“הגבי דרקסלר הזה, איש עסקים שהיה מרואיין קבוע בתוכניות הבוקר, ואמר שהוא מקים תנועה חדשה, לא פוליטית, חס וחלילה, אלא חברתית, והציע לה להיות הדוברת. […] אני בכוונה מגדיר את זה כתנועת שלום חברתית ולא פוליטית, אמר גבי, כי לכולם כבר נמאס מפוליטיקה, פוליטיקה היא מלה גסה, וחברה? היא לא מלה גסה?־ אני קודם כל רוצה לעשות שינוי קונספט[..] רוצה להתרחק מהדימוי של מרצ ושלום עכשיו, לכן אני מגדיר את זה כתנועת שלום חברתית־ תגדיר חברתית, שיסע אותו, מסיע את הסלמון־רול שלו על הצלחת, לא יעזור, הוא שונא סושי” (יעל הדיה, עדן, 2005, עמ 155)

“בתור התחלה בחרנו לעמותה שם: ‘זכותנו’ (אופיר הציע שמות פרובוקטיביים יותר, כמו ‘על גופתי’ או ‘אנטידוקטור’, אבל החלטנו ללכת על קו חיובי). אחר כך ניסחנו הגדרה מבהירה: העמותה לקידום זכויות האדם במערכת הבריאות. […] אופיר התנגד נחרצות לזרוע החדשה. זה מערפל את המסר שלנו, לאנשים אין יכולת להכיל יותר ממסר אחד בקמפיין.[…] למה אתה אומר קמפיין, זה לא קמפיין בכלל, עמיחי התרגז. צא כבר מהקטע של הפרסומאי, אנחנו לא מנסים למכור כאן קולה” (אשכול נבו, משאלה אחת ימינה, 2007, 172).

“השיא היה בנאום שכתב לטקס יום הזיכרון ליצחק רבין. דורפמן ראה בו את פיסגת יצירתו. הוא היה אמור להיקרא בלהט וברגש אל מול רבבות אנשים שיציפו את הכיכר. אלא שכמה ימים לפני הטקס זימן אותו ראש העיר לפגישה דחופה, והסביר שצריך לכתוב מחדש את כל הנאום, משום שבתור ראש העיר עליו להשתדל להיות כמה שיותר ממלכתי וא־פוליטי.[..] כך שידבר גם לימניים וגם לשמאלנים, גם לדתיים וגם לחילונים, גם לערבים וגם ליהודים, ובקיצור, לכווולם. ומאז דורפמן כותב נאומים, מאבן פינה לאבן פינה, ממתנ”ס למתנ“ס: אנחנו נרגשים, אנחנו באמת מודים לכם מאוד, איזה אנשים נפלאים…. ומאז הוא רק משכתב את הנאומים שלו. אפילו המלים חוזרות על עצמן” (יניב איצקוביץ', דופק, 2007, 68).

 

פתיחה    🔗

לפני כמה שנים התחלתי בעבודת מחקר על דור הסופרים הצעירים שצמח בראשית שנות האלפיים. בין הספרים שבחנתי מופיעים השלושה שמהם לקוחים הציטוטים למעלה. התמקדתי בניסיון להבין מהו הטעם הספרותי המאפיין את התקופה שבחנתי, ובחרתי במכוון ספרים שהתקבלו במימסד הספרותי וזכו להצלחה מסחרית: כאן אציג את ספרה של יעל הדיה “עדן” שהיה מועמד לפרס ספיר, ואת “משאלה אחת ימינה” של אשכול נבו, סופר מוערך שהיה גם מועמד פעמיים לפרס ספיר. שניהם היו רבי־מכר. הספר השלישי, “דופק” של יניב איצקוביץ, לא זכה להצלחה הספרותית והמסחרית של שני האחרים, אך הוא מתקשר לנושא המאמר.

המימצא המפתיע מבחינתי היו הקווים המשותפים שאיתרתי באקלים החברתי המתואר בספרות התקופה וביטוייהם בספרים שאציג כאן. ומפתיע עוד יותר הוא שהמציאות המשתקפת בספרים אלו מבשרת את האקלים החברתי שממנו צמחה המחאה החברתית שהתפתחה וסחפה אותנו בקייץ האחרון, תופעה שיכולתי כמובן לעמוד עליה רק בדיעבד.

מדוע הופתעתי? לראשונה, כך נראה לי, נכתבת כאן ספרות ריאליסטית שאינה עוסקת ב“מצב הישראלי” אלא במציאות המערבית של הגלובליזציה, הקפיטליזם והאקלים הפוסט מודרניסטי, מציאות המיוצגת ביצירות בגודש עצום ובסממנים זהים להפליא. הבעיות הפוליטיות של המציאות הישראלית, השוליים החברתיים והמצוקות הקיומיות כמעט נמחקים או משתקפים רק בפריזמה הגלובלית, ואת כל הבמה כובשת שכבת המרכז המתעשרת במדינת ישראל העכשווית. הספרות הזו מתרפקת דווקא על הערכים המסורתיים של הישראליות הקולקטיבית־ מכנה משותף מדומיין לנוכח הפיצול ואובדן הקונסנזוס בחברה הישראלית. במונחיו של זלי גורביץ' (בספרו “על המקום”), היצירות זונחות את העיסוק המסורתי בנרטיבים הגדולים של היהדות והישראליות ומציגות הוויה מיידית וקיקיונית, המתקיימת במעין הווה מתמשך ומנותקת מממדים של עומק בזמן ובמקום.

