קודש לזכר אבי משה ז"ל

עתה עם עבור שנים ניטשטשו במקצת הרשמים של אותם הימים אשר בהם הייתי אהוב ואוהב. לא קל ביותר להיות נאמן במסירת פרטים רבים אשר טבלו בזמנם בתוך זוהר מיוחד של רשמים וחויות – ושאבדו במרוצת השנים שחלפו את מגעם הישיר עמי. ובכל זאת הכל חי בזכרון, כל פרט והשראתו המיוחדת לו עמו, כל מגע חרות בזכרון לפרטי פרטיו הרבים והנעימים. ובלב חי עדיין משהו שאינו ניתן להמחות במחי היד. סוף סוף הרי חייהם של שני אנשים היו תלויים בזאת, ויתכן מאד שאף עתה עדיין קיים ופועל בלב ניצוץ ולו רק אחד, מאותן החויות המשותפות, והוא אשר מנחה אותי ואולי אף אותה בדרך היסורין שבחרנו לנו לעתיד.

מיוחד ורב רושם הוא הפרט על ההכרות בינינו: היה בו בפרט זה מן המקריות השלמה. מן ההפתעה. ובכל הפתעה – הרי גם זו היה בה משהו בלתי מובן ובלתי נתפס. פגשתיה בשעת חפושים אחרי חדר פנוי למשכן לי. ראיתי פתק מודבק על קיר של בית המכריז על חדר העומד להמסר לדייר יחיד ונכנסתי לראותו. מצאתיה כשהיא נשענת לחלון, ועמידתה היתה מרושלת, גם שמלתה לא הצטיינה בהידור מיוחד, ושערות ראשה השחורות היו במקצת פרועות. היא ענתה לשאלותי בלחש, וברגעים הראשונים נדמה היה לי שהיא חולה ונוטה להתעלפות. היא אף לא בקשתני לשבת. החדר היה לפי טעמי ושכרתיו, ועוד בו ביום העברתי את חפצי לדירתה החדשה, ובערב של אותו יום, לאחר שיחה קצרה עמה – הזמנתיה לטיול קצר אל שפת הים והיא הסכימה.

לא אזכור עתה את תכן שיחתנו אז בערב הראשון. אך בטוח הנני שהשיחה היתה ממין השיחות הבטלות והשוטפות שאין לפניהן או אחריהן ולא כלום. על שפת הים ישבנו בחול החמים והרך. אני כירתי בו צורת ראש והיא ישבה והביטה במעשי ידי מבלי להעיר כל הערות.

זכורני עתה שדחיפה פנימית אילצתני להרים את מבטי אל פניה, ואז ראיתי: שמבטה החודר מכוון אלי ועיניה כאילו בקשר משהו. והיה בעינים אלה בקשה אילמת של יצור בודד וגלמוד לקרבת מה. הקרבתי את ראשי אליה ונשקתיה על שפתיה. גם היא נשקה לי, שנינו לא דברנו ולא כלום, אך לאחר הנשיקה הראשונה באה גם שניה ואחריה שלישית. ודומה היה לי באותה השעה: שאני נותן במתנה משהו גדול ויקר לאדם עני ונצרך. לא התרגשתי. גם היא נשארה שקטה בתכלית, לא התעוררה כל דרישה למגע יותר גדול וקרוב, היה בנשיקות אלה משהו טבעי ביותר ומובן מאליו. היא לא נראתה בעיני כזרה שאך היום הכרתיה, היא היתה קרובה לי כאילו הכרתיה מזה עידן ועדנים. שעה ארוכה למדי ישבנו על החול, אחר כך קמנו וחזרנו לביתנו ונפרדנו כל אחד לחדרו אף ללא לחיצת יד. על שפתיה הבחנתי בחיוך קל הבא מתוך שבע ומבוכה כאחד. גם אני חיכתי למראה עמידתה זו. ובשעה שפתחתי את דלת חדרי כדי להעלם בו למשך הלילה ראיתיה עוד עומדת על עמדה ומחכה.

לא השתדלתי לנתח את אשר עבר עלי באותו יום. לא היה צורך בכך. לא נתעוררה הדרישה לנתוח מעין זה. לא נוצר הרושם שמשהו מיוחד במינו קרה היום הזה. הכל היה כל כך פשוט, טבעי ומובן, שלא היה צורך בדיון ובנתוחים. בלילה ישנתי יפה וללא כל חלומות, התעוררתי כרגיל, התלבשתי ויצאתי לחדר הרחיצה, מצאתיה לבושה ומוכנה לצאת לעבודה. שוב חיכנו זה לזו באותו החיוך השקט, עניתי לברכתה ונפרדנו.

עם ערב נפגשנו בבית. ראשי כאב עלי אחר טרדות יום ועבודה קשה, הייתי עיף ומצב רוחי היה נעכר. והנה נפתחה דלת חדרי בלאט וללא דפיקה בה, היא נכנסה לחדר כמתבישת ועל פניה היתה נסוכה המבוכה. דקות מספר עמדה ליד הדלת, אחר כך כמתאוששת – נגשה אל מטתי, גחנה אלי ונשקתני על שפתי. והיה בנשיקתה זו מן האלם והמסירות. היה בה משהו מנשיקתה של אמא רחמנית לבנה החולה. ומתוך רחשי תודה מיוחדים – החזקתיה בראשה הבטתי יפה יפה אל תוך עיניה השקטות, הטובות והבהירות, ואחר כך נשקתי לה על שתי עיניה, על מצחה ועל שפתיה החיורות־המחיכות.

היא לא התנגדה, ולהיפך – התקרבה אלי יותר, ישבה על גבי המטה והסתירה את ראשה בחזי. כך ישבנו זמן ארוך למדי מבלי לדבר בינינו. אחר כך התפשטנו ושכבנו לישון ביחד, כאילו גם דבר זה היה מובן מאליו. כאילו היינו גוף אחד. כאילו חכינו זה לזו במשך שנים רבות, ועתה לאחר שמצאנו חד את חד, הרי אין צורך בהסברות מיוחדות על העתיד. כי לאמתו של דבר: מה ערך לו לעתיד לגבי ההוה הנתפס והקיים? מה ערך להם לחשבונות ולהגיון שופט אם חויה חיה אחת תלך לאבוד? מה ערך לכל אותם פטפוטי הכל על אמון ושיתוף חיים חוקיים – אם בידך לחיות ברגע קט אחד חיי נצח שלם?… היה בהם ברגעים ההם מן הנצח וההוד אשר לחיים. היתה בהם חויה גדולה, מסוג החויות הבלתי נשכחות עולמית.

והחיים, חיים משותפים לי ולה זרמו להם בשטפם הרגיל והנאה. כל דבר מיוחד לא הפריע להרמוניה מקרית זו שנוצרה והגיעה אלינו באקראי. לא היו בינינו כל חלוקי דעות מיוחדים. חיינו – וחיינו בתקופה זו רבת הרשמים היה בהם קסם גדול ומשיכה כבירה. יום יום וחיוכו המתוק לו, שעה שעה והפתעה חדשה עמה, דקה דקה ומסירות בה ואהבה רבה בה, לבי היה מלא תודה והודיה לה על כל הברכה אשר בה. פי היה מלא חלל והודיה למקרה העיור שהביאני לכך, ודומה היה עלי שאף היא כך. כל מה שעשתה היה מכוון כדי להנותני, וכמעט תמיד נראיתי כעיני עצמי כחייב להשיב לה חוב גדול. וכל כמה שיכלתי והיה בידי לשלם לה – הרי זה לא הספיק.

פעם אחת אמרתי לה: אני ואת כאילו נולדנו כניצוץ אלהי אחד. כי אחרת, איך להסביר את אותה ההרמוניה הגדולה בה נטבעו חיינו. אין זאת כי אם נולדנו זה עבור זו ואך מקרה הוא שלא נפגשנו לפני עשר שנים.

ותען לי: יקרת לי מאד. אתה נותן לי חיים ואשר. ואחת ידעתי: ביום בו תעזבני – ואמות.

השמעתם מלים מעין אלו? ללא דרישות, ללא בקשות, ללא תביעות יתרות. מלים מספר שכללו את כל החיים של אדם אשר אני הייתי בשבילו הכל. אדם אשר לא ידע חיים לפני ואינו רוצה לדעתם אחרי.

חבקתיה יפה ונשקתי לה ארוכות. ידעתי והרגשתי שאף היא יקרה לי. ברי היה לי שאף אשה אינה מסוגלה לאהב כמוה היא, ושאין קרבן אשר ייקר לה עבורי. הייתי מאושר עמה. חייתי חיים שקטים מלאי חויות, חיוכים ושבע. כל יום חדש היה בשבילי כחסד מאת האלהים הטוב והרחמן. כל לילה כמנגינה משכרת ומתוקה. גופה שהובא לי למנחת אהבה ריטט למגע ידי וכן גם נשמתה, ובעת שהרימה אלי את מבטה הבהיר והקורן וידעתי: אני אהוב ורצוי, וכן גם היא היתה אהובה עלי ורצויה לי.

ועוד אמרתי לה: אהבתיך! לא ידעתי עד כה אהבה מהי. קבלי את תודתי ואת רחשי לבי הכי נעלים על המתת היפה אשר נתת לי. לעולם לא אשכח את חסדך זה עמדי.

ותען לי: החיים – אתה הם. דומה אתה בעיני לאלהים גדולים היוצרים את החיים ונותנים אותם במתנה לאדם. אליך תהיינה תמיד ובכל עת מופנות תפלותי ותחנוני, ובפי אך בקשה אחת ויחידה: תן חיים ואהבה…

מרב התרגשות לא יכלתי לפצות פה. שכבתי כהמום. והיא, לא פסקה לנשק לי, לידי ולרגלי, על חזי וכתפי. ונשיקותיה רכות וצנועות, מלאות מסירות והערצה. דמעות נקשרו בעיני. ובלבי תפלה אחת ויחידה: אלהים שבשמים! מי יתן ונמשך הדבר לעולמי עד, לנצח נצחים.

היה בו ברגש זה המשותף לשנינו משהו שהפחידני והקפיא את דמי בי: וכי מה עלול לקרות אם היא תבגוד בי ותעזבני? קשה היה לתאר אפשרות מעין זאת. אם יקרה כזאת חשבתי לי, הרי ודאי שלא אחיה. אאבד את חיי בידי עצמי. ומה שוים החיים בלעדיה? אף היא כנראה היתה שקועה במחשבה מעין זו, אף פחדה היה מעורפל יותר משלי. והרי נלחצה אלי יותר ויותר עד שנשימתי כבדה עלי, שתי ידיה חבקוני ולחצוני, ובקול ספוּג רטט ופחד אמרה: אל תעזבני… אל תלך ממני… לא אחיה אחריך…

אני אלך? לא חביבה, כדבר הזה לא יקרה לעולם. עמך אשאר, תמיד לידך ובקרבתך. אף המות לא יפריד בינינו: ללא הרף מלמלו שפתי ולטפו את אזנה הקטנה. במשך כל הלילה לא עצמתי עיין. ידי לא חדלו אף לרגע קט ללטף את גופה האהוב והיקר. ובלטיפות אלו היו גלומים כל החיים, התקוות, הרצון והמרץ, החמר והרוח.

היא הצטנפה ככדור, נהדקה אלי, לא דברה, לא התנועעה, רק מפרק לפרק נפלטה הברה עמומה מגרונה. ידעתי: טוב לה לידי, טוב מאד!

– למחרת הבוקר קמנו, התלבשנו, אך משום מה לא יצאנו לעבודה. היה זה ברור מאד גם לי וגם לה שאין לותר על אמצעי הקיום – על העבודה, אך לשנינו לא הספיק הכח להשאיר את חברו וללכת. להפרד – הרי דומה כאילו אבדנו זה את זו.

נשארנו במשך כל היום בבית. אף לטיול לא יצאנו. לא פתחנו את הדלת אם כי הפעמון צלצל ללא הרף. אך עם בוא הערב היינו מוכרחים לפתוח את הדלת ולצאת החוצה, כדי להצטייד בצרכי מזון הכרחיים. אך תיכף לגמר הקניות חזרנו לביתנו ושוב נסגרה הדלת על מנעול ובריח.

ימי החג לא יכלו להמשך עת רבה, הכרח היה לעבוד כדי שלא למות ברעב. ניצחה הקיבה את הרגשות הסוערים. יצאנו עם בוקר כל אחד למקום עבודתו ונפגשנו שוב עם רדת הלילה. אך הלילות היו שלנו… וכי ישנה האפשרות לתאר את הכל אשר עבר? חילול הקודש יש בכך גם עם עבור שנים מאז.

לא אזכור עתה בדיוק משך כמה זמן נמשך החלום המתוק הזה. אך ביום בהיר אחד נודע לי: שהיא נפגשת מפרק לפרק עם ידיד. לא האמנתי בדבר, קשה היה אף לתאר אפשרות מעין זו. אך ברבות הימים נוכחתי באמיתותו של דבר, היא לא נשתנתה במאומה. אותו היקוד ואותן התנועות, אותן התחנות ואותה הגישה עצמה כאשר לפני כן.

שאלתיה לפשר הדבר. חשבתי שהיא תכחיש את הכל, או שתמציא לפחות הסבר כל שהוא המתקבל על הדעת. אך היא ספרה לי בתמימותה הרבה על הכל. היא לא מצאה חטא בכך. והלא מה חטא בכך – טענה: הרי רק אותך אני אוהבת. ולו – לידידי המסכן אני מפרישה מעט מזעיר מכל העשר הרב המצוי ברשותי….

הייתי כהמום. כמטורף. התפרצו היצרים הפראים שבי. צעקתי, חרפתי וגדפתי אותי, אותה, את הידיד ואת כל דרי עולם. והיא עמדה כשיה תמימה, עיניה הביעו השתוממות רבה, ושפתיה החיורות ממלמלות מלים מרגיעות ומשקיטות.

באחד הימים, כשטרוף הדעת אשר תקף אותי בזמן האחרון הגיע לשיאו, סטרתי לה בידי על פניה וראשה. היא לא אמרה מאומה, לא השתדלה אף להגן על עצמה. היא הביטה בי בעיניה היפות והבהירות כמתפלאה, אחר כך החזיקה בידי זו המכה. והקריבה אותה בכח אל שפתיה ונשקה לה. ומעינה הימנית נידרדרה ונפלה על ידי דמעה גדולה ובהירה.

הייתי קרוב לטרוף הדעת. הזנחתי את העבודה, הזנחתי את עצמי, שערותי גדלו פרע, בגדי עלי היו מקומטים ומזוהמים, ראשי קרח תמיד, ובלבי חלחל משהו שהסיתני לרצח, ולולא ברחתי הימנה – כי אז ודאי שהייתי רוצחה נפש.

כעבור חדשים מספר לויתיה לבית עולמה. דבריה נתקיימו: היא לא אבדה את עצמה לדעת, אך המחלה הראשונה שנפגעה בה הכריעה אותה – ומתה.

אני נשארתי בחיים. אך גם עתה היא חיה עדיין בלבי. ומקומה בלב לא יתפס לעולם על ידי אשה אחרת.

אהבתי לה לא תמות.

הריני מוכן להבטיחכם: שיצור דומה לה בחכמה ובדעת לא תמצאו במלוא העולם כולו. ולא רק אני הוא שדעתי בכך, רבים הם שהיה להם העונג להכירה ולבחנה מקרוב.

היא נתגלגלה לידי בדרך מקרה: שכנים השליכוה מהבית ואני הכנסתיה אלי. אך כניסתה לבית היתה מלווה בטכס רב ובנביחות עליזות וקולניות, בנהימת פרא עליזה ומסורה. ובאין לה זנב – כשכשה בחלק האחורי של גופה כרקדנית ערבית מלומדה.

וקול היה לה – ממש כרעם בשמים. קשה היה משום מה לזווג אותה – הפעוטה עם הקול הרם והקשה. כחית פרא של בראשית לכל דבר, ושיניה – אף הן חדות, נושכות וקורעות. וכל דבר או חפץ שנפל לרשותה – הרי היתה מכרסמת ונושכת אותו ללא הרף עד שהביאה עליו כליה. היא נסתה אף את שיניה בגריסת כרעי המטה ורגלי הארון. ולולא הזהרתי המפורשת – היה סופם כסוף כל חפץ שנמסר לטפולה.

גזעה – לא ידוע לי עד היום הזה. היה מי שאמר שמוצאה הוא תערובת של דוברמן וכלב ציד, היו גם כאלה שהודיעו ברורות שמוצאה הוא האיים הכנריים, אך האמת לא נתבררה לי עד היום. ובאשר לה? כנראה ששאלת הגזע לא תפסה אצלה כל מקום חשוב. חשוב היה רק: צלחת האוכל וכוס קקאו ממותק. לכל השאר התיחסה בסקפטיציזם בולט. חשוב היה גם הטיול הממושך ברחובות העיר. בשעת הטיול לא היתה פוסקת מריצתה אף לדקה אחת. כל דלת של חצר היתה ראויה לתשומת לב. כל קרן של גדר היתה ראויה להרחה, כל אדם שנפגש לה שימש סיבה לבריחה ולפחד, וכל אוטו עובר עילה לכעס והתנפלות. וממש מגוחך היה כשהיצור הפעוט הזה רדף בחימה שפוכה אחר אוטו משא גדול. ביחוד שנאה את האופנוע, ומדי פגשה באופנוע נוסע לתומו – היתה מתנפלת עליו כחיה פצועה, שואגת ונובחת, ולא נתקררה דעתה עד שקבלה בעיטה הגונה ברגלו של הנוסע.

אנו חיינו בשלום רב, אך דומני שגם אז בימים הטובים לא אהבה אותי במיוחד. היא שמחה לקראתי, שחקה עמי והתרפקה עלי, אך כל זה היה כנראה בזכות טפולי המסור בה. ואת ההנחה הזאת אישרה הבגידה הגדולה שבגדה בי עם ההזדמנות הראשונה.

השקפותינו על עניני סדר ומשמעת היו שונות בתכלית זו מזו. אני דרשתי ממנה: שתכנע לרצוני ותקיים בדיוק נמרץ את כל פקודותי מבלי לערער אחריהן, והיא – דעתה על כך היתה אחרת לגמרי: היא דרשה חופש פעולה לעצמה מכל הבחינות, היא סברה: שהרשות החוקית בידה לנבוח ולהשתובב אף בשעות הליל כשכל דרי הבית והשכנים ישנים ונחים במטות. לה ברור היה שאין איש רשאי למחות בידה מלצאת לטיולים ארוכים ולהתנות אהבים עם כל גבר שנזדמן באקראי הראשון ושמצא חן בעיניה. ולמעלה מכל ספק היה בעיניה הדבר: שאין הרשות בידי למחות נגד רצונה התקיף לאהוב ולשנוא לפי בחירתה היא דוקא. וכך נפלגו דעותנו, ומיום ליום הלכה התהום ורבצה בינינו, וכשהגיעו הדברים לידי יאוש, נסיתי אף להענישה, ולא פעם סטרתי לה קלות על פיה ואחוריה. אך היא ידעה גם להתגונן כראוי: קודם לכל גלתה והראתה לי את שיניה החדות, אחר כך נהמה את נהימתה המפורסמת כנהימת הנמר. וכשכל האמצעים האלה לא הועילו, הרי מצאה לה דרך אחרת כדי להשפיע עלי: כשהיתה אשמה במה שהוא, וסברה שאני עלול להענישה עונש גופני היתה מיד לכניסתי לחדר, מתהפכת על גבה ורגליה מתבלבלות באויר, ומפיה התמלטו קולות משונים, קולות צוחה של יאוש, הדומים לקולו של יצור שגרונו תקוע בעניבת חנק. לא אחת היו שכני מופיעים בבהלה לראות את אשר קרה. ולא תמיד עלה בידי להוכיח להם: שלא עשיתי כל עוול, ושהקולות האלה הם רק אמצעי הגנה גרידא של יצור פקח וערום.

מובן מאליו, שלאחר כל הופעה כזו, הייתי נעלב, מרוגז, ומפסיק את היחוסים עם נורה. בשעה הראשונה לאחר השערוריה לא היתה שמה את לבה אלי, שמחה ומאושרה – שעלה בידה להפטר ללא עונש. אך עם עבור שעה, כשלא הייתי ניגש אליה, היתה היא מתחילה לעשות כווני חן שונים ומשונים כדי למשוך אותי ולרכך את לבי. קודם כל היתה מתחילה להסתובב על מצעה כאילו לא נוח לה המקום לשכיבה. אחר כך היתה לאט לאט מתרוממת ממקומה ומפהקת בפיהוקים ממושכים כאילו זה עתה התעוררה משינה מתוקה. לאחר זאת היתה מעיפה בי מבט כדי לבחון את הקרקע ולראות אם פני מרוגזים עדיין. אני כמובן כונתי אליה מבט של גזלן, והרי למראה מבטי הדורס היתה נאנחת אנחת עמוקה שוברת לב, וחוזרת למשכבה על המזרון.

אך לא ארכה השכיבה. שוב ושוב היתה חוזרת על כל אותו הטכס, אחר כך היתה קרבה לאט לאט אל מקום מושבי ועומדת כשהיא רחוקה מרחק ניכר, ודומה היה שהיא מוכנה לכל: או שיעלה בידה להשלים עמי, או שתספיק לברוח ולהחבא במקומה במקרה שכעסי עדיין לא שכך, וכך היתה עומדת ומחכה, ומבטה הביע כל כך הרבה מסירות ורצון להשלים, שהייתי נאלץ לעתים מזומנות להושיט לה יד לשלום. והרי הספיק חיוך קל שיופיע על שפתי – כדי שתבחין בו, ומיד קפצה ועלתה על ברכי, חבקתני בשתי ידיה המתוקות, לשונה הוורדה נשתלחה חוצה, והחלה סדרה של נשיקות על צוארי מתחת לסנטר. ונשיקותיה – היו באמת מתוקות ונעימות, ולא הפסיקה בהן עד שהייתי מרחיק בידי את ראשה מהמקום המיועד לפורענות.

רגילה היתה לישון עמי בשטח. ותמיד חכתה בכליון עינים ממש לרגע – בו אשכב במטה. היא היתה נכנסת אל מתחת לשמיכה החמה מצטנפת ככדור בשטח שבין ברכי ובטני, תוקעת את ראשה החמוד בבטני, נאנחת אנקת רוחה, ונרדמת כתינוק. או שהיתה מוציאה את ראשה, ומניחה אותו על ידי המושטה, ופיה מגיע לאזני. מפרק לפרק היתה מוציאה את לשונה החמה ונושקת לי על תנוך האזן לאות תודה והכרה. וכך עד אור הבוקר.

ובימים שהיינו שרויים ברוגז זה עם זו, נהגתי שלא להזמינה למנוחת הליל למטתי. היא ידעה מראש: מתי אין לבוא בדרישות סתם, והרי היתה שוכבת לה עצובה ושוממה כיתומה גלמודה על מזרונה הקטן, ואנחתה היתה שוברת ממש את לבי. היא היתה מנסה אף מעשי להטים שונים כדי להזכירני במנהג הנהוג בינינו מאז ומתמיד. וכשגם דבר זה לא הועיל, היתה מחכה כעני בפתח למוצא פי הרחמן. והיה אם לזאת לא נעניתי היתה מרעימה את פניה, ומתחילה לנהום בנהימה שקטה כטוענת לעומתי, אחר כך היתה מגבירה את רטונה ואת נהימותיה המפורסמות, ולאחר כך היתה מתחילה פשוט להתקצף ולהתרגז, ולנבוח לעומתי בכל עוז. לא הועיל מאומה. לבי היה מתרכך. ומכיון שתעלולים אלה היו מוצאים חן בעיני, הרי הייתי מתפרץ בצחוק. וזה הספיק: תיכף לכך היתה עולה בקפיצה זריזה אחת על המטה, מהמטה על גופי, ומשם על פני, ותתחילה סדרה ארוכה של גיפופים ונשיקות. ולמרבה השמחה היתה קופצת מרוב התלהבות מהמטה לרצפה וחזרה אגב סיבובים גדולים ומהירים בחדר. סיבובים אלה צריכים היו כנראה להשלים את מכסת המס שהיתה חייבת לי עקב פשעיה באותו יום.

היא כנראה לא אהבה אותי במיוחד, אבל התגעגעה אלי. ואם רק ניתנה לה האפשרות לכך, היתה עוברת בכל הבתים שהיו שייכים למכירי בתקוה למצאני. היא היתה מגרדת בצפרני ידיה את הדלת, ומשפתחו לה – היתה מתפרצת כסופה אל תוך הבית, עוברת מחדר לחדר, מריחה באפה החביב בכל עבר ומסתלקת כלעומת שבאה. לא הועילו כל מיני פתויים. לא הסכימה להישאר. וכשלא מצאתני – היתה חוזרת הביתה, שוכבת על הספה ומחכה בסבלנות לשובי.

מהבוקר עד לערב היתה נשארת יחידה בבית. לא יכולתי לקחתה עמי למקום העבודה. אך עם שובי, הייתי מגיש לה את מנת האוכל היומית, מוציאה הרחובה לטיול ממושך, משחק עמה, ומשתדל לשלם לה לפחות חלק מחובי לה.

שנתים ימים בילינו יחד. מכוסי שתתה ובמטתי ישנה. לי היה טוב מאד עמה, אך לה כנראה חסר משהו. יתכן שמנת תשומת הלב שלי אליה לא הספיקה, יתכן והיתה סיבה אחרת לכך, אך עובדא היא שהיא בגדה בי ועזבתני.

מפאת מחלה מסרתיה לטפול ולשמירה לחברה. היא שהתה שם מספר שבועות, וכשחזרתי הביתה מבית החולים, לא הסכימה נורה לחזור אלי.

מכרים אמרו לי: יתכן והיא נעלבה על ידך, ושמרה את הדבר בלבה. אני – איני מרגיש כל חטא בי ביחס אליה. אך יתכן גם שפרט כל שהוא, שאני לא השגחתי בו – העליב אותה קשה. יש להניח שנכון הוא הדבר, כי על כן אף היא שייכת למין היפה, ואת הפרט החשוב הזה אין לבטל בשום פנים.

אני בכל אופן לא בגדתי בה.

אם ברצונכם להכיר אותה, הריני מוכן ומזומן להציג אותה בפניכם. אך לא את כל אחד מכם תסכים לארח בביתה. היא בררנית ביותר. היא מסוגלת למצוא פסול באדם, אף אם יראה אדם זה בעיניכם אתם כשלם בתכלית השלמות. ולא קל ביותר לדבר עמה, עוד יותר קשה להתידד ולקשר אותה. אך יחד עם זאת עלי לקבוע כאן: אין כמוה לקלות, ואין כמוהה לידידות כנה ומשלמת.

משקלה בסך הכל כארבעים ליטרות, היא קלה כנוצה, אך לא רכרוכית. ויד לה – ברזל ממש. לפני זמן קצר קרה שהיא סטרה לאחד ממכיריה על הלחי, והרי היה לחיו נפוח וקשור במשך שבועיים ימים. ועד היום הוא חרד כשהוא רואה אותה מרימה יד.

פניה מארכים וקטנים, כמחוטבים בשן. אך עינים לה גדולות ושחורות כשזיפים. ובשעה שהיא מעיפה מבט עלי הרי אני כמעט תמיד כמוקסם. ועיניה – כמראה מלוטשת. בכל פעם כשאני קרוב אליה הריני רואה את בבואתי בתוך עינה הגדולה כבמראה. מפני עיניה אלה פחדתי תמיד, למרות שלא ידעתי את פשרו של הפחד הזה.

ושולטת אשה קטנה וקלת המשקל הלזו בכל אלה האנשים הנמצאים במחיצתה, ללא יוצא מן הכלל. וכח השליטה שלה אינו מוגבל במאומה. דבורה – חק. רצונה – פולחן. ושגעונותיה – נהפכים למנהג שהכל חייבים בו, ודבר שהיא רצתה בו – הרי מן הנמנע הוא שלא תוכל להוציאו אל הפועל.

ולאשה קטנה זו – בעל גדול, גבוה ושמן, וכשהיא הולכת לצדו, הרי דומה היא לתנוקת. לא מעטות הן הבדיחות שנתפרסמו על חשבונם, ובלכתם יחד ברחוב הרי כל העוברים והשבים מפנים את תשומת לבם אליהם. ואי אפשר שלא לראותם. הם מתבלטים תמיד.

ואוהב הבעל הגדול את אשתו הקטנה עד לידי שגעון. למענה הוא מוכן לבוא באש ובמים, אין דבר שייקר לו ממנה. הוא נכנע לרצונה התקיף כעבד נרצע, ואינו פוסע אף פסיעה קלה אחת מבלי להמלך בדעתה. ואינו מניח כל הזדמנות מתאימה ושאינה מתאימה, שלא יזכיר את שמה: דוניה שלי. ובשעה ששמה מופיע על שפתיו, הרי דומה הוא לחתול המלקק בשפתיו חמאה טעימה. ובשעת משא ומתן עם אנשים, יש לעמוד על המיקח כל עוד שלא הודיע: דוניה שלי לא תסכים לכך. ומכיון שהוא נמנה בין הגדולים במקצוע חיוני ידוע, הרי דוניה הקטנה היתה קובעת את גורלם של אנשים רבים עד מאד.

לי, שיחק המזל ואני נמניתי על המעטים מבין אלה שנטתה אליהם את חסדה הגדול. לא אחת כיליתי את הערבים בביתה, והיו אף תקופות שראתה אותי כשוה זכויות אליה. ובימים ההם, היינו מרבים בשיחה, מתוכחים ומלבנים שאלות שונות שהיו תלויות במחלוקת שבינה לבין העולם הגדול. לזכותי אני יש לאמר: רבים הצלתי בוכוחים אלה. לא אחת השפעתי עליה שתמליץ בפני בעלה על אחד או שני מבין לקוחותיו, שלא יעשקם בשם אהבתו הגדולה אליה.

