פרק א: יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת־הָעוֹלָם

פרק א: יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת־הָעוֹלָם G

חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי בעריכת אביגדור שנאן

בתוך: ספר האגדה: חלק שלישי

x מוגש ברשות פרסום

v עיון

כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן

v חִבָּתָם שֶׁל יִשְרָאֵל

א רַ' עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם; חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם, שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים יד, א). חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ” (משלי ד, ב) (אבות ג, יד).

חֲבִיבִים – אהובים.

לַמָּקוֹם – לקדוש ברוך הוא.

חִבָּה יְתֵרָה וגו’ – על חיבה מיוחדת זו הודיע להם הקב"ה במפורש.

כְּלִי חֶמְדָּה – התורה, דבר שהכול חומדים ומבקשים.

בּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם – על יסוד המסורת שהיה “הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם” (בר"ר א, א).

“לֶקַח טוֹב” – היא התורה.

ב “אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם… וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם” (דברים כו, יז–יח) – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (שם ו, ד), וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ” (דברי הימים א, יז, כא) (ברכות ו ע"א).

“הֶאֱמַרְתָּ”, “הֶאֱמִירְךָ” – ומילים אלה נדרשות כעוסקות באמירה שיש עמה הכרזה חגיגית ופומבית.

עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה – הצהרתם עלי שאני מהות ייחודית בעולם.

ג רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש בְּשֵׁם רַ' יַנַּאי אָמַר: שִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שֶהָיָה לוֹ מַפְתֵּחַ שֶׁל פְּלוּמַטְרִין קְטַנָּה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי מַנִּיחָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא – אֲבוּדָה הִיא, אֶלָּא הֲרֵינִי עוֹשֶׂה לָהּ שַׁלְשֶׁלֶת, שֶׁאִם אָבְדָה – הַשַּׁלְשֶׁלֶת תְּהֵא מוֹכַחַת עָלֶיהָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מַנִּיחַ אֲנִי אֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹת שֶׁהֵם – נִבְלָעִים הֵם בֵּין הַגּוֹיִים, אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁתֵּף שְׁמִי הַגָּדוֹל בָּהֶם – וְהֵם חַיִּים, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמַה תַּעֲשֶׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל” (יהושע ז, ט) – שֶׁהוּא מְשֻׁתָּף בָּנוּ (ירושלמי תענית ב, ו; ילק"ש ליהושע יז).

שִׁתֵּף וגו’ – בשם “ישראל” מופיע היסוד “אל” (ובשם “יהודה” באות ארבע אותיות השם המפורש).

פְּלוּמַטְרִין – ארגז קטן לשמירת אוצרות.

אֲבוּדָה הִיא – (בשל גודלו) עשוי המפתח להיעלם בין שאר המפתחות.

מוֹכַחַת עָלֶיהָ – מאפשרת לזהות את המפתח.

נִבְלָעִים – נהרגים או מתבוללים.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וגו’ – והפסוק מדבר על השמדתו האפשרית של ישראל ותוהה מה יקרה אז לשמו של הקב"ה, ללמד על הקשר שביניהם.

ד “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר” (שיר השירים ה, ב) – אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: הֵיכָן מָצִינוּ שַׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: “צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם” (תהלים עג, כו) (ילקוט לשה"ש, תתקפח).

“אֲנִי יְשֵׁנָה” וגו’ – והפסוק נדרש על עם ישראל, המצוי בתרדמת הגלות לעומת הקב"ה שלא ינום ולא יישן.

ה חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים שִׁירָה לְמַעְלָה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה (חולין צא ע"ב).

שִׁירָה לְמַעְלָה – אמירת “קדוש, קדוש, קדוש” בשירתם היומית של המלאכים (ישעיה ו, ג).

עַד שֶׁיֹּאמְרוּ וגו’ – לפני שיאמרו ישראל את אותו הפסוק בתפילתם עלי אדמות.

ו “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ” (תהלים צא, יא) – רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מִי גָּדוֹל – הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַנִּשְׁמָר? מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ” – הֱוֵי: הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשּׁוֹמֵר.

“עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ” (שם שם, יב) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי גָּדוֹל – הַנּוֹשֵׂא אוֹ הַנִּשָּׂא? מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ” – הֱוֵי: הַנִּשָּׂא גָּדוֹל מִן הַנּוֹשֵׂא (בר“ר עח, א; מד”ת קד, ג).

גָּדוֹל – עדיף, חשוב יותר.

הֱוֵי – לפיכך.

הַנִּשְׁמָר, הַנִּשָּׂא – עם ישראל.

ז אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: בּוֹא וּרְאֵה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵם “גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ” (תהלים קג, כ) עֲשָׂאָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, וּמִי הֵם? מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם הִפְקַדְתִּי שֹמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה” (ישעיה סב, ו).

“וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו” (עובדיה כא) – זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אוֹמֵר: זֶה מִיכָאֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ” (דניאל יב, א) – שֶׁהוּא תוֹבֵעַ צָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְדַבֵּר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹת, עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַיִם” (זכריה א, יב), וְאוֹמֵר: “וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם” (דניאל י, כא).

אָמַר רַ' יוֹסֵי: לְמָה מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל דּוֹמִין? לְסָנֵגוֹר וְקָטֵגוֹר עוֹמְדִין בַּדִּין, זֶה מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר, גָּמַר זֶה דְּבָרָיו וְזֶה דְּבָרָיו. יָדַע אוֹתוֹ הַסָּנֵגוֹר שֶׁנָּצַח, הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ אֶת הַדַּיָּן שֶׁיּוֹצִיא אֶפּוֹפָסִין. בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ קָטֵגוֹר לְהוֹסִיף דָּבָר. אָמַר לוֹ הַסָּנֵגוֹר: הַחֲרֵשׁ וְנִשְׁמַע מִן הַדַּיָּן. כָּךְ מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג וּמִיכָאֵל מְלַמֵּד זְכוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַשָּׂטָן בָּא לְדַבֵּר וּמִיכָאֵל מְשַתְּקוֹ, לָמָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה', כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ” (תהלים פה, ט) (שמו"ר יח, ה).

“כָּל הַיּוֹם” וגו’ – ורק מלאכים יכולים לתפקד בלא שינה כלל.

רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ – יהודה הנשיא.

לְעַצְמוֹ – לבדו.

תּוֹבֵעַ צָרְכֵיהֶם – מבקש מן הקב"ה לספק לעם את הדרוש לו ולהגן עליו.

“מִתְחַזֵק עִמִּי” – עומד כנגדי (דברי הקב"ה).

סַמָּאֵל – השטן.

אֶפּוֹפָסִין – גזר דין (לטובת לקוחו של הסנגור).

ח חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהוּא מְכַנָּם אֵין מְכַנָּם אֶלָּא בְּכוֹהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַּתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ” (ישעיה סא, ו) (ספרי במדבר, קיט).

כְּשֶׁהוּא מְכַנָּם וגו’ – כשהקב"ה קורא להם בשם חיבה.

בְּכוֹהֲנִים – בכינוי המקודש “כוהנים”.

ט אָמַר רַב אָשֵׁי: אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן: פַּעַם אַחַת הָיִּיתִי עוֹמֵד לִפְנֵי אִזְגְּרָד הַמֶּלֶךְ וְהָיָה אַבְנֵטִי מֻגְבָּה עָלַי וְהִשְׁפִּילוֹ לְמַטָּה, וְאָמַר לִי: “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות יט, ו) נֶאֱמַר בָּכֶם. כְּשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי אֲמֵימָר אָמַר לִי: נִתְקַיֵּם בְּךָ – “וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ” (ישעיה מט, כג) (זבחים יט ע"א).

הוּנָא בַּר נָתָן – ראש הגולה.

אִזְגְּרָד – מלך פרס (והשוו קטע תשמד).

אַבְנֵטִי מֻגְבָּהּ וגו’ – חגורתי היתה קשורה על גופי גבוה מן הראוי, והמלך הנמיך אותה למקומה הנכון.

“מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים” וגו’ – וצריכים אתם, היהודים, לנהוג בעצמכם כבוד מלכים.

אֲמֵימָר – חכם בבבל.

נִתְקַיֵּם בְּךָ וגו’ – נתממש בך הפסוק המבטיח שמלכי העולם יטפלו בך כטפל אומנת בילד.

י רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם (שבת קכח ע"א).

יא אָמַר רַ' שִמְעוֹן: גְּדוֹלָה חִבָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה זָרָה וּבִמְקוֹם טִנֹּפֶת וּבִמְקוֹם טֻמְאָה בִּשְבִיל לְגָאֳלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם” (שמות ב, ח) (שמו"ר טו, ה).

“וָאֵרֵד” – לשון ירידה לדרגה נמוכה.

יב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שָׁאַל אֶת רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' יוֹסֵי, אָמַר לוֹ: אֶפְשַׁר שֶׁשָּמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ “בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ” (שיר השירים ג, יא)? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הֵיאָךְ? אָמַר לוֹ: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְחִידָה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ יוֹתֵר מִדַּי, וְהָיָה קוֹרֵא אוֹתָהּ “בִּתִּי”; וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָהּ “אֲחוֹתִי”; וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ עַד שֶׁקְּרָאָה “אִמִּי”. כָּךְ הָיָה מְחַבֵּב יוֹתֵר מִדַּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךּ הוּא לְיִשְרָאֵל וּקְרָאָם “בִּתִּי”, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁמְעִי בַת וּרְאִי” (תהלים מה, יא); וְלֹא זָז מֵחַבְּבָם עַד שֶׁקְּרָאָם “אֲחוֹתִי”, שֶׁנֶּאֱמַר: “פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי” (שיר השירים ה, ב); וְלֹא זָז מֵחַבְּבָם עַד שֶׁקְּרָאָם “אִמִּי” שֶׁנֶּאֱמַר: “הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ” (ישעיה נא, ד) – “וּלְאִמִּי” כְּתִיב.

עָמַד רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: אִלּוּ לֹא יָצָאִתי לָעוֹלָם אֶלָּא לִשְמֹעַ טַעַם זֶה מִפִּיךָ – דַּיִּי (שהש“ר ג, יא; שמו”ר נב, ה; במ"ר יב, ח).

לְמֶלֶךְ – משל לְמלך.

יוֹתֵר מִדַּי – הרבה מאוד.

וְלֹא זָז מֵחַבְּבָהּ – לֹא חדל מלאהוב אותה, ואהבתו אליה אף הלכה וגדלה.

“וּלְאִמִּי” כְּתִיב – המילה “ולאמי” נכתבה במסורת של ר' אלעזר בלא וי"ו, ועל כן ניתן היה לקרוא אותה בניקוד אחר.

טַעַם – פירוש.

יג אָמַר אֵלִיָּהוּ: פַּעַם אַחַת הָיִיתי עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. בָּא לְפָנַי אָדָם אֶחָד וְהָיָה שׁוֹאֲלֵנִי בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אָמַר לִי: רַבִּי, שְׁנֵי דְבָרִים יֵשׁ לִי בִּלְבָבִי, וַאֲנִי אוֹהֲבָם אַהֲבָה גְּדוֹלָה: תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם. אָמַרְתִּי לוֹ: דַּרְכָּם שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה קוֹדֶמֶת לַכֹּל; אֲבָל אֲנִי הָיִּיתִי אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים קוֹדְמִים (סא"ר, טו)

אֵלִיָּהוּ – חכם בשם זה.

קוֹדֵם – במעלתו ובחשיבותו.

יד “וְעַּתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל” (ישעיה מג, א) – רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' רְאוּבֵן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ: עוֹלָמִי, עוֹלָמִי! מִי בְּרָאֲךָ, מִי יְצָרְךָ? – יַעֲקֹב בְּרָאֲךָ, יִשְׂרָאֵל יְצָרְךָ.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” (בראשית א, א) – וְאֵין “רֵאשִׁית” אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה” (ירמיה ב, ג) (ויק“ר לו, ד; ילק”ש לישעיה, תנב).

מִי בְּרָאֲךָ – למען מי נבראת?

“בְּרֵאשִׁית בָּרָא” – והפסוק נדרש כאומר כי הבריאה היתה עבור ה“ראשית”, שהיא ישראל.

טו “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשׁוּרָה שֶׁל גְּפָנִים וְשוּרָה שֶׁל רִמּוֹנִים וְשׁוּרָה שֶׁל תַּפּוּחִים, וּמְסָרוֹ לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ. לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מָה עָשָׂה, וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִים וְדַרְדָּרִים. הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, וְרָאָה בּוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: בִּזְכוּת שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְרָאֵל. לְאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לִרְאוֹת מָה עָשָׂה, וּמְצָאוֹ מַיִם בְּמַיִם – דּוֹר אֱנוֹשׁ מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַפְּלָגָה מַיִם בְּמַיִם. הֵבִיא קַצָּצִים לְקַצְּצוֹ, וְרָאָה בּוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; וּנְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת; וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּזְכוּת שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס, בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם (ויק“ר כג, ג; שהש”ר לפסוק).

אָרִיס – מי שמעבד את הפרדס תמורת חלק מן הפירות.

מָה עָשָׂה – כיצד צמח ומה מצבו.

קַצָּצִים – פועלים שיקצצו את הקוצים.

שָׁבַת וגו’ – נרגע ונח מכעסו.

כ"ו דּוֹרוֹת – מבריאת העולם ועד מתן תורה שבימי משה.

