א. 🔗
משה הגדול 🔗
[א] 🔗
יש זכרונות כדלף טורד וכנהר שאינו פוסק. על סביבותיהם הם שבים ועולים במחשבה, באופן נפלא ובעקשנות נמרצה, מבלי אשר ידע בעליהם, במה כוחם גדול להאריך ימים, מה סוד עלומי-נצחם ומדוע הם מתעוררים פעם בפעם, מלאי חיים, – ויתר על כן: מחודשים ומזהירים ביתר-עוז, מאשר היו בימים הראשונים… וראה זה פלא, שלפעמים הם דברים, שבאו לו לאדם בדרך מקרה, חסרי-ערך – בהשקפה ראשונה, בלי קשר כל שהוא עם שאר חייו של האדם די-הצורך לקבעם ולהשרישם בכוח גדול שכזה. ובכל זאת אינם כלים, בעוד אשר הרבה מעשים ומראות ומקרים נכבדים צוללים בתהום השיכחה, והרבה מאלה שנחשבו לפנים כדברי עדי-עד, אשר זכרם לא יסוף, הולכים ומתעטפים בצעיף של העבר הרחוק.
אחד מזכרונותי אלה קשור ב“משה הגדול”. הוא ישב בתור חוכר-אחוזה בכפר. עשיתי שם אני וביתי, שתי תקופות של ימות החמה, לקיים מצות-עשה של קייטנים.
הוא היה אז כבן שבעים. קומתו של בשר-ודם זה היתה לערך שבע רגל. זרועות עצומות כמטילי ברזל, רגליים של פיל. גליית יהודי שכזה לא ראיתי מימי עד אז. לפיכך היו קוראים לו “משה הגדול”. הנני זוכר גם את שאר פרטי פרצופו: הפנים עור-קלף שזוף פרוש על מפלי בשר גושיים ומצקים; עיניים בולטות-עגולות, תכולות-אפורות, ענקיות, מפיקות תום כביר, עם חנינה וחביבות מיוחדת; צורת חותם של תקיפות ומרץ בלתי-רגיל. הזקן – על גוף אחר היה נראה כארוך, אבל, על פניו של “עוג מלך הבשן” זה נראה כפחות מבינוני. זרקה בו גם בבלורית ראשו – עדיין זקופות היו הבלוריות! – שיבה קצת, שהדהתה את הצבע הצהבהב הטבעי שמכבר ותעשהו צבע-ספק, בין-השמשות של צהוב ושחוף. בפה הרחב נראו שיניים מועטות, אבל חזקות מאד. השיניים ההן היו טוחנות חבילי-חבילין של ירקות, ככרות לחם, דייסות של גבינה, ובשבתות וימים טובים גם ראשי דגי-אברומה ותרטימר של בשר. “משה הגדול” אכלן היה, והיה אוכל לתיאבון, לפנים משורת הדין; הקערות הגדולות והגדושות היו חוזרות אל המטבח – ריקניות, כאילו לחָכתן החתול.
ובמטבח – משלה זוגתו בכיפה, אשה כשרה שקטה, צדקנית בחשאי, בעלת-בית “זהבית”. כבדה, עבה, ובערך אל בעלה – ננסת בקומה. עיניים של חסד וצער. הפנים היו חסרי-ארשת, כעין דף לבן של שולחן. מעודה לא היתה נאה. משלה שם במטבח בנחת, בקול רק וצרוד קצת. הילוכה היה כאווזה. בשעות הפנאי היתה טווה ציציות בעד “ארבע כנפות” של נערי “התלמוד-תורה” של העיירה הסמוכה.
ואני אהבתי את הזוג הזה. התבוננתי אליהם בחיבה גדולה.
ראיתי – היה האיש “על הרגלים” מהשעה החמישית בבוקר עד התשיעית בערב. בתשיעית – שכב לישון, אבל שנתו נדדה, לרגל שתי סיבות: ראשית, היה חש ברגלי הפיל שלו – כל הגדול מחברו יסוריו מרובים; ושנית, למרות עייפותו, דאגותיו לא הניחו לו לישון. קצר מאַצ’יק את החציר, או לא? קצר – עסק ביש! החציר לא היה גבוה כל צרכו ולא יתן קש וגבבא כראוי; ואם תמצא לומר: לא קצר, הצרה היא גדולה עוד יותר, שמא ירדו גשמים…
יש בכל שאלה חקלאית מה שקוראים בשם: “מעשה לסתור”. באופן זה – רע; באופן שכנגדו – רע עוד יותר. קרח מכאן וקרח מכאן!
חוץ מזה – שתי הפרות אינן לגמרי בקו הבריאות (אימתי פרות הן לגמרי בקו הבריאות?), ובסוס פרחה צרעת-משהו; ומזג האויר, אמנם, יש בו טעם לשבח לגבי זרעים, אבל טעם לפגם בנוגע לקצירה. והאכרים – מאַצ’יק ואוטק – הוי, צרות צרורות! התפוחים גמלו, בלי עין הרע, מלאים; אבל השזיפים! דלים כענבי-סנה, גרעין ועור! “יסור יסרני יה” בשזיפים כאלה… צריך היה לגרוף ערמה של זבל מסביב לאילנות – ושכחו. ומתהפך “משה הגדול” על מיטתו, מרובת-הכרים-והכסתות, מצד אל צד, וברגע שהשינה מתחילה חוטפתו, עולים על לבו הבולבסין. מי יודע, אם יעשו יפה? בולבסין, בולבסין – ומתוך כך, בפעם אחת, קול נחרה! עבר משה בשאון מן התעורה אל השינה, ודאגת הבולבסין עברה לעולם החלומות.