ילדים לא נולדו להם, וזה סבך בהרבה את המצב. היא ראתה את עצמה כקרבן, כקדושה. ואת בעלה כנאשם. ולא הזניחה כל הזדמנות כדי להתריע על כך בכל מיני צורות. הוא מצדו אשר כנראה את הדבר, למרות שלא ברור היה לו מי האשם בכך. בשבילו הספיק: שדינה שלו פסקה את פסוקה, והרי היא – ודאי שאינה עלולה לטעות.

באחת משיחותנו המשותפות עמה, שאלתיה: האם תסכימי לגמור את חייך מבלי ללדת?

לראשונה שתקה ולא השיבה לשאלתי, אך אחר כך דברה משהו על הבנה והשתתפות בסבלו של בעלה, על הרגש העמוק שהיא רוחשת לו, על דאגתה לו. כל מה שנאמר בתור תשובה לשאלתי היה מכוון מראש כדי להסיח את דעתי מעיקר השאלה. ואני, רוח שטות קננה בי, וחזרתי אל השאלה פעם ופעמיים. חזק מאד היה רצוני להביא את היצור הזה, הרואה את עצמו כאלהים גדולים, לידי וידוי, לידי גילוי הפרצוף הנכון, החילוני, רציתי לחזות במו עיני ממש את צלם האדם שבה, ואחת היא לי – מה הם האמצעים שהשתמשתי בהם כדי להגיע למטרתי.

וכשלא יכלה להשתמט יותר, הרימה את מבטה אל פני, פניה הסמיקו, וכל גופה רעד כבקדחת, וכמעט בלחישה אמרה: והרי אין איש מכם רוצה בי… אף אחד מכם עדיין לא הציע לי את אהבתו. והמשיכה: אח! כמה עורגת נפשי למעט אהבה… אהבה ממש… אהבה שאין עמה הערצה ועבודת הקדש.

זמן מה ישבנו במקומינו, מרוחקים זה מזו מרחק מה כמנהגנו תמיד. אך פתאום התקרבה אלי, אחזה בידי, ובקול שהיה ספוג משהו זר לי אמרה: גם אתה עדיין לא ניסית לאהוב אותי… והמשיכה כמבקשת: אהבני… קחני אליך.

רגש מוזר ביותר אפף אותי. תקף אותי הפחד מפניה. הרגשתי שתנועה אחת משלי עלולה להביאני לידי אבוד שני העולמות גם יחד. והרי נקטתי באמצעי מיוחד, ושאלתיה: האם ברצונך לבגוד בבעלך?

היא קפצה ממקומה כנשוכה. עמדה זמן מה כהמומה במקומה, אחר כך הוציאה מפיה כשעיניה זולגות דמעות את תמלים: לך! לך! ואל תשוב יותר.

מזה כמעט שלש שנים שאיני בא במחיצתה, אך כמעט כל הידידים המשותפים שלנו ספרו לי שהיא הציעה להם את אהבתה, ולא קבלוה. הכל מפחדים ומסרבים.

מזל של בעל.

אם תשאלוני היום מה לי ולה? לא אדע מה להשיב לכם. ובכל זאת בליתי עמה ובמחיצתה כמעט ארבע שנים.

והיו לי אלה ארבע שנות נסיון מר עד מאד. שנים ראיתי בהן רעה. רק רעה ותו לא. אף יום בהיר אחד לא אוכל לציין בתקופה זו של למעלה מאלף יממות רצופות.

הוצגנו זה בפני זו במסבה שסודרה לכבודי. אני כשלעצמי לא מצאתי כל סיבה מספקת לשמחה זו. אך משהודיעו לי ידידי על המסבה לא ראיתי אפשרות, משום דרכי נימוס גרידא, לסרב לכך. הסכמתי איפוא להופיע ולקבל את שפע הברכות והאחולים, ואמירת השבחים שנפלו שם בחלקי.

ישבתי במסבה לשלחן, מוקף אנשים שברובם הגדול לא היו מוכרים לי כלל וכלל. ומחוץ לאנשים מועטים שאת קלסתר פניהם ראיתי אי־שם אי־מתי הרי כל השאר היו זרים לי בהחלט. לא אוכל עתה לתאר לפניכם מה רגש הרגשתי באותה שעה גדולה. אך יש ברשותי להבטיחכם: שלא נוח היה לי שם. ואין אונים חכיתי בסבלנות לגמר המוצלח של המסבה הבלתי מוצלחת.

אדם שאת שמו לא זכרתי הקריבה אלי, קרא בשמה, ואני קבלתי אל תוך ידי – יד קטנה וחמימה, כידו של ילד קטן – ומשום זה שחמימה היתה השהיתיה בידי זמן יתר על המדה הרגילה. ובהביטי אל תוך עיניה וראיתי בהן ברק מיוחד, ולחייה הסמיקו.

יתכן, ופגישה מקרית זו היתה מסתיימת ככל הפגישות המקריות. אך עם סיום המסבה היא נגשה אלי, ושאלה: התוכל ללוות אותי לביתי?

לא סרבתי לה וליויתיה הביתה. לא סרבתי גם להזמנתה ונכנסתי עמה לדירה. אחר כך קבלתי מידה כוס יין, ולאחר זו הראשונה קבלתי מידה גם כוס שניה, התפרקדתי בכורסא עמוקה ורחבה והקשבתי לפטפוטה העליז.

למחרת העברתי את חפצי לדירתה היפה ונשארתי עמה. אך כבר ביום הראשון לשהותנו יחד היתה משום מה מרוגזת, ובערב לאחר שהאורחים המוזמנים הלכו לבתיהם – הייתי נאלץ לשמוע ולהקשיב לנאומה התפל והמשעמם על חובה וזכות, על רוח והפסד, ועל עוד משהו שלא הבינותי לו. מכל נאומה הארוך לא הבינותי ולא כלום, אף את כונתו לא עלה בידי לתפוס. וכשנמאס עלי הדבר – תפסתי את גופה הפריך בשתי ידי החזקות וסגרתי את פיה בנשיקה, וזה עזר. היא נתבלבלה ונשתתקה.

וכה הוסיפה לנאום מדי יום ביומו. ודבורה נסב על הכל: עלי ועליה, על שכנים ומכרים, על פילוסופיה וחברה, על עמים וארצות, והכל היה מכוון – כדי לחנכני ולעשותני הגון לאדם ואלהים. אינני יודע מה רע ראתה בי ומה המריץ אותה לכך, אך עובדא היא: שהיא מצאה צורך גדול ותכוף לעשות זאת. לא הועילו הפצרותי המרובות, לא הועילו איומים, אף דמעות לא עמדו בצר לי. התרופה היחידה כדי לשתק את לשונה נשארה כבראשונה: סגירת הפה בנשיקה צורבת. אך הלא לא היתה כל אפשרות להחזיקה כל הזמן בזרועותי – כשפי צמוד אל פיה.

שנינו עבדנו. הרוחנו יפה מאד וחיינו כמעט חיי רווחה. גם דאגות אחרות לא העיבו את שמינו. אפשר היה לחיות ולצחוק. אך כאן קפץ עלי רוגז לשונה השנונה והצחה והחיים נהפכו לגיהינום.

לא רבנו, כמעט שלא היו חלוקי דעות בינינו. לעתים מאד קרובות היתה אף מותרת על דעותיה וממלאה את רצוני. ובכל זאת היתה ממשיכה ללא הרף לדבר “ולחנך” אותי. ולא רק בבית דברה. היא דברה אלי גם ברחוב. בבית הקפה, בתיאטרון, בראי־נוע. היא דברה ללא הפסק וללא מנוחה.

לא יכולתי שאית יותר. וביום בהיר אחד עזבתיה באמצע הנאום המזהיר וברחתי. לולא עשיתי זאת ודאי שהייתי מטיל בה מום. לא אחת היתה ידי נשלחת מאליה אל מכבש הברזל הקטן שהיה מונח על שלחני, לו אחזתיו בידי ודאי שהייתי מעיפו ישר אל פיה השופע.

מזה שנים אחדות לא ראיתיה, אך מכרים ספרו לי עליה: שהיא עדיין נואמת גם עתה.

ברוך שפטרני!

שתי סבות היו לו ליחזקאל דאר שהניעוהו מלשאת אשה ולבנות בית בישראל: הוא עצמו, והבת הבוגרת של השכן.

הוא עצמו – היה בטוח מראש שאינו כשר לנשואין מכל הבחינות. לא לפרנסה ולא לגברות. ובתו של השכן – שמשה לו סמל האשה הרעה, שפגיעתה מסוכנת.

שתי אלו הסבות גרמו לכך שהוא נשאר חי וקיים, רווק זקן שבע ימים ורגז, ללא בית, ללא ילדים, וללא ארוחת צהרים מבושלת וכתנת מתוקנת ונקיה.

בערב, לפני שכבו כמטה לשינת לילה, היה מתפשט ערום כביום הולדו, סוקר במראה את גופו הצנום ואת עצמותיו המשופות, מחליק בכף ידו הרכה על ירכיו ושוקיו ומצטחק. והיה בצחוקו זה משהו בלתי מובן ובלתי נתפס. היה בו אירוניה, לעג, בטול לעצם ישותו הקיימת, ורגש נקמה מוזר ביותר לו לעצמו ולגופו התשוש. לעתים היה עומד כך פרק זמן ארוך למדי, מעביר את ידו הלך ושוב על ירכיו, מחליק בידו השניה על חזהו החלק שאין עליו אף סימן לשערות, אף זכר לסימני הגברות המובהקים. ותוך כדי החלקה, מבהיקה עינו וקורצת כלפי עינו הוא השניה בקריצה שיש בה מן הלעג והשמחה לאיד: האם חלציים אלה תולידנה ילדים ותשעשענה גוף אשה תובע ויוקד?… ותוך כדי מחשבה הוא נגש לחלון הפונה לעבר החצר, מקום מגורה של שכנתו השנואה עליו, ומציץ כאילו דרך אגב לתוך חדרה היא ומוצא אותה בקלקלתה: כשהיא עומדת אף היא ערומה כמעט ומחליקה בידה על שדיה החשופות, הצומקות והמדולדלות מיאוש וזיקנה, ונהנה. הבעת פניה הזועמים גורמת לו ליחזקאל דאר תענוגות. טוב לה בכך!… טוב שהיא הולכת ונרקבת בבתוליה! וכך הוא עומד מולה, תופס בעיניו הקטנות כל תנועה שלה, וכל כמה שפניה מביעים יאוש ועצבון הרי הוא שמח יותר. אך פתאום היא מבחינה בו, הערום ליד החלון מולה, ופורצת בצווחה חנוקה ומכסה את ערום גופה בשולי חילוקה הדהה והישן. ואז רק פורץ יחזקאל דאר בצחוק מדרדר וצוהל, ויורק לעומתה את כל הזוהמה שנצטברה בתוך פיו ובנשמתו הקטנה, הסובלת.

רק לאחר שירק את רוקו כלפי שכנתו, רק אז נרגע במקצת, וכאיש שקבל את הספוק המגיע לו, הוא לובש את כתנת הלילה ושוכב לישון במטתו המזוהמת.

ולא בבת אחת קפצה הזיקנה על יחזקאל דאר. לא בבת אחת ולא פתאום הלבינו שערות ראשו. ארבעים וחמש שנים מלאו לו לפני מספר חדשים. ועם צאת שנתו הארבעים וחמש, הרגיש יחזקאל שהנה עתה הזקין, ושאין לו עוד תקוה כל שהיא לשנוי ארח החיים המקובל והמקויים.

גם שכנתו, לא פתאום קפצה עליה הזיקנה. גם היא עברה מזה כבר את גבול הארבעים, אך התקוה לנשואין לא פסקה אף לרגע קט אחד. והיא האמינה במזלה הטוב. ידעה ברור: שביום אחד, בהיר ביותר, יבוא הנכסף והיקר ויציע לה חיים ואשר. ולמי חכתה? את מי שאפה לכבוש לה בסערה? את יחזקאל דאר, הגבר האהוב. דוקא אותו.

מזה שנים רבות היא מחכה לו, שיבוא וילחצנה אל לבו. מזה זמן רב היא עומדת מדי ערב בערבו ליד החלון שבחדרה הקט הפונה אל עבר חדרו ומחכה לידו המושטה, לידו של הגואל הנאמן והמסור. היא יודעת שבוא יבוא. הוא יבוא אף אם יאחר. לא יועיל כאן מאומה. מידיה לא ימלט. אמנם, אין להכחיש: שהיריקה, אשר הוא יורק לעומתה כמעט בכל יום מעכבת את ההתקרבות, אך גם זה יחלוף. והרי מזה זמן רב חדלה לשים לב ליריקתו כנגדה. במשך הימים התרגלה לכך. היא אף חכתה בכליון עינים לרגע, בו – תראהו יורק. היה זה הסימן האחד והיחיד של תשומת לב מצדו אליה ואל ישותה המוחשית.

והרי היא בונה לה את עולמה היא, בתקופה שיחזקאל דאר היקר יהא שייך לה, למחשבה זו בלבד היא פורצת בצחוק מדרדר הדומה למפל אבני חצץ מראש ההר ולמטה, ועיניה מבריקות ויורות ברקים ולהבות. ודמיונה מתאר: היא תקחהו לבין זרועותיה החסונות, תלחצהו יפה, ותצוה לו: אהבני! ואם לא יסכים לכך? אם יסרב… הוי! אז… היא אינה מסוגלת כלל לתאר לעצמה שדבר מעין זה עלול לקרות בזמן מן הזמנים. היא מסוגלה להדוק אותו ולטחון אותו לעפר… וכי מי הוא יחזקאל זה שיעיז להתנגד לרצונה? מי הוא באמת…

ודמיונה ער בתכלית: היא יודעת כבר עתה את כל אשר יקרה לעתיד. היא רואה בעיניה ממש את הבית – ביתם, את המטות המוּצעות, את שלחן האכל המכוסה מפה לבנה ומבריקה, ובין כל החפצים הדוממים האלה היא רואה את יחזקאל שלה – כשהוא יושב, קם, אוכל ומתרחץ, שוכב לישון… היא בטוחה ממש: שרק היא מסוגלת לעשותו אדם", לה ולאלהים.

ובינתים – הוא כמנהגו נוהג. ללא שנוי וללא תמורות: לאחר עבודת יום מפרכת וקשה, הוא חוזר לחדרו המיותם, מתרחץ קמעא, מנגב את רגליו לאחר רחיצה בגרביים המזוהמים, אוכל את ארוחתו הדלה, מסדר את מטתו ומתפשט, עומד קמעא ליד החלון הפונה על עבר חדר שכנתו השנואה עליו, יורק את היריקה הגדולה המסורתית למראיה, ושוכב לישון – כאדם שמלא את תפקידו, וקבל את מנת הסיפוק המגיעה לו.

וכך נמשך הדבר עד שנכשל.

ולא בבת אחת, ולא פתאום נכשל. עשרות ואולי מאות קורים נטוו מסביב לו וגרמו לכשלונו המחפיר. לחנם שמר בגבורה על עצמאותו וחופשתו. מאומה לא הועיל ביום עברה. הוא נכשל ונפל, ולא הוסיף קום.

והדבר קרה בפשטות נמרצת: באחד מן הערבים, בשעה שעמד כבר כמעט ערום, הופיעה פתאום שכנתו בחדרו, ובקול שלא נבא כל טובות, פקדה עליו: חבקני!

ברגע הראשון היה כנדהם. אך במשנהו הרגיש: שהוא חלש ורפה כח, ושאין לו הכח כדי להתנגד לרצונה ולהלחם בה ביד נטויה, והרי עשה נסיון וחבק אותה. והנסיון עלה יפה עד מאד. הוא מלא את פקודתה, והוסיף עוד משהו משלו שלא נצטווה כלל לעשותו.

הם התחתנו, ונכנסו לגור יחד בדירה שהיא סדרה עוד מקודם.

לימים פגשתים ברחוב. הוא שמח מאד לקראתי והתחיל מספר לי משהו, אך פתאום הפסיק את הספור, חייך במבוכה כנאשם, ובהורותו בידו על יצור ממין נקבה, בעלת פנים משל חתול ועיני פרס, לחש באזני: אשתי…

לא היה צורך בכל תוספות. הכל היה ברור וידוע לי.

אתפלא מאד, אם יאמר לי מישהו: שגם על זיווגם הם הכריזו בשמים ארבעים יום קודם הוולדם.

הדא הוא דכתיב: “לא חש לקמחיה”.

קראו לה הפועלת.

ולאו דוקא משום כך שתמיד היתה פועלת. היו זמנים שלא עבדה כלל, שלא רצתה לעבוד, היו גם זמנים של חסר עבודה – ואז התעסקה במקצועות אחרים לגמרי שהיוו לעתים נגוד מחלט בין המושג “פועל” ובין השקפתה היא באותה תקופה. אך הכינוי “פועלת” נשאר תלוי בה, משום שהיא דרשה זאת מהכל.

גם עתה היא אינה עובדת בשכר. היא נשואה לאיש ומנהלת את ביתה היא, מטפלת בילד חמוד ושומרת בשבע עינים על בעלה – שלא יעיף חלילה וחס מבט באשה אחרת. ובכל זאת היא שומרת בקפדנות גדולה אף עתה על התואר המיוחד הזה. וטעמים לכך יש לה לרב: קודם לכל – יש קסם רב בסיפורה הידוע לכל על חייה בתור עובדת במחנה עבודה אי שם בארץ, בשנות העליה השלישית. נוסף לכך ישנה האפשרות בידה לדקור לפעמים בכך את שכנותיה הבורגניות, המבלות את כל שעתן הפנויה במשחק קלפים.

וכשרון רב טמון בה ביחס ל"דקירות". היא יודעת למצוא תמיד את ההזדמנות הנאה לכך. אף פעם לא קרה עדיין שהיא תדקור סתם שלא בשעה הנאותה. והרי דומה היא לצייד המחכה בסבלנות רבה לצידו והיה: אם למשל שאלתה אחת מהשכנות – אם היא נוהגת להאכיל את ילדה שמנת, הרי תיכף לשאלה מתעוות פניה כאילו סבלה מאז ומתמיד – מכאב שנים גדול, ובנעימת ביטול מיוחדת רק לה, תשיב: אין אני רשאית להשתמש בצרכי “לוקסוס”, אני פועלת.

אף פעם אינה מזכירה את העובדא הנכונה והיסודית: שבעלה הוא הפועל ולא היא עצמה. אותו אין היא מזכירה. הוא אינו קיים אף בדמיונה בשעה שאינו בבית בקרבתה. בשעות היום, כשהוא עסוק בעבודתו בדפוס, היא חיה לה את חייה היא כמו שחיתה לפני הנשואין, עת היתה פועלת ממש.

מראיה החיצוני אף הוא השאיר רשם מיוחד והעיד כמאה עדים על מוצאה ממשפחת פועלים: גבוהת הקומה, שערותיה הערמוניות גזוזות ועשויות כתספרת הגבר, קוי פניה גסים, אפה גדול, ידיה ורגליה מתאימים בגדלם לגופה הגדול. וקולה – קול בס עמוק ומוכיח, וחלקם של קוים אלה גדול הוא עד מאד ביצירת הפסיכולוגיה שלה בתוך פועלת.

וכשבעלה חוזר הביתה עם ערב, לאחר יום עבודה קשה ומפרכת במשך עשר שעות ליד ארגז הסידור, הרי אסור להתאונן. ומספיק שיפתח את פיו כדי להביע משהו, והרי היא הקדימה אותו, פתחה את פיה בנעימות ואמרה: אל תספר, אני יודעת מראש מה שאתה עלול לגלות לי. גם גורלי אינו טוב משלך. אף אני הייתי פועלת ויודעת הכל. עובדא זו שהיא היתה לשעבר פועלת – פוסלת מלכתחילה את כל אשר יוציא מפיו. והוא – בידעו ובהכירו מראש את אשר תגיד היא, משתתק ואינו מוציא יותר אף מלה אחת מפיו. ואף אם הרגיש חולשה או כאב, הרי גם אז הוא נזהר מלספר על כך.

והגיעו גם ימים קשים למשפחה: חסר העבודה הגדול פגע גם בהם, ושלל את האפשרות מאת הבעל להרויח לפרנסת המשפחה, ובבית חסר פשוט הלחם. והרי באו אז מכרים והציעו עבודה לפועלת, עבודה שהתאימה בכל למסרת שלה. אך כאן היה עליכם לראות במו עיניכם את מבט הבוז והביטול – בו פגשה את המציעים. פניה אדמו כסלק ממש, בעיניה הבריקה אש שנאה. והיא לא מצאה אף לנחוץ להשיב תשובה מתאימה. היא מדדה אותם רק במבטה המבטל, הפנתה אליהם את גבה והלכה לה.

לא הסכימה להיות “פועלת”.

אך מאז: אין היא מתפארת יותר בעברה המזהיר.

משבר – ושכר בצדו.

אשה שכיחה, ככל הנשים, לא יותר רעה מהן אך גם לא יותר טובה. לא יפה מאד ולא מכוערת ביותר, משקל גופה גם הוא היה כמעט נורמלי, יציבה ומוצקה, בעלת דעה עצמית מוצקה ומפוארת, ודומה היה שאין דבר אשר יהיה בכחו להזיזה מעמדתה העצמאית, שגובשה תוך דורות של ליבון ושקול דעת מרובה.

ושלשה הם – בכל העולם הגדול שאליהם התיחסה בכבוד הראוי: בעלה, בתה והיא עצמה. אין כמובן לאמר שהיא התיחסה אל אשיותה היא ממש באותה מדת היחס והכבוד שחלקה לבעלה, אך יחסה אליו נקבע כאל משהו “שאין להמנע ממנו”, חק הוא בטבע שעל האשה לשאת בעולו של בעל, ולחוקים מעין אלו התיחסה בסבלנות רבה.

מחוץ לשלשה אלה – הרי כל שאר ברואי יה העלובים, או שהיו אידיוטים, או סתם ביש גדא שאין להתחשב בדעתם ואין להקשיב לדבריהם. בדבריה קבעה תמיד מסמרות, ומכיון שאמרה מה – הרי אין להרהר אחר זאת. אני ואפסי עוד.

ומכיון שדעתה היתה צלולה עליה, הצליחה אף לתפוס עמדה בחיים. והעמדה אף היא איתנה ויציבה ביותר. ודרכה היה: להעמיד פנים תמהות כאילו לא חדרה לעמק השאלה הנידונה, אך תיכף עם עבור התמיהה הראשונה נפתח פיה, וממנו שפעו בניחותא, בלחש הגיוני: עובדות, ספורים, דוגמאות, וזכרונות מן העבר. ואין ביכלתי לאמר לכם כאן: אם דוקא העובדות הכריעו את הכף לזכותה או שטף דבורה והנעימה של בטחון הביאו לידי כך, אך עובדא קיימת היא: שכמעט תמיד העמידה את הדברים בהתאם לרצונה.

ורצונה היה ברור: על בעלה להרויח כסף ולא מעט – כדי שתהיה היכלת בידם לחיות כאנשים. על בתה ללמוד ולהצטיין ולהיות דומה “לאנשים”. על עצמה להיות בריאה, מלובשה כראוי, רעננה ועליזה – כאיש בין “אנשים”.

ואם חושבים אתם ש"אנשים" הם סתם קטלא קניא הרי הנכם טועים טעות גסה. “אנשים” הם פני הדור, בעלי בתים הגונים, בעלי רכוש הגון של נכסי דלא ניידי ובעלי תואר אקדמי. בפחות מכך הן אי אפשר. וכשהעזתי לשאלה באחד הימים: אם היא תסכים שבתה תהיה מורה בישראל – העמידה עלי פני “רוצח” ממש, ושאלה דוקא בנחת: וכי חושב אתה שאני מגדלת בת כדי שתדע לקנח את אפם של ארחי פרחי כישראל? לא חביבי! עליה להיות דומה ל"אנשים", ומשהזכירה לי את האנשים הרי נסתתמו טענותי לחלוטין.

את תמר – הבת, הכרתי עוד בחתוליה, ומאז חברים היינו, ולכל פגישה מקרית שמחנו שנינו. אני הייתי מתיחס אליה כאל אדם שוה זכויות, כאל גדולה, וזה נעם לה ביותר. אך באחת מפגישותנו שאלתיה מה, והנה ראיתי שבמקום תשובה ברורה כמו שהיתה רגילה עד כה, עיקמה פתאום את קצה אפה הקטן לעומתי בביטול, העויה זו שבעקימת האף היתה שייכת לאחת מן ה"אנשים" ממבקרות הבית הקבועות. וכשהעירותי לה על כך – הביטה בי בעינים שהביעו תמהון ילדותי רב ומבטה כאילו שאלני: וכי מה חטא מצאת בי? לא יחסתי להעויה זו משהו מכוער, אך אני ראיתיה ותארתיה לי כמות שהיא בעוד חמש עשרה שנה לערך, וראיתי בה את דיוקן האם, על כל החסרונות שבה, ומאד היה לי חכל עליה.

נסיתי להוכיח לאם בעלת התביעה המובהקת לתרבות: שאין לחנך את הבת הצעירה לטוב, כל עוד שהיא מבלה את כל שעתה הפנויה בחברתן של נשים מבוגרות ואמהות מקצועיות. דרשתי לשחרר אותה ולהרשות לה את בלוי זמנה הפנוי בחברת ילדות וילדים בני גילה, אך מאומה לא העליתי. היא נשארה בשלה, וטענתה לשלילה היתה: שבחוץ מתרוצצות מכוניות ועגלות, שהנוער מקולקל, שמכל עבר אורבות סכנות גדולות ונוראות לנפש צעירה, ושיש לשמור עליה ולעשותה “איש”.

פעם אחת בבואי לבקרן, שמעתי עוד בהיותי מחוץ לבית קולות צעקה גדופים וחרפות. מהרתי להכנס, ומשרק ראתני התחילה האם בנוסח שלה הרגיל: הלואי וכל המורים ירדו שחת! הלואי ותבלעם האדמה כמו שבלעה את קרח בשעתו! הלואי וישרפו חיים וישמדו אחת ולתמיד מתחת שמי האלהים!

מה קרה? שאלתיה.

עודך שואל מה קרה? ענתה לי, המורים שלך מחנכים יפה, כל שטת החנוך כמוהו כאפס! ילדה קטנה מעיזה פנים לאם, מתנגדת בחוצפה למשאלתה, ומחוה לי דעה איך לנהוג ביחס לתלבשת ערב… אמרתי לה: וכי מי חוץ ממך אשם בדבר?

אט, ענתה לי. אינך מבין מאום. גם אתה שייך לכנופית הדגנרטים האלה, ולעולם לא תהיו דומים ל"אנשים".

גם הפעם לא מצאתי מענה כל שהוא לדבריה. יש לשתוק, לבלום את הפה יפה יפה ולשתוק, כי זכות הדבור והבעת הדעה ניתנת רק ל"אנשים".

ואולי מוטב כך!…

משהו מיוחד היה בו שלא נתן לי להתקרב אליו ולהתידד עמו, למרות אשר רציתי בכך עד מאד.

והיה האיש כבן חמישים שנה. אך שבור היה לחלוטין. לא היה בו אבר שלם, ובהסתכלי בו וידעתי: לו היו שוברים אותו בכונה מראש – הרי גם אז אי אפשר היה בשום פנים להביא את המומין שלו לידי שלמות מופלגת זו.

ראשו קרח, ולולא שערות מועטות שעמדו כנד מסומרות על פדחתו – אפשר היה לחשוב שעל ראשו זה לא צמחו שערות כלל. עיניו טרוטות ומשוקעות בחוריהן ללא גבות וללא ריסים, ערומות ממש. לחייו נפולות ושקועות, ומהן בלטו עצמות הלסת בצורה משונה ונראו כמגולות. שפתיו צמוקות ודקות, חורות וללא נטף אחד של דם בהן. השינים בפיו חסרו כולן, כאילו הוציאון משם בכוונה מראש. סנטרו המחודד היה מעוקם ומופנה כלפי שמאל, ודמה לשורוק הפוך. ועל הכל השאיר רשם מיוחד אפו הגדול שתפס חלק גדול משטח הפנים הצמוקים והחורים. והאף היה מיוחד במינו: הנחירים היו טבועות לא לצדי האף כלפי השפתיים – למטה, כי אם לצדי האף ולחוץ – כלפי הלחיים, והפסק המבדיל ביניהן בלט כחודו של סכין, ונראה משני צדדיו כבשר חי, כשותת דם.

ואצבעות ידיו – שש בכל יד. שני אגודלים היו לו לכל יד. והאגודל המיותר בצבץ וגדל מעל לפרק הראשון של חברו הטבעי. כנראה שגם לרגליו היו שש אצבעות בכל אחת מהן, אם לדון לפי גדל הנעלים שנעל לרגליו הלקויות פודגרא – אגב שנוי צורה של הפרקים. ואם להוסיף לכל התאור הזה את גבו השחוח וכרסו המעוגלת, הרי תהיה התמונה שלמה בתכלית.

אך יחד את צורתו החיצונית הדוחה, היה בו משהו שתבע ודרש התקרבות ועזרה. למראהו: ונדמה לך שהוא זקוק לעזרה מידית, ליד תומכת – שלא יפול. אך לא כן היה. למרות גופו הרצוץ ולמרות רגליו החולות היה עובר מרחקים ברגל, מתנועע בקצב בגררו את רגליו, נהל בית מלאכה, ועיניו הטרוטות השגיחו ותפסו כל תנועה חשודה של הפועלים – שכיריו.

