ספרות של כו־ל־ם", “מחאה של כו־ל־ם”: איך הטרימה הסיפורת הישראלית את המחאה החברתית של קיץ 2011 ¹

בקיץ 2011 שטף את הארץ גל מחאה חברתית שהפתיע את הציבור הן בנושאיו והן בעוצמתו; האם הספרות הישראלית הקדימה לחזות תהליכים שלא נצפו בשיח הפוליטי והחברתי? התזה שאציג כאן היא שהספרות אכן הטרימה את התפרצותה של המחאה ואת נקודות התורפה שימלאו תפקיד בהתנהלותה. אך במפתיע או שלא במפתיע, הספרות שבישרה את המחאה אינה בעלת אופי חתרני, כמצופה מכתיבה שיש בה אותות המבשרים מהלך מהפכני. ²

הכוחות החתרניים בסיפורת הישראלית של היום הם אלה המהדהדים להתרופפות ההגמוניה הפוליטית והתרבותית של מדינת הלאום היהודית בעשורים האחרונים, ולהכרה בפלורליזם האתני, הדתי והפוליטי של החברה הישראלית: קולות שאינם נמנים עם ההגמוניה ושהודרו לשוליים חודרים יותר ויותר לספרות, ומפרקים את הדפוסים הקנוניים הפוליטיים והספרותיים כאחת.

אבל לעומת הסיפורת המפרקת את הסיפור הלאומי ופונה אל ההטרוגניות של הקולות בחברה הישראלית, הולך וצומח בעשור הראשון של שנות האלפיים גוף רחב של יצירות השואלות את דפוסיהן מהספרות של דרך המלך הקאנונית, ומסופרים שחיברו את עצמם לסיפור הלאומי, כמו עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן. זוהי סיפורת ריאליסטית המתייחסת למציאות הישראלית, אבל אינה עוסקת בפוליטיקה של זהויות, אלא מתרפקת דווקא על המכנה המשותף המדומיין של ערכי הישראליות הקולקטיבית; לא בפלורליזם ובפיצול אלא דווקא בהומוגניות של החברה הישראלית כחברה מערבית בעידן של גלובליזציה והנשלטת על ידי תרבות קפיטליסטית ופוסט מודרנית. הבעיות הפוליטיות של המציאות הישראלית, השוליים החברתיים והמצוקות הקיומיות כמעט נמחקים, ואת כל הבמה כובשת שכבת המרכז הבורגנית במדינת ישראל העכשווית.

לדעתי ספרות זו היא שהטרימה את המחאה (שפרצה זמן לא רב אחר כך) דווקא משום שהיא חוזרת להשמיע את קולה של ההגמוניה האשכנזית המסורתית; משום שהיא אינה נותנת ביטוי למצוקות כלכליות וחברתיות של אוכלוסיות מקופחות, אלא להלך רוחות של אי נחת בקרב המעמד הבינוני המבוסס; ובסיכום, משום שהיא אינה מבשרת את התפרקות הסיפור הלאומי אלא דווקא את החלום על בנייתו מחדש.

הדברים שלעיל מתייחסים לדור של סופרים שעמו נמנים יעל הדיה, אשכול נבו, גבריאל, יניב איצקוביץ‘, גבריאלה אביגור־רותם, אמיר גוטפרוינד, חגי דגן ואחרים, ³ שעם כל ההבדלים ביניהם מבחינת הסגנון, הנושאים והאיכות, הם נקשרים במכנים משותפים חשובים המשקפים תמורות באקלים הישראלי של השנים האחרונות. בהקשר הנוכחי אדון בעיקר בשלושת הראשונים. חשוב לציין כי הספרים התקבלו בקאנון הספרותי וזכו להצלחה גדולה בקרב הקוראים: ספרה של יעל הדיה “עדן” (2005) ⁴ היה מועמד לפרס ספיר, “משאלה אחת ימינה” (2007)⁵ של אשכול נבו, סופר מוערך שהיה גם מועמד פעמיים לפרס ספיר, ודופק (2007) של יניב איצקוביץ’⁶, סופר שהוערך בביקורת וזכה לפרס ספרות ביכורים.

חמסין וציפורים משוגעות (2001) של אביגור־רותם, כמעט ולא יידון כאן אך חשוב לציין שהתקבל בקרב קהל קוראים רחב מאוד מתוך הזדהות יוצאת דופן (והיה מועמד לפרס ספיר). הספר נתפס כהצלחה אמנותית ולשונית גדולה, ובעיקר־ כמייצג מובהק ואותנטי של “הישראליות” בעבר ושגרת חייה בהווה ⁷.

הנקודה המעניינת היא שהספרות הזאת קלעה לטעם הקהל ושיקפה את הלך הרוחות בשנים שלפני המחאה החברתית לאו דווקא בשל איכויותיה אלא משום שברובה (אך לא כולה, ועל כך בהמשך) זוהי ספרות של מיינסטרים חברתי ותרבותי, השואבת את חומריה מהאקטואליה המיידית של שנות כתיבתה, מתאימה את עצמה למתכונות של שוק הספרים אך גם משלמת את חובה למעמדה המסורתי של הספרות הישראלית במתן קול לסוגיות חברתיות ופוליטיות. דווקא בפנייה למכנה המשותף הרחב ובהיותה מעין ספרות של ריאליזם ישיר וז’ורנליסטי ושפה עכשווית הלקוחה היישר מתוך קלישאות לשון התקשורת, היא נתנה ביטוי לאקלים החברתי שהצמיח את המחאה החברתית, והיא אף מייצגת את גבולותיה של מחאה בעידן קפיטליסטי ופוסט מודרני, שבו הביקורתיות נספגת בחיבוק של המימסד, הדימוי מחליף את הממשי וכמעט שאי אפשר להפריד בו בין הקאנוני לפופולרי, ובין הפוליטי לבידורי.

 

אקט של מחאה?    🔗

נקודה מעניינת היא שבכמה מהספרים עצמם נמצא מעין אקט של “מחאה” בהתגייסותן של דמויות לפעילות חברתית או פוליטית: בעדן הגיבורה, דפנה, מקבלת תפקיד של דוברת בתנועה חדשה, “לא פוליטית, חס וחלילה, אלא חברתית”, שמקים “איש עסקים, שהיה מרואיין קבוע בתוכניות בקר”; ב“משאלה אחת־ימינה” מקימים ארבעת החברים את “האגודה לשמירת זכויות החולה”, כמוצא לעמיחי שנחלץ מריקנות עבודתו במשרד פרסום; בדופק ראש העיר מכתיב לדוברו נאום ליום הזיכרון ליצחק רבין, האמור להיות “כמה שיותר ממלכתי וא־פוליטי.[..] כך שידבר גם לימניים וגם לשמאלנים, גם לדתיים וגם לחילונים, גם לערבים וגם ליהודים, ובקיצור, לכווולם”־ סגנון שגם הוא מטרים את זה של המחאה.

אבל האקט או ההתקוממות אינם בעלי שורשים עמוקים; קודם כל, בפועל הדמויות עצמן משולבות היטב במנגנונים שכנגדם הן יוצאות למחות, בשאיפותיהן החומריות ובעיסוקיהן (עורכי דין, פרסומאים, רואה חשבון, מסעדן יוקרה). המחאה נטועה בספרים כאתנחתא מרעננת והפעילות הפוליטית ממלאת את הריקנות הרגשית ביחסים חברתיים או זוגיים, או משמשת בתפקיד עלילתי נחוץ, ומכל מקום היא דועכת כלעומת שבאה. בהתאם, תכניה של המחאה אינם ברורים, ומלכתחילה הם מוצגים בעיקר מצד הדימוי והעטיפה, והדימוי־ הו כמה מוכר־ חייב להיות כזה שיתאים לקונסנזוס הרחב ובייצורו משוקעים מיטב ההמצאות הפרסומיות ואמצעי השיווק המייצגים דווקא את העולם הקפיטליסטי והפוסט מודרני שנגדו יוצאת המחאה.

כל זה מעלה שאלות החורגות מהספרות, ושאפשר להחילן על המציאות שהתוודענו לה לאחרונה: האם מסר שנושא הפלג המרכזי בחברה יכול להיות בעל ערך אמיתי של מחאה, או שהוא מטושטש מעצם מהותו? איך תצמח מחאה הנישאת על ידי גוף שהוא בשר מבשרו של העידן הקפיטליסטי, בלי להיעשות חלק מאותו עולם שכנגדו היא מוחה? מה קורה למחאה כשגם היא הופכת למיצג אמנותי משופע פעלולים והיכן עובר הגבול בין המניפולציה לאמת?

אין ספק שהספרות הזו שנכתבה במהלך שנות האלפיים מבטאת היטב את האקלים שעל רקעו צמחה המחאה של קיץ 2011, וגם את אזורי החולשה של מאבק פוליטי המקבל על עצמו את כלליו של העולם שכנגדו הוא מוחה. מהבחינה הזאת, הספרות “צפתה” את התפרצותה המפתיעה של המחאה והצביעה “בלא־מודע” על נקודות התורפה שאכן ימלאו תפקיד בהתנהלותה, ויהיו נקודות מחלוקת בשיח ההולך ומתמשך עד היום.

