ראיתיה, אך אינה דומה ראיה לראיה. היה בה משהו מחוסר המנוחה של אדם: אשר בחן את עצמו והגיע לידי מסקנא פשטנית ביותר: שיש לקבל את הכל, כדי שלא לאבד את הקרקע ההולך ונשמט מתחת לרגלים.
גבוהת קומה, גמישה עד מאד – מאותה הגמישות המצויה אצל הנחש המתפתל לכל עבר ברצותו להשתחרר מלבושו הקיים כדי לקרום עור חדש, חלק ומתאים. את ראשה נשאה בגאון, כתפיה צרות, ועל גבי שתי הכתפיים – שעשו משום מה רושם של נושאי סבל – התרומם הראש שישב איתן על גבי שתי כתפיים צרות וצואר זקוף. משהו חולני היה בפנים אלה, משהו מאותה ההבעה רבת המשמעות של זלזול במושגים הקיימים, כרוצה להשתחרר ממועקה הלוחצת וצובטת את הלב. ועינים לה, גם את עיניה ראיתי. מפרק לפרק גם הבטתי בהן, אך בשום פנים לא יכולתי משום מה לחפש את הבעתן הנכונה. לא שקטות היו. לרגעים נדמו לי: כעיני החיה השוחרת לטרף ולאחר כך לעיני אותו היצור המפחד להטרף בידי חיה חזקה הימנו. היה בהן אי שקט דינמי מחפש, תר, מבקש ומתחנן ובאותו פרק זמן עצמו גם מצוה ומפקד.
הכרתיה. אך גם הכרה אינה דומה לחברתה. משום מה לא באנו במגע, אף כי ימים מספר ישבנו לשלחן אחד. פעמים רבות הבחינה במבטי העוקב אחריה, פעמים היה לי הרושם: שעלי לגשת אליה, להציג את עצמי ולהכירה מקרוב, אך תיכף לכך כבר חזרתי בי ממחשבה טורדת זו. במבטה היה טבוע הזלזול, וזלזול הבא מתוך יאוש אינו ניתן אף פעם לשנויים. את האמת עלי לגלות לפניכם בזה: אנכי פחדתי. היתה בי ההרגשה שאני עלול להדרס על ידה, פחדתי שלא אשתעבד לה – ואאבד במו ידי את מנת חופשתי שכה שמרתי עליה במשך שנים רבות.
היו אלה ימים קשים בשבילי ויתכן שגם בשבילה. מה מוזר ביותר הוא האדם השואף לעשות משהו ואינו מעיז לעשותו, וזה – מתוך פחד מסותר החבוי עמוק בלב. במרוצת הימים נוצר הסיוט המדומה המתאר לאדם חויות ורשמים שלא נולדו ושאינם קיימים כלל. ידעתי שפחדי הוא פחד שוא, אך עובדא היא: קשה היה לי לעשות את הצעד הזה בראשיתו, ואחר כך כבר לא היתה אפשרות כזו קיימת בשבילי.
יום רדף יום. ידעתי שאם לא אעשה את הצעד הנועז הזה במוקדם – שוב לא תהא לו תקנה עולמית. והרי באחד מן הערבים, נגשתי אליה, ובנעימה רגילה שברגילות שאלתיה: התסכימי לטייל עמי קמעא בחורשת הארנים? והיא הסכימה.
יצאנו לחורשה, עברנוה, ומשם צעדנו הלאה ללא מטרה מסוימת, זה ליד זו, כתף ליד כתף, שומעים זה את נשימתו של זו ושותקים כאלמים. לבסוף שאלתיה: מה קרה?
שאלתי לא הפתיעה אותה כלל וכלל, דומה והיא מוכנה לה. לא היה כל צורך בנקיטת אמצעים כדי להוציא מפיה את אשר העיק על לבה, והיא התחילה לספר.
והיה זה ספור אימים. איום משום כך שלא הצטיין בשום דבר מיוחד, לא בטוב שבו ולא ברע שבו. היה זה ספור חיים של אדם אשר רדף, חפש, תר למצוא אושר ומרגוע, שקט נפשי ושילומים ולא מצא. ושוב חפש ותר ולא מצא. היו אלה חיים של רדיפה אחר משהו דמיוני. בלתי נתפס ושלילי בהחלט, וכך יום אחר יום, חודש אחר חודש ושנה אחר שנה.
פעמים רבות קרה: והנה נצנץ פתאום מתוך החשכה הסמיכה קו אור בהיר שהסתמן באופק הרחוק, אך משום מה קשה היה ליד לתפסו, וזה – מתוך רשלנות גרידא, מתוך הלא איפכת ומתוך הסתמכות על המקרה העיור, על הנס, על ההנחה שיבוא מישהו ויניח את הטוב בתוך היד ללא יגיעה מיוחדת וללא התאמצות. היא האמינה: שאת האושר אין לגזול, אותו יש לקבל במתנה, מתן חסד מאת האדם לחברו האדם.
לא הפסקתיה בדבורה. הייתי שקט בתכלית. לא היתה כל חויה משותפת ביני – האדם המקבל את הכל על יסוד של חליפין לבין זו המחכה לאושר כי יובא על ידי האדם או עוף השמים. משום כך לא היה לי גם מה לאמר לה, לא יכולתי אף לנחמה ביגונה הרב – ושתקתי. אך כאן קרה הדבר הטבעי ביותר למצב השעה: היא לא יכלה שאת את שתיקתי שהיה בה שויון רוח ויתכן גם עלבון מסוג ידוע ואת שניהם לא סבלה בשום פנים ואופן. פתאום רעמו פניה. עיניה הגדולות זעמו בזעם מיוחד ורבו ברקי אש שורפים ומשמידים, היא הסמיקה ושאלה: האם אין בפיך אף מלה אחת לאחר כל מה אשר שמעת מפי?
לא! עניתי לה, אין.
וכי מה יכלתי להשיב… האם היה עלי לבקשה שתשנה את דרכה זו הנפסדת? האם היה עלי להציע לה חברות, ידידות, או אולי אף עזרה? לא זאת ואף לא זאת. היא אינה שייכת לסוג “הלוקחות” אף אם מניחים להן לקחת. ולהגיח מן המוכן אל תוך ידה הגמישה לא היה ביכלתי.
לא הסתלקתי, גם היא נשארה עומדת במקום, שנינו חכינו, אך חכינו לשוא. כל דבר מיוחד לא התרחש, הנס לא הופיע, ונדמה היה לי: שברגע זה היא שונאת אותי ואת כל אשר העיר בה את הזכרונות מימי העבר, והביאה לידי וידוי זה אשר התודתה לפני הערב.
רציתי לנחמה – אך גם דבר זה היה למעלה משעור כחי הדל. משהו מיוחד עצר בעד שטף המלים מלהתפרץ מפי, וכך נפרדנו שותקים, מכונסים בתוך עצמנו, גלמודים, וללא השארת רשם.
היה בה מן הסתירה הכפולה: שתיקת האלם של האשה המחפשת השתתפות, הבנה ומתן, ומצד שני – אדם אשר גמר חשבונות ידועים עם העולם והחיים, ונשאר קרח מכאן ומכאן מבלי שיוכל לאחות את הקרעים הרבים, אשר הוא במו ידיו ממש גרם להם.
ונשאר הסתום ללא פתרון…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות