המשורר הפולני תדיאוש רו’זביץ' (1921–2014) הוא בן דורם של ויסלבה שימבורסקה וזביגנייב הרברט, דור שחיו עמדו בסימן הטלטלות בהיסטוריה של פולין במאה העשרים. כתיבתו של רוז’ביץ' מתמודדת עם הדילמות והבחירות המוסריות שבפניהן עמדו בני דורו, ולצד הפיכחון האכזרי שבּהּ, לכל אורכה אינה מוותרת על הניסיון למצוא משמעות וערך בחיים האנושיים. רוז’ביץ' הִציב רֵאקציה מודרנסטית לסגנון הפיוטי והסימבוליסטי של המשוררים בני הדור הקודם, אך הרחיק לכת בפניית העורף למוסכמות של “ספרותיוּת”, בעיקר בכך שנמנע ממטפורות והשתמש בכתיבתו בלשון דיבור ישירה, מרוסקת ושבורה.

הספר “אמא הולכת מכאן”, שהתפרסם בשנת 1999, ממשיך את הקווים התמטיים המרכזיים בשירתו של רוז’ביץ', אלא שהפעם פונה לאפיק אישי-דוקמנטרי-וידויי: שילוב של ממואר, יומן ושירה. במרכזו עומדת הטלטלה של מות האם, סטפניה, בשנת 1957, שעליה רוז’ביץ' מספֵּר ארבעים ושתיים שנה מאוחר יותר. הספר מציג את דיוקן האם ומגולל את ההיסטוריה המשפחתית באמצעות קובץ של פרגמנטים: שירים של רוז’ביץ' עצמו המוקדשים לאמו ולאביו, קִטעי יומנים מימי מחלתה ומותה של האם ומִשנים מאוחרות יותר, זיכרונות של האם על ימי ילדותה בכפר, מכתבים שנכתבו על ידי שני אחיו, יאנוש (שנרצח במלחמת העולם השנייה) וסטניסלב, וכל אלה מלוּוים בתמונות משפחתיות, בגלויות ובקִרעי מכתבים, המשמשים השראה לכתיבה.

דמותה של האם היא מוקד לשרטוט תמונה של ילדוּת בטוחה ומגוננת של יציבות וערכים אנושיים, ונפילה מגן העדן האבוד אל מציאות הפרוצה לדילמות מוסריות נעדרות־פתרון. באופן זה הדיוקן המשפחתי הוא גם דיוקן קולקטיבי ונקודת מוצא לפרישׂת תמונה תקופתית – החל בתקופת הריבונות הפולנית שבּין שתי מלחמות העולם, דרך מלחמת העולם השנייה (רוז’ביץ' התגייס לשורות המחתרת הפולנית), וכלה בהווה של זמן הכתיבה.

עם כל האמוציות – הגעגועים והאֵבל על העבר, ובצד זה ההתחלחֲלות, הזעם והביקורת הנוקבת על עולם ההווה – אין לפסוח על מאפין בולט של השירה הפולנית בת זממנו: האירוניה. כך בשורות החושפניות, האכזריות, שבפרגמנט המתורגם – ההטחה העצמית “משורר!”, המתרפק על זכר אמו אך לא סעד אותה בימי חייה – ביטוי אירוני חריף למתח הנצחי שבין “להיות” ל"לכתוב", “להרגיש” ולעשות שימוש אמנותי ברגשות.

“אמא הולכת מכאן” הוא מכתביו האישיים־האינטימים ביותר של המשורר, ויש המשווים את היצירה ל"יומן האבל" של רולאן בארת וכן לשירו על אמו של משורר פולני אחר, זביגנייב הרברט. בשנת 2000 זכה הספר בפרס החשוב ביותר לספרות פולנית (פרס ניקה).

ח"ה

 

עכשיו    🔗

עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה, עיני אמי נחות עלי. העיניים הקשובות והחמות שואלות בלי מילים: “למה אתה עצוב, ילד?” אני עונה בחיוך: “כלום… הכל בסדר, באמת, אמא.” “נו תגיד – אמא אומרת – מה מציק לך?” אני מסב את ראשי, מביט בחלון…

העיניים האִמהיות הרואות־כל צופות בלידתנו, צופות בנו כל חיינו, ואחרי המוות צופות בנו מ"העולם שמעֵבר". אפילו נהפך בנה למכונת הרג, לחיה, לרוצח, עיני אמו צופות בו באהבה… צופות..

