בראותי אותה לראשונה וידעתי: משבר קשה עבר עליה אי-שם ואי-מתי, ומשבר נפשי זה השאיר עליה את רשמו למשך כל ימי חייה.

לא צעירה היתה בשעה שהכרתיה, כבת שלשים וחמש שנה, פניה מלאו קמטים אף כי השתדלה לישרם ולהסתירם, בעיניה הבהבה עוד שלהבת נעורים, אך דומה היה ששלהבת זו עוד מעט קט ותדעך, עוד מעט ותכבה, ומעט האור שנשאר לפליטה מאותם הימים הטובים – יעלם ויגוז לנצח נצחים.

לא אשכח את הבעת פניה. והיתה זו הבעת פנים של אדם אשר התיאש מכל וכל, אדם אשר העביר קו שחור מתחת לכל העבר, והחליט: שלא כדאי להתאמץ, לא כדאי להלחם, ולא כדאי לעשות אף תנועה קלה אחת כדי לקנות נקודת אחיזה. את הכל ראתה, את הכל הכירה, את הכל למדה, ואין יותר כל חדש מתחת לשמים התכולים של בורא העולם. הבעת פנים מסוג זה מצויה רק אצל אנשים שהתיאשו מזה כבר מהחיים, ובכל זאת אין להם הרצון למות. מלאי החויות גדול מדי – כדי שאפשר יהיה לרוקן אותו בבת אחת.

היא עבדה כמעט מבקר עד ערב, אך לא אוכל לאמר שהעבודה נתנה לה גם ספוק מה. היא פשוט התנועעה כמוכנית – מפני שאין לשבת במקום אחד בחבוק ידים, והלא יש גם להרויח לפרנסתו של הגוף. והייתי עד: שלא הסכימה לעבור למקום עבודה נוח עד מאד ותשלום שכר גדול ונשארה במקום עבודתה הקודם. והיא הסבירה לי: אין ברצוני לקבל שעור בהסתגלות למקומות חדשים ולאנשים זרים לי. אני הבינותי לה אף אם לא הסכמתי לדעתה.

להנשא ולבנות משפחה לא רצתה, אם כי הציעו לפניה את זאת, וגם את סרובה זה הסבירה לי: האדם בונה חדרים לגור בהם לאחר שהוכן היסוד, ובאין יסוד גם החדרים יתמוטטו ולא יהיו כשרים לדירה והלא אני לא אוכל עתה להכין יסוד לחיים – שאליבא דכל הדעות נדונו לכשלון מחלט.

לא עלה בידי לגלות את הלוט מעל פני התעלומה שעטפה אותה. גם מכריה הקרובים ביותר לא ידעו על כך מאומה. יתכן שאף היא לא ידעה ברור את אשר קרה לה. כי, לו כן ידעה על כך – ודאי שהיתה משתדלת לעשות תנועה כל שהיא, מרחקת או מקרבת כדי לזכות במעט תשומת לב לפחות משל עצמה.

והרי היתה לה גלמודה ובודדה באחד החדרים הקטנים אשר בעיר הבירה. מעטים מאד היו האנשים אשר בקרוה בדירתה, עוד פחות מזה היא בקרה אחרים בדירתם. היא היתה רחוקה אף מעצמה. כל העולם הגדול, שמחותיו וצרותיו לא נגעו אל לבה, עניני צבור או מפלגות לא העניקוה, היתה תלושה מכל וכל כעלה שנתלש מהענף והשלך אל מתחת לעץ. דומני שהיא אף לא הרגישה בתלישות זו, נוח היה לה בכך.

ביחסה אלי היה משהו אשר הבהילני תמיד: היה ביחס זה סתירה בולטת עד מאד – בקשר למעשים. היא לא דחתה אותי, להיפך – נדמה היה לי לעתים שאני האחד הנני אורח רצוי לה בחדרה. אך יחד את זאת עלי לקבוע: היא היתה רחוקה לי, לא התקרבה אלי, וממילא סתמה בזאת את הדרך של קרבה כל שהיא מצדי אליה. לעתים היתה מושיטה את ידה, תופסת בזו שלי ולוחצתה בחזקה ובכח, אך תיכף לכך היתה הלחיצה הולכת ורפה והיד התרחקה במהירות.