האקלים החברתי ביצירות

 

הספרות “שמה על המפה” את הגורמים הכלכליים והחברתיים    🔗

קודם כל, משמעותית ביותר העובדה שלראשונה, כמדומני, נכתבת כאן ספרות הנותנת ביטוי מאסיבי למאפייניה של החברה הישראלית כחברה מערבית בנוסח־אמריקה, ולבעייתיות שבקיום בעידן הגלובליזציה והקפיטליזם. הספרות הזו צמחה בעשור הראשון של שנות האלפיים, שנים שבהן השפעותיה של השיטה הכלכלית הניאו־ליברלית “קירבו את החברה הישראלית לדגם של הקפיטליזם הקיצון, היינו האמריקני, על כל נגעיו החברתיים”. ⁸ עוד לפני שהמחאה החברתית החדירה לתודעה הציבורית את משקלה ותוצאותיה של המדיניות הקפיטליסטית בעיצוב דמותה של החברה הישראלית בעשורים האחרונים, הספרות “שמה על המפה” את מה שהיה, בניסוחם של רם ופילק "החידוש הגדול של המחאה בתחום השיח: בעצם החזרתן לדיון של שאלות כלכליות־חברתיות לדיון ציבורי ער, בחיזוק הזיקה בין כלכלה לחברה " (שם:6).

 

“צדק חברתי” או “צדק” כלכלי למעמד הביניים    🔗

הדמויות בספרים מייצגות את דור הביניים בשכבת המרכז ההגמונית של המעמד הבינוני והמיגזר האשכנזי החילוני, המשכיל והנוטה לשמאל המדיני: צעירים בשנות ההתבססות הכלכלית, שעברו בכל התחנות של “המסלול הישראלי” התקני־ שירות בצבא, בעיקר בשטחים, לימודים באוניברסיטה, רכישת מקצועות המשולבים היטב במערך הקפיטליסטי. בשלב שבו אנו פוגשים אותן בספרים, הן מצויות בשלבי בנייה או הרחבה של משפחה, מעבר למקום מגורים מתקדם והתבססות מקצועית וכלכלית.

עיסוקיהן של הדמויות מהווים אינדיקציה מרכזית לתמורות האידיאולוגיות בחברה הישראלית של הזמן העכשווי: אם בספרות של זמנים אחרים מצאנו חוקרים, מורים וגננות, היום מעטים עוסקים בעשייה יצרנית או ציבורית ורוב הדמויות עוסקות בשיווק וקידום מכירות של תוצרים מטריאליים ולא־מטריאליים כאחת: אנשי נדל“ן, פרסומאים, יחצ”נים, אנשי טלוויזיה, עורכת ספרותית שעבורה סופר חדש הוא “רכש”, וכן הצפה של “מקדמי מכירות” בדמות דוברים־ למשל דורפמן, דוברו של ראש העיר תל אביב (דופק) דפנה (עדן ), דוברת תנועה פוליטית מפוברקת, אלעד, דוברו של משרד התיירות (חגי דגן, הארץ שטה). אכן, הפונקציה של הדובר כסוכן מדופלם של דימויים, מייצגת את התפיסה הקפיטליסטית של אג’נדות אידיאולוגיות כשקולות ערך לתוצרי צריכה חומריים, סחורה המשווקת באמצעות דימויים ההופכים ל“דבר עצמו”.

הדמויות בספרים משולבות אפוא במערך הקפיטליסטי, וגם כאשר, כמו במשאלה אחת ימינה, הן מתגייסות לפעילות שיש בה מעורבות חברתית ומסר אידיאולוגי זהו לא יותר מחיפוש משמעות אדולסצנטי המקיף את כל השאלות הגדולות, כמו “מה זאת אהבה”, “מה זו ידידות” “מה זאת הגשמה עצמית”, “חיפוש עצמי” ומשמעות החיים בכלל.

אופיר מואס ברדידות של עולם הפרסום (“פרסום זה לגרום לאנשים לקנות דברים שהם לא צריכים, באמצעות מניפולציות”) (52) ומביא לסובלים את הישועה הרוחנית נוסח הניו אייג', צ’רצ’יל הוא עורך דין ציניקן השואף דווקא “להיות במשהו שיוביל לשינוי חברתי”, עמיחי שהתאלמן ניצל מייאושו כשהוא פורש מעבודתו במשרד פרסום ופונה לפעילות חברתית נמרצת. המסר החברתי אינו יותר מאקט של תקינות פוליטית במסגרת כתיבה המיועדת לקונסנזוס וכך זוכה היצירה גם לתקן של רומן ביקורתי.

הדמויות בספרים נמנות עם דור הבנים למעמד שאיבד את ההגמוניה הלאומית אחרי כשלון אוסלו, נסוג מהפוליטיקה אל הבועה הפרטים של המשפחה הקריירה הצריכה ו“מדינת תל אביב”, אבל תמך במהפכה הניאו ליברלית שאיפשרה לו לצבור הון מקצועי והשכלתי.(רם ופילק: 4) בשלב שבו אנו פוגשים אותן בספרים, הן עדיין משולבות היטב במערך הזה, ומצוקתן אינה נובעת מנסיבות כלכליות אלא מתחושת אי שביעות רצון עמומה ולא ממוקדת.

הציבור המרכזי במחאה נמנה עם צעירי הדור הזה, ויוזמיה גם הם באו בעיקר מתחומי התקשורת, הפרסום ויחסי הציבור. זהו דור שנולד אל תוך ערכים אינדיווידואליסטים של התקדמות וצבירת הון, אלא שבמהלך השנים שלפני פרוץ המחאה הלך ונוכח שהמדיניות הניאו ליברלית פוגעת גם בו בעצמו. האם נציגיו של המעמד הזה מחו נגד השיטה הכלכלית וביקשו להחליפה במדיניות של “צדק חברתי” ומדיניות רווחה המכוונת לציבור הרחב? או אולי רק ביטאו אכזבה מכך שעתה נמנע מהם עצמם להשתלב במנעמי הניאו ליברליזם?

תפיסתה של המחאה כנובעת מהאינטרסים הכלכליים של המעמד הבינוני היא אחת מנקודות הביקורות החריפות שכוונו נגדה. ⁹ אבל גם אם הביקורת מוצדקת, בכוונתי להציג כאן נקודת מבט שונה, לפיה מעבר לגורמים הכלכליים והמעמדיים, המחאה ביטאה זרמי עומק של מצוקות קיום בחברה חומרנית שאיבדה מאחז אידיאולוגי. דווקא הניסוחים הלא־ממוקדים בדברי הדמויות שבספרים, כמו התחושה ש“הכול פה נהיה גס כל כך. ברוטלי כל כך” (207, משאלה אחת ימינה), או “מה יהיה עם הארץ הזו”, “הארץ שתתפורר להם מתחת לידיים” (הארץ שטה, 24, 62) משקפים היטב את האמוציות המנוסחות גם הן במעורפל שהניעו את המוחים¹⁰: הביטוי החוזר “תחושת ייאוש קשה”, ביטויים כמו “תחושת בדידות וכאב שאתה לא יכול לחלוק, שחורגת בהרבה מעבר לשכר הדירה שלך”," המצב רע“, “הפרטה של החלום”, “מצב של חוסר ביטחון” (26־27)”. הניסוחים מבטאים תסכול וזעם שמעבר לאינטרסים כלכליים לא ממומשים, לנוכח קלקול יסודי בהתנהלות השלטונית ותוצאותיה; תחושות אלה היו משותפות לקהלים רבים, ובלי ספק כאן טמון ההסבר להיסחפות האדירה של ציבור כה רחב, שנתן בהזדמנות זו ביטוי למצוקות החל ב“יוקר המחיה”, ועד ל“אי אפשר לחיות בארץ הזאת” ו“להחזיר את המדינה לאזרחיה”.

 

המטריאליות והיעדר האותנטיות שבקיום בעידן קפיטליסטי ופוסטמודרני    🔗

אי הנחת שחשות הדמויות בספרים קשורה דווקא לתחום האחד שבו יש התקדמות לכאורה בחברה הישראלית ־ הפריחה הכלכלית המופלאה של העידן הקפיטליסטי והאופקים שנפתחו בו הודות לגלובליזציה, להישגים טכנולוגיים, התפתחות כלי התקשורת, ובאופן רחב יותר־ לאקלים הפוסט מודרני של העולם המערבי.

האקלים התרבותי המשתקף בספרים עולה בקנה אחד עם מושגיו של פרדריק ג’יימסון (הפוסט מודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר), על התרבות הפוסט מודרנית כתוצר של הקפיטליזם הטכנולוגי ותרבות הצריכה העכשווית. התרבות הקפיטליסטית בגירסה הזו מבססת את עצמה על ידי הצפת אזרחיה בסיסמאות מסחריות ובדימויים ממוחזרים, ותוצאתה היא טשטוש הגבול בין המהות למראית העין, בין העומק לפני השטח, בין האותנטי ללא־אותנטי, בין הדימוי לבין הממשות. תוצאה נוספת היא “דעיכת האפקט”, לא כעמעום הרגש אלא כ“השתחררות מכל סוג [אחר] של רגש, שהרי אין בנמצא עוד שום עצמי המסוגל להרגיש” (42). ואכן, לרוב אין לדמויות בספרים תחושת קיום פנימית, והן אינן יכולות לתקשר עם עצמן ועם הזולת אלא בסיועם של דימויים, תדמיות, סמלים והנוסחות המילוליות הנשמעות מכל עבר.

