לס. יזהר

אלף־מאה־ארבעים־ושלושה העמודים של “ימי צקלג” מגוללים לפני קוראָם את יצירת־האמנות החשובה ביותר שיצאה עד כה מתחת ידיו של סופר ישראלי בן הארץ, שהיא גם – ובעיקר – חשבון־הנפש היסודי ביותר והנוֹעז ביותר שעשה עם עצמו ועם עולמו דור־המלחמה, אותם בני־הארץ שהסתירה הפנימית שבּם, בין מעשיהם להלך־רוחם, היא בעצם לא רק הנושא המרכזי של כל ספרותם אלא גם בעיה חברתית ראשונה־במעלה של החברה בה הם חיים ושל תרבותה.

אל ספרו של יזהר אפשר לגשת מכמה כיוונים, אבל תהיה הגישה אשר תהיה, בסופו של דבר שוּמה עליה להגיע לנושא העיקרי של הספר – תיאור הדיוקן האנושי הקולקטיבי של הלוחם, על רקע הארץ המשמשת זירה למעלליו ואף נושא משני לספר. האדם על רקע המקום הוא נושא הספר, וחשיבותו של הזמן היא פחותה, בהשוואה לשני גורמים אלה. יותר משנזקק יזהר לזמן במשמעות הפילוסופית הוא מסתייע בו בחינת מכשיר אמנותי לעיצוב חוויות־אנוש ראשוניות מצד אחד ואידיאולוגיה מוּדעת מצד שני.

משום שהנושא הפסיכולוגי־החברתי הוא המרכזי בספר הרי השׂגים עצומים מצד העיצוב האמנותי הופכים השׂגי־אגב, מעשים של יום־יום כביכול. קריאת הספר היא בבחינת פגישה חדשה עם השפה העברית. אותה שפה דלה, המגומגמת יום־יום, מופיעה בספר זה כמכשיר מדויק, חומר בידי היוצר המבטא בה בתכלית הדיוק כל בדל־מחשבה וקצה־נוף. קריאה בספר לשם ההנאה השמיעתית בלבד יש בה כדי לשכּר את הקורא והשומע, עד כדי כך שעתים נדמה שהסופר משתעשע בהטחת־מלים מהממת זו, והמלה האחת, התכליתית, אובדת בזיקוקים של שיפעת הנרדפות. עושר זה הוא במובן־מה תעודת־הבּגרות של העברית כשפה חיה, המשמשת באמונה את אדוניה לכל צורך אפשרי, וּודאי שגם מבּחינה זו עוד יורגש רישומם של “ימי צקלג”. השׂג נוסף, אשר לגבי יזהר אינו מן המובנים מאליהם, הוא שעל אף עוֹשר זה נשאר הספר “קריא”, ולאחר כמה עשרות עמודים קשים, משהתרגל הקורא לתחבּיר היזהרי המיוחד־במינו, שוב אין המשפטים נראים כה ארוכים וכה מסורבלים ואין חוט המחשבה והתיאור אובד בים של מלים, אלא דברים נגללים זה אחרי זה, ולא זה בצד זה, עד שבּסיומה של פּיסקה, או בסופו של פרק, נראה כאילו חלקת־דרך נוספת מאחרינו והכיבוש הוא כיבוש של קיים.

המכשיר הלשוני המדויק זכה לשימוש יאה לו בהבחנה הדקה המתגלית בתיאור היחסים בין הנפשות. “הדינמיקה הקבוצתית” מתוארת בהרחבה ובדיוק. מאחר שגיבּורו העיקרי של יזהר הוא קולקטיבי, תוֹאר בהרחבה מטוה היחסים בין אנשים ובינם לבין גורמים שמחוץ להם: השמחה הנופלת עליהם לפתע אגב שירה חסרת כל הצדקה, קורות לידתו, פריחתו וגוויעתו של ויכּוח, הציפּיה להחלטת המ“כ – מי ילך להביא ארגז תחמושת נוסף. תחושת החמלה־העצמית הקיבוצית של “אנו אנו הדפוּקים” ו”מגיע לנו" – כל אלה זוכים לתיאור שבּדיוק שבּו יכול להתחרות רק ההומור הדק, המתגנב בדרך השימוש במלת ההֶגזם. תיאורי קולקטיב אלה דומה שאין להם אח ורע בספרות העברית הצעירה.

