ילדותי    🔗

נולדתי ב – 12.7.1904, בורשה, בירת פולין. זכור לי שנולדתי ברחוב צֶפלָה–(חמימה) וכעבור חמש שנים עברנו לבית אבי סבי, לרחוב כלוֹדְנָה־קרירה, בקרבת רחוב זִימְנָה־קרה, שם התגורר דודי. זהו הדבר הכי מגוחך בעיר הבירה של הפולנים הגאים, האבירים, שמאות שנים חיו תחת שלטון שלוש המעצמות, גרמניה, רוסיה ואוסטריה שחלקו ביניהן את ממלכת פולין ושלטו בה שלטון בלי מצרים, כאילו היה זה חלק בלתי נפרד מממלכתם.

אולי בגלל המורא של הרוסים, ששילחו ללא רחמים כל צל של מורד ל“טיול” ברגל למרחקי סיביר הרחוקה, שרק חלק מהנשלחים הגיע שמה חי, כשרובם מתו, כי לא עמדו בתלאות הדרך, אולי בגלל פשטנות עממית ואולי בגלל אחוז הרב של אַנַלפַבֶטים נקראו הרחובות בשמות שנלקחו כאילו מרשימת שמות תואר סתם, עם תבלין של קַתוֹליוּת אדוקה, שנבעה מהשתלטות הכמורה על רוב קרקעות המדינה ועל נשמת העם הזה.

כמובן, שפרט לשמות רחובות לזכר ממלכתיות מלשעבר של פולין, כגון רחוב (רחוב “אוֹלִיצָה” בפולנית, מין נקבה) הסנט, יו“ר הפרלמנט – הסיים ומלכותית, נותרו רחובות ע”ש שני המוסיקאים המפורסמים – שוֹפֶן ומוֹניוֹשקוֹ בצרוף השדרה היפה ביותר בעיר, שדרת ירושלים, שבשנות השלושים, עקב נחשול חזק של אנטישמיות, שונה שמו ל – רחוב “השלישי למאי” יום חג החרות הפולני, של שנת 1918, עם תבוסת רוסיה במלחמה העולמית הראשונה. כמובן שלאחר זכר שרידי ממלכתיות לשעבר בא התור של הדת, והשמות – כנסייתית, ככר שלושת הצלבים, הנשמה הקדושה, המהות הקדושה וכו', בנוסף לשמות רחובות ע"ש מסדרים כשל פרנצ’יסקנים, ברנרדינים, בוניפרטים ועוד.

אבל עיקר הרחובות נקרא סתם ככה, כשמות מההפטרה כגון: רֵיקָה, רחבה, צָרָה, גדולה, קטנה, נעימה, ענקית, גבוהה, נמוכה, חלקלקה, קשה, אמיצה, זריזה, נחושתית, ברזלית, זהבית, של זאבים, של עורבים, של עגורים, של שוק, של מסחר, של מסדרונות, ועוד כאלה וכאלה. יש לסיים את הרשימה בשמות רחובות ע"ש נסיכים, כגון זַמוייסקי ופוניאַטובסקי, מאהבה של המלכה הרוסית, קטרינה הגדולה, ושעזר לה בצרוף חלק רב של מולדתו לאימא חורגת – רוסיה.

שמות משפחה פולניים נבעו ממקור דומה, אלא שהפעם משמות עצם רגילים החל ממסמר וגמור במכה טריה. זכורני, ששלושת שחקני כדורגל פולנים מפורסמים שנקראו בשם שלושת ה – K, היו בתרגום לעברית: תרנגול, פקק ושלולית.

אנו, היהודים שהיווינו שליש מאוכלוסיית ורשה, התגוררנו בשכונות יהודיות לרוב, אם כי רבים מקבלני בנין היהודים, בנו בתים רבים בכל השכונות וכך יצא לנו, כלרבים אחרים, להתגורר בסביבה גוייה טהורה, על כל הכרוך בזה. שם חשנו ממש כמיעוט נרדף, שלא העז לצאת לרחוב בלבוש היהודי המסורתי ושסבל משנאת הפולנים המבוגרים ומפגיעת צאצאיהם (השקוצים), שהוציאו את זעמם, תסכוליהם וחוסר אונים שלהם על שכניהם, שהיו כצנינים בעיניהם, ושלא התגוננו כלל נגד בריונות, רצחנות, מכות, קללות, ומבטי זעם ובוז.

אין להכחיש, שהפולנים, תחת כיבוש הרוסי, סבלו סבל רב פיזי ונפשי, בהיותם מעצם אופיים הלאומי – גאים בעברם, אוהבי חרות וקשורים לשפתם ולדתם, השונה מזו של הכובש. המשטרה היתה רוסית בלבד, המוסדות, כבתי משפט ובתי ספר וגם כל היתר היו על טהרת הרוסיפיקציה. הצבא והפקידות כולה רוסית בלבד וכל מוסד פולני ויהודי חייב היה להזדקק לשלטון המושחת והמשוחד והיהיר של אדוניהם, הרוסים (“פונייה” באידיש)

מה שנותר לפולנים כשיקוי לפצעי גאוותם, היתה הלשון, שלימודה אסור היה איסור מוחלט בכל בתי ספר, הכנסיה על כמריה וכמובן שמות הרחובות הפולניים.

השכונה, בה נולדתי, בבית שהיה שייך לאחד מדודַי, היתה יהודית כולה, פרט לשוערים הפולנים, שמתפקידם היה לשמור על נקיון החצר והמדרגות וחלק מהרחוב שמלפני הבית. הנקיון נעשה בעזרת מטאטאים כבדים עשויים זרדים עבים וצנור מים רחב וארוך להשקיית גינה (אם היתה קיימת) החצר וחלק מהרחוב. יש לזכור שכל הבתים היו בנויים בצורה דומה, ז.א. בחזית היה קיים שער ברזל רחב, שסגר על מין מנהרה רחבה (למעבר עגלות סוסים) שהובילה לחצר רחבת ידים ומרובעת, כשבהקפה בניני דירות המשתרעים מארבעה עברי החצר ומכילים לעיתים מאה דירות ויותר. מתפקידו של השוער והכנסתו הצדדית העיקרית היה לאחר שסגר את שער הבית במוקדם בלילה, לפותחו לכל דייר עם צלצול הפעמון, שהיה תלוי ליד דירתו על חוט ברזל עבה שהוליך לאורך המנהרה דרך חור בקיר, לרחוב ושם היה בולט בכעין ידית, שהיה צורך למשכה, כדי להעיר את השוער ואת בני משפחתו. כמובן כל מאמץ שלו והפרעה לשנתו עלתה לדייר המאחר כמה פרוטות המוכנות תמיד בכיסו למטרה זו.

רחבת החצר היתה משמשת לנו, לילדים, כמקום משחקים, הבטוח מפגעי ה“שקוצים”, שהרביצו, בעטו בנו ברחוב וזו רק מסיבה אחת, שהיינו ילדי היהודים, שנואי נפשם, סוג אזרחים נחות, כי סוג א' היו הרוסים, הכובשים, שלהם פחדו הפרחחים הפולנים להתאנות, אלא לקללם בחשאי, בבתיהם, בחירוק שיניים.

הרחוב שלנו הסתיים בקצהו, מצד שמאל, בקסרקטין צבאי רוסי, שבחזיתו טיילו חיילים רוסים במעיליהם הארוכים (שִינֶל – ברוסית, תלבושת כמעט של כל אנשי השררה והמשטרה) שמתחתם החזיקו ככרות לחם שחור עגולים וגדולים, שהיהודים חיבבוהו מאוד ושלחו אותנו הזאטוטים לקנות מהם בפרוטות (לרוב היה גנוב מהמאפיות) שהספיקו למוכריהם למנת י"ש נוספת, תאוות נפשם. פרוסת לחם שחור זה מרוחה בשכבת חמאה עבה, היה המאכל החביב על כולנו, היה לו טעם גן עדן, (אז עדיין לא ידענו מה זה) ונאכל רק כתפנוק שלא בארוחות רגילות, שבשעתן נאכל לחם לבן או חלה מתוקה, שנאפתה בתנור כל בית.