אי ההתאמה הגדולה בין מראהו החיצוני לבין תנועותיו הזריזות השאירו תדיר את הרשם: שהוא מזייף בכוונה מראש את תנועות גופו כדי לעורר רחמים ולמשוך את תשומת לבי. ולמרות אשר ידעתי: שאין אמת בכך, בכל זאת לא עלה בידי להשתחרר מהרושם החיצוני הבולט, שדקר את העיין הרואה.

ועוד תכונה אחת היתה לו: הוא היה מדבר ללא הפסק. או שדבר עם אחרים, או שדבר עם עצמו. לשונו בפיו היתה מסתובבת על צירה ללא מנוחה. תכונה זו שלו, היתה מביאה אותי לעיתים תכופות לידי רגז רב וכעס של ממש.

נסיתי לנתח את אפיו אך לא עלה הדבר בידי. הוא היה מחוסר אופי לחלוטין. לכל דבר הסכים. כל אשר אמרו לו היה טוב בעיניו. אפשר היה באותה השעה עצמה לקבל את הסכמתו לדבר והיפוכו: סוציאליזם ופשיזם, ימין ושמאל, אהבה ושנאה. את הכל קבל, לכל דבר הסכים. שונים היו הדברים לגמרי בשמעו את המלה “פשטידא”. אז היה משתנה כולו. עיניו התבלטו, נחירי אפו נראו כמריחות וכל ישותו היתה אומרת אך משאלה אחת ויחידה: הב! בענין זה לא ידע פשרות. תמיד כן, תמיד מוכן – ואף באמצע הלילה לקום ממטתו ולאכל פשטידא. ואת מרבית כספו, כמעט את כל מכסת רוחיו שקבל ואגר על ידי ניצול גס של פועליו. היה מוציא לפשטידא ממולאה מיעים של בהמה גסה.

לא אחת נזדמן לי לראותו אוכל. לא היה באכילתו כל דבר מיוחד. לרב לא אכל ארוחת בקר, לעיתים היה מותר גם על ארוחת צהרים. אך משהגיע הדבר לפשטידא – היה הכל משתנה. מעין פולחן היה בכך. והדבר הפליאני.

שאלתיו: במה נשתנתה הפשטידא משאר המאכלות?

ויען לי: אמי הכינה פשטידא כזאת בהיותי ילד.

שאלתיו שוב: ואם אמא הכינה מה בכך?

ויען לי בשאלה: הידעת מה זאת אמא?

תשובתו עשתה עלי רשם מוזר. אדם, שכל הזכרונות על אמו הורתו נצטמצמו “בפשטידא” ודאי שהוא לקוי במחו. וכנראה שכח הזכרון שלו מימי הנעורים עבר ממחו אל חכו ולשונו.

לא התקרבנו. כנראה שאין “פשטידא”, ואף של אמא, עשויה לקרב לבבות.

לא יפה, אך פנים נעימים היו לה. נעימים ומושכים ביותר.

הכרנו זה את זו לפני כעשר שנים, והכירות זו לא הביאה בכנפיה כמעט מאומה, לא לי ואף לא לה,

היא היתה נשואה לאיש. ובעלה היה מסוג הגברים הנותנים את הכל מבלי לקבל תמורה כל שהיא. שקט היה, שקט עד לידי השתוממות. כמעט ולא שמעוהו מדבר. ואם דבר – הרי גם אז הוציא מפיו אך את המלים הנחוצות וההכרחיות ביותר שבלעדן אי אפשר היה להתקיים כלל בעולם הזה. מעולם לא צעק, לא קלל, לא עורר מריבות ולא השתתף בהן. ואת אשתו מרים לא אהב. יתכן מאד שבנסיבות ידועות היה עוזבה והולך לחפש את אשרו אצל אחרות, אך סיבה אחת היתה אשר לא נתנה לו לעשות זאת: חולה היה ולא מוכשר להוליד. והיא: שאפה דוקא לכך והטביעה בזאת את כל שאיפתה ואת תשוקתה הבוערת. והיה בזה מעין תפלה ותקוה מצד שניהם. הוא שאף להגיע להכשרת כח הגברות שבו, והיא שאפה להיות לאם.

אף היא לא אהבה אותו. אך חשבה משום מה שהוא זקוק דוקא לה, ושלבעדיה יקשה עליו הקיום. ולפי השקפתה היא – הרי היה בכך משום חסר הגינות מחלטת, לו הלכה ממנו ועזבה אותו לגורלו. וכך קרה הדבר שהשאיפה אשר שניהם שאפו לה בכל לבם לא נתגשמה. היא – בתור מקופחת ורעבה לחיי אישות טבעיים נהפכה לפקעת גדולה של עצבים, והיתה מרימה את קולה עליו בכל הזדמנות מתאימה ושאינה מתאימה. והוא – בתור אדם שאינו מוכשר לתת לה את הדרוש, היה כובש את פניו בקרקע ושותק, נושך בשפתיו עד זוב דם ואינו מוציא אף הגה מפיו.

מחוץ לשיחה שוטפת על צרכי הבית כמעט ולא דברו ביניהם. שניהם פחדו משום מה לנגוע בשאלה הכאובה. הם לא נגעו בה משום – ששניהם ידעו את הסוף ואת התוצאות העלולות לצמוח מזאת. והרי נזהרו מלהתחיל.

באחד הימים נפגשנו בחגיגת נשואין של מכר משותף, ולאחר שאילה הדדית לשלום שאלתני פתאום: התסכים להיות “אב” לילדי? לא היה בשאלה זו משום הפתעה. כמעט עם כל פגישה הייתי מוכן לשמוע את השאלה הזו מפיה, ותשובתי היתה מוכנה עמי כבר מראש. והרי השיבותי בפשטות מרובה: לא! השלילה נדחקה מתוך פי כמעט ללא לווי של מחשבה, ללא נתוח, ללא צרוף של ההגיון. עד היום לא ברור לי; מה סיבה גרמה לתשובתי השלילית למשאלתה, והלא היה בידי לעשות מעשה הוגן ביותר מבלי לחטוא נגד מישהו. והלא לכל הדעות היתה זו אשה אומללה שיד הגורל ניחתה בה.

עם תשובתי – לא הוסיפה דבר אלי. מפניה נעלם האודם שבא עם ההתרגשות הקודמת ובמקומו בא החוורון האפור. היא הפנתה את גבה אלי, נשתתקה, ואחר התרחקה מהחדר. ונדמה היה לי: ואני רואה את גבה רועד מבכי.

לימים בקרתיה בביתה. מצאתיה במטה, עליזה, צוהלת ומאושרת. היא פטפטה ללא הרף, ספרה לי על בעלה, על עסקי שכנים, ואגב שיחה הודיעה: והרי אני הרה. והמשיכה: הידעת? בעלי הבריא, פתאום הבריא…

כך… הפלטתי, הריני שמח בשמחתך את ובשמחת בעלך.

בעלי? הפטירה במשתוממת, והלא לא שלו הוא הילד.

וכי למה לא שלו הוא – אם הוא הבריא לדבריך?

הוא הבריא לאחר שקרה הדבר. לראשונה הסכים לכל אשר עשיתי, אך משהבריא לאחר שהריתי לאחר – הרי התחילה התולעת לכרסם את לבו. כאויבים היינו זה לזו, והמוצא היה פשוט ונוח. נפרדנו.

והסוף?

גם הסוף פשוט הוא. אני בקשתי גט פטורין והוא הסכים לכך.

ומה יהיה עתה עליך, האם יסכים אבי ילדך לשאתך לאשה?

לא, ענתה בשפה רפה. הוא אדם נשוי ושני ילדים נחמדים לו. ואת אשתו הוא אוהב. אין תקוה לכך.

ומה יהיה עליך, חזרתי על שאלתי, ומה יהיה על הילד העומד להולד?

נשתקעה במחשבות ולא השיבה לשאלתי. גם לה לעצמה לא ברור היה מה שיהיה על שניהם. דרכי הגורל העיור סתומות הן, והעתיד מעורפל, ואין לראות את הנולד.

והרי היצור הפעוט העומד להולד – עליו היה להביא עמו את האושר לבית, ויבא דוקא את האסון.

גורל עיור…

היא שאלה:

התקחני לאשה לך?

ועניתי: לא!

ושאלתה היא, כתשובתי אני לא באו לי כהפתעה. ידעתי את השאלה וידעתי גם את התשובה לה. אך לא ידעתי מתי תוצג השאלה הגורלית אשר תקבע את גורלה היא ואולי אף את גורלי אני. סבור הייתי שהשאלה לא תמהר לבוא – ולא יהיה צורך להשיב. אך מכיון שבאה הרי נאלץ הייתי ללא חשוב על התוצאות להשיב בשלילה מחלטת – לא! וכי אפשר היה אחרת מזו?

תמר קראו לה, אך כרגיל שמש השם רק למזכרת אומללה והרת אסון. לא התאים לה השם: קטנה היתה, בעלת גב בולט וחוט שדרה עקום. וחגרת היתה. רגלה האחת – הימנית היתה משותקת, יבשה וקצרה, וגופה דמה לצורת הקשת. ובראותי אותה לראשונה – וחשבתי: שהיא מחפשת משהו שנפל על הקרקע. תמיד היו עיניה משפלות, ופניה הביעו התאמצות גדולה ומיוחדת.

לא אבוא לספר לכם בזה על פגישתנו הראשונה. היא לא הצטיינה במאומה. לא השאירה אחריה בי כל רושם, וסבורני שלא היתה גם כל סבה מיוחדת לכך שנוסיף ונפגש גם לעתיד בשנית. אך מקרה הוא שנפגשנו, מקרה הוא שהיכרות זו נמשכה ולא נפסקה, ומקרה הוא אף זה – שהיא נקשרה בי ורצתה גם לקשור עמי את גורלה לתמיד. ואף עתה בבואי לסקור את העבר ולשקול את החיוב והשלילה שהונחו כיסוד לידידות בינינו – לא אוכל למצוא כל נקודת אחיזה שעליה אפשר יהיה להטיל את הנסיבות שהביאו לקרבה יתרה ביני לבינה. הכל היה בתכלית הפשטות. כל כונה מיוחדת לא היתה לפגישותנו התכופות. נפגשנו – משום שהיא רצתה בכך, – ומשום כך – שלי לא הפריע הדבר במאום. גם שיחותנו לא היו אף פעם רוויות רגשנות סוערת או קדרות אפלה. נפגשנו ונפרדנו, שוב נפגשנו ושוב נפרדנו וחוזר חלילה ללא יסוד, ללא הדגשה, ללא שמחה וללא דמעות.

פעם אחת ויחידה במשך כל ימי ההיכרות בינינו שנמשכה כשנתים – נשקתי לה. ונשיקה זו ניתנה לה כמתנת יום הולדת, לעיני עשרות אנשים שהיו מסובים עמנו לשלחן העגל על כוס יין. וגם נשיקה זו היתה שקטה וצנועה. כי, לי למשל לא אמרה מאומה ולא השאירה עלי כל רושם. היתה זו נשיקה של חובה או “סתם בעלמא”, ללא חשבון, וללא יקוד. ואין לאמר שנשיקה זו יכלה להתעותה במשהו.

בכל זאת הותעתה ודומני שהרעיון על נשואיה עמי נולד בה עוד בראשית פגישותנו. לא אוכל כמובן לנחש: מה הביאה לכך, אך עתה אני קובע: שכל הטפול בי, השרויות שעשתה לי, תשומת הלב המיוחדת, ועינה הפקוחה עלי לטובה – הכל היה מכוון לתכלית אחת, לאותה המטרה הסופית אשר הציבה לה.

עם תשובתי: לא – נדהמה. היא הביטה בי בעיניה התכולות במבט שהביע השתוממות גדולה. היא לא תפסה ברגע הראשון את אשר אמרתי לה. היא לא היתה מסוגלת להאמין: שאני יכול לסרב להצעתה. והלא ברור היה לה שעלי להסכים לכך, ומשום כך שאלה: איך זה?

לא היה מענה בפי. גם אני לא הייתי מוכן לגישה מעין זו – ולא השיבותי לשאלתה.

עמדה זמן מה לידי, הסתכלה בי ארוכות, אחר כך הפנתה את גבה אלי והסתלקה ללא הוציא הגה מהפה.

נשארתי יושב במקומי, עיף ורצוץ, ואף אני שאלתי את השאלה: איך זה כך?

הפתעה – של שניים.

חדר שלא הצטיין לא בהידור הרהיטים שבו ולא בנקיונו המיוחד, כמעט אפל, והחלון האחד הפונה לצד החצר האפלה אף היא – לא האיר במדה מספקת, ולא הצטיין אף הוא בבהירות יתרה. בכל פנה ועבר היו מונחות ערמות של שיירי בדים שעשו רשם של סחבות. זו ליד זו כשתי אחיות תאומות עמדו שתי מכונות תפירה, וכל אחת מהן חכתה לתורה. כשהאחת עבדה – עמדה השניה וחכתה במנוחה גמורה ואלמת והסתכלה במעשי אחותה הקרובה. ונדמה היה שהיא בכל זאת קצרת רוח ומחכה לבוא תורה אף היא להשתתף בעבודה ולתת לאחותה את האפשרות לנוח קמעא. באחת מפנות החדר עמד שלחן מרובע וגדול, וכעדים אלמים לזמנים טובים יותר שמשו כרעיו החטובות בידי נגר אמן, הוא עמד נשען לקיר שלא סויד מזה זמן רב וצבעו הדהה התמזג עם הקיר השחוק והעצוב. לידו עמדו שני כסאות: – הכסא האחד מרופד ומכוסה עור חום, שלידתו היתה ודאי באחד הסלונים המפוארים של עשירי הארץ, עד שנהפך עליו הגלגל – ונקלע לחדרה של החייטת. הוא יכל היה לספר רבות מאד מימים עברו, רבות ראה ושמע במשך ימי קיומו בחלד. אך נאמן למנהגי המקום והסביבה – הרי שתק בשתיקה אלמת. והכסא השני – היה מן הפשוטים ביותר, עשוי עץ לבן והורתו ולידתו אצל אחד מן הנגרים הפשוטים. אך גם הוא לא עתה נולד. גם הוא הספיק משהו לראות ולשמוע בימי חייו, גם הוא ידע לספר סודות של חיים – על ששון, חדוה, צער ודמעות. ובהיותו מחונך פחות מחברו היחסן, המוני וגס ביותר – הרי לא הסכים לקבל עליו ברצון את גזר הדין להיותו נידון לשתיקה עולמית, וקרא תגר ללא הרף על סדרי העולם הזה, חרק, צעק מרה, מחא ולא השלים, אך לא העלה ולא כלום. ולו אף התחיל לספר ולגלות את הידוע לו – שומע לא היה לו. חק הבית היתה השתיקה, ולא היה מקום לפטפוט יתר בין ארבעת הקירות האלה.

גזרה את חובת השתיקה על הכל – בעלת הבית, החייטת שלומית. היא עצמה שותקת מזה שנים אחדות ומקבלת את הכל ללא זיע – כאילמת, כקפואה, כגליד קרח. לעיתים קרובות אפשר היה לחשוד שניטל הדבור מפיה.

אך לא תמיד היתה כך. היו גם תקופות אחרות. תקופות אלה היו אמנם קצרות מדי, אך בכל זאת היו. בתקופות ההן היתה מדברת ככל האדם, צוחקת ורוקדת, ומהנה ממש כצפור דרור, עליזה ונהנית. אך כל זה היה בשכבר הימים. אז היתה עדיין צעירה לימים, מחלפות ראשה היו עדיין קלועות שתי צמות, פניה היו רעננים, ולבה מלא אהבה ותקוות. וכל זה חלף כלא היה. והיודעים אתם מי אשם בכל אלה? המחט. פשוטו כמשמעו, מחט דק, חד וזעיר גזל את ששון החיים מאת שלומית, והפכה ממש מוּמוּס. גוף מתנועע – אך מת. מח חושב – אך בכוון ההפוך, עיניים רואות – אך לא את האמת, ופה מדבר – שבחר בשתיקה.

והמחט ככל המחטים – עשוי פלדה. קר וממורט, מבריק וחד – הוא אשר דקר ופצע את לבה של שלומית עולמית והביא עליה כליה גמורה.

וקרה הדבר באחד מערבי הקיץ הבהירים ביותר, אחד מאותם הערבים המאושרים הקוראים לחיים, לשמחות, לתקוות ולאשר, ובערב זה יצאה גם שלומית לטיל, ולא לבדה יצאה, לווה אותה לטיול בחור חמד, בהיר המבט וטהר הלב. ולבו מלא היה אהבה לשלומית שלו האחת והיחידה. והלב צהל ושמח לקראת העתיד הבהיר אף הוא, וטוב היה ונעים היה טוב ויפה… כילדים קטנים החזיקו זה בידה של זו, וכה הרחיקו לכת עד ליער, ומשנכנסו לבין העצים נשתלבו הידים, גוף נצמד לגוף, חזה נגע בחזה, ושפתים נצמדו בנשיקה שהכילה בה את הנצח. ואז בא גם האסון, הסוף, לפתע בא… מחט דקיק וחד עד מאד שנשאר תקוע בדש מעילה נתקע בחזהו, ופגע בלבו, בלב האוהב. והוא מת בזרועותיה.

היא החזיקה בו, קראה לו, דברה אליו ואף צחקה. לא עלה על דעתה שהכל תם ונשלם, שמשהו קרה. והצחוק שעל שפתיה קפא פתאום – כי גם האמת הטרגית נגלתה לה בהיסח הדעת. גדולה היתה ההפתעה שהביא עמו המות: פתאומי, קר, מפתיע, מבריק כמחט הפלדה וחד כמוהו.

ומאז שנאה שני דברים: את המות ואת הצחוק. אך יותר מכל אהבה את המחט. המכשיר אשר הצמית את חייו של בחירה האחד והיקר, ואשר יצמית לבסוף גם את חייה היא.

פרשת השנים – שניצחם המחט האחד.

היא היתה ידידה לאמי, וממילא גם ידידתי אני הטובה. הכרתיה מאז קטן הייתי. היא נשאתני על זרועותיה, עזרה לאמי לטפל בי, ישבה ליד מיטתי בשעת חליי, ויחד עם אמי חלקה את השמחות ואת הצער שגרמתי להן. וזוכרני: כשסימתי את למודי בגימנסיה ועמדתי בבחינה – העתירה היא עלי נשיקות, ורקדה משמחה, כאילו הייתי בנה. ולי נדמה היה לפרקים: שאף היא אמא לי, ולא אחת קראתיה בשם זה.

היו לה גם ילדים משלה. אך לא רב היה נחת הרוח שקבלה מהם. שניים מהם יצאו לתרבות רעה, והשלישי נעלם אי שם בימי המלחמה העולמית. והרי נקשרה נפשה בי וכל תשומת לבה הוסבה אלי.

לא אחת היתה גוערת באמי: על שהיא אינה מטפלת בי כראוי. ובמשך לילות חרף ארוכים ישבה וסרגה לאור הנר גרביים ואנפילאות צמר לרגלי היקרות. ובשעה שהייתי לובשם לרגלי היתה היא עומדת במרחק מה ממני ושפתיה לוחשות ומתנועעות בשקט, במהירות ובדבקות, כמתפללת. וכשהייתי חובקה ומנשק לה לאות תודה, היתה לוחצת אותי אל חזיה החם ומרטיבה את פני בדמעות.

יפה היתה. פניה ורדיים ופורחים, ועיניה מאירות. לא אחת הייתי מסתכל בפנים אלה, ובלבי תפלה לאלהי הרחמים: שאשתי שלי תהיה דומה לה בכל, ואף בשומא הקטנה, על שפתה העליונה בסמוך לאף הקטן והזקוף. אני אהבתיה בכל לב. וכי יתכן אחרת מזו?

בעלה היה ההיפך הגמור ממנה. גבוה ורזה ככלונס שהקציעוהו יפה, אפו היה מחודד וסנטרו מחודד אף הוא, ופניו דומים לפניו של עוף דורס. מלא היה טענות כרמון. לא היה דבר שימצא חן בעיניו. בכל דבר וחפץ מצא מגרעות, בכל מעשה מצא דוקא את החלק המכוער שבו. בכל אדם ראה את הרשע. הוא היה צר עיין ורע לב. אך את אשתו אהב וכיבד ככבד את האלהים. לא היה דבר שלא יעשה למענה. ואם היה רצונה בכך – הרי היה מעביר על מדותיו ומנדב כסף אף לדברים שבצדקה. וכדי למצוא חן בעיניה היה מחניף אף לי. נושאיני על כתפיו, קונה לי סוכריות, נובח ככלב כדי לשעשע אותי. ביתם היה בשבילי כגן העדן. ולא לחנם ביליתי בביתם את מרבית שעותי.

ולמן היום שבעלה מת, נקשרה נפשה בי שבעתיים מבראשונה. לא היה דבר אשר מנעה ממני. ובשנות המצוקה – היתה מוכרת את חפצי ביתה אחד אחד כדי לעשות מטעמים עבורי. אשה פשוטה היתה, והעמידה את צרכי הקיבה מעל לכל, אך הספיקה מלה אחת מפי – והרי הוציאה את מעט כספה לקנית ספרים עבורי. אני לא בדקתי הרבה אחרי מעשיה אלה. טוב היה לי, ולשם איזה צורך היה עלי לחטט בנפשי אני או בנפשה היא?

עברו שנים. בני משפחתי ואני בתוכם התפזרנו התפזרנו לארבע רוחות העולם. ולאחר שנות נדודים הגעתי לחוף מבטחים, ומצאתי את מרים. אף היא נדדה זמן ארוך למדי והקדימה אותי בארץ בחדשים אחדים.

וכאן חודשה האהבה. ושוב טפלה בי כמו בעבר. הודות לה לא ידעתי מחסור בתקופת חסר העבודה. ורק הודות לה נצלתי ממות כמעט בטוח ונרפאתי ממחלה ממארת. מסירותה לא ידעה גבולות. את הכל מסרה לרשותי, את כל מה שהיה ברשותה לתת, אם משלה ואם משל אחרים.

במרוצת הימים השגתי עבודה מתאימה ומכניסה יפה. את כל משכורתי הייתי מוסר לידה, והיא היתה מפטמת אותי. חברי וחברותי היו משטים בי וקוראים לי בשם “בעלה של מרים”. ואמנם ביחסנו אנו היה משהו דומה לזה. השתדלתי לשלם לה, ולו קמעא עבור מסירותה לי, והייתי מפנקה ועוזר לה, לוקחה עמי לבתי שעשועים ומסבות, נהגתי בה כבחברה. ביחסנו בכלל היה משהו שאינו ניתן להסברה: היא היתה מקנאה לי. היא הגיעה אף לידי רגז וכעס בשעה שראתני בחברת אשה אחרת. לראשונה היתה משפילה את מבטה ואפה הקטן נראה מרוגז במקצת. אך ברבות הימים הבחנתי דמעה בעינה הבהירה, לאחר זמן התחילה אף לבטא את מחשבותיה בקול, והגיעו ימים שקשה היה לי לבלות את השעות במחיצתה.

לא חשדתי שביחסה אלי טמון משהו אחרת מאשר ידידות כנה ואהבת אמא. ההבדל הגדול בגיל, יחסנו בעבר, ההווה, כל זה מנע ממני את היכלת להשקיף אל תוך לבה היא, ולעמוד על טיבן של רגשותיה אלי…

ובאחד הימים, בשובי מהעבודה, נכנסה מרים לחדרי, ישבה על גב המטה, לקחה את ידי לתוך ידה היא, הביטה כי ארוכות ואמרה: אני אוהבת אותך!

אף אני אוהב אותך! עניתי לה.

לא! אמרה: אני אוהבת אותך… והמשיכה בלחש: אני… כאשה… התוכל גם אתה לאהבני כאהב הגבר את אשתו?

נדהמתי למשמע הדברים שיצאו במפורש מפיה, לא היה מענה בפי על כך. פתאום הרגשתי כעין מחנק בגרוני. חסר היה לי אויר לנשימה.

קמתי ממקומי, הקרבתי את פי אל ראשה השב, ונשקתיה ארוכות. לבשתי את מעילי וללא אמר יצאתי את הבית.

מאז נפרדנו.

צעיר היה וחסר כל נסיון בחיים. לגבה דידה היה העולם דומה לבי הילולא, וכל מי הרוצה בכך – בא ונוטל את חלקו בשמחה הגדולה. כשלונות קטנים לא צערוהו ביותר. כי, אין לשים לב אליהם. והחיים הלא ארוכים הם ויש די זמן כדי ללקט פירורים קטנים ולעשותם אחר כך – מצע רחב של תענוגות והצלחה. מחסור כי יבוא ויביא בעקבותיו דאגות קטנות – גם הוא אינו כדאי והגון למרר את החיים היפים. קרן אור אחת של השמש החמימה דיה לחמם את הנשמה ולהפוך את כל החיים לגן עדן ממש. מבט פוזל אחד של בת חוה, צעירה ורעננה, דיו לרענן ולהמריץ את מחזור הדם האדום והחם שבגוף. טוב לחיות! טוב וטוב.

ובכל זאת התגנב הספק אל הלב. אמנם לעתים רחוקות למדי – אך בכל זאת היה בקורטוב ספק זה כדי לרסק את האמונה שבלב. ומקורו של הספק הלא כידוע הוא: “הנשים”. ונשים לאו דוקא, אך הבחורות הצעירות ודאי ובודאי שיש בכחן למאס את החיים על האדם.

עלי לגלות לכם כאן: רגיש היה עד מאד. רגיש ולקוי במדה ידועה ויתרה של גאוה עצמית. ומכאן ועד לחשבון הנפש של עצמו רחוקה הדרך. עד לשנתו החמש־עשרה האמין: שרגש האהבה הוא נזר הבריאה שבגללו כדאי והגון לחיות, ואמנם הוא ניצל את הרגש הזה ופזר חבוקים, גיפופים והבטחות בכל הכוונים. לאחר כך כשהבחורה אשר אהב עברה לשבת על ספסל אחר בכתה לידו של מתחרה שחור עינים ושיער מסולסל – וחשך העולם בעדו. בכל דבר ראה את “הרע” את החטא, את השטן על כל גלוייו. בינתים צצה לצדו על הספסל דמות שניה וחדשה, רצויה וחמודה, והרי במקצת מתוך נקמה בזו אשר עזבה אותו, ובמקצת מתוך נטיה פנימית התנחם והשלים – ושלח מבט פוזל של העיין, חיוך מלבב של פה צעיר ועסיסי, אותם עשה שליחים נאמנים – והם מלאו את שליחותם באמונה. ולא עברו שעות מספר וישכח את עניו ולחצו, אף לא הרהר יותר במלכת לבו לשעבר, ושוב טוב היה לו. טוב וטוב!

עברו עוד שנתים ימים. וייף, התבגר, חכם מכל האדם, קנה נסיון, התמיד באהבה ונשאר רגיש כמו בעבר, אך יחד את זאת נסה כבר להגדיר את רגשותיו לאחת ולשניה. ובסופו של דבר: התאכזב והתיאש, וגמר אומר: שאין אמונה בנשים. קלות דעת הן, רגזניות וטרדניות, ומחוץ לכאב ראש אין לקבל מהן כל טובת הנאה אחרת. ומכיון שהקל ראשו בהן – הרי ראה בהן רק את הצד הרע. אמנם גם לאחר המסקנא המפורסמת לא פרש מהן, הוא המשיך לאהבן ולהמשך אליהן בפרפר לשלהבת. – בכל לבו חבבן – אך רק לשעה קלה בלבד, מערב עד ערב, לעתים קרה והוא גם הבטיח לאחת ולשניה מה שהוא – אך הבטחותיו ניתנו מן השפה ולחוץ, ואף פעם לא באו על ספוקן.

אני, שהכרתיו מימי הילדות המוקדמים עקבתי אחרי התפתחות מחשבותיו, שכלו ודעותיו על החיים והאדם. לא אוכל לציין משהו שחרג מהמסגרת הרגילה של התפתחות עקבית ורגילה ביותר. הוא היה שייך לסוג האדם שאינו מבטיח גאונות, אך יחד עם זאת אינו מראה כל נטיה בולטת להיות נחשל בהתפתחותו.

ביחוד ענינו אותי דעותיו על האשה. מפרק לפרק היתה אזני קולטת איושת ניב מפיו שהיתה אומרת רבות לחובתן של בנות חוה. ידעתי שאין לתת לו את היכלת: שהוא בכחות עצמו יקבע את יחסו החיובי או השלילי בשאלה גדולה זו. אך לא מצאתי הזדמנות מתאימה כדי להסביר לו מה בקשר לכך ולהעמידו על טעותו. הוא מצדו לא פנה אלי ולא בקש עזרה בצר לו, והרי שנינו שתקנו – אם כי רבות היה בפינו לאמר בנידן דידן ומאד הצטערתי על כך.

בחברה בה הייתי חי ופועל – היה מקובל: שהנוער מקולקל, חסר תרבות אנושית, גס רוח וקל דעת. אמנם לא לכל מה שנאמר לי – האמנתי, אך בכל זאת, משהו מדעות מקוריות אלו נקלט במחי. ופעמים רבות דמיתי אף אני לראות את כל אלה. ומעשים רבים שיש ליחסם לגיל הנעורים – ולאפי המיוחד של הילדות – קבלתי אני כמו רבים אחרים בתור גלוי של הרע ושל המדות הנפסדות אשר לנוער.