כפי שמראים הציטוטים שבפתיחה, בכל הספרים נמצא בשלב מסוים אקט של מחאה, ספק חברתית ספק פוליטית, וכמו במציאות שפגשנו לאחרונה, נושאי דגלה אינם נמנים על שכבות של מצוקה. גם השאלות שבהן עסוקות הדמויות הספרותיות־ איך להעביר מסר “מלכד”, באמצעות סגנון, תדמית, ועטיפה מתאימה־ מזכירות מאוד את המציאות של המחאה החברתית, מחאה שגם היא הפתיעה מבחינת הרקע לפריצתה והציבור שנשא את דגלה. עם כל ההבדלים – והם רבים־ אין ספק שהספרות הזו שנכתבה זמן לא רב לפני כן מבטאת היטב את האקלים שעל רקעו צמחה המחאה החברתית בקיץ 2011, ומאפשרת בחינה מעניינת של הניגודים הפנימיים שאיפיינו אותה, ושאולי עמדו בעוכריה.

 

הדמויות    🔗

מיהן הדמויות בספרים? בספר אחר ספר חזרתי ומצאתי את קולו ההומוגני המובהק של המרכז ומעמד הביניים, ונציגיו האופייניים: צעירים בשנות ההתבססות הכלכלית, בעלי מקצועות המשולבים היטב במערך הקפיטליסטי, אשכנזים וילידי הארץ, משכילים, אמידים ובעלי עמדות שמאלניות “נאורות”. במציאות המתוארת אין כמעט ייצוג של מיגזרים אחרים וגם דור ההורים שייך למרכז הבורגני והותיק בארץ, שהשאיר מאחוריו את עברו ה“גלותי”.

מקומות המגורים האופיניים הם העיר הגדולה תל אביב, ההולכת ונהפכת לזירה מרכזית בספרות, הפרוור הבורגני או חיפה הפועלית, או “המקום הקטן” בנוסח הישראלי “של פעם”, כמו מושב שאיבד מזמן את צביונו האותנטי. זהו קיום מוגן, שיש בו די פנאי לחיבוטי נפש וסיבוכים רומנטיים, ובעיקר לחיפושי ישועות רוחניות למיניהן, שבהן משתלב לפעמים אקט המחאה כמוצא אפשרי לבעיות בתחום האישי וכגאולה מריקנות.

ומהי בעצם המחאה המוצגת בספרים, מהי המציאות שעל רקעה היא מתעוררת? אי הנחת קשורה דווקא לתחום האחד שבו יש התקדמות לכאורה ־ הפריחה הכלכלית המופלאה של העידן הקפיטליסטי והאופקים שנפתחו בו הודות לגלובליזציה, להישגים טכנולוגיים, התפתחות כלי התקשורת, ובאופן רחב יותר־ לאקלים הפוסט מודרני של העולם המערבי. ההתפתחויות האלה מופיעות בספרים כמקור לקלקול איכות החיים האישית והציבורית בחברה חומרנית עד צוואר, מרוקנת מכל ערך אנושי, רוחני וחברתי; מה שמטריד את מנוחת הדמויות אינו המחנק של הקולקטיביות הישראלית, אלא הבידוד של הפרט, התחרותיות, היעדר הסולידריות ואובדן האידיאלים החברתיים המסורתיים; לא הפיצולים המפלגים את הציבור הישראלי אלא דווקא האוניפורמיות העדרית של חברה הנשלטת על ידי סיסמאות ותקשורת ההמונים ושכל דמויותיה מדברות באותו קול.

התרבות הקפיטליסטית מעמידה את הצריכה כערך עליון ומבססת את עצמה על ידי הצפת אזרחיה בקלישאות ובדימויים ממוחזרים. אם ניישם לכאן את מושגיו של התיאורטיקן הניאו־מרקסיסט פרדריק ג’יימסון (“הפוסט מודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר”), כל אלה מובילים למציאות של “פני השטח”, מציאות נעדרת אותנטיות של שיעתוק וציטוט. המחאה החברתית התמקדה במוצהר בהיבט הכלכלי, אך במישור עמוק יותר אפשר להגדיר את המצוקה, בספרות ובמציאות כאחת, כשאיפה להיחלץ מהאנונימיות המטריאליסטית של הקפיטליזם ולהתחבר מחדש לאיזו אותנטיות שאבדה ולקיום משמעותי במישור האישי והחברתי.

על רקע זה אין פלא שהיצירות אינן משמיעות קול ביקורתי כלפי הקונסנזוס, שכמעט אינו קיים, ואינן בועטות בערכים הקולקטיביים שליכדו את החברה בעבר. להיפך, במציאות זו שבה אין שום אידיאלים רוחניים ותרבותיים, הערכים המשותפים מספקים מקור ישועה זמין של סולידריות הנקשרת לישראליות המדומיינת “של פעם”, אל ארץ ישראל הקטנה, הסוציאליסטית והאידיאליסטית; אל מקומות וערכים בנוסח הציונות המקורית; הביחד הישראלי חוזר לקדמת הבמה, ודווקא בעידן שבו החברה כה מפוצלת שכבר אין בה הגדרה של ישראליות משותפת.

שלא במפתיע מסתמן בספרים בשלב מסוים אפיק של תקווה באקט של התגייסות לפעילות חברתית או פוליטית: ב“עדן” הגיבורה, דפנה, מקבלת תפקיד של דוברת בתנועה חדשה, “לא פוליטית, חס וחלילה, אלא חברתית”, שמקים “איש עסקים, שהיה מרואיין קבוע בתוכניות בקר”; ב“משאלה אחת־ימינה” מקימים ארבעת החברים את “האגודה לשמירת זכויות החולה”, כמוצא לעמיחי שנחלץ מריקנות עבודתו במשרד פרסום; ב“דופק” אין אקט של מחאה־ דורפמן, דוברו של ראש העיר, מתקומם נגד המניפולטיביות של הנאום ליום הזיכרון ליצחק רבין, אבל ממשיך לכתוב נאומים ל“כווולם” על פי הוראות הבוס.