מה שזכור לי מתקופת חיי הראשונה – הוא ה“חדר”. בית מדרש זה בזעיר אנפין לילדי היהודים מגיל שלוש. ה“חדר” היה שייך ליהודי ליטאי בשם קפלן ברחוב סמוך, אוגרודובה – רחוב הגנים, אם כי לא היה בו זכר לצומח מכל סוג שיהיה. הַשָרֵת־הַבֶלְפֶר, – העוזר, – תפקידו העיקרי היה להוליך כל בוקר את ילדי העשירים לחדר ולהחזירם עם תום הלימודים לבתיהם. לא שלא יכולנו להגיע לחדר לבדנו בלווית אחינו הגדולים מאתנו בשנה או שנתיים, אלא מורא השקוצים היה גדול עלינו (בעיקר ילדי השוערים אפילו בשכונה היהודית), ושום “חדר” לא יכול היה להתקיים בלי ה“עוזר”. ה“עוזר” לא היה גברתן, המסוגל להגן עלינו מחמת ותעלולי השקוצים, אלא שהוא שימש הקרבן למכותיהם, בשעה שאנו, הזאטוטים, התפזרנו לכל עבר ונמלטנו על נפשינו הביתה. (כעין, תפקיד העני בספרו של מרק טויין – בן המלך והעני). ה"עוזר של “חדרו” של קפלן (קפליושקה, כפי שכינינו), שמו היה אֵלִי, אֶלֶה באידיש, וקראנו לו בלעג אֶלֶה קַפֵּלֶה. המסור, המלווה והסופג כל המכות והעלבונות במקומנו.

היו ב“חדר” מספר כיתות לזאטוטים ולבני ארבע וחמש, הגדולים. כל הלימוד החל בטקס של “חומש אוֹנהֵייבֶן” – “התחלת החומש”, טקס, שהכניס אותנו, הקטנים לעולמה של תורה ועד כמה שזכור לי, היה האב עוטף בטליתו את הבן, בן השלש, ומביאו בחגייות לאוהלה של תורה – ה“חדר”. הלימוד שם היה בשיטת תרגום לשון, מעברית לאיידיש, כגון: וימות– איז געשטארבן, משה –בן מוישה, בן־זון, מאה – הונדרט, ועשרים – צוואננציק, שנה – יאהר. כמובן, בני ארבע היו כבר לומדים גמרא עם תוספות (תויתע־פיס – רגלים מתות – באידיש), ממנה פחדנו פחד מוות. ובכיתה הגבוהה של בני חמש, לימד מורה, גבר גבוה, לבוש אירופית קרוא וכתוב באידיש ופולנית, למרות ששפה זו היתה אסורה בלימוד וזה היה כעין מס שפתים לאזרחותנו הפולנית.

שיטת העונשין לבלתי מקשיבים היתה שונה בכל כיתה וכיתה. בשתי הראשונות למדנו מיהודים לבושים בגדים מסורתיים, מזוקנים, בעלי פאות ומגבעת יהודית עם מצחיה, שפנינו אליהם כאל רֶבְּבֶה – רַבי, מין מלמדים, שתורתם הדלה שגורה על פיהם ושמשכורתם הדלה לא השביעה את רצונם ואת קיבתם והם שפכו עלינו את זעמם בכל מיני צורות. חיוך לא האיר את פניהם לעולם וחיבה מיוחדת לתלמידיהם לא היתה קיימת כלל. העונש שלנו, הזאטוטים, עבור שכחה, אי־הקשבה, או שקיעה בחלומות – היתה מריטת האוזנים ומכה יבשה מתחת לסנטר, שעשויה היתה להעיר אפילו מת ממצבו. למרות הרעש הרב של “חזרה” על הנלמד מפיות רבות של תלמידים שרצו להדגיש את בקיאותם ועוד יותר את עירנותם, מי בגיל זה אינו מתעייף מצורת לימוד זה ונופל לתנומה קלה, שגרמה לו התעוררות מכאיבה מלווה בהרגשת חטא ובושה רבה. לימוד זה – תועלתו היתה בהחייאת סיפורי החומש לפני עינינו, כאגדות ממש וכנראה היתה תקינה, כי תקעה בראשנו את החומש עד זיקנה ושיבה, כדבר הידוע לך היטב.

הרֶבְּבֶּה של כיתה ב', לא חסך מתלמידיו סטירות לחי מצלצלות, כי החומר הנלמד, הגמרא, היה קשה יותר ולא היה בו הענין הרב שתרמו לנו סיפורי החומש. זה כבר היה לימוד עם ניגון מיוחד במינו וסיבוב הפיאות, כדי להדגיש את עומק הפרשה וגודל הקדושה שבלימוד זה. אינני זוכר כלום מהגמרא פרט לשמות המסכתות: בבא מציאה, בבא קמא ובבא בתרא ואכן היה זה בשבילי עולם שלמהותו לא חדרתי ומאסתי בו תמיד. המורה של קריאה וכתיבה, היה גברתן, מגולח פנים וכאילו לא שייך לעולם ה“חדר” ועונשו היה – מכת סרגל חזקה על כף היד, שהשאירה סימנים על הכפיים. כמובן מאליו, היה כל עונש מקובל על התלמידים וחס וחלילה היה לספר לאבא על דבר העונש, כי היה מוסיף נופך משלו על בנו העצלן והחלמן.

נוהג היה מקובל במשפחות האמידות שבשבתות לפני הצהרים היה מופיע הרֶבְּבֶּה בביתיהן שותה בהנאה כוס תה עם הרבה סוכר ומקנח בחתיכת “לֶקַח”, עוגת שמרים לבנה שהיתה שייכת לטקס ה“קידוש”. התחילה פרשת ה“אוֹיסְהַרְן” – מבחן בקיאות התלמיד הקט בנלמד ב“חדר”, הזאטוט עמד עם הספר ביד והתנודד בחזרתו על לימודו, האב נענע בראשו לאות נחת רוח והרֶבְּבֶּה ישב כעל גחלים, פן יטעה הקטן בפירוש ויביא לו חרפה ובושה. במקרה ונכשל, חיכה לו עונשו ב“חדר” למחרת השבת ואוי לו לקטן, שהמיט חרפה על מוסד לימוד זה ועל כישורי הרֶבְּבֶּה בהרבצת התורה. חדרים היו לאין ספור וקל היה להעביר את הזאטוט ל“חדר” אחר, כי אם הקט לא קלט את התורה, הרי ברור שאשמת מלמדו היא ואין הוא ראוי להמשיך וללמד את הגאון הקטן. לכן התנקם הרֶבְּבֶּה בתלמידו לאחר כשלון מעין זה והתאכזר והפליא את מכותיו.

לעתים פסק פסק דינו ל“צרור” (מלקות) (פֶּקל –באידיש) טקס חגיגי, לחרפתו של התלמיד החוטא. לפני כל הכיתה הועמד כיסא, ו“הפֶקל” – הצרור החל. הקטן היה חייב להפשיל את מכנסיו הקטנים, לשכב על הכסא כשישבנו חשוף בפני כל והרֶבְּבֶּה מרביץ בחגורה עד זוב דם. היינו, התלמידים, מתלחשים, שכדי שהכאב ירבה, היה הרֶבְּבֶּה מורח את הרצועה בשום. עד היום לא מובן לי מה ענין שום לכאבי הלקאה. כמובן שה“צרור” נפל בחלקם של בני עניים בלבד, כי אף מלמד לא היה מעז להלקות בני עשירים, שמהם נבעה ההכנסה העיקרית של בעל ה“חדר” ופרנסתו. לכל היותר היו מאימים עלינו או אפילו מבצעים, כמובן בהסכמת הורי הילד, להשאירו ללילה בארון ה“חדר” בתוספת סיפורי אימים על העכברים הרבים השורצים שם בלילות להנאתם. הפחד היה רב, אבל לא זכור לי שהשתמשו באמצעי זה נגד בני עשירים, אבל היה כעין איום תלוי באויר.

הרחוב הצר, בו נמצא ה“חדר”, היה מלא “חדרים” רבים, דומים להפליא אחד לשני. מידי פעם לפעם היה משרד החינוך הרוסי שולח מפקח בקורת לחדרים, אינספקטור, רוסי גבה קומה, לבוש מעיל ארוך עם כתפיות מהודרות ומגפים מבריקים כמראה. למעשה, כל כוונתו היה לעקם את האף ולקבל מתן בסתר באורח דיסקרטי, הם היו מומחים לקבלת שוחד וכל הדבר נעשה כאילו כלאחר יד, ובזריזות רבה.

ביום ביקורו, למרות העדר טלפונים, נודע ל“חדרים” על בוא המפקח והידיעה עברה מ“חדר” ל“חדר” במהירות הבזק ומיד הוצאו מהארונות מטאטאי הניקוי, שחולקו בין התלמידים כדי לטאטא את כל חדרי ה“חדר” מהאבק שנותר מאז ביקורו הקודם של ה“אינספקטור”. החדרים התמלאו בענני אבק שבקושי מצאו להם מוצא דרך החלונות שהיו נעולים כל התקופה, מחשש לחדירת אויר צח חלילה ל“חדר”. לא שכחו לזרוק את כל הספרים והמחברות בלשון פולין, האסורים אפילו למראה שעשוי היה להעלות את סך השוחד כדי לבטל את רוע הגזרה של נעילת ה“חדר” לעולמים.