העושר התיאורי בא על תיקונו המלא רק כשהוא מצייר את נופה הקבוע של צקלג. אותו נוף משתנה כל־כך, מטרם־שחר, מזריחה, עד צהרי יום־שרב ועד שקיעה וחשיכה. המחזוריוּת הזאת, אותו קצב בלתי־משתנה המשמש סיבה עליונה לכל ההשתנוּיות וההתרחשוּיות בחיי קומץ האנשים החי, נלחם ומת על צקלג, זוכה לתיאור ההופך את הנוף למוחשי ולננשם עד־חנק. נוף הדרום בשלהי הקיץ זוכה בספר זה לתיאורים שהם מעל ומעבר ליפיו של הנוף הממשי; “יפים והדרם, אחי, לוּקחו מן האלוֹה, אך נשמתם לוּקחה מן הספרים”, אומר אלתרמן על כגון זה.

כל היסודות הללו, הגם שהם מקנים לספר את סגנונו המיוחד, עם זאת אינם עיקרו, ולא הם המקנים לו את כוחו ואת חולשותיו. יש בהם כדי לשנות את הקצב וממילא את נקודת ראוּתו והתיחסותו של הקורא. אבל לא לשמם נכתבו הדברים. אין הספר יצירה של אווירה, שכּן מחבּרו רוצה לומר דבר מוגדר וברור לו. מכל היסודות שלמעלה רק יסוד הנוף זכה לעצמאות מלאה. אין לתאר שהספר היה יכול להיכּתב כך על קורותיו של משלט דומה בגליל, וּודאי שה“ארץ־ישראליוּת” וה“ים־תיכוניוּת” הן תכונות מהותיות של הספר, על נוף טבעו ועל נופו האנושי. ההשתנוּיות בנוף הן יסוד אוטונומי, וניתן לבדוק באיזו מידה הולם נוף זה חברה אנושית כזאת או אחרת. אי־ההתאמה המהותית בין הנוף הזה ובין האנשים שעלו עליו לכבשו חוזרת כמוטיב בכל הספר והיא בו אחת אבני־הפינה הרעיוניות, אבל אי התאמה זו נתפסת משני כיווּניה, לא רק מצד האנשים אלא גם מצד הנוף כגורם פעיל, הרוצה להקיא את הזרים והמתנגד להם.

