תמונת השער: “לקראת הקשת בענן” למירו

“קשת” מבקש לקרב אל הקורא העברי זרמים ספרותיים ורוחניים המעצבים את התפתחותו של דורנו וכן להביא לפניו עיונים מתחומה הכולל של מורשת תרבות־האדם.

“קשת” מבקש לספק, כפי יכלתו, את תביעתו הגוברת של הקורא העברי ליצירה הנערכת בראש־וראשונה על שום איכותה האמנותית או על שום משקלה הרעיוני הסגולי, ולהביא לפניו ממיטב היצירה העברית והעולמית בת־זמננו.

“קשת” מבקש לסייע לקורא העברי להכיר מכמה וכמה צדדים את הבעיות והמאורעות המרכזיים של העולם בו אנו חיים, ובפרט של המזרח, אף גם לתרום לליבּון שאלות־היסוד של הוויתנו החברתית והתרבותית.

“קשת” מבקש לקרוע חלונות ולהכניס רוח־פרצים מרעננת בחדרי הספרות העברית והמחשבה העברית, לשמש מיפגש ליוצרים והוגים הנמנים על אסכולות שונות ומחנות שונים, עזר לצמיחתם של כשרונות מקוריים, מבע לנון־קונפורמיזם ולחיפושי־דרך.

אמרו לי כי אי־בזה חוגגים וביקשתי גם אני לחגוג. קמתי הלכתי עד אשר הגעתי אל בית שהיה בו אולם מואר פלוֹרסנטית ונכנסתי. אך אני הייתי לבדי ואני ביקשתי לא להיות לבדי.

היתה שם אחת ירוקה, כגון הים בשעת סער במשטחו אשר מעבר לגלי החוף הגבוהים. וכבאותו משטח אשר מעבר לגלי החוף הגבוהים – אשר בו נחלצות פעם־בפעם לשונות של בוֹהק, גלי־קצף לבנים, קטנים – כך היו בה בירקותה של זו איים קטנים, טפחים זעירים של בוהק. טפחים אלה היו מתיזים ברקם מן הירוק כל־אימת שהיתה מתנועעת באור.

אך נעה – ראיתי שוקיה, חטובים נאה ומעידים על שממעל להם הנאפד ירקוּת. אך נעה – ברקו למולי ידיה (רק הכפּות) אשר היו בהן אצבעות ארוכות, עזות־מבע להפליא. אפשר שכך היה ואפשר שלא כך היה; מכל־מקום אני לא ראיתי את קצות אצבעותיה היפות מחודדים בחיצי־צפרניים, גדולים ואדומים כדם, אשר תמיד נדמים לי כצפרניים של חית־טרף שעתה־זה ננעצו ועלו מבּשרו של קרבן שסוע ומרוטש. אך נעה – ואני ראיתי את פניה: פנים יפים עד מאד, אך רווּיי כאב ותהייה, מזה שידעו עד מאד ומזה שביקשו עוד לדעת.

ואני אהבתי את הירוק אשר עינו כגון ים הסער, והבוהק אשר בירוק, והשאֵר אשר לה; וכן ביקשתי להיות לא־לבד. כי כן סבותי ללכת אליה. אולם אך הגעתי אליה, מצאתי כי מארבעת עבריה – מימינה ומשמאלה, מלפניה ומאחריה – היו המקומות תפוסים ולי לא נותר מקום בצדה.

ואז ראיתי כי לא היתה הנכחית, כי אם זו אשר ממנה נצטמחה הנכחית. ואלה אשר תפסו את המקומות מארבעת עבריה לא היו הנכחיים, כי אם אלה אשר מהם לבלבו הנכחיים. גם אני לא הייתי אני הנכחי, כי אם זה אשר ממנו גבה הנכחי.

היתה עתה בכחול ואדום ובמכנסיים קצרים עד־אפסיים. פניה בערו – אש בלחיים! – וקווּצות־שׂער גלשו פרע על מצחה וצדודיות פניה. היא רצה ברגלי איילה ארכּניות וכל גופה צחק, ועיניה משובת־פרא. והם דלקו אחריה – ארבעה נערים ואפשר יותר. והם תפסוה ומשכו בציצית־ראשה. והם צבטוה במפשׂעות ירכיה וסמוך לבתי־שחיה. והם צחקו. והיא צחקה ובעטה בהם.

ואז הבהנתי על אליוני־רגלי והתגבהתי כדי להציץ אל מאחורי כל זה. ואני ראיתי שורה של נערים ונערה, כולם חובשי ספסל־תלמידים. היא ישבה שורה אחת לפניהם עם כמה מבנות מינה; וכולן, והיא עמהן, הפנו ראשיהן לאחוריהן והוציאו לנערים לשונותיהן להקניט. והללו, בתגובה, בעטו מתחת לספסלים בקרסוליהן. ואז חזרו אלו והפנו פנים נעווים, להרגיז את הנערים, והללו, בתגוּבה, נעצו סיכּות בעכּוזיהן. והוסיפו מעללים ותעלולים אלה כנגד אלו: בסתר, שעה שהמורה גרס לפניהם גירסתו, ובגלוי, שעה שעמדו בחוץ ואין המורה עמהם.

ואז התגבהתי על אבן רבועה כדי להיטיב ראות אל מאחורי כל זה. ואני ראיתי מעגל של דרדקים ודרדקאיות. והם שרו “עוגה־עוגה” ו“גינה לי גינה לי”. אחר־כך יצאה היא, קטנה וחמוּדונת, עמדה באצבע־כפה בטבּור המעגל וצפצפה בקול ביישני: “אני עומדת במעגל ומביטה סביבי” – והרבה דרדקים קפצו אליה לרקוד עמה.

ואז ראיתי יום לבן וכרך על חוף שטבל בכחול ויריעות ארג אדומות שנישאו על מוטות ונתנפנפו ברוח, ואבות חפותי־שרוול צעדו באיתן ברחובות הכרך ונשאו על שכם יעות ומעדרים ושאר כלי־עבודה, וצרחו בפיות קרועים ובפנים ניצתות שירי־עבודה – עבודה! עבודה! עבודה! – ושירי הידד לעבודה. אך האמהות התרוצצו על חוף־הים הכחול אחרי הדרדקים והדרדקיות ששיחקו יחדיו ערומים בגלים הרדודים, ותחבו לפיותיהם בננה ועוד בננה.

ואני מעבר לזה ומאחורי כל זה שוב לא יכולתי לראות, גם כאשר טיפסתי לראות מעל מצפה־מאה־קומות. כי רחוק הייתי מכל זה מרחק עצום – מרחק של מעמקים – אם כי בשטח היינו סמוכים מאד זה לזה, ורק טור אחד של בניינים התנשא להפריד בין רחובי לרחובם.

עתה ראיתי דרדק בעל־פיאות שמצחית מעוכה של כובעו היתה מוזחת לצד. היה זב־חוטם ויחפן. לבש חולצה גדולה מכפי מידתו ומכנסיים קצרים לשלושת־רבעיהם שקישורם נידבלל מתחת לכרסו התפוחה, ומבושיו מפורהסים לעין השמש, מבעד לקרע במכנסיו הסמוך למפשׂעתו. עמד סמוך לגדה של מקוות־מי־שפכים שעמדה בטבור רחוב נרפש, מחוֹרץ ביבים שיצאו משיפולי חומות סוגרות על דלוּת ונשתפכו לאותה מקוה. עתים בוסס בה הדרדק ברגליו היחפות וחצה אותה לארכה ולרחבה, עתים ישב לגדתה ובידיו הזעירות גרף מתוכה רפש־טיט לגבּל. חרף זאת ניבּטו משחמומית פניו עיניים־אישונים, מזריחים משובה רבה ותאוות־חיוּת שוקקת.

הצצתי אל מאחורי כל זה וראיתי ד’־על־ד' מאוּפלת, שאין קרן־חמה מגעת לתוכה להאיר. כי מעל ד’־על־ד' זו, מתחתה ומצדדיה, נתגבּבו רבות אחרות ונתלו כגרגרי אשכול.

הצצתי לתוך כל זה וראיתי ינוּק שוכב על מזרן־קש מוצע לארץ. היה מפורקד על גבו ומגוֹאל בפרשו. במנוחה רבה שכב, ללא צווחה, עד להתמיה. אך משהצצתי לסיבּת שקטו, ראיתי שרגליו הזעירות שלוחות אל־על והוא, בידיו הזעירות, היה נותן מפּרשו אל פיו.

אחר־כך הצצתי אל הלאה מזה וראיתי נער. הלה עמד סמוך לשוּנית של ים וניבּט משתאה אל עולם זרוּח־אוֹר, אשר נראה כי הוא בא אליו פעם ראשונה. סיעה של נערים מבּני הרחוב המוּפז אשר מעבר לטור הבנינים רדפו במשובה רבה אחרי נערה בת רחוֹבם. משעברו הנרדפת ורודפיה בצדו עמדו מסביבו והיו ניבטים בו בהשתאוּת מאותו מרחק שבו עמדו. רק הנערה קרבה אליו קצת. אך לפתע גבה הר בינו לבינם ושוּב לא ראו הם אותו והוא לא ראה אותם.

ואז נשתקפה לי צורתי בחלקת פני־הים הרוגעים. ואני ראיתי כי התינוק אשר שכב בפרשו באותה ביקתה ד’־על־ד' הוא־הוא הדרדק אשר בוסס בשלולית הרפש. והדרדק הזה הוא־הוא הנער שעמד סמוך לשוּנית. והנער הזה לא היה אלא אני. ואז הבינותי למה, כאשר ביקשתי להיות לא־לבד והלכתי אל הנערה בירוק, מצאתי את המקומות מארבעת עבריה תפוסים לבלי הותיר לי מקום. כי היתה הנערה בירוק – זו אשר נצטמחה מאותה נערה נרדפת. ואלה שישבו מארבעת עבריה – היו אלה שנצטמחו מאותה סיעה של נערים. ואני הייתי – זה אשר נצטמח מאותו נער שעמד סמוך לשוּנית; כי על כן לא היה לי מקום בצדה.

* * *

שבתי אפוא על עקבי לתור לי מקום לשבתי. האולם היה רבוע למחצה, כאות ד' המוטלת במהוּפך על פניה, אשר רק אם העמדתה אל מול ראי ונשתקפה לך צורתה כהלכתה. בזווית האות עמדה בימה יעוּדה לדרשן, למוקיון או ללוליין־להטוטן. ובשתי צלעות האות עמדו שורות כסאות שפניהם מופנים אל הבימה. הכל כאן היה קטן־ממד, זערערי – הבימה, עמוד הדרשן או הקריין, שורות הכסאות והכסאות עצמם – עד כי דימיתי כי כאן מקום לגמדים.