כשהאם מסִבּה את מבטה מילדהּ, הילד מתחיל לתעות בדרכו ואובד בעולם ריק מאהבה ומחום.

מחר יום האֵם. אינני זוכר אִם בילדותי ציינו יום רשמי כזה… בילדותי כל יום מימות השנה היה יום האם. כל בוקר היה יום האם, וכל צהרים וערב ולילה.

את יודעת, אמא, אני יכול לומר זאת רק לך, עכשיו כשאני כבר זקן יותר ממך, אני יכול לומר לך… לא העזתי לומר לך בימי חייך… אני משורר. המילה הזאת הפחידה אותי, אף פעם לא אמרתי אותה לאבא… לא ידעת אם יאה לומר דבר שכזה.

אל עולם השירה נכנסתי כמו לעולם של אור, ועכשיו אני מגשש את דרכי החוצה באפלה. חציתי ברגלַי את ממלכת השירה, ראיתי אותה בעייני דג, חפרפרת, ציפור, ילד, גבר ואיש זקן; למה קשה כל כך לבטא א שתי המילים “אני משורר”; למה צריך לחפש מילים אחרות כדי להביא את ה"עובדה" הזאת לידיעת העולם, לידיעתה של אמא. אמא יודעת, כמובן. מעולם לא חשבתי שאפשר לומר דבר כזה לאבא. וגם לא אמרתי לו “אבא, אבי… אני משורר”… אינני יודע אם אבי היה משגיח בכלל שהמילים נאמרו. ודאי היה רחוק כל כך ממני… שהיה שואל (בעודו קורא בעיתון, אוכל, מתלבש, מצחצח את נעליו) “מה אמרת שם, טאדג’יו?”. בטח היה אומר: “עוד שטות”, “מה שוב?”… הרי לא יכולתי לחוזר בקול רם יותר על המילים “אבא, אבי… אני משורר”… אבא אולי היה נושא את מבטו מהצלחת, מהעיתון, מביט בתימהון ואולי כלל לא מביט אלא מניד בראשו ואומר: “טוב… טוב,” או לא אומר כלום. כתבתי שיר ושמו “אבא” (בשנת 1954): “מפלח את לבי/ אבי הזקן”… אינני יודע אם אבא קרא את השיר, מעולם לא אמר לי על זה שום דבר. וממילא גם אני מעולם לא קראתי באוזני אבא את השיר… עכשיו השנה היא 1999, ואני אומר בשקט, כל כך בשקט שהמילים כלל אינן מגיעות לאוזני הורי, “אמא, אבא, אני משורר.” “אני יודעת, ילד”, אומרת אמא, “תמיד ידעתי”, “דבּר בקול רם, אני לא שומע כלום,” אומר אבא…

 

הבטחות של משורר    🔗

שנים רבות הייתי חוזר ומבטיח לאמא שלושה דברים: שאזמין אותה אלי לקרקוב, שאַראה לה זאקוֹפָּנָה וההרים, שאסע אִתהּ לחוף הים. אמי אף פעם לא ראתה את קרקוב. אף פעם לא ראתה לא את קרקוב ולא לאת ההרים (עם אגם “עין הים” ביניהם) ולא את הים. לא קיימתי את הבטחותי… מאז מתה אמא חלף כמעט יובל שנים (בעצם, אני מאבד את עניין בלוחות שנה ובשעונים). למה לא לקחתי אותה לקרקוב ולא הראיתי לה את סוּקְיֶניצֶה, את כנסית מאריאצקי, את טירת ואווֶל, את נהר הוויסלה.

נו כן! בנה התגורר בקרקוב. משורר צעיר ו"מבטיח"… והמשורר הזה, שכּתב כל כך הרבה שירים לאמו וכל כך הרבה שירים כתב לאִמהות באשר הן, לא לקח את אמו לקרקוב לא ב־1947 ולא ב־1949. היא אף פעם לא הזכירה לי את הבטחותי, לא התרעמה עלי.