בשבילי שמש חדרה הקטן למקום מרגוע. לשם הייתי בא כדי לנוח קמעא אחרי עמל של יום. ומאד מאד נוח היה לי שם: יכלתי לשבת או לשכב, לקרוא או לכתוב, לדבר או לשתוק, היא לא הפריעה לי. המעשה היחיד שהיא עשתה עבורי בבואי אליה היה זה – שהיתה מגישה לי כוס קפה שחור וחריף כאשר אהבתי, ותיכף להגשת הקפה היתה פורשת לה לקרן זוית משלה, ואף אם רציתי בכך לא היה עולה כידי לדובב את שפתיה האלמות. לעתים היינו יושבים בצותא בין ארבעת הקירות של חדרה הקטן, ובכל זאת נדמה היה לכל אחד מאתנו שאנו נמצאים כל אחד לעצמו במדבר שממה ללא כל נפש חיה מסביב.

במשך תקופה ארוכה של כמעט שלש שנים לא ראיתיה במחיצתו של גבר. היו לה מכרים רבים אך אף אחד מהם לא זכה לתשומת לב כל שהיא מצדה. רבים בקשו להזמינה להצגות או לנשפים והיא לא הסכימה, כמעט ולא היתה יוצאת מפתח הבית וחוצה.

לימים התגיסתי לשמירה. שהיתי שם כשנה תמימה, וכשחזרתי לביתי הלכתי לבקרה. מצאתיה – וכרסה בין שניה, בחדש השביעי או השמיני להריון. היא קבלתני בסבר פנים יפות, חיכה לעומתי בחיוך מתוק מדבש – שלא הבחנתיו אצלה מקודם לכן, ונגשה סמוך אלי.

שאלתיה:

הנישאת לאיש?

כן, ענתה לי.

מי הוא המאושר?

אתה!

אני?

כן, ענתה בודאות מחלטת, הלא לפני ששה חדשים באת ונשאתני לך לאשה.

האם בטוחה את בכך?

ודאי שאני בטוחה שכך הוא. והרי הסימן הטוב ביותר, אמרה והצביעה בידה על כרסה הגבוהה.

עמדתי תוהה ולא ידעתי מה להשיב לה. מאד הייתי תאב לדעת: צלו של מי אני משמש למחה הרופס?

שאלתי שוב: ואולי נשאר בידך סימן כל שהוא מימי שהותי אצלך לפני ששה חדשים?

ודאי נשאר, השיבה לי. ותוך כדי כך פתחה את מגירת השלחן והוציאה תיק קטן עשוי עור ובו תעודת זהות ותמונות שהיו שייכים לאדם שהיה זר לי ולא שמעתי את שמו בלתי היום.

הושטתי לה את התמונה ושאלתיה: הזוהי דמות דיוקני אני?

כן! השיבה, אתה כמעט לא נשתנית מאז, אותן העינים הכחולות ואותו הראש החביב, והוסיפה: חכיתי לך. ידעתי כי תשוב אלי. והלא אין להשאיר אשה במצב זה שתחיה גלמודה…

והאם את ברצינות חושבת אותי לאבי ילדך?

וכי למה לא אחשוב כך. הלא ברור לך שלא הייתי יכלה להיות שייכת לכל גבר אחר חוץ ממך. כי אהבתיך! מאד אהבתיך!

נסיתי כמעט לסחוט מפיה הודעה כל שהיא ביחס לטעות הגדולה ולא עלה בידי. עמדתי אובד עצה ולא ידעתי במה להוכיח לה את ההיפך מזה שהאמינה. וכי מה נשאר באמת לעשות? והלא גם לא יכלתי להשאירה במצב זה. מי יודע – את המעשה שהיא מסוגלת במצב זה לעשות?

קשה היה לי להשאירה, אך לא היתה כל יכלת להשאר אתה. כי בזה רק אאשר את מה שלא היה. נמצאתי במבוכה רבה.

הצילני המקרה: כעבור ימים ספורים התחלקה והפילה ולד מת. בקרתיה בבית החולים ומצאתיה שרויה באותו מצב דמדומים כלפני שנה, שות רוח לכל דבר, היא אף לא שמה את לבה אלי, כאילו לא הכירתני מעולם.

כששבה לביתה לאחר מחלה ממושכת בקרתיה בחדרה, ושוב נהגנו זה בזו כמו לפני כן. אני ישבתי לי שקט ושותק בקרן זוית זו, היא ישבה ממולי מרוחקת בקרן זוית שניה, ובילינו את הערב כאילו לא הכרנו מעולם.

גם היום אני בא לחדרה כבימים עברו, היא שוב מגישה לי כוס קפה שחור וחריף. אני קורא בספר או כותב משהו, והיא יושבת, מביטה לחלל האויר ורוקמת את מחשבותיה היא, ובמשך כל הזמן לא הזכירה אף במלה אחת את אשר קרה לה.