שעה מאוחרת בערב בעתיד.

מאורתו של קראפּ.

במרכז, מלפנים, שולחן קטן, ששתי מגירותיו פתוחות כלפי הקהל.

יושב אל השולחן, ניבט נכחו, כלומר – מעבר למגירות, זקן נלאֶה־למראֶה:

קראפּּ.

מכנסיים צרות שחורות־דהויות, קצרות מכפי מידתו. חזיה שחורה־דהויה חסרת־שרוולים, ארבעה כיסים מרווחים. שעון־כסף כבד עם שרשרת, כתונת לבנה ומזוהמת פתוחה בצווארה, בלי צווארון. זוג מפתיע של מגפיים לבנים מלוכלכים, מספר 45 לפחות, צרים ומחודדים מאד.

פנים לבנים. אף סמוק. שער־שיבה פרוע. בלתי־מגולח.

קצר־רואי עד מאד (אך בלי משקפיים). כבד־שמיעה.

קול סדוק. הטעמה ברורה.

הילוך יגע.

על השולחן מקלטה עם רמקול וכמה קופסות קרטון שבהן סלילים של סרטי־הקלטה.

השולחן והשטח הסמוך אליו – באור לבן עז. פרט לכך הבימה שרויה בחשיכה.

קראפּּ שרוי רגע בלי נוע, מוציא מגרונו אנחה רכה, מציץ בשעונו, מפשפש בכיסיו, מוציא מעטפה, מחזירה, מפשפש, מוציא צרור קטן של מפתחות, מגביהו אל עיניו, בוחר מפתח, קם וניגש אל השולחן. נעצר, פותח את המגירה הראשונה, מציץ לתוכה, ממשמש בתוכה, מעלה סליל של סרט־הקלטה, מציץ בו, מחזירו, נועל את המגירה, פותח את המגירה השניה, מציץ לתוכה, ממשמש בתוכה, מוציא בננה גדולה, מציץ בה, סוגר ונועל את המגירה, מחזיר את המפתחות לכיסו. הוא נסוב, ניגש אל קצה הבימה, נעצר, מלטף את הבּננה, מקלפה, שומט את הקליפה לרגליו, נותן את קצה הבננה בפיו ונשאר עומד בלי נוע, ניבט בוהה נכחו. לבסוף הוא קוטם את הקצה, נפנה הצדה ומתחיל להלך אנה ואנה בשולי הבימה, באור, כלומר – לא יותר מארבע או חמש פסיעות לכל צד, בעודו אוכל את הבננה כשהוא תפוס־הרהורים. הוא דורך על הקליפה, מתחלק, נופל כמעט, מזדקף, רוכן ומציץ בקליפה וסופו מסלקה ברגלו, בעודו רכוּן, אל מעבר לקצה הבימה. הוא חוזר להילוכו, גומר את הבּננה, שב אל השולחן, מתישב, נשאר רגע בלי נוע, מוציא אנחה רכה מגרונו, מעלה את המפתחות מכיסו, מגבּיהם אל עיניו, בוחר מפתח, קם וניגש אל השולחן, פותח את המגירה השניה, מוציא בננה גדולה שניה, מציץ בה, נועל את המגירה, מחזיר את המפתחות לכיסו, נסוב וצועד אל קצה הבימה, נעצר, מלטף את הבננה, מקלפה, משליך את הקליפה למטה, מן הבימה והלאה, נותן את קצה הבּננה בפיו ונשאר עומד בלי נוע, כשהוא ניבט בוהה נכחו. לבסוף עולה רעיון בדעתו, הוא נותן את הבּננה בכיס חזייתו, כשחודה בוצץ מתוכו, ומהרה ככל אשר יוכל הוא חוזר אל חשכּת ירכתי הבימה. עשר שניות. צליל רם של חילוץ פקק. חמש־עשרה שניות. הוא חוזר אל תוך האור, נושא עמו דפתר ישן, ומתישב אל השולחן. מניח את הדפתר על השולחן, מוחה פיו, מקנח ידיו בחזייתו, סוֹפקן יחד בזריזות ושף אותן זו בזו.