גם הגבור שלי נתן לי לא פעם עילה לחשוב על נטיתו השלילית. ועוד טרם יכלתי לדון את מעשיו לכף זכות – הכרעו המעשים לכף חובה. וזה גרם לי רגז ויסורים, ביחוד לאחר שנוכחתי שאין לזה תקון.

עד שבאו העובדות וטפחו על פני. ובבת אחת נודע לי שאין השד נורא.

והיה זה בדמדומי אחד הערבים של האביב המבורך. אני, ידידי הצעיר ואחד ממכרי המבוגרים ישבנו להנאתנו ככורסאות קש רכים ונוחים ודברנו על כל שהעלתה הלשון. לא היה כל כוון מסויים לשיחתנו זו, אף אחד מאתנו לא התכוון לקלוע לכל מטרה שהיא. היתה זו שיחת חולין של אנשים עיפים מעבודה וטרדות והשואפים לנוח. אך פתאום נסבה השיחה על האשה. מכירי המבוגר ספר לנו בדיחה מפולפלת, ידידי הצעיר העיר הערה עוקצת וקלת המשקל על חשבונן של האמהות, והרי נפתח פה לשטן והשיחה החלה להתגלגל במורד.

אני הרגשתי כאילו שפכו עלי קיתון של צוננין. והרי מבלי לחכות הרבה פתחתי בהסברה. לראשונה בניחותא ובשקט, ולאחר כך קדשתי מלחמה באש וגפרית על כל אלה המקילים ראש בשאלה זו שהגישה אליה – אליבא דכל הדעות צריכה להיות רצינית ושקולה. לא הרגשתי בזמן החולף והם לא העירו לי על כך, והרי דברתי בזאת שעה ארוכה למדי.

לאחר שסימתי קם מכירי ונפרד ממנו, ואני וידידי הצעיר נשארנו יושבים ושותקים שעה ארוכה למדי. שנינו היינו נרגשים במקצת. לא ידעתי אם עלי להמשיך בשיחה או להמנע מזאת, ושמא חשבתי: לא לרצון הוא לו נושא השיחה. אך טעיתי בחשבון לאחר שתיקת מה הוא קם ממקומו, לחץ את ידי והפליט מפיו כמתביש: תודה! חכה דקות ושוב: תודה!

והיה הרגע הלז בשבילי רגע של גלוי מפתיע ועילהי. וידעתי אז: יש רגש לנוער, ויש הגיון לנעורים. התעשרתי אז בחויה גדולה שרק לאחר תקופה ארוכה ידעתי להעריכה כראוי.

מני אז ועד היום אני ניזון באותה חויה גדולה וכבירה.

בכל לבי אני מקנא בידידי הצעיר.

כבן שש עשרה הייתי בשעה שהכרתי את זו שהיא עכשיו אשתי החוקית לעיני האלהים ואדם. אך משעת ההיכרות ועד לנשואים עברה תקופה של עשרים שנה לערך. סבות לכך היו רבות ושונות: היו ימים שהיא לא רצתה בי, היו גם ימים שאני לא רציתי בה. שנינו היינו צעירים לימים חלומות לאין ספור הצטיירו באופק הרחוק, דמיונות רבים ויפים עד מאד הבטיחו שילומים בצורות שונות לעתיד. אף אחד מאתנו לא הסכים לותר אף על קוצו של יוד. וקרה: מלה אחת בלבד שנפלטה מהפה שהשתמעא לשתי פנים גרמה לקטטה הרת תוצאות לשנינו, מבט אחד “לצדדין” שלי או שלה. היה בכוחו להוכיח את אי האימון שיש ליחס לשני. והרי לא היה לנו נחת רוח מיוחד. אגב עלי להודות: שרבים וטובים מאד היו הימים בהם השביעתני תענוגות, ועלי גם להודות שאהבתיה. קרובה היתה לי, נכספת ויקרה, והייתי מוכן לתת רבות תמורת נשיקה אחת קטנה על שפתי.

לא שאלתי את נפשי אם גם היא אהבה אותי. היה זה בשבילי כדבר המובן מאליו. ומחוץ לכך – הרי שפתיה ופיה העירו כאלף עדים לזכות ההנחה הזאת. ובשעה שהיתה עוצמת את עיניה היפות ומצמידה את שפתיה אל פי – ונדמה היה לי אז שאני נמצא בגן העדן, מקום שהמלאכים אומרים שירה. יתכן ואתם תלעגו לי על תמימותי כי רבה, אך לו הייתם במקומי כי אז ודאי ובודאי שהייתם מאמינים בכך.

הכרנו זה את זו על ספסל התלמידים. ומבין למעלה משלשים תלמידים שלמדו יחד עמי בכתה אחת בחרתי רק בה. והבחירה לא היתה משוחדת או מוטעית. היא היתה יפה, עליזה ומלאת חיים, וחברה למופת.

ועינים היו לה: יפות מכל אלה אשר ראיתי מעודי. היה בהן תערובת של הרבה צבעים וגוונים מתכלת הרקיע ועד לצבעי הקשת בענן שבשמים. ובשעות של בין ערבים היה בהן מצבע הזהב של החמה השוקעת. וטובות היו עיניה: שופעות אהבה וחסד, מלבבות ומנחמות. ואני אהבתין בכל חום לבי הצעיר והייתי מוכן לבוא למענן באש ובמים. ובעת שנמצאתי במחיצתה ללא נוכחותו של אדם שלישי, ואם רק היתה נוחה לי באותה השעה והרשתה לי לנשקן – הרי הייתי המאושר בתבל.

פתאום נפרדנו. מאורעות עגומים בהיקף עולמי הוציאוני מביתי והגלוני למרחקים, היא נשארה אי שם גלמורה ובודדה והרי נתפרדה החבילה. במשך שנים חקרתי ודרשתי לה וללא תוצאות מעשיות. לעתים היתה מגיעה אלי שמועה קלושה וקלוטה מן האויר אודותיה, אך תיכף לכך היתה אובדת שוב.

בינתים עברו כעשר שנים. אני זקנתי ושבתי והבדידות כבדה עלי יותר ויותר. ואף כי הייתי רגיל לבלות את שעותי בבדידות במשך שנים רבות, ואף אם הייתי רגיל לראות לפני רק את ארבעת הקירות של חדרי הקטן בכל זאת נשתנה בי משהו. בסדר החיים הקבוע שלי חל מפנה מפתיע ביותר מפרק לפרק תקף אותי הפחד. לא ידעתי את מקורו של הפחד הזה, לא יחסתי לו ערך מיוחד, ובכל זאת הוא השתלט עלי והכביד, ושעבדני להרגלים וסדרים שלא ידעתים עד כה.

לבסוף, באין מוצא אחר החלטתי למצוא לי אשה. אשה שאשאנה כדת משה וישראל. וכאן נתקלתי בקושי העיקרי: לא ידעתי במה לבחור. ועליכם לדעת שלפני ימים ספורים מלאו לי ארבעים וחמש שנים. ואדם בגיל מכובד זה בררן הוא, פחדן וחשדן. והרי נוסף לפחד מפני הבדידות תקפני פחד נוסף: ושמא לא אצליח בבחירה? שאלתי את עצמי.

וכך במשך חדשים רבים הייתי שרוי בין הן ולאו, חפושים, הצצה לכאן, פניה לשם, והכל לשוא. אחת גרועה מחברתה: זו רגזנית, שניה דרסנית, שלישית משקרת, והרביעית דוקא טובת לב אך מכוערת ביותר וחששתי לבחילה בשעת הארוחות המשותפות. אחת כמעט שמשכה אותי ברשתה – בחורה צעירה כבת 20 שנה לערך, עליזה וגחכנית, אך נדמה היה לי שהיא מתכוונת להפוך אותי הזקן – לתיש צעיר ומשכתי את ידי הימנה, עוד אחת פסקה לי את פסוקה בבת אחת ובערב הראשון: על הבעל להיות לעבד לאשתו, רק בזאת הוא יכול להוכיח לה את גודל אהבתו. כל יום הביא לי בכנפיו הפתעות חדשות – ולא תמיד נעימות. כל ערב כמעט ראיתי פנים חדשות. נהפכתי למוקיון, לכל אחת מהן הייתי מוכרח לספר על העבר, בפני כל אחת הייתי נאלץ להביע את השקפותי על החיים והמתים, על האמנות, השירה והספרות. לספר על עבודתי, לפרט בדיוק נמרץ כלפני רואה חשבון מוסמך את גודל רכושי עד לפרוטה האחרונה. וכסף, רבונו של עולם! הכסף נזל מכיסי כמי הנהר הזורמים אל תוך הים הגדול. כל המלצרים בבתי הקפה הכירוני ושמחו לי, בעלי המכוניות, החנויות לחפצי מתנות ובעלי הסירות שעל הירקון ממש העריצוני. ובשובי לחדרי בשעה מאוחרת בערב, ונפלתי על המטה עיף ויגע, שבור ורצוץ, ובלבי הרגשה של ריקנות וחרטה.

והנה שיחק לי המזל: הוצגתי בפני בחורה שכמעט ממבט ראשון מצאה חן בעיני. לא צעירה ביותר, אך גם זקנה לא היתה, רזה ולבושה בפשטות ובטעם. גם אופן דבורה היה לפי טעמי: צנוע ושקט. והרי לא סרתי כבר ממנה, במשך ימים מספר שמרתי את צעדיה כשוטר חרש, מדי ערב בערבו ערכנו טיולים רחוקים ברגל, ולשיחות לא היה קץ. לבסוף אזרתי עוז והצעתי לה את ידי ולבי.

היא הביטה כי ארוכות ואמרה: וכי מה החפזון? גם אני לא ידעתי במה להסביר את מדת החפזון שבי, אך הרגשתי שאין בי כח עוד לחכות. וכאשר הפצרתי בה להשיב לי הן או לאו – בקשה “שעה אחת” בלבד כדי להימלך בדבר. באין ברירה הסכמתי לכך, ולמשך שעה זו נפרדנו. היא הלכה למקום שהלכה, ואני נכנסתי לבית האוכל הסמוך כדי לשתות משהו.

בהכנסי לבית האבל הבחנתי תיכף בפנים מוכרים לי עד מאד. ולפני שהספקתי לחשוב בדבר קמה היא ממקומה, ולפני שהוצאתי הגה מפי נפלה על צוארי ופרצה בבכי היסטרי. זו היתה ידידתי משם, אהבת הנעורים שלי. ועיניה לא נשתנו גם עתה עם עבור עשרים שנה. אותו הברק ואותם הגוונים.

עם עבור ההפתעה הראשונה יצאנו לרחוב ואני הובלתיה למקום – בו היה עלי לחכות לשובה של זו אשר הצעתי לה לפני שעה קלה את ידי, והנה הופיעה. על שפתיה חיוך של אושר וכל ישותה הביעה נכונות ורצון…

היא מצאתנו שלובי זרוע, מאושרים ופנינו קורנים זוהר וחיים. היא לא אמרה מאום, רק הביטה בנו במבט שהביע לראשונה בוז וכעס ואחר כך יאוש ודמעות.

באחור של שעה אחת בלבד!

קראו לו בשם רודי. אף כי שמו בישראל היה ראובן. הוא עצמן לא ידע לחלוטין ולא כלום על שמו העברי.

הכרתיו בכפר, ולא עברו שעות מעטות וכרתנו ברית זה עם זה ויצאנו לטיול ממושך אל הפרדסים הסמוכים, כשידינו שלובות אחוזות ומהאחד לשני נזרקים מבטי אהבה הטופים. רודי פטפט במשך כל שעת הטיול כמעט ללא הפסק, ולמרות שלא הבינותי ולא כלום מכל מה שאמר או חשב לאמר, בכל זאת לא הפסקתיו בדברו.

לא הבינותי לשפתו – משום שלשונו היתה מהירה מדי ולא ברורה. לא עלה בידי גם לתאר לעצמי כל תמונה או לקנות מושג מה מכל מה שהפליט פיו. כל המלים שיצאו מגרונו התמזגו למלילה שוטפת ונטחנת, ודמתה לגניחה או קריאת התפעלות. קשה במיוחד לתאר כאן: מה הרגשה הרגשתי אני למראה היציר האומלל הזה. אך רודי לא הצטער כנראה במיוחד על כך. הוא היה בטוח ששיחתו נשמעת ומובנת לי ושאני בודאי מתפעל ממבע שפתיו.

לבסוף כשעיף – נשתתק והרים אלי את שתי עיניו הבהירות. ברור היה לי שהוא מחכה לתשובתי לכל אשר שאל. ואני לא הכזבתי אותו. פתחתי בשיחה וספרתי לו על עצמי ועל אחרים, על העיר ותושביה, על אנשים מבוגרים ועל ילדים קטנים. הוא לא הפסיקני. מבטו היה מכוון אלי פי ושפתי במשך כל שעת הדבור כאילו תפס את פירוש המלים במבט עיניו.

ידעתי שאין הוא תופס את תכן הדברים אשר ספרתי לו. אך עיניו הביעו לי בקשה אלמת – שלא אפסיק, שאמשיך לספר. ועוד משהו הביע לי מבטו האלם: שאין הבדל מהו תכן השיחה, הכל רצוי והכל מתקבל בחיבה.

משגמרתי לספר, ישבנו שנינו שקועים במחשבות. איש איש ומחשבותיו, איש איש ותכן חייו עמו. אני מצדי השתדלתי לחפש את הנימה המשותפת שתקשר אותנו ושיהיה בכחה לגלות את המקור להתידדות קבועה ומחלטת, אך לא הצלחתי, נסיתי לעורר כו את הרצון לדבר, אך ללא הועיל. הוא ישב שקוע במחשבותיו. מבטו רחף אי־שם במרחק הבלתי נתפס והזר. מבטו הביע געגועים אין סוף למשהו בלתי נתפס, לעולם הזר לי לחלוטין, עולם שאין לאף ילוד אשה אחר כל חלק בו, עולם סגור ומסוגר בתחום הצר של חיי אדם שעדיין לא הספיק לעצב את דמותו, ושעדיין אינו מכיר את הדרך – דרכו בחיים.

שאלתיו: רודי, התאכל שוקולדה?

ויען לי: מה?

שאלתיו בשנית: וסוכריות תאכל?

ושוב אותה התשובה: מה?

ואז הוברר לי: שרודי אלם למחצה, ושמחו רופס ומטומטם לחלוטין, נודע לי – שמחוץ להברות ספורות אין הוא מסוגל להוציא מפיו ומגרונו כל הברה בעלת קשר ומובן. וכשהבטתי יפה יפה אל תוך עיניו הבהירות – והוברר לי: שעינו האחת, השמאלית עורת ומשותקת, ולחיו הימנית רועדת, מתכוצת ומתפשטת לסרוגין.

הושבתיו על ברכי ולחצתיו אל חזי. ונדמה היה לי אז שהוא נרגע, שמצא אצלי את החיק שבו הוא מוצא את המנוחה הנפשית ואת הפתרון הסופי לכל השאלות המטרידות אותן, והדורשות את פתרונן הסופי והמחלט.

כך ישבנו זמן מה. הוא כבש את ראשו בחזי, נלחץ אלי כאילו הייתי אמא רחמנית. מפרק לפרק הרים את מבטו אלי, חייך חיוך אשר ונרגע, ושוב כבש את ראשו בחיקו.

חזרנו לכפר שקטים ונרגעים גם שנינו. במשך כל שעת ההליכה בחזרה החזיק את כף ידו הקטנה בתוך ידי הנוקשה ולא הסיר את מבטו ממני.

לויתיו עד סף דלת ביתו. לקריאתי יצאה לקראתנו אמו: אשה כבת שלשים שנה, גבוהה ויפה להפליא. פניה דמו לפסל של אלילה ועל שפתיה חיוך מקסים שכבש את לבי לה כמעט ממבט ראשון. אך במבטה היה משהו שגבל עם טמטום וכהות של רגשות.

הבטתי בה ואחר כך בידידי הקטן – רודי בן השלש, והבינותי את מקור האסון. ואז גם ידעתי: מה טעם התידד עמי ושאף את קרבתי.

ונדר נדרתי: לשמור על ידידות זו ביני לבין רודי הקטן והאומלל.

דומני – שאף הוא שאף לכך.

מצויים אנשים העומדים תמיד מחוץ לשטח, לזמן ולמקום. אנשים אלה בטוחים, ובודאות מחלטת: שאינם סתם בשר ודם. והם עשויים “חמאה או דבש” או קורצו מחמר יקר אחר. כי אחרת אין להסביר את עמדתם ואת יחסם לסביבה.

לא אדע, יתכן וגם אתם רגישים ביותר ביחסיכם לסוג אנשים אלה. אני בכל אפן רגיש לגביהם במדה מבחילה, ושרוי בפחד תמיד בשעה שאני נמצא בחברתם. ולדעתי הרי הם אנשים מסוכנים ממש, ומעמידים בסכנה את שלום הצבור והחברה.

אחרי אדם מסוג זה – נגררת תמיד קופה מלאה של אבות, דודים ודודות מיוחסים, רבנים ולומדים מופלגים או סוחרים עשירים, ועל לשונם מוכן תמיד שמו של אחד מן הרפאים האלה כדי להתפאר בו או לקבוע הלכות בעזרתו. בכל שני וחמישי הם מבקרים בבית הקברות כדי להשתתף באזכרתו של מישהו מהחשובים האלה – שבתוך תחומם ועמם הם חיים. ודומני שהם עצמם מתים הם, ורק במקרה מתהלכים הם בינינו, ואין להם כל ענין עם החיים.

לאדם מסוג זה יש גם גוון מיוחד ומבנה גוף מקורי משלו: לרב הם בעלי כרס, שמנים, חלקים ומצוחצחים, מקל מסוקס בידי הגברים, עגילי זהב ומחרוזת פנינים לנשים, גם המקל העבה, וגם העגילים והפנינים ירושה הם מדורות קדומים. בביתם שורר השקט, הנקיון התורשתי, אפלולית קרירה בחדרים, צפות מיוחדות צבעוניות ומצויצות על הכסאות המרובעים הכבדים, פסנתר מיוחס שחדל מזה זמן רב למלאות את חובתו למוסיקה ואף הוא חי וניזון מזכרונות העבר, הדבור בלחש והוכוח אסור באלף איסורים. בספרות היפה הם מכירים רק בטולסטוי, במוסיקה רק את בטהובן, בשירה רק את פושקין, בזמרה רק את שליאפין, ובהויות העולם הזה, בפקחות ובעדינות אך ורק את עצמם.

משהו מריח בית הקברות דבק בהם. ביתם דומה עלי לגלוסקמא גדולה ומקושטת בהידור ובטעם, וכל מנהגיהם לעבודת אלילים מותקנת ומושלמת.

באחת מן הנשים השייכות לסוג זה של אנשים פגשתי לפני זמן מה. ולמרות העובדא שהכרות זו נעמה לי עד מאד, בכל זאת היתה כל תנועה משלי מלווה אימח ופחד.

לא גבוהה אך מוצקה כחומה היתה, בעלת כתפים רחבות ומוצקות אף הן, לחייה מלאות ורדיות, חזיה גבוה, וידים לה – קטנות וחיורות ואצבעותה ארוכות ודקות, ונוצרו כאילו להיותן ראויות רק לפריטה על פסנתר.

אודה על האמת: אין בידי לאמר משהו ביחס לצבע עיניה, לא ראיתין. פחדתי להביט בהן, והצצה קטנה בהן בלבד בשעת היכירות הספיקה להזהירני.

עם הפגישה בה נמצאתי במבוכה: היא הסתכלה בי מכל צד ועבר במבט של חשד גלוי, עינה החליקה על פני כל גופי מלמעלה למטה, המבט בחן את מעילי, את העניבה, המכנסים והנעלים. אחר כך הורם מבטה שוב אל פני ובחן אותם בקפדנות, ושוב ירד המבט שלב אחר שלב, משום מה נדמה היה לי באותה השעה שכפתורי המכנסים שלי אינם מרוכסים כראוי, וזה גרם שדמי פרץ אל תוך פני וגל של חם עברני והציפני מאצבעות רגלי ועד לקצות השערות שבראשי.

כנראה שמשהו בי משך את תשומת לבה, והנה הופיע על שפתיה חיוך מתוק למחצה, וידה הקטנה בעלת האצבעות הארוכות הושטה לקראתי לשלום. קבלתי את היד המושטה אך לא העזתי ללחצה כראוי. ברור היה לי שזוהי יד מיוחסת, יד של נין ונכד לגדולים וגאונים, וביד מעין זו יש לנהוג זהירות. אסור ללחצה בכח, אסור למשכה, אף על המגע להיות קל ורך.

מובן מאליו שלא דברתי. היא דברה. ודברה דוקא בשטף ועל הכל, אף עלי – אם כי לא הכירתני כלל. היא ידעה ממבט ראשון שאני הנני: תולעת זוחלת על גחון, ועלי להרכין ראש בפניה ולאמר “אמן” אחר הכל. וכך גם עשיתי הסכמתי לכל אשר אמרה. התאמצתי להבין לרצונה אך לא תפסתי מאומה בשכלי הדל. זרים היו לי הרעיונות אשר הביעה, זרה היתה לך הנעימה המיוחדת שבלשונה, וזרה היתה לי אף היא בכל ישותה היחסנית.

הזמנתי לביתה, שם קבלוני כמעט יפה והתיחסו אלי בחסד רב, אך דומה הייתי שם לתרנגלת ממוצא דל ופשוט לעומת תרנגלת לגהורן לבנה ומצוחצחת. גם שם לא דברתי, משהו החניק את המלים בעודן בגרון ופי נשאר סגור. ולאחר ארוחת הערב שקבלתי שם נשארתי רעב. התבישתי לאכל לשובע שלא להראות זולל, ופרוסת הלחם הדקיקה שהתאמצתי להחזיקה דוקא בין שתי האצבעות לא הספיקה לי.

וכי מה עוד אספר לכם על הבית? אמרתי כמעט הכל. אך לסיום הדברים עלי להודות: נדמה היה לי – שאני מסתובב במוזיאון בין כלים יקרים ועתיקי יומין האסורים במגע, וכל חפץ וגם האנשים ביניהם – נראו לי כנושאי כתבת: זהירות! “זכוכית”.

הלכתי משם ולא חזרתי יותר למרות ההזמנות בפה ובכתב שקבלתי מהם. פשוט לא היה בכחי לשאת אותם פעם שניה.

סבורני, שטוב כך!

הוא והיא שניהם דור שלישי או רביעי לאחת המשפחות המיוחסות בישראל, שניהם נולדו באותה עיר יהודית טפוסית, יחד למדו בבית הספר, ואחר כך החליטו לבנות במשותף בית נאמן בישראל.

לא אוכל לציין כאן: מה גדול היה רגש האהבה של האחד לשניה. אך יש לציין שהזוג חי לו חיי נחת ושקט, חיי אזרחים רגילים, ללא שאיפות מיוחדות וללא זעזועים גדולים. הפרנסה היתה מצויה, בשפע כמעט תמיד, והרי חי לו הזוג בנעימים, בשלוה ובנחת.

לימים נולדה להם בת – והרי גדלה השמחה בבית. עם שנות גידולה הראשונים של הבת היחידה ישבו שניהם בערבים לאחר העבודה בבית, שניהם טפלו בה במסירות, ושניהם מסרו לה כמעט הכל מה שהיה ברשותם הם, הטפול המשותף ביצור החמוד שמש גם דבק טוב וחזק לרגש הידידות הכנה ביניהם. הם התרגלו זה לזו, ידעו האחד את חסרונותיו ומעלותיו של חברו, ניחשו האחד את משאלותיו של השני והשתדלו למלאותן, השתדלו לא להכביד זו על זה, והאידיליה היתה שלמה.

הבת גדלה. שוב לא היו מכרחים לשבת בערבים בבית, אך ההרגל נשאר תקיף וקבוע, והם בילו את שעות המנוחה זה ליד זו. ידעו להתפנק, למצוא נימה משותפת לשיחה. הוא היה מתאונן על העבודה הקשה ועל יחסי חברים, היא מצאה מקום לספר בעסקי הבית, השוק והשכנות. כל אחד מהם שמע בהקשבה את דברי חברו והגיב עליהם כיאות וכנאה: כעס – בשעה שנאה היה לכעוס, צחק – כשמצא צורך בכך, ונאנח – כשהספור היה עגום ועצוב. וכך מדי ערב בערבו עד ששכבו לישון. ובשכבם במטה זה ליד זו מצאו גם ענין בלטיפה, בנשיקה קטנה ושקטה, בלחישה מסתורית על האזן, והרי שטפו להם החיים במסלולם הרגיל והטבעי.

עד שבא המבול. וכשבא – הרי איים על שלום הבית ותושביו. ולולא ההגיון הקר והשופט נכונה של האשה, בודאי שקרה האסון.

והאסון – בא בדמות בחורה אדומת שיער וגוף מדות ושמה בישראל היה: טינא. היא היתה קרובה למשפחה, ודוקא למשפחת הבעל.

היא הגיעה לארצינו עם אנית העולים האחרונה שהספיקה לברוח מהתפת. הם פגשוה בנמל, קבלוה בזרועות פתוחות, הכניסוה לביתם, תפרו לה בגדים הגונים, ועשו למענה כל מה שהיה באפשרותם לעשות. דעתו של הבעל היתה אמנם: שעל האורחת לעבוד ולהרויח את לחמה. הוא טען: שכל אדם הרוצה לחיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא – צריך גם לדאוג לקיומו הוא עצמו. אך האישה התנגדה לכך בתקף ועמדה על דעתה: שעל האורחת לקבל קודם לכל הכשרה מתאימה, ללמוד את תנאי הארץ, להסתגל לאקלים המיוחד, ורק אז לכשתהיה מוכנה לכך – תהיה הרשות בידם לשלחה מן הבית.

דעתה כמובן הכריעה את הכף, והאורחת נשארה בביתם. היא הרגישה את עצמה בטוב. מבוקר עד לשעה מאוחרת בלילה בילתה את זמנה בטיולים ובמקומות שעשועים, והיתה באה הביתה לארוחות ולשינה. על למוד מקצוע לא חשבה. כי מה חסר לה? אף הם לא האיצו בה במיוחד. לא יפה נראה להם הדבר. והרי נמשך אורח החיים המקובל כמו שהיה נהוג עד כה.

אך כל זה היה רק למראית עין. ולאמיתו של דבר ידעה גם האשה ויותר ממנה – הבעל: שאין פני הדברים מתאימים למציאות. האויר בבית היה ספוג במשהו בלתי טבעי. דומה היה שהכל בבית שותק והוכה במחלת הדממה. כל בני הבית שמרו על דבר סוד משותף, ידוע, אך כל אחד שמר עליו לעצמו. אף הקירות שתקו. משום מה שכחו לכונן את שעון הקיר, והרי שקטה המטוטלת מעבודה, ומרכזה המבריק נראה היה כעין קורצת ולועגת לכל. וכשמלאה הסאה, נכנס הבעל לחדרה של אשתו, לאותו החדר – בו, בלה עמה שנים רבות של שקט וחיים, ובנעימה כמעט שקטה הודיע: עלינו להתגרש!

וכי למה להתגרש? שאלה האשה.

אני אוהב את טינא ורוצה לשאתה לאשה.

וכי למה דוקא לשאתה לאשה? האם ללא נשואין אינך רשאי לחיות עמה? שאלה האשה בפשטות ובשקט.

ואיך זה?… ואת?…

היא התקרבה אליו, לטפה ברוך על ראשו בידה הקטנה כמו שהיתה רגילה לעשות מאז ומתמיד, ואמרה לו בנעימה שקטה אף היא:

אתה רשאי לאהב את שתינו. אין כל צרך לגרש אותי. אני לא אפריע לך.

הוא הביט בה במבוכה במשך דקות מספר, ולאחר חישוב קצר מצא: שאין כל צרך בפרסום וברעש. ואם אשתו אינה מתנגדת לכך – הרי טוב ויפה הדבר שבעתים.

ומאז הכיר הבית שתי נשים אהובות. האחת – אם, בעלת בית וחברה, והשניה – אשה ממש. אשה מושכת, מבטיחה ומקיימת, השורפת בהבל גופה החם את כל המאויים הטמירים שבלב הגבר הרעב. הבית נשאר עומד על תלו. הרחוב לא השתתף בתמורה הגדולה שחלה מעבר לקיר של בית הלבנים הקטן. הסדר בפנים הבית נשתנה אמנם קמעא, אך גם זה רק למראית עיין. לא עוד ישב הבעל ליד אשתו, לא עוד שמע מפיה על חדשות היום. ובלילות היתה האשה נשארת לבדה בחדר השינה, שולחת לשוא את ידה המחפשת את הראש של הגבר כדי ללטפו. אך לבקר שב הכל למסלולו הרגיל.

וכה נמשך הדבר חדשים מספר עד שנמאסה עליו קרובתו החמודה. והרי ללא תסביך מיוחד נכנס הבעל ביום מן הימים לחדר אשתו, ובנעימה שקטה ביותר הודיע לה: אני חוזר אליך. התקבליני?

ושוב שלחה האשה את ידה הרכה ולטפה לו על ראשו האהוב, והשיבה בשקט אף היא: ודאי! שלי אתה…

הבעל דרש להרחיק את האורחת מהבית. אך אשתו הודיעה: אין מגרשים החוצה אדם אף אם מאוס הוא. יש לדאוג לה ולסדרה בעבודה.

וכך גם קרה. לא עברו ימים רבים ונמצאה עבודה עבורה. האשה העניקה לה ממיטב החפצים משלה, ושלחה אותה מבית כשלח את הידידה.