אמא אף פעם לא ראתה את ורשה. אמא אף פעם לא טסה באווירון, לא שטה באנייה. אף פעם לא ישבתי עם אמא במגדנייה, במסעדה, בבית קפה, בתאטרון, באופרה, אפילו לא בקונצרט. הייתי משורר… כתבתי פואמה ושמה “סיפור על נשים זקנות”, כתבתי שיר ושמו “איכרה זקנה הולכת על חוף הים”… לא נסעתי עם אמא לים… לא ישבתי אִתהּ על החוף, לא מצאתי לה שָׁם צדפות או אבני ענבר, כלום. והיא כבר אף פעם לא תראה את הים. ואני כבר אף פעם לא אראה את פניה ואת עיניה ואת חיוכהּ כשהיא מביטה בים… משורר. האִם המשורר הוא אדם שכותב שירי קינה בעיניים יבשות, משום שהוא חייב לראות היטב את צורתן? האִם עליו להתמסר לצורה בכל לבו כדי להביאהּ לדרגת “שלמות”? האם המשורר הוא אדם חסר־לב? עכשיו שיר האבל הזה מוצג לראווה ביריד הספרים, בחגיגות השירה, בבורסה של הספרות. ואפילו אינני יכול להתנחם ברעיון שיש עולם שאחר המוות ובו אמא חוֹצה את גני פְּלַנְטִי, את קרקוב, בדרכה לטירת ואווֶל… האם יש בשמַים ים שעל חופו יושבות האִמהות שלנו בחלוקים ובמעילים מרופטים, ובנעלי־בית ובכובעים בלויים… אבל גם עכשיו אני כותב – בעיניים יבשות – ו"משכלל" את שירי הקינה שלי כמו קבצן המחזר על הפתחים…

 

באמצע החיים    🔗

חלפו שישים שנה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אני בן 77, 78. אני משורר. בתחילת דרכי לא האמנתי שיתרחש נס כזה… שאי פעם אכן אהיה משורר. בלילות, כשהייתי מתעורר מחלומות בלהה, ביקשתי לי הצלה במשאלה: “אהיה משורר,” אגרש את הסיוט, את החשכה, את המוות… אכּנס לעולם האור של השירה, המוזיקה של השירה, השקט של השירה.

עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה, נחות עלי עינייה השלֵווֹת והקשובות של אמי. היא מביטה בי מ"העולם שמעֵבר", “מעֵבר” שאיני מאמין בו. בעולם שוב מתנהלת מלחמה. אחת מאינסוף מלחמות המתנהלות בעולם ללא הפסקה מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה ועד לימים אלה ממש.

עולמי, העולם שניסיתי לבנות במשך חצי מאה, קורס תחת חורבות בתים, בתי חולים ומקדשים, מת האדם ומת האל, מת האדם ומתה התקווה, מתים האדם והאהבה.

פעם, מזמן, בשנת 1955 כתבתי שיר ושמו “באמצע החיים”:

אַחֳרֵי קֵץ הָעוֹלָם

אַחֳרֵי הַמָּוֶת

מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּאֶמְצַע הַחַיּים

בָּרָאתִי אֶת עַצְמִי

בָּנִיתִי חַיִּים

בְּנֵי אָדָם חַיּוֹת נוֹפִים

זֶהוּ שֻׁלְחָן אָמַרְתִּי

זֶהוּ שֻלְחָן

עַל הַשֻּׁלְחָן יֵשׁ לֶחֶם סַכִּין

סַכּין מְשַׁמֶּשֶׁת לְחִתּוּךְ לֶחֶם

הַלֶּחֶם מֵזִין בְּנֵי אָדָם

אֶת הָאָדָם צָרִיךְ לֶאֶהֹב

בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה לִמַּדְתִּי אֶת עַצְמִי

מָה צָרִיךְ לֶאֱהֹב

הָיִיתִי מֵשִׁיב אֶת הָאָדָם

משורר! הזדקן המשורר, ניצב “על שפת המוות” ועדיין לא הבין שסכין משמשת לעריפת ראשים, לקיצוץ אפּים ואוזניים, לְמה משמשת הסכין? לעריפת ראשים… אי שם, הרחק מכאן? או בקִרבת מקום? ולמה עוד משמשת הסכין? לקיצוץ לשונות הדוברות בלשון זרה ולשיסוף בטניהן של נשים הרות לכריתת שדיים מיניקים לכריתת איברי מין לניקור עיניים. ומה עוד יש שם לראות, בטלויזיה? מה עוד יש לקרוא בעיתונים? מה עוד יש לשמוע ברדיו?