קראפּ: (במרץ) אה! (הוא רוכן על הדפתר, מדפדף, מוצא את המקום המבוקש, קורא). קופסה… שלללוש… סליל… חמישה. (הוא זוקף ראשו ולוטש עיניו בהנאה). סליל! (שתיקה) סליייל! (חיוך של אושר. שתיקה. הוא רוכן על השולחן, מתחיל להציץ ולחטט בקופסות). קופסה… שלוווש… שלוווש… ארבע… שתים… (בפתיעה) תשע! אלוהים אדירים!… שבע… אה! בכור־שטן שכמותו! (נוטל את הקופסה, מציץ בה). קופסה שלוווש. (מניחה על השולחן, פותח אותה ומציץ בסלילים שבתוכה). סליל… (מציץ בדפתר)… חמישה. (הוא מציץ בסלילים). חמישה… חמישה… אה! בן־בליעל שכּמותו! (מוציא סליל, מציץ בו). סליל חמישה. (מניחו על השולחן, סוגר את הקופסה שלוש, חוזר ומניחה עם היתר, נוטל את הסליל). קופסה שלוווש, סליל חמישה. (הוא רוכן על המכונה, תולה עיניו בהנאה). סליייל! (חיוך של אושר. שתיקה. הוא רוכן, מרכיב את הסליל על המכונה, שף את ידיו). אה! (מציץ בדפתר, קורא את הרשוּם בתחתית העמוד). סוף־סוף באה אמא אל המנוחה… המ… הכדור השחור… (זוקף ראשו, ניבט בוהה נכחו. משתאה). כדור שחור?… (מציץ שוב בדפתר, קורא). האחות השחורה… (זוקף ראשו, מהרהר, מציץ שוב בדפתר. קורא). שיפור קל במצב המעיים… המ… ראוי־להיזכר… מה? (מציץ ביתר תשומת־לב). שוויון־היום־והלילה, שוויון־היום־והלילה הראוי־להיזכר. (זוקף ראשו, ניבט בוהה נכחו. משתאה). שוויון־יום־ולילה ראוי־להיזכר?… (שתיקה. הוא מושך בכתפיו, מציץ שוב בדפתר, קורא). שלום ל – (הוא הופך את הדף) – אהבה.

הוא זוקף ראשו, שוקע בהרהורים. רוכן על המכונה, מפעילה וחוזר לעמידת־קשב, רכון נכחו, מרפקיו על השולחן, ידו מטה את אזנו כאפרכסת אל המכונה, פניו נכחו.

אביגדור אריכא: סמואל בקט

הסרט: (קול חזק, מתיהר למדי, וניכר בו שהוא קולו של קראפּּ קודם זמן רב). בן שלושים־ותשע היום, חסון – (הוא מתישב ביתר נוחוּת ובתוך כך הוא מפיל את אחת הקופסות מן השולחן, מגדף, עוצר במכונה, גורף את הקופסות והדפתר בחימה ארצה, מסובב את הסרט ומחזירו אל ראשיתו, מפעיל שוב, חוזר למצבו הקודם). בן שלושים־ותשע היום, חסון כאלון, להוציא את חולשתי הישנה, ומבּחינה רוחנית יש לי עכשיו מלוא היסוד לחשוד שאני ב… (מהסס)… שיאו של הגל – או בקירוב כך. כמו בשנים האחרונות חגגתי את היום הנורא בשקט בבית־היין. שום נפש חיה. בעיניים עצומות ישבתי אל האח והפרדתי את התבן מן הבּר. קשקשתי כמה שורות על גבי מעטפה. טוב לחזור למאוּרה, ללבוש את הסחבות הישנות. עתה זה אכלתי צר לי לומר שלוש בננות ורק בקושי התאפקתי מרביעית. אסון לאיש במצבי. (בנמרץ). חדל! (שתיקה). האור החדש מעל שולחני הוא שינוי גדול לטובה. בתוך כל החושך הזה מסביבי אני מרגיש את עצמי בודד פחות. (שתיקה). במובן ידוע. (שתיקה). אני אוהב לקום ולהתהלך בו, יותר מאשר לחזור הנה אל… (מהסס)… עצמי. (שתיקה). אל קראפּ.

שתיקה.

הבּר. מעניין עכשיו למה אני מתכוון בזאת, אני מתכוון… (מהסס)… מסתבר שאני מתכוון לדברים שכדאי שיתקיימו אחרי שישקע כל העפר – אחרי שישקע כל עפרי. אני עוצם את עיני ומנסה לתארם לעצמי.

שתיקה. קראפּּ עוצם את עיניו כהוא־זה.

