לו הכרתם אותו כמוני אני, וידעתם: שעמו אין להתוכח. אמר משהו וחסל. בין שהדבר נכון הוא ובין אם לא – אם אך הוציא אותו מבין שפתיו, הרי מוכן היה להוכיח אף באותות ובמופתים כוזבים שהצדק דוקא עמו. ולא היה דבר אשר לא הביע את דעתו עליו. תמיד, בכל עת וזמן היה מופיע כמוכיח בשער, כעומד בפרץ. וסבורני שהיה סמוך ובטוח: שלולא התערבותו הוא לטובה – הרי היה העולם חוזר חלילה לתוהו ובוהו.
היו לו מושגים משלו. ומיוחדים היו המושגים האלה – מכיון שהיו דוקא שלו ולא של אחרים. וגם מדת יושר היתה לו משלו ואת מדתו הוא אי אפשר היה להקטין או להגדיל, מדת הישר שבו לא יכלה להיות מנחלתם של בני תמותה פשוטים, ובשעה שפסק את פסוקו ביחס למשהו – הרי דבריו נאמרו בנעימה שאין אחריה עוררין.
שיחק לו המזל לגבורנו זה: ולאחר עבודה קשה ומפרכת במשך שנים רבות זכה לבית משלו, לקרקע משלו ולחשבון הגון באחד הבנקים. והרי משום כך נתעלה ונתגדל עד למרומי שחקים. נמצאו אנשים אשר היו זקוקים לחיוך משלו – ואף הם רוממוהו והצדיקו את הדין על כל אשר אמר ועשה, בין לטובה ובין לרעה, והרי נהפך האיש לשוחר מוסר ולמגן על דעת הקהל – דעה זו, שהוא עצמו היה מזלזל בה.
והגיעו הדברים לידי כך, שהתחיל לפנק את עצמן ונקרא בשם רבי. ואת הכל ידע, הכל הכיר ובכל דבר היה בקי. לא היה ענף של מדע אשר לא תחב את אפו בו. ולמרות שמימיו לא קרא אף שורה אחת מיצירותיהם של הפילוסופים היונים – הרי מצא לנחוץ להביע את דעתו על יצירותיהם, והכל דרך השערה וקליעה למטרה סתם בעלמא. ואם קרה האסון ומישהו העמידו על טעותו – גם אז לא נפגע ביותר, לא נבהל ולא נכנע, והיה משתמט ב"צריך עיון". הוא עצמו היה בטוח שאף פעם לא יעיין במקור כדי לדלות ממנו את האמת לאמתה, אך בה בשעה היה לבו סמוך ובטוח שמתנגדו לא יזכיר לו עוונות וישכח את אשר נפל ביניהם.
וכך חי לו האיש מיום אל יום ומשנה אל שנה מבלי לשנות מה מהטבע אשר טבע הוא באפיו של עצמו ובאורח חייו. הוא חי לו חיי שבע, פנוק וידיעת הכל. לי למשל לא היה איכפת, והייתי עונה אמן לכל אשר אמר, כי מתוך הנסיון המר למדתי: שלא כדאי להתוכח עמו, שאין כל דרך של הוכחה קיימת לגבי דידה, ושאין כל אפשרות להזיזו מדרכו זו הנפסדת. נמצאו גם עוד אנשים אשר הסכימו לדעותיו מתוך אותה ההנחה שלי, והרי טוב לו ונוח לו בכך.
ויהי היום. יום מר ונמהר היה זה לגבורי האמיץ. יום אשר הטביע את חותמו הקשה בו לתקופה ארוכה למדי: הוא לא תאר לעצמו אף בדמיון הכי נועז שילד, זאטוט, יעיז וינצח אותו – הלמדן המופלג והחכם. גם לאחר שקרה המעשה והיה לעובדה, גם אז עדיין לא האמין בכך, ומפרק לפרק היה מרים את עיניו השואלות בתמיהה: איך קרה כדבר הזה?
ואמנם ניצח אותו תלמיד בית הספר העממי ודוקא בשאלה הברורה כל צרכה לכל בר בי רב. לראשונה לא רצה גבורי להודות בכשלונו המחפיר, אך לאחר שהתלמיד הביא עמו את הספר תולדות ישראל, והוכיח לו שחור על גבי לבן את טעותו הגסה, ולאחר שאותו הילד החצוף מדד אותו במבטו המבטל – הרי רפו ידיו לחלוטין. הוא נשאר יושב מבויש ונכלם, וכהרימו את מבטו אל היושבים בחדר, נדמה היה לו – והוא רואה את מבטי הלעג של כל אחד מהנוכחים ואת השמחה המסותרת לאידו. ואז טעה בפעם הראשונה מאז היותו “לגדול”: קם פתאום ממקומו, וללא ברכה עזב את החדר.
וזה חתך את גורלו לתמיד. הבריחה מן המערכה גרמה גם לתבוסתו הגדולה. כי, לו ידע אך הפעם הזאת למצוא תירוץ כל שהוא המתקבל על הדעת – בודאי שהיה נשאר בגדלותו גם לעתיד.
בפגישותי הבאות עמו – לא עוד התוכח, לא עוד פסק הלכות. בבת אחת נתערער בו עצמו האמון והבטחון. הוא נעשה נמוך מיני עשב וקטן מנמלה.
סופו של ריקא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות