הריני מוכן להבטיחכם: שיצור דומה לה בחכמה ובדעת לא תמצאו במלוא העולם כולו. ולא רק אני הוא שדעתי בכך, רבים הם שהיה להם העונג להכירה ולבחנה מקרוב.
היא נתגלגלה לידי בדרך מקרה: שכנים השליכוה מהבית ואני הכנסתיה אלי. אך כניסתה לבית היתה מלווה בטכס רב ובנביחות עליזות וקולניות, בנהימת פרא עליזה ומסורה. ובאין לה זנב – כשכשה בחלק האחורי של גופה כרקדנית ערבית מלומדה.
וקול היה לה – ממש כרעם בשמים. קשה היה משום מה לזווג אותה – הפעוטה עם הקול הרם והקשה. כחית פרא של בראשית לכל דבר, ושיניה – אף הן חדות, נושכות וקורעות. וכל דבר או חפץ שנפל לרשותה – הרי היתה מכרסמת ונושכת אותו ללא הרף עד שהביאה עליו כליה. היא נסתה אף את שיניה בגריסת כרעי המטה ורגלי הארון. ולולא הזהרתי המפורשת – היה סופם כסוף כל חפץ שנמסר לטפולה.
גזעה – לא ידוע לי עד היום הזה. היה מי שאמר שמוצאה הוא תערובת של דוברמן וכלב ציד, היו גם כאלה שהודיעו ברורות שמוצאה הוא האיים הכנריים, אך האמת לא נתבררה לי עד היום. ובאשר לה? כנראה ששאלת הגזע לא תפסה אצלה כל מקום חשוב. חשוב היה רק: צלחת האוכל וכוס קקאו ממותק. לכל השאר התיחסה בסקפטיציזם בולט. חשוב היה גם הטיול הממושך ברחובות העיר. בשעת הטיול לא היתה פוסקת מריצתה אף לדקה אחת. כל דלת של חצר היתה ראויה לתשומת לב. כל קרן של גדר היתה ראויה להרחה, כל אדם שנפגש לה שימש סיבה לבריחה ולפחד, וכל אוטו עובר עילה לכעס והתנפלות. וממש מגוחך היה כשהיצור הפעוט הזה רדף בחימה שפוכה אחר אוטו משא גדול. ביחוד שנאה את האופנוע, ומדי פגשה באופנוע נוסע לתומו – היתה מתנפלת עליו כחיה פצועה, שואגת ונובחת, ולא נתקררה דעתה עד שקבלה בעיטה הגונה ברגלו של הנוסע.
אנו חיינו בשלום רב, אך דומני שגם אז בימים הטובים לא אהבה אותי במיוחד. היא שמחה לקראתי, שחקה עמי והתרפקה עלי, אך כל זה היה כנראה בזכות טפולי המסור בה. ואת ההנחה הזאת אישרה הבגידה הגדולה שבגדה בי עם ההזדמנות הראשונה.
השקפותינו על עניני סדר ומשמעת היו שונות בתכלית זו מזו. אני דרשתי ממנה: שתכנע לרצוני ותקיים בדיוק נמרץ את כל פקודותי מבלי לערער אחריהן, והיא – דעתה על כך היתה אחרת לגמרי: היא דרשה חופש פעולה לעצמה מכל הבחינות, היא סברה: שהרשות החוקית בידה לנבוח ולהשתובב אף בשעות הליל כשכל דרי הבית והשכנים ישנים ונחים במטות. לה ברור היה שאין איש רשאי למחות בידה מלצאת לטיולים ארוכים ולהתנות אהבים עם כל גבר שנזדמן באקראי הראשון ושמצא חן בעיניה. ולמעלה מכל ספק היה בעיניה הדבר: שאין הרשות בידי למחות נגד רצונה התקיף לאהוב ולשנוא לפי בחירתה היא דוקא. וכך נפלגו דעותנו, ומיום ליום הלכה התהום ורבצה בינינו, וכשהגיעו הדברים לידי יאוש, נסיתי אף להענישה, ולא פעם סטרתי לה קלות על פיה ואחוריה. אך היא ידעה גם להתגונן כראוי: קודם לכל גלתה והראתה לי את שיניה החדות, אחר כך נהמה את נהימתה המפורסמת כנהימת הנמר. וכשכל האמצעים האלה לא הועילו, הרי מצאה לה דרך אחרת כדי להשפיע עלי: כשהיתה אשמה במה שהוא, וסברה שאני עלול להענישה עונש גופני היתה מיד לכניסתי לחדר, מתהפכת על גבה ורגליה מתבלבלות באויר, ומפיה התמלטו קולות משונים, קולות צוחה של יאוש, הדומים לקולו של יצור שגרונו תקוע בעניבת חנק. לא אחת היו שכני מופיעים בבהלה לראות את אשר קרה. ולא תמיד עלה בידי להוכיח להם: שלא עשיתי כל עוול, ושהקולות האלה הם רק אמצעי הגנה גרידא של יצור פקח וערום.
מובן מאליו, שלאחר כל הופעה כזו, הייתי נעלב, מרוגז, ומפסיק את היחוסים עם נורה. בשעה הראשונה לאחר השערוריה לא היתה שמה את לבה אלי, שמחה ומאושרה – שעלה בידה להפטר ללא עונש. אך עם עבור שעה, כשלא הייתי ניגש אליה, היתה היא מתחילה לעשות כווני חן שונים ומשונים כדי למשוך אותי ולרכך את לבי. קודם כל היתה מתחילה להסתובב על מצעה כאילו לא נוח לה המקום לשכיבה. אחר כך היתה לאט לאט מתרוממת ממקומה ומפהקת בפיהוקים ממושכים כאילו זה עתה התעוררה משינה מתוקה. לאחר זאת היתה מעיפה בי מבט כדי לבחון את הקרקע ולראות אם פני מרוגזים עדיין. אני כמובן כונתי אליה מבט של גזלן, והרי למראה מבטי הדורס היתה נאנחת אנחת עמוקה שוברת לב, וחוזרת למשכבה על המזרון.