משהופיע המפקח גבה הקומה והמשופם בפתח הכיתה, היה על כולנו לברכו בברכה רוסית והחל מבחן של נוסח התפילה לשלום הצאר, ירום הודו, על כל תואריו של צאר כל רוסיה, מלך פולניה, שליט ליטא וליטואניה וכו' וכו'… נוסח זה היה ידוע לנו מפתח סדר התפילה שהתפלל הקהל בימי חג בכל בתי הכנסת. הבקיאות שלנו העלתה חיוך של שביעות רצון על שפתי הוד מעלתו למרות תחושת תיעוב שחש לאותם זאטוטים, שאפם נזל, בגדיהם מוזנחים ובלתי נקיים וכמובן ריח האבק החריף שעדין שרר בחדר למרות החלון הפעור לרוחה.

למזלנו הרב, ריבוי משפחת הצאר, אשתו וילדיו הביא בכנפיו ימי הולדת שלהם, שהיו ימי חופש מלימודים עבורנו, “הגַלובקָה”, ששמחתה עלתה אפילו על שמחת הידיעה על יום פנוי עקב מחלת הרֶבְּבֶּה. פרט לזאת חיכתה לנו תמיד הפתעה נעימה של ביקור “שֶָלֶם זְכֹר” במשפחות, בהן נולד בן למזל טוב. היו מצופפים את כולנו, השיירה זזה ממקומה ב“חדר” כשבראשה צועד הרֶבְּבֶּה, היו מכניסים את כולנו למסדרון צר וחילקו לנו שקיקי סוכריות לאחר שמיללנו את הברכה הקבועה למאורע זה. הרֶבְּבֶּה כנראה קבל מתנת יד של כמה רובלים ולא הקפיד ביותר על אי הסדר שבתהלוכתנו חזרה ל“חדר”. אני זוכר אפילו, שפעם הובילו אותנו לבית הדודה שבחצרה התגוררנו, עם הולדת בנה השלישי, פנחס, ובחשכת המסדרון אפילו לא שמה לב אלי והיתה מאושרת שההמולה נסתיימה והילדים יצאו בקול רעש רב.

היום המהנה ביותר בחיינו – היה יום ל"ג בעומר. הרֶבְּבֶּס סידרו אותנו בזוגות והוליכו אל מחוץ לעיר, לשדות, כשאנו מצויידים בקשתות וחצים, מעשה בית, לשם משחק במכבים. היה ביום זה שוני רב מימי חג שבילינו בחיק המשפחה, לפי מסורת שחזרה על עצמה מידי שנה בשנה. פרט למעדנים שעל השולחן המשפחתי ומורא של קדושת החג ועינו הפקוחה של האב, לא חל שינוי כלשהו בהלכות החגים, עד שנעשו לזרא.

מענין, שאת אֶלֶה־קַפֶלֶה פגשתי לאחר עשרים וחמש שנה, בשעת ביקורי בפולניה אצל הורי, בורשה. הוא ניגש אלי ברחוב, שאלני אם אינני במקרה אותו וֶלְוֶלֶה (זאב) מחדרו של קפלן שברחוב הגנים, תמהתי על זכרונו המופלג והוא מצדו תמה על כך, שאיני יודע כלל, שיש לי אח מפורסם, גיבור הרחוב היהודי, המכונה הַבֶּק (המגן) השחור, שאינו – אלא אחי אָדָם הצעיר ממני, קצין בצבא פולין, מדריך לספורט וספורטאי כדורגל מהולל, בזריזותו, תעוזתו וכוחו הרב, הדרוש לו בעיקר במשחקים של קבוצתו היהודית עם קבוצות פולניות, שהיו רגילות ללעוג לה ולכנותם “דגי מלוח ואוכלי בצל!”. אַדַמֶק זה היה בחור שחום פנים, בעל רעמת אריה, בריא גוף, גבוה וחזק מאוד. לעתים, כשהכיתה שלנו שחקה במשחק כדור־גבול (גרנצבול) נגד קבוצות נבחרות של בתי ספר לבנות, היינו מזמינים את אדמק להשתתף במשחק וכוח זריקת הכדור למרחקים היה כזה שהבנות איבדו את מכנסיהן בריצה המבוהלת אחר הכדור המתרחק מהן כיריית תותח.

בנוסף למאורע של אֶלֶה־קַפֶלֶה על ימי ילדותי ב“חדר”, קרה לי דבר משונה לפני כשנה. צלצל אלי מו"ל באידיש, שלא הכרתיו, כדי להודע אם יוכל להביא לי ספר מהוצאתו עבור מכרה, אלמנת פרופסור מארצות הברית, שבקרה אצלנו. משנודע לו ששמי זאב אלבלינגר, שאל אם אינני במקרה אותו זאב־וולף וֶלוֶלֶה, שהיה אתו יחד בחדרו של קפלן, ושהוא התאהב ממבט ראשון באותו ילד בעל שערות בהירות ועינים כחולות. עוד באותו ערב, הגיע אלי, התחבק אתי וכנראה שהתאכזב ממראי, כי לא זו בלבד שלא ראיתיו יותר, אלא שלא החזיר לי עד היום ספר על ידידנו המשותף, דר' בלומנטל, היסטוריון יהודי ידוע, שמת בינתים.

כל סיפורי החומש תקועים עד היום בראשי הודות ללימודי ב“חדר”, בניגוד למסכתות הגמרא, שאמנם למדתי אותן בתוספת סטירות לחי רבות, אבל לא נותר לי זכר כלשהו עליהן. אמי למדה בבית ספר לבנות לפני נשואיה, הביאה אתה כנדוניה ספריה גרמנית רבת כרכים אדומים ולחמה בחרוף נפש נגד בעלה וחותנתה, כדי שנקבל חינוך גימנסיאלי מלא, כיאה לילדים משכילים. משפחתנו מנתה ששה ילדים, מהם הבת הבכורה – הלינה, אחי הבכור – אהרון, אחריו אני ואחרי אחי אדם (אברהם) ויעקב ולהפתעת כולנו התוספה כעשר שנים אחרי היוולדי בת שניה – רומא, שנספתא בשואה יחד עם אחותה הבכירה ובעלה וכמובן גם הורי.

אבי לא מצא מנוח אחר ויתורו לאשתו בענין הלימודים החיצוניים שלנו והחליט שלפחות נדע גם קצת אידישקייט ומצא עבורנו רֶבְבֶּה ללימוד גמרא ומורה לעברית. הרֶבְּבֶּה – רב גבריאל, היה יהודי נמוך קומה וצולע (בגלל אצבע הרגל שהוריד לעצמו כדי לזכות בפטור מהצבא הרוסי) ושימש רֶבְּבֶּה של כמה דורות במשפחתי, כן לימד את סבי, בניו (דודַי ואת אבי) ולעת זקנה נפלנו גם אנו, האחים, קרבן ללימודיו ולנחת זרועו. היה זה מלמד טיפוסי, שרק המאיס עלינו את השיעור ושחיפשנו כל מיני דרכים, כדי להתנער ממנו, במיוחד שלימודיו התווספו לשיעורים שהיה עלינו להכין יום יום. אני תימרנתי זאת כך, שאהיה האחרון בתור, כשעייפותו היתה רבה, קניתי עבורו מדמי כיס שלי תפוחי עץ, מחמד נפשו ולאחר שאכלם והחל לנמנם, שילבתי ספר פולני בין דפי הגמרא וקראתי בו בנחת עד שנחתה עלי כפו הקשה של הרבי, כאות שהתעורר מנמנומו. הייתי אומנם די בריא, בכדי להחזיר לו שבעתים, אבל הוא שימש במשפחה כעין ארון הקודש, שאין לפגוע בו ושיש לסובלו. זכור לי שהסבתא שלי (אם אבי, השתלטנית, פנתה לבנה העשיר והרווק הנצחי ובנקאי מהולל) שיתרום מתן כסף לאותו רב גבריאל, עני, זקן מאוד ונצרך ועל כן ענה דודי: למה שאתן לו? משום שהרביץ לי?".