אבל האקט או ההתקוממות אינם בעלי שורשים עמוקים; קודם כל, בפועל הדמויות עצמן משולבות היטב במנגנונים שכנגדם הן יוצאות למחות, בשאיפותיהן החומריות ובעיסוקיהן (עורכי דין, פרסומאים, רואה חשבון, מסעדן יוקרה). המחאה נטועה בספרים כאתנחתא מרעננת והפעילות הפוליטית ממלאת את הריקנות הרגשית ביחסים חברתיים או זוגיים, או משמשת בתפקיד עלילתי נחוץ, ומכל מקום היא דועכת כלעומת שבאה. בהתאם, תכניה של המחאה אינם ברורים, ומלכתחילה הם מוצגים בעיקר מצד הדימוי והעטיפה, והדימוי־ הו כמה מוכר־ חייב להיות כזה שיתאים לקונסנזוס הרחב ובייצורו משוקעים מיטב ההמצאות הפרסומיות של “הקריאייטיב”, “הספין” ושאר אמצעי השיווק המייצגים דווקא את העולם הקפיטליסטי והפוסט מודרני שנגדו יוצאת ההתקוממות.

 

בין מציאות לדימוי    🔗

כל זה מעלה שאלות עקרוניות, החורגות מההקשר הספרותי ומתייחסות בבירור אל המציאות שהתוודענו לה לאחרונה: האם מסר שנושא הפלג המרכזי בחברה יכול להיות בעל ערך אמיתי של מחאה, או שהוא מטושטש מעצם מהותו? איך תצמח מחאה הנישאת על ידי גוף שהוא בשר מבשרו של העידן הקפיטליסטי, בלי להיעשות חלק מאותו עולם שכנגדו היא מוחה? מה קורה לממשות כשגם היא הופכת למופע, פרפורמנס אמנותי משופע פעלולים? היכן עובר הגבול בין החיזיון למציאות, בין המניפולציה לאמת?

האם הספרות מודעת לבעייתיות הזו? האם יש ביצירות ביקורת על שיתוף הפעולה של הדמויות עם אותה מציאות שהן מבקרות? האם יש בה הפרדה בין הטריוויאליות של העולם המיוצג לבין דרך ההצגה? במלים אחרות: האם הספרות, שהיא עצמה חלק מן התרבות הפוסט מודרנית ובשר מבשרה של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, יכולה להעביר מסר אותנטי יותר מזה של דמויותיה?

לגבי הספרים שבחנתי השאלה הזו היא מכרעת; “עדן” ו“משאלה אחת ימינה” מייצגות גוף רחב של ספרות ישראלית הנכתבת היום, שבהן יצירות הספרות והמציאות שהן מתארת מדברות באותה שפה. היצירות האלה מאמצות בכתיבתן את אותם סטריאוטיפים, דימויים וציטוטים המאפיינים את העולם המוצג בהן משום שהספרות, כמו התרבות כולה, היא חלק מאותו אקלים המוצג בה.

התקבלותו הנרחבת של הסגנון הספרותי הזה מלמדת רבות על האופן שבו מיטשטשים בעולם פוסט מודרני הגבולות בין הממשות לתדמית, בין הקאנוני לפופולרי, בין איכות ספרותית לבין מוצר צריכה. על רקע זה מתבלטות יצירות שיש בהן הבחנה ברורה בין השטיחות של המציאות הפוסט מודרנית לבין העומק של הכתיבה, המתבוננת במציאות הזאת בפיכחון ומתוך מרחק ביקורתי. “דופק”, שיוצג בהמשך, מהווה אלטרנטיבה כזו.

 

גן העדן האבוד: “עדן”, מאת יעל הדיה    🔗

גיבוריו של “עדן” הם שני זוגות שעברו לא מכבר מהעיר הגדולה “המקולקלת” אל יישוב קטן, כמו כפרי בשם “עדן”, שם הם מנסים למצוא מקום ששימר משהו מהערכים האמיתיים של העבר. אלא שבאופן אירוני, “עדן” הפך ממקום של ארץ ישראל הפועלית ל“גן עדן” למתעשרים החדשים, והחיים בו הם ייצוג מוחרף של החומרנות החלולה, החקיינות והזיוף המאפיינים את המרחב שממנו הגיעו.

המעבר מהמרחב האורבני למרחב דמוי טבע, רק מעיד על כניעתה של הישראליות הצנועה “של פעם " בפני הקפיטליזם הדורסני: המושב החקלאי של שנות החמישים הפך לקרקע פורייה לכרישי נדל”ן; בתי הסוכנות הישנים נהרסו ובמקומם בונים המתיישבים החדשים, המשתוקקים “לעבוד קצת את האדמה”, בתי שעטנז ממוחזרים, שמעט הדשא, מסלעות ובמרכזן בריכה קטנה, וכמה שיחי יסמין והיביסקוס אמורים לייצג בחצרותיהם צמחייה כפרית. שרפות סמליות מכלות את שרידי הטבע (“חורשת האקליפטוס”), ורק מכולת נשכחת מהווה שריד פתטי לעבר הפועלי. עדן אינו מקור אלא חיקוי, והמאפיינים של האקלים האנושי־החברתי שבה הם היפוכה של אותנטיות־ המלאכותיות, החקיינות וה“פסאודו” שולטים בכל.

למעשה, התרבות הישראלית הבורגנית המוצגת ברומן היא כולה רק “כמו”, כאילו “אמריקה”, כמו “בעולם הגדול”. גם מהבחינה הזאת מיוצג האקלים החברתי־התרבותי ביצירות שבחנתי בסממנים דומים להפליא: תיאורים אינסופיים של אביזרים עדכניים הנצרכים במרכזי הקניות הצצים בכל עבר, פירוט של מטעמים המוגשים במסעדות או מבושלים במטבח הביתי, עוד ועוד אביזרים משוכללים ש“אי אפשר בלעדיהם”, טקסים המושאלים מ“העולם הגדול”, נוסח “”בראנץ'" ובייגלס “כמו באמריקה”; המושג “שיפוצים” שולט ברמה ומייצג את הניסיון העקר להגיע לשלמות דמיונית, המשתפצת ללא הרף משום שיש לה רק קיום כוזב.