חדירת ערכי הקפיטליזם לכל פינה ופינה של הקיום האישי והיומיומי מיוצגת בכל הספרים בגודש עצום ובסממנים זהים להפליא: המבט קולט עוד ועוד מגדלי מגורים, חניונים ומרכזי קניות, שלטי פרסומת, צמתים ומחלפים, החברה מוצפת מכל עבר בדימויים, ציטוטים וחיקויים: בסגנון חיים של חיקוי ושכפול של מודלים אמריקנים, בדיבור הממחזר קלישאות לשון, במנגנוני הפרסום, בסיסמאות החוזרות בכלי התקשורת ובשיח הפוליטי, במודלים הממוחזרים בטלוויזיה, באופנות המבטיחות ישועות זמינות בתמורה לתשלום נאות. ¹¹

למעשה, התרבות הישראלית הבורגנית היא כולה רק “כמו”: כאילו “אמריקה”, כמו “בעולם הגדול”. גם מהבחינה הזאת מיוצג האקלים החברתי־התרבותי ביצירות שבחנתי בסממנים דומים להפליא: תיאורים אינסופיים של אביזרים עדכניים הנצרכים במרכזי הקניות הצצים בכל עבר, פירוט של מטעמים המוגשים במסעדות או מבושלים במטבח הביתי, עוד ועוד אביזרים משוכללים ש“אי אפשר בלעדיהם”, טקסים המושאלים מ“העולם הגדול”, נוסח “בראנץ” ובייגלס “כמו באמריקה”, סממנים אופנתיים המסמנים סגנון חיים וסטטוס חברתי. המושג “שיפוצים” שולט ברמה ומייצג את הניסיון להגיע לשלמות דמיונית, המשתפצת ללא הרף. הספרים, כמו השיח העכשווי בכלל, מוצפים במונחים מתחום הטכנולוגיה, השיווק וקידום המכירות: מיצוב, מיתוג, שדרוג, מינוף, רכש, רייטינג, השקה, ועוד־ כמטפורות לתהליכים במרחב הפרטי ולקידום של תוצרים חומריים ואידיאולוגיים כאחת. כוחות השוק מפעילים את הזירה הבין־אישית כאינדיקציה ברורה לחיפצון ולאינסטרומנטליות של הערך האנושי בחברה הקפיטליסטית.

המציאות הולכת ונחווית כעשויה במתכונת של הדימוי־ הביטוי החוזר ביצירות רבות הוא בעיקר “כמו בסרטים”: בחוויית הזהות העצמית של הדמויות, במראה הפואטית שבה הן תופסות את המציאות (כהשתקפות של סרטים, סדרות טלוויזיה, דימויים ספרותיים), בקדימות של הדימוי התקשורתי על פני האירוע הממשי. זהו מאפיין הסימולקרה בתרבות הפוסט מודרנית, יחס שבו הייצוג נותר ללא מקור ובמקביל־ המציאות הולכת ומאבדת את מעמדה כממשות (בודריאר,סימולקרות וסימולציה).

לכך מצטרפות ההתפתחויות הטכנולוגיות ועליית כוחם של כלי התקשורת: הטלוויזיה ככלי מרכזי בידי פרסומאים ובעלי ההון פולשת אל זירת החיים וחללי הפנאי, וחרושת התרבות (על פי אדורנו והורקהיימר, תעשיית תרבות) הופכת את הדיון הפוליטי המתנהל בזירה הציבורית לבידור המוגש לצרכן בספרה הפרטית (ב“שבעה ימים יש רק כתבות עם רמטכ”לים לשעבר וכדורגלנים"**, משאלה אחת ימינה).** המציאות הפוליטית נקלטת דרך ייצוגיה התקשורתיים המשוכפלים, כמו בתיווך הכפול של ויכוח המשודר בערוץ הרדיו ונקלט בטלפון: “אתה מפתיע אותי, אדוני, אתה לא יודע מה ההבדל בינינו לבינם? הם רק מחפשים איך לטבוח באזרחים, מתגנבים למדינה בשביל להתפוצץ בתוך אוטובוסים. ואנחנו, כמו מה שקרה עם הסאלח שחאדה המנוול הזה, לפעמים קורה שיש איזה טעות ואז נהרגים כמה אזרחים [..] יש לנו במדינה בעיה של הסברה.[…] תסתכל איך האמריקאים[…]” (דופק, 19).

הספרים מוצפים גם באביזרים הטכנולוגים הממירים את הממשי בוירטואלי: מקומו של הטלפון הסלולרי כאביזר המסמן פולשנות למרחב הפרטי ( “תמיד הם מביאים עמם את הווייתם הקולנית, הסלולרית, האלימה” הארץ שטה, 62) אינו נפקד באף אחד מהספרים וממלא תפקיד מרכזי בתקלות הגוררות מפנים עלילתיים, הרשת והתשוקות הוירטואליות שהיא מספקת היא “המקום האמיתי” (בדופק), ההיסטוריה של חברות הרעים (במשאלה אחת ימינה) נחווית בתיווך הסרטים והצילומים שליוו את תולדותיה.

מעניין מבחינה זו לציין את מקומן של התקשורת והטכנולוגיות החדשות בתולדות המחאה, שהחל בהתכנסות הראשונה של הפעילים לעתיד לוותה במצלמות: למעשה, אחדים מהפעילים חברו להתכנסות מתוך כוונה שתשמש אותם בפרוייקט של סרט, ועוד לפני שהאירועים עצמם צברו תאוצה התלווה שדר מערוץ 10 לדפני ליף בכל אשר הלכה (על פי ספרו של שכטר, שם). כמובן לזה מצטרף תפקידה של הרשת החברתית פייסבוק בקשרים, בהתארגנות ובהפצת המסרים. אכן, אפשר לומר שהמחאה היוותה מבחינה זו אירוע בעל סממנים פוסטמודרניים מובהקים, שנחווה מבעד לייצוגו התקשורתי, ייצוג שהקדים את הממשות ואפילו הניע אותה.

התמורות בקיום בחברה של קפיטליזם קיצוני ובעידן פוסט מודרני מצטיירות בספרים־ במעומעם ולא מתוך עמדה ביקורתית מודעת ־ כמקור לקלקול איכות החיים האישית והציבורית בחברה הישראלית של השנים האחרונות. הספרות, ולדעתי גם המציאות של המחאה, ביטאה שאיפה להיחלץ מהאנונימיות המטריאליסטית של הקפיטליזם, מהאוניפורמיות ומחיקת האינדיווידואליות בחברה הנשלטת על ידי סיסמאות ותקשורת ההמונים. המחאה ביטאה את השאיפה להיחלץ מהבידוד של הפרט, לחבור לקהילה של דיבור אמיתי והקשבה, לאידיאולוגיה שמעבר למטריאליות ולאיזו אותנטיות שאבדה. ושוב אפשר לעמוד על כך מהאופן שבו ניסחו יוזמיה את מניעיהם: " זאת היתה התגשמות של חלום: סוף סוף אנשים צעירים […] שכבר לא מנוכרים ולא ציניים, אף אחד לא דיבר על האח הגדול או על האפליקציות שהוריד לאייפון שלו[…] הציניות יצאה מהאופנה[…] חוזרים למקורות, חוזרים לאוהלים" (רגב קונטס, מצוטט אצל שכטר: 65).). ואכן, המודל האלטרנטיבי שהציבה המחאה לבידוד ולהיעדר הסולידריות של החברה הקפיטליסטית נשאב במידה לא מעטה מתוך האידיאולוגיה הקולקטיביסטית של ראשית הציונות.

 

האלטרנטיבה – החזון הציוני    🔗

לא פלא שגם בספרות היצירות אינן משמיעות קול ביקורתי כלפי הקונסנזוס ואינן בועטות בערכים שליכדו את החברה בעבר: ערכי הציונות המקורית מספקים מקור ישועה זמין של סולידריות ושיתוף פעולה, הנקשרים לדימוי של “ארץ ישראל הקטנה”, הסוציאליסטית והאידיאליסטית של העבר.

הספרים אכן מבטאת נוסטלגיה ומתרפקים על מיתוסים כמו חבורת הרעים הגברית או הילדות הישראלית במקומות “של פעם”. בעידן של התערערות מושגי המרכז והישראליות כהגדרה משותפת, נחזור ונמצא בכולם דווקא את שחזור המסלול הישראלי של שכבת המרכז הותיקה: ¹²הילדות במקומות הקטנים והצנועים, תנועות הנוער, הטיולים בארץ, הטיול הגדול, השירים הישראליים שופעי הפטריוטיות,החוזרים בספרים כה רבים כהד לתרבות הנוער של זמנים אחרים. ראוי לציין את מקומו המרכזי בספרים של השירות הצבאי, רצוי בתפקיד קרבי ולפעמים בשטחים, כחוליה מרכזית והכרחית במסלול־ והוא המכשיר למעשה את הסובייקט להיות שותף לגיטימי בישראליות. ¹³

גירסה נוסטלגית במיוחד של “ישראליות” נמצא בייצוג מיתוס הרעות בספרו של נבו: לעומת הספרים האחרים, שאינם מציגים אופציה לליקויים שבמציאות החברתית, כאן מוצבת החבורה הישראלית, המהווה “מקום טהור” ומספקת מפלט מהמציאות שמסביב. החיפאיות התמימה שעל רקעה מתהווה החברות היא ניגודה של העיר המושחתת תל אביב, הנראית למספר “שטחית. חומרנית, עלובה”־ “בלי החברים החיפאים שלו (36)”. החיפאים הם “מי שאיכפת להם אחד מהשני”, בימים ש“לאף אחד לא ממש אכפת מכלום. חוץ מכסף [..] העולם מסביבכם נהיה יותר ויותר ציני ואלים, ואתם משמרים לכם את החבורה הסגורה הזאת שלכם, שבה לאנשים אכפת אחד מהשני” (128). אבל עם כל הסטריאוטיפיות שבניסוחים, הם מהדהדים בבירור למקום המרכזי שמילאו הכיסופים אל החבורתיות בהצטרפות אל המחאה כמו “הידיעה שאתה לא לבד משכה אותך פנימה”, (ארין מדר, מצוטט אצל שכטר: 40). וכמו בספרים, הם מבטאים נוסטלגיה אל מיתוס שכבר איבד מזוהרו אך הוא שב לחזית ומספק למחאה שלד אידיאולוגי מדומיין.

