¹

(תשובות על שאלה 24. החקלאי אב צד 174–173)

על השאלה – אם אפשר להרכיב השזיף על השקד? אענה בחיוב. אני הרכבתי הרבה מהם ועלו יפה מאד וכבר נותנים העצים פריָם. ומה שנוגע להחִבור גם הוא מצליח. אף עץ אחד לא סבל מזה. וכן הדין במשמש ובחוח – כלם עלו יפה על השקד המר!

אבל שאלה אחת חסרה פה והיא לפי דעתי העקרית: באיזו הרכבה להרכיב? אף כי זו נכללת במקצת בשאלת הזמן – הרכבת חֹרף או קיץ.

כשמרכיבים שקדים על שקדים בחרף, אז ישנן מיני אדמות כאלה, ולפעמים שנים אי מוצלחות, שההרכבות סובלות בהן מאד. ואם מרכיבים על השקדים המינים המרוחקים קצת במשפחה כמו השזיף, המשמיש והחוח, אז הם סובלים מחולשת החִבור, ואין להן תקומה נגד רוח שאינה מצויה.

אבל אחרת היא אם ההרכבות קיציות הן. אחרי חרישות תכופות בקיץ, מרכיבים השקדים בירחי אייר, סיון, ותמוז בעינים ישנות תחת העור. אבל צריך להִזהר מן המנהג הרע, לפצֹע, לקַצץ או לכרות ענפים או ראש האילן המורכב, לא בזמן ההרכבה ולא לאחריה בעת שמכירים שההרכבה נקלטה. רק את זה מצאתי טוב ומועיל: כעשרים יום אחרי הקליטה לעשות כשני סנטימטר מעל ההרכבה שני חתכים בסכין כמו X. בתחילת הגשמים כורתים את העץ המורכב עד כעשרה סנטימטר מעל להרכבה, וממרחים את הפצע בשעוה. אחרי איזה זמן מתחילים לגדֹל זלזלים מהגזע. כמובן צריך להסיר רובם ביד, אבל תמיד לשמור על אחדים שישארו מתחת להרכבה, ולגדלם עם הרֶכב יחדו, ואך בזמנים תכופים לצבוט ראשי הזלזלים. בכדי לעורר את העין או הרכב לעבודתו, נחוץ מאד להשאיר איזה זלזלים עם ההרכבה יחד, אף בזמן שההרכבה מפותחה יפה, כי הנסיון הראה לי שבזה שהקפדתי לנקות יותר מדי ולהבריא את הרכב, החלשתי את השרשים והעץ נשאר חלש כל ימיו. ולפעמים ההזנה המיותרת פעלה על היונק שגידולו היה אי טבעי ונשבר מפני כל רוח מצויה. ובנוגע לשאלת הגִזום הורה לי הנסיון, שעצי פרי, מעין המדובר למעלה, טוב מאד לגדם בצִפֹּרן, לאמור: באביב ובימי הקיץ הראשונים בעת שהרכב עודנו באבו לתת לו גיזום בצפרן. יש לי כבר הרבה עצים לדוגמא, שהם קבלו גיזום יפה ואין עליהם שום סימן של פצע ולהפך גיזום חרפי משאיר עקבות המזמרה שאינם מתרפאים במשך כמה שנים.

לשאלה איזה אדמה מוכשרת לשקדים אני מוסיף עוד שאלה: איזה גרעין מוכשר יותר לזריעה? ישנם הרבה מיני־שקדים מרים לנטיעה. רוב הנוטעים מחפשים אחרי המין הגדול, וממאסים בהקטן, וזו שגיאה מצדם. הנסיון מראה כי הקטן הוא היותר משובח לזריעה ושרשיו הם היותר חזקים, מפני שהוא הכי פראי בארץ בין השקדים.

ובנוגע לאדמה – נראה לי כי בכל מקום שנמצא במעבה האדמה שכבה של חֵמר מוצק, המעכב בעד המים מלחדור לתוכה – שם גזע השקד בסכנה, ורובם מתים אחרי ההרכבה. טוב להשתמש במקרה זה בקרַסְיַה – מין שזיף פראי הנמצא פה למכביר וקַים הוא במקום שמיני שקדים אחרים סובלים. מהנכון שלפני נטיעת כרמי שקדים חדשים יבקרו היטב כל חלקה ובכל מקום המוטל בספק לנטוע קרסיה: והלא ידוע, שאצלנו אין כרם אפילו בן עשרים דונם שלא יהיו בו חלקים משונים מסוגלים ואינם מסוגלים לגדול מינים ידועים. העיקר שהחקלאי ידע את טיב אדמתו ולא יטע לפי האופנה והפולמוס, כי אם ישתדל לזרוע ולנטוע על כל חלקה מה שמתאים לה, ואז יראה ברכה בעמלו.

מ. פוחצ’בסקי.