היו שם מקומות רבים לשבת אשר היו יעודים לשנים, לשלושה ולחבורות גדולות מאלה, אך לא היה שם מקום בודד לאיש לבדו לשבת. ובין הבאים לא היה איש לבדו למען אשר על מקום יעוד לשנים נשב איש בצד רעהו בשנים. הבאים היו חבוּרים כולם: איש־איש בצד רעוּתו או בצד שגלתו או בצד פלגשו; איש־איש בצד רעוֹ או בתוך חבורתו.

היה האולם מואר פלורסנטית. גם אביזריו – הבימה וכליה, הכסאות, המזנון אשר עמד דחוק בקצה אחת מצלעות האות, הבקבוקים שנסדרו באצטבאות המזנון וכן שמשי האולם – הכּל־הכּל זרח פלורסנטית. גם הבאים היו כולם פלורסנטים: תקשיטי הנשים התיזו ברק פלורסנטי והגברים חייכו פלורסנטית.

ואני ביקשתי לא לפגום באחידוּת הפלורסנטית. כי כן היה שם זיז בקיר, ואני השענתי אליו כתף שמאלי ועמדתי. וחייכתי פלורסנטית ממקום עמדי אל השאר שעבר על פני וחייך אלי פלורסנטית. ואני הושטתי ידי שהיתה במעטה פלורסנטי לתפוס וללחוץ ידיים שהושטו אלי במעטה פלורסנטי. והטיתי ראשי לאחור להגביה ראוֹת מעל ראשי האנשים ולשלוח הי! והו! או חיוך וצהלת־צחוק אל מי שהוא שעמד מנגד עם אי־מי ומבטו, שהוסח לכלוּם מהוא או היא בני־עמידתו, נפגש באקראי במבטי.

עד־מהרה מלא האולם את באיו והבאים ישבו במקומותיהם; איש־איש בצד רעותו או בצד שגלתו או בצד פלגשו; איש־איש בצד רעו או בתוך חבורתו. ואני שלא היה לי מקום בין כל אלה עמדתי נשען אל אותו זיז שבּקיר כשעל פני נסוך חיוך־של־קבע פלורסנטי. אך באחד מכיסי מעילי הפנימיים היתה מוצנעת פיסת ראי ששימרה בתוכה בעקשנות דיוקן־אדם אשר צורתו לא־פלורסנטית. שכּן כל־אימת שהוצאתי פיסת ראי זו לשקף בה צורתי כדי להיטיבה, היתה אותה צורת דיוקן לא־פלורסנטית מסתירה מאחוריה עד־להרגיז את צורתי הפלורסנטית, עד שהייתי ממהר להחזיר את פיסת הראי לעמקי כיס מעילי הפנימי.

* * *

ואז עלה על הבימה הרבּן. ואז ראיתי עד־מה זקן האיש – הו! עד־מה זקן!

ואני זכרתי:

היה היה גבר. היה גיבּור ועז. קולו כרעם וראשו כראש אריה בעל רעמת פרע. הוא מרד בשבעים מלכויות כי מלך היה; מלך ללא נתינים אך מלך לעצמו. אחר־כך ביקש להיות מלך על נתינים. והוא הלך אל גדת נחל ובחר ובירר לו נתינים – מכל שפלטה זרמת הנחל אל הגדה ככלי־אין־חפץ: אחד־אחד חלוקי־אבן מחוספסים ללא דמות וצורה. ושף פניהם והחליק ועיגל וסיתת וכייר עד היות להם צורות, ייפּן כאוות־נפשו. והוא הפיח בהם נשמות…

יום אחד עם ערב ישב האיש על בליטת גזע של אחד האילנות אשר לשפת הנחל, פרש חצנו אל מול עיניו לראות שלל יומו אשר אסף מן הגדה מפּליטת הנחל. ושם היה חלוק־אבן אשר צבעו אחר משל היתר – בזלתי; קשיוּתו רבה מקשיוּת היתר – בזלתית; חספסתו רבה על חספוֹסת היתר – בזלתית. והאיש נטל חלוק־אבן זה לידיו. היפך בו והיפך בו, בדק ועיין ארוכות, ואחר הטילו אל לב זרמת הנחל. כי אמר האיש לנפשו: לא כל חלוק־אבן יצלח למלכותי.

ואני ידעתי כי את אשר חשב האיש כי לא יעלה בידו עלה ביד זרמת הנחל, אשר נשאה עמה את חלוק־האבן הבזלתי.

אחר־כך חזרתי וראיתי אותו בשנית. שׂיבה כבר היתה זרוקה בצדעיו ורעמתו נתמרטה פה־ושם. אך עוד צעיר היה, עז, תקיף ופסקן עד מאד. ישב במרום־שבת ולרגליו ישבו הם, נתינים שהיו פרחי־כהונה במלכותו, ועינו, עין הנשר, כונפת במחי־מבט אותם – את אלה שישבו לרגליו. דמה זה לספינקס־ענק שנמלים רחשו לרגליו; לזאבה־אם שעמדה פשׂוקת־רגליים וחלוצת־דדים ופיות רבים של דרדקים־פוחחים נלבטים ורוחשים בין רגליה כפקעת של תולעים, נדחקים להצמיד שפתותיהם הצחיחות לפטמות דדיה המרווים; וכן דמה לכוהן גדול המסוֹכך כפותיו ומעניק ממרום דוכנו שפע ברכותיו לראשי אמירים ששחו לרגליו.

* * *

וזה עתה הנהו. באמנה עודנו מלך. אך מלך בודד הנהו, מלך גלמוד! כי כל אלה – אף שגדלו רק לגובה ולא למעמקים – איש־איש מהם דימה עצמו מלך והאחרים נתיניו. אכן, איש־איש מאלה דימה עצמו מלך ולא ידע אשר בעת־ובעונה־אחת הוא גם נתין. אך איך יודו עתה כל אלה במלכוּת המלך?

כי כן היה המלך בודד וגלמוד. כי כן זקן האיש עד מאוד! ואולם על המשואה כיסו גאוות האיש והנוגה הפלורסנטי אשר באולם. כי על כן בצעד מאוּשש עלה הבימתה, נסמך אל עמוד הדרשן לברך על המצוי ומיהר לרדת.

* * *

אך ירד הרבּן מהבימה והשמשים עטו אל שורות הכסאות והזיזון לכאן ולשם. עד־מהרה העמידו שולחנות וסביבם כסאות להסב. וערכו על השולחן בקבוקי משקים, חריפים ופושרים, קלים וכבדים, ובצדם כוסות למרבּים וכוסיות לממעיטים. ובצדם דברי־קינוחים. ומזגו מן המשקים החריפים והפושרים, הקלים והכבדים בכוסות ובכוסיות לכל איש כפי מזגו וכפי יכולת קיבולו. וכאשר נמלאו הכוסות והכוסיות והועמדו בפני יעודיהן והאור הפלורסנטי משקף תכנן ומנציצן, עמד על רגליו והתנשא אחד שסנטרו הכביד פימה. הוא החזיק בידו כוס גדולה שסאתה נגדשה בכל סוגי המשקים, מן החריף והפושר והקל והכבד; הניפה אל־על וקידש עליה את החינגה. לחיים! קרא בעל הפימה והפך באחת הכוס לגרונו. לחיינו! נענו לו קולות מלוהטים של המסובים ועשו כמעשהו.

עתה כטוב הלבבות במשקים, איש־איש כפי מזגו וכפי יכולת קיבולו, עלה על הבימה בתנופת־גו קלילה וברגל זרוּזה אחד מן החבורה ונתן קולו בשיר שהיה לו פזמון חוזר.

בית ראשון של השיר:

המשך השיר:

פזמון חוזר:

השיר וניגונו היו ידועים לכל המסובים. לפנים הרבו לשיר אותו לאור מדורות, אף הרבו לדקלמו לאור נרות. עד אשר באו זמירות חדשות וירשו את מקומו. אך עתה, בהיעלות השיר הישן בפי בעל הזמר, התמוגג קהל המסובים, הן מקולו הערב של בעל הזמר הן מן המלות המליציות הנאות ביותר של בתי־השיר והן מעצם סיפור־המעשה באותו זקן מופלא אשר חיי העמל שלו סוּפרו בשיר, והיה חוזר בריגשה רבה בסימפוניה המגוּונת של קולותיו על הפזמון־החוזר אחר כל בית מבתי־השיר שגמר לסלסל בו הלה.

וכאשר גמר זה לשיר שירו הריע לו קהל המסובים הדרן וכיפאךּ ממושכות וארוכות. וחזרו למזוג בכוסות והמסובּים נצטעקו לחיים והפכו הכוסות אל פיהם וחזרו להריע. כי כן היתה שם חינגה כהלכתה. וסוף שרגעו עלה על הבימה חקיין לשעשע את המסובים. הלה כידוע היה משעשע קהלו בחקותו יצורים בקול, בתנועה ובהבעה. עתה בהופיעו על הבימה היה לבושו קצר ופשוט: מכנסים עד־אפסיים, חולצה חשופת־חזה עד סרעפת וחפותת־שרוולים עד מעל לקיבּורת, רגליו בסנדלים וראשו בכובע־טמבל.

עמו עלה על הבימה קריין שהכריז והודיע באזני המסובים כי החקיין – או, כלשונו, האמן – יציג בפניהם עתה הבעת־פנים של איש עניו. ועוד הודיע הקריין למסובים משמו של החקיין שלא יצפו ממנו לגדולות. שכּן הוא החקיין אינו אמן ולא אומן כי אם איש פשוט וצנוע ו… באמת עניו.

אך כילה הקריין את דבריו וקהל המסובים הריע ארוכות לכבוד החקיין ולכבוד עניווּתו שעתה־זה הודיע עליה הקריין עוד בטרם יחל החקיין במלאכתו. כי אכן ניכּרת מידת עניווּת החקיין מפשטוּת מלבּושו הקצר בו הופיע על הבימה בפני קהל המסובים. אך הלה לאחר שירד הקריין עמד במרכז הבימה ופניו כפני הצלוב, מיוסרים עד מאד מתשואות המסובים לכבודו. ואולם כהוסיפו לעמוד באותו מקום שעמד וכהוסיפו להתיסר באותם יסורים שלו – עד כי מרוב יסוריו עוּותה ארשת־פניו – כן הוסיף קהל המסובים להריע לכבודו. וכך אירע שהלה הוסיף לעמוד ולהתיסר ופניו מעוותים. וקהל המסובים הוסיף להריע לכבודו וחוזר חלילה.