אני אז צעיר ומלא כוח, ואני הולך בטל כבן מלכים. קייטן, כביכול! הולך בטל, מטייל, עושה יום-טוב, וסמוך אלי, במקום שעשיתי לי “sans-souci”1 זה, – זוג של זקנים, בלי רגע של מנוחה, שהם צריכים וזקוקים לו! חשתי מעין דקירה של מרדות בלב.
בדקתי ומצאתי: מצבם החמרי היה טוב. הבנים הלכו, הבנות נישאו לאנשים; נכד אחד היה בעיר הסמוכה, ומספרים עליו מעשי נסים; בקרוב יהיה ל“בר מצוה”, והזמינו בשבילו בתים-של-כסף לתפילין. פרנסה בריווח, ומעט הון נתון למשמרת – עם יכולים להתיר לעצמם לקנות בתים-של-כסף לתפילין – מסתמא מצבם טוב. נבהלים להון גדול? לא! אנשים פשוטים, אבל לא היה שום סימן של קמצנות וצמאון לרכוש. מעודם לא הלוו מעות ברבית; מעודם לא עשו סחר-מכר. אינם יודעים מה טיבו של בנק; והמצאת “ספר השיקים” טרם היתה בארץ. שמרה סבתא איזה סכום מפוזמק, וסבא היה מלווה לפעמים הלואה כשרה (בדידי הוה עובדא!). למה הם עובדים בפרך?
סבור הייתי לכאורה שהם אוהבים עבודה לשם עבודה. לא מצאתי פתרון אחר. האם למדו, שיש מצוה: “בזעת אפיך תאכל לחם”? כשהתינוקות היו בבית, היה מלמד סמוך על שולחנם ומלמד את התינוקות חומש – אולי שמעו אז? ועל כן נותנים את זיעת האפיים לנזול, עד שהם כמעט טובעים וטובעים בה, עד שתבוא זיעת-המות לשחרר אותם?
המאושרים הם? לא! האומללים הם? לא! המרוצים הם? לא! המתאוננים הם? לא! אם כן, מה הם? טרודים! בכלל, אין בהם הווייה, אלא עמל וטורח, עמל וטורח.
והסיבותי אני את לבי לחקור (כל יהודי הוא חקרן קצת; ופנאי היה לי די והותר, ובכל חקרתי!). עשייה זו – יש בה תועלת! אולי יש בה תועלת מרובה מזו שיש לכל חקירותי. הרי יחוסים בהירים בין הקדוש ברוך הוא והאדם. הרי עבודה, פשוטה כמשמעה, נושאת פירות ממש: תפוחים, שזיפים וכדומה. אין אלה העסקים שבעיר, שנתרחקו מהאדמה, המלאים עקיפין ונפתולים ושרברובים, עד שכמעט כבר אין אדם יודע, בשביל מה הם נעשים, ואם יש צורך בהם.
כל זה – אמרתי הוא יפה. אבל הדאגות! עשרים שדות צמחו יפה, והעשרים ואחד לקה, ו“משה הגדול” מתהפך על מטתו בנדודי שינה, שרוי בצער ודואג דאגת מחר.
הוא עובד. אשתו עובדת. מאַצדיק ואוטק עובדים. מה ביניהם? לא כלום!
סליחה! יש ביניהם הרבה והרבה! כשהצאן והבקר נתעייפו מעבודה ואחרי כן אכלו לשובע, אז הם רבוצים במנוחה, שואפים אוויר, מלוא-הריאה, ומלקקים בלשונותיהם. אבל כש“משה הגדול” נתעייף ואכל לשובע, הריהו שוכב ודואג על שדהו העשרים ואחד. הופגה דאגה זו – תיכף תבוא אחרת, וכן לאין קץ.
הפייטנים אומרים: הכפר הוא גן עדן. גוזמה! אבל זהו עולם בפני עצמו: עולם אשר בו מושך השור בעול, וסופג הצלפות ודחיפות, והאווזה כלואה במסגר ומתפטמת ומגדלת בשבילנו כבד-של-אווזים, בחינת אמן היוצר מתוכו בעד הדורות הבאים; ו“משה הגדול” הולך מבהמה לבהמה, מחליק על גביהן בחיבה, ותוחב לו לשה חביב אחד צרור של ירקות לחים לתוך פיו, ומוסרו למחרת לאותו שוחט בעל הזקן הצהוב, שהיה בא לפרקים מהעיירה הסמוכה. הכל הוא פשוט כל כך, אפילו העוולות שבטבע. לא! אין זה גן עדן, אלא עולם כמנהגו, ישר ולא מסובך.
ובכל אלה לא נתקררה דעתי. עובדים לשם עבודה – יחוסים פשוטים – עולם כמנהגו – אני הולך ומשנן לעצמי את “השיעור” הזה, ועדיין אני מתקשה – לא לחינם למדתי גמרא הרבה! – בשביל מה טורח “משה הגדול”? על מה דואג ומיצר ענק זה?
חידה זו – לא אני פתרתי אותה. פתרונה נודע לי מאת השוחט, בעל הזקן הצהוב.
[ב] 🔗
אתא שוחט, ונכנסתי אתו בדברים.
יהודי קטן-קומה ופזיז תנועה, פיקה של גרגרת בולטת ומתנדנדת תחת סנטרו, פושט את קצווי זקנו הצהוב והארוך, זה לסטרא דימינא, וזה לסטרא דשמאלא (“יש פנים לכאן ולכאן!”), נטפל אלי, בלי הקדמות, צבט בין שתי אצבעותיו אחד מכפתורי מעילי, ואמר: “טובה קטנה אני מבקש ממך, האברך!”.
מכל מלה ומלה בצבצה גאוות זקנו הארוך והחשוב, כלפי חתימת-זקן דרדקית שלי.