ושוב נמשכו החיים בבית כבימים ימימה: ללא רגישות מיוחדת, ללא שאיפות גדולות, ללא משברים, ללא גאות וללא שפל. חיים רגילים בתכלית.

והם נמשכים עדיין.

היה ערב.

אך לא הרי הערב הזה ככל הערבים בשאר ימות השנה. בשבילי בכל אפן היה בו בערב זה שמץ מה של חויה נפשית עמוקה, ושעות מעטות אלה השאירו בי את רשמן לתקופה ארוכה למדי. גם היום אני לקוי במדת מה של חוסר הבנה ביחסי האדם – ומנה גדושה ביותר של הבנה זו, נשללה ממני בערב הלז.

חבר היה לי. והיה חבר זה אדם מסוג הבינוניים. רבות היה עלי לותר לו כדי לסגל את עצמי אליו. היו ימים אשר מעשיו לא הזדהו עם המציאות הקיימת, היו גם ימים בהם היה פשוט מכאיב לי על לא דבר, אך בידעי מראש את רמת ההבנה שלו של החיים, הייתי משתדל להביאו אל דרך האמת התכליתית, או שהייתי פשוט מותר לו ועושה את עצמי כלא רואה.

חברה היתה לי. והיתה חברה זו ההיפך המחלט ממנו. היה לה חוש דק מן הדק לגבי המציאות הקיימת, וידעה לסגל את עצמה לרוח הזמן ולקפריסות של בני האדם. היא היתה מתווכת תמיד בין מצפוני אני למעשיו של חברי. היא ידעה למצוא תמיד את שביל הזהב ביחסה עם אנשים, ולא מעט זכויות לה בזה שידעה לשמור על היחס הטוב ביני ובין חברי המתפרץ, ביני ובין העולם הרחב. שמשום מה לא תפסתי את מושגי המוסר שלו הקיימים על השקר המוסכם וההונאה ההדדית.

ועליכם לדעת זאת: ביני לבין החברה נרקמו יחסי חברות ואהבה מזה שנים מספר. לא אוכל כמובן לפרש את הסבות שהניעונו לא להתחתן, לא אזכורה עתה במי היה תלוי הדבר. אך דבר אחד אדע: מנוי וגמור היה עמי לחלק את גורלי עמה. היא ידעה על כך, התיחסה לזאת בחיוב ובהבנה, וחכתה.

גם חברי ידע על יחסי הקרבה ביני לבינה, וכשמצב רוחו היה טוב עליו – היה מסתלק מן החדר כדי להשאירנו לבד. אגב: עלי לספר לכם אף זאת – שלשתנו דרנו בחדר משותף. קודם לכן היה כולו שייך לי, אחר כך כשחברי נשאר מחוסר עבודה, הכנסתיו לחדרי בתור אורח לשעה, והוא השתקע בו לתמיד ולאחר תקופה קצרה כשגם חברתי היתה למחוסרת עבודה ובית – צרפנו גם אותה לד' האמות שברשותנו. הצטופפנו במקצת והרי נמצאה גם הפנה המתאימה בשבילה.

שני השכנים שלי היו מתנהגים כאורחים עשירים בחתונתו של קרובם העני. כל עבודת הנקיון והסדר של החדר היו מוטלים עלי. ונוסף לשכר הדירה המלא שהייתי משלם תמיד מכיסי היה עוד עלי לנקות ולשטוף את הרצפה לדאוג לצרכי אכל לארוחות הבקר, להכין תה ולנהל את המשק. ולא אחת קרה שאחד מהם היה מעקם את אפו בבטול במקרה שדבר מה לא היה בסדר ולפי רוחו. אמנם – אני עצמי האשם בכל, הרגלתים לכך, אך יחד עם זאת לא אוכל לאמר שהתפקיד של בעלת בית נעם לי ביותר, ולא מעט התמרמרתי בלבי על כך.

בשיחותי עמה – היתה לא אחת מביעה לי את יחסה השלילי אל חברי. היו ימים בהם דרשה מאתי להרחיקו מן החדר. היא טענה: שאין חברתו נעימה שהוא מפריע לנו, שעצם קיומו יחד עמנו שולל ממנו את האפשרות להתיחד ולחיות כאנשים. אך לי קשה היה לעשות זאת. נדמה היה לי שבזאת אחטא לרגש הישר שבי. והרי דברתי על לבה והסכמנו: שאני אחפש מקום לדירה עבורו. וכשאמצא – נעבירו לשם בנימוס ובדרך ארץ כראוי וכנאה.

למחרת היום התחלתי בחפושים, אך לא מצאתי את המתאים לו. חדרים רבים ראיתי, אך את רובם פסלתי. היה בדעתי למצוא עבורו לא רק חדר לגור בו – כי אם גם אדם אשר יטפל בו וישגיח עליו, ובינתים עברו שבועות מספר. והחיים אצלנו ללא פרץ, שלום ושלוה, הבנה ורעות. אני המשכתי לטפל בהם כבימים עברו, הם קבלו את המגיע להם כדבר המובן מאליו, ואני שבע רצון.

והנה הגיעה גם השעה המוצלחת: מצאתי חדר מתאים. קניתי בכספי מטה, שלחן וכסא קש מצוין, השגתי גם מכונת נפט וסיר קטן לבישול תה, לא שכחתי גם לקנות כוס וכפית, גם סוכר הכינותי. הייתי שמח וטוב לב. סוף סוף עלה בידי הדבר להתחיל גם בבנין חיים משותפים עם זו אשר אהבתי. ראיתי את עצמי ראוי והגון לשכר גדול זה. ובדמיוני: אני והיא בחדר, אנו אוהבים זה זו, אנו חיים בשלום ובהבנה, ברבות הימים בודאי שיתוסף גם שותף קטן עלינו, והרי מה נחוץ לו לאדם עוד?

בשובי לחדרי מצאתי את חברי וחברתי סמוכים לשלחן ואוכלים לתאבון את ארוחת הערב שהכינותי עבור שלשתנו. מילא, חשבתי לי, יערב ויבושם להם. בודאי רעבים היו ולא יכלו לחכות לי. ישבתי לשלחן אף אני, מרחתי חמאה על הלחם, קנחתי בזית עסיסי ושחור, מזגתי תה גם להם, והרי אנו יושבים כרגיל ושותים בניחותא כמו תמיד. אך אני יושב כמו על גחלים. החדשה על דבר החדר ממש צורבת את לשוני, משום מה אין אני מסוגל לספרה סתם ללא חגיגיות מיוחדת, והרי מחכה אני להזדמנות מתאימה.

עם גמר האכל שטפתי כרגיל את הכוסות והכלים, ובגמר העבודה ישבתי לידם על גב המטה, ולאחר הכנת תה ספרתי להם על החדר. תארתיו בצבעים בהירים למדי, ספרתי גם על הכלים אשר קניתי, לא שכחתי לספר על האויר המצוין ועל העצים המוריקים הנשקפים ישר לחלון. הייתי כה שקוע בתאור עד שבודאי הגזמתי במדת מה בערך יפיו וטיבו של החדר אשר הכינותי עבור חברי.

בגמר הספור פנתה אלי חברתי, זו שהיתה מיועדת להיות בעתיד הקרוב אשתי: ומתי יש בדעתך לעבור לשם?

אני?…

והיא המשיכה להסביר: אנו, אני והוא החלטנו להתחתן, והרי חכינו עד שתמצא לך חדר לדור בו.

מבטי נתקע בה, ממנה עבר המבט אל פני חברי, חשבתי שהיא מתלוצצת, אך פניהם הביעו רצינות ואמת.

ישבתי זמן מה כהמום ללא הוצאת הגה מן הפה. אחר כך קמתי בכבדות ממקומי, אספתי מעט חפצים לתוך מזודת יד קטנה, אמרתי שלום והלכתי משם, לחדרי החדש.

לבוש בגדים שכבתי במטה החדשה ונרדמתי כמעט תיכף ומיד, הלילה עבר עלי ללא חלומות טרופים, ללא בכי וללא כאב.

בבקר קמתי כרגיל ויצאתי לעבודה כמו תמיד, מאום לא נשתנה, אך לי נדמה: שאני גם היום אינני מסוגל להבין את אשר קרה אז, בערב הלז.

כנראה שאני באמת לקוי קצת בהבנת האדם.

יתכן שכך הוא.

רגילה היתה להכנס בכל שעה פנויה לחדרי, לשבת קמעא ולנוח. לעתים ישבה שותקת וקודרת ולעיתים עליזה ומפטפטת קלות, אך משום מה נדמה היה לי תמיד שהיא מחכה, מצפה למשהו העלול להתרחש, מתעכב אי־שם ובהכרח יבוא.

מוצאה? אין בידי היכלת להגדיר את מוצאה ואת ההשפעה הרבה, טובה או רעה שמוצא זה טבע בנפשה. קשה לתאר אף בדמיון את הסביבה – בה גדלה וממנה ינקה את חוייותיה. אינני מוכן גם לשער השערות בעלמא בנידון זה. כי, תאור זה אשר אני מביא לפניכם אינו זקוק לכך.

קומתה ממוצעת, ראשה – גדול במקצת מהשיעור הרגיל. מצחה – רחב וחריץ עמוק עובר לכל ארכו, עיניה – שחורות ויוקדות, אפה – מארך וגבנוני, פיה – רחב, שפתיה – דקות וכחולות וסנטרה מחודד, חזיה גדול ובטנה בולטת במקצת, וידיה ורגליה מגושמות וגדולות, זהו כמעט הכל מה שאוכל לספר לכם ביחס לגופה, יתכן – ולו רציתי בכך היה אולי ביכלתי לתארה לפניכם ביתר דיוק, ואולי אף הייתי יכול לספר על שומא קטנה וחיננית באחד המקומות החבויים שבגופה. אך אין כוונתי לכך. הקלפה החיצונית אינה מעניני ואף לא מענינכם. אותי ענין במיוחד אפיה ופרק חיים זה שבהווה, ומסבה זו אני מציגה לפניכם בזה.

אפיה הצטיין בתכונה מיוחדת במינה שאני מגדיר אותה בכאן במושג “חטיפה”. את הכל חטפה – ולעיתים מאד קרובות אף בכוח. ולו באתי לתאר איך השיגה את מעט הידיעות של קרא וכתב שברשותה, הייתי אומר: היא חטפה פשוט מאת הרוח והכניסה אותן בכח למחה. היא חטפה לעצמה בעל, חטפה מנה גדושה והגונה של שלטון עליו, חטפה מעט מזעיר משלות האשה הנשואה והיתה “מאושרת”. אף את מהות הבית חטפה, והיא עדיין חוטפת גם היום ככל שניתן לחטיפה: את החיים והצחוק, את השלוה והבטחון, ולו הפסיקה לחטוף למשך דקה אחת בלבד – ברי לי שהיתה נשארת ללא תפקיד בחיים והיתה אומללה עד מאד.

וקרה הדבר באחד מן הערבים בחרף האחרון, בשעה מאוחרת בלילה דפקה על דלתי, ומשפתחתי לה – התפרצה לתוך החדר, חבקתני בשתי ידיה, הקריבה את פניה אל פני, ולפני שהספקתי להוציא הגה מפי – כסתה את ראשי ופני בנשיקות.

לא הפתעתי, אך גם לא השיבותי לה. וכשפרץ זה של רגשות עבר, הושבתיה על כסא ושאלתיה בניחותא: מה פתאום?

לשאלתי זו היתה ההשפעה כהשפעת המים הצוננים על אדם משתולל. ברגע הראשון לא הבינה כלל ולא תפסה את הכונה שבדברי, אך לאחר שתפסה את מובנה הנכון של השאלה – השפילה את עיניה ותקעה את מבטה בקרקע, שוב הסתכלה בי ושוב הורידה את מבטה ומענה לשאלתי לא מצאה.

עם עבור ההפתעה ישבתי לידה, לקחתי את ידה הגדולה והחמה אל תוך זו שלי, ושאלתיה: האם תאהביני?

לא! צלצלה תשובתה הברורה.

התחבביני לפחות?

לא! ענתה לי נמרצות.

האם יש בי משהו המזכיר לך גבר האהוב עליך?

לא! הידדה התשובה באזני.

וכי למה נשקתיני?

אינני יודעת, השיבח בקול רפה.

והוספתי לשאול: וכי מה המריץ אותך לבוא אל חדר הרוקים שלי בשעה מאוחרת בלילה?

והרי הרימה אלי את עיניה השחורות והמבריקות וענתה בנחת: וכי מה רצית, שאחכה עד שתבוא אלי, וכי מתי מצויה ההזדמנות לכך? והוסיפה: לא באת אלי והרי באתי אליך.

לא אז באותו הערב ולא עתה לאחר זמן, איני מסוגל לתפוס את הכונה הנכונה בדבריה אלה. אינה אוהבת, אינה מחבבת אותי – ובכל זאת מחפשת הזדמנות להתיחד עמי…

ברי לי: לולא אפיה המיוחד וההרגל “לחטוף” ודאי שלא הייתי זוכה לבקור חסד זה ולנשיקות הרבות – בשעה מאוחרת בלילה, אז בחרף האחרון.

מזל של גבר!

לו הכרתם אותו כמוני אני, וידעתם: שעמו אין להתוכח. אמר משהו וחסל. בין שהדבר נכון הוא ובין אם לא – אם אך הוציא אותו מבין שפתיו, הרי מוכן היה להוכיח אף באותות ובמופתים כוזבים שהצדק דוקא עמו. ולא היה דבר אשר לא הביע את דעתו עליו. תמיד, בכל עת וזמן היה מופיע כמוכיח בשער, כעומד בפרץ. וסבורני שהיה סמוך ובטוח: שלולא התערבותו הוא לטובה – הרי היה העולם חוזר חלילה לתוהו ובוהו.

היו לו מושגים משלו. ומיוחדים היו המושגים האלה – מכיון שהיו דוקא שלו ולא של אחרים. וגם מדת יושר היתה לו משלו ואת מדתו הוא אי אפשר היה להקטין או להגדיל, מדת הישר שבו לא יכלה להיות מנחלתם של בני תמותה פשוטים, ובשעה שפסק את פסוקו ביחס למשהו – הרי דבריו נאמרו בנעימה שאין אחריה עוררין.

שיחק לו המזל לגבורנו זה: ולאחר עבודה קשה ומפרכת במשך שנים רבות זכה לבית משלו, לקרקע משלו ולחשבון הגון באחד הבנקים. והרי משום כך נתעלה ונתגדל עד למרומי שחקים. נמצאו אנשים אשר היו זקוקים לחיוך משלו – ואף הם רוממוהו והצדיקו את הדין על כל אשר אמר ועשה, בין לטובה ובין לרעה, והרי נהפך האיש לשוחר מוסר ולמגן על דעת הקהל – דעה זו, שהוא עצמו היה מזלזל בה.

והגיעו הדברים לידי כך, שהתחיל לפנק את עצמן ונקרא בשם רבי. ואת הכל ידע, הכל הכיר ובכל דבר היה בקי. לא היה ענף של מדע אשר לא תחב את אפו בו. ולמרות שמימיו לא קרא אף שורה אחת מיצירותיהם של הפילוסופים היונים – הרי מצא לנחוץ להביע את דעתו על יצירותיהם, והכל דרך השערה וקליעה למטרה סתם בעלמא. ואם קרה האסון ומישהו העמידו על טעותו – גם אז לא נפגע ביותר, לא נבהל ולא נכנע, והיה משתמט ב"צריך עיון". הוא עצמו היה בטוח שאף פעם לא יעיין במקור כדי לדלות ממנו את האמת לאמתה, אך בה בשעה היה לבו סמוך ובטוח שמתנגדו לא יזכיר לו עוונות וישכח את אשר נפל ביניהם.

וכך חי לו האיש מיום אל יום ומשנה אל שנה מבלי לשנות מה מהטבע אשר טבע הוא באפיו של עצמו ובאורח חייו. הוא חי לו חיי שבע, פנוק וידיעת הכל. לי למשל לא היה איכפת, והייתי עונה אמן לכל אשר אמר, כי מתוך הנסיון המר למדתי: שלא כדאי להתוכח עמו, שאין כל דרך של הוכחה קיימת לגבי דידה, ושאין כל אפשרות להזיזו מדרכו זו הנפסדת. נמצאו גם עוד אנשים אשר הסכימו לדעותיו מתוך אותה ההנחה שלי, והרי טוב לו ונוח לו בכך.

ויהי היום. יום מר ונמהר היה זה לגבורי האמיץ. יום אשר הטביע את חותמו הקשה בו לתקופה ארוכה למדי: הוא לא תאר לעצמו אף בדמיון הכי נועז שילד, זאטוט, יעיז וינצח אותו – הלמדן המופלג והחכם. גם לאחר שקרה המעשה והיה לעובדה, גם אז עדיין לא האמין בכך, ומפרק לפרק היה מרים את עיניו השואלות בתמיהה: איך קרה כדבר הזה?

ואמנם ניצח אותו תלמיד בית הספר העממי ודוקא בשאלה הברורה כל צרכה לכל בר בי רב. לראשונה לא רצה גבורי להודות בכשלונו המחפיר, אך לאחר שהתלמיד הביא עמו את הספר תולדות ישראל, והוכיח לו שחור על גבי לבן את טעותו הגסה, ולאחר שאותו הילד החצוף מדד אותו במבטו המבטל – הרי רפו ידיו לחלוטין. הוא נשאר יושב מבויש ונכלם, וכהרימו את מבטו אל היושבים בחדר, נדמה היה לו – והוא רואה את מבטי הלעג של כל אחד מהנוכחים ואת השמחה המסותרת לאידו. ואז טעה בפעם הראשונה מאז היותו “לגדול”: קם פתאום ממקומו, וללא ברכה עזב את החדר.

וזה חתך את גורלו לתמיד. הבריחה מן המערכה גרמה גם לתבוסתו הגדולה. כי, לו ידע אך הפעם הזאת למצוא תירוץ כל שהוא המתקבל על הדעת – בודאי שהיה נשאר בגדלותו גם לעתיד.

בפגישותי הבאות עמו – לא עוד התוכח, לא עוד פסק הלכות. בבת אחת נתערער בו עצמו האמון והבטחון. הוא נעשה נמוך מיני עשב וקטן מנמלה.

סופו של ריקא.

ראיתיה, אך אינה דומה ראיה לראיה. היה בה משהו מחוסר המנוחה של אדם: אשר בחן את עצמו והגיע לידי מסקנא פשטנית ביותר: שיש לקבל את הכל, כדי שלא לאבד את הקרקע ההולך ונשמט מתחת לרגלים.

גבוהת קומה, גמישה עד מאד – מאותה הגמישות המצויה אצל הנחש המתפתל לכל עבר ברצותו להשתחרר מלבושו הקיים כדי לקרום עור חדש, חלק ומתאים. את ראשה נשאה בגאון, כתפיה צרות, ועל גבי שתי הכתפיים – שעשו משום מה רושם של נושאי סבל – התרומם הראש שישב איתן על גבי שתי כתפיים צרות וצואר זקוף. משהו חולני היה בפנים אלה, משהו מאותה ההבעה רבת המשמעות של זלזול במושגים הקיימים, כרוצה להשתחרר ממועקה הלוחצת וצובטת את הלב. ועינים לה, גם את עיניה ראיתי. מפרק לפרק גם הבטתי בהן, אך בשום פנים לא יכולתי משום מה לחפש את הבעתן הנכונה. לא שקטות היו. לרגעים נדמו לי: כעיני החיה השוחרת לטרף ולאחר כך לעיני אותו היצור המפחד להטרף בידי חיה חזקה הימנו. היה בהן אי שקט דינמי מחפש, תר, מבקש ומתחנן ובאותו פרק זמן עצמו גם מצוה ומפקד.

הכרתיה. אך גם הכרה אינה דומה לחברתה. משום מה לא באנו במגע, אף כי ימים מספר ישבנו לשלחן אחד. פעמים רבות הבחינה במבטי העוקב אחריה, פעמים היה לי הרושם: שעלי לגשת אליה, להציג את עצמי ולהכירה מקרוב, אך תיכף לכך כבר חזרתי בי ממחשבה טורדת זו. במבטה היה טבוע הזלזול, וזלזול הבא מתוך יאוש אינו ניתן אף פעם לשנויים. את האמת עלי לגלות לפניכם בזה: אנכי פחדתי. היתה בי ההרגשה שאני עלול להדרס על ידה, פחדתי שלא אשתעבד לה – ואאבד במו ידי את מנת חופשתי שכה שמרתי עליה במשך שנים רבות.

היו אלה ימים קשים בשבילי ויתכן שגם בשבילה. מה מוזר ביותר הוא האדם השואף לעשות משהו ואינו מעיז לעשותו, וזה – מתוך פחד מסותר החבוי עמוק בלב. במרוצת הימים נוצר הסיוט המדומה המתאר לאדם חויות ורשמים שלא נולדו ושאינם קיימים כלל. ידעתי שפחדי הוא פחד שוא, אך עובדא היא: קשה היה לי לעשות את הצעד הזה בראשיתו, ואחר כך כבר לא היתה אפשרות כזו קיימת בשבילי.

יום רדף יום. ידעתי שאם לא אעשה את הצעד הנועז הזה במוקדם – שוב לא תהא לו תקנה עולמית. והרי באחד מן הערבים, נגשתי אליה, ובנעימה רגילה שברגילות שאלתיה: התסכימי לטייל עמי קמעא בחורשת הארנים? והיא הסכימה.

יצאנו לחורשה, עברנוה, ומשם צעדנו הלאה ללא מטרה מסוימת, זה ליד זו, כתף ליד כתף, שומעים זה את נשימתו של זו ושותקים כאלמים. לבסוף שאלתיה: מה קרה?

שאלתי לא הפתיעה אותה כלל וכלל, דומה והיא מוכנה לה. לא היה כל צורך בנקיטת אמצעים כדי להוציא מפיה את אשר העיק על לבה, והיא התחילה לספר.

והיה זה ספור אימים. איום משום כך שלא הצטיין בשום דבר מיוחד, לא בטוב שבו ולא ברע שבו. היה זה ספור חיים של אדם אשר רדף, חפש, תר למצוא אושר ומרגוע, שקט נפשי ושילומים ולא מצא. ושוב חפש ותר ולא מצא. היו אלה חיים של רדיפה אחר משהו דמיוני. בלתי נתפס ושלילי בהחלט, וכך יום אחר יום, חודש אחר חודש ושנה אחר שנה.

פעמים רבות קרה: והנה נצנץ פתאום מתוך החשכה הסמיכה קו אור בהיר שהסתמן באופק הרחוק, אך משום מה קשה היה ליד לתפסו, וזה – מתוך רשלנות גרידא, מתוך הלא איפכת ומתוך הסתמכות על המקרה העיור, על הנס, על ההנחה שיבוא מישהו ויניח את הטוב בתוך היד ללא יגיעה מיוחדת וללא התאמצות. היא האמינה: שאת האושר אין לגזול, אותו יש לקבל במתנה, מתן חסד מאת האדם לחברו האדם.

לא הפסקתיה בדבורה. הייתי שקט בתכלית. לא היתה כל חויה משותפת ביני – האדם המקבל את הכל על יסוד של חליפין לבין זו המחכה לאושר כי יובא על ידי האדם או עוף השמים. משום כך לא היה לי גם מה לאמר לה, לא יכולתי אף לנחמה ביגונה הרב – ושתקתי. אך כאן קרה הדבר הטבעי ביותר למצב השעה: היא לא יכלה שאת את שתיקתי שהיה בה שויון רוח ויתכן גם עלבון מסוג ידוע ואת שניהם לא סבלה בשום פנים ואופן. פתאום רעמו פניה. עיניה הגדולות זעמו בזעם מיוחד ורבו ברקי אש שורפים ומשמידים, היא הסמיקה ושאלה: האם אין בפיך אף מלה אחת לאחר כל מה אשר שמעת מפי?

לא! עניתי לה, אין.

וכי מה יכלתי להשיב… האם היה עלי לבקשה שתשנה את דרכה זו הנפסדת? האם היה עלי להציע לה חברות, ידידות, או אולי אף עזרה? לא זאת ואף לא זאת. היא אינה שייכת לסוג “הלוקחות” אף אם מניחים להן לקחת. ולהגיח מן המוכן אל תוך ידה הגמישה לא היה ביכלתי.

לא הסתלקתי, גם היא נשארה עומדת במקום, שנינו חכינו, אך חכינו לשוא. כל דבר מיוחד לא התרחש, הנס לא הופיע, ונדמה היה לי: שברגע זה היא שונאת אותי ואת כל אשר העיר בה את הזכרונות מימי העבר, והביאה לידי וידוי זה אשר התודתה לפני הערב.

רציתי לנחמה – אך גם דבר זה היה למעלה משעור כחי הדל. משהו מיוחד עצר בעד שטף המלים מלהתפרץ מפי, וכך נפרדנו שותקים, מכונסים בתוך עצמנו, גלמודים, וללא השארת רשם.

היה בה מן הסתירה הכפולה: שתיקת האלם של האשה המחפשת השתתפות, הבנה ומתן, ומצד שני – אדם אשר גמר חשבונות ידועים עם העולם והחיים, ונשאר קרח מכאן ומכאן מבלי שיוכל לאחות את הקרעים הרבים, אשר הוא במו ידיו ממש גרם להם.

ונשאר הסתום ללא פתרון…

היא היתה אדם הרגיל בצרות צרורות. בכל פסיעה שפסעה רדף אחריה האסון. כל מה שעשתה לא קבל כמעט אף פעם אחת את ספוקו מאת הגורל, שהעניש אותה על לא עול בכפה כמעט ללא הפסק.

חסודה ותמימה ותמיד מקופחת. שואפת אל הטוב והמהנה – ואינה מגיעה אליהם. נאנקת תחת עול של שעבוד ואינה יכלה להשתחרר הימנו.

ותמיד היתה משועבדת למי שהוא או למשהו. לידה נמצא תדיר האדם או החפץ אשר שעבדה ועשאה לעבד כנעני: לחברה, למנהגים, למסרת, לפרט ולכלל, לטוב ולרע, ליפה ולמכוער. את הכל עבדה, את כל שרתה, כל דבר וחפץ יקרו לה ממנה עצמה. היא עצמה לא ידעה את הסבה הנכונה לכך. ואם קרה המקרה והיתה מעמיקה חשוב, מתוך רצון כדי למצוא את הסבה לאי ההצלחה, הרי היו תמיד סבות רבות וחשובות ביותר שהיו מפריעות בעדה ומעכבות את מציאת הפתרון הסופי והרצוי.

והיה בה, בנפשה ובגופה משהו אשר גרם לכך: שגם אחרים לא יתחשבו עמה ושלא ימצאו לה כף זכות. לא היה אדם אשר בקש את טובתה היא. כל מי שבא אליה – הרי כונתו היתה לקבל הימנה טובת הנאה. ולא היה דבר שאי אפשר היה לקבל ממנה. היא נתנה את הכל, ולעיתים מאד קרובות נתנה אף יותר ממה שהיה ברשותה לתת. חסר לה הכח להתנגד, לא היה לה העוז כדי לסרב.

לעיתים קרובות, בשעת מסירת דין וחשבון לעצמה על מעשיה היא ומעשי אחרים בסביבתה, היתה מגיעה לידי המסקנא הנכונה והפשוטה, שהיא אבדה מזה כבר את הכל, שלא נשאר לה לעצמה מאומה מכל העושר הרוחני הרב שהיה שלה בעבר. היא ידעה שדרכה זו מובילה אותה למדרון שממנו לא תוכל לצאת. ושלא תהיה לה עוד הצלה. ובכל זאת לא היה בכחה לשנות משהו מזה שהיה נהוג בחייה עד כה.

בעודה ילדה, תלמידת בית הספר העממי, כבר אז נצלוה חברותיה בנות גילה לכל מיני שליחויות, ועשוה תמיד שעיר לעזאזל. מרבית העונשין בבית הספר מידו של המורה הקפדן נפלו בחלקה, לאחר שהיתה מקבלת עליה את האחריות לחטאיהן אחרות, גם בבית הוריה לא היה גורלה טוב מזה, גם אחיה ואחיותיה הטילו תמיד את האשמה עליה בשעת תעלולים שהעירו את רגזם של ההורים. ולמרות שגם אמה וגם אביה ידעו ברור: שלא היא האשמה בכך, למרות שהם היו בטוחים שאין היא מסוגלת למעשי שובבות פרועים, בכל זאת היא קבלה את העונש עבור הכל. והסבה לכך: הם לא אהבוה. אמנם גם שנאה לא רחש לבם אליה, אך גם אהבה לא ידעה. היא היתה תמיד עודפת, את מנת האכל קבלה תמיד לאחר שכל בני הבית הספיקו לחטוף את מיטב החלקים, וקרה לפרקים ששכחו בכלל להגיש גם לה את מנתה. והרי בכל מקרה כזה נשארה רעבה. היא לא בקשה. לא התאוננה, לא דרשה. במקרים דומים היתה משפילה את עיניה לקרקע כאילו התבישה על פשעיהם הרעים של אחרים.

ודרכה זו, נמשכה גם לאחר שבגרה, אף פעם לא עשתה דבר מתוך כך – שרצתה בו. היא עבדה – משום שצוו עליה לעבוד. התנועעה ככלל – משום שהכרח היה בכך. גם נשיקה – לא נשקה כדי לספק את עצמה, אלא משום שמישהו תבע זאת ממנה. היא פחדה פשוט לרצות מה, היא גם לא יכלה לרצות, האנשים שהקיפוה דאגו לכך שלא יהיה לה רצון משלה. נוח היה להם בכך.

באחת משיחותי עמה, שאלתיה: ומה יהיה עליך?