לפני שנעבור למורה לעברית, עלי להגיע לפרק אחר, הקשור במורה. ורשה, עיר הבירה של פלך פולין המכונה “מַזובשֶה”, היתה כביכול ידועה כעיר הנהר ויסלה, שחצה אותה לשני חלקים, וַרשָה ופרַגָה. כל הפלך הרב היה חולי בעיקרו, בעל חקלאות דלה ומיוער רובו ביערות אורנים. היערות הללו נוצלו לעירות הבראה והחלמה, בעיקר ממחלת השחפת שהתפשטה מאוד, בגלל מצב מוסדות הבריאות הנחות וכך קמה שורת עיירות המורכבות מחוילות עץ בשטחים מגודרים, ושם בילו היהודים וילדיהם את ימי החופש הקיץ, בטיילם בסביבת היערות, עסוקים בלקיטת פטריות ופירות משיחי פרי שגדלו פרא במקום. כל הקו הזה של יערות, נקרא “הקו שעל גדות הויסלה”, אם כי לא היה זכר לה לאורך כל הישוב הזה. אני זוכר עד היום את שמות העירות לפי אורך הקו: וַוֶור, פַלֶנִיצָה, מיְדיֶישֻין, מִיכַאלין, יוּזֶפוב, שְוִידֶר (שעל נהר שוידר, שליצני הדור, התלוצצו, שבכדי לאבד את עצמו בנהר זה חייב אדם לעמוד בנהר על הראש) והאחרונה בתור, והגדולה מכולן – אוטבוצק, שהיו בה בתי הבראה לשחפנים, שאבי בילה בה את רוב שנותיו האחרונות בגלל מחלת לב, ושבסופה, המכונה – אוטבוצק הישן, קיים היה חוף הויסלה, רחבת ידים שבעזרת מעבורת ניתן היה להגיע לחוף הרחוק, בו נמצאה חצר הרבי מגור, האדמוראי העשיר והמהולל, שחסידים רבים כחול נהרו אליו כל חג ושניצל הודות להונו הרב והוברח ארצה עם תחילת פלישת הגרמנים לפולין. המשפחות היהודיות נדדו מעיירה לעיירה מידי שנה בשנה והיכרנו את כולן על יתרונותיהן וחסרונותיהן. אומנם היה קיים שוק או חנות מכולת בכל עיירה מסוג זה, אלא שהגויות חסכו טרחה רבה, ע"י כך שהביאו ישירות ממשקיהן מכל טוב, מצרכי חלב טריים וכמובן פטריות מכל המינים החביבים על כולנו. היה זה מין גן עדן עלי אדמות.

אבינו החליט שלפחות המורה יבקר אותנו פעם לשבוע, כדי שלא יאבד את פרנסתו, ושנרבה דעת. העברית־שפת הקודש, היתה שגורה בפי יודעי תורה והם רשמו כל מיני רשימות על ספרי הקודש בשפה זו ואפילו התכתבו אתנו ארצה בעברית יפה, אם כי מסורבלת. הבעיה של המורה הליטאי הצולע אזצ’קוב גם הוא נתנה מקום לכל מיני התחכמויות מצידנו, כדי שהוא לא יצא נפסד ושיניח לנו משיעוריו המשעממים, כי תלמיד חכם גדול לא היה ושיעורי התנ"ך שלו, לא היו מושלמים ולא ענינו אותנו. התעלול הפשוט ביותר היה להוליך אותו ביער הרחק הרחק ולהזכיר לו פתאום שעליו להזדרז, אם בדעתו לתפוס מקום ברכבת האחרונה היוצאת לורשה, וכך דחקנו אותו ואומנם הגיע ברגע האחרון לתחנה ואנו “עזרנו” לו לעלות עליה בעוד זמן.

לא זכור לי התאריך המדוייק, בו עברנו מרחוב חמימה לרחוב קרירה, לבית שנבנה ע“י אבי סבי, שהיה קבלן בנין חשוב ובנה בנינים רבים, מהם אחד ברחוב השווקים. בו התגוררו שני דודי ואחד ברחוב הזאבים, סמוך לככר שלושת הצלבים, אליו עברה סבתי שהתגוררה בקומה שמעלינו ולאחר שסבי נפטר ב־1913 ולדירה נכנס לגור דודי מרחוב הקרה, שהיה עשיר גדול וחובב ספרי יהדות (יודאיקה) שהיה קונה בעיקר בשעת ביקוריו בגרמניה, לרוב בעיר לייפציק, (בתקופה זו היוותה גרמניה המרכז החשוב ביותר למחקרים על היהדות, להוצאות לאור של ספרים, מקור ותרגום בעברית בהוצאת שטיבל המפורסמת, שנתנה דחף עצום להתפתחות התרבות העברית). לדודי זה, שאשתו היתה אחות אבי סבי, היו שני בנים ובת, נשואה לגדול הפיטנים העבריים, מתתיהו שוהם – פולקביץ', ובית דודי שימש מקום פגישות של רבים מגדולי הספרות העברית, כביאליק, טשרניחובסקי, צ”ז ויינברג ועוד ועוד ואנו היינו מסתכלים בהם ביראת כבוד דרך חור המנעול ומאזינים לדבריהם דרך הדלת הסגורה.

אבי סבי זה, היה איש רב פעלים. פרט לעבודתו כקבלן בנין, היה טרוד בעסקי צבור, שלא על מנת לקבל פרס, חבר מועצת הקהילה, חובב חזנות מובהק, שהיה בוחן חזנים לפני ימי חג וימים נוראים, גם את קולם וגם את ידיעתם בכתוב בסדרי התפילה. היה זה איש נאה, גבוה וזקוף קומה, בר אוריין בלימודי היהדות והגמרא, איש העולם הגדול מביקוריו בעיירות החלמה בחו"ל ונוסף לכך לימד אותנו שחייה בנהר ומלאכת כריכת ספרים. הוא התגורר באותה קומה, מול דירתנו ולאחר שאשתו נפטרה בזקנה טובה, פתחנו דלת בדירתו לשלנו ואמי וכולנו טיפלנו בו באהבה רבה. היה איש אירופאי בלבושו ומנהגיו ומכובד על כולם, מאחר והכיר את כל שלשלת יוחסין של רוב המשפחות היהודיות בורשה, מה שהועיל להורים שעמדו להשיא את ילדיהם וחיפשו יחוס להם.

כרוב בתי ורשה, היה גם ביתנו נעול בשער ברזל רחב, שהוליך למנהרה רחבת ידים שמתחת לחזית והוליכה לחצר עצומה, מרוצפת אבני מרצפת עגולות וקשות (“ראשי חתולים” – בפולנית) בנויה שתי קומות מארבעה צדדיה ופינתה הרחוקה הוליכה לחצר שניה, בה היה בית שימוש ציבורי ודי מקום למשחקי ילדי הבית. חצר זו היתה גדורה בגדר קרשים מהרחוב הסמוך ודרך פרצותיה עברו פורצים בלילות, כי השער היה נעול והשוער הכיר כל דייר ולא נתן דריסת רגל לאיש חשוד בעיניו.

פרט לדירתנו בקומה א' היה שייך לאבי מחצית האגף הימני, בו נמצא בית העבוט, שאבי ירש מאביו או קיבלו כנדוניה ושם, בחצי קומה מעל לדירתנו, נבחרו שני חדרים, ששימשו למגורים לארבעה הבנים, כדירה לחוד. החזית היתה תפוסה כולה ע“י בני המשפחה וכנהוג היתה קיימת מערכת מדרגות נוספת, לרוכלים, קבצנים ובעלי מלאכה ועוזרות בית. באורח זה היתה לכל דירה כניסה נוספת על זו שבחזית, המכונה “כניסת מטבח”, כי אכן הוליכה למטבח בכל דירה. שני החדרים שלנו יצאו למערכת מדרגות זאת ואומנם היינו נכנסים הביתה דרך המטבח, שם קיבלנו את ארוחותינו, מלבושינו, ומשתתפים בכל קבלת אורחים בסלון הדירה. כל יתר האגפים היו תפוסים ע”י משפחות נוצריות של פועלים, פקידים ובעלי מלאכה, שפרנסתם היתה דחוקה. אבי התמנה לגזבר הבית ובטוב ליבו היה לא אחת מוותר לאיזה דייר במצוקה על שכר דירתו ולכן היה מכובד על ידיהם ואהוד.

