א רַ' עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם; חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם, שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים יד, א). חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ” (משלי ד, ב) (אבות ג, יד).
חֲבִיבִים – אהובים.
לַמָּקוֹם – לקדוש ברוך הוא.
חִבָּה יְתֵרָה וגו’ – על חיבה מיוחדת זו הודיע להם הקב"ה במפורש.
כְּלִי חֶמְדָּה – התורה, דבר שהכול חומדים ומבקשים.
בּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם – על יסוד המסורת שהיה “הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם” (בר"ר א, א).
“לֶקַח טוֹב” – היא התורה.
*
ב “אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם… וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם” (דברים כו, יז–יח) – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (שם ו, ד), וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ” (דברי הימים א, יז, כא) (ברכות ו ע"א).
“הֶאֱמַרְתָּ”, “הֶאֱמִירְךָ” – ומילים אלה נדרשות כעוסקות באמירה שיש עמה הכרזה חגיגית ופומבית.
עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה – הצהרתם עלי שאני מהות ייחודית בעולם.
*
ג רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש בְּשֵׁם רַ' יַנַּאי אָמַר: שִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶהָיָה לוֹ מַפְתֵּחַ שֶׁל פְּלוּמַטְרִין קְטַנָּה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי מַנִּיחָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא – אֲבוּדָה הִיא, אֶלָּא הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָהּ שַׁלְשֶׁלֶת, שֶׁאִם אָבְדָה – הַשַּׁלְשֶׁלֶת תְּהֵא מוֹכַחַת עָלֶיהָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מַנִּיחַ אֲנִי אֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹת שֶׁהֵם – נִבְלָעִים הֵם בֵּין הַגּוֹיִים, אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁתֵּף שְׁמִי הַגָּדוֹל בָּהֶם – וְהֵם חַיִּים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל” (יהושע ז, ט) – שֶׁהוּא מְשֻׁתָּף בָּנוּ (ירושלמי תענית ב, ו; ילק"ש ליהושע יז).
שִׁתֵּף וגו’ – בשם “ישראל” מופיע היסוד “אל” (ובשם “יהודה” באות ארבע אותיות השם המפורש).
פְּלוּמַטְרִין – ארגז קטן לשמירת אוצרות.
אֲבוּדָה הִיא – (בשל גודלו) עשוי המפתח להיעלם בין שאר המפתחות.
מוֹכַחַת עָלֶיהָ – מאפשרת לזהות את המפתח.
נִבְלָעִים – נהרגים או מתבוללים.
זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וגו’ – והפסוק מדבר על השמדתו האפשרית של ישראל ותוהה מה יקרה אז לשמו של הקב"ה, ללמד על הקשר שביניהם.
*
ד “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר” (שיר השירים ה, ב) – אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: הֵיכָן מָצִינוּ שַׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: “צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם” (תהלים עג, כו) (ילקוט לשה"ש, תתקפח).
“אֲנִי יְשֵׁנָה” וגו’ – והפסוק נדרש על עם ישראל, המצוי בתרדמת הגלות לעומת הקב"ה שלא ינום ולא יישן.
ה חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים שִׁירָה לְמַעְלָה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה (חולין צא ע"ב).
שִׁירָה לְמַעְלָה – אמירת “קדוש, קדוש, קדוש” בשירתם היומית של המלאכים (ישעיה ו, ג).
עַד שֶׁיֹּאמְרוּ וגו’ – לפני שיאמרו ישראל את אותו הפסוק בתפילתם עלי אדמות.
*
ו “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ” (תהלים צא, יא) – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מִי גָּדוֹל – הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַנִּשְׁמָר? מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ” – הֱוֵי: הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשּׁוֹמֵר.
“עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ” (שם שם, יב) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי גָּדוֹל – הַנּוֹשֵׂא אוֹ הַנִּשָּׂא? מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ” – הֱוֵי: הַנִּשָּׂא גָּדוֹל מִן הַנּוֹשֵׂא (בר“ר עח, א; מד”ת קד, ג).
גָּדוֹל – עדיף, חשוב יותר.
הֱוֵי – לפיכך.
הַנִּשְׁמָר, הַנִּשָּׂא – עם ישראל.
*
ז אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: בּוֹא וּרְאֵה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵם “גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ” (תהלים קג, כ) עֲשָׂאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, וּמִי הֵם? מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם הִפְקַדְתִּי שֹמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה” (ישעיה סב, ו).
“וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו” (עובדיה כא) – זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אוֹמֵר: זֶה מִיכָאֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ” (דניאל יב, א) – שֶׁהוּא תוֹבֵעַ צָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְדַבֵּר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַיִם” (זכריה א, יב), וְאוֹמֵר: “וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם” (דניאל י, כא).