ואולם כאשר רגע סוף־סוף קהל המסובים לאחר שחתם תשואותיו בקריאת כיפאךּ כיפאךּ כיפאךּ שלוש פעמים כדת־וכדין, ירד החקיין מהבימה והקריין חזר ועלה להודיע כי החקיין סיים תפקידו.

וקהל המסובים מקצתו פער פיו והעמיד פנים פליאיים על מידת עניווּת החקיין וחזר והריע לכבודו בעוז כפיים ורובו הטה פיו אל השרוול וצחק על התרמית.

עתה עלה על הבימה מוקיון־להטוטן. הלה נהג זריזות יתירה במעשהו – מיד לעלותו על הבימה נטל קרש שעמד שם בפינה, תחבו מתחת לחולצתו סמוך לעמוד־שדרתו וחיזקו בחוט־משיחה שכּרך על גופו; ובעמדו כך במרכזה של הבימה בזקיפות גופו הקרשית אמר אל המסובים: רבותי! הרינו עומד לפניכם ביושר.

וקהל המסובים צחק.

לאחר־מכן תחב ידו לתוך בית חזהו, תלש משם את לבו המפרפר, מתח אותו כגומי־לעיסה בין שתי ידיו במאוזן, ואמר: רואים אתם רבותי עד־מה ישר קו מאוזן זה של לבי? הרינו עומד לפניכם ביושר לבי.

וקהל המסובים שלא האמין למראה עיניו השתולל הפעם עד מאד מן המעשה הזה של הלהטוטן ולא חדל להריע ולצרוח ולקרוא בקולי־קולות לכבוד הלהטוטן – אלף מיליון פעמים: כיפאךּ כיפאךּ כיפאךּ!!!

* * *

ואני הוספתי לעמוד נשען אל הזיז שבקיר וצחקתי עד מאד, כי זכרתי הצגה אחת בת שתי מערכות שבה השתתף הלהטוטן. על הבימה של אז הותקן דלפק ועליו הועמד בקבוק לבן שהמשקה אשר בו גוֹאל בתיקן. לפתע נכנס הלהטוטן שהיה במדי גנרל, נטל לידו מעל הדלפק את הבקבוק המגואל בתיקן, וצעק בקולי־קולות. ולקול צעקותיו הופיע אז על הבימה איש ששיחק בתפקיד שר־משקים וסתם פי הצעקן בעוגה רבוּכה יפה בקצפת בצלי בשר־כבש ובספלון קהוה שנשפּת על מדורה כמיטב המסורת החביבה על הלהטוטן. והוא הלהטוטן צחק ואכל אכל וצחק ושתק דומיה.

אך במערכה השניה של אותה הצגה, בהיגלות הבימה, נראה שר־המשקים חבוש בבית־כלא וידיו כפותות לאחוריו. והלהטוטן היה מקפץ באוויר ורוקד ריקוד־חרב מסביב לשר־המשקים הכפוּת וצוחק צחוק־פרע – קולנית וארוכות – ומיידה בשר־המשקים כפעם־בפעם אבנים קטנטנות להציקו.

עתה עמד הוא על הבימה והלהיט בפני המסובים להטוטים של יושר והמסובים הריעו ארוכות לכבודו. ואני צחקתי עד מאד.

היה שם אחד במסובים אשר פניו מכורכמים כשל אחד שנתקף שלשול. היה לו ראש של פר ומצח צר נחוש ומקרין ונכון תמיד לנגוח. היו לו אזניים גדלות־מידה נטויות תדיר לצותת כדי להלך רכיל לאחר־מכּן בעולמו של יה. ועיניים כחולות שזוויות ארובּותיהן החיצוניות נטויות לצד הרקות כעיני אחד מארבעים שודדי עלי באבה. הלה השגיח בי בעת שצחקתי והצביע לעברי. והוא קם ממקומו והתקדם בחפזה לעברי ופיו מנשף אלי בחמת־זעם: מה מעשיך בזה – ערוות אמך! החוצה כלך מכאן – ערוות אמך! החוצה! החוצה!

ואני לא המתנתי במקום עמדי עד אשר יגיע אלי הלה ונסתי מהר־מהר החוצה.

* * *

ובחוץ היה לילה. והיתה המיית ים רחוקה שהשתפכה לרגלי גבעות־החול אשר התנשאו בחוֹפים; אך היא נחנקה בין טורי הבניינים שעמדו לרוב על הגבעות ומאחוריהן; הוחרשה בנהימת מנועים, ביבבת צופרי־מכוניות ובחריקת גלגליהן, בשאון דשדשת־אדם על פני מדרכות, בלהגו של ג’ז ובנגני־טירופו אשר בקעו אל חלל הלילה מתוך בתי־הוללוּת סואנים ומוארים פלורסנטית. והיתה תלויה בחלל הילת־אור – כמין פטריה ניאונית־פלורסנטית – אשר הסתירה מאחוריה את שהיה למעלה ממנה: את הלילה וכוכביו.

ואני ביקשתי להאחיד המית לבי עם המית הים וגופי עם הלילה וכוכביו. כי כן הרחקתי ללכת מכל זה. אך בהיותי על תחום המפריד בין טורי הבניינים והשאון ופטריית האור הניאונית־הפלורסנטית לבין המית הים והלילה וכוכביו, שמעתי לפתע קול צעדים חופזים־דולקים אחרי, ואני ידעתי כי אלה היו צעדי הנערה בירוק אשר ביקשה להיות עמי בחיק הלילה וכוכביו.

שלושה שירי תום

מאת

יונתן רטוש

---

טענה

מאת

יונתן רטוש

---

בצדק

מאת

יונתן רטוש

---

וידוי

מאת

יונתן רטוש

שעה מאוחרת בערב בעתיד.

מאורתו של קראפּ.

במרכז, מלפנים, שולחן קטן, ששתי מגירותיו פתוחות כלפי הקהל.

יושב אל השולחן, ניבט נכחו, כלומר – מעבר למגירות, זקן נלאֶה־למראֶה:

קראפּּ.

מכנסיים צרות שחורות־דהויות, קצרות מכפי מידתו. חזיה שחורה־דהויה חסרת־שרוולים, ארבעה כיסים מרווחים. שעון־כסף כבד עם שרשרת, כתונת לבנה ומזוהמת פתוחה בצווארה, בלי צווארון. זוג מפתיע של מגפיים לבנים מלוכלכים, מספר 45 לפחות, צרים ומחודדים מאד.

פנים לבנים. אף סמוק. שער־שיבה פרוע. בלתי־מגולח.

קצר־רואי עד מאד (אך בלי משקפיים). כבד־שמיעה.

קול סדוק. הטעמה ברורה.

הילוך יגע.

על השולחן מקלטה עם רמקול וכמה קופסות קרטון שבהן סלילים של סרטי־הקלטה.

השולחן והשטח הסמוך אליו – באור לבן עז. פרט לכך הבימה שרויה בחשיכה.

קראפּּ שרוי רגע בלי נוע, מוציא מגרונו אנחה רכה, מציץ בשעונו, מפשפש בכיסיו, מוציא מעטפה, מחזירה, מפשפש, מוציא צרור קטן של מפתחות, מגביהו אל עיניו, בוחר מפתח, קם וניגש אל השולחן. נעצר, פותח את המגירה הראשונה, מציץ לתוכה, ממשמש בתוכה, מעלה סליל של סרט־הקלטה, מציץ בו, מחזירו, נועל את המגירה, פותח את המגירה השניה, מציץ לתוכה, ממשמש בתוכה, מוציא בננה גדולה, מציץ בה, סוגר ונועל את המגירה, מחזיר את המפתחות לכיסו. הוא נסוב, ניגש אל קצה הבימה, נעצר, מלטף את הבּננה, מקלפה, שומט את הקליפה לרגליו, נותן את קצה הבננה בפיו ונשאר עומד בלי נוע, ניבט בוהה נכחו. לבסוף הוא קוטם את הקצה, נפנה הצדה ומתחיל להלך אנה ואנה בשולי הבימה, באור, כלומר – לא יותר מארבע או חמש פסיעות לכל צד, בעודו אוכל את הבננה כשהוא תפוס־הרהורים. הוא דורך על הקליפה, מתחלק, נופל כמעט, מזדקף, רוכן ומציץ בקליפה וסופו מסלקה ברגלו, בעודו רכוּן, אל מעבר לקצה הבימה. הוא חוזר להילוכו, גומר את הבּננה, שב אל השולחן, מתישב, נשאר רגע בלי נוע, מוציא אנחה רכה מגרונו, מעלה את המפתחות מכיסו, מגבּיהם אל עיניו, בוחר מפתח, קם וניגש אל השולחן, פותח את המגירה השניה, מוציא בננה גדולה שניה, מציץ בה, נועל את המגירה, מחזיר את המפתחות לכיסו, נסוב וצועד אל קצה הבימה, נעצר, מלטף את הבננה, מקלפה, משליך את הקליפה למטה, מן הבימה והלאה, נותן את קצה הבּננה בפיו ונשאר עומד בלי נוע, כשהוא ניבט בוהה נכחו. לבסוף עולה רעיון בדעתו, הוא נותן את הבּננה בכיס חזייתו, כשחודה בוצץ מתוכו, ומהרה ככל אשר יוכל הוא חוזר אל חשכּת ירכתי הבימה. עשר שניות. צליל רם של חילוץ פקק. חמש־עשרה שניות. הוא חוזר אל תוך האור, נושא עמו דפתר ישן, ומתישב אל השולחן. מניח את הדפתר על השולחן, מוחה פיו, מקנח ידיו בחזייתו, סוֹפקן יחד בזריזות ושף אותן זו בזו.