רוב הדמויות בספרים באות במקורן ממקומות ותיקים של ההתיישבות העובדת, כמו המושב החקלאי לשעבר בחמסין ובעדן, חיפה, קיבוץ בצפון(הארץ שטה), אבל את המרחב בהווה מייצגת “העיר הגדולה” תל אביב (צעד אחד ימינה, דופק, עדן), מקום של ניוון ואסקפיזם וזירה לאירועים אלימים ־ בספרים אין זכר לדימוי הזוהר והבלייני של הכרך הגדול. תל אביב היא “עיר מנוכרת ומכוערת”, מראה להשתלטות כוחות ההון על המרחב הישראלי והשחתתו על ידי “בולמוס שיפוץ קדחתי” (נבו) שחושף את הכיעור שמתחת ל“שלמת הבטון המלט”־ שורה מתוך “שיר בוקר” (מלים אלתרמן, לחן: דניאל סמבורסקי) שהפכה למטבע לשון המבטא את הקלקול של חזון הבניה הציוני, ומופיעה בספר אחר ספר. ¹⁴

אבל כשהדמויות חוזרות אל היישוב הקטן והצנוע של בית ההורים, הן מגלות שגם הוא נכבש על ידי שלמת הבטון והמלט והפך לטרף לכרישי הנדל“ן, ושהקרקע החקלאית הובסה על ידי הקניונים ורשתות המזון. בחמסין וציפורים מורים משוגעות לויה חוזרת ארצה לאחר היעדרות וכך מוצבת בעמדה המדויקת שממנה ניתן לבחון את השינוי מ”אז" ל“עכשיו”, מ“שם ל”כאן“. יעדיה של הציונות הקשורים במושג “האדמה” הושגו באופן אירוני בעקירת הטבע, ובבניית “שלמת בטון ומלט”־”כביש, מדרכה ומגרש חניה" (21). לא מפליא אפוא שהעבר הישראלי התמים מגולם בשפע תיאורי הטבע והצמחייה בנוסח שרידי הפרדסים, האקליפטוסים, הבוגנוויליה, האדמה הצחיחה, האוויר המלא אבק, ושיאו בהתרפקות על תמצית “הישראליות האותנטית”:

“תגדיר ישראל, חמסין וריח פרדסים, אמר שי, וחדווה הרחיבה, חול־חמסין־וריח־פרדסים, ואחיקם, הטייס, המשיך לחומוס־חול־חמסין־וריח־פרדסים, ודודו הנווט מחה[…] מה רע בחבר’ה חומוס וחמסין, זה הרי כל הסיפור על רגל אחת”(269.).

אי אפשר להתעלם מכך שהארכיטיפים הללו נשאבו ברובם דווקא מתוך ניכוס העבר הערבי, והמיתוס של הישראליות שהובנה בראשית הציונות, מצטייר בדפוסים נאיביים להפליא. במידה רבה הספר סחף וריגש כל כך את הקוראים הרבים, משום שהציף אותם בנוסטלגיה לישראליות האבודה, שהתקבלה ככל כך “מדויקת” ואמיתית.

רק בהארץ שטה נבדקת השאלה “ומה מכל זה אמיתי, ומה נחלם?” ב“סיפור הציוני הזה” (102). העבר של הילדות בקיבוץ והשתתפות ההורים במפעל הציוני החלוצי הוא ספק אמיתי ספק מדומיין, כמו הדימויים בשירים הישראליים הרבים המצוטטים לאורך הספר. מאלף שגם כאן יש גודש של תיאורי צמחיה ישראלית ארכיטיפית אך כאן זוהי “תפילת אשכבה למשהו שלא היה מעולם, משהו שדמדם מרהיב ותמים בראשי רומנטיקנים שיכורי לנטנה ופריחת חרציות, שיכורי קוצים מתפצחים בשלהי קיץ. מה זה בכלל לנטנה?” (30־31).

אפשר לראות ש“הביחד” הישראלי חוזר לקדמת הבמה, ודווקא בעידן של הטרוגניות ופיצול¹⁵. החזרה הזו מסמנת אכזבה מההווה והתרפקות על עידן אחר, של חזון חברתי ואחווה. אבל היא מסמנת גם התרפקות נוסטלגית על עבר מדומיין היכול להיות מיוצג רק בדימויים משוכפלים וסטריאוטיפים.

הספרות קדמה למחאה בביטוי שנתנה לשאיפה “להשיב את המדינה לאזרחיה” ברוח דימויים וערכים שכמו אבד עליהם הכלח, וגם סימנה את מיגבלותיה העתידיות. המחאה ביקשה להבנות מושג חדש של עם כסובייקט של הדמוקרטיה, מעבר לאליטות, מעבר לפיצולים אתניים ולמחלוקות לאומיות. אלא שהיא נשארה ממסוגרת בגבולות השיח הציוני הלאומי הפטריוטי (רם ופילק: 3־4), ואפילו מאמצת את סמלי החלוציות של ראשית ההיסטוריה הציונית: סמל האוהל, מעגלי השיח, שיחות הנפש והווידויים בנוסח המחזה “ליל העשרים”, ¹⁶הנפת דגלי ישראל, שירים של “אהבת הארץ” כמו “שחקי שחקי על חלומות” של טשרניחובסקי, ו“אין לנו ארץ אחרת” (מלים אהוד מנור, לחן ושירה: קורין אלאל), ההחלטה לסיים את ההפגנות בשירת ההמנון. עצם העובדה שהדימוי הנוסטלגי הצליח לסחוף ציבור כה רחב היא בעלת משמעות הטעונה בדיקה; מכל מקום ברור שהצבת מודל שאינו חלק מהזיכרון הקולקטיבי של מיגזרים שאינם נמנים עם ההגמוניה היא לכל הפחות נאיבית. המחאה היתה חייבת להתמודד עם כך, ולא תמיד בהצלחה.

 

הכיבוש, השמאל והשוליים שהושארו בחוץ    🔗

האג’נדה של המחאה הותקפה משני כיוונים שאפשר להגדירם כמנוגדים: הביקורת שמשמאל – על כך שהכותרות “צדק חברתי” ו“מדינה דמוקרטית” מוחלות רק על אזרחיה היהודים של המדינה ומוציאות מתחומן את האזרחים הלא יהודיים, וכך אינן מתעמות עם אי הצדק שבמצב הכיבוש והדיכוי של הפלשטינים. מצד אחר כוונה ביקורת על הדרה או אי הכלה מספקת למיגזרים שאינם נמנים עם המרכז בתוך האוכלוסיה היהודית־ בעיקר אזרחי הפריפריה, המזרחים, העולים מברה"מ, הדתיים־לאומיים והחרדים, על כך שזו מחאה “של תל אביבים אשכנזים”. ברצוני להראות איך היבטים חשובים אלה מיוצגים בספרות שבחנתי.

 

“חברתי, לא פוליטי”    🔗

“הגבי דרקסלר הזה, איש עסקים שהיה מרואיין קבוע בתוכניות הבוקר, ואמר שהוא מקים תנועה חדשה, לא פוליטית, חס וחלילה, אלא חברתית, והציע לה להיות הדוברת. […] אני בכוונה מגדיר את זה כתנועת שלום חברתית ולא פוליטית, אמר גבי, כי לכולם כבר נמאס מפוליטיקה, פוליטיקה היא מלה גסה, וחברה? היא לא מלה גסה?־ אני קודם כל רוצה לעשות שינוי קונספט[..] רוצה להתרחק מהדימוי של מרצ ושלום עכשיו, לכן אני מגדיר את זה כתנועת שלום חברתית־ תגדיר חברתית, שיסע אותו, מסיע את הסלמון־רול שלו על הצלחת, לא יעזור, הוא שונא סושי” (יעל הדיה, עדן, 155)

“השיא היה בנאום שכתב לטקס יום הזיכרון ליצחק רבין. דורפמן ראה בו את פיסגת יצירתו. הוא היה אמור להיקרא בלהט וברגש אל מול רבבות אנשים שיציפו את הכיכר. אלא שכמה ימים לפני הטקס זימן אותו ראש העיר לפגישה דחופה, והסביר שצריך לכתוב מחדש את כל הנאום, משום שבתור ראש העיר עליו להשתדל להיות כמה שיותר ממלכתי וא־פוליטי.[..] כך שידבר גם לימניים וגם לשמאלנים, גם לדתיים וגם לחילונים, גם לערבים וגם ליהודים, ובקיצור, לכווולם. ומאז דורפמן כותב נאומים, מאבן פינה לאבן פינה, ממתנ”ס למתנ“ס: אנחנו נרגשים, אנחנו באמת מודים לכם מאוד, איזה אנשים נפלאים[….] ומאז הוא רק משכתב את הנאומים שלו. אפילו המלים חוזרות על עצמן” (יניב איצקוביץ', דופק, 68).

