עתה עם עבור שנים ניטשטשו במקצת הרשמים של אותם הימים אשר בהם הייתי אהוב ואוהב. לא קל ביותר להיות נאמן במסירת פרטים רבים אשר טבלו בזמנם בתוך זוהר מיוחד של רשמים וחויות – ושאבדו במרוצת השנים שחלפו את מגעם הישיר עמי. ובכל זאת הכל חי בזכרון, כל פרט והשראתו המיוחדת לו עמו, כל מגע חרות בזכרון לפרטי פרטיו הרבים והנעימים. ובלב חי עדיין משהו שאינו ניתן להמחות במחי היד. סוף סוף הרי חייהם של שני אנשים היו תלויים בזאת, ויתכן מאד שאף עתה עדיין קיים ופועל בלב ניצוץ ולו רק אחד, מאותן החויות המשותפות, והוא אשר מנחה אותי ואולי אף אותה בדרך היסורין שבחרנו לנו לעתיד.
מיוחד ורב רושם הוא הפרט על ההכרות בינינו: היה בו בפרט זה מן המקריות השלמה. מן ההפתעה. ובכל הפתעה – הרי גם זו היה בה משהו בלתי מובן ובלתי נתפס. פגשתיה בשעת חפושים אחרי חדר פנוי למשכן לי. ראיתי פתק מודבק על קיר של בית המכריז על חדר העומד להמסר לדייר יחיד ונכנסתי לראותו. מצאתיה כשהיא נשענת לחלון, ועמידתה היתה מרושלת, גם שמלתה לא הצטיינה בהידור מיוחד, ושערות ראשה השחורות היו במקצת פרועות. היא ענתה לשאלותי בלחש, וברגעים הראשונים נדמה היה לי שהיא חולה ונוטה להתעלפות. היא אף לא בקשתני לשבת. החדר היה לפי טעמי ושכרתיו, ועוד בו ביום העברתי את חפצי לדירתה החדשה, ובערב של אותו יום, לאחר שיחה קצרה עמה – הזמנתיה לטיול קצר אל שפת הים והיא הסכימה.
לא אזכור עתה את תכן שיחתנו אז בערב הראשון. אך בטוח הנני שהשיחה היתה ממין השיחות הבטלות והשוטפות שאין לפניהן או אחריהן ולא כלום. על שפת הים ישבנו בחול החמים והרך. אני כירתי בו צורת ראש והיא ישבה והביטה במעשי ידי מבלי להעיר כל הערות.
זכורני עתה שדחיפה פנימית אילצתני להרים את מבטי אל פניה, ואז ראיתי: שמבטה החודר מכוון אלי ועיניה כאילו בקשר משהו. והיה בעינים אלה בקשה אילמת של יצור בודד וגלמוד לקרבת מה. הקרבתי את ראשי אליה ונשקתיה על שפתיה. גם היא נשקה לי, שנינו לא דברנו ולא כלום, אך לאחר הנשיקה הראשונה באה גם שניה ואחריה שלישית. ודומה היה לי באותה השעה: שאני נותן במתנה משהו גדול ויקר לאדם עני ונצרך. לא התרגשתי. גם היא נשארה שקטה בתכלית, לא התעוררה כל דרישה למגע יותר גדול וקרוב, היה בנשיקות אלה משהו טבעי ביותר ומובן מאליו. היא לא נראתה בעיני כזרה שאך היום הכרתיה, היא היתה קרובה לי כאילו הכרתיה מזה עידן ועדנים. שעה ארוכה למדי ישבנו על החול, אחר כך קמנו וחזרנו לביתנו ונפרדנו כל אחד לחדרו אף ללא לחיצת יד. על שפתיה הבחנתי בחיוך קל הבא מתוך שבע ומבוכה כאחד. גם אני חיכתי למראה עמידתה זו. ובשעה שפתחתי את דלת חדרי כדי להעלם בו למשך הלילה ראיתיה עוד עומדת על עמדה ומחכה.