“מה אני יכול לעשות בשביל מר? האם נוגע הדבר לשחיטה?” – גמגמתי בקורטוב של תמיהה.
הוא שתק רגע, בצמצום-המחשבה, כאלו השחיז את החלף, ואח"כ אמר, בקצת סלסול-הניגון, כאלו למד עוד את הפרק הראשון של מסכת חולין:
“לא בשחיטה עסקינין, באיתתא 2עסקינין. ‘הפלונית’ שלי היא חולה, לא עליכם, מיחוש בכליות, אבנים, צריכה לנסוע לקרלסבד. אני, בלי עין הרע, מטופל. הפרנסה היא בדוחק. אבל – פיקוח נפש. מוכרחת לנסוע. נשארנו בעירום ובחוסר כל. “כלו כל הקצין”. חובלים רופאים! אין עצה אלא קרלסבד”… – סיים בהברה שונה לגמרי מההטעמה הבטוחה, שפתח בה. וכפתורי כל-הזמן מנודנד בין אצבעותיו, העביר לגופי רטט-עצבים, כמו קדחתני. ניכר היה, שמתוך הסיפור ע"ד היסורין נשתנה מצב-רוחו.
הרגשתי בצערו של זה, ובמוחי נצנץ חשבון, כמה נחוץ לו, וכמה יש בידי במזומנים. אבל עד שגמרתי חשבון זה, הוסיף לאמר בקול עמוק:
"יודע אני, שאתה “כל ולך” אצל “משה הגדול” – ותיכף הכיר בתווי פני, שאני מוחה קצת כנגד החלטה זו, ואז הרים את קולו מעט יותר – “כן, יודע אני! הוא אמר לי זאת בעצמו. עולם ומלואו הוא אוחז ממך. אתה תפעול אצלו הכל. איזה מאות זהובים להוצאות הדרך ולרפואה שם. לא מתנה, חס וחלילה, – הלוואה!”
עניתיו, מתוך רחמים: “מצטער אני על טעותך. אני מכיר את החוכר הזקן, מפני שאני שוכר דירה אצלו. יש שאנו מטיילים קמעא. או כשהוא יושב על המרפסת, סמוך לבית, בשעה שהבהמות חוזרות מן המרעה, אז אני נלווה לו לפטפט קמעא. מעודי לא ביקשתי ממנו צדקה. הלוואות? כן יודע אני, שהוא מלווה לפעמים הלוואה כשרה. לך והצע לפניו! דומני, שהוא איש טוב, ואולי לא ידחה אותך. הלא הוא מכיר אותך מכבר – ואני, זו לי היכרות ארעי. אינני בקי בעסקיו, אני רק רואה אותו מתמיד בעבודתו. – זקן, גונח לפעמים מלבו, ומוסיף לעבוד. עובד כשור פר, דומני, שאיננו עני, ובכל זאת הוא עובד כל כך. האמן לי, אינני יכול להיות מליץ בעדך לפני איש שאינני מכיר כל הצורך. האם הוא, בכלל, בעל צדקה?”
“ב-ע-ל צ-ד-ק-ה? – שנה אחרַי השוחט וחפן בכפו את קצה זקנו הימני – וכובע הסמיט של חסידות פולנית נשפל לו לאחור – כלום אתה יודע, שכל העולם ניזון מ”משה הגדול“? כל העיירה שלנו – משה, כל העיירות מסביב – משה. ה”חברה קדישא“, החברה “ביקור חולים”, “הכנסת אורחים”, “תלמוד תורה”, “הכנסת כלה”, “קופת ר' מאיר בעל נס”, “חברה ש”ס”, “חברה עין יעקב”, “חברה תהלים”, בית הכנסת ובית המדרש והישיבה וכו' – הכל מושך שפע מהצינורות של משה – ואתה כאילו לא ידעת?"
באמת לא ידעתי. ראה ראיתי לפעמים יהודים שונים יוצאים ונכנסים. אמרתי: סוחרי תבואה, או סרסורים של סוחרי תבואה, או… סתם יהודי מבקש נדבה. אבל “מרכז” לא פללתי. רגשי הכבוד שלי ל“משה הגדול” עלו בפעם אחת למרום המדרגה. כמה שיחה הרביתי עם אותו זקן, ואף פעם אחת לא רמז לי, שהוא לא רק עסקן בצדקה, אלא כמו שאומרים עתה, איזה מין מוסד.
“ואם כן, בטח לא ידחה אותך!” – אמרתי בשפה רפה כמבקש לנצחו בכלי נשק שלו.
“בודאי ידחה” – משיב הלה, בהעברת הכף על קצה זקנו השמאלי – “לפעמים הוא מתעקש ואומר שאין לו!”.
“ואולי באמת אין לו?” – שאלתי בתמימות, שבעל-דברי חשב לערמה. השוחט בא מתוך כעס במבוכה, ומפיו נזרקו מלים מקוטעות “אין לו! אין ל”משה הגדול" איזה מאות זהובים! “חכמות” שכאלה! – מלתא זוטרתא: “משה הגדול”! – כל החברות, כל הצדקות, כל העולם! – אטו שייך לומר: אין לו סכום שכזה? – משטה אתה בי! – אם כן, אין אתה רוצה לעזור! הגד שאין אתה רוצה לעזור!" – ובין שיניו רטן עוד מלים חטופות, חציין בלועות, שלא יכולתי לשמוע, מפני ששקעו בתוך גניחות וכעכועים, כאלו נחנקו…
ודווקא אלה פעלו עלי. פשטתי ידי אל השוחט ואמרתי: “אלך”!
בלי שהייות הלכתי אל “משה הגדול”, ובלי הקדמות סיפרתי לו את ענין השוחט.