בניגוד לרחוב החמימה, שלא היה רחב ביותר, היה רחוב הקרירה רחב מאד כעין שדרה, שבאמצע נמצאו פסי טרַם דו־מסלולי שמתחנתו שברחוב העורבים, היינו נוסעים לבית הספר, שנמצא הרחק מביתנו. תושבי הרחוב, הנוצרים היו אנטישמים ושנאתם התבטאה ברדיפת גם מבוגרים ובעיקר ילדי היהודים שעדין לבשו בגד מסורתי והכובע היהודי בעל המצחיה. כל אלה פחדו פחד מוות מהשקוצים, התגנבו לאורך קירות הבתים ודודי אברהם, גדול מאתנו בשנה ולבוש מסורתית היה רץ בין פסי הטרמים עד הבית ושם היה חוצה בקפיצה את המרחק לשער וניצל תמיד הודות לגובהו ורגליו הארוכות. אנחנו, בני ה“בעל־בית” ולבושי אירופית התהלכנו חופשית ברחוב ותמיד זכורה לי ההוראה שכל אם פולניה הורתה לבנה…“שאת היהודים יש להמית ולרדוף בגלל שהם צלבו את ישו הקטן שלנו”. בגלל “היהודי הקטן הזה” סבל עמנו דורות על דורות משנאת חינם עזה, גם כמיעוט וגם כשונה מהאוכלוסיה המקומית בלבושו, מנהגיו, ודתו.

כפי שאמרתי, הוליך שער הברזל למנהרה שמתחת לחזית הבית ובו היה מצד שמאל פתח צר בעל מספר מדרגות ככניסה לדירה המכולתניק היהודי, שחנותו יצאה לרחוב. נדמה לי שהיתה זו המכולת היהודית היחידה ברחוב שלנו. מסחרה היה די זעום. כי הן את הלחם והחלות והעוגות אפו בבית, בו גם הכינו את כל סוגי האטריות (פערפעלעך), מרקחת של כל מיני ריבות וחמוצים, את הבשר, הירקות והפירות היה מביא סבל מהשוק הגדול שאחרי הכנסיה ברחוב, בסל גדול, מלווה ע“י אמי או ע”י העוזרת הטבחית, את החלב ותוצרתו היה מביא הביתה יום יום החלבן, שהחזיק כמה פרות במרחק של שלושה בתים מאתנו, למעשה קנינו במכולת את חומרי הגלם, כקמח, שמן, מין שמן קוקוס נזיל, וסוכר, דג מלוח ובקבוקים רבים של בירה שחורה, שאבא היה מחבב מאוד ושותה כמויות עצומות ממנה. אפילו את הסיגריות שאבי עישן עישון שרשרת קנינו בחנות של יהודי ליטאי, ששמו כמקצועו – טבצ"ניק. אצלו קנינו טבק סיגריות משובח מארצות הבלקן ואת שפופרות נייר (גילזות) שהיינו ממלאים בטבק מפורר בעזרת שפופרת מתכת מיוחדת למטרה זו. אפילו את הנקניקים, בשר מעושן ונקניקיות, שחיבתי אליהם נותרה לי עד היום ושהיו מאכל תאוה של אבי ושימשה משום מה החלק העיקרי של תקרובת לאורחים מבני המשפחה במפגשים משפחתיים נקנו בחנותו של פרידמן בפינת רחוב הקרירה והברזלית.

כמובן שעניי העם נזקקו יותר למכולת, אם כי מחוסר מזומנים קנו כמויות זעירות של כל מה שנמצא במכולת. אבל המסחר בזמנים אלה לא היה בנוי על התעשרות רבה ומהירה ורוב החנונים היהודיים נראו כשחפנים מלידה.

בין השער והמכולת, היתה חנות הסנדלר הנוצרי, מַרצֶ’בסקי, גוי זקן ובריא כשור ולפני עלייתנו ארצה עברתי אצלו את ההכשרה לסנדלרות, מקצוע שנפל בחלקי בשעה חלוקת המקצועות ה“חיוניים” בפלשטינא. במנהרה מימין מול כניסת המכולתניק, היתה כניסה רחבה של דירות בעלי הבית. בקומת קרקע, אחר המדרגות הרחבות שעלו מעלה, ירדו בכמה מדרגות לאולם מכבסה גדול, בו עבדו פועלות רבות וחנות יצאה לחזית, בה מסרו את הכביסה הנקיה. זכור לי עד היום ריח הסבון והאדים, בו נתקלתי מידי כניסתי מחדר המדרגות החזיתי. היו אומנם חנויות יהודיות נוספות ברחובנו, כחנות לצרכי כתיבה של יהודי רזה בעל זקן תיש שרימה את הילדים שקנו אצלו, היתה בית מרקחת של מר לֶקַחמאַכֶר (עושה עוגות לקח) ועוד, אבל אלה שימשו בעיקר את האוכלוסיה היהודית, כי לגויים לא היה אמון מלא ביושר הסוחרים היהודים (ובצדק), מה שאי אפשר היה להלעיז על הסוחר הגוי.

ובכל זאת…

חדרי המדרגות לכניסות המטבח הוליכו אך ורק לדירות משפחות בעלי הבית. מערכת מדרגות אחת נמצאה בצד שמאל של החצר והוליכה מדירת השוער לקומה שניה של דירת הסבתא, שלאחר 1913 עברה לרחוב הזאבים ובמקומה נכנסה גיסתה, אחות אבי הסבא. מימין החצר נמצא חדר המדרגות שהוליך לדירתנו, לדירת שני החדרים של האחים, לדירה של עוד משפחה יהודית, שבקומה שניה, שהיתה נעולה בשער ברזל ליד חדרינו, ששימש לנו גם למטרת הפחדה של הרֶבְּבֶּה והמורה לעברית ע"י פיצוץ בעזרת מפתח חלול גדול, מלא אבק שריפה שהתפוצץ בעזרת מסמר קשור למפתח התלוי על חבל, עם מכה בדלת הברזל מה שהאיץ את שני מורינו הצולעים להסתלק במהירות. כמובן שלאחר עליה במספר מדרגות ובכניסה למדרגות המטבחיות היתה משמאל כניסה לבית העבוט מוגנת בשער ברזל וממולה – כניסה למרתפים, מרתף מרתף לדירה, בעיקר לשם אגירת פחם לחורף, שקי תפוחי אדמה ומיני מאכלים שהוכנו לשבת לשם שמירה על קרירותם.

מהכניסה לבית עבוט נכנסו לאולם גדול המחולק לחלק המיועד ללקוחות ולחלק המשרד שלאחר מספר מקרי שוד, רושת והעסקים נעשו דרך האשנבים. כרגיל באו לבית־העבוט לקוחות שנזקקו לכסף באופן דחוף ולשם כך הביאו ומשכנו כל חפץ בעל ערך, הן דברי כסף וזהב ואבני חן והן חפצי לבוש חדשים, סחורות, מזכרות, שעונים וכו… הלקוחות משכנו את חפציהם לשבוע, שבועיים או חודש וקבלו עבורם חלק מערכם וזאת לאחר נכוי הרבית מראש. הלקוחות היו פולנים שמשכנו לרוב את חפציהם למען לבזבז את הכסף על שתיה ולא תמיד היה להם הכסף הדרוש לפדות את חפציהם ואז הרבית תפחה ואחר זמן עלתה על ערך החפץ הממושכן. אבי, יהודי גבוה, בעל הדרת פנים, לבוש אירופית ונושא כיפה שחורה, טוב לב ותמים, היה בקיא בשפה הרוסית, בה התנהל כל הרישום של העיסקות, אבל לא היה לו מושג מהנעשה בעיסקו, כי אותו ניהלו שני יהודים, לבושים מסורתית, רב אברום ורב ברל, השמאים. הם שמשו מעריכים, מנהלי ספרים וגזברים. למעשה, היה זה מכרה זהב בשביל אדם שניהל את עיסקו לבדו, אבל שני השמאים הרויחו מהצד ממתן יד מצד הלקוחות שהיו מעונינים להעלות את ערך חפציהם, למען שיקבלו מחיר גבוה יותר ולעתים קרובות לא היו מעונינים לפדות אותם כלל.