קראפּ: (במרץ) אה! (הוא רוכן על הדפתר, מדפדף, מוצא את המקום המבוקש, קורא). קופסה… שלללוש… סליל… חמישה. (הוא זוקף ראשו ולוטש עיניו בהנאה). סליל! (שתיקה) סליייל! (חיוך של אושר. שתיקה. הוא רוכן על השולחן, מתחיל להציץ ולחטט בקופסות). קופסה… שלוווש… שלוווש… ארבע… שתים… (בפתיעה) תשע! אלוהים אדירים!… שבע… אה! בכור־שטן שכמותו! (נוטל את הקופסה, מציץ בה). קופסה שלוווש. (מניחה על השולחן, פותח אותה ומציץ בסלילים שבתוכה). סליל… (מציץ בדפתר)… חמישה. (הוא מציץ בסלילים). חמישה… חמישה… אה! בן־בליעל שכּמותו! (מוציא סליל, מציץ בו). סליל חמישה. (מניחו על השולחן, סוגר את הקופסה שלוש, חוזר ומניחה עם היתר, נוטל את הסליל). קופסה שלוווש, סליל חמישה. (הוא רוכן על המכונה, תולה עיניו בהנאה). סליייל! (חיוך של אושר. שתיקה. הוא רוכן, מרכיב את הסליל על המכונה, שף את ידיו). אה! (מציץ בדפתר, קורא את הרשוּם בתחתית העמוד). סוף־סוף באה אמא אל המנוחה… המ… הכדור השחור… (זוקף ראשו, ניבט בוהה נכחו. משתאה). כדור שחור?… (מציץ שוב בדפתר, קורא). האחות השחורה… (זוקף ראשו, מהרהר, מציץ שוב בדפתר. קורא). שיפור קל במצב המעיים… המ… ראוי־להיזכר… מה? (מציץ ביתר תשומת־לב). שוויון־היום־והלילה, שוויון־היום־והלילה הראוי־להיזכר. (זוקף ראשו, ניבט בוהה נכחו. משתאה). שוויון־יום־ולילה ראוי־להיזכר?… (שתיקה. הוא מושך בכתפיו, מציץ שוב בדפתר, קורא). שלום ל – (הוא הופך את הדף) – אהבה.

הוא זוקף ראשו, שוקע בהרהורים. רוכן על המכונה, מפעילה וחוזר לעמידת־קשב, רכון נכחו, מרפקיו על השולחן, ידו מטה את אזנו כאפרכסת אל המכונה, פניו נכחו.

אביגדור אריכא: סמואל בקט

הסרט: (קול חזק, מתיהר למדי, וניכר בו שהוא קולו של קראפּּ קודם זמן רב). בן שלושים־ותשע היום, חסון – (הוא מתישב ביתר נוחוּת ובתוך כך הוא מפיל את אחת הקופסות מן השולחן, מגדף, עוצר במכונה, גורף את הקופסות והדפתר בחימה ארצה, מסובב את הסרט ומחזירו אל ראשיתו, מפעיל שוב, חוזר למצבו הקודם). בן שלושים־ותשע היום, חסון כאלון, להוציא את חולשתי הישנה, ומבּחינה רוחנית יש לי עכשיו מלוא היסוד לחשוד שאני ב… (מהסס)… שיאו של הגל – או בקירוב כך. כמו בשנים האחרונות חגגתי את היום הנורא בשקט בבית־היין. שום נפש חיה. בעיניים עצומות ישבתי אל האח והפרדתי את התבן מן הבּר. קשקשתי כמה שורות על גבי מעטפה. טוב לחזור למאוּרה, ללבוש את הסחבות הישנות. עתה זה אכלתי צר לי לומר שלוש בננות ורק בקושי התאפקתי מרביעית. אסון לאיש במצבי. (בנמרץ). חדל! (שתיקה). האור החדש מעל שולחני הוא שינוי גדול לטובה. בתוך כל החושך הזה מסביבי אני מרגיש את עצמי בודד פחות. (שתיקה). במובן ידוע. (שתיקה). אני אוהב לקום ולהתהלך בו, יותר מאשר לחזור הנה אל… (מהסס)… עצמי. (שתיקה). אל קראפּ.

שתיקה.

הבּר. מעניין עכשיו למה אני מתכוון בזאת, אני מתכוון… (מהסס)… מסתבר שאני מתכוון לדברים שכדאי שיתקיימו אחרי שישקע כל העפר – אחרי שישקע כל עפרי. אני עוצם את עיני ומנסה לתארם לעצמי.

שתיקה. קראפּּ עוצם את עיניו כהוא־זה.

שקט בלתי־רגיל הערב, אני כורה אוזן ואינני שומע קול. תמיד מיס מקגלוֹם הזקנה שרה בשעה זו. אך לא הלילה. שירי נעוריה, היא אומרת. קשה לשער שהיתה נערה. אבל אשה נפלאה. מקוֹנֶכט, מן־הסתם. (שתיקה). האם אשיר אני כשאהיה בגילה, אם אהיה בכלל? לא. (שתיקה). האם שרתי בנערותי? לא. (שתיקה). האם שרתי אי־פעם? לא.

שתיקה.

סתם הקשבתי לשנה שעברה ובטלה, קטעים מקריים מפה ומשם. לא בדקתי בספר, אבל ודאי עברו מאז עשר או שתים־עשרה שנה לפחות. נדמה לי שבּזמן ההוא עדיין הייתי חי לי לפרקים עם ביאנקה ברחוב קֵדָר. סוף־סוף גמרנו, תודה לאל! עסק אבוּד. (שתיקה). לא הרבה כתוּב עליה, חוץ מדברי שבח לעיניה, חמים מאד. פתאום ראיתי אותן שוב. (שתיקה). אין כדוגמתן! (שתיקה). טוב, מה… (שתיקה). החיטוטים האלה בנושנות הם מאוסים, אבל לעתים קרובות אני מוצא שהם – (קראפּּ עוצר, שוקע בהרהורים, מפעיל שוב) מועילים לפני שפותחים בעוד… (מהסס)… סקירה אחורנית. קשה להאמין שאי־פעם הייתי מין סייח שכזה. הקול! ריבונו של עולם! והשאיפות (צחוק קטוע שקראפּּ מצטרף אליו). וההחלטות! (צחוק קטוע שקראפּ מצטרף אליו). בפרט, למעט בשתיה. (צחוק קטוע של קראפּ לבדו). סטטיסטיקה. אלף־ושבע־מאות שעות, מתוך שמונת־אלפים שקדמו להן, יצאו בבתי־מרזח בלבד. יותר מ־20%, נאמר, 40% מכל החיים שבּהקיץ. (שתיקה). תכניות ל… (מהסס)… חיי־מין בולעניים פחות. המחלה האחרונה של אביו. ביקוש האושר הכושל. הפורקן שאין להשיגו. מלעיג על נעוריו, כלשונו, ומודה לאלוהים שתמו ואינם. (שתיקה). יש כאן איזה צליל מזויף. צל האוֹפוּס… מאגנוּם. מסתיים ב – (צחוק מקוטע) יללה אל ההשגחה העליונה. (צחוק ממושך שקראפּ מצטרף אליו). מה נשאר מכל המסכּנוּת הזאת? בחורה במעיל ירוק מרופט, על רציף של תחנת־רכבת? לא?

שתיקה.

כשאני מביט – (קראפּּ עוצר, שוקע בהרהורים, מציץ בשעונו, קם ופונה אל החשיכה בירכתי הבימה. עשר שניות, קול פקק שנחלץ. עשר שניות. קול פקק שני. עשר שניות, קול פקק שלישי. עשר שניות. פרץ קצר של זמר מרעיד).

קראפּ: (שר).

גל שיעולים. הוא חוזר אל האור, מתישב, מוחה פיו. מפעיל, חוזר למצב של קשב.

הסרט: – לאחור על השנה שנגמרה, הבטה שאני מקווה שאולי יש בה ממעוף העין־משכּבר לעתיד־לבוא, רואה אני כמובן את הבית על התעלה שבו היתה אמא שוכבת וגוססת, בשלהי הסתיו, אחרי אלמוֹן ממושך. (קראפּּ ניתר ממקומו) וה– (קראפּּ עוצר, מסובב את הסרט לאחור מעט, מטה אזנו סמוך יותר אל המכונה, חוזר ומפעיל) – וגוססת, בשלהי הסתיו, אחרי אלמון ממושך, ואת –

קראפּּ עוצר, זוקף ראשו, ניבּט בוהה נכחו. שפתיו נעות והוגות את ההברות “אלמון”. אין קול. הוא קם, פונה אל החשיכה שבירכתי הבימה, חוזר ועמו מילון עצום, מתישב, מניחו על השולחן ומדפדף בו עד שהוא מוצא את המלה.

קראפּ: (קורא מתוך המילון). מצב – או מעמד – של איש – או אשה – השרויים, או עומדים, באלמנוּתם. viduitas. (נושא עיניו. משתאה). שרויים – או עומדים?… (שתיקה, הוא מציץ שוב במילון. קורא). “ויעש המלך את עצי האלמוּגים”… כן, זה דבר אחר לגמרי… עץ־הסנדל, אלגום, עץ יקר; – חי זעיר שוכן־ים בעל שלד אדום; חרוז לקישוט הצוואר עשוי מעצמות האלמוג… (נושא עיניו. בהנאה). חי זעיר, שוכן־ים!

שתיקה. סוגר את המילון, מפעיל שוב, חוזר למצב של קשב.

הסרט: – הספסל ליד הסכר שממנו יכולתי לראות את חלונה. שם ישבתי, ברוח המקפיאה, מתאווה בלבי שתלך לעולמה. (שתיקה). כמעט אף נפש חיה, רק כמה קבועים, אוֹמנוֹת, פעוטות, זקנים, כלבים. למדתי להכירם היטב מאד – הו, כוונתי לומר, למראה־עין, כמובן! בפרט זוכר אני יפהפיה אחת, שחרחורת צעירה, כולה לובן־ועמילן, חזה שאין כדוגמתו, עם עגלת־ילדים גדולה ושחורה ומחוּפה, דומה ביותר לעגלת־מתים. כל פעם שהייתי מסתכל לעברה היו עיניה נעוצות בי. ובכל־זאת כשערבתי את לבי לדבר אליה – מבּלי שאוּצג לפניה – איימה לקרוא לשוטר. כאילו התנכּלתי אליה! (צחוק). (שתיקה). הפרצוף שהיה לה! העיניים! כמו… (מהסס)… אזמרגדים (שתיקה). אה כן… (שתיקה). הייתי שם כאשר – (קראפּ עוצר, שוקע בהרהורים, חוזר ומפעיל) – ירד התריס, אחד התריסים הגליליים החומים והמזוהמים הללו, ובמקרה הייתי זורק כדור לכלבלב אחד לבן. ואז נשאתי את עיני, במקרה, וזהו־זה. כך תם הכל ונשלם, סוף־סוף. הוספתי לשבת כמה רגעים, הכדור בידי והכלב מילל אלי ומתרפק עלי. (שתיקה). רגעים. (שתיקה). רגעיה, רגעי. (שתיקה). רגעי הכלב. (שתיקה). לבסוף הושטתי לו והוא תפס את הכדור בפיו, לאט, לאט. כדור־גומי ישן, שחור, קשה ומוצק. (שתיקה). אחוש אותו, בידי, עד יום מותי. (שתיקה). יכול הייתי להשאירו לעצמי. (שתיקה). אבל נתתי אותו לכּלב.