לְמָה מְשַׁמֶּשֶת סַכִּין

סַכִּין מְשַׁמֶּשֶׁת לַעֲרִיפַת רֹאֹשוֹ שֶׁל אוֹיֵב

סַכּין מְשַׁמֶּשֶׁת לַעֲרִיפַת רָאשֵׁי

נָשִׁים יְלָדִים זְקֵנִים

(כָּךְ חוֹזְרִים וְכוֹתְבִים בָּעִתּוֹנִים כְּבָר

מֵאָה שָׁנִים).

עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה עיניה השלֵוֹות של אמי נחות עלי ועל ידַי ועל המילים הנכות הסומות האלה.

עיני אִמתינו החודרות את לבנו ומחשבותינו הן המצפון שלנו, הן שופטות אותנו ואוהבות. מלאות אהבה ואימה הן עיני האִמהות.

האם מביטה בבנה כשהוא צועד א צעדיו הראשונים, כשהוא מחפש את דרכו, ואחר כך היא מביטה בבנה ההולך ומתרחק, מַקיפה במבטה את כל חייו של בנה, ואת מותו.

אולי יגיעו המילים האלה אל האִמהות שהשליכו את ילדיהן לאשפה או אל הילדים שנטשו את הוריהם בבתי חולים ובבתי מחסה…

אני זוכר שאמא אמרה לנו

רק פעם אחת אמרה… הייתי אז כבן חמש. רק פעם אחת בחייה אמרה לנו: "אעזוב אתכם… אתם מתנהגים לא יפה…

אלך לי ואף פעם

לא אשוב"… שלושת הקטנים התנהגו לא יפה…

כל חיי

זכרתי את חשכת האימה והייאוש שנפלה על השלישייה הקטנה שלנו…

אני זוכר איך לבי נקרע לגזרים (כן, כך, אלה המילים, "לבי

נקרע לגזרים")

הושלכתי אל ריק וחשֵׁכה. רק פעם אמא

אמרה את

המילים האלה

ועד היום אני זוכר את הייאוש והבכי…

אבל אמא לא הלכה מאתנו, היא היתה ותהיה אתנו.

עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה… עיניה הבוחנות של אמי מביטות

בי

אני זוקף את ראשי, פוקח את עינַי… איני יכול למצוא את דרכי, אני נופל, מתרומם, מילים מלאות שנאה, מוות וארס פורצות ומשספות את האהבה, האמונה והתקווה. אני פותח את פי לומר משהו, “אֶת האדם צריך לאהוב,” לא את הפולני, הגרמני, הסרבי,האלבני, האיטלקי, היהודי, היווני… צריך לאהוב את האדם… הלבן, השחור, האדום, הצהוב.

אני יודע ששירת הקינה העלובה הזאת שלי נעדרת כל טעם טוב.

ואני יודע שמכל הדברים שבעולם הזה יישאר… מה ישאר?!

נוֹרְוויד, המשורר הגדול, הגאוני, האירוני, אמר:

מִכָּל הַדְבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֵּה יִשָּׁאָרוּ רַק שְׁנַיִם,

שְׁנַיִם בִּלְבַד: הַשִּׁירָה וְהַטּוּב. וְדָבָר לֹא יוֹתֵר.

דון קישוט שכמותך! שום דבר לא נשאר. ואם אנחנו, בני האדם, לא נכניס לעצמנו קצת שכל לראש ולא נעשה משהו עם השום־דבר הגדל והולך הזה, כי אז… כי אז מה?! אמוֹר, אל תפחד! מה יקרה אז?… נארגן לנו כזה גיהנום על פני האדמה, שלוּציפר יִדמה בעינינו למלאך. אמנם מלאך שנפל, אבל לא משולל נשמה לגמרי, מוּעד עדיין לחטא היוהרה, אבל מלא געגועים לגן עדן האבוד, מלא מלנכוליה ועצב… הפוליטיקה תיהפך לקיטש, האהבה – פורנוגרפיה, המוזיקה – לרעש, הספורט – לזנות, הדת – למדע, והמדע – לאמונה.