פעם בשנה התנהלה מכירה פומבית של כל מה שלא נפדה וכמובן במעמד קומיסר רוסי, כרגיל פקיד לבוש מעיל ארוך בעל כתפיות מהודרות, שהודות למתן כסף היה חותם על כל שטרי המכירה אפילו מבלי להסתכל בהם. קבוצת הקונים היתה כרגיל עושה “יד אחת” והשיגה הכל בחצי חינם ואבי יצא מהמכירה בשן ועין והעסק התגלגל הלאה. לא ידוע לי אם היה לאבי רווח כלשהו מבית העבוט, אבל היות ולא היה לו כל מקצוע והבנה בעסקים כלשהם ואת בית העבוט קיבל כנדוניה, נמשך הענין עד שנת 1920, בה אחותי הבכירה ואנו, חניכי השומר הצעיר שכנענו אותו שחרפה לחיות מעסקי רבית והעסק נסגר לחלוטין. עבורו היה זה אסון, כי באין לו עיסוק אחר הצטרף לכל אותם היהודים שעסקו בעיסקי “אויר”, במט“ח בלתי חוקי, וכו' ולאט לאט הפסיד את ממונו בעסקים שעשה, בהם רימו אותו וניצלו את תמימותו או בקניית כל מיני מניות, שחבל היה למכרם במועד הנכון פן יעלה ערכם, או כשזה ירד חיכה שיעלו שוב עד שלא היו שווים פרוטה. בנפשו היה מהמר ואפילו ולאחר שחלה במחלת לב קשה בגלל עגמת נפש מהפסידיו, היה מתגנב ל”קבינט״, בו היה הטלפון וכשאמי לא היתה משגיחה בו, היה מזמין שוב מניות טובות להפסד נוסף.

ועתה, נעלה קומה אחת וניכנס למטבח דירתנו. היה זה חדר מרובע שהכיל המון דברים. ראשית כל, היית נתקל בארגז שינה של העוזרת, מלא חפציה וכלי מיטה משמאל, מימין היה שולחן עץ רחב לשם כביסה בפיילה הענקית ע"י כובסת פולניה מהחוץ או העוזרת. אחר כך היה מין מחסן למצרכים וממנו ערוך היה שיש או שולחן עץ (לא זכור לי) להכנת המאכלים. מהשולחן עד תנור הבישול (בישלו אש בפחם). היתה דלת לבית שימוש, שדלתו השניה יצאה למסדרון דלת החזית, בפינה השמאלית, מול דלת הכניסה מהמדרגות, היתה דלת שהוליכה לחדר האוכל, ארוך עם חלון יוצא לרחוב, משמאל שני ארונות ענק עם פיתוחי עץ למלבושים ובמרחק ביניהם היה כסא שלי, עליו קראתי ספרים בצמא במקום להכין שעורים. השולחן הארוך, היינו 8 נפשות, היה מרווח ואיפשר אכילה בנוחות. מול הארונות היתה דלת רחבה שנתנה לסלון, חדר האורחים, עם מזנונים משמאל מלאים כלי חרסינה, סַכוּם כסף וצלחות מכל המינים, שולחן עגול רחב ידים עם כסאות מרופדים, בפינה ספה ארוכה ונוחה לאורחים, שמעליה התנוססו רקמות במסגרות של עבודת יד של אמי לפני חתונתה, על נושא תנכי, כרגיל, אליעזר על שפת הבאר, משה רבנו עם קרני האור למעלה מראשו ואחרי הספה, דלת לחדר השינה של הורי עם ארון מראה לבגדים, שתי מיטות ושיש עם קערת מים למי ציפורנים בבוקר עם היקיצה. בקצה הסלון הוליכה דלת כניסה לאורחים ממסדרון ארוך שהתחיל מדלת השניה של בית השימוש עד הכניסה הראשית ובקיר זה היתה דלת לחדר אחותי הבכירה ששימש גם כקבינט עם טלפון ולו חלון בעל אדן רחב מאוד, עליו היו מעמידים את המאכלים שהיו מוכנים לשבת, כרגל קרושה ועוד וחלון זה יצא לחצר.

כל זה סיפרתי למען מאורע אחד בלתי חשוב למעשה אבל שאותו דוקא זוכר אני ואזכור תמיד. כילד, הייתי חלוש וחולני ואיש לא האמין שאאריך ימים. כל מחלת ילדות שאחי ואחותי עברו בקלות, תוך יום או יומים, ארכה אצלי שבועות והציקה לי מאוד. זכורני שחליתי באדמת ורופא הבית הפולני שהיה ידיד בית ואכל אצלנו בצלים, שלא היה מעיז געת בהם בביתו, יעץ לאימי להכניס את כל אחי למיטתי, כדי שיידבקו ממני ויעברו את המחלה באורח קל. ואומנם כך היה, אבל אני סבלתי כחודש ויצאתי ממחלה זו חלוש ורזה כאפרוח מרוט. הייתי אז בן שש או שבע ולאחר שיצאתי מהמחלה נטל אותי אבי והושיבני על אדן חלון הקבינט ובחצר התקבצו כל משפחות הדיירים הפולנים ומחאו לי כף כלאיזה פלא.

בראשון משני החדרים שהועמדו לרשותנו, היה נהוג להחרימו מאתנו מאתנו לקראת חגים ובעיקר הימים הנוראים, הכניסו בו ארון הקודש עם ספר תורה והפכוהו לבית כנסת עבור בני המשפחה והדודים שגרו בקרבת מקום, כעין “שטיבל”, חדר תפילה. זה אומנם הרגיז אותנו כי היה הכרח להצטופף בחדר אחד וגם בו אסור היה להרעיש, פן נפריע לתפילה. ועוד היה מוטל עלינו לנקות ולטאטא ולרחוץ את רצפת חדר התפילה, דבר שהיה מאוס עלינו במיוחד ואחי אדמק, היה פשוט שופך מים בדליים והמתפללים ביום הכיפורים שאסור היה להם לנעול נעלים והתפללו בגרבים יצאו מתפילתם זאת חולי נזלת לשמחתו של אדם.

מקרה נוסף זכור לי, שלאחר גניבה בבית העבוט, החליטו שאני ואדם נישן שם במשרד לשם שמירה עליו. בתקופה זו ההארה היתה במנורות גז ובחורף היה קורה שצנורות הגז קפאו ואז דלף הגז מבלי שנחוש בו, מה שיכול היה לגרום למוות. ואומנם קרה לשנינו המקרה וכשבבוקר ראו ההורים שאיננו מופיעים, היה הכרח להביא מומחה למנעולים של דלת הברזל ומצאו אותנו מעולפים מהגז שנשמנו וכך הצילו אותנו ברגע האחרון ממש.

לכתוב זכרונות ילדות בגיל 83 שנים זה אומנם משעשע, אבל קשה להיזכר בכל פרט ופרט.

מתי מסתיימת תקופת הילדות ומתחילה תקופת הבחרות? קיימת תקופת בינים של כשלוש שנים, שעדין הנך ילד בעיני ההורים ועלם בעיני עצמך. בביתנו המשמעת לא היתה חמורה במיוחד, אפילו בענין שעות הארוחות, פרט לשבתות וימי חג. למעשה, היינו בני חורין, ללא כל פיקוח ויכולנו לטייל, להסתובב ולהשתובב כרצוננו. אומנם דאגו להשכלתנו והכנה למבחני כניסה לגימנסיה רוסית ואלו נפלו בחלקה של אחיינית אמי, שהגיעה באותה עת לורשה מעיר השדה, מקום מולדת אמנו, למען לימודים באוניברסיטה ותמורת שכר לימוד שלנו, זכתה לתשלום דירתה, מזונותיה ותשלום עבור לימודיה היא. הלה זיסקינד, היתה אשה נאת מראה, אינטלגנטית, נעימה בהליכותיה ולא החמירה אתנו בשעורים ולימודים בעל פה והכל התנהל בדרכי נועם אצלה.

אבל קיימת גם תקופת חופש שנתי בקיץ ונהוג היה לנסוע לקיט לאחת הוילות באחת העיירות שלאורך הקו “מעל לויסלה” מין גן עדן עלי אדמות, ללא כל עול שעורים ולימודים, פרט לשעור אחת לשבוע של המורה לעברית, קוזצ’קוב, הצולע, שכבר הזכרתיו דלעיל וכמובן דיוק לריצה הביתה לשעת ארוחות הטעימות, שאמנו הכינה מכל המעדנים שהגויות הכפריות היו מביאות כל בוקר למכירה, כגון: חלב טרי, ישר מהפרה, שמנת עבה, גוש חמאה ריחנית עטוף בעלה גדול ופירות יער כאוכמניות ושאר המינים, הגיעו בכמויות ובזיל הזול וכמובן – פטריות – תאוות המאכלים. היתה קיימת חנות מכולת יהודית במרחק מה מהוילה והיה ממש תענוג להתהלך ברחובות העיירה, שלא היו אלה שבילים מורחבים בין גדרות בשורות, ללא ריצוף, כאילו לא יצאת כלל משטח הוילה. שם, קנינו את אותם המצרכים, אותם קנינו בעיר, היינו, קמח, שמן, סוכר, סוכר דק כתוספת לפירות היער, שמן קוקוס ולחם, לחמניות, מלח, פלפל, בצל, שום, ויתר התבלינים.