הפגישה והשיחה היו על המרפסת. הוא הקשיב לי בבת-צחוק נוחה, נכנס לחדרו ושב משם, והסך הדרוש בידו, ויושיטהו לי.
חפצתי להודות לו, אך הוא הפסיקני.
אמרתי לו: “האיש רוצה לקבל סך זה רק בתות הלוואה. הוא רוצה לתת שטר”.
“אין ערך גדול לשטרותיו של השוחט – השיב בחיוך – אבל אם זה הוא משום כבודו – טוב”.
וזאת היתה סרסרותי הראשונה. מכאן ואילך הלך עסקי החדש הזה מחייל אל חייל. מספר הלקוחות שלי עלה משבוע לשבוע, ואח“כ מיום ליום. יצאו לי מוניטין בעולם, שאני חשוב אצל “משה הגדול”. כעבור שבוע, בא החזן הזקן, שקולו נחבא וכלו לו שנותיו! אחרי שבועיים, באה עגונה, שבעלה נעלם במדינות הים; בשבוע השלישי באו, בבת אחת, שני משולחים מישיבות; ברביעי – באה עדה שלמה של “נשרפים”. לא אלמן ישראל! התחילו נוהרים אלי מלמדים מחוסרי “קנעלונג”, שדכנים, שאינם מצליחים לזווג זווגים, בדחנים, שאין להם חתונות, “יורדים”, אבות, שבניהם נקראו לצבא, או שבנותיהם הגיעו לפרקן וכו' וכו'. קיצור הדבר, שלוות הקייטנות ומשכן-הקיץ שלי נהפכו ליריד ברא הומיות. ו”משה הגדול" היה נותן ונותן – בתחילה בשיעור מופלג, ואח“כ מעט, תמיד בפנים שוחקות ובחדווה של מצוה. אבל קרה גם כן, שהתמלטו מפיו מלים כמו: “אין האדם יודע, איפה הנעל לוחצת את חברו”, או: “ארבע רגלים לסוס, ובכל זאת לפעמים ייכשל”. עצבי התחילו מזדעזעים. בין ה”נצרכים" הרבים התגלגלו אלי גם מסמרטוטי-חצופי-הקבצנים. מין נפש שכזה, שלא יכולתי לקבץ בשבילו כמה שתבע, אמר לי בעזות: “אותו ישוב’ניק הוא כלב שבכלבים!”. ואז ברגע אחד השיאני יצרי לסטור לו על פיו, אך משלתי ברוחי והראיתי לו את הדלת, והוא קפץ את אגרופו למולי ויצוא יצא וקילל. נלאיתי נשוא משרה כבודה זו. אז הבינותי את מאמר חז"ל: “אין אדם מתמנה פרנס על צבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו”.
אנוס הייתי לסגור חנותי זו, שנפתחה בהיסח הדעת. אבל בין כך וכך למדתי לדעת, מה טיבו של “משה הגדול”, עבודתו, נדודי שנתו ואנחותיו. הוא ואשתו היו עובדים בעד כל העם הזה מסביב. זאת היתה גם קודם לביאתי שמה, ואני אולי רק הרחבתי את העסק הזה מעט, ולפי שעה. הוא היה צביון ודמות של אותו האליל, שהיוונים היו קוראים לו אטלס, הנושא על שכמו את כדור הארץ. פעם אחת אמר לי, כשהיה אנוס להשיב את פני ריקם: “אם אתן לכל פושט-יד, אז חוששני שאהיה בעצמי פושט-רגל”. אבל הקהל מסביב לא האמין לו. “עשיר כקורח” היו אומרים, והיו פושטים ממנו רצועות רצועות, ומוצצים קורט אחר קורט. כל הצדקות הלכו מאת הענק העובד הזה: מכל קוזזה של קרקע, מכל ביצה של רקק, מכל ערוגה ותלם, מכל שורש וקלח ינקה איזו עיירה סמוכה, עם התל-של-נמלים שבה. ו“משה הגדול” לא הצטער על זה; להיפך, הוא שמח, ואשתו שמחה, אלא מתיירא היה, שידולדל מנכסיו, שלא יוכל להוסיף לתת, ש“יישאר בעל-חוב”. אימה זו נפלה על “משה הגדול” לרגעים; אבל חוץ מזה – עבד, עבד לא רק לשם עבודה. הוא עבד בעד העיירות שמסביב, הוא היה בשבילן “המוציא לחם מן הארץ”.
ואמנם יצא זה נקי מנכסיו – אבל בלי חובות, לא מפני שקופתו היתה שופעת כסף בשפע רב, ולא בעטיין של העיירות שמסביב: אין אדם מידלדל מתוך צדקה, אבל באו פגעים אחרים!