ב“ימי צקלג” יצא יזהר לערוך את מאזנו הסופי של הדור השני, דור בני הארץ, בני ה“אבות המייסדים” – של אנשי העליה השניה והשלישית. על הרקע של מלחמת שבעה הימים לשלטון ב“צקלג” – שם שניתן בטעות ל“גבעה 244” – מוּארים נערים אלה במערכת התיחסותם הכוללת: לעצמם, לקולקטיב ההכשרתי בו הם חיים, לחברותיהם, להוריהם, למוריהם, לנוף, למלחמה, לתרבות ולאידיאולוגיה. מערכת התיחסות כוללת זו חלקיה מוארים מפעם לפעם על־ידי דמות אחרת, אם דרך נאום בויכוח (והנערים הללו אוהבים לדבר, עם כל שאינם יודעים איך לעשות זאת), אם בדרך מונולוג פנימי, אבל מאחר שמידת השוֹני בין הארותיהם של הנערים השונים קטנה ביותר, יכולה הסיבה לכך להיות שיזהר נכשל בנסיונו לעצב דמויות נבדלות זו מזו, או שהוא סבור שמידת השוֹני הממשי בין הדמויות, באשר לבעיות אלו, היא קטנה במידה שאינה מצדיקה נסיונות להבחנה בין הגישות. דומה כי פירוש שני זה הוא הנכון. מידת ההבחנה החיצונית בין הטיפוסים השונים, באשר למראיתם החיצונית, הופעתם, תפקידו הצבאי של כל אחד – מי צריך להיות חבּלן, מי חובש ומי מ“כ, מוצאו הסוציאלי – בן קיבוץ, מושב, מושבה ועיר – ההבחנות בין אלה כה מדויקות, וכמוהן מסגרת מחשבתו של כל גיבור, עד שאין להניח שאך מקרה או כשלון הוא הדמיון – ואי־הזהות – בין התיחסויותיהם היסודיות לשאלות העומדות ברוּם עולמם. אפשר לחשוב שרק סכום חוויותיהם, תחושותיהם ומחשבותיהם המרכזיות של קובי, ברזילי, עמיחי, גידי, נחום ורפי הוא המעלה את התמונה הברורה ביותר של הלך־מחשבתו של הגיבור היזהרי, החוזר ומופיע בהתגלויות והתיחסויות חלקיות עוד מאז “אפרים חוזר לאספסת”, ב”לילה בלי יריות“, “השבוי”, “סיפור חירבת חיזעה” ועד ל”שיירה של חצות“. ב”ימי צקלג" השמיע הגיבור הזה את ה“אני־מאמין” שלו בשלמוּת, בצורה היסודית ביותר והסופית ביותר. מונולוגים שונים וגישות שונות לאותו ענין אינם משנים מן העובדה שההתיחסות היסודית זהה והיא פרי תרבות מוגדרת מאד. לעמיחי מצטיירת נערתו כדמות־מאדונה, לא־ארצית. גידי חולם על אותה נערה עצמה כאילו היא גוף בלבד – “חיק אדום” ומוצא לחלומות ארוטיים, אבל ביסוד הדברים הרי התיחסותם אל הנערה – אי־אפשר לדבר עדיין על “האשה” – היא זהה: זו התיחסות אל אובייקט, מיצוי של חלומות, יצור בלתי־מובן המשמש רק להמחשת מאוויים ויצרים ולא יצור אנושי דומה שניתן להתיחס אליו כשווה אל שווה. באותה צורה יש זהות יסודית בהתיחסות אל דור־ההורים, הרחוק קצת מרוּחם וקצת מלוּגלג, ואל האידיאולוגיה הרשמית. הווריאציות על כל נושא אינן חזרה אלא הדגשת המשותף על חשבון השונה.

כן לא מקרה הוא שכּל גיבוריו של הספר הם בני אותה קבוצת־גיל, בין שמונה־עשרה לעשרים. אין זה משום שבּני קבוצת־גיל זו שונים מאחיהם הגדולים או מאחיהם הקטנים מהם. המשבּר המתואר בספר היה בר־משמעות לבני אותה שכבה סוציאלית, בין אם נולדו במקרה לא ב־1928–30, כמו גיבורי הספר, אלא ב־1923–8, אף כי צדק יזהר בכך שבחר קבוצת־גיל זו דווקה, היות ורק מעטים היו בני אותה שכבה סוציאלית ותרבותית שנולדו לפני שנים אלו, ואילו בין ילידי התקופה המאוחרת יותר – אלה שבּגרו אחרי המלחמה – קטן, יחסית, חלקם של בני אותה שכבה של “ארץ־ישראל העובדת”, שנתחנכו באותה תרבות וממילא הגיעו לאותה פרובלמטיקה ולאותו משבר. אם המפקדים היו בנים לאותה שכבה הרי שבּעיות אלו לא פסחו גם עליהם, ועמדתם הקונפורמיסטית של מפקדים – כגון זאב’יק – לבּעיה האידיאולוגית נשמעת יותר כנאום־מטעם וכיצירת אידיאולוגיה מכוח תפקיד. אחריותו של המפקד הצבאי משתפכת לשאר תחומים ויוצרת השקפה כוללת של משמעת ואחריות, השקפה שיזהר מזלזלה עלינו כשהוא מזכיר שכּל נאומו של זאב’יק על החובה להיות במקום בו הוּצבת נישא בהזדמנות שזאב’יק בורח ממחלקתו־הוא – המורכבת אנשי גח“ל ו”טיפוסים יבשים" – מתוך געגועים אל אנשים המדברים בלשונו־הוא. יזהר מוסיף ומוכיח שהבּעיה אינה רק של הטוראים שנתבגרו במלחמה, כשהוא מעמיד כיריבו העיקרי של זאב’יק דוקה מפקד אחר – את יאקוש המ“כ. אם רוב הגיבורים הם בין הגילים שמונה־עשרה לעשרים הרי הסיבה הפסיכולוגית, ולא הדמוגרפית־המקרית, היא שבּגיל זה עומדת הבעייתיוּת של המשבּר בכל חומרתה. עדיין לא נמצאו הדרכים להדחקת הבּעיות הנראות בגיל זה חמורות ביותר אל מתחת לפני־השטח של המגע היומיומי. מכאן ההתלהבות והנכונות ל”שיחות נפשיות", שהן חלק בלתי־נפרד מרקמת הסיפור הנגולה לפני הקורא, כמו שהן חלק מחיפוש־הדרך הנבוך של בני גיל זה.