שתיקה.

אה, כן…

מבּחינה רוחנית שנה של עצבוּת עזה ועניוּת מרוּדה, עד אותו לילה ראוי־להיזכר בחודש מרס, בקצה המיזח, ברוח המיללת, הלילה שלא יישכח לעולם, כשראיתי פתאום את כל הדבר כולו. החזון, סוף־סוף. מן־הסתם זהו עיקר מה שיש בפי לספר הערב, ליום שבו תכלה מלאכתי ואולי לא ישאר מקום בזכרוני, אם חם ואם קר, לנס ש… (מהסס)… לאשה שהציתה אותו. הדבר שראיתיו אז פתאום היה זה, שהאמונה שכּל ימי חיי הייתי מוסיף והולך, כלומר – (קראפּּ עוצר בקוצר־רוח, מסובב את הסרט קדימה, חוזר ומפעיל) – סלעי־שחם גדולים הקצף יז באור המגדלור והמַדרוּח מסתובב כמדחף, ברור היה לי סוף־סוף כי האפלה שתמיד עמלתי להדבּירה היא למעשה – (קראפּּ מגדף, עוצר, מסובב את הסרט קדימה, חוזר ומפעיל) – חיבורי הקיים ביותר עד אם אוּתך כנתך ליל וסער באור התבונה ובאש – (קראפּּ מגדף בקול רם יותר, עוצר, מסובב את הסרט קדימה, חוזר ומפעיל שוב) – פני בשדיה וידי עליה. שכבנו בלי נוע. אבל תחתינו נע הכל, והניענו, בלאט, מעלה ומטה, ומצד אל צד.

שתיקה.

אחרי חצות. לא ידעתי מעולם כדומיה הזאת. כמו לו היתה האדמה ריקה מאין יושב.

שתיקה.

כאן אני מסיים –

קראפּ עוצר, מסובב את הסרט לאחור, חוזר ומפעיל.

– במעלה האגם, במוט־החתירה, רחצנו ליד החוף, אחר־כך הפלגנו בנהר ונישאנו לנו. היא שכבה שרועה על לוחות הרצפה, ידיה תחת לראשה ועיניה עצומות. השמש יוקדת, קצת רוח קלה, גלים נעימים. הבחנתי בסרטת על ירכה ושאלתי מניין זאת לה. ליקטה עכּביות, אמרה. אמרתי שוב שאני חושב כי אין תקוה ואין טעם להמשיך, והיא הסכימה, מבלי לפקוח את עיניה. (שתיקה). ביקשתיה שתביט כי ואחרי כמה רגעים – (שתיקה) – אחרי כמה רגעים הביטה בי, אבל העיניים רק סדקים, בגלל זיו השמש. התכופפתי להצל עליהן ונפקחו. (שתיקה. בקול נמוך). הכניסיני. (שתיקה). נישאנו־לנו אל בין קני־הסוף ונתקענו. איך שחו בגניחה לפני החרטום! (שתיקה). שכבתי עליה, פני בשדיה וידי עליה. שכבנו בלי נוע. אבל תחתינו נע הכל, והניענו, בלאט, מעלה ומטה, ומצד אל צד.

שתיקה.

אחרי חצות. לא ידעתי מעולם –

קראפּ מפסיק, שוקע בהרהורים. לבסוף הוא מפשפש בכיסיו, נתקל בבננה, מוציא אותה, מציץ בה, מחזירה, מפשפש, מוציא את המעטפה, מפשפש, מחזיר את המעטפה, מציץ בשעונו, קם ופונה אל החשיכה שבירכתי הבימה. עשר שניות. צליל בקבוק מקיש בכוס, אחר־כך רחש סיפוֹן. עשר שניות. רק בקבוק מקיש בכוס. עשר שניות. הוא חוזר לאור, מתנודד מעט, ניגש אל השולחן, מוציא מפתחות, מגביהם אל עיניו, בוחר מפתח, פותח את המגירה הראשונה, מציץ לתוכה, ממשמש בתוכה, מוציא סרט, מציץ בו, נועל את המגירה, מחזיר את המפתחות לכיסו, הולך ומתישב, מסיר את הסרט מעל המכונה, מניח את הסליל על המילון, מרכיב סליל על המכונה, נוטל מעטפה מכיסו, מעיין במה שכתוב על גבּה, מניחה על השולחן, מהרהר, מפעיל, כח בגרונו ומתחיל להקליט.

קראפּ: עתה־זה הקשבתי לאותו ממזר מטופש שהייתי בעיני לפני שלושים שנה, קשה להאמין שהייתי פעם ירוד כל־כך. תודה לאל שכל זה נגמר בין כה וכה. (שתיקה). העיניים שהיו לה! (מהרהר, תופס שהוא מקליט דממה, עוצר, מהרהר. לבסוף). כל זה, הכל, כל ה – (תופס שהדברים אינם מוקלטים, מפעיל). כל זה, כל מה שעל כדור הדוֹמן הישן הזה, כל האור והחושך והרעים וּמשתאות… (מהסס)… הדורות! (בצעקה). כן! (שתיקה). מספיק! ריבונו־של־עולם! הסח את דעתי מתלמודי! ריבונו־של־עולם! (שתיקה. יגע). כן, אולי היה הצדק אתו. (שתיקה). אולי היה הצדק אתו. (מהרהר, תופס. עוצר. מעיין במעטפה). אוּף! (ממוֹללה ומשליכה. מהרהר. מפעיל). אין מה לומר, אף לא צווחה. מהי שנה עכשיו? הגירה החמוצה והצוֹאה הקשה כברזל. (שתיקה). נהניתי מן המלה סליל. (בהנאה) סליייל! הרגע המאושר ביותר בחצי מיליון האחרונים. (שתיקה). שבעה־עשר טופס נמכרו, מתוכם אחד־עשר במחיר הקרן לספריות של השאלת־חינם מעבר לים. מתחיל להתפרסם. (שתיקה). לירה אחת וששה שילינגים ומשהו, שמונה פנס, כמעט אין ספק. (שתיקה). הצצתי החוצה פעם־פעמיים, בטרם יפיג הקיץ את חומו. ישבתי בגן, רועד. טובע בחלומות ודלוּק חשק שלא להיות עוד. אף נפש חיה. (שתיקה). הזיות אחרונות. (בחימה), לכל הרוחות! (שתיקה). הרתחתי את עיני בקריאת “אֶפי” עוד פעם, דף ליום, שוב בדמעות. (שתיקה). אֶפי… (שתיקה). יכולתי להיות מאושר אתה, שם על חוף הים הבּלטי, והארנים, וגבעות החול. (שתיקה). האם יכולתי? (שתיקה). והיא? (שתיקה). אוּף! (שתיקה). פעם־פעמיים באה פ’אני. רוח־רפאים זקנה וגרוּמה בצורת זונה. לא יכולתי לעשות הרבה, אבל מסתבר שיותר מסתם תקיעה בחור. הפעם האחרונה לא היתה רעה כל־כך. איך אתה מצליח, אמרה, בגילך. אמרתי לה שחסכתי בשבילה כל ימי. (שתיקה). פעם אחת הלכתי לתפילת־ערבית, כמו בזמן שהייתי במכנסיים קצרות. (שתיקה. שר).

(מתנשם). שכבתי לישון ונפלתי מן הדרגש. (שתיקה). לפעמים תוהה הייתי בלילה אם במאמץ אחרון אי־אפשר יהיה – (שתיקה). הה גמוֹר את סבאך עכשיו והיכּנס למיטתך. תמשיך בלהג הזה בבוקר. או שתפסיק כאן. (שתיקה). הפסק כאן. (שתיקה). לשכב על הכרים בחושך – ולתהוֹת. ולהיות שוב בגיא בערב של חג־המולד, לאסוף שם שיחים, אדומי־גרגרים. (שתיקה). להיות שוב על הקרוֹגאן בבוקר של יום־ראשון, באד־הערפל, עם הכּלבּה, לעמוד ולהקשיב לפעמונים. (שתיקה). וכך הלאה. (שתיקה). להיות שוב, להיות שוב. (שתיקה). כל המסכּנוּת הזאת משכּבר. (שתיקה). פעם אחת לא הספיקה לך. (שתיקה). לשכּב עליה.

שתיקה ארוכה. הוא רוכן פתאום על המכונה, עוצר, תולש את הסרט, משליכו, מרכיב אחר, מסובבו קדימה לקטע שבו הוא רוצה, מפעיל, מקשיב כשהוא ניבט נכחו.

הסרט: עכּביות, אמרה. אמרתי שוב שאני חושב כי אין תקוה ואין טעם להמשיך, והיא הסכימה, מבלי לפקוח את עיניה. (שתיקה). ביקשתיה שתביט בי ואחרי כמה רגעים – (שתיקה) – אחרי כמה רגעים הביטה בי… אבל העיניים רק סדקים, בגלל זיו השמש. התכופפתי להצל עליהן ונפקחו. (שתיקה. בקול נמוך). הכניסיני. (שתיקה). נישאנו־לנו אל בין קני־הסוּף ונתקענו. איך שחו בגניחה לפני החרטום! (שתיקה). שכבתי עליה, פני בשדיה וידי עליה. שכבנו בלי נוע. אבל תחתינו נע הכל, והניענו, בלאט, מעלה ומטה, ומצד אל צד.

שתיקה. שפתיו של קראפּּ נעות. אין קול.

אחרי חצות. לא ידעתי מעולם כדומיה הזאת. כמו לוּ היתה האדמה ריקה מאין יושב.

שתיקה.

כאן אני מסיים את הסרט הזה. קופסה – (שתיקה) – שלוש, סליל – (שתיקה) – חמישה. (שתיקה). שנותי הטובות ביותר אולי תמו. השנים שבהן היה סיכּוי של אושר. אבל לא הייתי רוצה להחזירן. לא עכשיו כשהאש מלהטת בתוכי. לא, לא הייתי רוצה להחזירן.

קראפּּ לוטש עיניו נכחו בלי נוע. הסרט סובב ומוסיף בשתיקה.