הבעיה היחידה שהעסיקה אותנו, היתה – איך ובמה לבלות את הזמן הפנוי יום יום. בשטח הוילה נהגנו לשחק משחק ה“קרוקט”, משחק משותף של מספר שחקנים מצויידים בכדור עץ די גדול שיש להעבירו בעזרת פטיש עץ, בעל ידית ארוכה, דרך שערוני ברזל הערוכים במגרש, עד להקשת הכדור ביתד עץ, התקוע מאחורי שני השערים האחרונים. זהו משחק אנגלי, שנתקבל בהתלהבות בכל הארצות ושיחקו בו מבוגרים וילדים כאחד. השעשוע שבמשחק לא היה מוגבל לחובה להעביר את הכדור בלבד דרך השערונים, אלא ע"י פגיעה בכדור היריב לשלחו למרחק ולהתקדם ללא הפרעה מצדו למטרה. יש במשחק הזה אתגר, הימור וזריזות.

את רוב הזמן בילינו בטיולים ביערות האורנים ובליקוט הפטריות, לאחר שלמדנו להבדילם מפטריות רעל מסוכנות. הבילוי באויר הצח, היבש והריחני מריח האורנים, הוסיף לנו לילדי העירוניים, הרבה בריאות, שהיתה חייבת להספיק לנו עד הקיץ הבא.

הטיול החביב עלינו במיוחד, היה לכיוון הנהר שוִידֶר, שעומקו עד חצי מטר ובשעת הרחיצה היה משעשע להביט על איזה דוד שמן משכשך במים ומלמד ל“שחות” עדת ילדים שלמה, הנתונה כולה לפיקוחו, ע"י שיטת שחייה על הבטן, בלויית צחוקים צריחות פחד ורעש רב. לפני שהגענו לנהר היה עלינו לעבור גשר ארוך מעל לנהר ועליו הלכנו ערוכים בשורה עורפית לקול שירת אחד משירים ציוניים ראשונים: “שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה…” וחשנו את עצמנו כגדוד חיילים גיבורים.

כל זה התנהל כשורה עד שנת 1916, גמר שלטון הרוסים וכיבוש הגרמני עם תבוסת הרוסים. חל שינוי עצום במעמד זכויות האוכלוסיה הפולנית כהיהודית, בוטלו ההגבלות של שלטון הרוסי על מוסדות אזרחיים כבתי משפט, בתי ספר, משרדים וכו'. הפולנים זכו לפולנית כשפה רשמית וכשפת הוראה וליהודים הירשו לפתוח בתי ספר משלהם, בשפת הוראה כרצונם, בתנאי, שבראש בית הספר יעמוד אדם המדבר גרמנית ריהוטה.

זכורני יום כניסת הגרמנים לורשה, קצת בחשש חינם להתנגדות מזוינת, עם כובעי חוד (פיקלהויבן) על ראשם. האזרחים מלאו את המדרכות וקיבלו את הכובשים החדשים ללא מחיאות כפים, למרות שהתפטרו ללא שפיכת דם שלהם מהאויב הרוסי השנוא ופה ושם צרח פולני ממוצא גרמני את הקריאה “הוך”! לכבוד הכובש. האוכלוסיה חשה שהמלחמה תיגמר סוף סוף ופולין תזכה בחרות מלאה לאחר מאות בשנים של כיבושים. בכל זאת אין דומה כיבוש לכיבוש ועם כל ההקלה במצבה, חשה האוכלוסיה חיש מהר את מיומנות הגרמנים בהחרמה ושוד של כל דבר שהיה דרוש להם לשם המשך המלחמה וממש הוריקו תוך זמן קצר מדינה כפולין, עשירה בחקלאותה, תעשייתה ומסחרה – ממתכות, בדים, יבולי שדה, עורות וכל מה שניתן להעביר ל“פאטרלנד” (מולדת) המורעבת לאחר שתי שנות מלחמה קשה ובמקום כל המצרכים הנשדדים זכינו לשיטה הגרמנית הידועה של קביעת מנות מינימליות לכל אזרח ע"י שיטת הפנקסים והפתקאות והארזאץ (תחליף) של לחם אפוי מקמח תפוחי אדמה שהתפורר בשעת הפרוס, של הריבה מסלק בהמות, נעלי בד בעלות סוליות עץ ובגדים תפורים משקים צבועים מסריחים, שלא החזיקו מעמד זמן רב. אפילו הסוכר נהפך לסכרינה (ממתיק מלאכותי) וסוכר מלסה צהוב, שקשה היה להתרגל אליו. בעלי הכסף, שירד מערכו עקב חוסר ערך הרובל הרוסי, התרגלו איכשהו בעזרת השוק השחור הפורח של האכרים, שהגיעו העירה עם מרכולתם והתעשרו מאוד, אבל העובדים והפקידים שחיו על משכורת רעב סבלו במיוחד וחיפשו דרך להיטיב את מצבם.

העולם כמנהגו נוהג והיה יתרון רב בחופש הקיץ והשהיה בוילות, קרוב לכפרים בתקוה להשיג את החסר מהכפריים השכנים. אלא, שלמרבית האכזבה, הפך חופש של שנת 1916 לגיהנום ממש. התארגנו כנופיות שודדים פולנים צעירים, שללא רחם שדדו וילה אחר וילה בלילות החושך, במיוחד שמדובר ביהודים שאינם רגילים להתגונן. במשך היום התנהל הכל על מי מנוחות וכשהגיע הערב התישבו צעירי היהודים על ספסלי העץ בחזיות הוילות ושוחחו איך להתגונן בפני השודדים, שלא חסכו גם מכות מהנשדדים ושהסתערו בכוח על הדלתות הנעולות והקשורות בחבלים עבים בתוספת כל מיני כלי מטבח, כסירים ומחבתות.

ההמצאה הראשונה היתה תוספת תשלום לשוער הוילות, לשם קניית שני כלבים חזקים שיטילו את מורתם על השודדים, ושישחררם מידי ערב, מה שמנע מאתנו ביקורי שכנים וטיול לילה, מפחד שיני הכלבים. משלא עזרה ההמצאה הזאת והשוד נמשך, קנינו לשוער משרוקית והגדלנו את שכרו, בכדי שיסתובב בלילות וישרוק ליד כל וילה לאות נוכחותו. השוד נמשך ובמקרה כשהחבורה התקרבה לוילה שלנו שמענו איך השוער מדריך את השודדים: "עזבו אותם אלו אנשים טובים, מוטב שתלכו לוילה זאת מימין, כי שם יש מה לקחת והרווח יהיה רב יותר! " למחרת הודענו על הקורה לזַ’נדַרמֶריָה (משטרה מיוחדת גרמנית), והופיעו שני אנשי הוורמאכט (שלא שרתו במלחמה) וללא אומר ודברים הורידו מכות רצח על השומר והוא הודה בכל ומסר את שמות שותפיו לשוד, שנאסרו מייד ומשהושיבו את כל הכנופיה בבית הסוהר חזר השקט ויכולנו לסיים את ימי הקיט בשלום ובהנאה.