הנסיון לתת בספר סיכּום של דור חייבה את הסופר גם להינתק מן הטכניקה של הרומן המסורתי. לא עוד התפתחות נפשית של גיבור אגב השתלשלות העלילה אלא הפיכת כל החומר כולו ל“סיפור”. הדמויות האנושיות אינן משתנות משך שבעת ימי הקרב על צקלג. אין הן עומדות בפני הכרעה בין שתי מערכות ערכיות, אלא כשם שנכנסו לקרבות כך יצאו מהם. מעשי הגבורה והפחדנות שנעשו ביום האחרון היו יכולים להיעשות באותה מידה ביום הראשון. הנסיגה הראשונה מן המשלט לא היתה מחויבת מציאות פסיכולוגית כלשהי אלא תוצאה של מחסור בתחמושת, והוא הדין בנצחון ביום השביעי. רק רמז מעיד על כך שהיו מי ש“נשברו” אי־פעם, עובר לתחילת מעשה צקלג; וכן שבּימי העמק וימי הגליל, שקדמו לימים אלה, היו פני הדברים אחרים. אבל כיום כולם ותיקי קרבות – “אולי שלושים” – ואין שוני מהותי בין קרב לקרב. הוויתור על ממד הזמן כמכשיר לתיאור התפתחות נפשית, שהוא אפייני ליזהר בכל יצירתו, נראה בספר זה מוקשה במיוחד, דווקה משום שבּניגוד לספרים אחרים משלו מתחוללת במשך שבעת הימים עלילה חיצונית שהיא רבת־משמעות ביותר, הן מבחינה תיאורית הן מבחינת גורלותיהם של גיבורי הספר. אלא שנוסף על הנטיה היזהרית להעמיד שמש־בגבעון־דום כדי לתאר את הדברים בשלוה אפּית ובאריכוּת, נראה שבמקרה זה יש כאן סיבה מהותית יותר שאינה תלויה במחבּר אלא בנושאו. הגיבור הקולקטיבי של יזהר הוא גיבור החסר כוח־הכרעה אידיאי, שמעולם לא עמד בפני בעיה ערכית מוגדרת ומעולם לא קבע כלפיה עמדה חד־משמעית; בו לא באו לידי התנגשות מערכות חלקיות וממנו לא נדרש להכריע ביניהן. הפּציפיזם המשונה שמגלים בעצמם הלוחמים באמצעיתה של הפגזה אינו אלא הלך־רוח של רצון לברוח מזוועת הרגע ולא תולדה של אידיאה ברורה. ומכּאן ההססנות המידית וההסתייגות הבאה לאחר כל הכרזה הומניסטית רמה. לאחר “…זה הוא הרשע, זה הרוע, שורש כל רע ואיום ונורא שעצם היוֹת הדבר כה פשוט ורגיל – מבהיל שחדלים לראות שאין פה כלום פשוט כלל, אלא עיקום מעוקם להחריד, ונפשע ואיום, ושאם נכון הדבר כי אמנם יש רעיון נעלה שלמענו כדאי ויפה להקריב את החיים – הרי מיד חובה להחליט: אם שקר הוא הרעיון ואינו נעלה, או שהחיים שקר הם ואינם כדאיים” (ע' 1020) – בא מיד צידוק הדין: “גידוף! גידוף! מה יוצא מזה? לאן זה הולך? רק כשכּל אדם ואדם, כשכּל בני־האדם, כשכּל עם ועם, כשכּל העמים יקומו ויגידו קול אחד וברגע אחד – אין עוד מלחמה, לא תהא עוד מלחמה. אדם אחד ועם אחד – לא יועילו. רק ייטרפו בלא מלחמה. ומוטל עליהם להשמיד את הטורף ולהרתיע כל טורף אפשרי, שכּן אחרת…” (ע' 1022). בנפשו של הגיבור הקולקטיבי של יזהר שוכנות זו בצד זו תכונות שונות, מורשות תרבותיות סותרות וקטעי השקפות־עולם שונות שאינן מניחות לו אלא את המעשה החדמשמעי הברור, שאינו תולדה של מחשבה, של השקפת־עולם כלשהי, אלא תוצאה של צווים שטעמיהם נעלמו ממנו ושל גאוה גברית, תביעת האדם מעצמו, מתוך הפחד לאבּד את הערכתה של קבוצת רעיך. דומה שפרט לשיחרורו של השבוי, בסיפור בשם זה, לא עשה עד כה אף גיבור ספרותי ישראלי אחד מעשה הכרעה בעל־משמעות מבּחינה אידיאית.