מסך

כל הזכויות שמורות ל"גרוֹב פרס", ניו־יורק

לס. יזהר

אלף־מאה־ארבעים־ושלושה העמודים של “ימי צקלג” מגוללים לפני קוראָם את יצירת־האמנות החשובה ביותר שיצאה עד כה מתחת ידיו של סופר ישראלי בן הארץ, שהיא גם – ובעיקר – חשבון־הנפש היסודי ביותר והנוֹעז ביותר שעשה עם עצמו ועם עולמו דור־המלחמה, אותם בני־הארץ שהסתירה הפנימית שבּם, בין מעשיהם להלך־רוחם, היא בעצם לא רק הנושא המרכזי של כל ספרותם אלא גם בעיה חברתית ראשונה־במעלה של החברה בה הם חיים ושל תרבותה.

אל ספרו של יזהר אפשר לגשת מכמה כיוונים, אבל תהיה הגישה אשר תהיה, בסופו של דבר שוּמה עליה להגיע לנושא העיקרי של הספר – תיאור הדיוקן האנושי הקולקטיבי של הלוחם, על רקע הארץ המשמשת זירה למעלליו ואף נושא משני לספר. האדם על רקע המקום הוא נושא הספר, וחשיבותו של הזמן היא פחותה, בהשוואה לשני גורמים אלה. יותר משנזקק יזהר לזמן במשמעות הפילוסופית הוא מסתייע בו בחינת מכשיר אמנותי לעיצוב חוויות־אנוש ראשוניות מצד אחד ואידיאולוגיה מוּדעת מצד שני.

משום שהנושא הפסיכולוגי־החברתי הוא המרכזי בספר הרי השׂגים עצומים מצד העיצוב האמנותי הופכים השׂגי־אגב, מעשים של יום־יום כביכול. קריאת הספר היא בבחינת פגישה חדשה עם השפה העברית. אותה שפה דלה, המגומגמת יום־יום, מופיעה בספר זה כמכשיר מדויק, חומר בידי היוצר המבטא בה בתכלית הדיוק כל בדל־מחשבה וקצה־נוף. קריאה בספר לשם ההנאה השמיעתית בלבד יש בה כדי לשכּר את הקורא והשומע, עד כדי כך שעתים נדמה שהסופר משתעשע בהטחת־מלים מהממת זו, והמלה האחת, התכליתית, אובדת בזיקוקים של שיפעת הנרדפות. עושר זה הוא במובן־מה תעודת־הבּגרות של העברית כשפה חיה, המשמשת באמונה את אדוניה לכל צורך אפשרי, וּודאי שגם מבּחינה זו עוד יורגש רישומם של “ימי צקלג”. השׂג נוסף, אשר לגבי יזהר אינו מן המובנים מאליהם, הוא שעל אף עוֹשר זה נשאר הספר “קריא”, ולאחר כמה עשרות עמודים קשים, משהתרגל הקורא לתחבּיר היזהרי המיוחד־במינו, שוב אין המשפטים נראים כה ארוכים וכה מסורבלים ואין חוט המחשבה והתיאור אובד בים של מלים, אלא דברים נגללים זה אחרי זה, ולא זה בצד זה, עד שבּסיומה של פּיסקה, או בסופו של פרק, נראה כאילו חלקת־דרך נוספת מאחרינו והכיבוש הוא כיבוש של קיים.

המכשיר הלשוני המדויק זכה לשימוש יאה לו בהבחנה הדקה המתגלית בתיאור היחסים בין הנפשות. “הדינמיקה הקבוצתית” מתוארת בהרחבה ובדיוק. מאחר שגיבּורו העיקרי של יזהר הוא קולקטיבי, תוֹאר בהרחבה מטוה היחסים בין אנשים ובינם לבין גורמים שמחוץ להם: השמחה הנופלת עליהם לפתע אגב שירה חסרת כל הצדקה, קורות לידתו, פריחתו וגוויעתו של ויכּוח, הציפּיה להחלטת המ“כ – מי ילך להביא ארגז תחמושת נוסף. תחושת החמלה־העצמית הקיבוצית של “אנו אנו הדפוּקים” ו”מגיע לנו" – כל אלה זוכים לתיאור שבּדיוק שבּו יכול להתחרות רק ההומור הדק, המתגנב בדרך השימוש במלת ההֶגזם. תיאורי קולקטיב אלה דומה שאין להם אח ורע בספרות העברית הצעירה.

העושר התיאורי בא על תיקונו המלא רק כשהוא מצייר את נופה הקבוע של צקלג. אותו נוף משתנה כל־כך, מטרם־שחר, מזריחה, עד צהרי יום־שרב ועד שקיעה וחשיכה. המחזוריוּת הזאת, אותו קצב בלתי־משתנה המשמש סיבה עליונה לכל ההשתנוּיות וההתרחשוּיות בחיי קומץ האנשים החי, נלחם ומת על צקלג, זוכה לתיאור ההופך את הנוף למוחשי ולננשם עד־חנק. נוף הדרום בשלהי הקיץ זוכה בספר זה לתיאורים שהם מעל ומעבר ליפיו של הנוף הממשי; “יפים והדרם, אחי, לוּקחו מן האלוֹה, אך נשמתם לוּקחה מן הספרים”, אומר אלתרמן על כגון זה.

כל היסודות הללו, הגם שהם מקנים לספר את סגנונו המיוחד, עם זאת אינם עיקרו, ולא הם המקנים לו את כוחו ואת חולשותיו. יש בהם כדי לשנות את הקצב וממילא את נקודת ראוּתו והתיחסותו של הקורא. אבל לא לשמם נכתבו הדברים. אין הספר יצירה של אווירה, שכּן מחבּרו רוצה לומר דבר מוגדר וברור לו. מכל היסודות שלמעלה רק יסוד הנוף זכה לעצמאות מלאה. אין לתאר שהספר היה יכול להיכּתב כך על קורותיו של משלט דומה בגליל, וּודאי שה“ארץ־ישראליוּת” וה“ים־תיכוניוּת” הן תכונות מהותיות של הספר, על נוף טבעו ועל נופו האנושי. ההשתנוּיות בנוף הן יסוד אוטונומי, וניתן לבדוק באיזו מידה הולם נוף זה חברה אנושית כזאת או אחרת. אי־ההתאמה המהותית בין הנוף הזה ובין האנשים שעלו עליו לכבשו חוזרת כמוטיב בכל הספר והיא בו אחת אבני־הפינה הרעיוניות, אבל אי התאמה זו נתפסת משני כיווּניה, לא רק מצד האנשים אלא גם מצד הנוף כגורם פעיל, הרוצה להקיא את הזרים והמתנגד להם.

ב“ימי צקלג” יצא יזהר לערוך את מאזנו הסופי של הדור השני, דור בני הארץ, בני ה“אבות המייסדים” – של אנשי העליה השניה והשלישית. על הרקע של מלחמת שבעה הימים לשלטון ב“צקלג” – שם שניתן בטעות ל“גבעה 244” – מוּארים נערים אלה במערכת התיחסותם הכוללת: לעצמם, לקולקטיב ההכשרתי בו הם חיים, לחברותיהם, להוריהם, למוריהם, לנוף, למלחמה, לתרבות ולאידיאולוגיה. מערכת התיחסות כוללת זו חלקיה מוארים מפעם לפעם על־ידי דמות אחרת, אם דרך נאום בויכוח (והנערים הללו אוהבים לדבר, עם כל שאינם יודעים איך לעשות זאת), אם בדרך מונולוג פנימי, אבל מאחר שמידת השוֹני בין הארותיהם של הנערים השונים קטנה ביותר, יכולה הסיבה לכך להיות שיזהר נכשל בנסיונו לעצב דמויות נבדלות זו מזו, או שהוא סבור שמידת השוֹני הממשי בין הדמויות, באשר לבעיות אלו, היא קטנה במידה שאינה מצדיקה נסיונות להבחנה בין הגישות. דומה כי פירוש שני זה הוא הנכון. מידת ההבחנה החיצונית בין הטיפוסים השונים, באשר למראיתם החיצונית, הופעתם, תפקידו הצבאי של כל אחד – מי צריך להיות חבּלן, מי חובש ומי מ“כ, מוצאו הסוציאלי – בן קיבוץ, מושב, מושבה ועיר – ההבחנות בין אלה כה מדויקות, וכמוהן מסגרת מחשבתו של כל גיבור, עד שאין להניח שאך מקרה או כשלון הוא הדמיון – ואי־הזהות – בין התיחסויותיהם היסודיות לשאלות העומדות ברוּם עולמם. אפשר לחשוב שרק סכום חוויותיהם, תחושותיהם ומחשבותיהם המרכזיות של קובי, ברזילי, עמיחי, גידי, נחום ורפי הוא המעלה את התמונה הברורה ביותר של הלך־מחשבתו של הגיבור היזהרי, החוזר ומופיע בהתגלויות והתיחסויות חלקיות עוד מאז “אפרים חוזר לאספסת”, ב”לילה בלי יריות“, “השבוי”, “סיפור חירבת חיזעה” ועד ל”שיירה של חצות“. ב”ימי צקלג" השמיע הגיבור הזה את ה“אני־מאמין” שלו בשלמוּת, בצורה היסודית ביותר והסופית ביותר. מונולוגים שונים וגישות שונות לאותו ענין אינם משנים מן העובדה שההתיחסות היסודית זהה והיא פרי תרבות מוגדרת מאד. לעמיחי מצטיירת נערתו כדמות־מאדונה, לא־ארצית. גידי חולם על אותה נערה עצמה כאילו היא גוף בלבד – “חיק אדום” ומוצא לחלומות ארוטיים, אבל ביסוד הדברים הרי התיחסותם אל הנערה – אי־אפשר לדבר עדיין על “האשה” – היא זהה: זו התיחסות אל אובייקט, מיצוי של חלומות, יצור בלתי־מובן המשמש רק להמחשת מאוויים ויצרים ולא יצור אנושי דומה שניתן להתיחס אליו כשווה אל שווה. באותה צורה יש זהות יסודית בהתיחסות אל דור־ההורים, הרחוק קצת מרוּחם וקצת מלוּגלג, ואל האידיאולוגיה הרשמית. הווריאציות על כל נושא אינן חזרה אלא הדגשת המשותף על חשבון השונה.

