף חיפה את אלפי הזמורות ורק איזו עשרות מהן נצלו באופן פלא מתחת ידי הפקידים.
בשארית הפלטה הזאת נמצאו המינים “ארמון רפסטריס”, “ז’קה”, ריפַּריה“, בראשון־לציון הרכיבו איזו מאות גפנים עתיקות, ומהן התפשט המין האמריקאי בארץ מתחילה ואח”כ נתקבלו גם חרצנים מהמינים האמריקאים. החרצנים נזרעו במשתלה בערוגות על מים, ובמשך שנתים הגיעו לידי כך, שאפשר היה לקחת מהם אלפי זמורות לנטיעת כרמים חדשים המובטחים נגד הפלקסרה. בראשון נברא שטח גדול של גפנים אמריקאיות, שזקוקים היו להרכבה. אבל באיזה מינים? שאלה זו פתרה הפקידות ע"פ צו מגבוה…
כמובן שגם כאן לא נִקה הישוב הרך משגיאות. לא כל המינים האמרקאים מתאימים לאדמתנו ולאקלימנו והא ראיה, שכל כרמי “ריפַּריה” התנַונו במשך שנים אחדות, עד שמחויבים היו לעקרם. התפתח יפה “הז’קה”, וגם פריו מרובה, אבל יש מהרהרים עליו שאינו כל כך חזק נגד הפלקסרה. ל“ארמון רפסטריס” יש הרבה מעלות טובות, אבל גם חסרון יש בו, שהוא אינו מסתפק בהרכבתו ושולח שנה, שנה זמורות זר מתחת להרכבה. מרחיקים אותן, מקצצים והן שוב צומחות ומתרבות עד שנמאסת על הכורם עבודה זו.
שאלת המינים לא נפתרה עוד בבֵרור עד היום הזה, אבל מכל הערבוביה הגדולה של המינים הרבים בין בני שם ובין בני בלי שם, קבעו לבסוף למינים החשובים האלה: א) “קברנה סוויניון”, ב) “קברנה פרן”, ג) “מלבק”, ד) סמיון וסוויניון, ה) “קֵרִינְיַן”, ו) “בורדלו”, ז) “אליקנט”, ח) שני מיני מוסקט – לבן ואדֹם, ט) “פטי בושה”, י) שריד לא חשוב ממינים צרפתים לבנים מעֹרבים בלי שם. המינים האלו גדלים במושבות ותעשית היין מחזקת בהם מפני חשיבותם.
ב) ההרכבה 🔗
מלאכת ההרכבה נעשתה ביהודה לדבר רגיל, פשוט וקל לפי הערך. אך לא כן היה בזכרון־יעקב. שם האדמה היא מסוג אחר ואינה מסגלת לכסות בה את ההרכבות, לכן ההרכבה על המקום ההוא כבדה מאד ורק אחוז קטן נקלט מהן. ודוקא שמה באה המחלה תחילה ותשם את הכרמים היותר פוריים, שנוטעו מזמורות הארץ
מִכְּבר.
בזכרון נעשה הנסיון החדיש – להרכיב זמורות אמריקאיות בבית לפני הנטיעה “greffe de table” ואחרי כן לשתל אותם סמוכים במשתלה. באפן זה גדלו במשך שנה המון נטיעות מֻשרשות ומורכבות מכל המינים, די נטיעת מאות דונמים של כרמים.
ביהודה, מפני שבה יותר קל להרכיב על המקום ומפני ששום עקבות של פלקסרה לא נראו בה, הסיחו הכורמים את דעתם לגמרי מהמחלה הזאת, ורבים התחילו גם לנטוע שוב כרמים צרפתים ולהעמיד בסכנה את מטה לחמם.
באמת יש הרבה מגרעות גם באופן ההרכבה על המקום. אם, למשל, לא נקלט הרוכב תיכף, הגפן מתעבה ומתחזקת יותר מדי ואיננה מקבלת עוד הרכבה חדשה בנקל. מטעם זה פוגשים הרבה גפנים אִי מורכבות בכרמים לא צעירים. ועוד זאת: אם גם נקלטה ההרכבה, אבל מפני שהרוכב אינו בן גילו של הגזע וההבדל ביניהם גדול – לא מצליח חִבורים והגפן עומדת תדיר בחזקת סכנה – נגיעה קלה במחרשה והיא תשבר. או יש צעד אחד של הגזע יבש וזה מביא את הגפן למות פתאומי ע"י השבץ.
ואף על פי כן אין אנו בני חורין משעבוד אמריקאי זה, אבל עלינו להשתדל שגם פה, ביהודה, ינהיגו משתלות של זמורות אמריקאיות, המורכבות בבית ע"פ השטה של “greff anglaise”, שהרוכב והמורכב מתאימים בעביָם זה לזה, וכשהם מתחברים יחד החבור הוא תמידי, ואין למצוא אפילו את מקום חבורם. ואפשר מאד שזוהי תרופה נגד היונקים שמוצאת הגפן האמריקאית מתחת להרכבה, כמו שנזכר למעלה, כי מדוע צצים היונקים, אם לא מפני זה שהרוכב איננו יכל לקבל את כל השפעת הכַּנה? והתוצאה היא שהרבה מן הגפנים ממעטות בפריָן. ראיה לדבר היא זכרון יעקב – שם המורכבים נותנים הרבה פרי, ולכן יש לקוות שבקרוב יאחזו גם ביהודה בשִׁטה זו של המשתלות הנזכרות, בכדי להבטיח את קיום הגפן בארץ.