מַיִם בְּמַיִם – כאילו שב העולם למצבו קודם לבריאה, סמל לדור שכולו תוהו ובוהו.

אֱנוֹשׁ – נכדו של אדם הראשון (שלפי המסורת היה דורו דור חוטא).

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור מגדל בבל.

טז “אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן” (דברים לג, כו) – יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “אֵין כָּאֵל”; וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “כָּאֵל יְשֻׁרוּן”.

יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' "; וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “אַשְרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, מִי כָמוֹךָ” (דברים לג, כט).

יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “שְׁמַע יִשְרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (שם ו, ד); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד” (דברי הימים א יז, כא).

יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “כְּתַפּוחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים” (שיר השירים ב, ג); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת” (שם שם, ב).

יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו, ב); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי” (ישעיה מג, כא).

יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: “כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה” (תהלים פט, יח); וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: “יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר” (ישעיה מט, ג) (ספרי דברים, שנה).

“כָּאֵל יְשֻׁרוּן” – עם ישראל (הוא ישורון) הם כמו האל, היינו גוי יחיד ומיוחד בעולם.

“מִי כָמֹכָה” וגו’ – מכאן ועד סוף הקטע דוגמאות לשברי פסוקים (שיש ביניהם קשר פנימי, לשוני או ענייני) ובהם דברי שבח, המושמים בפי העם מכאן ובפי רוח הקודש מכאן.

v בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

יז תְּנָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַ' מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? מִפְּנֵי שֶׁהֵם עַזִּים. תְּנָא דְּבֵי רַ' יִשְמָעֵאל: “מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ” (דברים לג, ב) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּיִים הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דַּת אֵשׁ. יֵשׁ אוֹמְרִים: דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵשׁ, שֶׁאִלְמָלֵא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִים לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, זֶהוּ שֶׁאָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁלוֹשָׁה עַזִּים הֵם: יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת, כֶּלֶב בַּחַיּוֹת, תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת.

אָמַר רַ' יִצְחָק בַּר רְדִיפָא בְּשֵׁם רַ' אַמִּי: אַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא לִגְנַאי, וְאֵינוֹ אֶלָּא לְשִׁבְחָם: אוֹ יְהוּדִי, אוֹ צָלוּב!

אָמַר רַ' אָבִין: עַד עַכְשָׁו קוֹרִין אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ: “אֻמָּה שֶׁל קְשֵׁי עֹרֶף” (ביצה כה ע“ב; שמו”ר מב, ט).

תְּנָא מִשְׁמוֹ – נאמר משמו.

עַזִּים – תקיפים, חצופים ובעלי עוצמה (והתורה תרכך את אופיים, כאמור להלן).

תְּנָא דְּבֵי וגו’ – אמר חכם מבית ר' ישמעאל.

הַלָּלוּ – עם ישראל.

דָּתֵיהֶם – מנהגיהם (של ישראל).

שֶׁאִלְמָלֵא וגו’ – לולי ניתנה תורה לישראל, אשר הביאה לריכוכם ולהתמתנותם, היו מנצחים את כל בני העולם.

שֶׁהוּא לִגְנַאי – שעזותם של ישראל היא גנות להם.

צָלוּב – תלוי (כלומר מוכנים למות ולא לעבור על דתם).

קוֹרִין – קוראים (אומות העולם).

יח אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא דְּבָרָיו שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי בַּהַגָּדָה – עֲשֵׂה אָזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת: “לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים” (דברים ז, ז) – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךּ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: חוֹשֵׁקְנִי בָּכֶם, שֶׁאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדֻלָּה אַתֶּם מְמַעֲטִים עַצְמְכֶם לְפָנַי. נָתַתִּי גְדֻלָּה לְאַבְרָהָם, אָמַר לְפָנַי: “וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר” (בראשית יח, כז); לְמשֶׁה וְאַהֲרֹן – אָמְרוּ: “וְנַחְנוּ מָה” (שמות טז, ז); לְדָוִד –אָמַר: “וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ” (תהלים כב, ז). אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן כֵּן: נָתַתִּי גְּדֻלָּה לְנִמְרוֹד – אָמַר: “הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר” (בראשית יא, ד); לְפַרְעֹה – אָמַר: “מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ” (שמות ה, ב); לְסַנְחֵרִיב – אָמַר: “מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת… כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלַיִם מִיָּדִי” (מלכים ב יח, לה); לִנְבוּכַדְנֶצַּר – אָמַר: “אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן” (ישעיה יד, יד); לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר – אָמַר: “מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים” (יחזקאל כח, ב) (חולין פט ע"א).

הַגָּדָה – דברי אגדה (כגון מה שמובא להלן).

עֲשֵׂה אָזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת – הטה אוזניך לקבל את דבריו (כאותו כלי הנראה כמשפך שדרכו מגיעים גרגרי החיטה אל הריחיים).

“הַמְעַט” – ומילה זו נדרשת בהמשך מלשון הקטנת ערך והשפלה עצמית.

“וְנַחְנוּ מָה” – אין אנו שווים דבר.

נִמְרוֹד – מנהיג דור מגדל בבל לפי האגדה.

יט “וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף” (קהלת ג, טו) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי בְּרַ' נְהוֹרַאי: לְעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹבֵעַ דָּמָם שֶׁל נִרְדָּפִים מִן הָרוֹדְפִים; תֵּדַע לְךָ שֶכָּךְ הוּא, שֶׁכֵּן הֶבֶל נִרְדַּף מִפְּנֵי קַיִן וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ” (בראשית ד, ד); נֹחַ נִרְדַּף מִפְּנֵי דּוֹרוֹ וְלֹא בָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּנֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה” (שם ז, א); אַבְרָהָם נִרְדַּף מִפְּנֵי נִמְרוֹד וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם” (נחמיה ט, ז); יִצְחָק נִרְדַּף מִפְּנֵי פְּלִשְׁתִּים וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: “רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ” (בראשית כו, כח); יַעֲקֹב נִרְדַּף מִפְּנֵי עֵשָׂו וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ” (תהלים קלה, ד); יוֹסֵף נִרְדַּף מִפְּנֵי אֶחָיו וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ” (שם פא, ו); משֶׁה נִרְדַּף מִפְּנֵי פַּרְעֹה וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ” (שם קו, כג); שָׁאוּל נִרְדַּף מִפְּנֵי פְּלִשְׁתִּים וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַרְאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' " (שמואל א י, כד); דָּוִד נִרְדַּף מִפְּנֵי שָׁאוּל וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ” (תהלים עח, ע); יִשְׂרָאֵל נִרְדָּפִים מִפְּנֵי הָאֻמּוֹת וּבָחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה” (דברים יד, ב) (ויק"ר כז, ה).

תּוֹבֵעַ דָּמָם וגו’ – בוחר בנרדפים ודורש מן הרודפים לתת דין וחשבון על פגיעתם בהם.

נֹחַ נִרְדַּף וגו’ – על יסוד מסורת אגדית שלפיה ביקשו בני דורו של נח לפגוע בו (תנחומא נח, ה).

נִמְרוֹד מי שהשליך, על פי מסורת האגדה, את אברהם אל כבשן האש (בר"ר לח, יג).

“עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ” – הבחירה ביוסף באה לידי ביטוי בהוספת אות משמו של הקב"ה לתוך השם “יוסף”.

כ “וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו” (בראשית כה, כה) – הֵא שָׁוְא שֶבָּרָאתִי בְעוֹלָמִי! אָמַר רַ' יִצְחָק: אַתֶּם קְרָאתֶם לַחֲזִירַתְכֶם שֵׁם, אַף אֲנִי קוֹרֵא לִבְנִי בְּכוֹרִי שֵׁם – “כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד, כב) (בר"ר סג, ח).

הֵא שָׁוְא – הדרשן שם בפי הקב"ה מדרש לשמו של עשיו: הרי (לכם) שווא והבל.

אַתֶּם – יצחק ורבקה.

חֲזִירַתְכֶם – כינוי גנאי לעשיו (הוא אדום, הוא רומי) על שם אותה חיה טמאה.

יִשְׂרָאֵל – תחת השם יעקב שנתנו לו הוריו.

כא “הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (עמוס ט, ז) – וְכִי כּוּשִׁיִּים שְׁמָם, וַהֲלֹא יִשְׂרָאֵל שְׁמָם?! אֶלָּא מָה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל מְשֻׁנִּים בְּמַעֲשֵׂיהֶם מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן (מועד קטן טז ע"ב).

מְשֻׁנֶּה בְעוֹרוֹ – שונה בצבע עורו (משאר בני האדם).

כב אָמַר רַ' לֵוִי: כָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁנִּים מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם: בַּחֲרִישָׁתָם וּבִזְרִיעָתָם וּבִקְצִירָתָם וּבְעִמּוּרָם וּבְדִישָׁתָם, בְּגָרְנֵיהֶם וּבְיִקְבֵיהֶם, בְּתִגְלַחְתָּם וּבְמִנְיָנָם. בַּחֲרִישָׁתָם – “לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו” (דברים כב, י); בִּזְרִיעָתָם – “שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם” (ויקרא יט, יט); בִּקְצִירָתָם – “לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט” (שם שם, ט); בְּעִמּוּרָם – “וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ” (דברים כד, יט); בְּדִישָׁתָם – “לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ” (שם כה, ד); בְּגָרְנֵיהֶם וּבְיִקְבֵיהֶם – “הַעֲנֵק תַּעֲנִיק לוָ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ” (שם טו, יד); בְּתִגְלַחְתָּם – “לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ” (ויקרא יט, כז); בְּמִנְיָנָם – שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִים לַחַמָּה וְיִשְׂרָאֵל לַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם” (שמות יב, ב) (פס“ר טו, ה; במ”ר י, א).

מְשֻׁנִּים – שונים (בגלל המצוות הכרוכות בכל מה שיפורט להלן).

בְּעִמּוּרָם – ביצירת עומרים (מן התבואה).

בְּמִנְיָנָם – בדרך שהם מונים את הזמן (לוח השמש למול לוח הלבנה).

כג רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי בְּרַ' אֶלְעַאי אָמַר: דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא, שֶׁיְּהֵא הַגָּדוֹל מוֹנֶה לַגָּדוֹל וְהַקָּטָן מוֹנֶה לַקָּטָן. עֵשָׂו, שֶׁהוּא גָדוֹל, מוֹנֶה לַחַמָּה, שֶׁהִיא גְּדוֹלָה, וְיַעֲקֹב, שֶׁהוּא קָטָן, מוֹנֶה לַלְּבָנָה, שֶׁהִיא קְטַנָּה. אָמַר רַ' נַחֲמָן: וְהוּא סִימָן טוֹב: עֵשָׂו מוֹנֶה לַחַמָּה – מָה חַמָּה זוֹ שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם וְאֵינָה שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, כָּך עֵשָׂו יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא; יַעֲקֹב מוֹנֶה לַלְּבָנָה – מָה הַלְּבָנָה הַזּוֹ שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם, כָּךְ יַעֲקֹב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

וְאָמַר רַב נַחֲמָן: כָּל־זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל מַבְהִיק בָּעוֹלָם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן מִתְפַּרְסֵם; שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל גָּדוֹל – מִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל קָטָן. כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁאוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו מַבְהִיק בָּעוֹלָם אֵין אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מִתְפַּרְסֵם; שָׁקַע אוֹרוֹ שֶׁל עֵשָׂו – מִתְפַּרְסֵם אוֹרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב (בר“ר ו, ג; פס”ר טו, ב; ילק"ש לבראשית, ח).

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – כך מקובל וטבעי.

מוֹנֶה לַגָּדוֹל – מחשב את הזמן (וראו מִהּ בקטע הקודם) לפי דבר המתאים לגודלו.

שׁוֹלֶטֶת – מנהיגה את העולם (בראשית א, טז), נראית.

עֵשָׂו – סמל לרומי ולנצרות.

שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם – לעיתים נראית הלבנה גם ביום.

כד אָמַר רַ' מֵאִיר: שְׁאֵלַנִי רַ' דּוֹסְתַּאי מִן כּוֹכְבָה: מַהוּ “וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר” (משלי יג, כה)? אָמַרְתִּי לוֹ: גּוֹי אֶחָד הָיָה בְעִירֵנוּ וְעָשָׂה סְעוּדָה לְכָל בְּנֵי הָעִיר וְזִמְּנַנִי עִמָּהֶם, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו מִכָּל מָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבַד. מָה עָשָׂה? נָטַל אֶת הַטַּבְלָה מִלְּפָנֵינוּ, שֶׁהָיְתָה יָפָה כְּשִׁשָּׁה כִּכְּרֵי כֶּסֶף, וּשְׁבָרָהּ. אָמַרְתִּי לוֹ: מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ? אָמַר לִי: "אַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם – אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִים עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִים? וְקָרָאתִי עָלָיו: “וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר” (פס“ר טז, ו; במ”ר כא, כ; מדמ"ש יג, כה).

אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ – סוג של אגוזים (הקרויים כך על שם מקום גדילתם או משום שקליפתם רכה).

נָטַל אֶת הַטַּבְלָה – לקח את השולחן הקטן (שעליו הוגשה הסעודה).

יָפָה – שווה בערכה.

שֶׁלָּנוּ – של אומות העולם.

עַכְשָׁו – בעולם הזה.

קָרָאתִי עָלָיו – ציטטתי בקשר אליו (את הפסוק).

כה כְּשֶׁיִּשְרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים מַתְחִילִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת, אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִים וְשוֹתִים אֵין מַתְחִילִים אֶלָּא בְּדִבְרֵי תִּפְלוּת (מגילה יב ע"ב).

תִּשְׁבָּחוֹת – שבח והלל לקב"ה.

תִּפְלוּת – בטלה וניבול פה.

כו דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה” וגו' (שיר השירים ז, יב)? “לְכָה דוֹדִי” – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְּרַכִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֵּזֶל וַעֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר, אֶלָּא “נֵצֵא הַשָּׂדֶה” – בּוֹא וְאַרְאֲךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדֹּחַק; “נָלִינָה בַּכְּפָרִים” (שם) – אַל תִּקְרֵי “בַּכְּפָרִים” אֶלָּא “בַּכֹּפְרִים”, בּוֹא וְאַרְאֲךָ בְּנֵי עֵשָׂו, שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם טוֹבָה וְהֵם כָּפְרוּ בְּךָ; “נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים” (שם שם, יג) – אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת; “נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן” (שם) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; “פִּתַּח הַסְּמָדַר” (שם) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; “הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים” (שם) – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד; “שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ” (שם) – אַרְאֲךָ כְּבוֹדִי וְגָדְלִי, שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי (עירובין כא ע"ב).

דָּרַשׁ רָבָא – והעניק משמעות אלגורית לכל חלקי הפסוק משיר השירים.

תְּדִינֵנִי – תדון אותי, תתייחס אלי.

כְּרַכִּים – ערים גדולות.

מִתּוֹךְ הַדֹּחַק – כדרכם של יושבי כפרים העמלים קשות כדי להתפרנס.

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

בְּנֵי עֵשָׂו – אומות העולם.

הִשְׁפַּעְתָּ – הענקת בשפע.

כז שְׁתֵּי יְרֻשּׁוֹת הִנְחִיל יִצְחָק לִשְׁנֵי בָּנָיו: הִנְחִיל לְיַעֲקֹב הַקּוֹל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב” (בראשית כז, כב), וְהִנְחִיל לְעֵשָׂו הַיָּדַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (שם). עֵשָׂו הָיָה מִתְגָּאֶה בִּירֻשָּׁתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ” (במדבר כ, יח), וְיַעֲקֹב מִתְגָּאֶה בִּירֻשָּׁתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ” (דברים כו, ז); וּלְעָתִיד לָבוֹא שְׁנֵיהֶם נוֹטְלִים שְׂכָרָם: עֵשָׂו נוֹטֵל שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד” (ישעיה לד,ה), וְיַעֲקֹב נוֹטֵל שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה… קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה” (ירמיה לג, י–יא) (שמו"ר כא, כ).

הִנְחִיל – נתן לנחלה (כירושה).

עֵשָׂו – הוא אדום, סמלן של רומי והנצרות.

נוֹטְלִים שְׂכָרָם – מקבלים את מה שמגיע להם (כעונש או כשכר).

כח “הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב” (בראשית כז, כב) – אֵין לְךָ תְּפִלָּה שֶׁמּוֹעֶלֶת שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב; “וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו” (שם) – אֵין לְךָ מִלְחָמָה שֶׁנּוֹצַחַת שֶׁאֵין בָּהּ מִזַּרְעוֹ שֶׁל עֵשָׂו (גיטין נז ע"ב).

מוֹעֶלֶת – מועילה, מתקבלת.

עֵשָׂו – ראו בקטע הקודם.

כט הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט) – מַהוּ “הֶן”? כָּל הָאוֹתִיּוֹת מִזְדַּוְּגוֹת חוּץ מִשְּׁתֵי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ. כֵּיצַד? א“ט הֲרֵי י', ב”ח הֲרֵי י‘, ג"ז הֲרֵי י’, ד“ו הֲרֵי י’ – נִמְצָא ה' לְעַצְמָּה; וְכֵן הָאוֹת נ' אֵין לָהּ זוּג: י”צ הֲרֵי ק‘, כ"פ הֲרֵי ק’, ל“ע הֲרֵי ק', מ”ס הֲרֵי ק’ – נִמְצָא נ' לְעַצְמָהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֵׁם שֶׁשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ אֵינָן יְכוֹלוֹת לְהִזְדַּוֵּג עִם כָּל הָאוֹתִיּוֹת אֶלָּא לְעַצְמָן, כָּך יִשְרָאֵל אֵינָם יְכוֹלִים לְהִדַּבֵק עִם כָּל הָאֻמּוֹת, אֶלָּא לְעַצְמָם מֻפְרָשִׁים, שֶׁאֲפִלּוּ מֶלֶךְ גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת וּלְבַטֵּל אֶת הַמִּילָה אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, הֵם נֶהֱרָגִים וְאֵין מִתְעָרְבִים בָּהֶם (שמו"ר טו, ז).

מִזְדַּוְּגוֹת – יש להן בן זוג באות אחרת, המשלימה אותו (בערך המספרי) לעשר או למאה.

אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ – ה“א ונו”ן.

א“ט הֲרֵי י’ – אל”ף (1) ועוד טי"ת (9) הן י' (10) וכן הלאה.

י"צ – עשר ועוד תשעים (וכן הלאה).

אֶלָּא לְעַצְמָן – רק ה“א משלימה ה”א אחרת לעשר (וכן נו"ן).

לְעַצְמָם מֻפְרָשִׁים – עומדים בנפרד.

מִתְעָרְבִים – מתבוללים (באומות).

ל אָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' אֲבִינָא: נֶאֱמַר: “וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ” (שמואל ב ז, כג) – מָה גְּדֻלַּתְכֶם? אַף אַתֶּם עִמָּנוּ בִּכְלָל, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: “כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ” (ישעיה מ, יז). אָמַר לוֹ: מִשֶּׁלָּכֶם הֵעִידוּ עָלֵינוּ: “הֵן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לא יִתְחַשָּׁב” (במדבר כג, ט) (סנהדרין לט ע“א–ע”ב).

מִין – נוכרי.

אַף אַתֶּם וגו’ – גם אתם כלולים בעיקרון הכללי הזה.

מִשֶׁלָּכֶם – אחד משלכם, בלעם.

לא “נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם” (עמוס ו, א) – שֶׁהֵם בָּאִים מְשְּׁנֵי רָאשֵׁי הַגּוֹיִם, מִשֵּׁם וּמֵעֵבֶר.

“וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל” (שם) – אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין בְּשָׁלוֹם, אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִשְתַּכְּרִין וּמִתְעַסְּקִין בְּדִבְרֵי תִּפְלוּת. מָה הֵן אוֹמְרִין? – מִי חָכָם כְּבִלְעָם? מִי גִבּוֹר כְּגָלְיָת? מִי עָשִׁיר כְּהָמָן? וְאַחַר כָּךְ בָּאִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶם: אֲחִיתֹפֶל לֹא הָיָה חָכָם? שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה חָכָם? שִׁמְשׁוֹן לֹא הָיָה גִּבּוֹר? דָּוִד לֹא הָיָה גִּבּוֹר? קֹרַח לֹא הָיָה עָשִׁיר? שְׁלֹמֹה לֹא הָיָה עָשִׁיר? (ויק“ר ה, ג; במ”ר י, ג).

“נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם” – והפסוק נדרש על עם ישראל שמוצאו משם ומעבר, מאבותיהן של אומות העולם.

תִּפְלוּת – בטלה ופטפוט.

בָּאִים יִשְׂרָאֵל וגו’ – המשך דברי הנביא נדרש כביקורת על עם ישראל, הנוהגים כדרכם של הגויים, הנוקבים בשמותיהם של גיבוריהם ומתגאים בהם.

לב אָמַר רַ' יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּקַרְתָּנִית אַחַת, שֶׁהָיְתָה לָהּ שִׁפְחָה כּוּשִׁית, שֶׁיָּרְדָה לְמַלְאוֹת מִן הָעַיִן הִיא וַחֲבֶרְתָּהּ. אָמְרָה לַחֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, לְמָחָר אֲדוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנוֹטְלֵנִי לְאִשָּׁה. אָמְרָה לָהּ: לָמָּה? – בִּשְׁבִיל שֶׁרָאָה יָדֶיהָ מְפֻחָמוֹת. אָמְרָה לָהּ: אִי, שׁוֹטָה שֶׁבָּעוֹלָם, יִשְׁמְעוּ אָזְנַיִךְ מָה שֶׁפִּיךְ מְדַבֵּר: וּמָה אִם אִשְּׁתּוֹ שֶׁהִיא חֲבִיבָה עָלָיו בְּיוֹתֵר, אַתְּ אוֹמֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁרָאָה יָדֶיהָ מְפֻחָמוֹת שָׁעָה אַחַת רוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ; אַתְּ שֶׁכֻּלֵּךְ מְפֻחֶמֶת וּשְׁחוֹרָה מִמְּעֵי אִמֵּךְ כָּל יָמַיִךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! כָּךְ לְפִי שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִים לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים: אֻמָּה זוֹ הֵמִירָה כְּבוֹדָהּ – אוֹמְרִים לָהֶם יִשְׂרָאֵל: וּמָה אִם אָנוּ לְשָׁעָה כָּךְ נִתְחַיַּבְנוּ, אַתֶּם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (שהש"ר א, ו).

קַרְתָּנִית – בת עיר קטנה.

לְמַלְּאוֹת – לשאוב (מים).

נוֹטְלֵנִי – נושא אותי.

מְפֻחָמוֹת – שחורות ומלוכלכות.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – שלא ירצה בך.

מוֹנִים – מצערים, מציקים.

הֵמִירָה כְּבוֹדָהּ – החליפה את אלוהיה באחרים (במעשה העגל [וראו תהלים קו, כ]).

לְשָׁעָה – לזמן קצר.

נִתְחַיַּבְנוּ – נענשנו (בגלות ובחורבן).

לג הַתֶּבֶן וְהַקַּשׁ וְהַמּוֹץ הָיוּ מְרִיבִים זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר: בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה, וְזֶה אוֹמֵר: בִּשְׁבִילִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה. אָמְרוּ לָהֶם הַחִטִּים: הַמְתִּינוּ עַד שֶׁתָּבוֹא הַגֹּרֶן וְאָנוּ יוֹדְעִים בִּשְבִיל מִי נִזְרְעָה הַשָּׂדֶה. בָּאָה הַגֹּרֶן, וְיָצָא בַּעַל הַבַּיִת לִזְרוֹתָהּ. הָלַךְ לוֹ הַמּוֹץ בָּרוּחַ, נָטַל הַתֶּבֶן וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, וְנָטַל הַקַּשׁ וּשְׂרָפוֹ; נָטַל אֶת הַחִטִּים וְעָשָׂה אוֹתָן כְּרִי, וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר מְנַשְּׁקָן. כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: אָנוּ עִקָּר וּבִשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: בִּשְׁבִילֵנוּ נִבְרָא הָעוֹלָם. אָמְרוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל: הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹם וְאָנוּ יוֹדְעִים בִּשְׁבִיל מִי נִבְרָא הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר” (מלאכי ג, יט), וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: “תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם” (ישעיה מא, טז); אֲבָל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם: “וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל” (שם). (בר“ר פג, ה; שהש”ר ז, ג).

בִּשְׁבִילִי – למעני.

תָּבוֹא הַגּרֶן – יגיע זמן איסוף התבואה וזרייתה בגורן.

נָטַל – לקח.

כְּרִי – ערימה.

מְנַשְּׁקָן – שנאמר: “נשקו בר” (תהלים ב, יב).

עֲלֵיהֶם – על אומות העולם.

לד דָּרַשׁ רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' שִׂמְלַאי: לְעָתִיד לָבוֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁעָסַק בָּהּ יָבוֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ. מִיָּד מִתְקַבְּצִים וּבָאִים הָאֻמּוֹת בְּעִרְבּוּבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָּהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת” (ישעיה מג, ט). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּכָּנְסוּ לְפָנַי בְּעִרְבּוּבְיָה, אֶלָּא תִּכָּנֵס כָּל אֻמָּהּ וְאֻמָּה וְסוֹפְרֶיהָ. מִיָּד נִכְנְסָה לְפָנָיו מַלְכוּת רוֹמִי תְּחִלָּה. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּמֶּה עֲסַקְתֶּם? אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה שְׁוָקִים תִּקַּנּוּ, הַרְבֵּה מֶרְחֲצָאוֹת עָשִׂינוּ, הַרְבֵּה כֶּסֶף וְזָהָב הִרְבִּינוּ, וְכֻלָּם לֹא עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בַתּוֹרָה. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל מָה שֶׁעֲשִׂיתֶם – לְצֹרֶךְ עַצְמְכֶם עֲשִׂיתֶם: תִּקַּנְתֶּם שְׁוָקִים – לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת – לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמְכֶם; כֶּסֶף וְזָהָב – שֶׁלִּי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת” (חגי ב, ח). כְּלוּם יֵשׁ בָּכֶם מַגִּיד “זֹאת”? שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת”? (ישעיה מג, ט), וְאֵין “זֹאת” אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה” (דברים ד, מד) – מִיָּד יוֹצְאִין בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.