שקט בלתי־רגיל הערב, אני כורה אוזן ואינני שומע קול. תמיד מיס מקגלוֹם הזקנה שרה בשעה זו. אך לא הלילה. שירי נעוריה, היא אומרת. קשה לשער שהיתה נערה. אבל אשה נפלאה. מקוֹנֶכט, מן־הסתם. (שתיקה). האם אשיר אני כשאהיה בגילה, אם אהיה בכלל? לא. (שתיקה). האם שרתי בנערותי? לא. (שתיקה). האם שרתי אי־פעם? לא.

שתיקה.

סתם הקשבתי לשנה שעברה ובטלה, קטעים מקריים מפה ומשם. לא בדקתי בספר, אבל ודאי עברו מאז עשר או שתים־עשרה שנה לפחות. נדמה לי שבּזמן ההוא עדיין הייתי חי לי לפרקים עם ביאנקה ברחוב קֵדָר. סוף־סוף גמרנו, תודה לאל! עסק אבוּד. (שתיקה). לא הרבה כתוּב עליה, חוץ מדברי שבח לעיניה, חמים מאד. פתאום ראיתי אותן שוב. (שתיקה). אין כדוגמתן! (שתיקה). טוב, מה… (שתיקה). החיטוטים האלה בנושנות הם מאוסים, אבל לעתים קרובות אני מוצא שהם – (קראפּּ עוצר, שוקע בהרהורים, מפעיל שוב) מועילים לפני שפותחים בעוד… (מהסס)… סקירה אחורנית. קשה להאמין שאי־פעם הייתי מין סייח שכזה. הקול! ריבונו של עולם! והשאיפות (צחוק קטוע שקראפּּ מצטרף אליו). וההחלטות! (צחוק קטוע שקראפּ מצטרף אליו). בפרט, למעט בשתיה. (צחוק קטוע של קראפּ לבדו). סטטיסטיקה. אלף־ושבע־מאות שעות, מתוך שמונת־אלפים שקדמו להן, יצאו בבתי־מרזח בלבד. יותר מ־20%, נאמר, 40% מכל החיים שבּהקיץ. (שתיקה). תכניות ל… (מהסס)… חיי־מין בולעניים פחות. המחלה האחרונה של אביו. ביקוש האושר הכושל. הפורקן שאין להשיגו. מלעיג על נעוריו, כלשונו, ומודה לאלוהים שתמו ואינם. (שתיקה). יש כאן איזה צליל מזויף. צל האוֹפוּס… מאגנוּם. מסתיים ב – (צחוק מקוטע) יללה אל ההשגחה העליונה. (צחוק ממושך שקראפּ מצטרף אליו). מה נשאר מכל המסכּנוּת הזאת? בחורה במעיל ירוק מרופט, על רציף של תחנת־רכבת? לא?

שתיקה.

כשאני מביט – (קראפּּ עוצר, שוקע בהרהורים, מציץ בשעונו, קם ופונה אל החשיכה בירכתי הבימה. עשר שניות, קול פקק שנחלץ. עשר שניות. קול פקק שני. עשר שניות, קול פקק שלישי. עשר שניות. פרץ קצר של זמר מרעיד).

קראפּ: (שר).

גל שיעולים. הוא חוזר אל האור, מתישב, מוחה פיו. מפעיל, חוזר למצב של קשב.

הסרט: – לאחור על השנה שנגמרה, הבטה שאני מקווה שאולי יש בה ממעוף העין־משכּבר לעתיד־לבוא, רואה אני כמובן את הבית על התעלה שבו היתה אמא שוכבת וגוססת, בשלהי הסתיו, אחרי אלמוֹן ממושך. (קראפּּ ניתר ממקומו) וה– (קראפּּ עוצר, מסובב את הסרט לאחור מעט, מטה אזנו סמוך יותר אל המכונה, חוזר ומפעיל) – וגוססת, בשלהי הסתיו, אחרי אלמון ממושך, ואת –

קראפּּ עוצר, זוקף ראשו, ניבּט בוהה נכחו. שפתיו נעות והוגות את ההברות “אלמון”. אין קול. הוא קם, פונה אל החשיכה שבירכתי הבימה, חוזר ועמו מילון עצום, מתישב, מניחו על השולחן ומדפדף בו עד שהוא מוצא את המלה.