לא השתדלתי לנתח את אשר עבר עלי באותו יום. לא היה צורך בכך. לא נתעוררה הדרישה לנתוח מעין זה. לא נוצר הרושם שמשהו מיוחד במינו קרה היום הזה. הכל היה כל כך פשוט, טבעי ומובן, שלא היה צורך בדיון ובנתוחים. בלילה ישנתי יפה וללא כל חלומות, התעוררתי כרגיל, התלבשתי ויצאתי לחדר הרחיצה, מצאתיה לבושה ומוכנה לצאת לעבודה. שוב חיכנו זה לזו באותו החיוך השקט, עניתי לברכתה ונפרדנו.
עם ערב נפגשנו בבית. ראשי כאב עלי אחר טרדות יום ועבודה קשה, הייתי עיף ומצב רוחי היה נעכר. והנה נפתחה דלת חדרי בלאט וללא דפיקה בה, היא נכנסה לחדר כמתבישת ועל פניה היתה נסוכה המבוכה. דקות מספר עמדה ליד הדלת, אחר כך כמתאוששת – נגשה אל מטתי, גחנה אלי ונשקתני על שפתי. והיה בנשיקתה זו מן האלם והמסירות. היה בה משהו מנשיקתה של אמא רחמנית לבנה החולה. ומתוך רחשי תודה מיוחדים – החזקתיה בראשה הבטתי יפה יפה אל תוך עיניה השקטות, הטובות והבהירות, ואחר כך נשקתי לה על שתי עיניה, על מצחה ועל שפתיה החיורות־המחיכות.
היא לא התנגדה, ולהיפך – התקרבה אלי יותר, ישבה על גבי המטה והסתירה את ראשה בחזי. כך ישבנו זמן ארוך למדי מבלי לדבר בינינו. אחר כך התפשטנו ושכבנו לישון ביחד, כאילו גם דבר זה היה מובן מאליו. כאילו היינו גוף אחד. כאילו חכינו זה לזו במשך שנים רבות, ועתה לאחר שמצאנו חד את חד, הרי אין צורך בהסברות מיוחדות על העתיד. כי לאמתו של דבר: מה ערך לו לעתיד לגבי ההוה הנתפס והקיים? מה ערך להם לחשבונות ולהגיון שופט אם חויה חיה אחת תלך לאבוד? מה ערך לכל אותם פטפוטי הכל על אמון ושיתוף חיים חוקיים – אם בידך לחיות ברגע קט אחד חיי נצח שלם?… היה בהם ברגעים ההם מן הנצח וההוד אשר לחיים. היתה בהם חויה גדולה, מסוג החויות הבלתי נשכחות עולמית.
והחיים, חיים משותפים לי ולה זרמו להם בשטפם הרגיל והנאה. כל דבר מיוחד לא הפריע להרמוניה מקרית זו שנוצרה והגיעה אלינו באקראי. לא היו בינינו כל חלוקי דעות מיוחדים. חיינו – וחיינו בתקופה זו רבת הרשמים היה בהם קסם גדול ומשיכה כבירה. יום יום וחיוכו המתוק לו, שעה שעה והפתעה חדשה עמה, דקה דקה ומסירות בה ואהבה רבה בה, לבי היה מלא תודה והודיה לה על כל הברכה אשר בה. פי היה מלא חלל והודיה למקרה העיור שהביאני לכך, ודומה היה עלי שאף היא כך. כל מה שעשתה היה מכוון כדי להנותני, וכמעט תמיד נראיתי כעיני עצמי כחייב להשיב לה חוב גדול. וכל כמה שיכלתי והיה בידי לשלם לה – הרי זה לא הספיק.