[ג] 🔗
לא הוספתי ללכת לעונת הקיץ לכפר ההוא. נהפך לי המקום ההוא למקום רועש, מזעזע-העצבים יתר מדי. עברו שנים אחדות. אני ביקרתי, אחת-שתים לשנה, את הענק משא-נפשי, שהלבין ונכסף מעט, אבל עיקר צורתו לא נשתנה. הולך הוא משדה לשדה, מהגורן אל הרפתים ואל האורוות, משגיח מהמרפסת, והזקנה עפ“י רוב במטבח, ב”גוספודא" – הכל כדאתמול. ובאים האורחים במקלותיהם ובתרמיליהם, ולפעמים הגבאים, והמרנן ורבנן, חברותא קדישתא, אנשי השם והפנים היפות, ומקבלים – זה מנה יפה, וזה – זעומה, ויש גם יוצא בידים ריקות – לפי מצב האחוזה והקופה. לא נבראה כל אחוזה זו והחוכר שלה אלא לשמש לעיירות שמסביב. ככה נמשכו הדברים במשך מספר שנים, בשנות התשעים למאה שעברה. פתאום…
ואמנם פה יכולתי לסיים את הפרק, או להיפטר באיזו שורות. ברוסיה, בשנות השמונים ואח“כ, גורשו היהודים מהכפרים; בפולניה הרוסית של אז לא שלטו “חוקי מאי” 3. אבל היתה תקופה, והיו מקומות, ששם נגזרו גזירות שכאלה, וחוץ מזה נסתבך הדבר גם באיזו גזירה ישנה ע”ד ישיבת היהודים על קרקעות של איכרים, שהיתה בשעתה הגבלה מיוחדת במדינה זו. בקיצור, יצאה שם הגזירה. הברה נפלה, שיש סכנה גם ל“משה הגדול” החוכר. חוכר? הוא יושב שם כחמישים שנה. דומה שגם אבותיו ואבות אבותיו היו “חוכרים” כמוהו של אחוזה זו או אחרת. מין זה של “ישוב’ניקים” או “ארנדרים” היה נפוץ מאד לפנים. הפחותים שבהם היו חוכרי המחלבות, החזקים שבהם היו מחזיקים אחוזות ב“דז’ערז’אווא” (חכירה), והיו ביניהם אנשים, שהיו עובדים בעצמם יותר מכל האיכרים והפועלים שלהם והיו בקיאים מאד בחקלאות, עד שהשכנים הנוצרים היו נמלכים בהם. “משה הגדול” היה אחד האחרונים של הטיפוס ההוא, בצורה כמעט נפרזת על המידה. בעיירות הקטנות מסביב לא האמינו, שאפשר הדבר, שיעלה בדעת הממשלה להחריב את הכפר ההוא. עבר איזה זמן, ולא הזיזו את “משה הגדול” ממקומו. אריכות ימי הקלעים, ארג המזל כעכביש את קוריו… באחד הימים באה המשטרה לתפסו, כאשר ייתפס האויב מחוץ, המתחבא בארץ בעת מלחמה, ובכל אותו חומר-הדין ובכל אותה הנחיצות והבהלה והאכזריות והתענוג של פראים, כשהם רואים בקלקלתו של המנותח הנתפס. על היהודים מסביב נפלה בהלה; בתחילה רצו כברקים, ושתדלנים ייחפזון מפקיד לפקיד, המלצות, תחנונים, כרכורים, נתינות נעלמות, הבטחות, העלמות, תחבולות – כל הארסנל של הגנה עצמית ע"י המוח, כל מיני התרפסות והתחטאות והתחבבות וריצוי והשבעות ולחישות של המומחים. לאותה מלחמת הקיום המשונה רצדו הרים בקודש – ולבסוף, צידוק הדין, וצער אילם, וייאוש אין קץ. האחד, שלא הבין דבר, היה “משה הגדול” בעצמו. הוא היה מחוסר הכרה, כילד לא נדכה ולא נפוג ואחור לא נסוג, וכל המכשולים אשר התנגשו בו רגליו לא הכשילו כוחו. עד הרגע האחרון לא האמין, שיגרשוהו מן הכפר, שחייו היו קשורים בו, ושבו השקיע את כל כוחו ומחשבותיו, ויעשהו למשק של מופת ולמקור הכנסה בעד כל העיירות שמסביב. כשהרגיש, שאוחזים בערפו, – דחף פתאום את אחד השוטרים, עד שהלה התגלגל מהחדר הפנימי אל המרפסת, ומהמרפסת במדרגות היורדות אל הגינה לפני הבית; ושוטר שני, שבא לעזרת הראשון, כאלו היה בולבוס נרקב. מאורע-אגב זה הרע את כל המצב. ערכו פרוטוקול. “משה הגדול” נהפך לפושע “בעד התנפלות על שוטרים בשעה שהם משמשים בכהונתם”. נוסף על פשעו העיקרי: שהוא יהודי וחייב גלות. הסתבכות מסוכנת. נמצאו שם עוד שוטרים, לגיון של בולשות – כנגד יהודי זקן זה! תפשוהו, הוליכוהו אל העיר הסמוכה. רצו להושיבו במאסר. קיבלו סך כסף לעירבון, הניחו לו לשבת אצל בתו הנשואה בעיר. האחוזה כמעט שנחרבה, ההון המועט נפזר לכל רוח.
זה הכל, – בודאי זה מעציב מאד; אבל לא הייתי מספר דברים שכאלה – מפני סיבה פשוטה: לא הייתי זוכרם! דברים שכאלה היו מעשים בכל יום. וחורבן של משפחה, גירוש, דלדול קהילות שמסביב – איזה חידוש יש בכל אלה? אפילו אותו טיפוס יקר-המציאות של ישוב’ניק, של חוכר קרקעות, ידוע הוא לכל, אם לא בתבנית ענקית, על כל פנים בתבנית זעיר-אנפין. אם נשארה צורה זו חקוקה על לוח לבי, בלתי עשויה להימחק, אין זאת בשל קטע של אותן הטרגדיות, שהיינו חוצים דברים נוראים יותר; יכולתי להתחרות עם דנטי, אם לא בעוז השירה אשר ב“תופת” שלו, על כל פנים בתיאור הריאלי של תופת לא דמיונית, אלא ממשית, שעברנו בה במשך דור שלם.
זכרון זה היה חווריין-עתיק, אלמלא לא היה בו קו בוער כאש ואדום כדם, ניצוץ חי ומבריק של מזג אנושי עמוק ואמיתי, ניצוץ טבעי של האדם-שביהודי.
אני התבוננתי אל “משה הגדול” בעיר מושבו, אחרי חורבנו, אחרי התגלגלו בערכאות ודינים, בעוון היאבקו עם השוטרים וכו' וכו' בהשתוחח קומתו הענקית יותר ויותר, בהיראותו כמין אלון רטוש, או עץ קצפה, או צוק-סלע רם הלום-רעם, שמתפורר והולך. ראיתי את האיש הזה שהיה נותן כל ימיו ודואג ומיצר כל ימיו, כיצד יוכל להוסיף לתת, נהפך לעני, סמוך על שולחן בתו. ראיתי את בני העיירות שמסביב, שניזונו ממנו ושהיו נהנים מעטיני נדבותיו, הם וחברותיהם וקופותיהם עוברים לפניו בשוויון נפש כמו לפי חורבה, שהיתה ארמון לפנים, ועתה אין להם עסק בה. ראיתי… ראיתי… אבל גם זה רושם עובר! מה לא ראה אדם שכמותי, שהיה כל ימיו במרכז התנועה והחיים? אבל היה דבר מיוחד אחד, החוזר ועולה על זכרוני ופועל עלי בכוח אדיר עד היום הזה, ורק בזכותו אני זוכר את כל הדברים הצדדיים: האביזרים.
דירת בתו היתה בת ארבעה חדרים, ופינו לו שם חדר אחד, בשותפות עם נכדו אשר אהב מאד. אך הוא לא יכול להיות בחדר: הוא היה כחציר גגות, אשר לא שורש בארץ גזעו. צר היה לו המקום, הוא סבל, בלי השמיע מלה, כחיית-יער אחוזה בכלוב, בעולם זר, לא עולמו שלו. הוא הרגיש בנפשו, שלא ישחרר את עצמו מפה לעולם, שלא ישוב הביתה לעולם, שלא יריח עוד את ריח האדמה והעשב, שלא יפקח עוד על הצאן והבקר. התכנס והצטמצם בתוך עצמו, סגור ומסוגר, ועל פניו שפוך היה מין צער צורב-לוהט, נוגה כקרן-שמש אחרונה, שמתכרכמת על מפרש של אמנית-שיט המטורפת בים, ויורדת במצולות עם כל הנוסעים בה, שנפשנו קשורה בהם, ועגום – כצפצוף צפורים, אשר זה אך עתה התעוררו, לאזני-איש גווע… ניכר היה, שהתקרה כפוייה עליו, ומעיקה על ראשו כסלע, שארבעת הקירות לוחצים אותו כמין מכבש, שהוא כלוא במאסר, מוטל בבור עמוק, צבוט בתוך צבתות, מפרפר כדג בתוך רשת, והולך ונחנק לאט לאט. מה נשמע שם בשדות, שנשארו בלי השגחתו? הבהמות היו רגילות בו, הכבשים במכלאות, הסוסים והפרות באורוות, הגדיים החביבים, הרועים באגם. לעולם לא תקח עוד שיו “לולו” מידו גרעיני אגוזים, כשהיא מלחכת בלשונה! – ואם אין עתה קציר חדש ממשמש לבוא? – חכו! – חצי תמוז עבר – עוד מעט, והתפוחים ייגמלו… ופתאום הוא זוכר, איפה הנהו עתה. לא שדה, ולא יער, אך בתים ורעש! – הוא משתוקק לראות רצועה של אדמה, אדמה פשוטה, בלי רצפת אבנים – היא כל כך רכה ושקטה, כחלומו של הקדוש ברוך הוא, כשהעננים מרחפים ועוברים על מצחו, אין אדמה ואין שמים! בחדר, שם בקומה הרביעית אין אף פס קטן של שמים: פה ברחוב, הוא יכול על כל פנים לראות פיסת-רקיע קטנה, אבל איזה שמים הם אלה? – שם, כשאדם הולך דרך שדה-קמה, והקלשונים מבריקים, והמגלים והחרמשים מזהירים, והעמרים טעונים על העגלות, ונוסעים עמהם אל הגרנות – שם יש שמים! הוא נפגע במין מרה שחורה, שעשתה עמו כלה. כלו כל הקיצין. העבודה נמאסה עליו, הטיול יגעהו, הבדידות הביאה לו עייפות, חברת בני אדם הרגיזה את עצביו: הטבע הרחב שהיה לפנים מלא תמונות, אורות, קולות, נחמות, אספקלריות, אופקים – היה עתה ריק בעיניו. הוא ראה את כל תקוות חייו קבורות.
בימים הראשונים התהלך כמו במצב-רוח של חלומות; הוא חשב תמיד, שבעוד מעט יתעורר משנתו, ונוכח לדעת, כי כל אשר קרה מסביב לו, לא קרה באמת כי אם בעולם הדמיון. חלום – אבל מה איום ומכוער הוא חלום זה של חיי האדם! ובמבוכת נפשו – כלפי הבלתי-מובן, חשב, שכבר מיצה את קובעת כוס התרעלה. אבל מי יודע את תחתית הקובעת ואת קיצה! הרבה נטפי רעל בלתי צפויים מראש מכילה כוס החיים. מות אשת נעוריו מילא את נפשו קדרות שחורה של אבלות. איזה צעיף כבד ירד על עיניו. הוא הרגיש את עצמו מרוסס עד עומק הוויתו. בקרב נפשו נבעה פרץ רחב, ניקרת תהום, ומעבר לניקרה זו, הרחק הלאה, השתרעה ארץ השלווה והאושר, הארץ אשר לא יגיע אליה לעולם. בתו ספרה לי, שלפעמים הוא מפשיל את שרוולי כותנתו וגוללם עד ממעל לקבוֹרת, כאיש הניגש לעבודתו, ואחרי כן זרועותיו נשמטות ונופלות, כאילו התעלף. ולפעמים – ככה הוסיפה עלובה זו לספר, כשהיא גועה בבכיה, הוא קם ממטתו בלילה, ויורד ברגליו הכואבות, בצעדים כבדים, במדרגות, ויוצא החוצה, ומסתכל כלפי מעלה אל הכוכבים. ויש אשר הוא יוצא ביום, ועומד לפני שער הבית, כשידיו תחובות בכיסי בגדו, ומסתכל הרחק – הרחק, מעל לגגות הבתים, הלאה, הלאה, לאותו צד, ששם היה כפר אחוזתו: ורואים היו השכנים את קומתו הגבוהה, כפופה, מנודנדת, מתנשאת – אדם שכבר עבר ובטל מן העולם, ונשארה ממנו רק תבנית משונה זו. ושומרי הליל היו רואים, ברחובות ההם, שנעשים רחבים כימים שחורים מבריקים, בשעה מאוחרת, כשהחנות האחרונה נסגרת, יהודי משונה זה, ששכח את השינה, בלי מעיל בהילוך של סהרורי, יוצא מן השער ותועה בחוצות, הלך ותעה, בשעה מאוחרת זו, ברחובות הרחבים האלה, קודר, מחפש ועל עיניו צלמוות.
ככה “חי” האיש הזה, כלומר, ככה גסס – התענה – גווע, שנים אחדות. אך באחד הלילות, אחרי טיול שכזה שב, ונפל על משכבו – רועד, קודח, בהכרה עמומה. בהלה, – צעקה – הרופא! בא הרופא, בדק ומצא דלקת-הריאה. הנכד בא בבהלה לקרוא לי. מיהרתי ללכת עמו, לבקר את הסבא החולה. נכנסתי אל החדר, ולעיני נראה מחזה יגון ויאוש. הזקן שכב במיטתו, דל-פנים, לבן כסיד, וסקירת עיניו כעין הזכוכית. מגופו נָשמה דומיה מפחידה, אשר בה דפקו הלבבות מסביב בקול רם יותר. כל הנאספים זעו מפני הדומיה השחורה הזאת. היא כמו חדרה גם לתוך הרהיטים וכלי החדר, ותּך אותם בשיתוק. על כל השפתים רחף חיוורון בהלת-המוות. נמצא שם איש מ“החברה קדישא”, שדר שם בשכנות, ויגמגם בשפה רפה ובקול עמום, איזו פרשה שבתהלים. הבת היתה נמוגה בדמעות ורועדת כולה. הזקן לא נע: נשימתו היתה כבדה וגונחת… הרופא נסוג אחור ממטת החולה… מעל פני הזקן סרה הדומיה המאובנת, ריסי העינים נעו, הידים הכחושות עשו איזו תנועה, לתוך העינים התפרץ אור, וכמשתומם הביט מסביב. אז שם האיש מ“החברה קדישא” את ידו תחת ראש החולה, כששפתיו מלחשות את פסוקי התהלים, להרימו מעט.
הוא אמר בקול רך: “כיצד אתה מרגיש את עצמך, ר' משה?”
החולה הביט עליו בעינים בוחנות, כאילו קשה היה לו להבין, אחרי כן השיב בעייפות, ובקולו כבר רעד צליל לא מעולם הזה: “אני מרגיש את עצמי בטוב, – אך מדוע אתם בוכים מסביב, ילדים חביבים?”. ואז נפל ראשו לאחור, כאילו יגיעת-מחשבה זו החלישה אותו. עוד הפעם סוגרו שמורות עיניו, עצמות לחייו שופו עוד יותר, ומשקעיהם העמיקו. הוא ציפצף: “נצא השדה… אל תבכו ילדים חביבים…”, וכף ידו מיששה ותחפש את כף יד בתו.
האור האחרון של שקיעת החמה הזהיר לתוך החדר, והזקן נרדם. על כנפי הערב המדמדם עפה לה נפש זו למרומים בהירים.
הלכתי לבית העדה לבקש קבר הגון, בעד המת הזה. כמה פעמים הייתי המליץ לפניו, בעד יהודים אחרים: זאת הפעם – הפעם האחרונה – הייתי המליץ בעדו, לפני יהודים אחרים. סידרנו הלוויה ענוותנית, דלה, עם המשפחה הקטנה. מהעיירות לא בא איש: אולי גם לא ידעו ע"ד פטירתו. חלף המטייל-בלילות מהרחובות הרחבים! הוּשב אדם זה לעפרו.
מן העת ההיא, בכל פעם שאני שומע את הוויכוחים, אם מסוגל הוא היהודי להידבק בטבע, ולהרגיש געגועים אל האדמה, או את המשא והמתן השגור, אם מוכשר הוא היהודי לעסוק בחקלאות, או כשאני שומע את הבשורות ואת הנחמות, כי הנה עתה ניסו להעביר מספר יהודים מהערים אל הכפרים, והם יכולים לנהל משק אחוזה – עולה לעיני כאוֹב מארץ תבניתו הענקית של “משה הגדול”, חייו וקיצו. היהודי הוא מסוגל לאהוב את האדמה – איש מהשכנים הרבים של “משה הגדול” מן הגויים, לא אהב את האדמה כמוהו. ההיה עובד בעצמו, או ע“י פועלים? אנחנו כעת מכניסים פוליטיק למקצוע זה. בימים ההם עדיין היו הדברים פשוטים. היו אנשים שעבדו, והיו שלא עבדו, והיו שעבדו גם בעצמם, גם בידי אחרים. כדבר הזה היה גם בחקלאות, גם במלאכות, גם בעסקי מסחר. היו עצלים מתפנקים, מתקשטים בנוצות של זרים, מתמלאים מחורבנם של חבריהם, ועוזריהם, והיו אחרים – זריזים וחרוצים לעשות כל דבר בעצמם, ולזרז גם אחרים לעבוד עמהם. כל הקרקעות, הגרנות, עדרי הצאן והבקר, הסוסים, כלי העבודה היו תחת השגחתו ופקודתו של החוכר” הוא שקד, שמר, ניהל, זכר כל פרט ופרט, דאג לכל דבר; הוא היה גם המדריך, גם המפקח, גם המומחה, בלעדיו היתה כל העדה הזאת של איכרים-פועלים מתפוררת לפרורים; רוחו היא קיבצם, וע"י הכדור הזה נמצא לחמו של כל אחד, הכנסה מרובה לבעל האחוזה, ולו לעצמו – נהמא דכריסיה – וצדקה ונדבות בעד העיירות הסמוכות.