חוסר השקפת־העולם המדריכה הוא ההופך את גיבורו של יזהר, כמו כמעט כל גיבור אחר בספרות הישראלית הצעירה, לאדם שהוא נטול תרבות כשם שהוא נטול כוח־הכרעה. את עיקר האשמה על חוסר התרבות והאידיאה שהביאו לידי כך תולה יזהר במחנכים. “צקלון קטן היה למורינו ובו כל מיני דברים מלוקטים מפה ומשם, לעבר ולעתיד, לשמאל ולימין. אכן ידינו שלנו מושיעות לנו, אבל הדם חסר דשנים. לא יניקה לנו מן העם (איפה העם? בעפולה?) ולא מן השדות (עדיין נבראים והולכים), אלא תרבות מחוכּמת, מתוחבּלת, נחפזת לפתור, או לחמוק, טלאים ובלאים, אמצאות של מחנכים ממה שהעלה המזלג… תמיד היינו כמין תולדת פשרה מחוכמת, שוגג עם אזלת־יד, השלמה שבּדלית־ברירה, עם רצון טוב ומשתדל מאד, ונמלץ מאד, ושאפתני יותר מכל. אחד ביקש בנו את נמרוד גבור־ציד ואת ישמעאל ואת עשיו, את יואב ואת אבנר, ואחד ביקש בנו את סבו, את הגאון רבי אליהו, ואת מאור פניו של רבי נחמן מבּרסלב… כלום פלא הוא שקוסמים לנו בבת־אחת כל ההפכים? גם בדואים, סוסות, טקסי קפה, כירכורי דבּקה, טוהא־טוהא, ילל ילל (שרשים שלנו בוכים), ימי השומר, אלכסנדר זייד, מדבר יהודה והמכתשים, ימי גדעון ושמעון בר־גיורא, יפתח שופט ישראל, ימי שפוט השופטים ואין מלך בישראל, ועם זה, ובו בסדר, כדורגל וכדורעף ואופנוע וריטה הייוארט וגרי קופר, ומנועי הדיזל, והאלקטרו־מגנט, והעצמה הנהדרת בת עשרות כוחות־סוס שניתנת בדוושותיה ובמנופיה לשתי ידיך ולשתי רגליך, פניך סתומי משקפיים, שליט אלמוני ותוקפני, מנגנון משובח העושה אותך שליט על המרחקים, על הכובד, ועל הזמן, ורובים ומוקשים והרפתקאות סכנה וניהוג לעלילות גבורה”.

חוסר תרבות, וחוסר הכוח להכרעה אידיאית ומוסרית, הבא כתוצאה ממנו, הוא הגורם העיקרי במאזן הסופי. רק במסגרת זו ניתן לדבּר על משמעות אקסיסטנציאלית בספר. עמידתו של הזמן, אותה דקה ארוכה כנצח בין שבע־ועשרים ולשבע־ועשרים־ואחת – בשעה שהפּגזים רועמים מעליך – אינה אצל יזהר אלא תיאור רב־כוח של האימה הסתומה, חסרת־הישע של אבדן כל נקודת־אחיזה בזמן ובמרחב המתלווה לפחד הראשוני, עם שהפּגזים מתנפצים מעל הגוף הערום וחסר־הישע. הזמן האובייקטיבי השוטף מחוץ לחוויותיהם של הגיבורים מעמיד לפניהם מדי פעם חוויה חדשה, תחושה חדשה או מחשבה חדשה, אבל מאחר שאין הגיבורים עצמם משתנים עם זמן זה הרי שהוא מאבד את חשיבותו העקרונית ובמרכז הספר נשאר לא הזמן הסובייקטיבי אלא התנכּחותו של האדם עם עולמו על רקע זמן דומם. הצילום תופס את נושאו ברגע מסוים; מכאן והלאה אין תהליכי הפיתוח וההגדלה אלא תהליכים טכניים, אשר אין כל חשיבות מהותית לארכם – שעה או שבוע.