אָמַר רַ' יוֹסֵי: לְמָה מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל דּוֹמִין? לְסָנֵגוֹר וְקָטֵגוֹר עוֹמְדִין בַּדִּין, זֶה מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר, גָּמַר זֶה דְּבָרָיו וְזֶה דְּבָרָיו. יָדַע אוֹתוֹ הַסָּנֵגוֹר שֶׁנָּצַח, הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ אֶת הַדַּיָּן שֶׁיּוֹצִיא אֶפּוֹפָסִין. בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ קָטֵגוֹר לְהוֹסִיף דָּבָר. אָמַר לוֹ הַסָּנֵגוֹר: הַחֲרֵשׁ וְנִשְׁמַע מִן הַדַּיָּן. כָּךְ מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג וּמִיכָאֵל מְלַמֵּד זְכוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַשָּׂטָן בָּא לְדַבֵּר וּמִיכָאֵל מְשַתְּקוֹ, לָמָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה', כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ” (תהלים פה, ט) (שמו"ר יח, ה).
“כָּל הַיּוֹם” וגו’ – ורק מלאכים יכולים לתפקד בלא שינה כלל.
רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ – יהודה הנשיא.
לְעַצְמוֹ – לבדו.
תּוֹבֵעַ צָרְכֵיהֶם – מבקש מן הקב"ה לספק לעם את הדרוש לו ולהגן עליו.
“מִתְחַזֵק עִמִּי” – עומד כנגדי (דברי הקב"ה).
סַמָּאֵל – השטן.
אֶפּוֹפָסִין – גזר דין (לטובת לקוחו של הסנגור).
*
ח חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהוּא מְכַנָּם אֵין מְכַנָּם אֶלָּא בְּכוֹהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַּתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ” (ישעיה סא, ו) (ספרי במדבר, קיט).
כְּשֶׁהוּא מְכַנָּם וגו’ – כשהקב"ה קורא להם בשם חיבה.
בְּכוֹהֲנִים – בכינוי המקודש “כוהנים”.
*
ט אָמַר רַב אָשֵׁי: אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן: פַּעַם אַחַת הָיִּיתִי עוֹמֵד לִפְנֵי אִזְגְּרָד הַמֶּלֶךְ וְהָיָה אַבְנֵטִי מֻגְבָּה עָלַי וְהִשְׁפִּילוֹ לְמַטָּה, וְאָמַר לִי: “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות יט, ו) נֶאֱמַר בָּכֶם. כְּשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי אֲמֵימָר אָמַר לִי: נִתְקַיֵּם בְּךָ – “וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ” (ישעיה מט, כג) (זבחים יט ע"א).
הוּנָא בַּר נָתָן – ראש הגולה.
אִזְגְּרָד – מלך פרס (והשוו קטע תשמד).
אַבְנֵטִי מֻגְבָּהּ וגו’ – חגורתי היתה קשורה על גופי גבוה מן הראוי, והמלך הנמיך אותה למקומה הנכון.
“מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים” וגו’ – וצריכים אתם, היהודים, לנהוג בעצמכם כבוד מלכים.
אֲמֵימָר – חכם בבבל.
נִתְקַיֵּם בְּךָ וגו’ – נתממש בך הפסוק המבטיח שמלכי העולם יטפלו בך כטפל אומנת בילד.
*
י רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם (שבת קכח ע"א).
*
יא אָמַר רַ' שִמְעוֹן: גְּדוֹלָה חִבָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה זָרָה וּבִמְקוֹם טִנֹּפֶת וּבִמְקוֹם טֻמְאָה בִּשְבִיל לְגָאֳלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם” (שמות ב, ח) (שמו"ר טו, ה).
“וָאֵרֵד” – לשון ירידה לדרגה נמוכה.
*
יב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שָׁאַל אֶת רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' יוֹסֵי, אָמַר לוֹ: אֶפְשַׁר שֶׁשָּמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ “בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ” (שיר השירים ג, יא)? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הֵיאָךְ? אָמַר לוֹ: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ יוֹתֵר מִדַּי, וְהָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ “בִּתִּי”; וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ “אֲחוֹתִי”; וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָה “אִמִּי”. כָּךְ הָיָה מְחַבֵּב יוֹתֵר מִדַּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךּ הוּא לְיִשְרָאֵל וּקְרָאָם “בִּתִּי”, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁמְעִי בַת וּרְאִי” (תהלים מה, יא); וְלֹא זָז מֵחַבְּבָם עַד שֶׁקְּרָאָם “אֲחוֹתִי”, שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי” (שיר השירים ה, ב); וְלֹא זָז מֵחַבְּבָם עַד שֶׁקְּרָאָם “אִמִּי” שֶׁנֶּאֱמַר: “הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ” (ישעיה נא, ד) – “וּלְאִמִּי” כְּתִיב.
