דמות האנטי־גיבור בטוריו הסאטיריים של סייד קשוע

איך מצליח סייד קשוע להתחבב כך כך על קהל הקוראים הישראלי? איך הוא מצליח שלא ליפול בפחים שאורבים לכתיבה סטירית בעלת מסרים פוליטיים מטרידים? איזה מין הומור הוא מפעיל שממוסס את ההתנגדות התחילית, איך הוא מפתה את קוראיו לקבל, לפעמים בלי להרגיש, עמדות לא־להם?

כמו בכל כתיבה סאטירית קשוע מפעיל טכניקות ספרותיות, מבריקות במקרה שלו. כמה מהן אדגים לפי הרשימה האחרונה שלו על “הנכבה שנראית טוב ב־ה.ד.” [מוסף הארץ, 20.5.2011" ]

האיסטרטגיה המרכזית של קשוע היא הדיוקן העצמי שהוא בונה בטוריו. קשוע בונה את בן־דמותו כאנטי־גיבור קומי, די פחדן, פאסיבי, עלה נידף אל מול אשתו. הוא נכשל במשימות האלמנטריות המוטלות עליו כבעל וכאב, ואשתו היא המתפקדת במקומו כראש המשפחה. הוא אינו עומד בנורמות הגבריות של חברת המוצא הערבית, והוא רחוק מאתוס הגבורה הישראלי, ומאגרסיביות מאצ’ואיסטית בכלל. מהבחינה הזאת הוא מהווה גירסה קומית של דיוקן “היהודי הגלותי”, החלש, הותרן, שאינו יודע להתמודד עם החברה ה“גויית” ומוצא לעצמו טכניקות של הסתוות והתחמקות מפני כוחניותה. אלא שהפעם החברה הגויית זה אנחנו ומי שמפעיל הומור יהודי בנוסח וודי אלן הוא הערבי החי בקרבנו.

אבל הגיבור של קשוע אינו בעל זהות ברורה של מיעוט אלא תקוע אי שם באמצע. הוא מוצא את עצמו איכשהו, לא ממש מתוך החלטה, מתערה באורח החיים הישראלי, אבל מרגיש כמי שהתגנב אליו ומועד בכל רגע להיתפס ולהיות מועף החוצה. הוא נקלע שלא מרצונו להסתבכויות המעוררות את הדילמה של זהותו הלאומית, ונחלץ מהן רק הודות למקריות מבורכת. גיבורו של קשוע גם לא ממש מטיח את הראש בקיר במה שנוגע לאמונות ואידיאולוגיות או מכתיב מדיניות באשר למיקומה של המשפחה על תו התפר שבין שתי זהויות. כמו כל אנטי גיבור קומי הוא מנסה לחיות בין הטיפות וכל מה שהוא רוצה זה שיניחו לו לנפשו.

והנה לאחרונה נחתה על קשוע צרה נוספת בדמות ההצלחה חסרת התקדים של הרומן האחרון שלו ומועמדותו לפרס ספיר. עכשיו הוא ממש מפורסם, מוזמן ומרואיין, הופך ל“מר רב־מכר”, נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. כמעט בעל כורחו הוא “עובר אל הצד השני” ונעשה מגשימו של החלום הישראלי על סלבריטאות, כסף, מעמד וכוח. מה עושים עם המיקום המוזר הזה? האם ואיך משתמשים בכוח? האנטי־גיבור של קשוע בכלל לא יודע מאיפה זה נפל עליו ואיך לשחק את התפקיד הלא מוכר של “האיש המצליח”. הסטטוס המחמיא מפתה אבל די בהערה מצד אשתו הלא מפרגנת כדי לחשוף את האגו הכושל. לא, גיבורו של קשוע לא בנוי להשתמש בכוח שניתן לו. הוא הססן, חששן ולא דעתן, ויש לו אגו שלא יכול להתנפח. הוא מעורר המון חיבה בגולמנותו החביבה, הוא אנושי וממש קרוב אלינו. לכן אין לקוראיו מה לחשוש, הוא צוחק בעיקר על עצמו, ואם הוא צוחק גם עלינו הרי בסך הכל אנחנו די באותה סירה.

אבל כמובן יש כאן טריק, שמופעל יפה ברשימה על “הנכבה נראית טוב ב־ hd”.