כאמור, הנטיה להעביר את מרכז־הכובד ביצירה – מן ההכרעה המתבטאת בפעולה ומן השינוי החל בגיבור אל המונולוג הפנימי – איננה חדשה אצל יזהר; אבל רק בספר זה בא אין־האונים המוסרי, שהוא הסיבה לכך, על ביטויו המלא. אם היה צורך בכך, הרי שבספר זה ניתנה ההוכחה הסופית לשברונה של תרבות “ארץ־ישראל העובדת”. משבר הקומוניקציה הגמור בין דור־ההורים לדור־הבנים, המתלווה – לדעת יזהר – הסתאבות תרבותית מסוימת של דור־ההורים עצמו, מונע כל אפשרות להמשכיוּת אידיאית בפעילות החברתית היומיומית. מכאן צמיחתם של ה“צמחים הסגטיליים” ומכאן החזות הקשה לגבי עתידם. במערכת דמיונותיהם על דמות העתיד משמשים זה בצד זה ריאליזם מריר, גישה קוֹהלתית של “מה שהיה הוא שיהיה” וחוסר תקוה לאפשרות של שינוי מן העבר הדל אל עתיד טוב יותר. חוסר־האמונה בכוחו של הבית הקולקטיבי או של בית ההורים הפרטי מוליך דרך־כלל להסתגרות בעולם פרטי ובמעשה פרטי שעיקרו הנאה, ואין הבדל בדבר אם זו הנאה מבּעלוּת על מכונית משא רבת־כוח או הנאת שמיעה ונגינה של בטהובן או בראמס. במערכת דמיונות זו ניהנה יזהר מיתרון ה“בדיעבד”, אף שהתהליכים היו צפויים גם אז, לפני עשר שנים.

מקום מיוחד תופסת בדמיונות אלה הנערה. אצל כל הגיבורים משמשת הנערה – החיה או הדמיונית – ניגוד מוחלט לחייהם ברגע זה. היא הנקיון, השלוה, היציבות, הבטחון והשקט. בכל המקרים יוצאת הנערה מידי פשוטה האנושי והופכת סמל, שפרט להיותו סמל הריהו סתום כשלעצמו ואינו ניתן להבנה, בין שהוא נערץ ובין שהוא מבוּזה. צורת התיחסות זו אפיינית לא רק ליזהר אלא לכל הספרות הצעירה, שלא ניסתה או לא הצליחה לעצב את דמותה של הנערה – אחותו או חברתו של בן־הארץ, שהוא־הוא הנושא המרכזי לספרות זו. ודאי שהסיבה לכך היא גם בסופרים וגם במיעוט האפייני שבּנערה בהשוואה לנער, שהרי היא מוגדרת פחות, ואין צורך בגירודים מרובּים כדי שמתחת לקליפות הסגנון תופיע הבת לאמה, שכּל חזונה הוא שולחן וארבעה כסאות של חדר. העובדה החשובה היא שצורת ההתיחסות אל הנערה היא אחד הביטויים הברורים והמסוכנים של חוסר־ההבנה היסודי בו ניגש הנער אל עולמו, חוסר־הבנה המביא לידי חוסר־יכולת לחיות בשלום עם עולם זה, ומכאן – לפעלתנות חיצונית־ביצועית או לבריחה.