כן לא מקרה הוא שכּל גיבוריו של הספר הם בני אותה קבוצת־גיל, בין שמונה־עשרה לעשרים. אין זה משום שבּני קבוצת־גיל זו שונים מאחיהם הגדולים או מאחיהם הקטנים מהם. המשבּר המתואר בספר היה בר־משמעות לבני אותה שכבה סוציאלית, בין אם נולדו במקרה לא ב־1928–30, כמו גיבורי הספר, אלא ב־1923–8, אף כי צדק יזהר בכך שבחר קבוצת־גיל זו דווקה, היות ורק מעטים היו בני אותה שכבה סוציאלית ותרבותית שנולדו לפני שנים אלו, ואילו בין ילידי התקופה המאוחרת יותר – אלה שבּגרו אחרי המלחמה – קטן, יחסית, חלקם של בני אותה שכבה של “ארץ־ישראל העובדת”, שנתחנכו באותה תרבות וממילא הגיעו לאותה פרובלמטיקה ולאותו משבר. אם המפקדים היו בנים לאותה שכבה הרי שבּעיות אלו לא פסחו גם עליהם, ועמדתם הקונפורמיסטית של מפקדים – כגון זאב’יק – לבּעיה האידיאולוגית נשמעת יותר כנאום־מטעם וכיצירת אידיאולוגיה מכוח תפקיד. אחריותו של המפקד הצבאי משתפכת לשאר תחומים ויוצרת השקפה כוללת של משמעת ואחריות, השקפה שיזהר מזלזלה עלינו כשהוא מזכיר שכּל נאומו של זאב’יק על החובה להיות במקום בו הוּצבת נישא בהזדמנות שזאב’יק בורח ממחלקתו־הוא – המורכבת אנשי גח“ל ו”טיפוסים יבשים" – מתוך געגועים אל אנשים המדברים בלשונו־הוא. יזהר מוסיף ומוכיח שהבּעיה אינה רק של הטוראים שנתבגרו במלחמה, כשהוא מעמיד כיריבו העיקרי של זאב’יק דוקה מפקד אחר – את יאקוש המ“כ. אם רוב הגיבורים הם בין הגילים שמונה־עשרה לעשרים הרי הסיבה הפסיכולוגית, ולא הדמוגרפית־המקרית, היא שבּגיל זה עומדת הבעייתיוּת של המשבּר בכל חומרתה. עדיין לא נמצאו הדרכים להדחקת הבּעיות הנראות בגיל זה חמורות ביותר אל מתחת לפני־השטח של המגע היומיומי. מכאן ההתלהבות והנכונות ל”שיחות נפשיות", שהן חלק בלתי־נפרד מרקמת הסיפור הנגולה לפני הקורא, כמו שהן חלק מחיפוש־הדרך הנבוך של בני גיל זה.

הנסיון לתת בספר סיכּום של דור חייבה את הסופר גם להינתק מן הטכניקה של הרומן המסורתי. לא עוד התפתחות נפשית של גיבור אגב השתלשלות העלילה אלא הפיכת כל החומר כולו ל“סיפור”. הדמויות האנושיות אינן משתנות משך שבעת ימי הקרב על צקלג. אין הן עומדות בפני הכרעה בין שתי מערכות ערכיות, אלא כשם שנכנסו לקרבות כך יצאו מהם. מעשי הגבורה והפחדנות שנעשו ביום האחרון היו יכולים להיעשות באותה מידה ביום הראשון. הנסיגה הראשונה מן המשלט לא היתה מחויבת מציאות פסיכולוגית כלשהי אלא תוצאה של מחסור בתחמושת, והוא הדין בנצחון ביום השביעי. רק רמז מעיד על כך שהיו מי ש“נשברו” אי־פעם, עובר לתחילת מעשה צקלג; וכן שבּימי העמק וימי הגליל, שקדמו לימים אלה, היו פני הדברים אחרים. אבל כיום כולם ותיקי קרבות – “אולי שלושים” – ואין שוני מהותי בין קרב לקרב. הוויתור על ממד הזמן כמכשיר לתיאור התפתחות נפשית, שהוא אפייני ליזהר בכל יצירתו, נראה בספר זה מוקשה במיוחד, דווקה משום שבּניגוד לספרים אחרים משלו מתחוללת במשך שבעת הימים עלילה חיצונית שהיא רבת־משמעות ביותר, הן מבחינה תיאורית הן מבחינת גורלותיהם של גיבורי הספר. אלא שנוסף על הנטיה היזהרית להעמיד שמש־בגבעון־דום כדי לתאר את הדברים בשלוה אפּית ובאריכוּת, נראה שבמקרה זה יש כאן סיבה מהותית יותר שאינה תלויה במחבּר אלא בנושאו. הגיבור הקולקטיבי של יזהר הוא גיבור החסר כוח־הכרעה אידיאי, שמעולם לא עמד בפני בעיה ערכית מוגדרת ומעולם לא קבע כלפיה עמדה חד־משמעית; בו לא באו לידי התנגשות מערכות חלקיות וממנו לא נדרש להכריע ביניהן. הפּציפיזם המשונה שמגלים בעצמם הלוחמים באמצעיתה של הפגזה אינו אלא הלך־רוח של רצון לברוח מזוועת הרגע ולא תולדה של אידיאה ברורה. ומכּאן ההססנות המידית וההסתייגות הבאה לאחר כל הכרזה הומניסטית רמה. לאחר “…זה הוא הרשע, זה הרוע, שורש כל רע ואיום ונורא שעצם היוֹת הדבר כה פשוט ורגיל – מבהיל שחדלים לראות שאין פה כלום פשוט כלל, אלא עיקום מעוקם להחריד, ונפשע ואיום, ושאם נכון הדבר כי אמנם יש רעיון נעלה שלמענו כדאי ויפה להקריב את החיים – הרי מיד חובה להחליט: אם שקר הוא הרעיון ואינו נעלה, או שהחיים שקר הם ואינם כדאיים” (ע' 1020) – בא מיד צידוק הדין: “גידוף! גידוף! מה יוצא מזה? לאן זה הולך? רק כשכּל אדם ואדם, כשכּל בני־האדם, כשכּל עם ועם, כשכּל העמים יקומו ויגידו קול אחד וברגע אחד – אין עוד מלחמה, לא תהא עוד מלחמה. אדם אחד ועם אחד – לא יועילו. רק ייטרפו בלא מלחמה. ומוטל עליהם להשמיד את הטורף ולהרתיע כל טורף אפשרי, שכּן אחרת…” (ע' 1022). בנפשו של הגיבור הקולקטיבי של יזהר שוכנות זו בצד זו תכונות שונות, מורשות תרבותיות סותרות וקטעי השקפות־עולם שונות שאינן מניחות לו אלא את המעשה החדמשמעי הברור, שאינו תולדה של מחשבה, של השקפת־עולם כלשהי, אלא תוצאה של צווים שטעמיהם נעלמו ממנו ושל גאוה גברית, תביעת האדם מעצמו, מתוך הפחד לאבּד את הערכתה של קבוצת רעיך. דומה שפרט לשיחרורו של השבוי, בסיפור בשם זה, לא עשה עד כה אף גיבור ספרותי ישראלי אחד מעשה הכרעה בעל־משמעות מבּחינה אידיאית.

חוסר השקפת־העולם המדריכה הוא ההופך את גיבורו של יזהר, כמו כמעט כל גיבור אחר בספרות הישראלית הצעירה, לאדם שהוא נטול תרבות כשם שהוא נטול כוח־הכרעה. את עיקר האשמה על חוסר התרבות והאידיאה שהביאו לידי כך תולה יזהר במחנכים. “צקלון קטן היה למורינו ובו כל מיני דברים מלוקטים מפה ומשם, לעבר ולעתיד, לשמאל ולימין. אכן ידינו שלנו מושיעות לנו, אבל הדם חסר דשנים. לא יניקה לנו מן העם (איפה העם? בעפולה?) ולא מן השדות (עדיין נבראים והולכים), אלא תרבות מחוכּמת, מתוחבּלת, נחפזת לפתור, או לחמוק, טלאים ובלאים, אמצאות של מחנכים ממה שהעלה המזלג… תמיד היינו כמין תולדת פשרה מחוכמת, שוגג עם אזלת־יד, השלמה שבּדלית־ברירה, עם רצון טוב ומשתדל מאד, ונמלץ מאד, ושאפתני יותר מכל. אחד ביקש בנו את נמרוד גבור־ציד ואת ישמעאל ואת עשיו, את יואב ואת אבנר, ואחד ביקש בנו את סבו, את הגאון רבי אליהו, ואת מאור פניו של רבי נחמן מבּרסלב… כלום פלא הוא שקוסמים לנו בבת־אחת כל ההפכים? גם בדואים, סוסות, טקסי קפה, כירכורי דבּקה, טוהא־טוהא, ילל ילל (שרשים שלנו בוכים), ימי השומר, אלכסנדר זייד, מדבר יהודה והמכתשים, ימי גדעון ושמעון בר־גיורא, יפתח שופט ישראל, ימי שפוט השופטים ואין מלך בישראל, ועם זה, ובו בסדר, כדורגל וכדורעף ואופנוע וריטה הייוארט וגרי קופר, ומנועי הדיזל, והאלקטרו־מגנט, והעצמה הנהדרת בת עשרות כוחות־סוס שניתנת בדוושותיה ובמנופיה לשתי ידיך ולשתי רגליך, פניך סתומי משקפיים, שליט אלמוני ותוקפני, מנגנון משובח העושה אותך שליט על המרחקים, על הכובד, ועל הזמן, ורובים ומוקשים והרפתקאות סכנה וניהוג לעלילות גבורה”.

חוסר תרבות, וחוסר הכוח להכרעה אידיאית ומוסרית, הבא כתוצאה ממנו, הוא הגורם העיקרי במאזן הסופי. רק במסגרת זו ניתן לדבּר על משמעות אקסיסטנציאלית בספר. עמידתו של הזמן, אותה דקה ארוכה כנצח בין שבע־ועשרים ולשבע־ועשרים־ואחת – בשעה שהפּגזים רועמים מעליך – אינה אצל יזהר אלא תיאור רב־כוח של האימה הסתומה, חסרת־הישע של אבדן כל נקודת־אחיזה בזמן ובמרחב המתלווה לפחד הראשוני, עם שהפּגזים מתנפצים מעל הגוף הערום וחסר־הישע. הזמן האובייקטיבי השוטף מחוץ לחוויותיהם של הגיבורים מעמיד לפניהם מדי פעם חוויה חדשה, תחושה חדשה או מחשבה חדשה, אבל מאחר שאין הגיבורים עצמם משתנים עם זמן זה הרי שהוא מאבד את חשיבותו העקרונית ובמרכז הספר נשאר לא הזמן הסובייקטיבי אלא התנכּחותו של האדם עם עולמו על רקע זמן דומם. הצילום תופס את נושאו ברגע מסוים; מכאן והלאה אין תהליכי הפיתוח וההגדלה אלא תהליכים טכניים, אשר אין כל חשיבות מהותית לארכם – שעה או שבוע.