וכי מה צריך להיות? ענתה לי אף היא בשאלה. מאום לא חסר לי, יש לי ידידים ומכרים, יש לי אמצעים למחיה, גם ספרים אינם חסרים, והרי יש לי הכל. ביותר מזאת איני רוצה.

למרות העובדא שדבריה נאמרו בנעימת בטחון, בכל זאת ידעתי שהיא אינה מסוגלת להגדיר: מה באמת חסר לה. ואני ידעתי אף זאת: שאין לה מאומה, שהיא רוצה להשתחרר מן המועקה הרבה אשר רבים ושונים העיקו עליה, ברור היה לי שהיא אינה רוצה למלאות את כל אותן החובות והפקודות שאחרים הטילו עליה, אך גם זה היה ברור לי: שהיא אינה יכלה לעזור לעצמה. חסרת אונים היא כתינוק רך בימים.

רק פעם אחת, יחידה ואחרונה רצתה מה, וגם הגשימה את רצונה: היא רצתה למות… איני יודע מתי הבשילה המחשבה, מתי נולדה, מה היה הכח הדוחף לזאת, אך זו היתה המשאלה היחידה משלה שהוצאה אל הפועל ללא התערבותו של אדם שני.

היא הפילה את עצמה מהגג של בית בן שלש קומות ומתה.

מעטים היו המלוים אותה לבית עולמה, וגם אותם המעטים לא נראו כמצטערים ביותר לאבדה זו שאינה חוזרת.

וכי כי היא שיצטערו עליה?

חברי שהזמינני לחדרו לבקור קצר, הציגני לפניה, ואגב קריאה בשמה קרץ לי בעינו. והיה בקריצת העין הלזו מן הגסות המופלגת אשר ביחסי הגבר והאשה. ועלי להודות כאן: שמלכתחילה לא תפסתי את פשר קריצת העיין, והבינותיה רק אז משהושטתי את ידי לזו, לה היתה מכוונת קריצת העין הגסה.

והיה בה משהו דוחה: גוצה ושמנה, פניה כנפוחים, עיניה עכורות ומימיות, פיה קטן וצר ושפתיה אדומות, מבריקות ותובעות, לשונה האדום היה משורבב קצת החוצה ובלט מבין השיניים הלבנות ודומה היה ללשונו של החתול.

לא ידעתי אם בשעת היכרות קרצה לי אף היא בעיניה או שרק נדמה לי הדבר, אך נוטה אני להאמין שקריצת העין שלה אינה דמיון והיא בודאי עשתה כך, ומיני אז ואילך נתגלגלו הדברים והלכו בארחם הטבעי ביותר. ובשעה שקמתי כדי ללכת לביתי, קמה אף היא ובקשתני ללוותה לביתה. לא סרבתי לה והלכנו יחד, ובבואנו עד לדלת חדרה לא סרבתי גם לבקשתה השניה ונכנסתי יחד עמה לחדרה הקטן והחביב.

בחדר שרר נקיון מופתי. המטה היתה מוצעת ועליה סריגים לבנים כשלג, מגוהצים ומבריקים מלבן, השלחן העגל שעמד במרכזו של החדר נשא עליו שפע של פרחים לבנים, ליד הקיר שממול למטתה עמדה כורסא רחבה ועמוקה, ומעל לכורסא היה תלוי קתרוס גדול בתוך נרתיק בד סרוג. היתה בחדר קטן זה הרמוניה מושלמת והתאמה מלאה בין הקירות והחפצים. לא התאימה לחדר זה רק היא – שהיתה מגושמת, ונראתה כבדה מדי לעמת החפצים הקלים.

ללא אמר הורידה מעל הוו שבקיר את הקתרוס, הוציאה אותו בזהירות מתוך עטיפתו, ישבה בכורסא ונגנה שני שירי עם עתיקים שרק האלהים יודע מי היה מחברם. אחר כך הכניסה בחזרה את הקתרוס בזהירות לתוך כתנתו, החזירתו למקומו שבקיר, עמדה רגעים מספר לפני דוממת כשקועה במחשבות, ואחר שאלה: מה רצונך?

שאלתה לא הפתיעתני. היה אמנם משהו מעורפל בהכרתי שחפש לו תקון, אך רצוני היה ברור לי וידוע לאשורו, ומבלי חשוב הרבה עניתי לה: אני רוצה בך…

גם התשובה לא הפתיעה אותה כלל וכלל. ידעה שכך יהיה, ברור היה לה עוד מראשיתו של הערב – שלילה זה שייך לי. וכאיש הנכנע לגורלו לא נסתה אף להתנגד לכך. ויתכן אולי שהיה זה גם בטוי של רצונה היא, שעוצב וגובש תוך שעות מעטות אלה של היכרות בינינו. ומשום מה נוצר אצלי הרושם שהיא חשבה וידעה על כך מראשית הרגעים בם הוצגנו זה בפני זו.

כעבור זמן מה, לאחר ששנינו שכבנו שבעים ולאים, הפנתה אלי את פניה, התקרבה בסמוך אלי, ובקול ספוג געגועים שאלה: התשאר עמי זמן מה? והמשיכה: לילות רבים של בדידות וכפור שבלב, לילות ארוכים לאין סוף ללא עצימת עיין, לילות של פחד ומגור מפני צללים אורבים שבפנות החדר, ושנים רבות של חכיון לאדם עובר אורח הבא, שוהה שעה קצרה עמי והולך לו לדרכו. לא! אין להמשיך בכך. אני רוצה באדם שיבוא להשתקע לתקופה ארוכה עמי, תקופה שתמשך שבועות, חדשים, שנים. התוכל להשאר אצלי?

לראשונה היה הדבור קשה עלי. וכי מה אומר לה לזו שממנה לקחתי את כל אשר יכלה לתת לי, ושלא אוכל לתת לה מאומה? וכי מה רשות היתה לי בכלל לדבר – בשעה שאין בידי לספק את משאלתה בחיים? אך באין ברירה אחרת לפני, מתוך לחץ גדול של מוסר כליות עניתי לה: לא אוכל להשאר עמך. תנאי החיים שלי אינם מאפשרים לי זאת. קשור אני לאחרת בקשר שאין לנתקו על נקלה, ומחוץ לכל זאת: הרי אין להתחיל בחיים בפרק זה שעליו למעשה להיות פרק “הנעילה”… אבוא לבקרך שנית ואז נראה איך יפלו הדברים.

לא השיבה לי, גם אני לא המשכתי לדבר. שהיתי עוד שעה קלה בחדר, אמרתי שלום חטוף והסתלקתי.

עברו שנים. לא נפגשנו. אני לא חזרתי אליה, היא כנראה לא חפשה אותי, דרכינו היו נפרדות. כל אחד מאתנו היה שייך לעולם אחר, לחברה אחרת, לקטע אחר של מסרת ומנהגים, ולא נזדמנה איפוא השעה לכך.

אך פתאום נפגשנו שנית. אני הלכתי בחברת ידיד באחד מרחובות העיר, ופתאום נזדקרו פניה המגושמים לנגד עיני, וגם הפעם קרצה לי בעינה שמימין, וזה אשר אלצני לא להעצר בדרכי. ברכתיה לשלום בהרכנת ראש קלה והלכתי.

היה בה בקריצת העין כח לעשותני שותף לה לשעה קלה, אך לא היה בה הכח לקשרני אליה לזמן ממושך. החיים אינם זולים עד כדי כך שאפשר יהיה לקנותם ולהתקינם לשימוש בקריצת העין בלבד.

בראותי אותה לראשונה וידעתי: משבר קשה עבר עליה אי-שם ואי-מתי, ומשבר נפשי זה השאיר עליה את רשמו למשך כל ימי חייה.

לא צעירה היתה בשעה שהכרתיה, כבת שלשים וחמש שנה, פניה מלאו קמטים אף כי השתדלה לישרם ולהסתירם, בעיניה הבהבה עוד שלהבת נעורים, אך דומה היה ששלהבת זו עוד מעט קט ותדעך, עוד מעט ותכבה, ומעט האור שנשאר לפליטה מאותם הימים הטובים – יעלם ויגוז לנצח נצחים.

לא אשכח את הבעת פניה. והיתה זו הבעת פנים של אדם אשר התיאש מכל וכל, אדם אשר העביר קו שחור מתחת לכל העבר, והחליט: שלא כדאי להתאמץ, לא כדאי להלחם, ולא כדאי לעשות אף תנועה קלה אחת כדי לקנות נקודת אחיזה. את הכל ראתה, את הכל הכירה, את הכל למדה, ואין יותר כל חדש מתחת לשמים התכולים של בורא העולם. הבעת פנים מסוג זה מצויה רק אצל אנשים שהתיאשו מזה כבר מהחיים, ובכל זאת אין להם הרצון למות. מלאי החויות גדול מדי – כדי שאפשר יהיה לרוקן אותו בבת אחת.

היא עבדה כמעט מבקר עד ערב, אך לא אוכל לאמר שהעבודה נתנה לה גם ספוק מה. היא פשוט התנועעה כמוכנית – מפני שאין לשבת במקום אחד בחבוק ידים, והלא יש גם להרויח לפרנסתו של הגוף. והייתי עד: שלא הסכימה לעבור למקום עבודה נוח עד מאד ותשלום שכר גדול ונשארה במקום עבודתה הקודם. והיא הסבירה לי: אין ברצוני לקבל שעור בהסתגלות למקומות חדשים ולאנשים זרים לי. אני הבינותי לה אף אם לא הסכמתי לדעתה.

להנשא ולבנות משפחה לא רצתה, אם כי הציעו לפניה את זאת, וגם את סרובה זה הסבירה לי: האדם בונה חדרים לגור בהם לאחר שהוכן היסוד, ובאין יסוד גם החדרים יתמוטטו ולא יהיו כשרים לדירה והלא אני לא אוכל עתה להכין יסוד לחיים – שאליבא דכל הדעות נדונו לכשלון מחלט.

לא עלה בידי לגלות את הלוט מעל פני התעלומה שעטפה אותה. גם מכריה הקרובים ביותר לא ידעו על כך מאומה. יתכן שאף היא לא ידעה ברור את אשר קרה לה. כי, לו כן ידעה על כך – ודאי שהיתה משתדלת לעשות תנועה כל שהיא, מרחקת או מקרבת כדי לזכות במעט תשומת לב לפחות משל עצמה.

והרי היתה לה גלמודה ובודדה באחד החדרים הקטנים אשר בעיר הבירה. מעטים מאד היו האנשים אשר בקרוה בדירתה, עוד פחות מזה היא בקרה אחרים בדירתם. היא היתה רחוקה אף מעצמה. כל העולם הגדול, שמחותיו וצרותיו לא נגעו אל לבה, עניני צבור או מפלגות לא העניקוה, היתה תלושה מכל וכל כעלה שנתלש מהענף והשלך אל מתחת לעץ. דומני שהיא אף לא הרגישה בתלישות זו, נוח היה לה בכך.

ביחסה אלי היה משהו אשר הבהילני תמיד: היה ביחס זה סתירה בולטת עד מאד – בקשר למעשים. היא לא דחתה אותי, להיפך – נדמה היה לי לעתים שאני האחד הנני אורח רצוי לה בחדרה. אך יחד את זאת עלי לקבוע: היא היתה רחוקה לי, לא התקרבה אלי, וממילא סתמה בזאת את הדרך של קרבה כל שהיא מצדי אליה. לעתים היתה מושיטה את ידה, תופסת בזו שלי ולוחצתה בחזקה ובכח, אך תיכף לכך היתה הלחיצה הולכת ורפה והיד התרחקה במהירות.

בשבילי שמש חדרה הקטן למקום מרגוע. לשם הייתי בא כדי לנוח קמעא אחרי עמל של יום. ומאד מאד נוח היה לי שם: יכלתי לשבת או לשכב, לקרוא או לכתוב, לדבר או לשתוק, היא לא הפריעה לי. המעשה היחיד שהיא עשתה עבורי בבואי אליה היה זה – שהיתה מגישה לי כוס קפה שחור וחריף כאשר אהבתי, ותיכף להגשת הקפה היתה פורשת לה לקרן זוית משלה, ואף אם רציתי בכך לא היה עולה כידי לדובב את שפתיה האלמות. לעתים היינו יושבים בצותא בין ארבעת הקירות של חדרה הקטן, ובכל זאת נדמה היה לכל אחד מאתנו שאנו נמצאים כל אחד לעצמו במדבר שממה ללא כל נפש חיה מסביב.

במשך תקופה ארוכה של כמעט שלש שנים לא ראיתיה במחיצתו של גבר. היו לה מכרים רבים אך אף אחד מהם לא זכה לתשומת לב כל שהיא מצדה. רבים בקשו להזמינה להצגות או לנשפים והיא לא הסכימה, כמעט ולא היתה יוצאת מפתח הבית וחוצה.

לימים התגיסתי לשמירה. שהיתי שם כשנה תמימה, וכשחזרתי לביתי הלכתי לבקרה. מצאתיה – וכרסה בין שניה, בחדש השביעי או השמיני להריון. היא קבלתני בסבר פנים יפות, חיכה לעומתי בחיוך מתוק מדבש – שלא הבחנתיו אצלה מקודם לכן, ונגשה סמוך אלי.

שאלתיה:

הנישאת לאיש?

כן, ענתה לי.

מי הוא המאושר?

אתה!

אני?

כן, ענתה בודאות מחלטת, הלא לפני ששה חדשים באת ונשאתני לך לאשה.

האם בטוחה את בכך?

ודאי שאני בטוחה שכך הוא. והרי הסימן הטוב ביותר, אמרה והצביעה בידה על כרסה הגבוהה.

עמדתי תוהה ולא ידעתי מה להשיב לה. מאד הייתי תאב לדעת: צלו של מי אני משמש למחה הרופס?

שאלתי שוב: ואולי נשאר בידך סימן כל שהוא מימי שהותי אצלך לפני ששה חדשים?

ודאי נשאר, השיבה לי. ותוך כדי כך פתחה את מגירת השלחן והוציאה תיק קטן עשוי עור ובו תעודת זהות ותמונות שהיו שייכים לאדם שהיה זר לי ולא שמעתי את שמו בלתי היום.

הושטתי לה את התמונה ושאלתיה: הזוהי דמות דיוקני אני?

כן! השיבה, אתה כמעט לא נשתנית מאז, אותן העינים הכחולות ואותו הראש החביב, והוסיפה: חכיתי לך. ידעתי כי תשוב אלי. והלא אין להשאיר אשה במצב זה שתחיה גלמודה…

והאם את ברצינות חושבת אותי לאבי ילדך?

וכי למה לא אחשוב כך. הלא ברור לך שלא הייתי יכלה להיות שייכת לכל גבר אחר חוץ ממך. כי אהבתיך! מאד אהבתיך!

נסיתי כמעט לסחוט מפיה הודעה כל שהיא ביחס לטעות הגדולה ולא עלה בידי. עמדתי אובד עצה ולא ידעתי במה להוכיח לה את ההיפך מזה שהאמינה. וכי מה נשאר באמת לעשות? והלא גם לא יכלתי להשאירה במצב זה. מי יודע – את המעשה שהיא מסוגלת במצב זה לעשות?

קשה היה לי להשאירה, אך לא היתה כל יכלת להשאר אתה. כי בזה רק אאשר את מה שלא היה. נמצאתי במבוכה רבה.

הצילני המקרה: כעבור ימים ספורים התחלקה והפילה ולד מת. בקרתיה בבית החולים ומצאתיה שרויה באותו מצב דמדומים כלפני שנה, שות רוח לכל דבר, היא אף לא שמה את לבה אלי, כאילו לא הכירתני מעולם.

כששבה לביתה לאחר מחלה ממושכת בקרתיה בחדרה, ושוב נהגנו זה בזו כמו לפני כן. אני ישבתי לי שקט ושותק בקרן זוית זו, היא ישבה ממולי מרוחקת בקרן זוית שניה, ובילינו את הערב כאילו לא הכרנו מעולם.

גם היום אני בא לחדרה כבימים עברו, היא שוב מגישה לי כוס קפה שחור וחריף. אני קורא בספר או כותב משהו, והיא יושבת, מביטה לחלל האויר ורוקמת את מחשבותיה היא, ובמשך כל הזמן לא הזכירה אף במלה אחת את אשר קרה לה.

והיה האיש גבוה משכמו ומעלה מכל שלשים המנגנים חברי הלהקה. גבוה ורזה כשחיף, ומתוך פניו הגרומים בלט אף נשרי גדול וחיור. כל קו אחר בפניו לא התבלט ולא השאיר כל רשם.

לא ידעתי מתי ואיך הגיע לידי רזון זה, אך משהו כפי הנראה מיוחד במינו הביאו לכך. ולאו דוקא מחלה, לא חולה היה, להיפך: כל אבר בגופו הארוך היה בריא ושופע חיים. כל שריר ועצב משלו היו בריאים. הוא היה מנגן ומנצח, מתנועע וחג, פורש את ידיו ואוספן שוב, והכל ללא התאמצות מיוחדת. מוצק היה, ויחד עם זאת קל כנוצה.

הוא היה מנצח. חבורת הנוגנים שלו מנתה כשלשים איש. הנוגנים היו מן המפורסמים, שכן – ללא הכשרה וכשרון אי אפשר היה להמנות על חברי התזמורת שלו. גם הוא היה מפורסם, רבים היו הבאים לשמוע לנגינתו, רבים מבעלי בתי השעשועים היו מזמינים אותו אליהם. ובכל זאת לא נתן לו פרסומו: לא לחם לשובע, ולא בגדים הגונים לגופו הגיבח. ואם איני טועה: הרי היה שרוי מרבית הימים בטענות הכרח, ללא אפשרות להשיג אמצעים, די מספיק לפרנסתו.

הוא לא היה שייך לסוג האידיאליסטים המטורפים. להיפך: הוא שאף לעושר, ו"הכסף" היה אחד מן הדברים אשר אליהם שאף במשך כל ימי חייו. הוא רצה להתעשר, כדי שיוכל אף הוא לההנות מן החיים היפים. אך לא הצליח הדבר בידו, והרי נשאר עני כעכבר של כנסיה עד ליום זה.

קו מיוחד היה טבוע בו. והקו הזה לא נתן לו את האפשרות להגיע למטרתו, ואל פסגת האשר אשר אליה שאף ונכסף מאז היותו צעיר. הוא היה אחד המוסיקאים הגדולים והכשרוניים ביותר. הוא ידע להסביר כל יצירה, למסרה לקהל ולהקליטה ממש לתוך אזנו של השומע, עד שאפשר היה להבין אף את היצירות הקשות ביותר בקלות מפליאה: כאב או צער, רגז או כעס, תחינה או בקשה, הוכחה או תוכחה, הכל נמסר לקהל השומעים בדיקנות גדולה ומפליאה. רק בניצוחו הוא הבינותי והכרתי את נשמתן של היצירות הגדולות. רק הוא חיבב את המוסיקה הקלאסית עלי כמו על אחרים שלא התחנכו על ברכי המוסיקה הזאת.

ולמרות שהיה מוסיקאי גדול עוד באירופה, בכל זאת לא זכה לנצח על מקהלת נוגנים גדולה וחגיגית. הוא היה אחד מן האנשים הטובים ביותר – ולא זכה שמי שהוא יהנה מטובו, או שלפחות הוא עצמו יהנה מזאת. הוא היה אחד מן היוצרים הגדולים של המוסיקה העממית העסיסית, ולא זכה שיצירתו תתפרסם ברבים. היה בו משהו שלא נתן כל אפשרות בידו – כדי להתאים את שאיפותיו לחיים. ונשאר בלתי שלם, ללא סיפוק וללא תקוה לעתיד.

הכרתיו באחד מבתי הקפה, בשנה השלישית למלחמה הקטלנית. בהכנסי לשם הבחנתי תיכף בגבו הצר ובערפו המגוייד שמשני צדדיו בלטו והזדקרו שני גידים עבים כחבלים. לבוש היה בחליפת בגדים לבנה שלא הצטיינה בנקיונה המיוחד, לרגליו נעל נעליים לבנים, ואף הם סדוקים ומשומשים למדי. ידיו היו פשוטות קדימה והתנועעו לקצב הנגינה, וגבו אף הוא התפתל, התעקם ונע חליפות. הפליאני במיוחד גופו הארוך ורזונו המיוחד, ודומה היה עלי כעץ שדוף, מוכת רוחות וסער שנס ליחו.

לאחר שסימו לנגן את הקטע, הוא נגש אל השלחן שאליו ישבתי בחברת ידידים מספר, פשט את מעילו ונשאר לבוש כתונת ספוגה זיעה שהפיצה מסביבה טעם מריר ומלוח, פנה אלינו כשחיוך חיור משחק על שפתו האחת הדקה, ואמר: טוב!… היום לא אנגן יותר. והיה באימרה קצרה זו מן ההתפרקות והיאוש כאחד. מן הרצון לשכב ולנוח, ולא לקום יותר לעולם. משהו פגע בנו עם אימרתו הקצרה הזאת: כל אחד מאתנו הרגיש את עצמו אשם כלפי האיש המנצח, המנצל את עצמו ואת כשרונו הברוך כדי להנות אותנו – ההדיוטות היושבים שרועים בכסאות קש מרופדים בגנה המפוארה. כל אחד מאתנו היה מוכן לעשות מה כדי למרק את החטא כלפיו. אף כי קשה היה להגדיר במדויק: מה הוא חטאינו זה.

נפגשנו לעיתים מזומנות. וככל פגישה היינו יושבים איש מול רעהו ושותקים. הדבור היה קשה עליו מאד. רבים ומרים היו הזכרונות שהוא שמר עליהם. רבות היו האכזבות בחייו, אף לאשה משלו לא זכה.

באחד מבקוריו אצלי הביא עמו צרור תוים, מקופלים וארוזים בניר שעוה. את הצרור החזיק בזהירות כאילו היה זה זכוכית דקה, ולאחר רגעי שתיקה אחדים, הושיט את ידו והגיש את הצרור לי.

פתחתיו, ומצאתי בו תוים לכנור וצ’לו של יצירה חדשה משלו שהשלמה בימים האחרונים. ולשאלתי הסביר: זוהי היצירה הטובה ביותר והאחרונה. יותר לא אכתוב מוסיקה, ואת היצירה הזאת בל ישמע איש כל עוד אני חי ביניכם.

נסיתי להשפיע עליו ולבקשו שישנה את דעתו. הסברתי לו: שהוא עודנו צעיר לימים, וחבל שיצירה זו לא תתפרסם ברבים, אך לא עלה בידי הדבר. הוא לא הסכים.

נבואה נזרקה מפיו, או שבאמת ידע מה על קצו הקרוב. עובדה היא: שלא הוציא את שנתו. הוא מת ממחלה שעשרות אלפים אחדים, חלשים ממנו בגופם, מבריאים בקלות.

קיימתי את בקשתו, ותיכף לאחר שלשים, נוגנה יצירתו האחרונה בחוג צר של מוסיקאים וחובבים. יצירה טובה מזו לא שמעתי מעודי. נעימות מעין אלו מסוגל ליצור רק אדם אשר נגזרה עליו כליה ואין לו יותר כל עסק עם החיים וטרדותיהם. היה בה ביצירתו האחרונה הלזו: מן ההתפשטות, מן האלם אשר לאסון, ומן המרגוע אשר למוות. הטרדות והמרירות אשר לחיים חסרו בה לחלוטין. אף היופי של החיים נעלם ממנה: היער לא רעש, המיים בפלג לא שטפו, התינוק לא בכה ולא צחק, האדם המבוגר לא הביע בה – לא את שמחתו ולא את צערו, הסוסים לא צהלו, החיות לא שאגו, הצפרים לא הניעו כנף ולא שרו את שיריהן, פרפרים לא השתובבו עם קרבת האור, עטלפים לא הפחידו איש, והליל לא ספר לנו את סודותיו. זו היתה יצירה שהתאימה רק לשם: מעבר לסף, למקום שאין עמו לא כלום חוץ ממנוחה מחלטת שלמה לכל העייפים שהחיים הוגיעים.

גם אחרי מותו הרגשנו וראינו את ידו המתרוממת ומנצחת. ולאו כל אדם זוכה לכך.

זו אשר עליה אני בא לספר לכם בזה עדיין לא עברה את גיל השמונה עשרה. עיזא פזיזא אליבא דכל הדעות. ובכל זאת היו מתבלטים בה קוים מיוחדים אשר ענינו אותי עד מאד.

כבדה היתה. אופי מעין זה הוא בלתי שכיח. אופי בעל סתירות בולטות ומוחשיות ביותר. ונוכחותה היתה משרה עלי כמעט תמיד מצב רוח נעכר ומיוחד במינו. ואף אם מוכרח הייתי לבלות בקרבתה לפרקים מסוימים – הרי עם כל פגישה חדשה הייתי שואף שפגישתנו הבאה לא תבוא.

ועברה תקופה ארוכה למדי עד שנודע לי: מה פשר המועקה שהיתה תוקפת אותי ולוחצת את חזי בנוכחותה. והיו ימים שבהם האשמתי את עצמי בחוסר גמישות. באי סבלנות ובחפוש חטאים דמיוניים. אך לבסוף נוכחתי: שלא בי האשמה כי אם בה ורק בה.

מיד עם עברה את סף חדרי היתה משפילה את עיניה, ואת ברכת השלום – שיצאה כאילו מתוך אפה שמעה הרצפה אשר לרגליה ולא אני. לי נשאר רק לשער שהיא ברכתני כדי שאוכל להשיב לברכתה. אחר כך ישבה על הכסא הראשון שבא לידה ושתקה, ורק לאחר תקופת מה היתה פותחת את פיה הקפוץ כדי להשיב לשאלותי. ודבריה יצאו כמתוך גרון סתום, או מפיו של אדם שרק לפני רגעים ספורים עקרו את כל שיניו.

התאמצתי לקשור עמה שיחה שוטפת. הייתי מספר לה משהו מבדח, אך הכל ללא הועיל. עיניה נשארו תקועות ברצפה ובגרונה היה משהו מחלחל, לראשונה חשבתי: ואולי באמת חולה היא? אולי נעכר רוחה במקרה? אך כשהדבר הלך ונשנה, הלך וחזר, הרי העמדתי בפני חידה שאת פתרונה לא מצאתי עד היום. ועוד: מדי בואה אלי – תמיד היתה זקוקה למשהו. ואת הכל לקחה. כל מה שניתן לה נתקבל ברצון. ובשעת קבלה – נפקחו עיניה לרוחה ומהן התבלטו ברקים, ברקי שמחה – לאו דוקא. בעיניה היה משהו מברק עינו של הנחש הנושך. ואני פחדתי מהן, ונזהרתי שלא לראותן בשעה שהושטתי משהו אליה. וכל מתן שהכינותי עבורה – כדי לשמחה, היה נהפך עבורי למקור של ענויים וכאב הלב. והיו ימים אשר בהם החלטתי לנעול בפניה את דלתי ולא לראותה יותר. אך לא יכולתי עשות זאת. החובה אלצתני להושיט לה יד לעזרה, למרות העובדא שלא תמיד היתה זקוקה לעזרתי.

היא היתה בת לאב ואם חיים ובריאים אך הם לא התענינו בה. הם היו יותר מדי עסוקים בם עצמם. הם אהבו זה את זו עד כלות הנפש. כל רגע פנוי ואף לא פנוי היה תפוס בדאגה של ממש או של דמיון לשלום עצמם. ואת בתם שכחו. ולולא אנשים טובים שדאגו לילדה – מי יודע מה היה באחריתה. בהיותה קטנה מסרוה לבית ילדים בכפר מרוחק ועזבוה לנפשה ולגורלה. שם בלתה עד מלאת לה שש עשרה שנה, וכשחזרה משם לביתה – הרי כזרים היו לה ההורים, אף היא לא ידעה עליהם מאומה. המקרה הביאני לכך שהייתי נאלץ לדאוג לה, ומאז נקשרה בי. ומשהיתה זקוקה למשהו, היתה פונה אלי ולא להוריה, כאילו היתה החובה לדאוג לה מוטלת רק עלי. ומשנעניתי לה – הרי נהפכתי לה לעבד. היא בשתיקתה – ידעה להשפיע עלי יותר מאשר אחרות בפטפוטיהן. לא היה דבר אשר מנעתי ממנה, את הכל קבלה ובכל זאת לא שבעה רצון לא בי ולא במעשי. היה במבטה מן הבקורת הקבועה מראש בקורת על הכל וכל. ואת מבטה זה לא יכולתי נשוא.

פעם אחת לא התאפקתי, ושאלתיה: וכי מה רע ראית בי, שפניך תמיד זועמות!

היא הסתכלה כי באחד מאותם המבטים שחדרו אל תוך נשמתי, והפליטה בנהימה: אני שונאת אותך!

שונאת?

כן! אני שונאה אותך – משום שאני מוכרחה לאהוב אותך…

וכי למה את מוכרחה לאהבני דוקא, במה שונה אני מאחרים?

כך! ענתה כמשטמטת.

לא הרפיתי ממנה ושאלתיה שוב: מה סבה לכל זה?

משום שאני אוהבת ומוכרחה לאהבך…

לא הבינותי: היא שונאה אותי משום שהיא מוכרחה לאהבני, ואוהבת אותי משום שהכרח הוא לה הדבר. התאמצתי לפענח את החידה שלפני ולא עלה הדבר בידי. היא שתקה בעקשנות ולא השיבה יותר לשאלותי.

מי יודע מה צפון בנפשה של אשה צעירה?

לו היה הכח בידי, כי אז הייתי מזמין אותך לבי-דינא רבא ודורש את חיובך בדין.