ג) המרחק בין גפן לגפן 🔗
חִלוקי דעות הרבה היו בנידון זה: אחדים החזיקו בשטה להרחיק כשלשה מטרים בין גפן לגפן לכל הצדדים, ואחרים השאירו רק מטר וחצי וגם פחות מזה.
הרבה התלבטו בשאלה זו עד שבאו לידי החלטה, כי הרוח היותר רצוי לפי עבודתנו – הוא שני מטר וכה מקובל כעת בכל מקום בארצנו.
ד) הגובה 🔗
גם פתרון השאלה – באיזה גֹבה נחוץ לגזֹם ולקצץ את ראשי הגפנים מעל לאדמה, הסֵבה זמן רב דאגה רבה. עד שנמצאה הדרך הישרה – לא לגזם את הגפן פחות מעשרים וחמשה סנטימטר מעל פני האדמה.
נוסף לזה הנהיגו הרבה כורמים לפתח באביב עוגיות [גומות] מתחת ראש הגפן, בכדי להמציא יותר אויר יבש לענבים, העלולים לחלות מכל נגיעה קרובה לאדמה רטובה מטל וכדי להציל את האשכולות מפטריות, המזיקות לפרי הרך.
ה) החרישה 🔗
אופן החרישה בכרמים השתנה במשך הזמן. בראשונה היו נוהגים לפתח בתחילת החֹרף גומות סביב לגפנים, לאסוף בהן מים עד כמה שאפשר ואת החרישה דחו עד אחרי הזמירה. כעת נוהגים לאגד יחד ולקשור למעלה את דָליות הגפן, כדי שיהיה די מקום לעבר במחרשה וחורשים חרישה מוקדמת, לא סמיכה ביותר, במחרשה הצרפתית.
אחרי הזמירה חורשים שוב במחרשה זו, אבל חרישה סמיכה עד שתֶלם מכסה תלם.
את הפעם השלישית חורשים באביב במחרשה ערבית קלה כדי שהאדמה תִשאר לכל ימי הקיץ החרבים תחוחה ומסֻגלה לשמר את לחותה. אחרי חרישה זו גומרים במעדרים את המקומות שנשארו בין השורות לא חרושים. ואז הוא זמן הכשר לפתיחת העוגיות מתחת לגפן.
ו) טיוב האדמה 🔗
איזו אדמה היא יותר מוכשרת לנטיעת גפנים בא"י? גם בשאלה זו התלבטו הרבה עד שבאו לאיזו מסקנה. ביהודה בחרו מתחילה בכל המקומות הגבוהים, שהם, כמובן, הכי כחושים, וכל חלקה טובה בבקעה השאירו, ולבסוף נוכחו לדעת, שאמנם אדמה כבדה, אדמת שֶׁלח, אינה מוכשרת לגפנים, אבל אדמת מישור ובקעות היא היותר טובה בשביל גפנים. רק יוצאת מן הכלל היא אדמה המגדלת חִלפָה מצרית,4 היא האדמה הנקראת נזז בערבית והממיטה אסון על הגפנים.
ז) הזמירה 🔗
שאלת הזמירה בשעתה העירה תשומת לב רבה בין הכורמים. נִסיונות מכל הסוגים המקֻבלים בעולם הכרמים, נעשו כאן, ואחרי שנים רבות נמנו וגמרו כי הזמירה היותר מתאימה לאקלימנו היא – זמירת ה“נָבלֶה”, הידועה והמקובלת כעת בכל המושבות – רק שתי עינים מפֻתחות להשאיר על הזמורה, אומרת שִׁטה זו, ולה מצַיתים.
לכאורה דרך סלולה ופשוטה, ואף על פי כן הזמירה נשארה ותִשאר עיקר העִקרים בעבודת הגפן, ואי אפשר למסור אותה לידי זרים.
בזמירה תלוי – קיומה, פֹּריותה ורעננותה של הגפן. עינו של בעל הכרם צריכה ללוֹת את ידי הפועלים המזמרים, כי שגיאה בזמירה, כיון שנעשתה אין לה תִקון.
ח) הזבל 🔗
שאלת הזִבול התפתחה רק בשנים האחרונות. בתחילה נמצאו בכל כפר ערבי מזבלות צבורות משנים רבות. הפלחים לא השתמשו בהן והאכרים באו בעגלותיהם ויקחו מן הזבל באין מפריע. כעת אין למצוא בכפרים זבל בכסף מלא. והשאלה מתחדדת יותר ויותר.
לפני שנה התחילו בנסיון של זֵבול בזבל ירוק יחד עם זבל חימי וכפי הנראה מהתוצאות, יש תקוה לטַיב את הכרמים בדרך זו, אפילו לבעלי אמצעים קטנים.
בזבל אֻרוה נוהגים לזבל בשני אופנים: יש שעושים גומות עגולות בעומק של 15 סנ“ט סביב לגפן, שמים בגומה בערך קופה אחת זבל ומכסים בעפר תכף, ויש שמשתמשים בעזרת המחרשה האירופית – פותחים תלמים עמוקים בערך עשרים סנ”ט בין שורה לשורה, מפזרים בתלמים את הזבל ומכסים אותם תכף ע"י מחרשה יותר קלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.