נפתחה לאושרנו גמנסיה יהודית עם שפת הוראה פולנית ושמה “אַסכּולָה” תחת הנהלתו של דר' ויינברג שמואל (אחיו של הסופר צ. ז. ויינברג), שלמעשה את התואר דוקטור הוסיף לעצמו להגדלת יוקרתו, כי שהה כסטודנט בגרמניה מספר שנים ועל סמך זה קיבל רשיון פתיחת בית ספר, בו לימד את השפה הגרמנית. הכיתה הגבוהה ביותר היתה כיתה ז‘, אליה הוכנסנו אחי הבכור אהרון ואני ושני אחי הצעירים ממני נכנסו לכיתה ה’, גם כן כזוג, כי כה קבעו הורינו, לשם נוחיות שלהם, למרות שהסידור הקשה עלינו, עלי – לעומת אחי הבכור החרוץ, אהרון, ואחי אדם שהיה מוכשר פחות מאחיו הצעיר, יעקוב ולא הצליח בלימודיו. בסגל המורים, היתה תרעומת, על שבית ספר לילדי היהודים מתעלם לחלוטין מהשפה העברית. התרעומת נשארה תרעומת וכפיצוי הביאו את דר' גולדמן, זקן בטלן, שלא ידע מילה פולנית ושלא היה מוכשר ללמדנו שום דבר. נראה לי שבכל ששת שנות לימודינו בבית ספר זה, הגיע המורה הגאון (דודו של דר' נחום גולדמן), בלימוד קורות העם העברי עד יציאת מצרים בלבד. בינתים, הופיע והצטרף אלינו דודי, אברהם, הצעיר בילדי סבתי, לאחר שנדנד לה שנה שלמה הצליח לשכנעה ובכיתה ה' היינו שלושה אלבלינגרים, כולנו יודעי עברית והיחידים בכיתה. בא לורשה דר' נחום גולדמן כיו"ר ההסתדרות הציונית והתחשק לו לבקר בכיתתנו ולהנות מידיעותנו בשפת הקודש. דודו היה אומלל, התרוצץ כעכבר מסומם ובסופו של דבר חילק בין התלמידים, לכל אחד ואחד פתק עם “שאלה ותשובה”, כדי לא להמיט חרפה על עצמו. השאלות היו קצרות וכל מה שהיה צריך לענות עליהן היה ב־כן או לא. וכמובן לרוב פנה לשלושה האלבלינגרים שהצילו את המצב. זכור לי שלאחר מבחני בגרות הקים צ. ז. ויינברג, מורה לעברית, שערוריה על שלא נבחנו תלמידי גימנסיה יהודית גם בשפת עבר. דר' גולדמן התנגד, אבל סוף סוף הוכרח להסכים לבחינה בקורות הימים. הוא סחב בערמה גליונות מבחן חתומים בחותמת וחילק לכולנו מראש, צמצם את הנושאים לשלושה, אותם חילק בין האלבלינגרים ואת יתר תשעה התלמידים חילק לשלוש קבוצות, שיעתיקו מלה במלה מכל אחד מהחיבורים של האלבלינגרים. בשעת המבחן, לאחר שחילקו בינינו גליונות חדשים, עשינו את עצמנו כאילו אנו עוסקים בכתיבה ולאחר כמחצית השעה, עברו הגליונות הכיסה, ומשם הופיעו גליונות כתובים מראש, שנמסרו לועדת המבחן. צ. ז. ויינברג מחה על כך שרוב הגליונות אינם אלא העתק נאמן לגליונות האלבלינגרים ועל כך ענה דר' גולדמן, שהוא מלמד אותנו בשיטת תורה שבעל פה ושיש להתפעל מכושר זכרון של תלמידיו, שזכרו להפליא כל מלה מתורתו, שהרביץ לנו. בזה נסתיים המבחן.

בניגוד למבטא “אשכנויזי” (בֻּרוך אַתֻּה) של יהודי פולין, המבטא הַיֶיקִי מצטיין בהרבה קמצים וצירה. לכן דר' גולדמן פתח כל משפט ב: "ובּכֵין אֵיפֵה כָכָה… ובּכֵין אֵיפֵה כָך… כמובן שבסוף השנה היה עליו לחלק ציונים לתלמידיו ומה לעשות כשהוא מדבר בקושי פולנית ותלמידיו – בקושי עברית. אם בכלל. שיטתו היתה פשוטה בהחלט. הוא שאל את תלמידיו בפולנית מגומגמת: האם המלך דוד טוב? טוב! מצויין! את התלמיד השני שאל: האם מלך שלמה טוב? כן, טוב! ־ טוב מאוד!… והוא היה בוחר תמיד במלכים ללא בעיות. לכן היה חוזר עליהם כל פעם. זכור לי רק שהוא אושפז ומת בבית חולים לחולי רוח. יזב.

זכור לי עוד פרט מילדותי והוא – השוטר העירוני (גורודובוי) הרוסי. היות וחלק המדרכה שבחזית הבית, היה נקיונה תלוי בשוערי הבתים, נותר מקום עמידתו בצומת שני רחובות, מלא אשפה וניירות והוא עמד שם, לבוש מעיל שחור ארוך עד קרסוליו, באדישות מוחלטת עד שגבר עליו צמאונו לי"ש, אזי בצעדים בטוחים היה מתקרב לאחד הבתים היהודיים, מושך בפעמון ומשהופיע השוער, היה פורץ בצוחה: מה זה פה? מה הלכלוך הזה? הבה לי מיד את בעל הבית! אבי היה אדם נאה, בעל הדרת פנים כאצולה הרוסית והופעתו הרגיעה את השוטר ההמום ופיוס בעזרת רובל או שנים סיפק את השוטר המרוגז, שהיה חוזר למקום משמרתו שמח ושבע רצון… עד צמאונו הבא.

הדרת פנים של אבי הביאה לו תועלת במעמד ציבורי חשוב של מבטל חשש של עין הרע אצל אנשים שנמצאו בצרות צרורות, הן מחלות והן פשיטות רגל ופגעים אחרים. זכות זו הוקנתה לאבי בגלל היותו הבכור של כל אחיו ואחיותיו. איני יודע באיזה מטה קסם או נוסח תפילה אבי השתמש, אבל שום שביעת רצון לא האירה את פניו לאחר ביקור מעין זה.

הייתי רוצה לסיים את פרקי זכרונות ילדותי בהרהורים על אמונתי בדת היהודית. קשה לי בגילי ליטול פרט אחר פרט ולהסתכל בו מבלי לחוש אותו. כי הן זה עברי ואני אחראי לו גם עתה, אחר שנים רבות מאוד. מימי לא האמנתי בכוח התפילה, בקודש, במנהגי הדת ובצום. כל זה עד היום עבודת אלילים בלבד בעיני. אין אלוהים בשמים ובארץ, פרט לאלוהים שבלב. אין אמונה ראויה לכבדה, פרט לאמונה באדם.

הפרוטסטנטים שמרדו ראשונים בקתוליות, בכס הקדוש, בקדושת עצמות הקדושים האמיתיים והמדומים, בכל ההצגה המפוארת של כמורה מנגנונית, – הם עדין מחפשים את האמת האמיתית, הטהורה, האנושית ואולי ברבות הימים יגיעו לאלוהים שבלב ולאמונה שבאדם.

האם היה טוב לעולם, אלמלא הופיעו היהודים בו? הם ואמונתם? מסופקני! זרע נזרע באחת מארצות הים התיכון וקראו לה – ארץ הקודש. זרע זה היה לעם, לעם שסבל מרדיפות, משנאת חינם, עלבונות, קנאה, ביזה ורצח. עם מוכשר ומלא חסרונות, עם של “אתה בחרתנו”. עיקש ושנוא על העמים, כי באמונתו יחיה. אינני חושב ואינני מאמין שעם זה שרד עד היום מחמת עליונותו במנהגי דתו ובדבקותו בהם. בסך הכל קיימת צדקתו, צדקתו שהיא מעל לכל מיני אמונות – קדושת האדם. “אתה בחרתנו” ירושה אחרת לא כדאי להוריש לצאצאיו, כי כל היתר אינו אלא קליפה ריקה של יוהרה, צביעות והתנשאות ושקר נפשי. “כדאי להיות יהודי” – אולי הדבר היחידי שכדאי לחיות למענו, אבל כיהודי גא בצדקתו בעולם כולו.

אבל העם הזה יכול לחיות בצדקתו בפינתו היחידה בעולם וזו ארצו. מחוצה לה הוא מאבד את נפשו היהודית ומסיר מעצמו בקלות את חובתו ליעודו. אלה, המאמינים בהבלי מנהגי היהודים ורואים בהם את “יהדותם”, בושים לרוב בהם ומסתירים אותם כדבר שיש להתבייש בו. ואומנם כך. אין זו יהדות, עם הרבנים בעולם, עם כל כתבי הקודש שהם מחברים כפרשנות לדבר שסתום מהם, כי למעשה הם עוסקים בעבודה זרה שאינה דרושה לאיש, כי אין תוכן בה. פה, בארץ, חשים רבים, שחסר להם משהו, שהפסידו משהו יקר, שבלעדו אין הם משלמים ברוחם כיהודים. מכאן הנהירה לחזרה בתשובה, עיוורת, מסונוורת, שהנטיה להצטרף למחנה בעלי פאות וזקנים, בעלי ציציות וכיפות על ראשיהם יקל עליהם להגיע לאותו משהו שהיה חסר להם בנפשם וששום טקס דתי, המשותף לציבור חדש ישן זה לא ימלא את הריק המדומה, שאינו, אלא אי ידיעה של הקדוש קודשים בעולם – האדם. חבל! חבל לי על “צאן קדושים” זה התועה בדרכו ומאמץ לעצמו דעה, שהתפאורה היא ההצגה ושהדברים המודפסים בספרי תפילה והמסכתות שטיפלו בארגון חיי קהילות אינם אלא דברי אלוהים חיים.