הציטוטים מעלים בבירור את האמורפיות של האג’נדה והמסרים שבאקט המחאה המתואר בספרים: כדי להשיג התקבלות ציבורית נרחבת צריך לטשטש את ה“פוליטי” ולהדגיש את “החברתי”. מדוע פוליטיקה היא מלה גסה?

התיאור בעדן הוא הקולע ביותר לעמעום הנחוץ של הפוליטי: כאן מדובר בתנועה פוליטית “שמאלנית”, המוגדרת בכוונה כתנועת שלום חברתית “כי לכולם כבר נמאס מפוליטיקה” וכדי לסחוף את הציבור צריך להתרחק מהדימוי של מרצ ושלום עכשיו. השמאל, מסתבר, אינו מותג פופולרי, אבל הנה עולה כאן מותג חדש ומבטיח־ תנועת שלום חברתית! אכן מותג שיסתבר כמוצלח מעל ומעבר לכל דמיון.

המחאה בספרים נקלעת לפרדוקס, משום שכדי לקדם את מטרותיה, עליה לעמעם את האג’נדה המניעה אותן. ההסתבכות העצמית הזו מגחיכה כמובן את אקט המחאה בעדן, אלא שלמרבית המבוכה נחזור ונמצא משהו ממנה בהתייחסותה של המחאה החברתית אל המושג “פוליטי”.

מעבר לחוסר הפופולריות של “הפוליטי” והשמאל המדיני, מה עמדתה של הספרות הזאת לשאלות הבוערות של הכיבוש והקונפליקט?

רוב רובה של הספרות המוצגת כאן אינה מתעמתת עם הבעיות הפוליטיות שבהן נעוץ האיום על עתידה של החברה הישראלית. אבל הנקודה המעניינת היא שספרות זו של המיינסטרים שעמדותיה עולות בקנה אחד עם הקונסנזוס, אינה יכולה להתעלם ממעמדה המסורתי של הספרות הישראלית כדוברת של הבעיות הלאומיות ואינה יכולה להרשות לעצמה לפסוח לגמרי על נושא הכיבוש. ¹⁷

ההתייחסות למצב הפוליטי אינה נעדרת באף אחד מהספרים, בשוליים וברקע, כעוד נושא לשיחות סרק בהתכנסויות חברתיות, מעין מס שפתיים בין בילוי בקניון לבין התייעצויות בדבר השיפוצים, דיבורים על שוק המניות והשיחות המתנהלות בין “הבנות בקאנטרי”. השיחות “על המצב” ניזונות מסיסמאות ומקלישאות המופצות בתקשורת, והמטייחות את חוסר העניין, את הבורות הכללית והפניית העורף של הדמויות למתרחש לא הרחק מעולמם המוגן ( הבורות אפילו ביחס לשמותיהם של מחנות הפליטים, כמו בעדן, או לפעולה בג’נין ולמתרחש במחסומים, כמו יהודית בדופק, הנעדרת כל ידע ממשי על מה שאירע שם לבנה). כך הספרות מראה, את הרמת הידיים בחלקים רבים של החברה הישראלית לנוכח אי האפשרות של פתרון הסכסוך, את ההשלמה עם עתיד נעדר תוחלת ואת הסתגרותן של הדמויות בבועה אסקפיסטית. ¹⁸

אך הספרות לא רק מראה, אלא לעתים גם מייצגת השלמה כזאת: היצירות עצמן, כמו החברה המוצגת בהן, לרוב אינן חותרות תחת המצב הקיים, אינן מציגות ביקורת על ההתנהלות המדינית שהנציחה את הכיבוש, ואינן מערערות על הידרדרות הנורמות המוסריות כתוצאה מהמצב הזה. ( דופק והארץ שטה שונים מהספרים האחרים בהתייחסות מפורשת וביקורתית כלפי הכיבוש). הספרות, כמו הדמויות, רואה את עצמה כנדרשת להפגין שמץ של מעורבות פוליטית, והיא עושה זאת על ידי איזכור פירורים מתוך האקטואליה הייצוגית ביותר, ובדיוק במינון הנדרש. כך למשל, כל היצירות רואות לעצמן חובה להזכיר את רצח רבין, ולכולן משתרבבים באקראי הפיגועים המרכזיים, המבצעים הצבאיים או “ההפגנה הגדולה של השמאל” בכיכר מלכי ישראל, דרך כותרות העיתונים והחדשות בטלוויזיה. באותן יצירות מעטות (משאלה אחת ימינה, דופק) המשלבות בעלילה את הכיבוש ותוצאותיו, מופיעה בדיוק אותה אפיזודה עצמה (המופיעה גם באש ידידותית של א.ב. יהושע): תמיד זוהי פעולה מעל גגו של בית בג’נין (בזמן מבצע “חומת מגן” ודומיו), תמיד יש התעללות במשפחה פלשטינית, תמיד המסר הוא לבטיו המוסריים של הגיבור והפגיעה הנפשית הנגרמת לו. כשם ש“המצב” הופך לעוד נושא לשיחות סלון אל מול הטלוויזיה כך גם איזכוריו ביצירות ממלאים את צווי הקונסנזוס וגם משלמים את המס הראוי לתקינות הפוליטית.

ובכל זאת, האיזכורים החטופים מבטאים בבירור את ההתפתחות הפוליטית בזמן כתיבתם בראשית שנות האלפיים:

מבחינה כרונולוגית, ספרה של גבריאלה אביגור רותם מתרחש בשנים של שיחות אוסלו וברקעו מסתמן כבר רצח רבין: הטבח בחברון שביצע ברוך גולדשטיין, פיגוע ההתאבדות במלאת ארבעים יום לטבח (ברדיו, “אני מחליפה תחנות”), הקריאות “מוות לערבים” ו“רבין בוגד!” ברדיו ובטלוויזיה(272), “אין כוח, תאמיני לי […] זה ארץ אוכלת יושביה” (272־273,בפגישת המחזור). בספרים שנכתבו מאוחר יותר משתקף המשך המהלך, אחרי כשלון שיחות קמפ דיויד, האינתיפאדה השניה והרמת הידיים מפתרון מדיני. דופק בעיקר מיטיב לייצג ולבקר את האקלים הפוליטי שבו הדמויות ממחזרות שוב ושוב במלים זהות את כותרות העיתונים ואת הסיסמאות הנשמעות בכלי התקשורת, שתמציתן היא “אין עם מי לדבר” ו“הם מבינים רק כוח”: “הם מגדלים את הילדים שלהם בשביל לשנוא, לא כמו אצלנו שמחנכים לשלום. זה לא זמן ליפי נפש. זאת מלחמה” (258 ); “עם כל הכבוד לסבלו של העם הפלשתיני, אין לנו ברירה” (דופק). הקלישאות החוזרות משכפלות את הסלוגן המפורסם של אהוד ברק ־ “אין פרטנר”־ שגם הוא אינו נפקד באף אחד מהספרים. ( מעניין, אגב, שגם מטבע הלשון “כווולם”, שמתמצת את כשל הקונפורמיות של האג’נדה של המחאה, היא פרי רוחו של אהוד ברק, שהבטיח להיות “ראש הממשלה של כווולם”). הקביעה הפסקנית קיבלה מעמד של אורים ותומים, ובמידה רבה הובילה להתמרכזות הפוליטית הנמשכת עד היום, למצב שבו “אין הבדל רב בין שמאל לימין־ עמוק בפנים שני הצדדים רואים בערבים עם נחות. רק שהימנים מודים בזה בפה מלא” (דופק, 88). כך משתקף בספרים האופן שבו הובנתה ההשקפה ההולכת ומושרשת של היעדר פתרון ומלחמת קיום אכזרית אינסופית (כי אין פרטנר). ¹⁹

הקולות המצטטים את המסרים הפוליטים בתקשורת משקפים באמינות את האקלים הפוליטי הציבורי, דווקא משום שסגנונם הוא כמו־טלוויזיוני־ דוקומנטרי, ברוח סיקור בכלי התקשורת הפופולאריים. זהו הסגנון בעיקר בדופק, שם האקטואליה חודרת בצורת אפיזודות צדדיות, שיחות המשתרבבות כמו באקראי בישיבה בבית הקפה, בנסיעה במונית, וכמובן בויכוחים המוכרים כל כך במרחב הישראלי הציבורי. כל הקולות האלה משמשים להחדרה טבעית למרקם המציאות הסיפורית של הסוגיות המרכזיות המלהיטות את ההוויה הישראלית, בדרכים שלרוב אינם זמינות לספרות המחפשת אחר “פני העומק” של ההוויה הזאת.

ואכן, כמו בלא מודע ובאקראי חוזרת ועולה בספרים נקודת השבר של ה“אין פתרון” ונבנה קו ישיר המוליך מרצח רבין וכשלון שיחות אוסלו ב־1996לשובו של ברק מקמפ דיויד בשנת 2000עם המסר שכיבה כל תקווה לשלום.