וכי ישאלוני – מה פשעך? לא אתקשה כלל וכלל להשיב. ועניתי: את הוא הפשע. עצם הויתך הוא חטא שאין לו כל כפרה. חייך היו ומהוים סכנה ואסון לכל אלה שנפגשו בדרכך. ישותך היא הרת גורל ופורענות אף גם לעצמך. ובכל מקום אשר כף רגלך תדרוך שם, ולו אף לרגע קט אחד – והיה שם גם האסון. ושם תשאירי אחריך את הסבל ואת הכאב.

ואם תנסי להצטדק, הרי גם אז לא יקשה עלי כלל להוכיח את אשר אמרתי. דיי אם אביא בפני הדיינים את כל אלה שפגיעתך היתה רעה בהם. וראו גם המה את פצעי הלב. ילוקו מקצת מהדם החם הניגר מהפצעים הפתוחים. וטעמו גם הם לפחות טפה אחת מכוס התרעלה שממנה השקית את קרבנותיך, וידעו את אשר לפניהם.

את פצעי האחרים אראה להם למען הוכח. אך את פצעי אני, לא ולא! פצעי אינם שייכים לסוג זה המוצגים לראוה לעין-כל. יקרים הם, יקרי המציאות ממש. שלי הם ורק שלי. אתם אסגר בחדר לפנים חדר, שם אוריד מהם את התחבשות המכסות אותם, אסתכל בהם, אשתעתע מעט קט להנאתי ואעיר זכרונות מן העבר. ורבים הם הזכרונות. כמספר הפצעים – מספר הזכרונות. ולכל פצע תקופה מיוחדת לו, לי ולך, רק לשלשתנו אנו. לשום ילוד אשה אחר אין חלק לא בזכרונות ולא בפצעים הטריים. ושלשתינו יודעים לשמור סוד, שלשתינו מעמידים פנים כאילו שכחנו את העבר, ומחייכים בהנאה לתרמית גדולה זו שביצירתה אנו עוסקים.

והרי לכאורה צריך היה לצעוק, לקרוא תגר, לעורר קנה ונהי על אשר היה ועל אשר נשאר. מן הדין היה להתמרמר, לחרף ולגדף לקרוא לצדק כי יופיע ויעשה את המוטל עליו. אך לא כן עמנו: שקטים אנו, תמימים כילדים, רחמנים כאמהות, ובישנים ככלות צנועות.

ואם הלב יתפלץ – מה ערך לו עתה? אם יכהו הרגשות – מה שווי להם? אם תחלוף האהבה – מה אסון בכך? ואם החיים אבדו – מה פצוי ינתן עבורם? ובכלל מה טעם לכעס, ומה תועלת במרירות שהצטברה בלב, התובעת נקם ושילם?

אל תפריעיני! סוף סוף רוצה גם אנכי להגיד משהו. אין אני בא לספר את הדברים הכמוסים מן העין לאדם מן החוץ. לא חביבתי! אל תחשדיני בזאת. את סודך את ואת סודי אני – לא אגלה. לא אספר בשום פנים ואופן. ושתים הן הסיבות לכך. האחת: מרגיש אנכי שברגע שהדברים יוצאו מהפה ולחוץ – אז יתרוקן הלב ולא ישאר בו אף זכר למאורעות הידועים. והשניה: מפחד אנכי שיצחקו לי. פשוט כפשוטו – יצחקו לטפשותי זו הרבה ולאמונת התום אשר לי. ובזאת גם כזאת לא ארצה.

רוצני להזכיר לך עתה שמץ מה מאותם הפרטים הזכורים לי יפה מאד. וגם לזאת שתי סיבות. האחת: שמא ארויח מה, אולי תמצאי אז להכרחי לשלם לי קמעא על חשבון האבדה הגדולה שבאה לי בגללך. והשניה: ברצוני לגרום לך, כן! גם לך סבל וכאב. ברצוני לראותך מתכווצת, קטנה, חלשה ובוכה. והאם תוכלי לתאר לעצמך אף בדמיון הכי נועז, מה טוב יהיה לי בה בשעה שהכאב יגע בבשרך, ופניך היפים יתכווצו מכאב וחוסר אונים כאחד.

ואל תדמי שבכאבך לא יכאב גם לי. הרי זה דבר המובן מאליו שלמראה סבלך אף אזיל דמעות, וממש כמוך את ארגיש באכול הכאב הממאיר את לבך. ובכל זאת אני רוצה בזאת. אחרי ככלות הכל הריני שואף לכך בכל נימי נפשי הרוטטים.

אל תקומי ממקומך. משום מה יש לי הרושם שאת מתכוננת לעזבני עתה וללכת לך לדרכך. לא! אל תעשי כזאת, עליך לשמוע את דברי עד הסוף, עליך לראות במו עיניך את פרצופי המבטא יפה את כל הגועל והבוז אשר אני רוחש לך ברגע זה שאני יושב לפניך. יותר מדי זמן חכיתי לרגע מקווה וגדול זה. במשך תקופה ארוכה מדי בקשתי וחזרתי ובקשתי ראיון אתך – עם זו אשר רק לפני פרק זמן קצר מאד בקשה את קרבתי והיתה כרוכה אחרי ככלב מוכה-גורל. עליך איפוא לשמוע עד הסוף, להרגיש ולהבין, להבחין ולקלוט את כל אשר אומר ואשר אוכל להזכיר לך. או אז וידעת: מה מאד מתקו חיי בתקופת שרותי אותך. והרגשת: בחושך המפותח את המתהוה בלבי הדואב. והבחנת: לאן מועדות פני כלפי הגורל העיור של העתיד השחור משחור.

ואולי תדמי עתה שפסקה כליל האהבה בלבי אליך? לא ולא! אהבה זו שיקדה בלבי כיקוד האש – אינה ניתנת לכבוי. לא עצים הבערת בלבי, לא עצים אף לא פחם. ההבינות? רגשות בערו שם. חויות נשרפו לאפר, מאוויים אשר לא קבלו אף פעם את ספוקם יצרו את המוקד התמידי הבוער כנר תמידי בתוך תוכה של הנשמה – והרי נשמתי היא זאת, לא את כי אם אני מרגיש בצרבת הנוראה ההולכת ומתפשטת ואוכלת את הלב ואת הנפש, כסרטן זה השולח את שרשיו ומתפשט בגוף האדם ואין ממנו מנוס. אני הוא הסובל. אנכי הוא הזוחל על ארבע כשרץ, מכיון שאין בי הכח יותר להתהלך כבן אדם. לא אדם אנכי עתה! לא! יצור אימים ובלהות אני, יליד זועה ופלצות המרגיש את עצמו כזר בין אחיו ואחיותיו.

והלא אהבתיך גם עתה! אהבתיך עד לידי כאב שבתחושה, עד לידי התבטלות שלמה וכללית. נקשרתי באזיקים, נקשרתי אליך במוסרות. והרי עד היום אני רואה בך חזות הכל וסוף סוף הלא כך היו בעבר והינם גם עתה כלולים כל הכסופים, הערגה והתקוה. ובידך את היה מקודם לכן ויש גם עתה האפשרות להחיותני, לפחת בי רוח חדשה של נחמה, ושקט נפשי.

ולמה לא תרצי בזאת גם את? וכי מה ממך יהלוך אם תבראי את הבריאה הזאת? בידך האפשרות להדמות אל האלהים. ועוד לגדול ממנו: האלהים יצר את האדם, הפקירו לגורלו ומסר בידו את הבחירה החפשית בין המותר לאסור, בין טוב ורע, בין השלילה לחיוב. ואת – בידך גם הכח לשלוט ביצר האדם, לעשותו חומר הניתן ללישה בידים להפכו למכונה נעה, מדברת, עושה, יוצרת ופועלת אך ורק בהתאם לרצונך את החזק והתקיף, ואת הלא תקיפה מאלהים: הוא מוחל וסולח אף לאלה חחוטאים לו, ואת מסוגלת להעניש אף את אלה אשר לא חטאו לך מימיהם.

שוב את ממהרת ללכת? והלא כמעט שלא דברתי את דברי לך. וביני נא סוף סוף שאין לגזול ממני אף רגש הנקמה שלשמו באתי עד הלום. ואמנם נקמה היא זו, נקמתי אני בך: את משתדלת לשכוח את אשר עבר ויחד עם הכל גם אותי, ואני – ברצוני להזכיר לך את העבר המצוין במעשים טובים ורצויים מצדך.

וכי למה תבכי? מה לדמעות ולך?… דמעות – מטבען קדושות ומשמשות בטוי לכאב של החלש אשר נענש על חנם. הדמעות הן סמל הזוך שבנשמה ונוזלות רק עם התרגשות: התרגשות של צער או של שמחה. אך למה את בוכה? מה מצער אותך, או מה שמחה זו עושה לך עתה ברגע שחור זה שאני יושב כאן לפניך, מה לך ולדמעות? אין את סובלת ואין את שמחה, אינך מסוגלה לכך. ונפשך מזה זמן רב מדי נשרפה לאפר ונהפכה לדומן.

ברגע זה עצמו – עת דברי אליך, תפסתי את ההבעה הטבעית שעל פניך, זוהי הבעת הפנים הטבעית ביותר למאז הכרתיך. והיודעת את מה אמרו לי פניך? אינני חושש לדבר גלויות: בפניך הסתמן משהו מהבעתו של הפתן בעת הקיפו את קרבנו בטבעות המות אשר לגופו. פניו נשארים שקטים וכמעט קפואים – בו בזמן עצמו שגופו לופת את קרבנו ומהדקו בין טבעותיו עד ליציאת הנשמה, פניו נשארים שקטים וללא התרגשות מכיון שאיננו אץ לגמור את המלאכה, הקרבן לא ימלט. שלו הוא. וכמוהו – גם את כך. בטוחה את במעשיך, שלמה עם עצמך וקרה כפגר.

עתים אני חושב: אלי שבשמים! וכי למה בראת את זו. לאיזו מטרה בחרת באוצרך דוקא בנשמה זו והורדת אותה על האדמה? האדם נברא בצלמך ובדמותך – כך קבלתי מפי המסורה – וכי גם דמותך אתה היא כה שפלה, רעה, קטנונית, הורסת חיים ומוצצת דם כמו של זו היושבת כאן לפני היום? הנכון הוא, הדבר הזה?

ולמה פתאום את מחייכת עתה? מה הביא אותך לכך? הגידי לי איפוא – מה ראית על כך שחיכת פתאום בחיוך כה מתוק ועסיסי? האם ברצונך לעורר בי את האמונה האבודה? ואולי רצונך שוב לקסום לי, כשם שקסמת לי בעבר הקרוב?

הסבי לרגע קט את פניך ממני. הסבי אותם מרצונך הטוב, אל תביטי בי. ברצוני לזכור ולו לרגע קט אחד את פניה של זו אשר הכרתי לראשונה – שם בככר הדשא הירוק. מתאוה אני לשכוח עתה לזמן מה את כל מה אשר עבר עלי באשמתך, כדי שאוכל לאור הזכרונות היפים להצדיקך במעט. ולא! אהרגך… במו ידי אלה –. אחנקך עד מות.

אינך מפחדת? זאת ידעתי! ואולי את מתאווה עתה למות. יתכן מאד שאין בידך הכוח לנתק את פתיל חייך את במו ידיך, והרי את רוצה שגם מלאכה זו כמו גם השאר יעשה בידי אחרים. אך לא! עוד די כח כי כדי שלא לעבור על הגבול המסומן, חיי! פחדי מפני החיים שנמאסו עליך. טוב מאד אם תראי ממש במו עיניך את המות רגע אחר רגע, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, וידעת לפחות שמשהו פעלת בהוייתך זו המטושטשת וחסרת הצורה. ונוכחת לפחות – מהו תפקידך שלשמו נשלחת אלינו ממרומים על ידי האלהים הגומל והמטיב.

והלא רק תמול היה אחרת. רק תמול חיית בעיני כסמל לטוב וליפה הקיים בעולמינו זה הקט. וכי למה נשתנה בין יום הכל מקצה ועד קצה?

סברא היא שבגרתי. לא בשנים חלילה אלא בהרגשה, בהערכת החויות הקיימות. וישנם רגעים בחיי האדם ההופכים את היש לאין. את החיוב לשלילה ואת היפה למכוער. רגע כזה שבו נפקחות העינים לראות נכוחה מציין את הבגרות ואת האפשרות לציין בדיוק את ההגדרה הנכונה לרגשות. ההגיון מתחיל לפעול ולקלוט את הרשמים כמו שהם ללא כחל ושרק וללא כל אותן מראות הדמיון הבאות לעתים בתור תחליף להגיון הבריא.

אך עם כל הבגרות המושלמת הזו, עם כל הפקחות אשר לעינים הרואות, אין הלב רוצה בכל זאת להסכים לעובדות הקיימות. והולך ומתגבר הרצון לחזור אל החלום, אל הדמיון וההזיה ואל חיי התפארה אשר לאתמול. כי למעשה: מה הביאה אתה ההתפכחות? לא כלום, רק מפח נפש ודאבון לב ותו לא מידי. אין בשום אופן להמירה באותה הרגשת אושר דקה אשר להזיה שבדמיון, ואין רצונינו מזדהה אף פעם עם אותם המאויים הטמירים המסתתרים אי-שם בתת ההכרה שלנו, ושרק הודות להם אנו חיים, קיימים, מקוים, פועלים, חוזים ושואפים.

והרי גם עתה ברגע של משבר גדול זה – אין אני בכל זאת שלם עם עצמי, וקשה להגיד אם באמת ובתמים רציתי לשכוח את העבר שלכל הדעות היה יפה, בהיר, שקוף, ויחד עם זאת מעורפל במקצת כדי שאי אפשר יהיה לראות את הסוף, הסוף המר אשר לאדם ולמעשים.

וזוכרני עתה: היה זה בעליה על ההר. לא גבוה היה ההר בו עלינו, אך תלול היה ביותר. אני החזקתי בידך ומשכתיך אחרי. החזקתי בך בחזקה, במסירות, בהתאמצות כל הכוחות. אני עצמי תקעתי את עקבי נעלי המוסמרות יפה בקרקע החומר אשר להר, ומתחת לרגלי נתדרדרו ונפלו למטה לתוך התהום רגבים קטנים וגדולים. רגלי מעדו מדי צעד בצעד, אנכי נפלתי על ברכי, התחלקתי והייתי בכל רע, אך יחד עם זאת לא עזבה אותי ואף לרגע קט אחד ההכרה הברורה שעלי לשמור עליך מנפילה, ושאני ורק אני אחראי לחייך. כמה עוז וגאון היה בזאת בשבילי, כמה מן ההתמכרות לרגש היפה היה צפון ברעיון הנשגב של שמירה על נפשו של אדם קרוב לי והמסור לפקוחי. הרגשתי באותה שעה שעלי להתאמץ, להתגבר על מכשולים. לעשות מאמצים נואשים כדי לשמור עליך. ושמח הייתי למלוי תפקידי זה. אף כי סכנה רבה היתה כרוכה בו. שמח להזדמנות לעזור, לתמוך, ולשמור על חיי האדם שנמסרו לידי. וכאן פעל עוד משהו עלי: האדם הזה היית את ולא אחרת. את בצלמו ובדמותך, ועם כל צעד קדימה, עם כל אחיזה קלה נתעליתי בעיני עצמי, והרגשתי כאילו גם נשמתי צפה ומתעלה אל על, אל המרחבים הכחוּלים אשר מעל לראשי. הרגשות נזדככו, ולכל ההויה היה משהו מן הגון הכחל-בהיר, המסתורי והיפה. וכשהגענו לבקיע אשר בהר וצריך היה לקפוץ משפה אל שפה, התקרבתי אליך, חבקתיך בידי וקשרתי חבל מסביב למתניך. ונדמה היה לי באותה השעה כאילו בזאת קשרתי אותך לעולמים אלי ואל החיים. את היטבת לקפוץ ממני ועזרת גם לי להחלץ ממות, ואזי נוסף לרגש הנאצל גם רגש התודה אשר לטובע אל מצילו משחת. והיה בשני הרגשות הללו מן השלמות, מן המוחשי ביותר, ומן היסוד הקיים והאיתן אשר לשני אנשים קרובים.

אני הייתי עסוק באותה שעת עליה – בבנין. בבנין חיים מלאים רגש, טעם ועדינות. ואת, במה עסקת את? ודאי בסתירה. בהריסת אותו היסוד אשר עליו בניתי את כל הבנין הדמיוני, היפה והנהדר.

וכך תמיד. ללא שנוי, ללא תמורות. והכל הלך לטמיון. ירד לשחת. פשט את צורתו החיובית והיפה ולבש את צורת המפלצת הנוראה בעלת הצפרנים הדורסות והקורעות חלקים מגוף חי ושותת דם.

הוא אשר אמרתי: עצם הויתך הוא חטא שאין לו כפרה. הופעתך בעולם בין החיים היא משגה שאין לו תקנה, וקיומך הוא פשע.

והאם את אינך מודה בזאת? התוכלי להכחיש את האמת שדרכך היא להרע ומנהגך הוא להרעיל את חיי האדם?

אני מאמין באמונת תום: שיגיע היום – בו תכירי לדעת את כל האמת אשר בדברי אלה האמורים לך עתה. ואז ודאי תשתדלי לכפר במשהו על כל פעולתך הפושעת. חוששני רק שלא יספיק הכוח בידך, כדי לטרוף את נפשך בכפך.

והיה… כי יגיעו ימים אלה, בואי אלי ובקשיני לעזור לך בגאולת נשמתך הפושעת. ואולי אז אעתר לך ואקל עליך במשהו, את המעבר מחיים אלה אשר מות בהם, למות – אשר חיים בו…

אולי…

לא עלה בידי, וזה למרות המאמצים הגדולים ביותר אשר השקעתי בזאת.

והתדעי: פעמים חושבני שהיה זה סיוט איום, אשר הכרח הוא לשכחו, פעמים גם נדמה לי שכל זה הוא פרי הדמיון החולני אשר לי. אך אחרי הכל נשאר משהו המוכיח את ההיפך הגמור, המראה את המציאות הקיימת, ואת גדל החויה אשר היתה ואיננה.

זכורני עתה: ליל קיץ בהיר היה אז. אף פרט קטן לא הבדילו מלילות אלף דומים לו. ישבתי אז במרפסת ביתי אשר מול הים הכחל-ירק, עיני שקעה בפס האור הבהיר אשר הירח השובב התוה בתוך שחור המים אשר לים. וטוב היה לי, טוב לאין שיעור. מאומה לא בקשתי, לא היה צרך בשום דבר מיוחד. היה זה אחד מאותם הרגעים המאושרים, בהם מרגיש האדם את עצמו חפשי ממאויים, רחוק מדרישות ומשוחד מעצמו. ופתאום… יד רכה וחמימה נחה על כתפי. הכרתיה. זו היתה ידך הענוגה שלא פעם רעדתי למגעה.

לקחתי בידי ונשקתיה. לא היתה זו כונה מיוחדת מצדי. מתוך הרגל עשיתי את התנועה הזאת. נשיקה קטנה אחת תמה ואף צנועה. לא עלה על דעתי שתוצאותיה של נשיקה קטנה זו תהיינה כה גדולות, כי למעשה הלא מאומה לא רציתי. ואז חבקת אותי ונשקתיני על מצחי. וגם נשיקתך את צנועה היתה, תמימה בתכלית התם אשר ידעתי בך מלפנים. ומה איפוא קרה לאחר כך? אולי תוכלו להבהיר את החדה הגדולה אשר אני מתלבט בה ללא פתרון והבהרה.

ידעתי: אין האדם בן-חורין להשתמט שלא לקבל את מנת האשר היעודה לו. ידעתי גם זאת: שאין האדם יכול להתקיים בתוך אוירה של יובש נפשי, אך בטוח אני, שלא אני רציתי בזאת. בשבילי דיה היתה הנשיקה התמימה והלטיפה הקטנה. לא שאפתי להתעורר. ניחא היה לי בתרדמה הקלה אשר נסך עלי הדמיון. ויפה היה דמיון זה. יפה עד למאד. היה זה ציור שאין דומה לו. סיפוק הכל. כי, הלא לא יכלתי לקוות שבתקף המסבות או הזמנים אוכל לקבל את כל מה שיצר הדמיון הער והפעיל.

חלפו ימים רבים מאז פגישתנו האחרונה. פגישה זו היתה הרת תוצאות לימים הבאים, והיא היא שהולידה בי לראשונה את הרעיון הטבעי: שהאדם משיג על ידי דמיון את הנעלה והיקר לו. ושנוח לו למעשה בזאת. כי, המושג מציאות – מקורו הוא בחולין, בפשטות, בגסות הרוח, ביצר העקשנות, ובאבדן כל היפה והנשגב בחיים.

היו ימים אשר בהם חלמתי על מימוש הדמיון הזה, נדמה היה לי: שלמגע יד נוצר גם המגע הנפשי היפה והנאצל, דמיתי – שנשיקת פה מספרת גם על הטמיר שבלב. תארתי לי – שהעין המפליטה ניצוצות אש מחממת גם את הנשמה המיותמת והערטילאית. אך נראה לי ששגיתי – בכל ההנחות האלה. נוכחתי: שמחוץ לאי נוחיות, לחולין שבגעל, לאי שקט מדומה, להתרגשות מזויפת ולהתעוררות החיה הנסתרת בנו על כל גלוייה הנאלחים – אין להמנע מבוא.

ובעת קומי, בשביל להכנס אתך יחד לחדרי שהיה שרוי באפלה גמורה – הייתי שרוי במצב נפשי מיוחד במינו. התנהגתי ברישול, באטיות, ללא התלהבות וללא התפרצות של תנועות הגוף. ההרגשת בזאת?

זכורני גם: שידי נמשכה מאליה אל כפתור החשמל, היתה זו תנועה מקובלת ביותר אשר אני עושה אותה במשך שנים. אך דומני, שאז היתה זו תנועה מכוונת מראש להתגוננות ולשמירה על העבר ועל היפי הנאצל שבדמיון וברגש.

ואז, לחשת באזני: אין צרך. וכי למה לא להעלות את האור? ברגע הראשון לא הייתי מסוגל לתפוס את הכוונה בדבריך אלה, ומשתפסתיה – הצטערתי מעמק לבי על כך. לא הגיבותי על זאת – כי מה ערך היה לרצוני בכלל, כי בזמן שאת היית בחברתי.

ישבנו, צמודים ודבקים יחד. עד עתה לא אוכל בשום פנים לזכור: מה לחישה לחשת באזני ברגעים ההם. לעתים מאמין אני, שגם אז ברגעים ההם, רגעי הטרוף הגדול – לא הייתי מסוגל להבין את הכונה שבלחישת האזן הלזו. ולעתים נדמה לי שלחישה זו דומה היתה ללחישת הנחש, עת בא להסית את חוה לאכל מעץ הדעת. ובשום אפן לא אוכל גם עתה להשתחרר מהרשם, שלא כל מעשיך ופעולתך היו כנים וישרים כלפי אני. כי, למה בכלל היה לך צורך בקרבנות מצדי? המעט נהנית מהחיים, המעט אשר וענג לקטת ואספת בתקופות שונות? הלא לא חסרת אוהבים, שחכו תמיד למוצא פיך. ושכל חייהם היוו שלשלת של הערצה לך – האשה הרעבה והזוללת. ולמה איפוא דבקת אז בי? מה לאמתו של דבר מצאת בי. ומה רצית למצות ממני? לא אאמינה בשום אופן לאור העובדות שלאחר כך בתומתך ובכנותך הישרה.

ואני? כעגל מובל לשחיטה. לא יכלתי להתנגד. לא עלה גם על דעתי שיש להתנגד לך. ידעת להסעיר את הדם עד לאבוד החושים וההכרה, ידעת ליצור את האוירה הרצויה לכך. ידעת להביא אותי לידי מדרגה של התכחשות לכל אותן הדעות והמושגים שנוצרו תוך כדי יסורין, סיגופים וסבל.

ועד לשעה זו לא האמנתי כלל וכלל שהטבע מחייב את השכחה הגמורה והמוחלטת. אין האדם נתפס על חוסר ידיעה או השגה, ואין הדמיון מתאר את הבלתי רצוי. מסוגל האדם לתאר בדמיונו את הנאצל והיפה, את ההוד והקדושה אשר בתנועה או בתנופה, אך אין הוא מסוגל לצרף לכך גם את הכעור שבתוכן ואת החולין שבמעשה.

נשקתיך. וכל נשיקה בנתה עולמות והחריבה אותן תוך כדי עפעוף העין. נשקתיך ברתת, בשכרון ובשכחת כל העבר וההוה גם יחד. וכגודל התענוג שבנשיקה – כן גדול היה הרטט שבלב לקראת הבאות, כן גדול וכביר חיה הרצון לכבשך, לרמסך, להשפילך עד דכא, לשבור את גאונך ועוזך. כי, לא נעים ביותר להרגיש בכל גדלו של השני – המסוגל בכל רגע ורגע להתפרץ בצחוק מצלצל בתור תשובה להתמסרות אלמת – ולפולחן הגוף שנקדש באהבה הנקנית מתוך יסורים וסיגופים.

הראש הסתחרר. נתערפלה המחשבה. אבד ההגיון. מסביב חלל ריק. תחום. התקימה רק נקודה אחת בודדת בלב החלל הגדול. והוא: המקום שעליו שכבת את. כל הישות הצטמצמה בשטח זעיר זה. כל התפיסה רוכזה אך ורק בחזך הלבן – החשוף, באומצת בשר זו, אשר ידים לא מעטות לשו וטפלו בה לא מעט. נדף ממך ריח חריף של זיעת קיץ לוהט. והריח הזה גרה עוד יותר את החושים שהתעוררו אחרי כהות ממושכת ותרדמת עד.

לבושה היית בשמלה הכחולה אשר אהבתי. היא הלמה עד למאד את גופך הגדול ואת חזך המלא. אך יותר מכל משכה את תשומת הלב שורת הכפתורים הבהירים הצפופה, שנחרזה כאילו לכל אורך גופך, באפלה נוצצו הכפתורים וכאילו הפיצו סביבם מין אור לבן-סגלגל שגרה ותבע.

נסיתי עוד הפעם להתגבר על הגרוי החזק, דומה הייתי לאדם טובע הנאחז בקש. קמתי כדי לסגור את הדלת שהועפה מדי פעם בפעם על-ידי הרוח והקישה עצובות כמקוננת. קמתי ממקומי – אך לא חזרתי. נשארתי לעמוד ליד המשקוף רחוק מרחק מה ממך. לא אדע גם עתה – מה בעצם רציתי להציל? הלא גם ברגע הלז הייתי אבוד! וזאת ידעתי במלוא ההכרה שבי, ובכל זאת – תפוס היה המוח ביצירת אפשרות של נסיגה. למרות העובדא שנסיגה זו היתה בלתי אפשרית בהחלט.

ואת? על מה בעצם חשבת אז ברגעי הנצח ההם? מי היה הציר שעליו הסתובבה מחשבתך? בכחות מי היית מסופקת, בשלך או אולי בשלי?

בכוחך את ודאי שלא פקפקת. בטוחה היית למדי בשעבודי המלא והשלם, ונוטה אני להאמין שהמחשבה נסבה בעיקר על ההבחנה. את עצמך לא היית בטוחה, אם יספיק לך הכוח והאומץ להביא את המשחק עד לסוף, להתמסר לי, ולאבד על ידי זאת את האמון בישרך הנפשי. כי לעצם, מה צורך וטעם היה בזאת?

וכך נמשכה המלחמה הקטנה דקות מספר. את ישבת על הספה כשפי שמלתך פרום, ואני ליד משקוף הדלת מכונס בתוך עצמי וכמעט ללא מחשבה. ומענין: בעמידתי זו היה משהו מהפחד הסתמי והבלתי ברור מפני הבאות. משהו מההרגשה של יצור חלש העלול להטרף, והמתכונן להגנה, למרות ידעי שמאמציו להצלה פחותים המה.

ולפתע, הציפני גל חום שזרם ממך והציף את הגוף עד לתאי המוח. כנראה שלפני זאת עצמתי לרגע את העינים. כי פתאום ראיתיך ערומה. לא הבחנתי בפשטך את השמלה, מהמרחק הקטן שהבדיל בינינו הסתמנה באופן מיוחד וברור דמותך הגדולה והמוצקה – כדמות ענק אגדי, עם ידים מושטות ופרושות – כמוכנות לחבק.

ברכי כשלו. לא ידעתי את נפשי. הייתי כאבוד. זנקתי לעברך, ונלחצתי בין זרועותיך החזקות כבמלחצים. ועת נגררתי אחריך אל המטה – הייתי כמעט ללא הכרה. ברגע הלז יכול היה העולם להחרב, ולו אף ידעתי שבא קצי לא הייתי מושך את ידי ממך. היה זה הצמאון הגדול, הרעב הכביר לאשה זאבה מסוגך את. היו אלה, – כסופים כבירים ממין זה – שהמות הוא משחק להם. זה היה שיר תהלה לאלהי הנקמה וההרס, הלל והודיה למקרה העיור שהביאני לכך, שבח לרבון היצרים – שידע למזוג לתוך הכוס את כל עוצם הכוח המושך והמשכר, הגלום בנוף החושני.

נשקתיך. אך לא נשיקות היו אלה. יותר נכון אם אגיד: אכלתיך. שפתי ולשוני נגעו בכל טפח אשר בבשרך המתוק. ידי זחלו כנחשים והתפתלו סביב גופך הלוהט. לפרקים נתקעו שיני בבשר הרך ונהדקו בכח. את נאבקת מתוך כאב כחיה פצועה. אך לא כאב שביסורין היה זה – זה היה דומה לאותו הכאב שאנו מקבלים אותו כחסד מאת האלהים.