אך לא ארכה השכיבה. שוב ושוב היתה חוזרת על כל אותו הטכס, אחר כך היתה קרבה לאט לאט אל מקום מושבי ועומדת כשהיא רחוקה מרחק ניכר, ודומה היה שהיא מוכנה לכל: או שיעלה בידה להשלים עמי, או שתספיק לברוח ולהחבא במקומה במקרה שכעסי עדיין לא שכך, וכך היתה עומדת ומחכה, ומבטה הביע כל כך הרבה מסירות ורצון להשלים, שהייתי נאלץ לעתים מזומנות להושיט לה יד לשלום. והרי הספיק חיוך קל שיופיע על שפתי – כדי שתבחין בו, ומיד קפצה ועלתה על ברכי, חבקתני בשתי ידיה המתוקות, לשונה הוורדה נשתלחה חוצה, והחלה סדרה של נשיקות על צוארי מתחת לסנטר. ונשיקותיה – היו באמת מתוקות ונעימות, ולא הפסיקה בהן עד שהייתי מרחיק בידי את ראשה מהמקום המיועד לפורענות.
רגילה היתה לישון עמי בשטח. ותמיד חכתה בכליון עינים ממש לרגע – בו אשכב במטה. היא היתה נכנסת אל מתחת לשמיכה החמה מצטנפת ככדור בשטח שבין ברכי ובטני, תוקעת את ראשה החמוד בבטני, נאנחת אנקת רוחה, ונרדמת כתינוק. או שהיתה מוציאה את ראשה, ומניחה אותו על ידי המושטה, ופיה מגיע לאזני. מפרק לפרק היתה מוציאה את לשונה החמה ונושקת לי על תנוך האזן לאות תודה והכרה. וכך עד אור הבוקר.
ובימים שהיינו שרויים ברוגז זה עם זו, נהגתי שלא להזמינה למנוחת הליל למטתי. היא ידעה מראש: מתי אין לבוא בדרישות סתם, והרי היתה שוכבת לה עצובה ושוממה כיתומה גלמודה על מזרונה הקטן, ואנחתה היתה שוברת ממש את לבי. היא היתה מנסה אף מעשי להטים שונים כדי להזכירני במנהג הנהוג בינינו מאז ומתמיד. וכשגם דבר זה לא הועיל, היתה מחכה כעני בפתח למוצא פי הרחמן. והיה אם לזאת לא נעניתי היתה מרעימה את פניה, ומתחילה לנהום בנהימה שקטה כטוענת לעומתי, אחר כך היתה מגבירה את רטונה ואת נהימותיה המפורסמות, ולאחר כך היתה מתחילה פשוט להתקצף ולהתרגז, ולנבוח לעומתי בכל עוז. לא הועיל מאומה. לבי היה מתרכך. ומכיון שתעלולים אלה היו מוצאים חן בעיני, הרי הייתי מתפרץ בצחוק. וזה הספיק: תיכף לכך היתה עולה בקפיצה זריזה אחת על המטה, מהמטה על גופי, ומשם על פני, ותתחילה סדרה ארוכה של גיפופים ונשיקות. ולמרבה השמחה היתה קופצת מרוב התלהבות מהמטה לרצפה וחזרה אגב סיבובים גדולים ומהירים בחדר. סיבובים אלה צריכים היו כנראה להשלים את מכסת המס שהיתה חייבת לי עקב פשעיה באותו יום.
היא כנראה לא אהבה אותי במיוחד, אבל התגעגעה אלי. ואם רק ניתנה לה האפשרות לכך, היתה עוברת בכל הבתים שהיו שייכים למכירי בתקוה למצאני. היא היתה מגרדת בצפרני ידיה את הדלת, ומשפתחו לה – היתה מתפרצת כסופה אל תוך הבית, עוברת מחדר לחדר, מריחה באפה החביב בכל עבר ומסתלקת כלעומת שבאה. לא הועילו כל מיני פתויים. לא הסכימה להישאר. וכשלא מצאתני – היתה חוזרת הביתה, שוכבת על הספה ומחכה בסבלנות לשובי.
מהבוקר עד לערב היתה נשארת יחידה בבית. לא יכולתי לקחתה עמי למקום העבודה. אך עם שובי, הייתי מגיש לה את מנת האוכל היומית, מוציאה הרחובה לטיול ממושך, משחק עמה, ומשתדל לשלם לה לפחות חלק מחובי לה.
שנתים ימים בילינו יחד. מכוסי שתתה ובמטתי ישנה. לי היה טוב מאד עמה, אך לה כנראה חסר משהו. יתכן שמנת תשומת הלב שלי אליה לא הספיקה, יתכן והיתה סיבה אחרת לכך, אך עובדא היא שהיא בגדה בי ועזבתני.
מפאת מחלה מסרתיה לטפול ולשמירה לחברה. היא שהתה שם מספר שבועות, וכשחזרתי הביתה מבית החולים, לא הסכימה נורה לחזור אלי.
מכרים אמרו לי: יתכן והיא נעלבה על ידך, ושמרה את הדבר בלבה. אני – איני מרגיש כל חטא בי ביחס אליה. אך יתכן גם שפרט כל שהוא, שאני לא השגחתי בו – העליב אותה קשה. יש להניח שנכון הוא הדבר, כי על כן אף היא שייכת למין היפה, ואת הפרט החשוב הזה אין לבטל בשום פנים.
אני בכל אופן לא בגדתי בה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.