שלבים אלה בהשתלשלות הפוליטית רלוונטיים גם בהקשר של המחאה. אורי רם (בהרצאה בסדנת מחקר של מחאת הקיץ, בית דניאל,11.9.2012) מדבר על שלוש תבוסות היסטוריות שספג המעמד הבינוני, כשכבת האליטה ההגמונית בשנים שלפני עליית הימין לשלטון: אובדן השלטון הפוליטי ב־1977, אובדן ההגמוניה הלאומית־תרבותית אחר התבססות הימין הלאומי־דתי, והתבוסה שאת תוצאותיה חווה דור הבנים, גם במישור הכלכלי עם הקצנת השיטה הקפיטליסטית ואובדן משאבי ההון שלו עצמו. לכאן אפשר להוסיף את “האין פרטנר” של שנת 2000 שסתם את הגולל על התקדמות תהליך השלום, לא רק מבחינת המימסד הפוליטי אלא גם בעיני הציבור. טשטוש ההבדלים בין השמאל (ברק וה“אין פרטנר”) לבין הימין שהחליט על יציאה חד־צדדית מעזה (כי “אין פרטנר”), הוביל לכך שהמפלגות איבדו את מעמדן כמתווך בין האזרחים לבין המדינה, והמחאה איבדה את האמון בפוליטיקה הקונוונציונלית ובמוסדותיה. (רם ופילק:6).

סתימת הגולל על תקווה לשלום בעתיד הנראה לעין, היא בלי ספק גורם בתחושת הייאוש הלא ממוקדת שחזרו וביטאו המוחים, שרובם גם נמנו בדרך זו או אחרת עם השמאל הפוליטי: “בשנות ה־90 הייתי פעיל חזק בדור שלום[..] עד שאהוד ברק קטע את הסיפור הזה באיבו וכולנו נכנסנו לתרדמת” (ציטוט מדברי ג’וליאן פדר, אצל שכטר: 29). אבל המחאה, לפחות בשלביה הראשונים, בחרה להימנע מנקיטת עמדה ביחס לסוגיית הסכסוך כדי לשמר את הדימוי המאוחד של “העם”. האם העמעום הזה עמד בעוכריה ו“מנע את התגבשותה של התייחסות כוללת לאי־הצדק החברתי והלאומי המתבצע במשולב תחת השלטון הישראלי?” (רם ופילק:9). או האם העמעום הזה היה דווקא איסטרטגיה פוליטית מתוחכמת, שלב ראשון בדרך לגריפת אוכלוסיות שהיו מנוכרות למימד “הפוליטי” השמאלני הסמוי של המחאה?

אפשרות אחרת שאני מעלה בדעתי, הוא שהאמורפיות לא היתה מתוכננת אלא נבעה מבלבול אמיתי של אנשים צעירים, שודאי לא היו פוליטיקאים מנוסים ומשופשפים. מצד אחד, אכן היה רצון לשמר תדמית של “מאבק לכל המשפחה, מחאה לא אלימה של תנועת שלום” (ציטוט מדברי רגב קונטס, שכטר:37), אבל למרות ש“הזעם החברתי התרחק ככל האפשר מדיבורים על שמאל ועל הכיבוש, אין זה אומר שהזעם על האקלים הפוליטי לא היה שם במקביל ולא בעבע. לצד יוקר המחיה, הדבר השני שכל השיחות הפוליטיות עסקו בו היה גל החקיקה האנטי דמוקרטי” והשחיתות שבשיתוף הפעולה הון/שלטון (שכטר: 48). הזעם שבעבע בסמוי הוא שאפשר את הצטרפותן למחאה של קבוצות כמו זו של תושבי יפו עם הסיסמה “ערבים ויהודים לא רוצים להיות אויבים”, או השלטים והקריאות הברורות להפלת הממשלה.

נקודה חשובה שמנסחים אורי רם ודני פילק היא שהמושג “פוליטי” בנסיבות של המציאות הישראלית, מזוהה עם נקיטת עמדה בסוגיית הסכסוך השטחים והכיבוש, אבל כמובן שעצם ההעלאה לתודעה של הזיקה החיונית בין כלכלה לחברה, הצבתן של דרישות לשוויון ולמדינת רווחה והתלכדות ציבור כה רחב מאחוריהם היא אקט פוליטי לעילא המהווה לא פחות מציון דרך בהיסטוריה הישראלית.

 

“אחרים,” שוליים וגזענות    🔗

כשם שהספרות המוצגת כאן משלמת את חובה ל“פוליטי” ולכיבוש, כך היא אינה מרשה לעצמה להתעלם ממתן ביטוי לפלורליזם האתני־לאומי בחברה הישראלית, שייצוגו בספרות הפך כבר לתו תקן של ספרות ביקורתית. למרות שהחברה המיוצגת בספרים היא זו של המרכז האשכנזי־הגמוני, כמעט כל סוגי המגזרים בחברה הישראלית מופיעים במרופרף וברקע, וייצוגם חושף סטריאוטיפים גזענים, פחד מפני האחר, איום ואלימות הולכת וגוברת.

קל לראות שבין הגיבורים המרכזיים בספרים שמור תמיד מקום לדמות מזרחית: משאלה אחת ימינה נשלט לגמרי על ידי האשכנזים /הגברים ומושגי הגבריות/ילדים טובים מהקריות/בני הארץ, אבל אחד מארבעת הרעים־ עורך דין ציני המגונן על עשירים ומושחתים ומי שמגלגל את המניפולציות העלילתיות־ הוא צ’רצ’יל, “מזרחי שהצליח” והתקבל לקרב ההגמוניה האשכנזית, לא לפני שהתגבר על דעות קדומות שכמעט חסמו בפניו את הדרך ללמוד בבית ספר יוקרתי. אמו הדעתנית לימדה אותו ש“מי שרוצה להצליח־ מצליח. לא משנה מאיפה סבא שלו עלה לארץ ולא משנה באיזה שכונה הוא גדל”. (223־224). כך, בסוגייה מעוררת המחלוקת של “קיפוח המזרחיים”, הרומן יוצא ידי חובת ההצבעה על העוול אבל ממהר להציג את העמדה המימסדית שהקיפוח הוא רק תירוץ למי שלא מצליח. גם בעדן יש גיבור כמעט זהה: אלי, מזרחי שהצליח ו“השתאכנז” ושכמו צ’רצ’יל הוא עורך דין המגן על קבלן שפשע נגד בני המיגזר נעדר הזכויות של העובדים הזרים. דמות נוספת של מזרחי שהידרדר לפשע (“כי לא התקבל לאינטגרציה”) היא שחר כהן, שהתעשר מעסקות סמים ודווקא הוא זה שמציל את היוזמה החברתית של החברים. כך, הגיבורים המזרחיים מתקבלים בחבורת הגיבורים האשכנזיים אבל לא לפני שהם “משתאכנזים”, וגם אז הם מקבלים תפקידים של “לא נחמדים”.

דופק, לעומת זאת, מציג בביקורת את היחס הגזעני כלפי המזרחיים, באמצעות האפיזודה שבה הסלקטורים החסונים חוסמים את כניסתם למועדון והקבלה המובנת מאליה של הדרתם. “זה לא קשור לגזענות”, מסביר השומר. “אני נראה לך אשכנזי?” (95). “הצבא מציע לשחורים את הישראליות בתמורה לדם שלהם במארג' עיון וג’נין”, אומר הילל, חברו “השחור” של דורפמן. הסובייקט המזרחי מקבל לגיטימציה ומתקבל לישראליות רק לאחר שעבר את מבחן הצבאיות ומילא תפקיד באתוס ההקרבה על מזבח המולדת. דופק נוגע גם ביחסו הפטרוני של השמאל האשכנזי כלפי המזרחיים, בסיפורו של הילל על “האשכנזים שצועקים: 'רק לא ש”ס, רק לא ש“ס'” בכיכר רבין כשברק נבחר ומאז, הוא אומר, "הפסיק לבוא להפגנות של השמאל[.. ]והתחיל ללכת קבוע לכל האירועים של הרב עובדיה יוסף " (95־96). אם נרצה, דופק שם כאן את האצבע על הסיבה שהובילה להתכוננותו של השמאל המזרחי הממשיך לבדל את עצמו מהשמאל האשכנזי־ דבר שבא לידי ביטוי גם במחאה החברתית והותיר את המחאה ברובה “לבנה”.

כל נציגיהם של המגזרים החלשים ביותר, אלה שהשתרכו בשולי המחאה החברתית או צורפו אליה על תקן של נציג־המיעוט־התורן, חולפים ונעלמים כלעומת שבאו במשאלה אחת ימינה: יש לנו דגימה של ניצול השואה, שאינו סתם ניצול אלא פרטיזן, ש“שרד את המחנות”; יש לנו גם דגימה למיגזר החרדים־שחזרו־בשאלה בדמותה של חני־ נערה שעמה מנהל המספר רומן חולף; ויש לנו גם את ה“אתיופים” בתפקידם הצנוע הקבוע כעובדי בית החולים, מופיעים לרגע ונעלמים, ומספקים הזדמנות לשמץ של מחאה פטרונית: “הם לא ידעו עברית […] איך זה יכול להיות שאין בכל חדר מיון מישהו אחד לפחות שמדבר אמהרית? זה לא שערורייה?” ²⁰

הספרות מנסה למלא את חובתה כלפי מי שלא זכו להיכלל עם בעלי הפריבילגיות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שכל הכותבים נמנים עם המרכז האשכנזי והשכבה המשכילה, וזוהי גם החברה המיוצגת בספרים ואולי זו שאליהם הם פונים. כמובן קשה לבנות כאן הכללות, אבל אין ספק שמסתתרת כאן בעיה החורגת מן הספרות וחלה על יחסי המרכז והשוליים בחברה הישראלית כמו גם על המתחים בין הגוף המרכזי לבין המוחים בפריפריה בהתנהלותה של המחאה.