יָצְאָה מַלְכוּת רוֹמִי וְנִכְנְסָה מַלְכוּת פָּרָס אַחֲרֶיהָ. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּמֶּה עֲסַקְתֶּם? אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה גְשָׁרִים גָּשַׁרְנוּ וְהַרְבֵּה כְּרַכִּים כָּבַשְׁנוּ, הַרְבֵּה מִלְחָמוֹת עָשִׂינוּ, וְכֻלָּם לֹא עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְבִיל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מָה שֶׁעֲשִׂיתֶם – לְצֹרֶךְ עַצְמְכֶם עֲשִׂיתֶם: תִּקַּנְתֶּם גְּשָׁרִים – לִטֹּל מֵהֶם מֶכֶס, כְּרַכִּים – לַעֲשׂוֹת בָּהֶם אַנְגַּרְיָא; מִלְחָמוֹת – אֲנִי עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' אִישׁ מִלְחָמָה” (שמות טו, ג); כְּלוּם יֵשׁ בָּכֶם מַגִּיד “זֹאת”? מִיָּד יוֹצְאִין מִלְּפָנָיו בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. וְכֵן כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה.

סוֹפְרֶיהָ – חכמיה.

בִּשְׁבִיל – למען.

לְעַדֵּן – לפנק.

כְּלוּם יֵשׁ וגו’ – והפסוק נדרש כשאלה: האם יש ביניכם מי שיודע את התורה (המכונה “זאת”)?

פַּחֵי נֶפֶשׁ – אכזבה.

כְּרַכִּים – ערים גדולות.

אַנְגַּרְיָא – גיוס כפוי של אנשים לעבודת המלכות.

אוֹמְרִין הָאֻמּוֹת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם כָּפִיתָ עָלֵינוּ הַר כְּגִגִּית, כְּדֶרֶךְ שֶׁכָּפִיתָ עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא קִבַּלְנוּהָ? מִיָּד אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ” (ישעיה מג, ט) – שֶׁבַע מִצְווֹת שֶקִּבַּלְתֶּם הֵיכָן קִיַּמְתֶּם? אוֹמְרִין הָאֻמּוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּהָ הֵיכָן קִיְּמוּהָ? אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מֵעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ אָב שֶׁמֵּעִיד עַל בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד, כב)? אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׁמַיִם וָאָרֶץ יָעִידוּ בָּהֶם, שֶקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף שָׁמַיִם וָאָרֶץ נוֹגְעִים בְּעֵדוּתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי” (ירמיה לג, כה). אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכֶּם יָבוֹאוּ וְיָעִידוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. יָבוֹא נִמְרוֹד וְיָעִיד בְּאַבְרָהָם, שֶׁלֹּא עָבַד עֲבוֹדָה זָרָה; יָבוֹא לָבָן וְיָעִיד בְּיַעֲקֹב, שֶׁלֹּא נֶחֱשַׁד עַל הַגֵּזֶל; תָּבוֹא אֵשֶׁת פּוֹטִיפֶרַע וְתָעִיד בְּיוֹסֵף, שֶׁלֹּא נֶחֱשַׁד עַל הָעֲבֵרָה; יָבוֹא נְבוּכַדְנֶצַּר וְיָעִיד בַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם; יָבוֹא דַּרְיָוֶשׁ וְיָעִיד בְּדָנִיֵּאל, שֶׁלֹּא בִּטֵּל אֶת הַתְּפִלָה; יָבוֹא בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וֶאֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וֶאֱלִיהוּא בֶּן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וְיָעִידוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ” (ישעיה מג, ט).

אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תְּנֶהָ לָנוּ מֵרֹאשׁ וְנַעֲשֶׂנָּה. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם, מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹכֵל בְּשַׁבָּת, מִי שֶׁלֹא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת? אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי, וְסֻכָּה שְׁמָהּ, לְכוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָהּ. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְדִּיר עֲלֵיהֶם חַמָּה כְּבִתְקוּפַת תַּמּוּז, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מְבַעֵט בְּסֻכָּתוֹ וְיוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: “נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ” (תהלים ב, ג).

מִיָּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ” (שם שם, ד) (עבודה זרה ב ע“א–ג ע”ב; ילק"ש לישעיה, מג).

כָּפִיתָ עָלֵינוּ וגו’ – על יסוד המסורת (שבת פח ע"א), שהקב"ה תלה מעל עם ישראל את הר סיני, כגיגית הפוכה, ואילץ אותם באיום השמדה לקבל את התורה.

“וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ” – נלמד מן המצוות הראשונות (שהוטלו על בני האדם כולם).

שֶׁבַע מִצְווֹת – הן “שבע מצוות בני נח”, שכל בני האדם חייבים בהן (כגון איסור על שפיכות דמים).

אָב שֶׁמֵעִיד עַל בְּנוֹ – אך קרוב משפחה פסול לעדות.

נוֹגְעִים בְּעֵדוּתָם – יש להם עניין אישי בעדות, כיוון שקיומם תלוי בקיום התורה (כדרשת הפסוק מספר ירמיה).

נִמְרוֹד – שהשליך את אברהם, לפי האגדה, אל כבשן האש משום שסירב לעבוד אלוהים אחרים.

לָבָן – ראו בראשית לא, לו–לט.

הָעֲבֵרָה – גילוי עריות.

דָּנִיֵּאל – ראו דניאל ו, יא.

בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וגו’ – רעיו של איוב, שיעידו על צדקתו (והתלמוד מניח שאיוב מבני ישראל היה).

“יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדְקוּ” – והפסוק נדרש כאומר כי אומות העולם הן שיעידו על צדקת עם ישראל.

תְּנֶּהָ לָנוּ מֵרֹאשׁ – תן לנו כעת את התורה ונתחיל מחדש, מבראשית.

מִצְוָה קַלָּה – שאינה דורשת הוצאות רבות ולא קשה לבצעה.

נוֹטֵל – לוקח.

מַקְדִּיר עֲלֵיהֶם חַמָּה – מזריח עליהם שמש חמה במיוחד, כבתקופת שיא הקיץ.

“מוֹסְרוֹתֵימוֹ”, “עֲבֹתֵימוֹ” – הן המצוות המגבילות את האדם כחבלים.

מְשַׂחֵק – לועג, צוחק.

v טִיבָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל

לה אֻמָּה זוֹ מְשׁוּלָה לֶעָפָר וּמְשׁוּלָה לַכּוֹכָבִים; כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים – יוֹרְדִים עַד עָפָר, וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים – עוֹלִים עַד לַכּוֹכָבִים. (מגילה טז ע"א).

אֻמָּה זוֹ – עם ישראל.

מְשׁוּלָה לֶעָפָר – כגון האמור בבראשית כח, יד.

לַכּוֹכָבִים – כגון האמור שם כב, יז.

יוֹרְדִים – מבחינה חברתית או מדינית.

לו כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בִּירִידָה הַתַחְתּוֹנָה – הֵם עוֹלִים. רְאֵה מָה כָּתוּב: “וְעָלָה מִן הָאָרֶץ” (שמות א, י) (שמו"ר א, ט).

כָּל זְמַן וגו’ – כשהם מצויים במדרגה הנמוכה ביותר.

“וְעָלָה מִן הָאָרֶץ” – והפסוק נדרש כאומר כי רק כשהם בתחתיות הארץ הם מתחילים בעלייתם.

לז נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כַּחוֹל: מָה הַחוֹל הַזֶּה אַתָּה חוֹפֵר בּוֹ גֻּמָּה מִבָּעֶרֶב, בְּשַׁחֲרִית אַתָּה מוֹצֵא אוֹתָהּ שֶׁנִּתְמַלְאָה מֵאֵלֶיהָ, כָּךְ כָּל אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין שֶׁחָסְרוּ בִּימֵי דָּוִד נִתְמַלְאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב” (מלכים א ד, כ).

דָּבָר אַחֵר: נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹל וְהָאֻמּוֹת בְּסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד” (ישעיה לג, יב) – אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן חוֹל בְּסִיד אֵין לוֹ עֲמִידָה, כָּךְ אִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין הָאֻמּוֹת יְכוֹלִים לַעֲמֹד. כָּךְ אַתָּה מוֹצֵא: אִלּוּלֵי יוֹסֵף הָיוּ מִצְרִיִּים אֲבוּדִים בְּרָעָב, וְכֵן אִלּוּלֵי דָנִיִּאֵל הָיוּ חַכִּימֵי בָּבֶל אֲבוּדִים (פס“ר יא, ד; במ”ר ב, יז).

כַּחוֹל – ראו קטע לה.

גֻּמָּה – בור קטן.

אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין – שהוכו במגפה בימי דויד (שמואל ב כד, טו).

אִם אֵין וגו’ – יש לערבב חול בסיד כדי שיהיה מוצק.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

דָּנִיֵּאל – ראו דניאל פרק ג.

לח מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָה הַסְּנֶה הַזֶּה עוֹשִׂין אוֹתוֹ גָּדֵר לְגִנָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גָּדֵר לָעוֹלָם.

דָּבָר אַחֵר: מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָּדֵל בְּגִנָּה וּבְנָהָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר: מָה הַסְּנֶה עוֹשֶׂה קוֹצִים וְעוֹשֶׂה וְרָדִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים.

אָמַר רַ' פִּינְחָס הַכּוֹהֵן בְּרַ' חַמָּא: מָה הַסְּנֶה הַזֶּה כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּכְשֶׁהוּא מוֹצִיאָהּ – מִסְתָּרֶטֶת, כָּך כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּירָה בָּהֶם בְּרִיָּה, כְּשְׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה (שמו"ר ב, ה).

מָה רָאָה – מדוע בחר.

גָּדֵר – של צמח קוצני.

כָּךְ יִשְׂרָאֵל וגו’ – שהתורה והמצוות מגִנים על העולם.

אֵינוֹ מַרְגִישׁ – בקוצים.

מִסְתָּרֶטֶת – נשרטת.

לט “צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה” (תהלים צב, יג) – מָה תְּמָרָה זוֹ אֵין בָּהּ פְּסֹלֶת, אֶלָּא תְּמָרִים לַאֲכִילָה, לוּלָבִים לְהַלֵּל, חָרִיּוֹת לְסִכּוּךְ, סִיבִים לַחֲבָלִים, סַנְסִנִּים לְכִבּוּד, שִׁפְעַת קוֹרוֹת לְקָרוֹת בָּהֶן בָּתִּים – כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אֵין בָּהֶם פְּסֹלֶת, אֶלָּא מֵהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, מֵהֶם בַּעֲלֵי אַגָּדָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִצְווֹת, מֵהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת. מָה תְּמָרָה וְאֶרֶז, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹלֶה לְרֹאשָׁם וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת עַצְמוֹ נוֹפֵל וּמֵת, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, סוֹף שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם (בר“ר מא, א; במ”ר ג, א).

תְּמָרָה – עץ התמר.

הַלֵּל – ההלל נאמר בסוכות כשארבעת המינים (ובהם הלולב) ביד המתפלל.

חָרִיּוֹת לְסִכּוּךְ – ענפים לבניית סכך.

סִיבִים – הגדלים סביב הגזע.

סַנְסִנִּים לְכִבּוּד – ענפים דקים לשם טאטוא (הבית).

לְקָרוֹת – לבנות תקרה.

לְהִזְדַּוֵּג – להילחם.

נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ – נענש כראוי לו.

מ “כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר” (שיר השירים ב, ג) – לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ? לוֹמַר לְךָ, מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמַע” (שבת פח ע"א).

פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו – ניצני הפרי מופיעים לפני העלים.

“נַעֲשֶׂה” וגו’ – בשעת מתן תורה (שמות כד, ז).

מא “אֶל גִּנַּת אֱגוֹז” (שיר השירים ו, יא) – מָה אֱגוֹז זֶה אִם נוֹפֵל לְתוֹךְ הַטִּנֹפֶת, אַתָּה נוֹטְלוֹ וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ וּמְדִיחוֹ וְהוּא חוֹזֵר כִּתְחִלָּתוֹ וְהוּא יָפֶה לַאֲכִילָה, כָּךְ כָּל מָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְלַכְלְכִים בַּעֲווֹנוֹת כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם.

דָּבָר אַחֵר: מָה הָאֱגוֹז הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ, אֱגוֹזִים בֵּינוֹנִים וֶאֱגוֹזִים קִטְרוֹנִים: שֶׁל פֶּרֶךְ – שֶׁנִּפְרָךְ מֵעַצְמוֹ, בֵּינוֹנִים – אַתָּה מַקִּישׁ עָלָיו וְהוּא נִשְׁבָּר, קִטְרוֹנִים – מִתְקַשֶּׁה לִשָּׁבֵר וְאַתָּה מַקִּישׁ עָלָיו בְּאֶבֶן וְשׁוֹבְרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין בּוֹ תּוֹחֶלֶת; כָּךְ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ מֵהֶם עוֹשִׂים צְדָקָה מֵאֲלֵיהֶם, וְיֵשׁ שֶׁאִם אַתָּה תוֹבְעָם הֵם נוֹתְנִים, וְיֵשׁ שֶׁאַתָּה תוֹבְעָם וְאֵין עוֹשִׂים.

דָּבָר אַחֵר: מָה הָאֱגוֹז הַזֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לִגְנֹב הַמֶּכֶס שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא נִשְׁמָע וְנִכָּר, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל – כָּל מָקוֹם שֶׁאֶחָד מֵהֶם הוֹלֵךְ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי, לָמָּה? שֶׁהוּא נִכָּר, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'” (ישעיה סא, ט).

דָּבָר אַחֵר: מָה אֱגוֹז זֶה אַתָּה נוֹטֵל אֶחָד מֵהַכְּרִי וְכֻלָּם מִדַּרְדְּרִים וּמִתְגַּלְגְּלִים זֶה אַחַר זֶה, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל – לָקָה אֶחָד מֵהֶם כֻּלָּם מַרְגִּישִׁים.