פעם אחת אמרתי לה: אני ואת כאילו נולדנו כניצוץ אלהי אחד. כי אחרת, איך להסביר את אותה ההרמוניה הגדולה בה נטבעו חיינו. אין זאת כי אם נולדנו זה עבור זו ואך מקרה הוא שלא נפגשנו לפני עשר שנים.
ותען לי: יקרת לי מאד. אתה נותן לי חיים ואשר. ואחת ידעתי: ביום בו תעזבני – ואמות.
השמעתם מלים מעין אלו? ללא דרישות, ללא בקשות, ללא תביעות יתרות. מלים מספר שכללו את כל החיים של אדם אשר אני הייתי בשבילו הכל. אדם אשר לא ידע חיים לפני ואינו רוצה לדעתם אחרי.
חבקתיה יפה ונשקתי לה ארוכות. ידעתי והרגשתי שאף היא יקרה לי. ברי היה לי שאף אשה אינה מסוגלה לאהב כמוה היא, ושאין קרבן אשר ייקר לה עבורי. הייתי מאושר עמה. חייתי חיים שקטים מלאי חויות, חיוכים ושבע. כל יום חדש היה בשבילי כחסד מאת האלהים הטוב והרחמן. כל לילה כמנגינה משכרת ומתוקה. גופה שהובא לי למנחת אהבה ריטט למגע ידי וכן גם נשמתה, ובעת שהרימה אלי את מבטה הבהיר והקורן וידעתי: אני אהוב ורצוי, וכן גם היא היתה אהובה עלי ורצויה לי.
ועוד אמרתי לה: אהבתיך! לא ידעתי עד כה אהבה מהי. קבלי את תודתי ואת רחשי לבי הכי נעלים על המתת היפה אשר נתת לי. לעולם לא אשכח את חסדך זה עמדי.
ותען לי: החיים – אתה הם. דומה אתה בעיני לאלהים גדולים היוצרים את החיים ונותנים אותם במתנה לאדם. אליך תהיינה תמיד ובכל עת מופנות תפלותי ותחנוני, ובפי אך בקשה אחת ויחידה: תן חיים ואהבה…
מרב התרגשות לא יכלתי לפצות פה. שכבתי כהמום. והיא, לא פסקה לנשק לי, לידי ולרגלי, על חזי וכתפי. ונשיקותיה רכות וצנועות, מלאות מסירות והערצה. דמעות נקשרו בעיני. ובלבי תפלה אחת ויחידה: אלהים שבשמים! מי יתן ונמשך הדבר לעולמי עד, לנצח נצחים.
היה בו ברגש זה המשותף לשנינו משהו שהפחידני והקפיא את דמי בי: וכי מה עלול לקרות אם היא תבגוד בי ותעזבני? קשה היה לתאר אפשרות מעין זאת. אם יקרה כזאת חשבתי לי, הרי ודאי שלא אחיה. אאבד את חיי בידי עצמי. ומה שוים החיים בלעדיה? אף היא כנראה היתה שקועה במחשבה מעין זו, אף פחדה היה מעורפל יותר משלי. והרי נלחצה אלי יותר ויותר עד שנשימתי כבדה עלי, שתי ידיה חבקוני ולחצוני, ובקול ספוּג רטט ופחד אמרה: אל תעזבני… אל תלך ממני… לא אחיה אחריך…
אני אלך? לא חביבה, כדבר הזה לא יקרה לעולם. עמך אשאר, תמיד לידך ובקרבתך. אף המות לא יפריד בינינו: ללא הרף מלמלו שפתי ולטפו את אזנה הקטנה. במשך כל הלילה לא עצמתי עיין. ידי לא חדלו אף לרגע קט ללטף את גופה האהוב והיקר. ובלטיפות אלו היו גלומים כל החיים, התקוות, הרצון והמרץ, החמר והרוח.
היא הצטנפה ככדור, נהדקה אלי, לא דברה, לא התנועעה, רק מפרק לפרק נפלטה הברה עמומה מגרונה. ידעתי: טוב לה לידי, טוב מאד!