נקודה מעניינת היא תפוצתה והדהודיה בשיח שבספרים של המלה גזענות, והטחתה האלימה לכל עבר, המטרימה את ההקצנה הפוליטית בחברה הישראלית בעשור השני של שנות האלפיים. בדופק בעיקר משתקף הלך רוח ההולך ונעשה כוחני ולאומני בקולות המופיעים באקראי כמו “המדינה מתפוצצת והיא יושבת בבית־קפה[…] בטח הצביעה למרץ יחד עם כל השמאלנים ההומואים”()19, ובאותן מלים ממש אצל חגי דגן, “ירקו לו על החלון וצעקו שהוא נראה כמו שמאלני מסריח”, 97(); או נהג המונית המוחה על ה“גזענות של כסף” (147) מצד ראש העיר כלפי האוכלוסיה חסרת האמצעים (והמזרחית, במובלע). את הקשר בין הכוחנות הפועלת במישור הכלכלי, החברתי והפוליטי ניתן לראות בתיאור אביו של יונתן בדופק כמי ששרוי “במלחמת קיום תמידית עם שכניו ועם אויביו כאחד. עם השכנים, בני להקתו, התחרה המרדף בלתי פוסק אחר החיסכון, צבירת כסף ומעמד, ועם האויבים, בני להקות אחרות, התמודד במירוץ הלאומי לטריטוריה ועוצמה” (171).

הטרמה מעניינת לעתיד להתרחש היא חדירתם המאסיבית לספרים כה רבים של העובדים הזרים, בלתי נראים כמו במציאות, קורבנות מובנים מאליהם לעושק, גזענות והתאכזרות, האחר האולטימטיבי החדש (מחליפים במובן זה את האחר הערבי) וסמן להקצנה הקפיטליסטית של החברה הישראלית.

בדופק דמויות אלה־ העובד הזר הרומני ועומאר הפלשטיני־ ממלאות תפקיד מפתח כמייצגות את האלטרנטיבה למומים שהרומן חושף בחברה ה“נורמלית” ובעיקר במשפחה האשכנזית התקנית. הגיבור מגיע בשיטוטיו אל הזירה של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אזור מודר וכאוטי המאוכלס בשולי השוליים ־ עובדים זרים, זונות ו“פלשתינים שמתגנבים מהשטחים”, ומייצג שיאים של ניצול ודהומניזציה. הגיבורים מגיעים לשם כדי לנצל את הזונות “הרוסיות” (יונתן) או את העובד הזר המשמש גשר אל המחבלים הפוטנציאליים, שבידיהם מצוי מידע מכריע על מה שקרה לאודי בג’נין. כך, דווקא המרחב האלים של דרום תל אביב כופה על הגיבורים ועל הקוראים עימות חזיתי עם המציאות הפוליטית האורבת בשוליים שמחוץ לבועה, כמעין פצצת זמן שאי אפשר להתעלם ממנה. והנה, גם כאן הספרות הטרימה התפתחויות שיחדרו למרכז התודעה בשנים שאחר כך, עם ההפגנות שפרצו בדרום תל אביב בקיץ 2012 נגד הפליטים/העובדים הזרים, ופרצי האלימות והגזענות שנתנו פורקן לקיפוח מצטבר ותוגברו על ידי מניפולציות של פוליטיקאים.

בקיץ 2011 הציגה המחאה פסאדה של ליכוד והימנעות מפעולות אלימות, אבל בשנה שחלפה מאז, מצאו המוחים את עצמם מעורבים במתחים החברתיים שהגיעו לשיאם עם אקט ההצתה של משה סילמן.הספרות מטרימה את פוטנציאל הסכנה שבדיכוי ובאי השוויון ההולך וגדל בין שכבות באוכלוסיה, ולמרות שלרוב היצירות אינן מתמודדות ברצינות עם השלכותיו ותוצאותיו, הן כמו מבשרות את כשלונה העתידי של הכותרת “צדק חברתי” בניסיון להתחמק מהקשר שבין הכוחנות במישור הכלכלי, החברתי והפוליטי.

 

הספרות והמחאה כתוצר של אקלים מסחרי    🔗

“בתור התחלה בחרנו לעמותה שם: ‘זכותנו’ (אופיר הציע שמות פרובוקטיביים יותר, כמו ‘על גופתי’ או ‘אנטידוקטור’, אבל החלטנו ללכת על קו חיובי). אחר כך ניסחנו הגדרה מבהירה: העמותה לקידום זכויות האדם במערכת הבריאות. […] אופיר התנגד נחרצות לזרוע החדשה. זה מערפל את המסר שלנו, לאנשים אין יכולת להכיל יותר ממסר אחד בקמפיין.[…] למה אתה אומר קמפיין, זה לא קמפיין בכלל, עמיחי התרגז. צא כבר מהקטע של הפרסומאי, אנחנו לא מנסים למכור כאן קולה” ( משאלה אחת ימינה, 172).

הפעילים החברתיים עושים שימוש באותם גימיקים ומניפולציות שיווקיות הפושים אל כל אותם מוסדות המבוקרים על ידם, כמובן בעל כורחם ולמען מטרה קדושה. התוצאה המשמחת היא שלאחר הקמת העמותה מועמד עמיחי להיבחר כ“איש השנה בחברה” וכך הוא זוכה לחשיפה תקשורתית (הוא “עובר מסך נהדר”) המקדמת עוד ועוד את ענייניו. האם הרומן מודע לסתירה הזאת? האם הוא מבקר את דמויותיו?

בדיון עד כה הצגתי את ליקוייה של המציאות המוצגת בספרים, שעיקרם בקונפורמיות, ציטוט וחקיינות של מודלים מוכתבים, בהתייחסות אל שאלות של דימוי ועטיפה ולא אל תכנים־ הן במישור החברתי והן במישור האישי.

השאלה היא אם קיימת ביצירות הבחנה בין המציאות המתוארת לבין העמדה כלפיה: בין הטריוויאליות של החומרים לבין אופן הצגתה של הטריוויאליות הזאת; בין הקונפורמיות של הדמויות לבין עמדתה של היצירה עצמה; בין תרבות הצריכה והמיחזור לבין איכותה של היצירה הנשלטת על ידי אותה תרבות עצמה. לרוב, הסגנון הספרותי שתיארתי עושה שימוש באותן מתכונות השליטות באקלים שהוא מתאר, והכללה זו מתייחסת לגוף רחב של יצירות בסיפורת הישראלית הנכתבת בעשור האחרון, מהן כאלה שנעלמו כלעומת שבאו, ואחרות־ ובכללן רוב אלה שאני מציגה כאן־ שהתבססו בקאנון הספרותי.

המאפיין המרכזי של היצירות האלה הוא הניסיון להציג את עצמן כרומנים ביקורתיים ובה בעת לא להרחיק מכלל קהלן הפוטנציאלי את הקוראים הנמנים עם הפלח החברתי המבוקר. במקביל, הן מאמצות מתכונות שתענינה על תביעותיה של ספרות איכותית אך גם תפנינה לקהל צרכנים נרחב, המחפש אחר הזדהות, עלילה מושכת והשתקעות נוחה בתוך עולם הבנוי במתכונת שאינה מאתגרת או תובעת מאמץ. וכצפוי, אלה הן יצירות המאמצות את הריאליזם הפסיכולוגי הקאנוני, ויותר מזה־ יצירות האפיגוניות לנוסח הזה: כדוגמה בולטת אפשר להצביע על החקיינות המביכה של סגנון יעקב שבתאי, בעדן, משאלה אחת ימינה וגם בדופק ובספרים אחרים.

מעניין שרומנים כה רבים מתייחסים לעידן התמונתי והתקשורתי הפוסטמודרני־ לקולנוע, לצילום, לסדרות טלוויזיה, כמעין סימון מודעות לשימוש בתבניות כתיבה של סימולקרה. אלא שההתייחסות למתכונות מן המוכן אינה ביטוי לעמדה פוסט מודרניסטית ביחס למושג הייצוג, אלא לטשטוש בין המקור לדימוי ובין הקאנוני לפופולרי בעידן של צרכנות ומיסחור. בעדן המתכונת הז’אנרית לקוחה מהמלודרמה, ז’אנר שהוא עצמו בנוי כ“חיקוי לחיים” באמצעות דימויים רומנטיים וסנטימנטליים, השאובים מסרטים ומספרים. גם בצעד אחד ימינה נמצא את חילופי המקום בין הממשות לדימוייה הוירטואליים־ כאן הרומן מציג את עצמו כאוסף של ציטוטים וסטריאוטיפים מן המוכן, כמעין הצהרה מטה־פואטית מודעת: הווי החבורה מונצח במצלמת וידיאו ואמור לשמש כחומר ל“סרט על ארבעתנו”, “משהו בסגנון ‘בלוז לחופש הגדול’”, או אולי “הוא הלך בשדות” או “מבצע יונתן”; חוויות העבר מתוארות לאורך הדרך כתצלומים אולי אידיליים או שקריים באלבום או על הקיר; טקסטים ספרותיים מכוננים כמו “הנסיך הקטן” ו“שירי אהבה ומין” של דוד אבידן מוצבים כמודלים להתנסות האדולסנטית, סצנות ברומן מדומות לקטעים ממלודרמות הוליוודיות, והרומן בכללותו מלא אזכורים וציטוטים מפזמונים, מחזות זמר, פרסומות והצגות מימי בית הספר.