דָּבָר אַחֵר: כָּל הַפֵּרוֹת, בֵּין תְּמָרִים בֵּין תּוּתִים בֵּין תְּאֵנִים, יָכֹל אָדָם לִטּוֹל מִתּוֹךְ הַשַּׂק וְאֵין חַבְרֵיהֶם מַרְגִּישִׁים, אֲבָל הָאֱגוֹז כֵּיוָן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן יָדֶיךָ וְנוֹטֵל מֵהֶם מְעַט, כֻּלָּם מִתְרַעֲמִים וּמַרְגִּישִׁים; כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד חוֹטֵא וְכֻלָּם מַרְגִּישִׁים – “הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?” (במדבר טז, כב) (שהש“ר לפסוק; פס”ר יא, ב).

מוֹרְקוֹ – מנגב אותו.

מְדִיחוֹ – שוטף אותו היטב.

כִּתְחִלָּתוֹ – למצבו הראשון.

פֶּרֶךְ – שקליפתם רכה.

קִטְרוֹנִים – שקליפתם קשה מאוד.

תּוֹחֶלֶת – תועלת או טעם (בשל טיבו הרע).

תּוֹבְעָם – מבקש, דורש מהם.

לִגְנֹב הַמֶּכֶס – לעבור במכס מבלי להיתפס.

נוֹטֵל – לוקח.

כְּרִי – ערימה.

מִתְרַעֲמִים וּמַרְגִישִׁים – משמיעים קול ומזדעזעים.

מב “אֶל גִּנַּת אֱגוֹז” (שיר השירים ו, יא) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִמְשְׁלוּ יִשְרָאֵל כְּאֱגוֹזָה. מָה אֱגוֹזָה נִגְזֶזֶת וּמַחֲלֶפֶת, לְטוֹבָתָהּ הִיא נִגְזֶזֶת, לָמָּה? שֶׁהִיא מַחֲלֶפֶת, כַּשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁנִּגְזָז וּמַחֲלִיף וְכַצִּפָּרְנַיִם הַלָּלוּ שֶׁנִּגְזָזוֹת וּמַחֲלִיפוֹת, כָּךְ כָּל מָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִגְזָזִים מֵעֲמָלָם וְנוֹתְנִים לְעֲמֵלֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְטוֹבָתָם הֵם נִגְזָזִים.

רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: מָה הַנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ, אִם אַתָּה מְכַסֶּה שָׁרְשֵׁיהֶן בִּשְׁעַת נְטִיעָתָן הֵן מַצְלִיחוֹת, וְאִם לָאו אֵין מַצְלִיחוֹת, אֲבָל הָאֱגוֹז הַזֶּה, אִם אַתָּה מְכַסֶּה שָׁרָשָׁיו בִּשְׁעַת נְטִיעָתוֹ אֵינוֹ מַצְלִיחַ – כָּךְ יִשְׂרָאֵל “מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ” (משלי כח, יג) (שהש"ר לפסוק).

אֱגוֹזָה – עץ האגוז.

נִגְזֶזֶת וּמַחֲלֶפֶת – ענפים חדשים צומחים במקום אלו שנכרתים ממנה.

נִגְזָזִים מַעֲמָלָם – מה שנלקח מהם משכר עבודתם (למען תלמידי החכמים).

מג “שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ” (שיר השירים א, ג) – מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה מַר מִתְּחִלָתוֹ וְסוֹפוֹ מָתוֹק, כָּךְ “וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד” (איוב ח, ז); מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּחַ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִישָׁה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִים; מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ מִתְעָרֵב בִּשְׁאָר מַשְקִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין מִתְעָרְבִים בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם; מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה מֵבִיא אוֹרָה לָעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ” (ישעיה ס, ג); מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה עֶלְיוֹן עַל כָּל הַמַּשְׁקִים, כָּך הֵם יִשְׂרָאֵל עֶלְיוֹנִים עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ” (דברים כח, א); מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵין לוֹ בַּת קוֹל, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בַּת קוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה (שהש"ר לפסוק).

מַר מִתְּחִלָּתוֹ – פרי הזית.

“וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ” וגו’ – והפסוק נדרש בלומדי תורה כאומר כי גם אם ההתחלה מלאה צער (“מצער”), הסוף הוא רב הישגים.

עַל יְדֵי כְּתִישָׁה – שכותשים את הזית עוד ועוד.

עֶלְיוֹן – צף.

אֵין לוֹ בַּת קוֹל – אינו משמיע קול (כשמוזגים אותו).

כָּךְ יִשְׂרָאֵל וגו’ – אך בעולם הבא יאזינו כולם לקולם.

מד “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' אָבוֹן: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ שָׁרָב יוֹצֵא עָלֶיהָ וְהִיא כְּמוּשָׁה, יָצָא טַל הֲרֵי הִיא מַפְרַחַת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו קַיָּם, כִּבְיָכוֹל יִשְׂרָאֵל נִרְאִים כְּמוּשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא עָבַר צִלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו וְיִשְׂרָאֵל מַרְטִיבִים וְהוֹלְכִים; מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ אֵינָה בְּטֵלָה לְעוֹלָם אֶלָּא עַל גַּב רֵיחָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם בְּטֵלִים אֶלָּא עַל גַּב מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ נִכֶּרֶת בֵּין הָעֲשָׂבִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִכָּרִים בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶנֶּאֱמַר: “כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'” (ישעיה סא, ט).

רַ' חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' אַבָּא פֵּרֵשׁ הַמִּקְרָא בְּמַלְכֻיּוֹת: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים, רוּחַ צְפוֹנִית יוֹצְאָה וּמַטָּה אוֹתָהּ כְּלַפֵּי דָרוֹם וְהַחוֹחַ עוֹקְצָהּ, רוּחַ דְּרוֹמִית יוֹצְאָה וּמַטָּה אוֹתָהּ כְּלַפֵּי צָפוֹן וְהַחוֹחַ עוֹקְצָהּ, וְאַף עַל פִּי כֵן לִבָּהּ מְכֻוָּן כְּלַפֵּי מַעְלָה; כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל – אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִגְבִּים אַרְנוֹנִיּוֹת וְאַנְגַּרְיוֹת, לִבָּם מְכֻוָּן כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

רַ' אַיְבוּ פֵּרֵשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מָחָר: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים, הִיא קָשָׁה עַל בְּעָלֶיהָ לְלָקְטָהּ, וּמָה הֵם עוֹשִׂים? מְבִיאִים אֶת הָאוּר וְהֵם שׂוֹרְפִים חוּץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ לוֹקְטִים אוֹתָהּ, כָּךְ “צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו” (איכה א, יז) – לְמָחָר כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַקֵּץ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא אֶת הָאוּר וְשׂוֹרֵף חוּץ לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד, קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ” (ישעיה לג, יב). וּמָה נֶאֱמַר בָּהֶם? “ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ” (דברים לב, יב).

מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ מְתֻקֶּנֶת לְשַׁבָּתוֹת וּלְיָמִים טוֹבִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְתֻקָּנִים לִגְאֻלַּת מָחָר (שהש“ר לפסוק; ויק”ר כג, ו).

כְּמוּשָׁה – נובלת.

מַפְרַחַת – מלבלבת.

עֵשָׂו – סמל למלכות רומי או לנצרות.

מַרְטִיבִים וְהוֹלְכִים – מתרעננים עוד ועוד.

אֵינָהּ בְּטֵלָה וגו’ – כל עוד יש לה ריח אין היא אובדת.

פַּרֵשׁ הַמִּקְרָא – דרש את הפסוק (משיר השירים).

מַלְכֻיּוֹת – המשעבדות את ישראל.

הַחוֹחַ – הקוצים (הם אומות העולם).

לִבָּהּ – הפרח שבקצה הענף.

נִגְבִּים אַרְנוֹנִיּוֹת וְאַנְגַּרְיוֹת – נדרשים לשלם מסים ולהשתתף בעבודות כפייה שונות.

מָחָר – העתיד.

אוּר – אש.

שׂוֹרְפִים חוּץ לָהּ – שורפים את הקוצים שסביב לה.

בָּהֶם – בעם ישראל.

מְתֻקֶּנֶת – מיועדת, שמורה.

מה “גֶפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ” (תהלים פ, ט) – מָה גֶּפֶן זוֹ אֵין נוֹטְעִין אוֹתָהּ בִּמְקוֹם טְרָשִׁים, אֶלָּא בּוֹלְשִׁים אוֹתָהּ מִתַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נוֹטְעִים אוֹתָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל “תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ” (שם); מָה גֶּפֶן זוֹ כָּל מָה שֶׁאַתָּה מְפַנֶּה תַּחְתֶּיהָ הֲרֵי הִיא מַשְׁבַּחַת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל: “פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ” (תהלים פ, י) ל"א מְלָכִים, וְאַחַר כָּךְ “וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ” (שם); מָה גֶּפֶן זוֹ אֵין נוֹטְעִין אוֹתָהּ עִרְבּוּבְיָא אֶלָּא שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם דְּגָלִים דְּגָלִים – “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם” (במדבר ב, ב); מָה גֶּפֶן זוֹ נְמוֹכָה מִכָּל הָאִילָנוֹת וְשׁוֹלֶטֶת בְּכָל הָאִילָנוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם שְׁפָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא הֵם עֲתִידִים לִירַשׁ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ; מָה גֶּפֶן זוֹ שַׁרְבִיט אֶחָד יוֹצֵא מִמֶּנָּה וּמְכַבֵּשׁ כַּמָּה אִילָנוֹת, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אֶחָד יוֹצֵא מֵהֶם וְשׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ; מָה גֶּפֶן זוֹ הֶעָלִים שֶׁלָּהּ חוֹפִים עַל הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶם חוֹפִים עַל בְּנֵי תּוֹרָה; מָה גֶּפֶן זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֶשְכּוֹלוֹת גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְכָל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ נִרְאֶה כְּאִלּוּ נָמוֹךְ מִמֶּנּוּ, כְּך יִשְׁרָאֵל, כָּל שֶׁהוּא גָדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בַּתּוֹרָה נִרְאֶה נָמוֹךְ מִמֶּנּוּ; מָה גֶּפֶן זוֹ יֵשׁ בָּהּ עֲנָבִים וְיֵשׁ בָּהּ צִמּוּקִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי אַגָּדָה; מָה גֶּפֶן זוֹ יֵשׁ בָּהּ יַיִן וְיֵשׁ בָּהּ חֹמֶץ, זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה טָעוּן בְּרָכָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה; מָה גֶּפֶן זוֹ בִּתְחִלָּה הִיא נִרְפֶּסֶת בְּרֶגֶל וְאַחַר כָּךְ עוֹלָה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִרְאִים כְּאִלּוּ מְאוּסִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיִיתִי שְׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם” (איכה ג, יד), אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא – “וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ” (דברים כח, א), “וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ” (ישעיה מט כג); מָה גֶּפֶן זוֹ כָּל מִי שֶׁשּׁוֹתֶה מִיֵּינָהּ פָּנָיו מַצְהִילוֹת וְכָל מִי שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנֶּה בֹּסֶר שִׁנָּיו קֵהוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁבָּא וּמִזְדַּוֵּג לָהֶם סוֹף שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם; מָה גֶּפֶן זוֹ נִשְעֶנֶת עַל גַּבֵּי עֵצִים יְבֵשִׁים וְהִיא לַחָה וְחַיָּה, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אֵינָם חַיִּים אֶלָּא בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם; מָה גֶּפֶן זוֹ שׁוֹמְרָהּ עוֹמֵד לְמַעְלָה מִמֶּנָּה וּמְשַׁמְּרָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמְרָם לְמַעְלָה מֵהֶם וּמְשַׁמְּרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל” (תהלים קכא, ד) (ויק“ר לו, ב; שמו”ר מד, א; ילק“ש לתהלים, תתכט; מד”ש טז, א).

בּוֹלְשִׁים אוֹתָהּ מִתַּחְתֶּיהָ – מחפשים באדמה (כדי לסלק את כל האבנים).

מְפַנֶּה – מסלק (את האבנים).

ל"א מְלָכִים – מלכי כנען המנויים בספר יהושע (יב, כד).

שׁוֹלֶטֶת – מטפסת (ונראית כמכניעה תחתיה את האילן שעליו טיפסה).

לִירַשׁ – לרשת.

שַׁרְבִיט אֶחָד וגו’ – ענף אחד מתפשט ומטפס על כמה עצים.

חוֹפִים – מכסים.

עַמֵּי הָאָרֶץ וגו’ – התורמים מכספם לתלמידי החכמים.

טָעוּן בְּרָכָה – יש לברך על שתייתו.

חַיָּבִים לְבָרֵךְ – על בשורה טובה (“ברוך… הטוב והמיטיב”) או רעה (“ברוך… דיין האמת”).

נִרְפֶּסֶת – נדרכת (בגת).

“וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ” – מלכי העולם יטפלו בך כטפל אומנת בילד.

מַצְהִילוֹת – מאירות משמחה.

מִזְדַּוֵּג – נלחם.

נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ – נענש כראוי לו.

שׁוֹמְרָהּ – היושב בסוכה גבוהה בכרם.

מו אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֻמָּה זוֹ כַּגֶּפֶן נִמְשָׁלָה: זְמוֹרוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים, אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עָלִים שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, קְנוֹקָנוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ רֵיקָנִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ שֶׁשָּׁלְחוּ מִשָּׁם: יְבַקְשׁוּ רַחֲמִים הָאֶשְׁכּוֹלוֹת עַל הֶעָלִים, שֶׁאִלְמָלֵא הֶעָלִים אֵין הָאֶשְכּוֹלוֹת מִתְקַיְּמִים (חולין צב ע"א).