קראפּ: (קורא מתוך המילון). מצב – או מעמד – של איש – או אשה – השרויים, או עומדים, באלמנוּתם. viduitas. (נושא עיניו. משתאה). שרויים – או עומדים?… (שתיקה, הוא מציץ שוב במילון. קורא). “ויעש המלך את עצי האלמוּגים”… כן, זה דבר אחר לגמרי… עץ־הסנדל, אלגום, עץ יקר; – חי זעיר שוכן־ים בעל שלד אדום; חרוז לקישוט הצוואר עשוי מעצמות האלמוג… (נושא עיניו. בהנאה). חי זעיר, שוכן־ים!

שתיקה. סוגר את המילון, מפעיל שוב, חוזר למצב של קשב.

הסרט: – הספסל ליד הסכר שממנו יכולתי לראות את חלונה. שם ישבתי, ברוח המקפיאה, מתאווה בלבי שתלך לעולמה. (שתיקה). כמעט אף נפש חיה, רק כמה קבועים, אוֹמנוֹת, פעוטות, זקנים, כלבים. למדתי להכירם היטב מאד – הו, כוונתי לומר, למראה־עין, כמובן! בפרט זוכר אני יפהפיה אחת, שחרחורת צעירה, כולה לובן־ועמילן, חזה שאין כדוגמתו, עם עגלת־ילדים גדולה ושחורה ומחוּפה, דומה ביותר לעגלת־מתים. כל פעם שהייתי מסתכל לעברה היו עיניה נעוצות בי. ובכל־זאת כשערבתי את לבי לדבר אליה – מבּלי שאוּצג לפניה – איימה לקרוא לשוטר. כאילו התנכּלתי אליה! (צחוק). (שתיקה). הפרצוף שהיה לה! העיניים! כמו… (מהסס)… אזמרגדים (שתיקה). אה כן… (שתיקה). הייתי שם כאשר – (קראפּ עוצר, שוקע בהרהורים, חוזר ומפעיל) – ירד התריס, אחד התריסים הגליליים החומים והמזוהמים הללו, ובמקרה הייתי זורק כדור לכלבלב אחד לבן. ואז נשאתי את עיני, במקרה, וזהו־זה. כך תם הכל ונשלם, סוף־סוף. הוספתי לשבת כמה רגעים, הכדור בידי והכלב מילל אלי ומתרפק עלי. (שתיקה). רגעים. (שתיקה). רגעיה, רגעי. (שתיקה). רגעי הכלב. (שתיקה). לבסוף הושטתי לו והוא תפס את הכדור בפיו, לאט, לאט. כדור־גומי ישן, שחור, קשה ומוצק. (שתיקה). אחוש אותו, בידי, עד יום מותי. (שתיקה). יכול הייתי להשאירו לעצמי. (שתיקה). אבל נתתי אותו לכּלב.

שתיקה.

אה, כן…

מבּחינה רוחנית שנה של עצבוּת עזה ועניוּת מרוּדה, עד אותו לילה ראוי־להיזכר בחודש מרס, בקצה המיזח, ברוח המיללת, הלילה שלא יישכח לעולם, כשראיתי פתאום את כל הדבר כולו. החזון, סוף־סוף. מן־הסתם זהו עיקר מה שיש בפי לספר הערב, ליום שבו תכלה מלאכתי ואולי לא ישאר מקום בזכרוני, אם חם ואם קר, לנס ש… (מהסס)… לאשה שהציתה אותו. הדבר שראיתיו אז פתאום היה זה, שהאמונה שכּל ימי חיי הייתי מוסיף והולך, כלומר – (קראפּּ עוצר בקוצר־רוח, מסובב את הסרט קדימה, חוזר ומפעיל) – סלעי־שחם גדולים הקצף יז באור המגדלור והמַדרוּח מסתובב כמדחף, ברור היה לי סוף־סוף כי האפלה שתמיד עמלתי להדבּירה היא למעשה – (קראפּּ מגדף, עוצר, מסובב את הסרט קדימה, חוזר ומפעיל) – חיבורי הקיים ביותר עד אם אוּתך כנתך ליל וסער באור התבונה ובאש – (קראפּּ מגדף בקול רם יותר, עוצר, מסובב את הסרט קדימה, חוזר ומפעיל שוב) – פני בשדיה וידי עליה. שכבנו בלי נוע. אבל תחתינו נע הכל, והניענו, בלאט, מעלה ומטה, ומצד אל צד.

שתיקה.

אחרי חצות. לא ידעתי מעולם כדומיה הזאת. כמו לו היתה האדמה ריקה מאין יושב.

שתיקה.

כאן אני מסיים –

קראפּ עוצר, מסובב את הסרט לאחור, חוזר ומפעיל.

– במעלה האגם, במוט־החתירה, רחצנו ליד החוף, אחר־כך הפלגנו בנהר ונישאנו לנו. היא שכבה שרועה על לוחות הרצפה, ידיה תחת לראשה ועיניה עצומות. השמש יוקדת, קצת רוח קלה, גלים נעימים. הבחנתי בסרטת על ירכה ושאלתי מניין זאת לה. ליקטה עכּביות, אמרה. אמרתי שוב שאני חושב כי אין תקוה ואין טעם להמשיך, והיא הסכימה, מבלי לפקוח את עיניה. (שתיקה). ביקשתיה שתביט כי ואחרי כמה רגעים – (שתיקה) – אחרי כמה רגעים הביטה בי, אבל העיניים רק סדקים, בגלל זיו השמש. התכופפתי להצל עליהן ונפקחו. (שתיקה. בקול נמוך). הכניסיני. (שתיקה). נישאנו־לנו אל בין קני־הסוף ונתקענו. איך שחו בגניחה לפני החרטום! (שתיקה). שכבתי עליה, פני בשדיה וידי עליה. שכבנו בלי נוע. אבל תחתינו נע הכל, והניענו, בלאט, מעלה ומטה, ומצד אל צד.

שתיקה.

אחרי חצות. לא ידעתי מעולם –

קראפּ מפסיק, שוקע בהרהורים. לבסוף הוא מפשפש בכיסיו, נתקל בבננה, מוציא אותה, מציץ בה, מחזירה, מפשפש, מוציא את המעטפה, מפשפש, מחזיר את המעטפה, מציץ בשעונו, קם ופונה אל החשיכה שבירכתי הבימה. עשר שניות. צליל בקבוק מקיש בכוס, אחר־כך רחש סיפוֹן. עשר שניות. רק בקבוק מקיש בכוס. עשר שניות. הוא חוזר לאור, מתנודד מעט, ניגש אל השולחן, מוציא מפתחות, מגביהם אל עיניו, בוחר מפתח, פותח את המגירה הראשונה, מציץ לתוכה, ממשמש בתוכה, מוציא סרט, מציץ בו, נועל את המגירה, מחזיר את המפתחות לכיסו, הולך ומתישב, מסיר את הסרט מעל המכונה, מניח את הסליל על המילון, מרכיב סליל על המכונה, נוטל מעטפה מכיסו, מעיין במה שכתוב על גבּה, מניחה על השולחן, מהרהר, מפעיל, כח בגרונו ומתחיל להקליט.

קראפּ: עתה־זה הקשבתי לאותו ממזר מטופש שהייתי בעיני לפני שלושים שנה, קשה להאמין שהייתי פעם ירוד כל־כך. תודה לאל שכל זה נגמר בין כה וכה. (שתיקה). העיניים שהיו לה! (מהרהר, תופס שהוא מקליט דממה, עוצר, מהרהר. לבסוף). כל זה, הכל, כל ה – (תופס שהדברים אינם מוקלטים, מפעיל). כל זה, כל מה שעל כדור הדוֹמן הישן הזה, כל האור והחושך והרעים וּמשתאות… (מהסס)… הדורות! (בצעקה). כן! (שתיקה). מספיק! ריבונו־של־עולם! הסח את דעתי מתלמודי! ריבונו־של־עולם! (שתיקה. יגע). כן, אולי היה הצדק אתו. (שתיקה). אולי היה הצדק אתו. (מהרהר, תופס. עוצר. מעיין במעטפה). אוּף! (ממוֹללה ומשליכה. מהרהר. מפעיל). אין מה לומר, אף לא צווחה. מהי שנה עכשיו? הגירה החמוצה והצוֹאה הקשה כברזל. (שתיקה). נהניתי מן המלה סליל. (בהנאה) סליייל! הרגע המאושר ביותר בחצי מיליון האחרונים. (שתיקה). שבעה־עשר טופס נמכרו, מתוכם אחד־עשר במחיר הקרן לספריות של השאלת־חינם מעבר לים. מתחיל להתפרסם. (שתיקה). לירה אחת וששה שילינגים ומשהו, שמונה פנס, כמעט אין ספק. (שתיקה). הצצתי החוצה פעם־פעמיים, בטרם יפיג הקיץ את חומו. ישבתי בגן, רועד. טובע בחלומות ודלוּק חשק שלא להיות עוד. אף נפש חיה. (שתיקה). הזיות אחרונות. (בחימה), לכל הרוחות! (שתיקה). הרתחתי את עיני בקריאת “אֶפי” עוד פעם, דף ליום, שוב בדמעות. (שתיקה). אֶפי… (שתיקה). יכולתי להיות מאושר אתה, שם על חוף הים הבּלטי, והארנים, וגבעות החול. (שתיקה). האם יכולתי? (שתיקה). והיא? (שתיקה). אוּף! (שתיקה). פעם־פעמיים באה פ’אני. רוח־רפאים זקנה וגרוּמה בצורת זונה. לא יכולתי לעשות הרבה, אבל מסתבר שיותר מסתם תקיעה בחור. הפעם האחרונה לא היתה רעה כל־כך. איך אתה מצליח, אמרה, בגילך. אמרתי לה שחסכתי בשבילה כל ימי. (שתיקה). פעם אחת הלכתי לתפילת־ערבית, כמו בזמן שהייתי במכנסיים קצרות. (שתיקה. שר).