 

המציאות כמערך מכירות    🔗

מכיוון שהמציאות היא יותר דימוי מממשות, הרי הפעולות הנעשות בתוכה קשורות בעיקר בתיווך ובשיווק של דימויים: בלקסיקון העכשווי מוחלפות המלים “יצירה” או “בנייה” במלות הקסם “מיזם” ו“פרוייקט”. אפילו יחסי המין הם פרוייקט, משימה שיש לממשה ביעילות. היחסים בין שני הזוגות מתנהלים בעיקר באפיקים פונקציונליים, בבחינת פרויקטים הטעונים סידורים, תיקונים, הסעות ילדים וניהול מוסדר היטב של התפקידים בחיי הבית. גם מקצועותיהן של הדמויות משתלבות היטב בתרבות שבה הייצור מוחלף בצבירת הון שיש לנהלו ולשווקו: אם בספרות של זמנים אחרים מצאנו חוקרים, מורים וגננות, הרי היום גדושים הספרים בעורכי דין, רואי חשבון, דוברים, אנשי פרסום, ושאר מקדמי מכירות. אלי הוא עורך דין מצליח, דפנה היתה מפיקה בטלויזיה, מרק הוא סוג של סלבריטי מסעדן מצליח (ובאופן אירוני, המסעדה ה“אקזוטית” בסגנון־בית־ערבי הוקמה דווקא כל קרקע ערבית), וגם אלונה, שהיא עורכת ספרותית, מופקדת לא פחות על עתידם הכלכלי של הספרים שעליהם היא שוקדת.

היצירות המוצגות כאן אינן מתעמתות עם הבעיות הפוליטיות במצב הישראלי, אבל אין ספר אחד שהאקטואליה אינה חודרת אליו, לרוב ברקע ובשוליים. “המצב” משמש כעוד נושא לשיחות סרק בהתכנסויות חברתיות, ואיזכורי הפיגועים והמתרחש בשטחים מהווים כמעט מושא רכילותי, מעין מס שפתיים בין בילוי בקניון לבין התייעצויות בדבר השיפוצים. האיזכורים המקריים מאפיינים את ההתעלמות והפניית העורף של הדמויות למתרחש לא הרחק מעולמם המוגן, את אוזלת ידן לנוכח מציאות שכבר נשחקה עד דק ואין אפילו טעם לנקוט כלפיה עמדה ממשית.

אבל הרמת הידיים מחיפוש אחר פתרון ניזונה לא רק מעצם המצב הבאמת סבוך, אלא גם מאקלים שבו עצם המלה “פוליטי” סורסה ממשמעות. באקלים כזה קל לייצר סיסמאות, וקל לצרוך אותן במקום להתעמת עם הממשות שהן מסוות. ואכן, הדמויות חוזרות ומשמיעות משפטים כמו “אין עם מי לדבר” ו“הם מבינים רק כוח”, המשכפלים את אימרתו המפורסמת של אהוד ברק אחרי שיחות אוסלו־ “אין פרטנר”. וכמה מעניין, אגב, שגם מטבע הלשון “כווולם”, שמתמצת את כשל הקונפורמיות, היא פרי רוחו של אהוד ברק, שהבטיח להיות “ראש הממשלה של כווולם”. הקביעה הפסקנית קיבלה מעמד של אורים ותומים, ובמידה רבה הובילה למצב שבו “אין הבדל רב בין שמאל לימין־ עמוק בפנים שני הצדדים רואים בערבים עם נחות. רק שהימנים מודים בזה בפה מלא” (“דופק”).

יחד עם זאת, שום יצירה ספרתית עכשווית אינה מרשה לעצמה להתנתק לגמרי מהאקטואליה, בעיקר מהאינתיפאדה והכיבוש. גם הספרות, כמו הדמויות, רואה את עצמה כנדרשת להפגין שמץ של מעורבות פוליטית, על ידי איזכור פירורים מתוך האירועים הייצוגיים ביותר, בדיוק במינון הנדרש. “המצב” מיוצג באמצעות אלמנטים זמינים כמו רצח רבין והפיגועים, כותרות העיתונים והחדשות בטלוויזיה או “ההפגנה הגדולה של השמאל” בכיכר מלכי ישראל. כמה יצירות משלבות בעלילה את הכיבוש ותוצאותיו, ומעניין שבאמצעות אפיזודה סטריאוטיפית חוזרת: תמיד מסופר על פעולה מעל גגו של בית (בזמן מבצע “חומת מגן” ודומיו), התעללות במשפחה המתגוררת בו, הפגיעה הנפשית הנגרמת לגיבור ולבטיו המוסריים. כשם ש“המצב” הופך לעוד נושא לשיחות סלון אל מול הטלוויזיה כך גם איזכוריו נראים לפעמים כאקט של תקינות פוליטית מבחינת היצירה עצמה.

ב“עדן” המציאות הפוליטית היא רק איום מרוחק, המצוי אמנם ברקע, אבל מעניין הרבה פחות מהשיפוצים, הרכישות והמירוץ הבלתי פוסק אחר עוד ועוד מטעמים ומנעמים. הכיבוש מגיח למרחב המוגן עם הפריצה לביתה של אלונה, אבל מעבר למיטרד החולף, היחס כלפי המתרחש אי שם, במחנות הפליטים או במרחב הישראלי שמחוץ לעדן, הוא אדיש ומתעלם: “מוזר איך שהפלסטינים נעלמו מהנוף… נסוגו עמוק אל תוך רקע… נוכחותם נהפכה למשהו כללי, אולי תיאורטי, לולא הפיגועים”, מהרהרת אלונה. אלונה לא מצליחה להיזכר בשמו של אף מחנה פליטים (מלבד שאטי), והרי כבר שלוש שנים היא מכריחה את עצמה לקרוא קודם כל את גדעון לוי! (אפילו לפני נירה רוסו), להתעניין בכוח בטרגדיות המתרחשות אי שם במחסומים, באמהות כמוה היולדות שם ולדים מתים. יחד עם זה, היא והדמויות האחרות אינן מוותרות על עמדת “השמאלני הנאור”: כשבנה הקטן שואל “מה זה ערבים”? היא עונה לו, גאה בנאורותה, “אנשים, כן בדיוק כמונו”.