אֻמָּה זוֹ – עם ישראל.

כַּגֶּפֶן – ראו עוד בקטע הקודם.

זְמוֹרוֹת – ענפים.

קְנוֹקָנוֹת – זלזלים.

רֵיקָנִים – שאינם מקיימים מצוות או לומדים תורה.

מִשָּׁם – מארץ ישראל (לבבל).

יְבַקְשׁוּ רַחֲמִים – יתפללו.

שֶׁאִלְמָלֵא וגו’ – בלא תמיכתם הכלכלית של עמי הארץ לא יוכלו תלמידי החכמים לעסוק בתורה.

מז רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית יִשְׂרָאֵל – אַל תָּצִיץ בּוֹ, וְאִם הֵצַצְתָּ בּוֹ – אַל תֵּרֵד לְתוֹכוֹ, וְאִם יָרַדְתָּ לְתוֹכוֹ – אַל תֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְאִם נֶהֱנֵיתָ מִמֶּנּוּ – אַל תֹּאכַל מִפֵּרוֹתָיו, וְאִם הֵצַצְתָּ וְיָרַדְתָּ וְנֶהֱנֵיתָ מִפֵּרוֹתָיו – סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִישׁ לִכָּרֵת מִן הָעוֹלָם (סא"ר ח).

כַּרְמוֹ – ראו קטעים מה–מו.

אַל תָּצִיץ – והדברים מכוונים אל כל אחד מאויבי העם.

תֵּהָנֶה – מצלו.

סוֹפוֹ וגו’ – סופו להישמד.

מח “עֵינַיִךְ יוֹנִים” (שיר השירים א, טו) – מָה יוֹנָה זוֹ תַּמָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל תְּמִימִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי, שֶׁלֹּא אָמְרוּ: דַּיֵּנוּ עֶשֶׂר מִצְווֹת, אוֹ עֶשְׂרִים, אוֹ שְׁלוֹשִׁים, אֶלָּא “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז); מָה יוֹנָה זוֹ מְצֻיֶּנֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים בְּמַעֲשִׂים; מָה יוֹנָה זוֹ צְנוּעָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל צְנוּעִים; מָה יוֹנָה זוֹ נָאָה בְּהִלּוּכָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נָאִים בְּהִלּוּכָם, כְּשֶׁהֵם עוֹלִים לְפַעֲמֵי רְגָלִים; מָה יוֹנָה זוֹ אֲפִלּוּ אָדָם נוֹטֵל אֶת גּוֹזָלֶיהָ מִתַּחְתֶּיהָ אֵינָהּ מַנַּחַת אֶת שׁוֹבָכָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹלִים לְשָׁם; מָה יוֹנָה זוֹ הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל “יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר” (הושע יא, יא); מָה יוֹנָה זוֹ גּוֹרֶרֶת אֲחֵרִים עִמָּהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִגְרָרִים אַחֲרֵיהֶם הַגֵּרִים; מָה יוֹנָה זוֹ פּוֹשֶׁטֶת צַוָּארָהּ לִשְׁחִיטָה וְאֵינָהּ מְפַרְכֶּסֶת כִּשְׁאָר עוֹפוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים נַפְשָׁם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; מָה יוֹנָה זוֹ אֵינָהּ מַנַּחַת בֶּן זוּגָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם מַנִּיחִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; מָה יוֹנָה זוֹ מְכַפֶּרֶת עַל הָעֲווֹנוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְכַפְּרִים עַל הָאֻמּוֹת (שהש“ר לפסוק; ילק”ש לשיר השירים, תתקפה).

תַּמָּה – תמימה.

מְצֻיֶּנֶת – ניכרת ומובדלת (בקולה ובמראה) משאר העופות.

פַּעֲמֵי רְגָלִים – העלייה לרגל למקדש בחגים.

נוֹטֵל – לוקח.

מַנַּחַת – עוזבת.

חוֹזֶרֶת – לשובך.

“יֶחֶרְדוּ” וגו’ – ישובו ארצה (מן הגלות).

גּוֹרֶרֶת וגו’ – מצרפת אל השובך יונים נוספות.

מְפַרְכֶּסֶת – מפרפרת ומזדעזעת.

נוֹתְנִים נַפְשָׁם – על קידוש השם (בלב שלם).

מְכַפֶרֶת עַל הָעֲווֹנוֹת – כקורבן.

מט “יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע” (שיר השירים ב, יד) – לֹא נֶאֱמַר “יוֹנָה”, אֶלָּא “יוֹנָתִי”, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶצְלִי הֵם תַּמִּים כַּיּוֹנָה, אֲבָל אֵצֶל אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֵם עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים (מד"ת קיט, א).

אֶצְלִי – לגבי.

תַּמִּים – ראו בקטע הקודם.

נ “הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ” (דברים לב, ו) – הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: פְּקַעַת חוּטִים שֶׁהַכֹּל בָּהּ: כּוֹהֲנָיו מִתּוֹכוֹ, נְבִיאָיו מִתּוֹכוֹ, סוֹפְרָיו מִתּוֹכוֹ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “מִמֶּנּוּ פִנָּה, מִמֶּנּוּ יָתֵד” (זכריה י, ד) (ספרי דברים, שט).

פְּקַעַת וגו’ – השורש כו"ן שבפסוק נדרש במשמעות של כריכת חוטים לפקעת (פרה ז, ז).

מִתּוֹכוֹ – כחלק מעם ישראל.

נא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵינָם נְבִיאִים, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. (פסחים סו ע"ב).

הַנַּח לָהֶם – תן להם להחליט בעצמם כיצד לנהוג (במקרה של הלכה מסופקת).

בְּנֵי נְבִיאִים – תלמידי נביאים.

v יִשְׂרָאֵל וְיִסּוּרִים

נב “הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים” (שיר השירים א, טז) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף שֶׁאַתָּה מֵבִיא עָלַי נָעִים הוּא. לָמָּה? שֶׁאַתָּה מַחֲזִירֵנִי וּמְבִיאֵנִי לִידֵי מוּטָב (שהש"ר לפסוק).

אַף שֶׁאַתָּה מֵבִיא – הכעס שאתה כועס (ודורש “אף” במשמעות של זעם, חרון).

נג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לָמָּה נִמְשְלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת? לוֹמַר לְךָ: מָה זַיִת אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁמְנוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִישָׁה, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹזְרִים לְמוּטָב אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִים (מנחות נג ע"ב).

כְּתִישָׁה – ראו קטע מג.

נד “זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר” (ירמיה יא, טז) – מָה הַזַּיִת הַזֶּה עַד שֶׁהוּא בְּאִילָנוֹ מְגַרְגְּרִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִן הַזַּיִת וְנֶחְבָּט, וּמִשֶּׁחוֹבְטִין אוֹתוֹ מַעֲלִין אוֹתוֹ לְגַת וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּמַטְחֵן, וְאַחַר כָּךְ טוֹחֲנִין, וְאַחַר כָּךְ מַקִּיפִין אוֹתָם בַּחֲבָלִים וּמְבִיאִין אֲבָנִים, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין אֶת שַׁמְנָם; כָּךְ יִשְרָאֵל, בָּאִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְחוֹבְטִין אוֹתָם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְחוֹבְשִׁין אוֹתָם וְכוֹפְתִין אוֹתָם בְּקוֹלָרִין, וּמַקִּיפִים אוֹתָם אַסְטְרַטְיוּטִין, וְאַחַר כָּךְ עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה לָהֶם (שמו"ר לו, א).

עַד שֶׁהוּא בְּאִילָנוֹ וגו’ – כשהוא עדיין על העץ מניחים לו להתבשל כראוי.

לְגַת – המקום שבו טוחנים את הזיתים.

מַקִיפִין וגו’ – בבית הבד (במכבש אבנים לצורך הפקת השמן).

חוֹבְשִׁין – אוסרים.

כּוֹפְתִין אוֹתָם בְּקוֹלָרִין – קושרים אותם בשרשראות.

אַסְטְרַטְיוּטִין – אנשי צבא.

לָהֶם – לתפילתם, ותשובתם מתקבלת.

נה אָמַר רַב אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: גְּדוֹלָה הֲסָרַת טַבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּם לֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִלּוּ הֲסָרַת טַבַּעת הֶחֱזִירָתַם לְמוּטָב. (מגילה יד ע"א).

גְדוֹלָה – משמעותית ומשפיעה.

הֲסָרַת טַבַּעַת – שהסיר אחשוורוש מאצבעו ונתנה להמן כאישור להשמיד את עם ישראל (אסתר ג, י).

נְבִיאִים, נְבִיאוֹת – והם מנויים בתלמוד (שם).

כֻּלָּם – הנביאים והנביאות.

הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב – והעם חזר בתשובה, צם והתפלל.

נו אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לְעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִכְרַתִּי גוֹיִם… אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתיִ תִּקְחִי מוּסָר” (צפניה ג, ו–ז) (יבמות סג ע"א).

בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל – כדי שעם ישראל ילמד לקח גם מעונשם של הגויים.

“הִכְרַתִּי גוֹיִם” וגו’ – הפסוק נדרש כאומר כי הרס הגויים בא כדי שעם ישראל יראה וילמד מכך מוסר.

נז אָמַר אֵלִיָּהוּ לְבֶן הֵי הֵי (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְרַ' אֶלְעָזָר): “הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף, בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי” (ישעיה מח, י) – מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת לִתֵּן לְיִשְרָאֵל, וְלֹא מָצָא אֶלָּא עֲנִיּוּת (חגיגה ט ע"ב).

בֶּן הֵי הֵי – כך שמו של חכם זה.

חָזַר וגו’ – בחן את כל התכונות הטובות כדי להחליט איזו מהן ייתן לעם ישראל (וראו בקטע הבא).

נח אָמַר רַ' עֲקִיבָא: יָאָה עֲנִיּוּת לְבַת יַעֲקֹב כִּרְצוּעָה אֲדֻמָּה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל סוּס לָבָן (ויק"ר לה, ו).

יָאָה – מתאימה, הולמת.

נט אָמַר רַ' אַחָא: צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְחָרוּב – עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה (ויק"ר לה, ו).

חָרוּב – שהוא מאכל עניים וסמל לעוני מופלג.

ס “וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה” (שיר השירים ד, ג) – אָמַר רַ' לֵוִי: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְחֻרְבָּנָהּ הֶעֱמִידָה לִי צַדִּיקִים, וּבְבִנְיָנָהּ הֶעֱמִידָה לִי רְשָׁעִים. בְּחֻרְבָּנָהּ הֶעֱמִידָה לִי צַדִּיקִים – דָּנִיֵּאל וַחֲבוּרָתוֹ, מָרְדְּכַי וַחֲבוּרָתוֹ, עֶזְרָא וַחֲבוּרָתוֹ; בְּבִנְיָנָהּ הֶעֱמִידָה לִי רְשָׁעִים, כְּגוֹןֹ אָחָז וַחֲבוּרָתוֹ, מְנַשֶּׁה וַחֲבוּרָתוֹ, אָמוֹן וְסִיעָתוֹ. רַ' אָבִין בַּר כָּהֲנָא בְשֵׁם רַ' יוֹחָנָן אָמַר עַל זֶה שֶׁל רַ' לֵוִי: “כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה” (ישעיה נד, א) (שהש"ר ד, ד).

“מִדְבָּרֵךְ” – ומילה זו נדרשת מעניין מדבר, מקום שומם וחרב.

בְּחֻרְבָּנָהּ – בשעה שהיתה (ארץ ישראל) חרבה ובניה בגולה.

בְּבִנְיָנָהּ – בשעה שהיתה האומה שלווה ועל אדמתה (ומונה שלושה מלכים רשעים).

אָמַר עַל זֶה – הביא פסוק כראיה לדבריו של ר' לוי.

“שׁוֹמֵמָה”, “בְעוּלָה” – אלמנה לעומת זו היושבת בבית בעלה ברוגע.

סא “הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ” (זכריה ב, יב) – רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין חָבֵיב בְּכָל הַגּוּף כְּעַיִן: בִּזְמַן שֶׁאָדָם לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ, אֵין עוֹמֵץ אֶלָּא עֵינָיו; הָא אֵין לְךָ חָבִיב בְּכָל הַגּוּף כְּעַיִן – וּמָשַׁל בָּהּ אֶת יִשְׂרָאֵל (ספרי במדבר, פד).

“הַנֹּגֵעַ” וגו’ – דברי הקב"ה לעם ישראל.

אֵין עוֹמֵץ אֶלָּא עֵינָיו – עוצם תחילה את עיניו כדי להגן עליהן, אף שהמכה תבוא על הראש כולו.

סב אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה לְעוֹלָם אֵין מַרְגִּישׁ בָּהּ תְּחִלָּה אֶלָּא יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב” (איכה ב, ג); וּכְשֶׁהַטּוֹבָה בָּאָה לְעוֹלָם אֵין מַרְגִּישׁ בָּהּ תְּחִלָּה אֶלָּא יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל” (תהלים יד, ז) (איכ"ר לפסוק).

“אָכְלָה סָבִיב” – אחרי שפגעה בישראל.