הרומן כביכול מבטא כך עמדה אירונית כלפי הסטריאוטיפיות של דרכי הכתיבה שלו עצמו, אבל הדימויים אכן הולמים את מתכונת הסיפור על החברים החיפאים כ“מי שאיכפת להם אחד מהשני”, על החבורה הגברית הישראלית המתלכדת סביב כדורגל וטקסים לאומיים. סדנת הכתיבה שבה משתתף המספר מספקת אוסף של מתכונים והוראות ל“איך כותבים ספרות”, ואכן הרומן כתוב על פי אותה נוסחה שאותה הוא חושף כ“ספרותית.”

הספרות והמחאה צמחו בתוך אותו אקלים תרבותי, ובמידה מסוימת הספרות מטרימה את המכשולים המובנים באקלים כזה בדרכם של אקטים ביקורתיים. לפי אדורנו והורקהיימר, הקפיטליזם אינו מאפשר את צמיחתה של מחאה חברתית אמיתית, בשל יכולתו לספוג ולמחזר כל ניסיון מחאה ולהפוך אותה לעניין סגנוני. ממש את הניסוחים האלה (תוך ערבוב מושגים תיאורטי מסוים) מאמץ אחד המוחים: "… קרא לזה ‘ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר’. גם חולצות של צ’ה גווארה אפשר למכור, אז למה לא אוהלים ברוטשילד?'. “המחאה כבשה את המיינסטרים. המיינסטרים בתורו כבש אותה ישר בחזרה. כעת, משהוכיחו שהם מסוגלים למשוך עשרות אלפי אנשים שבוע אחר שבוע, זוכים מובילי המחאה לחיבוק אמיץ של הזרם המרכזי. אם קודם ליטפה אותם התקשורת, כעת הם כבר יקיריה של תעשיית הבידור” (שכטר:91).

הספרות הטרימה גם את האופן שבו באקלים קפיטליסטי ופוסט מודרני מאבקים פוליטיים הופכים לתוצר ארוז בעטיפה של דימויים; לא רק זאת, אלא שלמעשה העטיפה קודמת לתכנים וכמעט מחליפה אותם־ הדימוי הוא־הוא המסר המחאתי: כך, ספרו התיעודי של שכטר כמעט לא מדבר על תכנים, וכל הבמה מוקדשת לתיאורי המאמצים לגייס “יועצי תקשורת”, “יועץ איסטרטגי”, פרסומאים ומקדמי מכירות, שיסייעו ביצירת “ספינים תדמיתיים”. המחאה מוצגת כאילו היתה פרוייקט שיווקי שנתפרת לו תדמית ללא קשר למסרים או לתוכן, חומר לסרט או לפרוייקט לימודי ביחסי ציבור, סימולקרה, דימוי ללא מקור. ועד כדי כך שאכן כל העניין נחווה כמו הפקה של סרט, ומתבלבלות היוצרות בין הדימוי לממשות:

“אבל אז פתאום השחקנים בסרט התחילו לקחת את התפקיד שלהם ברצינות, כולל אנחנו. זה כמו שבסרט על מערבון הבמאי יתחיל להתנהג כמו שריף, והאנשים בעיירה ישכחו שזה סט ולא אמיתי” (רגב קונטס, ציטוט אצל שכטר: 38).

את השילוב של מופע אמנותי, בידור, הפנינג ורוח הניו אייג' עם סוציאליזם וסמלי ציונות אפשר לראות בתיאור הקרנבל הססגנוני של רוטשילד בשבועות הראשונים:

“רוטשילד הפך למסיבה הגדולה ביותר במדינה.[.. ]למקום שבו התאחד האקטיביזם הקלסי עם השאנטי[… ]עד סוף השבוע השני שלו הפך כבר המאהל לשילוב מוזר בין פסטיבל ברנינג מאן לבין מאחז ציוני מתחילת המאה. יושביו, בהתאם, היו בוגרי יחידות צבאיות מובחרות שרקדו יחד עם משתמטים שהכירו במסיבות טבע. פעילי המחנות העולם הקימו בקצהו העליון־ תוך כדי שהם פוצחים בשירת ‘שחקי שחקי’ של טשרניחובסקי־ מגדל בגובה של כארבעה מטרים וסביבו חומה תחת השלט ‘מגדל העם’” (64).

אלא שלמרבית השמחה הממשות היתה מורכבת לאין ערוך ממה שראינו בספרות. במחאה ראינו בלבול ודיפוזיות אבל גם להט אמיתי. ראינו פעלולים יחצניים אבל בצידם יצירתיות נהדרת. אמנם בשלב זה (סוף שנת 2012) ההרגשה היא שהחולשות הן שהכריעו אבל אין ספק שהמחאה של קיץ 2011 הציתה שיח ציבורי שאין חלק על חשיבותו.

 

רשימה ביבליוגרפית – הספרות הנידונה במאמר    🔗

אביגור־רותם, גבריאלה. חמסין וציפורים משוגעות. כנרת זמורה־ביתן, 2001

איצקוביץ', יניב. דופק, הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, ספ סדרה לפרוזה עכשווית, 2007

דגן, חגי. הארץ שטה, חרגול פלוס, 2007

הדיה, יעל. עדן, עם עובד, ספריה לעם, 2005

נבו, אשכול. משאלה אחת ימינה, עמודים לספרות עברית, זמורה־ביתן, 2007

מחקר

אדורנו, תיאודור והורקהיימר, מקס. “תעשיית תרבות: נאורות כהונאת המונים”, אסכולת פרנקפורט (מבחר), תרגם: דוד ארן, ספרית פועלים, 1993,עמ' 158־198.[1947]

בודריאר, ז’אן. סימולקרות וסימולציה, הצרפתים,תרגום, הערות ואחרית דבר: אריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד, 2007.[1981]

גורביץ', זלי. על המקום, עם עובד, 2007

ג’יימסון, פרדריק. פוסט מודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגמה: עדי גינצבורג־הירש, רסלינג, 2002 [1984]

גרינברג, לב. שלום מדומיין, שיח מלחמה, רסלינג, 2007

הרציג, חנה. מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים, האוניברסיטה הפתוחה, 1998.

חבר, חנן. הסיפור והלאום: קריאות ביקורתיות באנון הסיפורת העברית, רסלינג, 2007.

לוי,יגיל. “השפעת מדיניות הגיוס על פעולה קולקטיבית־ על מחאת הגיוס וביטול חוק טל”, סדנת מחקר של מחאת הקיץ, בית דניאל, 11.9.2012

רוזנהק, זאב. הרצאה על “תביעות חלוקתיות וחסימות פוליטיות: הדור הצעיר של המעמד הבינוני במחאה החברתית בישראל 2011”, סדנת מחקר של מחאת הקיץ, בית דניאל, 11.9.2012

רם, אורי ופילק, דני. “עלייתה ונפילתה של המחאה החברתית (עד כה)”, תיאוריה וביקורת, גיליון 41

דוקומנטרי

שכטר, אשר. רוטשילד: כרוניקה של מחאה, קו אדום/הקיבוץ המאוחד, 2012

רשימות ביקורת על הספרים הנידונים במאמר:

אלמוג, רות, על חמסין וציפורים משוגעות: “מבחן כוח”, מוסף לספרות הארץ, שבוע של ספרים, 10.8.2002

גלסנר, אריק, על משאלה אחת ימינה: האתר “מבקר חופשי”,11.4.2008

גרפינקל, אבי, על אשכול נבו: “משורר הגנים הבהאיים: אשכול נבו ותור הזהב של השטחיות”, מעריב, ספרות, 7.10. 2011.

הולצמן, אבנר, על חמסין וציפורים משוגעות: “הישראלים”, ויי נט 6.5.01

הרציג, חנה, על דופק: “יש מה לחפש”, מוסף לספרות של ידיעות אחרונות, 20.5.2007

על הארץ שטה: “אפוקליפסה עכשיו”, מוסף לספרות של ידיעות אחרונות 21.10. 2007

על משאלה אחת ימינה: " ספרות של כול־ל־ם", 23.9.2011

מלמד, אריאנה, על משאלה אחת ימינה: “ארבעה בתים וגעגוע (לספרות)”, ויי נט, 5.9.2007

מרין, תמר, על עדן: “כולם מדברים שפה אחת: השפה של מראית־העין ושווי־השוק” הארץ, מוסף ספרים, 2.10.2000

פרידמן, פאר, על משאלה אחת ימינה: רשימה בטיים אאוט ספרים, 8.9.2007.

רותם, יהודית, על חמסין וציפורים משוגעות: “תמצית הישראליות”, הארץ, ספרים; 21.6.2001,