עָמַד רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: אִלּוּ לֹא יָצָאִתי לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְמֹעַ טַעַם זֶה מִפִּיךָ – דַּיִּי (שהש“ר ג, יא; שמו”ר נב, ה; במ"ר יב, ח).
לְמֶלֶךְ – משל לְמלך.
יוֹתֵר מִדַּי – הרבה מאוד.
וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ – לֹא חדל מלאהוב אותה, ואהבתו אליה אף הלכה וגדלה.
“וּלְאִמִּי” כְּתִיב – המילה “ולאמי” נכתבה במסורת של ר' אלעזר בלא וי"ו, ועל כן ניתן היה לקרוא אותה בניקוד אחר.
טַעַם – פירוש.
*
יג אָמַר אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתי עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. בָּא לְפָנַי אָדָם אֶחָד וְהָיָה שׁוֹאֲלֵנִי בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אָמַר לִי: רַבִּי, שְׁנֵי דְבָרִים יֵשׁ לִי בִּלְבָבִי, וַאֲנִי אוֹהֲבָם אַהֲבָה גְּדוֹלָה: תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם. אָמַרְתִּי לוֹ: דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה קוֹדֶמֶת לַכֹּל; אֲבָל אֲנִי הָיִּיתִי אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים קוֹדְמִים (סא"ר, טו)
אֵלִיָּהוּ – חכם בשם זה.
קוֹדֵם – במעלתו ובחשיבותו.
*
יד “וְעַּתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל” (ישעיה מג, א) – רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' רְאוּבֵן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ: עוֹלָמִי, עוֹלָמִי! מִי בְּרָאֲךָ, מִי יְצָרְךָ? – יַעֲקֹב בְּרָאֲךָ, יִשְׂרָאֵל יְצָרְךָ.
אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” (בראשית א, א) – וְאֵין “רֵאשִׁית” אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה” (ירמיה ב, ג) (ויק“ר לו, ד; ילק”ש לישעיה, תנב).
מִי בְּרָאֲךָ – למען מי נבראת?
“בְּרֵאשִׁית בָּרָא” – והפסוק נדרש כאומר כי הבריאה היתה עבור ה“ראשית”, שהיא ישראל.
*
טו “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשׁוּרָה שֶׁל גְּפָנִים וְשוּרָה שֶׁל רִמּוֹנִים וְשׁוּרָה שֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מָה עָשָׂה, וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִים וְדַרְדָּרִים. הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, וְרָאָה בּוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: בִּזְכוּת שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְרָאֵל. לְאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לִרְאוֹת מָה עָשָׂה, וּמְצָאוֹ מַיִם בְּמַיִם – דּוֹר אֱנוֹשׁ מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַפְּלָגָה מַיִם בְּמַיִם. הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, וְרָאָה בּוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת; וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּזְכוּת שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס, בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם (ויק“ר כג, ג; שהש”ר לפסוק).
אָרִיס – מי שמעבד את הפרדס תמורת חלק מן הפירות.
מָה עָשָׂה – כיצד צמח ומה מצבו.
קַצָּצִים – פועלים שיקצצו את הקוצים.
שָׁבַת וגו’ – נרגע ונח מכעסו.
כ"ו דּוֹרוֹת – מבריאת העולם ועד מתן תורה שבימי משה.
מַיִם בְּמַיִם – כאילו שב העולם למצבו קודם לבריאה, סמל לדור שכולו תוהו ובוהו.
אֱנוֹשׁ – נכדו של אדם הראשון (שלפי המסורת היה דורו דור חוטא).
דּוֹר הַפְּלָגָה – דור מגדל בבל.
*
טז “אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן” (דברים לג, כו) – יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “אֵין כָּאֵל”; וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “כָּאֵל יְשֻׁרוּן”.
יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' "; וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “אַשְרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מִי כָמוֹךָ” (דברים לג, כט).
יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “שְׁמַע יִשְרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (שם ו, ד); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד” (דברי הימים א יז, כא).
יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “כְּתַפּוחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים” (שיר השירים ב, ג); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שם שם, ב).
יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו, ב); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי” (ישעיה מג, כא).
יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה” (תהלים פט, יח); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר” (ישעיה מט, ג) (ספרי דברים, שנה).
“כָּאֵל יְשֻׁרוּן” – עם ישראל (הוא ישורון) הם כמו האל, היינו גוי יחיד ומיוחד בעולם.
“מִי כָמֹכָה” וגו’ – מכאן ועד סוף הקטע דוגמאות לשברי פסוקים (שיש ביניהם קשר פנימי, לשוני או ענייני) ובהם דברי שבח, המושמים בפי העם מכאן ובפי רוח הקודש מכאן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.