שכבתי לידך על הספה הרכה. אך נדמה היה לי – שאני מרחף באויר. כה גדולה היתה ההזיה שבמעשה. כה גדול היה החלום שבמציאות הקימת. הכל היה גדול לעין שיעור. כביר ללא השגה. עצום ללא תפיסה. ומתוק כפרי הילולים. ממין המתיקות הכובשת, השורפת השוטפת את הכל.

ואת? שכבת ללא תנועה. רק מפרק לפרק שלחת את ידך ולטפת על ראשי וגבי לטיפה מעודדת, מושכת, מבטיחה מקיימת. ופתאום תפסת את ראשי הקודח בשתי ידיך האמיצות, העברת אותו אל פיך, וחתמת נשיקה על שפתי. אך לא נשיקה היתה זאת. קשה לי עד עתה להגדיר את האופי המיוחד שבה, הגרוי החזק והתקיף. דומני – שרגש של תיעוב תוקפני תמיד, למראה ריר פיו של אדם שני, ויהא זה אף של אדם קרוב. וכאן הייתי כנראה המום ביותר. ובהרגישי את לשונך בפי, ובטעמי את רירך הייתי כמתעתע. כרעל בא הריר בעצמותי, לא ידעתי עד אז: מה משכר מגע-ממש זה את האדם.

ואז כבר אבדה ההכרה לחלוטין. כולי קודח, אש בוערת. נתעוררו החושים הנרדמים. התעוררה החיה שבי. נשלם הרצון לבוא במגע בשרים קרוב אתך. בטל ההגיון, בטלו כל הסייגים והנדרים. נסתם חזון, התפרצו מאויים טמירים שבלב. פרץ המעצור. כמשוגע הייתי.

ואת לא כהית בי. להיפך, דומני שעוד עזרת לי. גם את כנראה התמסרת לתענוג הגדול והמשכר. לפחות כך נדמה היה לי ברגעים המשכרים ההם. אך פתאום… בטאת מתוך פיך הקפוץ: הרף! רד! ובתוקף הוספת: לא צריך, לא רוצה, רד!

שמעתי בקולך ואספתי את ידי. ירדתי מהמטה והתישבתי לידה על הרצפה. משתדל לחזור למציאות הקיימת. מתאמץ לנער מעלי את חבלי השברון המתוק. אך פתאום הבחינה אזני שוב לחישת שפתים, כעין גניחה עמומה, ותיכף לאחר זאת, בקול יותר רם: שמואל… הה! שמואל…

השם הזר הזה העיר אותי לחלוטין. רגש של עלבון עמוק אפף את כל ישותי האלמת. לא ידעתי מיהו שמואל זה ומה הוא לך. אך בטוח הייתי כי לו היה הוא עצמו במעמד זה – הייתי מוכן להרגו, לחנקו, להשמידו ללא כל מוסר כליות והרגשת חטא. הייתי מוכן לרדת לחייו ללא הבחנה.

לא ידעתי עד הרגע הלז, שכה שפלה את, לא תארתי שאשה יכלה להגיע למדרגה של זנות מתוך נצחנות גרידא. לא האמנתי שכה גדולה שחיתותך המוסרית. נדהמתי ממש! והלא עד אז האמנתי לעתים גם ברגש היפה והנאצל באשח המתמסרת. ולמה איפוא שברת את כל האמונה הזאת אשר בלבי הרגש? מה תועלת בזאת? ומה יצא לך מכל זה?

לא גרשתיך. גם אני לא ברחתי. לא היה לאן לברוח. לא היה גם כל צורך לגרשך. את פסקת פשוט להתקיים. מקום חלק וריק ראיתי במקום שכבך. גם מסביב לך היה החלל ריק. ולחנם תעה מבטי וחפש, תר, שאף למצוא נקודת אחיזה, לפחות חלק קטן מאותה האחיזה שאבדתי בשעה קצרה זו. אך לא מצאתי. שוא היו החיפושים.

התפלאיתי אחר כך כשנשארת שוכבת על הספה. לא תפסתי פשוט את הסבה אשר השאירה אותך, שוכבת ערומה בחדרי. בכלל קשה היה להתרכז בכדי לדעת, לקבל תשובה פשוטה מאד לשאלה המטרידה: מי את? איך ובאיזה אופן נקלעת לתוך חדר רוקים זה.

נשארת שוכבת עד הבוקר. גם אני נשארתי יושב ליד המטה על הרצפה הקרה. ואם זכרוני אינו מטעני, הרי הזמנת אותי פעמים מספר במשך הלילה לשכב על המטה לצדך. חששת שמא אתקרר. גם עתה אני צוחק עדיין לאותה נעימה מודאגת אשר בה בטאת את חששך לבריאותי.

ובבוקר – התלבשת בשקט ובשלוה. התרחצת, ובעמדך כבר ליד הדלת מחכה לפתיחותה הצרבת פתאום את שפתיך אל מצחי ונשקתיני… לא היה מאומה בנשיקה זו. לא מאותה הצניעות של אתמול בערב בראשיתו, ולא מהחום הלוהט שלאחר כך. נשיקת סריס היתה זו. היא לא אמרה לי מאומה.

נשארתי בחדר. שעות מספר ישבתי ללא תנועה וללא מחשבות במוח העיף. אחר יצאתי, סירתי ברגל את כל פנות העיר ללא מטרה ותכלית מסוימת. ובלב תסס ללא הרף גם העלבון הצורב המכלה והמשמיד.

עברו חדשים אחדים. לא ראיתיך, השתדלתי לא לחשוב אודותיך, התאמצתי לשכחך. לא עלה אף על דעתי לחבוש לך הצדקה כל שהיא למעשיך הלז, עלבון מסוג זה אין סולחים יותר מדי צורב הוא. יותר מדי משרש הוא בלב, וגדול לאין שיעור הוא החותם אשר מעשים מסוג זה מטביעים בתוך נשמתנו הלוהטת.

ועתה עם ביטוי רצונך לבוא אלי, עלי לאמור לך: לא האמנתי כלל וכלל באפשרות מעין זאת בזמן מן הזמנים. ובבוא הזדמנות זו לידי הייתי מוכרח להתאמץ בכדי שלא להעליבך. רציתי להשאר נאמן לעצמי ולרגש היושר הנפשי אשר בי. השתדלתי להיות אדיב, ופעמים מספר שקלתי בנפשי: אולי בכל זאת – את היא האשה היעודה לי, ואשר יכלה לתת לי את מנת האושר המועטת שאין האדם בן חורין לסרב מלקבלה, אך לא עלה בידי למרות המאמצים אשר השקעתי בכך. אין חזרה!

לא ארצה ברעתך. אך עלי להודות בגלוי: אין אני רוצה גם בטובתך. סבלך אינו נוגע לי.

מקוה אני לשכחך לחלוטין במרוצת הימים. גם את – שכחיני. טוב יהיה הדבר! זהו מהלך טבעי של חיי אדם אשר לא ידע לקבל ברגע הנכון את אשר הוצע לו – ואשר לא ידע גם לתת משהו.

הלמדת לפחות משהו מהעבר?

ושוב דין ודברים לי אתך. והכל בשל טבעך הארור המיוחד לך, ורק לך.

דומני: מה קל ביותר – לשמור על מרחק ידוע של יחסים בין איש לאיש, לאחר שהאהבה לא כבשה את הלבבות ולאחר שהכל התגלגל למדרון הגדול של החלל האין סופי אשר לתחום שמתחת לרגלינו. כלל וכלל לא קשה לתחום את התחום החוקי בין המותר לאסור, בין הקרבה למרחק, ולשוות ליחסים את אותה הצורה הנאותה וההוגנת השכיחה אצל כל אדם שנברא בצלם, וגנראה שכל הדברים אשר בני אדם אחרים אינם מתדיינים ואינם מתווכחים לחלוטין עליהם, ואשר קיומם הכרחי ושאין גם עליהם עורכין – מהוים אצלך את שאלת השאלות שבחיים. ודוקא לדברים המובנים מאליהן את משוה צורה פרועה של עקשות לב, עקשות טפשית וחסרת אונים, ובונה על זה עולמות פורחים באויר שאין להם כלל אחיזה כל שהיא בחיים הממשיי.

והרי סוף סוף ביני נא ונתאר את המצב כמות שהוא: אין להרחיק אדם, ובה בשעה עצמה גם לקרבו עד לידי הטוח המסוכן, וכי מה דעתך? החשבת: שאותו האדם שהיה קרוב לך בזמן מן הזמנים, נשרף כולו בכור הכבשן הלוהט אשר לך ושוב אין לחושים כל שליטה עליו?

חשבי נא לרגע קט אחד את דרכך זו שלכל הדעות אינה סוגה בשושנים כלל וכלל. צרפי נא את חשבונך זה. לסך הכל של חיי אני – ואז יתקבל משהו בלתי טבעי ולא נורמלי בהחלט. יכול אני להבין את רצונם של אנשים המחליטים לקבוע ביניהם מרחק גדול או קטן, לא קשה גם להבין את האנשים היוצרים ולו אף באמצעים מלאכותיים קרבה כל שהיא ביניהם. אך אין שום פנים להבין את הדרך בה בחרת את; שמאל דוחה וימין מקרבת, והתוצאה הסופית היא: האפס. מכל החיים לא נשאר ולא כלום, ולעתים יש לי גם הרושם שמשהו טמא נדבק בידי ועלי להטהר ולהיזכות כדי שאהיה ראוי לבוא אל בין הבריות. ולפרקים אני מוריד את עיני לקרקע כמתביש, מפני ההויה המקיפה אותי ושעליה כמו עלי לנשום את האויר שגם את נושמת ממנו וחיה בו תחת פני השמים הבהירים.

והגידי נא את: מה לך ולי? מהו הקשר שבינינו, מה קשר אותנו בעבר ומה נשאר לעתיד?

כל הנתונים שבידי אומרים: שוא ושקר ומדוחי שוא היו כל צרופי חחן שלך לגבי אני. הגיוני אני שהעיז לפלוט אותך מתוך הוייתי הרגישה מצוני לפלוט אותך גם מתוך נשמתי הקרועה והשסועה לגזרים. ואני מאמין שגם הגיונך את – אם רק נשאר זכר לו – היה צריך לספר לך את זאת. וכי למה אין פני הדברים מקבלים את הצורה הנאותה?

הבינותיך יפה מאד כשבאת פתאום והפסקת את הקשר בינינו שגם בלאו־הכי היה רופף למדי, יכולני אף לומר – שאני הבטתי בך במבט מלא התפעלות כנה ומלאת תקוות, ותארתיך בדמיוני כאדם שניצל בארח־נס מאבדון מוסרי ורוחני. באותו הרגע הייתי מוכן לכרוע ברך לפניך ולהשתחוות לאותו הכח הטהור והנדיר שהתגלה, ושאת הופעתו קבלתי כתופעה אלהית וכמתת חסד לנשמתך החוטאת שמצאה לבסוף את תקונה הרצוי והנכסף. כי, הלא עד לרגע זה – הייתי תמיד רגיל לראותך בקלקלתך, מושחתת עד כדי יאוש, טמאה עד כדי בואש, ומסוכנת עד לזועה. ולא אגזים ביותר אם אגיד: שצלם האלהים לא היה כלל ניכר על פניך אלה היפים אשר העירו בי תמיד את הספקות ואת ההרהורים המרים. ואם הופיע פתאום זיק היושר שבלבך כלפי אני, כלפי אותו האדם שהיית תמיד מוכנה לרמותו, לההנות משפלותו, לצחוק לכאבו ולשמוח לאידו – הרי ראית בזאת את הסמל לגאולת נשמתך. וכמעט מאושר הייתי. אך הנה באו הימים וטפחו על פני המאדימים עתה מבושה עקב התמימות הילדותית השוכנת אי שם בנשמתי, ואשר הביאה אותי לכך – שהאמנתי בך לרגע – אחרי כל מה אשר היה בינינו למאז ועד היום הזה.

מסתכל אני בך ואיני מאמין ממש למראה עיני. אין זאת כי אם עוד הייתי בימים מקדם. טחו עיני לראות נכוחה, ולא עלה בידי לגלות את האמת לאמתה עד כה. כנראה שמרובים מאד היו הקסמים אשר בידיך – אם יכלת להביאני לכך. כי, למעשה מה עשית לי, ומה צורה לשת בנשמתי בידיך הגסות והטמאות.

לא אגזים, ולא יהא בכך אף שמץ־מה של התפארות שוא אם אגיד: טהור הייתי, נקי מחטא, תמים כילד, ורגיש עד לידי דמעות, וכי מה עשית לי תוך זמן מועט זה?

אין אני רוצה ואין גם צרך בכך: לזכור בבת אחת ודוקא עתה את כל אשר עבר. דין העובדות כשהן לעצמן ללמדני פרק יפה למדי בהלכות יחסי אדם לחברו, ולהוכיח לי עד כמה פגום הוא הרגש החברי ואף הרגש האנושי הרגיל. יודעים אנו להתיחס בשאט נפש לכל גלוי של נצול, שעבוד, חטא, גזל או חמס מצד זולתנו, אך אין אנו מסוגלים בשום פנים לבחון את מעשי עצמינו הנעשים לנו לטבע שני, והעוקרים למעשה את מעט רגש היושר שנשאר טבוע בנפשנו עם הבגרות הפסיכית שבגיל ידוע. אנו משתדלים להפנות את עינינו בכדי שלא נראה את מעשי עצמינו שהם יכלים לשמש כסמל לכעור, לשפלות נפש, וטמטום לב, ולטשטוש מוחלט של כל הטוב והיפה שאנו מצווים עליהם מאת ההשגחה הטובה, ואשר עליהם לשמש לנו תגמול ראוי למנת האויר אשר אנו נושמים אל תוך ראותינו.

אין אני בא לקבוע מסמרות. אין מתפקידי להסיק מסקנות שנם בלעדי הן ידועות ומפורשות בתורה שבעל־פה של כל אדם מכל סוג וגזע. אך בכל זאת אין באפשרותי להמנע עתה אחרי כל מדורות הגיהנום שעברתי, ואחרי כל הנסיון אשר רכשתי לי בתקף החיים הארורים האלה מלהגיב על כך באותם האמצעים הפעוטים אשר בידי, ומלהביע את דעתי¹ על כך. כי האדם – עם כל רצונו הכביר לשמור על תחום ידוע של בטחון עצמי, ועם כל גדל האהבה העצמית המשורשת בו לעצמו – אין הוא בן חורין בשום פנים עד כדי כך שיוכל לעבור בשתיקה על גרויים ידועים – אף אם אלה האחרונים מסבים לו נזק ידוע או אפילו כאב שבלב.

קשה להצטמצם ולהצטמק, אני שואף למרחב, לדעת. רוצה אני להגיע סוף סוף עד חקר החיים ומסבותיהם, ברצוני להבין את טיבן של תופעות שונות אשר בכחן לשנות את החיים, לעשותן טובים ביותר או להרעילם לחלוטין עד בדי מות, ואין לדרוש ממני – האדם: שידע לסבול ולשתוק במשך תקופה ארוכה למדי, שגם עתה אסתפק באותן התשובות השדופות והשכיחות אשר אני שומע מסביבי. עלי עתה אחת ולתמיד לדעת ולהכיר את החיים עד תוך תוכם ולו אף אם אצטרך לשלם עבור למוד זה תשלום יקר למדי.

שכיח ביותר היא טפוס האדם שאין המאורעות משאירים עליו רושם מיוחד. או שהוא משתדל לטשטש עד כמה שאפשר את הרושם הזה – הרע או הטוב ביסודו. ועוד יותר שכיח הוא האדם אשר המאורעות אינם נוגעים ואינם פוגעים בו כלל, והם עוברים לידו או מסביבו מבלי להוציאו מאותו שויון הרוח השכיח והמעושה אשר הוא נמצא בו – וחי בו כמעט במשך כל ימי חייו עלי־אדמות. כל הרשמים האלה נוגעים ואינם נוגעים בו, הוא אדיש לגביהם, מבטלם כעפרא דארעא תוך כדי תנועת יד של בטול. ובתנועה זו עצמה מתבטאת כל הטרגדיה הנפשית העמוקה של כל אדם באשר אדם הוא: מטבעו לשקר לעצמו, לזייף אף את המוסכמות, וכל זה² – בשביל שלא יצטרך לצאת לרגע אחד מתוך מעגל הקסמים אשר מסביבו, והכל³ מתוך פחד – שלא לאבד את שווי המשקל המיוחד השומר עליו מאבדון וממות. אך אני – זר לי הפחד. דעת רציתי, שאפתי להבין את הכל באופן יסודי ומקיף, ואין איש יכול לשלול ממני את זכותי זו המקודשת בשם ההויה הקיימת והממשית.

ואם אני בא עתה ומדבר על כל זאת, הרי אין בכונתי לנתח את יחסינו, אין גם בכונתי ללמוד ולהכיר אותך. את כל זאת ידעתי מזה כבר, אך כונתי היא לעשות משהו כדי למנוע את הסבל הזה מעצמי לעתיד לבוא. אין ברצוני שוב הפעם לאבד את הקרקע המוצק אשר מתחת לרגלי, אין לי כל ענין לעבור מעבר לתחום המותר אשר קבעתי לעצמי, כי שם הרי האבדון, שם האפס, ושם נמצאים כל כחות השחור העומדים מוכנים והאורבים לנשמות התועות המחפשות תקון.

לעתים מזומנות כדאי אף לאבד את הכל כדי להגיע לחקר אותם הדברים הסתומים שאת פתרונם אנו מתאמצים לגלות. אר במה דברים אמורים: אם דברים אלה מהוים באמת את מסכת הסוד הגדול אשר אותו לא נוכל לדעת אחרת. אך במצב זה – שלי – אין מצב הדברים ממש כזה. אני יודע את הפתיחה, או יותר נכון את סוד הפתיחה. נחוץ לי רק ההמשך, הכרחי למצוא את המשך החוט המתוח בתוך המבוך הסתום הזה כדי לצאת מתוך התעלומה לאור השופע ממרומים. ואם חושי בי עוד לא כהו במידה מספקת, אם עדיין נשאר בי זיק כל שהוא של רצון, אם לא גבר היאוש על ההגיון השקט, בטוחני, וזאת – בודאות מוחלטת: שסוף סוף באחד הימים הבאים, אם בדמדומים או בכחול השחר, יתגלה לי אותו הגלוי האלהי הטמיר אשר אליו אשאפה. ולוֹ אחכה ללא הפוגה יומם ולילה.

והיה, אם יתאמתו דברי, בהגיע היום הזה, אם שעה צלחה זו תופיע ולו אף במאוחר, אף אם אעמוד אז על עברי פי קבר, וידעתי: שלא לחנם הקרבתי את הקרבן הגדול, לא בכדי אבדו חיי, ולא כליתי את כוחי במשואות שוא והבלי דחי.

והיה שכרי שלם…

שתים רעות עשה הקדוש ברוך הוא עם אלימלך פט: הוא פרנס אותו בדוחק, ונתן לו לב רגש ורך. אך גם שתים טובות עשה עמו: הוא ברך אותו בחמשה בנים, ועשהו לסדר ומדפיס.

הוא היה סמל הענוה והשקט. נמוך מיני עשב ושקט מן הדממה. גופו לא הצטיין בהידור מיוחד, גם קומתו לא הגיעה אף לשיעור המקובל, אך נשמה היתה לו; זכה וברה, מבריקה כבדולח מלוטש, מהירה וטובה, ממין אותן הנשמות שהורתן ולידתן באוצרו המבורך של האלהים הטוב והרחמן. נשמה מעין זו מורידים משמים ארצה אחת לאלף שנים, ועצם הופעתן של נשמות מסוג זה – היא אות לחסד ולחנינה לעולם ולחיים.

שרטוטי פניו לא הצטיינו במאום. אף חלק אחד בפנים אלה לא היה בנוי לפי שיעור המדה המקובלת: מצחו היה גבוה ורחב, מקומט בעשרות קמטים קצרים ודקים, והיה דומה לקרע של קלף עתיק יומין שנתגלגל צהוב ומקומט מבית גניזה והדבק במקרה על מצחו של אלימלך. אפו היה גדול ושרוע, ודמה לערבה שנועדה ללישת לחם, גם עיניו לא הצטיינו בצבען המיוחד, קטנות היו, קטנות ודלוחות, לחייו היו שקועות עמוק ודמו לשקערוריות שנחפרו בכונה מראש. רק שפתיו הדקות היה בהן הידור מה. כשני חוטים דקים ורודים – הקיפו את פיו הקטן חסר השינים. שפתיו התנועעו כמעט ללא הפסק: או שמלמלו תפלה, או שחזרו על המלים הקדושות שידיו הברוכות סדרום ועצבום שורות שורות.

ולא היה כל הבדל בטיב המלה הנדפסת: קבלה של הוצאה או הכנסה, שירי אהבה של משורר צעיר ונלהב, ספור דמיוני של אחד סופר מתחיל, קודש וחול – הכל קדוש ונשגב. כל מלה עברית קודש היא, כל אות מרובעת היא חלק בלתי נפרד של אותו הכתיב – בו נכתבה התורה הקדושה. כל תג וכל נקודה שייכים לאותה קבוצת הסימנים המסמנים גם את הפסוקים הקדושים בתורה ובנביאים, כל י' מסמלת את שמו הברוך של האלהים הרחמן, וכל ח' מיצגת את ההויה המוחשית ביותר שנבראה בדבור האחד, של הבורא האחד.

ולאלימלך אשה, ושמה בישראל מלכה. אך אף היא לא היתה כליל התפארת והשלמות הגופנית. לא היה בה אף קו אחד שיצדיק את המושג של שמה. היא לא היתה דומה כלל למלכה המולכת. קטנה היתה ורזה, עורה שחור כהה כעורה של צועניה, ובפניה גדלו קבוצות קטנות של שערות שחורות אף הן, וכל קבוצה מנתה לא יותר משלש שערות שחורות ומזדקרות בשפודים. פיה היה צר, ושפתיה בולטות. היא היתה סמל הכיעור, אך נשמה היתה לה: טהורה וזכה, קדושה ומלאת אורה וזיו. ולבה אף הוא – זהב טהור. שקטה וצנועה, בת ישראל מהסוג שהיה שכיח לפני דורות רבים.

ותאהב מלכה את אלימלך שלה כאהוב את האלהים הטובים שבשמים. ותכבד אותו ככבד את המלאך. בעיניה נדמה היה לאחד קדוש העובד אך ורק במלאכת הקודש – כדי לכפר על חטאיהם של בני האדם. ותאהב גם את מלאכת הדפוס, ובכל יום לאחר שגמרה לחלק את ארוחת הצהרים לבני ביתה הרבים, היתה מופיעה בבית הדפוס, מפשילה את שרוולי שמלתה הדהה מרוב שימוש, ואצבעותיה התחילו נעות בקצב ובמהירות גדולה, וכל ישותה היתה שקועה בעבודה: אם בפיזור אותיות ואם בסדור עמודים לדפוס. אף היא כאלימלך בעלה היתה בטוחה: שעבודה זו מלאכת הקודש היא, ויש לעשותה בדחילו ורחימו, בכונה ובלב שלם. בשבילה היתה עבודת הדפוס משמשת מעין מקום מקלט מכל טרדות היום החילוניות, מעסקי הבית, מצרות, ומצער גידול הבנים.

חמשה בנים נולדו להם, ואף לא בת אחת. תפלותיה של מלכה לא נתקבלו בשמים, למרות שבעת הריונה האחרון היתה מבלה לא מעט מזמנה בעזרת הנשים של שרה בת טובים. היא התפללה לבת. היא השתוקקה להוציא לאור עולם בת ישראל ענוגה וכשרה כמוה היא. היה נדמה לה משום מה: שבאין לה בת – הרי לא יהא בדור הבא מי שימשיך בחוט המסורת המיוחד לה, לא יהא מי שיעלה לקברה לאחר פטירתה, ואף אדם לא יזיל דמעה חמה על אבן מצבתה הדוממת, אף את פמוטי השבת שירשה מאמה היא – לא יהא למי להוריש. וכשאלימלך בעלה היה מנחמה לעתים בשעת רצון, ומבטיח לה: שגם כלותיה תהיינה צנועות וכשרות, היתה רק מורידה את ראשה הקטן, ומעינה הברה זלגה דמעה יתומה וגלמודה. היא לא האמינה בכך. היא ידעה: שהבנות של עכשיו – אם כי אין להוציא לעז עליהן, בכל זאת מקילות ראש בתפקידן הגדול המוטל על בנות ישראל כשרות, ולא כולן זהירות במצוות הכתובות ושאינן כתובות. היא חזרה תמיד במחשבתה: כלה אינה בת. נטע זר היא, שגדל על קרקע זר וינק את חיותו משד שאינו שלה.

לשניהם היה כדבר המובן מאליו: שהבנים יירשו מהם את המלאכה ואת הדפוס. למעלה מכל ספק היתה בשבילם העובדה: שהבנים ימשיכו במסורת האבות, ויוסיפו נדבך של כבוד לאותה המסורת המשפחתית העוברת אצלם במשפחה מדור לדור, מזה כמעט מאה שנה. הם סברו: שאבותיו הקדושים של אלימלך, הקרובים בודאי לכסא הכבוד של האב שבשמים, ישתדלו וימלאו את רצונם של שוכני מטה. אך לא כן היה:

הבן הבכור נפסל מלכתחילה ולא היה כשר לעבודת דפוס מפאת עיניו הכהות. ראיתו היתה לקויה עד מאד, ובקשי הבחין בין אור לחושך. לא מעט דמעות זלגו מעיני האם בשעה שהיה עליה להסתגל למחשבה: שבנה הוא בעל מום ללא תקנה כמעט.

הבן השני – חשקה נפשו דוקא במסחר. הוא טען: שאין עבודת הפועל מביאה ברכה, הוא רצה להיות אדון לעצמו ולגורלו. ולא הועילו הדברים. הם היו מוכרחים למסרו לבית מסחר בתור שוליא. ולא עבר זמן רב והצליח לפתוח בית מסחר משלו. אך למרות הצלחתו הגדולה לא ישר הדבר בעיני אלימלך ואשתו מלכה. הוא היה בעיניהם כעובד עבודה זרה, כאדם שנמכר לעגל הזהב, ושאין לו יותר כל תקנה.

שני בנים, השלישי והרביעי, גם הם יצאו לתרבות רעה. זרים היו לדפוס ולרוחו, ובחרו ללמוד מסגרות. קשה ומרה היתה המלחמה בין ההורים והבנים, אך הנצחון היה לבסוף על צדם של הצעירים. הם לא הסכימו לעבוד בדפוס, והיו יושבים בבית בטלים מעבודה או משוטטים עם כל ארחי פרחי ברחובות ובשדות, והגיעו הדברים לידי כך: שבעיר החלו להלעיז בהם. ובאין דרך – הסכימו ההורים והקריבום קרבן.

על הצעיר בבנים, על בן הזקונים. שמרו מכל משמר. הם הכניסו אותו לעבודה בבית הדפוס כשרק מלאו לו אחת עשרה שנה. תמיד היה נמצא במחיצתם. בצאתו ובבואו, בכל שעות היום והלילה היתה עינם פקוחה עליו. כל מה שחשקה נפשו ניתן לו בזמן ובשפע. כל תשומת לבם הוסבה אליו, אל היורש היחידי. הם היו בטוחים: שהוא לפחות, לא יבייש את שיבתם וימשיך במסורת המשפחה. ואמנם הצליח הדבר בידם. הוא למד את המלאכה והיה מסור לה. ובהיותו מטבעו הוזה וחולם – הרי העבודה התאימה לרוחו כל עוד קטן וצעיר היה. הם ידעו אמנם: שאין הוא מתיחס לעבודה באותו יחס הקדושה והיראה שהם התיחסו לה. אך עצם העובדה הספיקה להם הם היו בטוחים: שהאותיות הקדושות תעשינה את שלהן ותשפיענה על רוחו לטובה.

אך גם הפעם טעו: לפתע פתאום, כרעם משמים באה להם הבשורה, שיורשם היחידי עזבם והלך לרעות בשדות זרים. חשקה נפשו להיות מורה בישראל. וקשה ומרה היתה המכה הזאת לאלימלך ומלכה. קשה מכל המכות אשר הוכו בהן למאז ועד עתה.

קטן וצר הוא בית הדפוס של אלימלך פט. אך לשניהם, גם לו וגם לאשתו, נראה השטח כרחבו של מדבר. משום מה נדמה להם: שמכל עבר ופנה מציצות בהם עינים לועגות. ובעמוד שניהם ליד המסדרה – אינם מעיזים להביט זה בעיניה של זו. כאילו היו הם האשמים בדבר. כאילו רבץ עליהם חטא כבד שאין לו כפרה בפני הדורות של האבות הנפטרים, ובפני הדורות הבאים. ולשוא מחפשים שניהם את שורש החטא שעליו נענשו מרה.

הבנים נשאו להם נשים. אך אף אחת מהן לא ינקה מהשד הטהור של מלכה. רובן ככולן בנות הדור החדש הן. ואף אם אין להוציא עליהן לעז, בכל זאת אף אחת מהן אינה ראויה די – לברך על נרות שבת באותם פמוטי הכסף, שמלכה ירשה אותם מאת אמה הצדקת.

ובבוא היום: ויעמדו הפמוטים בערבי השבת מיותמים ועצובים. ושתי מצבות אבן אלמות אף הן, תחכינה לשוא לדמעה חמה וכנה כי תרטיבן.

אין המשך…