אם יש דמויות המתייחסות ל“סכסוך” וכביכול מביעות את דעותיהן כלפיו, הרי עמדות אלה משתנות עם כל רוח נושבת: “יש לי וידוי, נמאס לי כבר להיות שמאלני”־ “אבל זה לא שהפכתי לימני”, אומר מרק. פשוט קל יותר להיות ימני, כי העמדות הנאורות הן תובעניות ו“אין לו יותר כוח”. האירוניה היא שהויכוח המעומעם על עמדות פוליטיות משמש רק כהפוגה וכהסחת דעת מפני הדבר החשוב באמת העומד להתרחש בין מרק לאלונה. והדבר החשוב הוא “אם יהיה או לא יהיה זיון”.

הצילום המנציח “קיץ של משפחה ישראלית שמאלנית אחת, הכובש היאפי לבוש בבגדי ים של אוש־קוש”, ממצה את הגיחוך שבפוזה הפוליטית. זהו עוד דימוי של הישראלי היפה לפחות בעיני עצמו, חלק מהתדמית של המצליחן שבצד הוילה ומכונית היוקרה הוא גם מרכיב משקפיים עגולות, מחזיק את “הארץ” מגולגל בידו ועושה על האש ביום העצמאות.

 

“המחאה החברתית” של דפנה    🔗

דפנה פרשה מתפקידה בטלוויזיה “באילנה דיין או משהו”, והיא משמשת כדוברת בתנועה חדשה, “לא פוליטית, חס וחלילה, אלא חברתית” שהקים גבי דרקסלר, “איש עסקים שהיה מרואיין קבוע בתוכניות הבוקר”. התיאור של כל מה שקשור בתנועה ובפעילותה של דפנה הוא סטריאוטיפ ספק מלעיג ספק פתטי של “השמאל האימפוטנטי”, השואף להיחלץ מההפגנות מעוטות משתתפים, וכל נושא המחאה עולה ברומן בהרהורי אגב של אלי, בזמן נסיעה בפרארי זהובה, בין דיאלוג רומנטי לבין קניות בקניון. אבל עם כל ההבדלים וההגזמה, אי אפשר שלא לראות את תווי הדמיון בין דרכי בניית הדימוי של התנועה ב“עדן” ובמציאות של לא מכבר.

קודם כל, צריך להגדיר את הדימוי של התנועה החדשה, כאילו גם כאן מדובר במוצר מסחרי שיש לשווק אותו במטרה שיניב רווחים. התנועה אמורה לסחוף את “כולם”־ ולכן אסור שידבק בה המושג “פוליטי”: “אני בכוונה מגדיר את זה תנועת שלום חברתית ולא פוליטית, כי לכולם כבר נמאס מפוליטיקה, פוליטיקה היא מלה גסה.. אני רוצה להתרחק מהדימוי של מרצ ושלום עכשיו” (נאום גבי דרקסלר). את התנועה צריך לבנות כמו כל מיזם כלכלי, להמציא לה “קונספט” ולהעניק לה שם אטרקטיבי אך לא מחייב מדי, שאיכשהו יכלול את המלה “שלום”: ואכן, לבסוף נמצא השם “חמש”, ראשי תיבות של המסר שאינו יכול שלא למצוא חן בעיני הימין והשמאל גם יחד־ “חברה מביאה שלום”. לא ייאמן, הדיון בבניית הדימוי של החברה מתקיים במסעדה יפנית, בין אכילת סלמון־רול לצלופח מעושן (כי גבי שונא סושי), והמושג “חברתית” מוגדר כ “כל מי שיושב כאן, חברתית זה אנחנו”.

שיא ההגחכה של “חמש” הוא בספין התקשורתי שממציא גבי: חילופי חפצים בין יהודים לפלסטינים נזקקים־ כמסר “מחבק” ולא פוליטי מדי. האנרגיה מושקעת בגיבושו של פוסטר שיופץ בתקשורת, ובו יופיעו ילד יהודי (בהיר שיער) לצד ילד פלסטיני (שייוצג על ידי “ילד כהה עור, תימני או משהו”). אבל הספין מסתיים בפנייתו של רק פלסטיני אחד בשם עדאל, החושק דווקא בבובת פאוור ריינג’ר, והמשחק נרכש דווקא בחנות אופנתית בישראל. האירוניה היא שאותו עדאל אפילו אינו ניתן להשגה (הוא חושש למסור את מספר הנייד שלו), וכך לא נמצאת דרך לממש את שרידיו של הספין שמייצרת ברוב תחכומה “חברה מביאה שלום”.

אפשר לומר שהרומן היטיב לקלוע לאזורי החולשה של מאבק פוליטי המקבל על עצמו את כלליו של העולם שכנגדו הוא מוחה. אבל הבעיה היא שמסריו של הרומן עצמו אינם חדים או פוליטיים יותר מאלה של הדמויות הפועלות בו.