היחס אל האידיאולוגיה הרשמית אף הוא דומה. היסודות התרבותיים עליהם היא נוצרה נשארו זרים לאלה שקיבּלו עליהם את צווי הבּיצוע שלה. ההורים – נושאי האידיאולוגיה ומבצעיה הראשונים – נשארו מהעבר השני של המתרס התרבותי, וביחס אליהם נותרו רק אי־הבנה מהותית ויחס דו־ערכּי של הערכה וזילזול. בהקשר זה אין טעם לדבר על מרד בדמות האב. אחת מן התופעות הקובעות ביותר, שהביאו את הנערים הללו אל “צקלג” – לקו־החזית הראשון של עם־ישראל – היא שהדור השני לא מרד בהוריו. ההורים היו זרים להם, לא הבינום, אבל הבנים דומה שמעולם לא מרדו בהם, לא בלא־יודעים וּודאי לא ביודעים. לא שללו אותם, אלא פשוט לא חיו אותם. תהום זו בתרבות, שאינה מוצאת את ביטויה בניגוד מעשי, היא הגורם המשתק יותר מכל גורם אחר והמונע את הפיכתו של הדור השני לגורם עצמאי, הממשיך או משנה את דרכי המחשבה והפעולה של “האבות המייסדים”.

ב“ימי צקלג” הציג יזהר את בעית הדור השני בצורה שלמה וברורה ביותר. אין טעם לבוא אליו בטענות על שאין הוא נותן פתרונות שאינם בנמצא. דומה שספר גדול זה בא לחתום פרשה בספרות העברית ובמחשבתו של דור. התקופה בה עסקה הספרות בחשבון־הנפש הגדול תמה. אחרי “ימי צקלג” אין עוד מה לומר לגבי הצגת השאלה. במאזן אכזרי זה – ואין כאן שום ענין של נרקיזם – שקל יזהר את הדור ומצא מה כוחו, מה מגבּלותיו ומה סיבות מגבּלותיו. בימי תש“ח–תש”ט די היה במעלות כדי לענות על השאלות של אז – ההתקפה המצרית נהדפה וצקלג נשארה בידי מגיניה־כובשיה. יום לאחר גמר המלחמה נדרשו ממגיני צקלג לשעבר תכונות אחרות כדי שיוכלו להוסיף ולעמוד בקו הראשון. משום מגבלותיהם לא יכלו להיענות לדרישות החדשות, ולפיכך הוסטו לקרן־זווית ומאז ועד היום הם חיים את חייהם כפרטים. החברה הישראלית זקוקה לכוח־אדם זה לפתרון בעיותיה החדשות, ואילו גידי, רפי, עמיחי וברזילי אינם מופיעים עוד כגורמים במשחק־הכוחות החברתי והתרבותי המתנהל כיום במדינה. דור הפלמ“ח לא יצר את הרומן שלו משום שלא היה לו הגיבור שלו, ומשום כך הפך “ימי צקלג” מאזן תחת שיהיה הנחיה לדרך. את הבעיה התרבותית והחברתית של שנת תשי”ט אי־אפשר לפתור מתוך הסתמכות על ערכי שנת תש“ט ומחשבותיה, מה־גם שריקנותם ושטחיותם הוצגה בצורה כה ברורה וחותכת. ב”ימי צקלג" הוביל יזהר לקבורות את מיטב געגועיו הערטילאיים של דור. מעתה דומה ששׂוּמה עליו, ועלינו, לבדוק בדיקה קרה את המטען הרוחני והמוסרי שנשאר אחרי כור־המצרף של המלחמה ואחרי עשר שנים של שיגרה שבעת־רצון. רק מחשבה חדשה, שתניח אחריה את החולשות של דור הפלמ"ח, תוכל לתת כיוון, ואולי פתרון, לחברה הנבנית כאן. עם המחשבה החדשה, ומאבקיה, יכול לצמוח – כתופעת לוואי – גם הגיבור של הרומן הישראלי שאין תהום פעורה בין הלכי־רוחו למעשיו, בין דיבּורו להרהוריו.

בינתיים והנה בידינו ספר מופלא, גדול מכל מה שנכתב בפרוזה העברית מזה שנים רבות. ספר שאפשר ואף הוא עצמו ישמש נדבך לבניינה של תרבות חדשה; תרבות אשר עם שתהיה יורשת חוקית תהיה גם משוחררת מאותן בעיות שבּגללן נעשו ימיה ולילותיה של צקלג עצובים כל־כך.