סג אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל” (הושע ז, א), וְאַחַר כָּךְ “וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם” (שם); אֲבָל הַגּוֹיִים אֵינָם כֵּן: מַכֶּה אוֹתָם וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגףֹ וְרָפוֹא” (ישעיה יט, כב) (מגילה יג ע"ב).

רְפוּאָה תְּחִלָּה – ומקדים רפואה למכה.

“וְנִגְלָה עֲוֹן” – ובעטיו בא העונש.

“נָגֹף וְרָפוֹא” – בתחילה “נגוף” ורק אחר כך “רפוא”.

v סִמָּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל

סד רַ' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֲנִי כַּפָּרָתָם – הֲרֵי הֵם כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ: לֹא שְׁחֹרִים וְלֹא לְבָנִים, אֶלָּא בֵּינוֹנִים (נגעים ב, א).

אֲנִי כַּפָּרָתָם – מאמר מוסגר, שמשמעותו: אני מוכן להיענש במקומם.

אֶשְׁכְּרוֹעַ – עץ התאשור, שצבעו חום (כצבע עורם של בני ישראל).

סה שְׁלוֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאֻמָּה זוֹ: רַחֲמָנִים וּבַיְשָׁנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלוֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ רָאוּי לְהִדַּבֵּק בְּאֻמָּה זוֹ; אֵין בּוֹ שְׁלוֹשָׁה סִמָּנִים הַלָּלוּ – אֵין רָאוּי לְהִדַּבֵּק בָּהּ (יבמות עט ע"א).

לְהִדַּבֵּק בָּהּ – להצטרף אליה.

סו אָמַר רַ' אַבָּא בַּר אַחָא: אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲמֹד עַל אָפְיָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ: נִתְבָּעִין לְעֵגֶל וְנוֹתְנִין, נִתְבָּעִין לְמִשְׁכָּן וְנוֹתְנִין (שקלים ב ע"ב).

לַעֲמֹד עַל אָפְיָהּ – להבין את טיבה.

נִתְבָּעִין לְעֵגֶל – מתבקשים לתת מרכושם לעגל הזהב (שמות לב, ג).

v פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל

סז שָׁנִינוּ: “בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים יד, א) – בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים אַתֶּם קְרוּיִים בָּנִים; אֵין אַתֶּם נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים – אֵין אַתֶּם קְרוּיִים בָּנִים, דִּבְרֵי רַ' יְהוּדָה. רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתֶּם קְרוּיִים בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה” (ירמיה ד, כב), וְאוֹמֵר: “בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם” (דברים לב, כ), וְאוֹמֵר: “זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים” (ישעיה א, ד) (קידושין לו ע"א).

נוֹהֲגִים מִנְהַג בָּנִים – מתנהגים כראוי לבניו של הקב"ה, בשמירת מצוות וכו'.

בֵּין כָּךְ וגו’ – בכל מקרה, גם אם חטאו, קרויים הם בנים (כבפסוקים שיצוטטו להלן, וראו בקטע הבא).

סח “שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם” (דברים לב, ה) – אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלֵאִים מוּמִים קְרוּיִים בָּנִים, דִּבְרֵי רַ' מֵאִיר. וְכֵן הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: אִם כְּשֶׁהֵם מְלֵאִים מוּמִים קְרוּיִים בָּנִים, כְּשֶׁאֵין בָּהֶם מוּמִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: “זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים” (ישעיה א, ד) – אִם כְּשֶׁמַּשְׁחִיתִים קְרוּיִם בָּנִים, אִלּוּ לֹא הָיוּ מַשְׁחִיתִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (ספרי דברים, שח).

קְרוּיִים בָּנִים – ראו בקטע הקודם.

סט “כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ” (שיר השירים ו, ז) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי “רַקָּתֵךְ”, אֶלָּא “רֵקָתֵךְ”, שֶׁאֲפִלּוּ רֵיקָנִים שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְווֹת כָּרִמּוֹן (עירובין יט ע"א).

אַל תִּקְרֵי – אל תקרא. שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל על ידי שינוי ניקודן.

רֵיקָנִים – אנשים מבני ישראל שהם ריקים מדעת, פוחזים.

כָּרִמּוֹן – שגרגריו רבים.

ע “חָטָא יִשְׂרָאֵל” (יהושע ז, יא) – אָמַר רַ' אַבָּא בַּר זַבְדָּא: אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא – יִשְרָאֵל הוּא. אָמַר רַ' אַבָּא: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: הֲדַס שֶׁעוֹמֵד בֵּין קוֹצִים הֲדַס שְׁמוֹ וַהֲדַס קוֹרְאִים לוֹ (סנהדרין מד ע"א).

יִשְׂרָאֵל הוּא – ולא איבד את שמו או את קשרו לעם ישראל.

אוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת – פתגם עממי.

עא אָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' חֲנִינָא: עַכְשָׁו וַדַּאי טְמֵאִים אַתֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ” (איכה א, ט). אָמַר לוֹ: בּוֹא וּרְאֵה מָה כָּתוּב בָּהֶם: “הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם” (ויקרא טז, טז) – אֲפִלוּ בִּזְמַן שֶׁהֵם טְמֵאִים שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם (יומא נו ע“ב–נז ע”א).

מִין – כופר.

עַכְשָׁו – בזמן הגלות (כאמור במגילת החורבן).

עב “וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ” (תהלים צה, ז) – אֵימָתַי אָנוּ עַמּוֹ? כְּשֶׁאָנוּ צֹאן מַרְעִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי” (יחזקאל לד, לא), אֲבָל כְּשֶׁאָנוּ אֲרָיוֹת הוּא שׂוֹנֵא אוֹתָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר… עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ” (ירמיה יב, ח) (מד"ת צה, ב).

צֹאן – בהמות תמימות.

אֲרָיוֹת – חיות טורפות.

עג יִשְׂרָאֵל כְּשֶבּוֹטְחִין בְּצֵל יוֹצְרָם הֵם בְּרוּכִים וְטוֹבִים וּמְתוּקִים וְיֵשׁ בָּהֶם הֲנָיָה לָעוֹלָם, וּבִזְמַן שֶׁהֵם סָרִים מֵאַחֲרֵי יוֹצְרָם הֵם נֵאָרִים וְרָעִים וּמְרוּרִים וְאֵין בָּהֶם הֲנָיָה לָעוֹלָם (פדר"א ט).

שֶׁבּוֹטְחִין בְּצֵל יוֹצְרָם – חוסים בצלו של הקב"ה ומאמינים בכוחו.

הֲנָיָה – תועלת.

נֵאָרִים – מקוללים.

מְרוּרִים – מלשון מרירות.

עד עֲתִידָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתַּעֲמֹד לְדִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדַעַת מִי קִלְקֵל בְּמִי וּמִי שִׁנָּה בְּמִי, אִם יִשְׂרָאֵל קִלְקְלוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאִם הַמָּקוֹם שִׁנָּה בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: “וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ” (תהלים נ, ו) הֱוֵי אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל קִלְקְלוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְהַמָּקוֹם לֹא שִׁנָּה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי” (מלאכי ג, ו) (ספרי דברים, שו; ילק"ש למלאכי, תקפט).

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

מִי קִלְקַל וגו’ – מי חטא כלפי האחר ומי שינה את יחסו כלפי האחר.

“לֹא שָׁנִיתִי” – והברית שנכרתה עִם עַם ישראל בעינה עומדת.

עה “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי” (דברים לב, א) – משֶׁה הֵעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אָמַר לָהֶם: אֲנִי בָּשָׂר וָדָם, לְמָחָר אֲנִי מֵת, אִם יִרְצוּ לוֹמַר לֹא קִבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה, מִי בָּא וּמַכְחִישָׁם? לְפִיכָךְ הֵעִיד עֲלֵיהֶם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְהַמָּקוֹם הֵעִיד בָּהֶם אֶת הַשִּׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שם לא, יט). אָמַר: שִׁירָה תָעִיד בָּהֶם לְמַטָּן, וַאֲנִי לְמַעְלָן (ילק"ש לדברים, תתקמב).

הֵעִיד בְּיִשְׂרָאֵל – העמיד כעדים כנגד עם ישראל.

שֶׁהֵם קַיָּמִים – העדים.

מַכְחִישָׁם – סותר את טענתם.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

הַשִּׁירָה – שירת האזינו (דברים פרק לב).

לְמַטָּן, לְמַעְלָן – על פני האדמה ובשמים.

עו “עַם נָבָל וְלֹא חָכָם” (דברים לב, ו) – עַם נָבָל לְשֶׁעָבַר, וְלֹא חָכָם לֶעָתִיד לָבוֹא (ספרי דברים, שט).

נָבָל לְשֶׁעָבַר – כפוי טובה על הנִסים שנעשו לו בעבר.

וְלֹא חָכָם לֶעָתִיד לָבוֹא – אינו רואה את הנולד ואינו מתקן את דרכיו.

עז “וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ” (דברים ט, כט) – רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם וּמְסָרוֹ לְאָרִיס. כְּשֶׁהָיָה עוֹשֶׂה יַיִן טוֹב הָיָה אוֹמֵר: כַּמָּה טוֹב הַיַּיִן שֶׁל כַּרְמִי! וּכְשֶׁהָיָה עוֹשֶׂה יַיִן רַע אָמַר: כַּמָּה רַע הַיַּיִן שֶׁל אֲרִיסִי! אָמַר לוֹ הָאָרִיס: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה יַיִן טוֹב הוּא שֶׁלְּךָ וּכְשֶהוּא עוֹשֶה יַיִן רַע הוּא שֶׁלִּי? בֵּין טוֹב וּבֵין רַע שֶׁלְּךָ הוּא. כָּךְ בִּתְחִלָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: “וְעַתָּה לְכָה… וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (שמות ג, י). וְכֵיוָן שֶעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה מָה כָּתוּב שָׁם? “לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ” (שם לב, ז). אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְשֶׁהֵם חוֹטְאִים – שֶׁלִּי, וּכְשֶׁהֵם זַכָּאִים – שֶׁלְּךָ? בֵּין חוֹטְאִים וּבֵין זַכָּאִים שֶׁלְּךָ הֵם – “וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ” (פדר“כ טז, ט; ילק”ש לשמות, שצא).

אָרִיס – מי שמעבד את הכרם תמורת חלק מן הפירות.

אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – חטא העגל.

עח אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: משֶׁה הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ה'” (במדבר יא, ב) – אַל תִּקְרָא “אֶל ה'” אֶלָּא “עַל ה'”.

דְּבֵי רַ' יַנַּאי אָמְרוּ מִכָּאן: “וְדִי זָהָב” (דברים א, א) – מַהוּ “וְדִי זָהָב”? אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי, הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אָמְרוּ דְּבֵי רַ' יַנַּאי: אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹך קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵיבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִים וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ, אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לָךְ שֶׁתִּהְיִי מְבַעֶטֶת בִּי? אֶלָּא כַּרְשִׁינִים שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְקָהוּ וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מָה יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?

אָמַר רַב אַחָא בְּנוֹ שֶׁל רָבִינָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: מְלוֹא הַכָּרֵס מִינֵי רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ, שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם, עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי” (הושע יג, ו). רַב נַחֲמָן אָמַר מִכָּאן: “וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים ח, יד); וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִכָּאן: “וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שם לא, כ); וְאִם רוֹצֶה אַתָּה אֱמֹר מִכָּאן: “וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט” (שם לב, טו).

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל” (הושע ב, י) (ברכות לב ע“א; ילק”ש לדברים, א).

הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה – דיבר בלשון תקיפה, התרעם על הקב"ה (בעקבות החלטתו להשמיד את העם לאחר מעשה העגל).

אַל תִּקְרָא – שיטת מדרש שמציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, לפעמים על ידי שינוי כתיבן.

דְּבֵי רַ' יַנַאי וגו’ – חכמים מבית מדרשו של ר' ינאי למדו את אותו הרעיון מפסוק אחר.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

הִשְׁפַּעְתָּ – נתת בשפע.

אֵין אֲרִי וגו’ – פתגם שפירושו: אין אריה שואג (ומשתולל משמחה) כאשר מונח לפניו מזון דל.

קֻפָּה – סל.

בַּעֲלַת אֵיבָרִים – גדולת ממדים (וזקוקה למזון רב).

כַּרְשִׁינִים – מין משובח של קטניות.

מְבַעֶטֶת – בועטת.

סָכוֹ – סך את גופו בשמן.

ִּיס – ארנק.

עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת – בפתח בית שיש בו זונות.

אוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת וגו’ – פתגם עממי המלמד כי כרס מלאה ושובע מביאים למעשים רעים (כמוכח מן הפסוקים הבאים).

חָזַר… וְהוֹדָה – שינה את דעתו והודה בצדקת דבריו של משה.

עט אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. וְהָיָה לוֹ לוֹמַר: בָּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי חֲנוּנֶיךָ הֵם, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב – גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמֶיךָ. לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא אָמַר כָּךְ, אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ הוּא, הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֶעֱשֶׂה לְזָקֵן זֶה? אָמַר לוֹ: לֵךְ וְקַח לְךָ אִשָּׁה זוֹנָה וְתֵלֵד לְךָ בְּנֵי זְנוּנִים, וְאַחַר כָּךְ אֹמַר לוֹ: לֵךְ וְשַׁלְּחָהּ מֵעַל פָּנֶיךָ, אִם הוּא יוּכַל לְשַׁלֵּחַ, אַף אֲנִי אֲשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. הָלַךְ וְלָקַח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלַיִם. לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים וּבַת אַחַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ: לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מִמּשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה? אַף אַתָּה בְּדֹל עַצְמְךָ מִמֶּנָּה. אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לִי בָּנִים מִמֶּנָּה וְאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וּלְגָרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּמָה אַתָּה, שֶׁאִשְׁתְּךָ זוֹנָה וּבָנֶיךָ בְּנֵי זְנוּנִים וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אִם שֶׁלְּךָ הֵם אִם שֶׁל אֲחֵרִים הֵם – כָּךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בָּנַי, בְּנֵי בְּחוּנַי, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִים שֶּׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי: תּוֹרָה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְיִשְׂרָאֵל – וְאַתָּה אָמַרְתָּ: הַעֲבִירֵם בְּאֻמָּה אַחֶרֶת?! כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא, עָמַד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמְךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל (פסחים פז ע“א–ע”ב; ילק"ש להושע, תקטו).