הרשימה הזו קיבלה הדים רבים ונדמה לי שלא בכדי. היא מתחילה בפרובוקציה, נעשית בהמשך מאוד מצחיקה ומסתיימת באקורד מפתיע. מלאכת מחשבת. הרשימה מתחילה ביום הנכבה, שזה עתה התרחשו בו אירועים חריגים, ויש הרגשה שהפעם יחרוג קשוע מעורו הקומי ויבטא הזדהות עם בני עמו. זה באמת מתחיל בנימה רצינית: “משהו עבר עלי לאחרונה, מעין לאומיות שמעולם לא זיהיתי בקרבי צצה לה לפתע והתחילה להשתלט… כל עוד מערכת החינוך, הממשלה והתקשורת ישווקו לעצמן סיפור אצילי על חלוצים ששבו לאדמת אבותיהם, לא יהיה סיכוי להבין מי כאן באמת מוכן לוויתורים כואבים”. סייד מתמלא תשוקה לציין את יום הנכבה עם ילדיו, לנטוע בהם את ההכרה שגם לאבות אבותיהם יש חלק בסיפור של המקום הזה. הפעם הוא נחוש למלא את חובתו כאבי המשפחה, לוקח יום חופש, לובש כפיה, ועומד לצאת עם הילדים לטיול־ וכן, כבר כאן זה לא ממש רציני, יותר סוג של טיול שבו מסיירים קצת, מצטלמים וכמובן אוכלים. מעין מילוי חובה “לאומית” בסגנון פיקניק, ודווקא בסגנון הישראלי.

הנכבה מוסטת לגמרי הצדה כשמגיע צלצול טלפון מחברת הכבלים ובשורה על צירופו של מר קשוע למחלקת ה־וי איי. פי. לכך נלווים וי. או.די ושאר פלאים טכנולוגיים שאף יותקנו ממש היום וללא שהות. אין מה לחשוש, זו לא תהיה מחאה, לא יראו כאן את קשוע עומד ללא חת מול הסכנות שכרוכות בהזדהות עם הנכבה וגורל עמו; את היום שנועד למילוי משימה לאומית, הירואית וגברית הוא מבלה במקדונלד, אופיס דיפו ושאר מעוזי הצריכה הישראלים, וכמו כל אחד מאתנו מסתבך במרדף האינסופי אחרי מנעמי חברת השפע. הוא מעז לשקר לאשתו ונוטש לגמרי את תפקיד האב המחנך. על שאלת בתו: “הכירו בנכבה?” הוא עונה: “יותר חשוב. מחלקת הוי איי פי”. הסיפור שהתחיל בדרישה ל“הכרה שגם לסבא שנהרג ב־48 יש חלק בסיפור הזה” מסתיים בהכרה שגם מר סייד קשוע שייך למועדון האח"מים.

כל זה די מרגיע, ודאי מרחיק את הסכנה. בסך הכל יש כאן מציאות מוכרת וחטאים קטנים מוכרים גם הם. כולנו נופלים למלכודות השיווקיות, מתפתים לצעצועים טכנולוגיים, מבזבזים זמן ומתחמקים מחובות. כולנו קצת משקרים וזה משעשע. קשוע הוא כמעט אחד מאתנו בצורת חייו על טקסיה הבורגנים, תלאותיה הביורוקרטיות והנאותיה. וודאי שלא הקורא הישראלי הוא שישפוט אותו על התפתותו למנעמי החיים ורפיסותו האידיאולוגית, כי בסך הכל גם בזה הוא מאוד מזכיר אותנו. והעיקר־ אין מה לפחד מעוקצו.

אבל מתחת לכל זה רוחש משהו אחר. רחוק, מחוץ למרחב הישראלי השטוף בחומרנות, מתחוללות בעולם הערבי מהפכות, יום הנכבה מקבל תאוצה בפריצת הגדר בגבול לבנון. במישור של הסיפור אין זכר למתרחש וודאי שאין הזדהות או נקיטת עמדה. אבל קשוע עושה את זה בעקיפין, בשורות האחרונות ובאקראי. התחבולה ממש מבריקה: “חייכתי מול התמונה המדהימה שעל המסך. פלסטינים ממחנות פליטים טיפסו על הגדר. תראי, אמרתי לאשת בגאווה..איזה יופי רואים את רמת הגולן”. כמה נהדר רואים עכשיו את התמונה בטלוויזיה, שבמקרה מגיח אליה יום הנכבה שחמק מהגיבור. את “רמת הגולן” המעוברתת רואה נהדר הגיבור חסר התודעה הפוליטית; את “הפליטים הפלסטינים” שכלל אינם נראים קשוע מציג מאחורי גבו־ מטיח אותם בפני הקוראים, שנגררו עד כה בעקבות הגיבור, משוכנעים באי כשירותו לזעזע את אמות היסוד של “קיומנו הלאומי”.

ברשימה הזאת קשוע מקצין את השימוש באנטי־גיבור שלו, כדי לנטרל ולקדם עמדה פוליטית: עמדה שעם זאת גם היא אינה נטולת מיהמוה כמו זו של הגיבור. משום שקשוע אינו לגמרי שונה מדמותו הפיקטיבית, והוא באמת מתנדנד, קצת חסר ישע בתוך קונפליקט הזהויות. הוא אינו סטיריקון מהסוג הנשכני אלא יותר מהסוג ה“יהודי”, כזה שבד בבד עם התרסתו הוא צוחק על על העולם וגם על עצמו.