 

המחאה של “עדן”?    🔗

“עדן” מציג תמונה של אקלים חברתי רדוד, של היעדר אותנטיות המתבטא בהרחבה בהבלטה החוזרת של חיקוי דגמים של “החיים הטובים”, של אימוץ דימויים וירטואליים בתפיסתן העצמית של הדמויות; הוא מתאר בפרטנות המשתרעת על פני יותר מ־600 עמודים מציאות טריוויאלית עד אימה, גדושה ומוצפת בדימויים, בנויה על פי דפוסים שאולים ושבלוניים. האם הרומן עצמו נחלץ מתוך הרדידות המתוארת בו? האם ההצגה הארכנית של מציאות טריוויאלית אמורה לחתור תחת הטריוויאליות, או אולי היא דווקא משלימה אותו מצד העיצוב הספרותי?

הרומן בונה עולם שקשה שלא לבקר אותו ואף להלעיג עליו, אבל לא ברור היחס בין ריקנותו של העולם המעוצב לבין עמדתה של היצירה כלפי הריקנות הזאת; ניכרת היקסמות מעולם זה עצמו, ואמונה שזה גם מה שהקורא יוקסם ממנו (כמו שהדוקו־ריאליטי “מעושרות” הולך על גבול הדק בין הלעגה על דמויותיו לבין התאהבות בנכסיהן ושיווקן לקהל האמור להיות מוקסם באותו אופן).

בהגזמה מסוימת אפשר לומר שהקורא שאליו מותאם הרומן אינו שונה מאלי, הגאה בסמלי הסטטוס שהצליח להשיג, כמו המכונית הנוצצת שהחליפה את הג’יפ ארבע־על ארבע. יתר על כן, רוב קהל הקוראים, שאינו נמנה עם המעמד השולט ברזי פרמג’נו רג’יאנו, ואינו תר אחרי אביזרי רטרו בדרום תל אביב, יחווה בעניין את החיים הטובים הנבצרים ממנו בממשות. דבר אחד בטוח: עוד לא היתה בספרות הישראלית חגיגת מטעמים אנינים כמו בזו העכשווית והצרכן־הקורא ניזון מאותם מטעמים ומנעמים הגודשים אותה באינטנסיביות.

היצירה נוטלת מלוא חופניים מתוך תדמיות זמינות המוכרות לקוראיו המסוימים מאוד. ההשתקעות בתוך מציאות אופנתית ומתוקשרת (מקומות בילוי כמו “אורנה ואלה”, “לחם ארז”, סלבריטאים כמו אילנה דיין, גדעון לוי ועוד) מעניקה לקורא מפלט בטוח מפני הקשיים הברורים שבמציאות הישראלית הממשית; באופן כזה, הכתיבה הספרותית עצמה מגלמת את הבועתיות של העולם המוצג בה, ומגוננת על הקורא מפני התעמתות אמיתית עם הסכנות שבהסתגרות מפני המציאות שבחוץ.

 

מילים וייצוגים בכתיבה ובעולם פוסט מודרני    🔗

שחיקת המלים בשיח הישראלי הוא מאפיין של אקלים חברתי פוסט מודרני, המוצף בסיסמאות פרסום ובצירופי לשון שדופים המופיעים בכלי התקשורת. החברה הישראלית מולעטת בדימויים ממוחזרים המשכיחים את תוכנן של המלים ושל הממשות עצמה, ולשונה מצטטת סיסמאות מסחריות ופוליטיות כאחת. הכל הוא ציטוט של ציטוט, הכל הוא “כמו”: “כמו אהבה בסרטים”, “כמו צילומי פולרואיד מקריים, אבל אמיתיים מאוד של משפחה”, “כמו היכרות בטקסט ספרותי” (“עדן”). המאפיין הזה מזכיר את מושג ה“סימולקרה” של הפילוסוף הצרפתי ז’אן בודריאר, המתייחס למציאות הפוסט מודרנית שבה הוירטואלי מחליף את הממשי, המסמן נותר ללא מסומן והדימוי ללא מקור. המציאות משוטחת לאוסף של מסמנים ודימויים, שאינם מייצגים דבר מלבד את עצמם.

באקלים זה כמעט אי אפשר שהספרות עצמה, המשתמשת בכלי של המלים, לא תתייחס לנושא הלשון והייצוג בכלל, וכאן אפשר למצות את ההבדל בין “משאלה אחת ימינה” של אשכול נבו ל“דופק” של יניב איצקוביץ'.

 

“משאלה אחת ימינה”, אשכול נבו    🔗

גם ב“משאלה אחת ימינה” החברה נשלטת על ידי עולם הפרסום המניפולטיבי, מערכת “כוחנית, משתמשת במלים רק בשביל למכור”, ושידורי הטלוויזיה מציפים את הציבור בתוכניות טריוויאליות (“ב’שבעה ימים' יש רק כתבות עם רמטכ”לים לשעבר וכדורגלנים"). אבל כאן הרומן מציע אופציה “חיובית” ברוח מיתוס הרעות, מאבני הדרך של האידיאולוגיה הציונית. ארבעה הגיבורים הם חיפאים מבית טוב, צברים ואשכנזים (המזרחי שביניהם מפלס לשם את דרכו בהצלחה), שחוויותיהם המשותפות מצטרפות למסלול ההתבגרות הישראלי הקלסי (הגדנ"ע, שירות בשטחים, “הטיול הגדול”), רצוף בטקסים ובאירועים המכוננים בהוויה הלאומית. הגיבורים מואסים באורח חיים מרוקן מערכים ונוקטים בפעולות של מעורבות חברתית שתביא לשינוי, ושלא כמו הדמויות בספרים האחרים, הם מתעמתים עם הכיבוש ומגלים מעורבות בסיטואציה הפוליטית.