(מתנשם). שכבתי לישון ונפלתי מן הדרגש. (שתיקה). לפעמים תוהה הייתי בלילה אם במאמץ אחרון אי־אפשר יהיה – (שתיקה). הה גמוֹר את סבאך עכשיו והיכּנס למיטתך. תמשיך בלהג הזה בבוקר. או שתפסיק כאן. (שתיקה). הפסק כאן. (שתיקה). לשכב על הכרים בחושך – ולתהוֹת. ולהיות שוב בגיא בערב של חג־המולד, לאסוף שם שיחים, אדומי־גרגרים. (שתיקה). להיות שוב על הקרוֹגאן בבוקר של יום־ראשון, באד־הערפל, עם הכּלבּה, לעמוד ולהקשיב לפעמונים. (שתיקה). וכך הלאה. (שתיקה). להיות שוב, להיות שוב. (שתיקה). כל המסכּנוּת הזאת משכּבר. (שתיקה). פעם אחת לא הספיקה לך. (שתיקה). לשכּב עליה.

שתיקה ארוכה. הוא רוכן פתאום על המכונה, עוצר, תולש את הסרט, משליכו, מרכיב אחר, מסובבו קדימה לקטע שבו הוא רוצה, מפעיל, מקשיב כשהוא ניבט נכחו.

הסרט: עכּביות, אמרה. אמרתי שוב שאני חושב כי אין תקוה ואין טעם להמשיך, והיא הסכימה, מבלי לפקוח את עיניה. (שתיקה). ביקשתיה שתביט בי ואחרי כמה רגעים – (שתיקה) – אחרי כמה רגעים הביטה בי… אבל העיניים רק סדקים, בגלל זיו השמש. התכופפתי להצל עליהן ונפקחו. (שתיקה. בקול נמוך). הכניסיני. (שתיקה). נישאנו־לנו אל בין קני־הסוּף ונתקענו. איך שחו בגניחה לפני החרטום! (שתיקה). שכבתי עליה, פני בשדיה וידי עליה. שכבנו בלי נוע. אבל תחתינו נע הכל, והניענו, בלאט, מעלה ומטה, ומצד אל צד.

שתיקה. שפתיו של קראפּּ נעות. אין קול.

אחרי חצות. לא ידעתי מעולם כדומיה הזאת. כמו לוּ היתה האדמה ריקה מאין יושב.

שתיקה.

כאן אני מסיים את הסרט הזה. קופסה – (שתיקה) – שלוש, סליל – (שתיקה) – חמישה. (שתיקה). שנותי הטובות ביותר אולי תמו. השנים שבהן היה סיכּוי של אושר. אבל לא הייתי רוצה להחזירן. לא עכשיו כשהאש מלהטת בתוכי. לא, לא הייתי רוצה להחזירן.

קראפּּ לוטש עיניו נכחו בלי נוע. הסרט סובב ומוסיף בשתיקה.

מסך

כל הזכויות שמורות ל"גרוֹב פרס", ניו־יורק