כאמור, הנטיה להעביר את מרכז־הכובד ביצירה – מן ההכרעה המתבטאת בפעולה ומן השינוי החל בגיבור אל המונולוג הפנימי – איננה חדשה אצל יזהר; אבל רק בספר זה בא אין־האונים המוסרי, שהוא הסיבה לכך, על ביטויו המלא. אם היה צורך בכך, הרי שבספר זה ניתנה ההוכחה הסופית לשברונה של תרבות “ארץ־ישראל העובדת”. משבר הקומוניקציה הגמור בין דור־ההורים לדור־הבנים, המתלווה – לדעת יזהר – הסתאבות תרבותית מסוימת של דור־ההורים עצמו, מונע כל אפשרות להמשכיוּת אידיאית בפעילות החברתית היומיומית. מכאן צמיחתם של ה“צמחים הסגטיליים” ומכאן החזות הקשה לגבי עתידם. במערכת דמיונותיהם על דמות העתיד משמשים זה בצד זה ריאליזם מריר, גישה קוֹהלתית של “מה שהיה הוא שיהיה” וחוסר תקוה לאפשרות של שינוי מן העבר הדל אל עתיד טוב יותר. חוסר־האמונה בכוחו של הבית הקולקטיבי או של בית ההורים הפרטי מוליך דרך־כלל להסתגרות בעולם פרטי ובמעשה פרטי שעיקרו הנאה, ואין הבדל בדבר אם זו הנאה מבּעלוּת על מכונית משא רבת־כוח או הנאת שמיעה ונגינה של בטהובן או בראמס. במערכת דמיונות זו ניהנה יזהר מיתרון ה“בדיעבד”, אף שהתהליכים היו צפויים גם אז, לפני עשר שנים.

מקום מיוחד תופסת בדמיונות אלה הנערה. אצל כל הגיבורים משמשת הנערה – החיה או הדמיונית – ניגוד מוחלט לחייהם ברגע זה. היא הנקיון, השלוה, היציבות, הבטחון והשקט. בכל המקרים יוצאת הנערה מידי פשוטה האנושי והופכת סמל, שפרט להיותו סמל הריהו סתום כשלעצמו ואינו ניתן להבנה, בין שהוא נערץ ובין שהוא מבוּזה. צורת התיחסות זו אפיינית לא רק ליזהר אלא לכל הספרות הצעירה, שלא ניסתה או לא הצליחה לעצב את דמותה של הנערה – אחותו או חברתו של בן־הארץ, שהוא־הוא הנושא המרכזי לספרות זו. ודאי שהסיבה לכך היא גם בסופרים וגם במיעוט האפייני שבּנערה בהשוואה לנער, שהרי היא מוגדרת פחות, ואין צורך בגירודים מרובּים כדי שמתחת לקליפות הסגנון תופיע הבת לאמה, שכּל חזונה הוא שולחן וארבעה כסאות של חדר. העובדה החשובה היא שצורת ההתיחסות אל הנערה היא אחד הביטויים הברורים והמסוכנים של חוסר־ההבנה היסודי בו ניגש הנער אל עולמו, חוסר־הבנה המביא לידי חוסר־יכולת לחיות בשלום עם עולם זה, ומכאן – לפעלתנות חיצונית־ביצועית או לבריחה.

היחס אל האידיאולוגיה הרשמית אף הוא דומה. היסודות התרבותיים עליהם היא נוצרה נשארו זרים לאלה שקיבּלו עליהם את צווי הבּיצוע שלה. ההורים – נושאי האידיאולוגיה ומבצעיה הראשונים – נשארו מהעבר השני של המתרס התרבותי, וביחס אליהם נותרו רק אי־הבנה מהותית ויחס דו־ערכּי של הערכה וזילזול. בהקשר זה אין טעם לדבר על מרד בדמות האב. אחת מן התופעות הקובעות ביותר, שהביאו את הנערים הללו אל “צקלג” – לקו־החזית הראשון של עם־ישראל – היא שהדור השני לא מרד בהוריו. ההורים היו זרים להם, לא הבינום, אבל הבנים דומה שמעולם לא מרדו בהם, לא בלא־יודעים וּודאי לא ביודעים. לא שללו אותם, אלא פשוט לא חיו אותם. תהום זו בתרבות, שאינה מוצאת את ביטויה בניגוד מעשי, היא הגורם המשתק יותר מכל גורם אחר והמונע את הפיכתו של הדור השני לגורם עצמאי, הממשיך או משנה את דרכי המחשבה והפעולה של “האבות המייסדים”.

ב“ימי צקלג” הציג יזהר את בעית הדור השני בצורה שלמה וברורה ביותר. אין טעם לבוא אליו בטענות על שאין הוא נותן פתרונות שאינם בנמצא. דומה שספר גדול זה בא לחתום פרשה בספרות העברית ובמחשבתו של דור. התקופה בה עסקה הספרות בחשבון־הנפש הגדול תמה. אחרי “ימי צקלג” אין עוד מה לומר לגבי הצגת השאלה. במאזן אכזרי זה – ואין כאן שום ענין של נרקיזם – שקל יזהר את הדור ומצא מה כוחו, מה מגבּלותיו ומה סיבות מגבּלותיו. בימי תש“ח–תש”ט די היה במעלות כדי לענות על השאלות של אז – ההתקפה המצרית נהדפה וצקלג נשארה בידי מגיניה־כובשיה. יום לאחר גמר המלחמה נדרשו ממגיני צקלג לשעבר תכונות אחרות כדי שיוכלו להוסיף ולעמוד בקו הראשון. משום מגבלותיהם לא יכלו להיענות לדרישות החדשות, ולפיכך הוסטו לקרן־זווית ומאז ועד היום הם חיים את חייהם כפרטים. החברה הישראלית זקוקה לכוח־אדם זה לפתרון בעיותיה החדשות, ואילו גידי, רפי, עמיחי וברזילי אינם מופיעים עוד כגורמים במשחק־הכוחות החברתי והתרבותי המתנהל כיום במדינה. דור הפלמ“ח לא יצר את הרומן שלו משום שלא היה לו הגיבור שלו, ומשום כך הפך “ימי צקלג” מאזן תחת שיהיה הנחיה לדרך. את הבעיה התרבותית והחברתית של שנת תשי”ט אי־אפשר לפתור מתוך הסתמכות על ערכי שנת תש“ט ומחשבותיה, מה־גם שריקנותם ושטחיותם הוצגה בצורה כה ברורה וחותכת. ב”ימי צקלג" הוביל יזהר לקבורות את מיטב געגועיו הערטילאיים של דור. מעתה דומה ששׂוּמה עליו, ועלינו, לבדוק בדיקה קרה את המטען הרוחני והמוסרי שנשאר אחרי כור־המצרף של המלחמה ואחרי עשר שנים של שיגרה שבעת־רצון. רק מחשבה חדשה, שתניח אחריה את החולשות של דור הפלמ"ח, תוכל לתת כיוון, ואולי פתרון, לחברה הנבנית כאן. עם המחשבה החדשה, ומאבקיה, יכול לצמוח – כתופעת לוואי – גם הגיבור של הרומן הישראלי שאין תהום פעורה בין הלכי־רוחו למעשיו, בין דיבּורו להרהוריו.

בינתיים והנה בידינו ספר מופלא, גדול מכל מה שנכתב בפרוזה העברית מזה שנים רבות. ספר שאפשר ואף הוא עצמו ישמש נדבך לבניינה של תרבות חדשה; תרבות אשר עם שתהיה יורשת חוקית תהיה גם משוחררת מאותן בעיות שבּגללן נעשו ימיה ולילותיה של צקלג עצובים כל־כך.

מוֹדֵד בֶּהָרִים דָּרַךְ

וַיָּבוֹא אָדוֹן לָאָרֶץ,

רִשְׁמוֹת הַנְדָּסָה צוֹפַן הַקְּרָב,

אוֹתוֹת יָתֵד וְדֶגֶל עוֹשִׂים לוֹ מִלְחָמָה.

הַר בְּהַר נִפְגָּשׁ וַיַּרְא

וַיַּךְ אָדוֹן בְּחֹמֶשׁ הַר,

סוּסֵי מָצוֹק מוּלֵהוּ רָמוּ

זָעוּ לְבִיאֵי סְלָעִים,

רוּחַ פִּיהוּ צָרְרָה

בִּמְרוֹר תָּגָר וַחֲרֵרָה,

רָצוֹא וְקָפוֹץ אֵשׂ בַּקּוֹצִים

כְּשׁוּעֲלֵי אֶשְׁתָּאוֹל לְפָנָיו רָצִים.

אֵרַרוֹ תַן מִמְּעָרָה

וְנָכוֹש נָחָשׁ

חָרוּל וַחֲצָצִים נָשְׁכוּ פְּעָמָיו

בַּחֲמַת מָוֶת וְיָחְמָת.

כָּל הָאָרֶץ עֵינַיִם לְאָכְלוֹ

שׁוּר בָּאָדוֹן בֶּהָרִים דָּרַךְ

שׁוּר בְּמוֹדֵד הָאָרֶץ.

שִׁגְלוֹנוֹת עָפָר הֲרוֹת זִמָּה

כָּרְעוּ לָאָדוֹן חֲרוּפוֹת הֲמוֹן אָבְנַיִם

וְכַהֲמוֹן מַיִם חוֹרְשׁוֹת שֵׂעָר.

הִגִּיעוּ גְבָעוֹת נִיחוֹחוֹת שָׁדַיִם

בָּאוּ בֶּטֶן לָאָדוֹן.

וַיַבֵּט מוֹדֵד לְלֹא חָת

וַיִּנְחַת

צְלֵפַת פַּרְגּוֹל בְּגֵו הָאָרֶץ

תֵּת בִּבְשָׂרָהּ אוֹת־כְּוִי־צְמִיתָה!

יְתֵדוֹ חָלְפָה מָחֲצָה

יְרִי נָעֳצוֹ שָׁגוֹל רַחֲמֵי אֶרֶץ

בָּעֹל יְחוּמָת לַיּוֹרֶה.

מוֹדֵד בֶּהָרִים דָּרַךְ

סֹל יָסֹל מְסִלָּה

שֶׁמֶשׁ מָשְׁחָה לְרֹאשׁ אָדוֹן

הוֹד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

מזמרת הארץ

בעריכת

אהרן אמיר

אמנות

בעריכת

אהרן אמיר