– למחרת הבוקר קמנו, התלבשנו, אך משום מה לא יצאנו לעבודה. היה זה ברור מאד גם לי וגם לה שאין לותר על אמצעי הקיום – על העבודה, אך לשנינו לא הספיק הכח להשאיר את חברו וללכת. להפרד – הרי דומה כאילו אבדנו זה את זו.
נשארנו במשך כל היום בבית. אף לטיול לא יצאנו. לא פתחנו את הדלת אם כי הפעמון צלצל ללא הרף. אך עם בוא הערב היינו מוכרחים לפתוח את הדלת ולצאת החוצה, כדי להצטייד בצרכי מזון הכרחיים. אך תיכף לגמר הקניות חזרנו לביתנו ושוב נסגרה הדלת על מנעול ובריח.
ימי החג לא יכלו להמשך עת רבה, הכרח היה לעבוד כדי שלא למות ברעב. ניצחה הקיבה את הרגשות הסוערים. יצאנו עם בוקר כל אחד למקום עבודתו ונפגשנו שוב עם רדת הלילה. אך הלילות היו שלנו… וכי ישנה האפשרות לתאר את הכל אשר עבר? חילול הקודש יש בכך גם עם עבור שנים מאז.
לא אזכור עתה בדיוק משך כמה זמן נמשך החלום המתוק הזה. אך ביום בהיר אחד נודע לי: שהיא נפגשת מפרק לפרק עם ידיד. לא האמנתי בדבר, קשה היה אף לתאר אפשרות מעין זו. אך ברבות הימים נוכחתי באמיתותו של דבר, היא לא נשתנתה במאומה. אותו היקוד ואותן התנועות, אותן התחנות ואותה הגישה עצמה כאשר לפני כן.
שאלתיה לפשר הדבר. חשבתי שהיא תכחיש את הכל, או שתמציא לפחות הסבר כל שהוא המתקבל על הדעת. אך היא ספרה לי בתמימותה הרבה על הכל. היא לא מצאה חטא בכך. והלא מה חטא בכך – טענה: הרי רק אותך אני אוהבת. ולו – לידידי המסכן אני מפרישה מעט מזעיר מכל העשר הרב המצוי ברשותי….
הייתי כהמום. כמטורף. התפרצו היצרים הפראים שבי. צעקתי, חרפתי וגדפתי אותי, אותה, את הידיד ואת כל דרי עולם. והיא עמדה כשיה תמימה, עיניה הביעו השתוממות רבה, ושפתיה החיורות ממלמלות מלים מרגיעות ומשקיטות.
באחד הימים, כשטרוף הדעת אשר תקף אותי בזמן האחרון הגיע לשיאו, סטרתי לה בידי על פניה וראשה. היא לא אמרה מאומה, לא השתדלה אף להגן על עצמה. היא הביטה בי בעיניה היפות והבהירות כמתפלאה, אחר כך החזיקה בידי זו המכה. והקריבה אותה בכח אל שפתיה ונשקה לה. ומעינה הימנית נידרדרה ונפלה על ידי דמעה גדולה ובהירה.
הייתי קרוב לטרוף הדעת. הזנחתי את העבודה, הזנחתי את עצמי, שערותי גדלו פרע, בגדי עלי היו מקומטים ומזוהמים, ראשי קרח תמיד, ובלבי חלחל משהו שהסיתני לרצח, ולולא ברחתי הימנה – כי אז ודאי שהייתי רוצחה נפש.
כעבור חדשים מספר לויתיה לבית עולמה. דבריה נתקיימו: היא לא אבדה את עצמה לדעת, אך המחלה הראשונה שנפגעה בה הכריעה אותה – ומתה.
אני נשארתי בחיים. אך גם עתה היא חיה עדיין בלבי. ומקומה בלב לא יתפס לעולם על ידי אשה אחרת.
אהבתי לה לא תמות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות