חברי שהזמינני לחדרו לבקור קצר, הציגני לפניה, ואגב קריאה בשמה קרץ לי בעינו. והיה בקריצת העין הלזו מן הגסות המופלגת אשר ביחסי הגבר והאשה. ועלי להודות כאן: שמלכתחילה לא תפסתי את פשר קריצת העיין, והבינותיה רק אז משהושטתי את ידי לזו, לה היתה מכוונת קריצת העין הגסה.

והיה בה משהו דוחה: גוצה ושמנה, פניה כנפוחים, עיניה עכורות ומימיות, פיה קטן וצר ושפתיה אדומות, מבריקות ותובעות, לשונה האדום היה משורבב קצת החוצה ובלט מבין השיניים הלבנות ודומה היה ללשונו של החתול.

לא ידעתי אם בשעת היכרות קרצה לי אף היא בעיניה או שרק נדמה לי הדבר, אך נוטה אני להאמין שקריצת העין שלה אינה דמיון והיא בודאי עשתה כך, ומיני אז ואילך נתגלגלו הדברים והלכו בארחם הטבעי ביותר. ובשעה שקמתי כדי ללכת לביתי, קמה אף היא ובקשתני ללוותה לביתה. לא סרבתי לה והלכנו יחד, ובבואנו עד לדלת חדרה לא סרבתי גם לבקשתה השניה ונכנסתי יחד עמה לחדרה הקטן והחביב.

בחדר שרר נקיון מופתי. המטה היתה מוצעת ועליה סריגים לבנים כשלג, מגוהצים ומבריקים מלבן, השלחן העגל שעמד במרכזו של החדר נשא עליו שפע של פרחים לבנים, ליד הקיר שממול למטתה עמדה כורסא רחבה ועמוקה, ומעל לכורסא היה תלוי קתרוס גדול בתוך נרתיק בד סרוג. היתה בחדר קטן זה הרמוניה מושלמת והתאמה מלאה בין הקירות והחפצים. לא התאימה לחדר זה רק היא – שהיתה מגושמת, ונראתה כבדה מדי לעמת החפצים הקלים.

ללא אמר הורידה מעל הוו שבקיר את הקתרוס, הוציאה אותו בזהירות מתוך עטיפתו, ישבה בכורסא ונגנה שני שירי עם עתיקים שרק האלהים יודע מי היה מחברם. אחר כך הכניסה בחזרה את הקתרוס בזהירות לתוך כתנתו, החזירתו למקומו שבקיר, עמדה רגעים מספר לפני דוממת כשקועה במחשבות, ואחר שאלה: מה רצונך?

שאלתה לא הפתיעתני. היה אמנם משהו מעורפל בהכרתי שחפש לו תקון, אך רצוני היה ברור לי וידוע לאשורו, ומבלי חשוב הרבה עניתי לה: אני רוצה בך…

גם התשובה לא הפתיעה אותה כלל וכלל. ידעה שכך יהיה, ברור היה לה עוד מראשיתו של הערב – שלילה זה שייך לי. וכאיש הנכנע לגורלו לא נסתה אף להתנגד לכך. ויתכן אולי שהיה זה גם בטוי של רצונה היא, שעוצב וגובש תוך שעות מעטות אלה של היכרות בינינו. ומשום מה נוצר אצלי הרושם שהיא חשבה וידעה על כך מראשית הרגעים בם הוצגנו זה בפני זו.

כעבור זמן מה, לאחר ששנינו שכבנו שבעים ולאים, הפנתה אלי את פניה, התקרבה בסמוך אלי, ובקול ספוג געגועים שאלה: התשאר עמי זמן מה? והמשיכה: לילות רבים של בדידות וכפור שבלב, לילות ארוכים לאין סוף ללא עצימת עיין, לילות של פחד ומגור מפני צללים אורבים שבפנות החדר, ושנים רבות של חכיון לאדם עובר אורח הבא, שוהה שעה קצרה עמי והולך לו לדרכו. לא! אין להמשיך בכך. אני רוצה באדם שיבוא להשתקע לתקופה ארוכה עמי, תקופה שתמשך שבועות, חדשים, שנים. התוכל להשאר אצלי?

לראשונה היה הדבור קשה עלי. וכי מה אומר לה לזו שממנה לקחתי את כל אשר יכלה לתת לי, ושלא אוכל לתת לה מאומה? וכי מה רשות היתה לי בכלל לדבר – בשעה שאין בידי לספק את משאלתה בחיים? אך באין ברירה אחרת לפני, מתוך לחץ גדול של מוסר כליות עניתי לה: לא אוכל להשאר עמך. תנאי החיים שלי אינם מאפשרים לי זאת. קשור אני לאחרת בקשר שאין לנתקו על נקלה, ומחוץ לכל זאת: הרי אין להתחיל בחיים בפרק זה שעליו למעשה להיות פרק “הנעילה”… אבוא לבקרך שנית ואז נראה איך יפלו הדברים.

לא השיבה לי, גם אני לא המשכתי לדבר. שהיתי עוד שעה קלה בחדר, אמרתי שלום חטוף והסתלקתי.

עברו שנים. לא נפגשנו. אני לא חזרתי אליה, היא כנראה לא חפשה אותי, דרכינו היו נפרדות. כל אחד מאתנו היה שייך לעולם אחר, לחברה אחרת, לקטע אחר של מסרת ומנהגים, ולא נזדמנה איפוא השעה לכך.

אך פתאום נפגשנו שנית. אני הלכתי בחברת ידיד באחד מרחובות העיר, ופתאום נזדקרו פניה המגושמים לנגד עיני, וגם הפעם קרצה לי בעינה שמימין, וזה אשר אלצני לא להעצר בדרכי. ברכתיה לשלום בהרכנת ראש קלה והלכתי.

היה בה בקריצת העין כח לעשותני שותף לה לשעה קלה, אך לא היה בה הכח לקשרני אליה לזמן ממושך. החיים אינם זולים עד כדי כך שאפשר יהיה לקנותם ולהתקינם לשימוש בקריצת העין בלבד.