אבל דווקא העמדה החיובית הזו מובילה את “משאלה אחת ימינה” למסר המשביע את רצון כולם, יותר מכל הספרים האחרים־ אותו “כוולם” קונפורמי שעמד אולי בעוכרי המחאה החברתית. לאורך כל הדרך הרומן מתחמק בשיטתיות מנקיטת עמדה ומשיג “איזון” על ידי איסטרטגיה קבועה של הצגת עמדה המסוייגת ונסתרת שוב ושוב, מועמדת ברצינות ומייד מופרכת באירוניה. באופן הזה המסר של הרומן מכוון לשמאל וגם לימין, למימסד ולמתקוממים נגדו, למרכז אך גם יוצא ידי חובת השוליים בשילוב קורטוב של מחאה. הוא מדבר אל לבם של קוראים המחפשים אחר עמדות ביקורתיות, אך מצליח לקבל גם גושפנקא של “ממלכתיות” ולרצות את מי שמגנה את אותן דעות עצמן.

דרך אחרת להתחמקות מנקיטת עמדה היא חשיפת חילופי המקום בין הממשות לדימוייה הוירטואליים. הרומן מציג את עצמו כאוסף של ציטוטים “מן הסרטים” וסטריאוטיפים מן המוכן: הווי החבורה מונצח במצלמת וידיאו ואמור לשמש כחומר ל“סרט על ארבעתנו”, “משהו בסגנון ‘בלוז לחופש הגדול’”, או אולי “הוא הלך בשדות” או “מבצע יונתן”; חוויות העבר מתוארות לאורך הדרך כתצלומים אולי אידיליים או שקריים באלבום או על הקיר; טקסטים ספרותיים מכוננים כמו “הנסיך הקטן” ו“שירי אהבה ומין” של דוד אבידן הם מודלים להתנסות האדולסנטית, סצנות ברומן מדומות לקטעים ממלודרמות הוליוודיות, והרומן בכללותו מלא אזכורים וציטוטים מפזמונים, מחזות זמר, פרסומות והצגות מימי בית הספר.

הרומן כביכול מבטא כך אירוניה ומודעות לסטריאוטיפיות של דרכי הכתיבה שלו עצמו, אבל הדימויים אכן הולמים את מתכונת הסיפור על החברים החיפאים כ“מי שאיכפת להם אחד מהשני”, על החבורה הגברית הישראלית המתלכדת סביב כדורגל וטקסים לאומיים. סדנת הכתיבה שבה משתתף המספר מספקת אוסף של מתכונים והוראות ל“איך כותבים ספרות”, ואכן המציאות נראית “כמו סרט”, והרומן כולו כתוב על פי אותה נוסחה שאותה הוא חושף כ“ספרותית”.

הייצוגים ב“משאלה אחת ימינה” אינם מתייחסים למציאות אלא לאוסף של ייצוגים ודימויים אחרים הלקוחים מתוך סרטים, צילומים וטקסטים, ושגם הם עצמם לקוחים מתוך ייצוגים אחרים. הכתיבה מגלמת את מושג הסימולאקרה של בודריאר משום שהיא מציעה שורה של דימויים ללא מקור, מסמנים ללא תכנים.

הבעיה שמייצגים “עדן”, ועוד יותר “משאלה אחת ימינה”, היא שיצירות הספרות עשויות במתכונת האקלים החברתי המבוקר בהן: כשם שהחברה שואבת את מושגיה על המציאות מתוך דימויים וירטואליים, ייצוגים וסיסמאות, כך הספרות מעתיקה את מתכונות הייצוג שלה מהשתקפויות של דימויים אלה עצמם בתוצרי תרבות. כמו חברת הצריכה שאליה היא פונה, כך הספרות היא מוצר שנועד לשיווק. באקלים תרבותי שבו מיטשטשת ההבחנה בין המקור לחיקוי, קשה לצפות שהספרות תציע עצמיות ומקוריות הנעדרות בקרקע גידולה.

 

דופק, יניב איצקוביץ'    🔗

לעומת שני הרומנים הקודמים, יניב איצקוביץ' כתב יצירת ספרות הרואה את המציאות הזאת ממרחק ובביקורת, ומתוך צלילות נדירה. את ההבדל אפשר לראות היטב בהתייחסות של “דופק” ו“משאלה אחת ימינה” ללשון בשיח הישראלי ולדימויים חברתיים סטריאוטיפים. קודם כל, גם ב“דופק” יש ייצוג לדור הצעיר בדמותו של אודי, ומופיעה בו אפיזודה דומה של התנסות בצבא ובכיבוש. אבל בעוד שאצל נבו העמדה ביחס להתנסות הזו יוצאת ידי חובת “כווולם” (מצד אחד הכיבוש מוציא מהחיילים את “החיה שבאדם”, מצד שני הגיבור כמעט מתאבד, מצד שלישי “רק מילאתי פקודות…ומה יכול ילד בן 19 לעשות?..”), אודי מייצג אקט של מחאה מצד הדור הצעיר והוא נמלט מן ההוויה הישראלית האלימה אל המרחבים הרחוקים ביותר שבאפשר. זהו מסר חד משמעי, לא קונצנזוסיאלי, שלא ימצא חן בעיני “כוולם” והוא לא יכול להופיע בספרים כמו “עדן” ו“דופק”.

האופן שבו מנצל המימסד את הלשון כדי להשיג את הסכמתה של החברה הישראלית באשר לכיבוש ול“נופלים למען השלום” עולה בהקשר לאזכרה של נדוב, חברו של אודי שנהרג בפעולה בשטחים. דורפמן, דוברו של ראש העיר, מתבקש על ידי אביו של נדוב ־חברו של ראש העיר־ להכין נאום לאזכרה. הנאום אמור להיות “משהו א־פוליטי, בסגנון ממלכתי”, בדפוסים הקבועים, המצטלמים טוב בטלוויזיה: דיבורים על איזה ילד נפלא הוא היה וכמה הוא אהב את המדינה, קלוז־אפ על פניהם הדומעות של הקרובים והחברים. אבל דווקא דורפמן, שעיסוקו בכתיבת נאומים “א־פוליטיים, בסגנון ממלכתי”, הוא החושף את נביבותן של הסיסמאות האלה. “אישי זה הכי פוליטי שיש […] עדיף שתיתן להם נייר מלא בשתיקות”, את המלים האלה הוא שם בפי נדוב, והן מבטאות את אחד המסרים העיקריים ברומן: הסגנון הא־פוליטי והספוג בקלישאות הירואיות, (והשמות המכובסים כמו “מלחמת שלום הגליל”), מוכתב על ידי הצורך הפוליטי לסמא את הצופים הבוהים ולהעלים את הדחיפות והתובענות לעשות מעשה בתוך המציאות עצמה.

ואכן, הלשון בציבור הישראלי סופגת את הקלישאות ומצטטת אותן. גם כאן הדמויות חוזרות על ה“אין לנו ברירה” (כי “אין פארטנר”), גם כאן מדברים על “העם היהודי שסבל שלושת־אלפים שנה בגלות”, וגם כאן “אחוות הלוחמים” הוא מושג מקודש. אבל הרומן מציג את קלישאות הלשון הללו באירוניה ובאמצעים ספרותיים הרחוקים מקלישאות.

והמחאה מושתקת: דורפמן כותב נאום לטקס יום הזיכרון ליצחק רבין. אבל הוא נדרש לשכתב את הנאום ולהתאים אותו למידות “ממלכתיות וא־פוליטיות” (86). מאז למד שאין שום צורך לכתוב נאומים שיתאימו ל“הנחת אבן פינה או בפתיחת איזה מתנ”ס", להיפך: צריך להימנע מלומר משהו בעל תוכן, ולמחזר את “איזה אנשים נפלאים”, “ממש מחמם לנו את הלב לראות” וכו'. דורפמן מודע לריקות, אבל נשלל ממנו הכוח להתמרד מפני שהריקון האופורטוניסטי מוכתב על ידי בעל הכוח.

ב“דופק” יש הבחנה ברורה בין המציאות הרדודה לבין הכתיבה הביקורתית על המציאות הזאת: הוא מתאר חברה שכבר אין בה נוסטלגיה או שריד לחלום, גם לא קינה על ההידרדרות, ואפילו לא התנערות שטחית וחולפת לאקטיביזם. אבל דווקא הביקורתיות של הכתיבה עצמה מעידה על האפשרות להציג אופציה אותנטית בתוך עולם נעדר אותנטיות, וגם כאלה היו פניה של המחאה החברתית של קיץ 2011.

 

המחאה בספרות ובמציאות    🔗

מה היחס בין המציאות הספרותית לבין המחאה החברתית כפי שאירעה בממשות? האם הספרות גילתה חריפות סטירית בל תאומן בצפיית חולשותיה של המחאה? האם הדימוי הספרותי תואם את התקבלותה העתידה?

הנקודה המעניינת היא שהספרות נתנה ביטוי לאקלים שהצמיח את המחאה החברתית־ עוד לפני שקלטנו את משקלם של הכוחות הקפיטליסטים בהשחתת דמותה של החברה הישראלית. הספרות קדמה למחאה, ולו גם “בלא מודע”, בביטוי שנתנה לשאיפה “להשיב את המדינה לאזרחיה”, ברוח דימויים וערכים שכמו אבד עליהם הכלח בעידן החומרני והציני שספג את הווייתנו. הנקודה המעניינת עוד יותר היא שהספרות גם “צפתה” את התפרצותה המפתיעה של המחאה ואת נקודות התורפה שאכן ימלאו תפקיד בהתנהלותה, ואולי גם בכשליה, ויהיו נקודות מחלוקת בשיח ההולך ומתמשך עד היום.

אלא שמכאן ואילך עולות נקודות המחלוקת הברורות בין הספרות והמציאות. המחאה אינה מצטיירת בספרים כ“נבואה” על משבר רציני ממשמש ובא, אלא כלא יותר מקוריוז עלילתי קומי, מנותק ממניעים, חסר כל נוכחות וקטוע מעבר ומעתיד. הספרות קלעה לכוללנות ולפשרנות של המחאה, אבל בהיותה היא עצמה מוצר שיווק פשרני בנתה לה דימוי פלאקטי, משורטט בחופזה ואמורפי לא פחות מבחינת עמדות פוליטיות.

הספרות לא “ניבאה” וגם לא יכלה לנבא את המהפכנות, הסחף והעוצמה של המחאה העתידה, ואת המורכבות של השיח שהתעורר בעקבותיה. אמנם אין לדעת בשלב זה אם החולשות או השאיפות האמיתיות הן שיכריעו, אבל ייתכן מאוד שהדיפוזיות והבלבול המעט ילדותי אינם רק מקור לחולשה אלא גם לכוח: אולי היעדרו של נרטיב מגובש אחד הוא גם מה שיאפשר ריבוי של נרטיבים מתנגשים, שלא יקפאו במהרה בתוך משבצת ידועה מראש, כדוגמת זו של המחאה בספרות.

“הזיכרון הוא פוליטי. מה שאנו בוחרים לזכור ואיך נזכור ־ יכתיב לא מעט מן העתיד שלנו. לכן, גיבוש הזיכרונות שלנו מהקיץ הישראלי שחלף הוא כה חיוני לסיכוי לשינוי חברתי. אם נבחר לזכור את הקיץ הזה כהתקוממות של מעמד הביניים נגד הקושי לסגור את החודש, יצטמצם האופק הפתוח בפנינו. אם נזכור את הקיץ כפסטיבל של צעירים נטולי הבנה פוליטית, גם אז יהיה האופק שלנו מוגבל. הכוח של הקיץ טמון לא מעט בדרך שבה נזכור אותו. המאבק על הזיכרון החל מהרגע הראשון ־ מה יהיה הסיפור שנספר לעצמנו על מה שהיה” (ד"ר אילן שוורץ, 4 בפברואר, 2012)