מה אנו יודעים ע"ד חלק גדול של יהודי פולניה לפנים: הישובאים (ישובניקים)? ההיסטוריה שלנו מחרישה. על הציורים אצל הסופרים שאינם-יהודים אין לסמוך, מפני שהם ציורי-זוועה, חוכא ואיטלולא. יכולים אנו לציירם לנו רק על פי סיפורי זקנים והשערת הלב. לי אני אין ספק, שהיו בתקופות שונות המונים המונים של יהודים בכפרים – מקצתם בעלי מלאכות, מקצתם תגרים וסרסורים, מקצתם חוכרי מחלבות ומוזגי משקים, ומקצתם גם חוכרי נכסים, וביניהם איכרים שבאיכרים, אשר ניסו דור אחד, שנים-שלושה לעבוד עבודה פוריה, ובכל פעם נטרדו מאדמת מכורתם, בתוקף גזירה זו או גזירה אחרת, שחוזרות ובאות כחוק הכרחי, שאין להימלט ממנו.
ואני חקרתי מעט את אופן משקו של החוכר, שאני עוסק בו. לא היה זה משק, עם כל ההמצאות והחידושים המדעיים, שברובם הם מוציאים ולא מכניסים: אבל גם לא היה זה משק נושן, קדום, מרושל. זה היה משק עם מחזור-תבואות מדוייק. כל השדות היו זרועים: פרדס גדול של עצי פרי; חורשה של ארנים וליבנות – הכל במצב נאה והגון. האיכרים לא סבלו שום מחסור: לא נראו ביניהם רעבים, או לבושי קרעים. החוכר לא הרשה לפתוח חנות של משקים באחוזה. הוא לא יכול היה לעכב את האיכרים האוהבים לתת בכוס עיניהם מלכת או לנסוע לפונדק בכפר הסמוך; אבל בתוך האחוזה לא הרשה. ובכן – גם השכרון היה מוגבל מאד. סמוך לכפר היה בית-כניסה קתולי, והאיכרים עם נשיהם וילדיהם הולכים שמה ביום הראשון לשבוע – בלי שום התערבות מצד החוכר. שמעתי, שכמה חוכרים יהודים במקומות אחרים היו מזרזים את האכרים ללכת לבית כניסתם; הוא לא היה – לא מזרז ולא מוחה: היה לו הטקט הנכון, לבלתי היכנס במקצוע זה. היה שם כומר זקן, שכיבדוהו מאד, והיה בא אליו לשיחה קצרה. הוא לא ביקש מעודו שום טובת-הנאה מאת הכומר, אך להיפך – ובכל זאת עשה “משה הגדול” את בקשת הכומר. סבל סבלו רק מהמלכות הרשעה, אבל מחוץ לזה – היה המצב החמרי, הצבורי, המוסרי – לא אידיאלי, אבל טוב משהוא עתה. עברתי בכפר ההוא מספר שנים אחרי הגירוש. התרשלות ועניות – על כל צעד. הבית, ששם גר “משה הגדול” כארבעים שנה, נהפך לבית מרזח מונופולי. כל זמן שמסחר המשקים היה ביד היהודים, לא פסקו השיטנות והצעקות, שהיהודים משכרים את העם: משנמסר לידי הגויים, נתגדל השכרון לאין שיעור, ואין פוצה פה ומצפצף. עברו שנים אחדות, וכל הכפר הזה הועמד על המקח בפומבי: בעל הכפר היה במקום רחוק – על הריביירה, ולא רצה לגלגל באחוזה זו, ואחרי שפסקה ההכנסה עם גירושו של היהודי, לא היה בידו לשלם את השיעורים לחברת אפותיקי של קרקעות, וכשעבר הזמן, וגם הארכא ועוד ארכא, הכריזה החברה מכירה בפומבי, ולבסוף קם לה כפר זה לאחוזה, ותשלח שמה שני אגרונומים, וגנן אחד, וייערן אחד, ושני משגיחים, ורואה חשבון וגזבר, ומשבאו כל האחשדרפנים והפחות האלה, התחילו לעשות “תיקונים” וסוף כל התיקונים היה – מכונה גדולה של אדמיניסטרציה, עם מכונות לכתיבה, ועם דינים וחשבונות “בלשון צח” ועל ניר עב וחלק – וגרעון ההכנסות מן ההוצאות צומח, כמו “על שמרים”. ואח"כ נלאתה חברת האפותיקאות לקבל את הדינים ואת החשבונות, ותסלק את ידיה מכל העסק הזה, ותשאירהו הפקר, כלומר, התייאשה מההון שהפסידה, ולא רצתה להשקיע יותר, ונשאר הכפר ביד האיכרים – חירות! ואני חקרתי מעט מפי מכירי שביקרו את המקום, ואמרו לי: הכביש נתקלקל; מסביב – בארות בארות חימר, האיכרים הזקנים מתו; בין הצעירים יש הרבה “בנדיטים”, העושים התנפלויות; רק בית-המרזח הוא מצליח – חירות!
“משה הגדול” היה בן תקופה שעברה, השריד האחרון של מין יהודים שהיו מכבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.