הָיָה לוֹ לוֹמַר – היה צריך (הושע) לומר.

חֲנוּנֶיךָ – חביביך.

גַּלְגֵּל עֲלֵיהֶם – הבא עליהם.

הַעֲבִירֵם – החלף אותם.

זָקֵן זֶה – הושע.

גֹּמֶר בַּת דִּבְלַיִם – כמסופר בספר הושע א, ג ואילך.

פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה – לפי מסורת אגדית (ספרי במדבר, צט), שמשה נמנע מיחסי אישות עם ציפורה מרגע שזכה לנבואה.

בְּדֹל עַצְמְךָ – התרחק.

בְּחוּנַי – כינוי לאבות שנבחנו ועמדו בניסיון.

קִנְיָנִים – מעשי ידי הקב"ה (שחביבים עליו במיוחד).

פ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּהּ מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תַּעֲנִית; שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה רֵיחָהּ רַע, וּמְנָאָהּ הַכָּתוּב עִם סַמְמָנֵי קְטֹרֶת (כריתות ו ע"ב).

כָּל תַּעֲנִית וגו’ – כל תענית ציבור שלא משתתפים בה גם מן החוטאים שבעם ישראל אינה נחשבת כתענית ראויה ומועילה.

חֶלְבְּנָה – אחד מן החומרים המרכיבים את הקטורת במקדש (שמות ל, לד).

מְנָאָהּ – כלל אותה.

פא רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם” (יחזקאל ה, ז), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם” (שם יא, יב) – כִּמְתֻקָּנִים שֶׁבָּהֶם לֹא עֲשִׂיתֶם, כִּמְקֻלְקָלִים שֶׁבָּהֶם עֲשִׂיתֶם (סנהדרין לט ע"ב).

רָמֵי – מילולית: “השליך”, כלומר הצביע על סתירה לכאורה שבין שני פסוקים.

כִּמְתֻקָּנִים שֶׁבָּהֶם – כמעשיהם הטובים והמשובחים של הגויים.

פב “וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה” (ישעיה ו, ו) – “גַּחֶלֶת” אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא “רִצְפָּה”. מַהוּ “רִצְפָּה”? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: רְצֹץ פֶּה שֶׁאָמַר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בָּנַי (פס“ר לג, ג; שהש”ר א, ו).

“וַיָּעָף” וגו’ – כמסופר בהקדשת ישעיהו לנבואה (שבמהלכה טען כי עם ישראל הוא “עם טמא שפתים” [שם, פסוק ה]).

רְצֹץ – שבור, הרוס.

דֵּילָטוֹרְיָא – לשון הרע.

פג רַ' אַבָּהוּ וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נִכְנְסוּ לְאוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁל קֵיסָרִין. אָמַר לוֹ רַ' אַבָּהוּ לְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מָה לָנוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ לִמְדִינָה שֶׁל מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים? יָרַד רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִן הַחֲמוֹר, כִּנֵּס חוֹל וְנָתַן בְּפִיו. אָמַר לוֹ: זֶה מַהוּ? אָמַר לוֹ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בְּמִי שֶׁאוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת” (שיר השירים א, ו), וְאוֹמֵר: “אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו” (משלי ל, י) (שהש“ר א, ו; ילק”ש למלכים א, ריח).

מדינה של קֵיסָרִין – העיר קיסריה, שהרבה מתושביה היהודים התבוללו.

כִּנֵּס וגו’ – לקח חופן חול ותקע בפיו של ר' אבהו.

דֵּילָטוֹרְיָא – לשון הרע (וראו בקטע הקודם).

“אַל תִּרְאוּנִי” וגו’ – והפסוק נדרש כבקשת העם שלא להצביע על כתמיו ופגמיו.

פד “בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו” (הושע יב, ד) – מָשָׁל לְאִשָּׁה אַלְמָנָה שֶׁקָּבְלָה עַל בְּנָהּ לַדַּיָּן. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה הַדַּיָּן יוֹשֵׁב וְדָן בְּאֵשׁ וּבְזֶפֶת וּבְמַגְלָבִים, אָמְרָה: אִם אֲנִי מוֹדַעַת סִרְחוֹנוֹ שֶׁל בְּנִי לְדַיָּן זֶה – הוֹרְגֵהוּ. הִמְתִּינָה עַד שֶׁגָּמַר הַדַּיָּן. כֵּיוָן שֶׁגָּמַר, אָמַר לָהּ: בְּנֵךְ זֶה מָה סָרַח עָלַיִךְ? אָמְרָה לוֹ: אֲדוֹנִי, כְּשֶׁהָיָה בְּמֵעַי הָיָה מְבַעֵט. אָמַר לָהּ: וְעַכְשָׁו עָשָׂה לָךְ כְּלוּם? אָמְרָה לוֹ: לֹא. אָמַר לָהּ: לְכִי לָךְ, שֶׁאֵין בְּדָבָר זֶה סֻרְחָן כְּלוּם (ויק"ר כז, ו).

“בַּבֶּטֶן” וגו’ – דברי הנביא על יעקב (שרימה את עשיו בבטן אמם).

קָבְלָה – באה בטענות על התנהגותו הרעה.

בְּמַגְלְבִים – מלקות בשוט.

סִרְחוֹנוֹ – חטאו.

גָּמַר הַדַּיָן – לדון, והתפנה לשמוע את טענות האישה.

בְּמֵעַי – בבטני, כשהייתי בהיריון.

v יִשְׂרָאֵל אֲגֻדָּה אֶחָת

פה אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבְּלוּלָב, שְׁנַיִם מֵהֶםֶ עוֹשִׂין פֵּרוֹת וּשְׁנַיִם מֵהֶם אֵין עוֹשִׂין פֵּרוֹת: הָעוֹשִׂין פֵּרוֹת יִהְיוּ זְקוּקִין לְשֶׁאֵין עוֹשִׂין פֵּרוֹת, וְשֶׁאֵין עוֹשִׂין פֵּרוֹת יִהְיוּ זְקוּקִין לְעוֹשִׂין פֵּרוֹת, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּהֶם עַד שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת. וְכֵן יִשְׂרָאֵל בְּהַרְצָאָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (עמוס ט, ו) (מנחות כז ע"א).

בְּלוּלָב – שנלקחים עם הלולב (מעץ התמר): אתרוג, הדס וערבה.

עוֹשִׂין פֵּרוֹת – הלולב והאתרוג (רמז לתלמידי חכמים).

אֵין עוֹשִׂין פֵּרוֹת – רמז לעמי הארצות.

זְקוּקִין – צריכים.

יְדֵי חוֹבָתוֹ – במצוות נטילת ארבעת המינים.

בְּהַרְצָאָה – כשהם באים לרצות את הקב"ה (לבקש את רחמיו וסליחתו).

“וַאֲגֻדָּתוֹ” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי רק כשעם ישראל מתאגד לקבוצה אחת יש לו יסוד וקיום בארץ.

פו “פְּרִי עֵץ הָדָר” (ויקרא כג, מ) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל: מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל: יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם בַּעֲלֵי תּוֹרָה וּבַעֲלֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים; “כַּפֹּת תְּמָרִים” (שם) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; מָה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל: יֵשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי תוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים; “וַעֲנַף עֵץ עָבֹת” (שם) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל: יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בִּידֵיהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה; “וְעַרְבֵי נָחַל” (שם) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טַעַם וְלֹא רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל: יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם? לְאַבְּדָם אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִקָּשְׁרוּ כֻּלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵם מְכַפְּרִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ; וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו” (עמוס ט, ו), וְאֵימָתַי הוּא מִתְעַלֶּה? כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִים אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (שם) (ויק“ר ל, יב; ילק”ש לויקרא, תרכו).

אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל – כל אחד מארבעת המינים מסמל חלק מעם ישראל.

טַעַם – פרי הניתן לאכילה (סמל לתורה).

רֵיחַ – ריח טוב (סמל למעשים טובים).

עוֹשֶׂה לָהֶם – למי שאין לו לא מעשים טובים ולא תורה.

אֲגֻדָּה אַחַת – ראו בקטע הקודם.

מִתְעַלֶּה – נשגב (והיא דרשה על “מעלותיו”).

פז “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם” (דברים כט, ט) – אֵימָתַי “אַתֶּם נִצָּבִים”? כְּשֶׁתִּהְיוּ “הַיּוֹם כֻּלְּכֶם” – אֲגֻדָּה אַחַת.

“וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (עמוס ט, ו) – בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם. אָדָם נוֹטֵל אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכוֹל לְשַׁבְרָם בְּבַת אַחַת? וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת אֲפִלּוּ תִּינוֹק יָכוֹל לְשַׁבְרָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִים עַד שֶׁיִּהְיוּ אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: “בַּיָּמִים הַהֵמָּה יֵלְכוּ בֵּית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן” (ירמיה ג, יח). (תנחומא בובר נצבים, ד; ילק"ש לדברים, תתקמ).

אֵימָתַי “אַתֶּם נִצָּבִים?” – מתי אתם עומדים בגאון בקומה זקופה?

אֲגֻדָּה – ראו קטע פה.

בְּנֹהֵג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

נוֹטֵל אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים – לוקח קבוצה של צמחים הגדלים על שפת הנהר.

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

“עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל” – עם בית ישראל.

פח כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל שָׁוִים בְּעֵצָה אַחַת מִלְמַטָּה שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מִשְׁתַּבֵּחַ לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ” (דברים לג, ה) – אֵימָתַי? “בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (שם) – כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִים אֲגֻדָּה אַחַת, וְלֹא כְּשֶׁהֵם עֲשׂוּיִים אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת (ספרי דברים, שמו).

שָׁוִים בְּעֵצָה אַחַת – מסכימים זה עם זה.

שְׁמוֹ הַגָּדוֹל – של הקב"ה (המכונה להלן “מלך”).

אֲגֻדָּה – ראו קטע פה.

פט כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים אֲגֻדָּה אַחַת מִלְמַטָּה – כִּבְיָכוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְקוֹמָהּ (מד"ש ה, טו).

אֲגֻדָּה – ראו קטעים פה–פו.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר נאמר דבר הנשמע נועז יתר על המידה).

מַלְכוּת שָׁמַיִם – מלכות הקב"ה בעולם.

צ “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (עמוס ט, ו) – לְפָלָטִין שֶׁהָיָתָה בְּנוּיָה עַל גַּבֵּי הַסְּפִינוֹת; כָּל זְמַן שֶׁהַסְּפִינוֹת מְחֻבָּרוֹת, פָּלָטִין שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן עוֹמָדֶת. כָּךְ, כִּבְיָכוֹל, כִּסְאוֹ מְבֻסָּס לְמַעְלָה בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת לְמַטָּה (במ"ר טו, יח).

“הַבּוֹנֶה” וגו’ – ראו קטעים פה–פו.

לְפָלָטִין – משל לארמון.

סְפִינוֹת – סירות קבועות במים, המגשרות בין צד אחד של הנהר לצדו האחר.

כִּבְיָכוֹל – ראו בקטע הקודם.

כִּסְּאוֹ – של הקב"ה, סמל למלכותו בעולם.

צא “וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'” (ירמיה יג, יז) – אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹּא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲשׂוּיִים עֲדָרִים עֲדָרִים: עֶדְרֵי כְּהֻנָּה לְבַד, עֶדְרֵי לְוִיָּה לְבַד, עֶדְרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַד, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד – “כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'”; “כִּי נִשְׁבּוּ” אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא “כִּי נִשְׁבָּה” (איכ"ר פתיחתא כה).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

עֲדָרִים – קבוצות (נפרדות).

נַעֲשׂוּ עֵדֶר אֶחָד – כי צרת הגלות איחדה אותם.

צב “וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו” (ויקרא כו, לז) – אִישׁ בַּעֲווֹן אָחִיו; מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה (שבועות לט ע"א).

אִישׁ בַּעֲווֹן אָחִיו – והפסוק נדרש כאומר כי בני ישראל נענשים בשל חטאיהם של אחרים מבני העם.

עֲרֵבִים וגו’ – אחראים זה להתנהגותו של זה.

צג שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה. לְמָה הֵם דּוֹמִים? לִסְפִינָה שֶׁנִּקְרַע בָּהּ בַּיִת אֶחָד, אֵין אוֹמְרִים: נִקְרַע בַּיִת אֶחָד בַּסְּפִינָה, אֶלָא נִקְרְעָה כָּל הַסְּפִינָה כֻּלָּהּ (סא"ר, יב).

עֲרֵבִים – ראו בקטע הקודם.

בַּיִת – מדור, תא (וכשהוא נבקע טובעת הספינה כולה).

צד שָׁנָה חִזְקִיָה: “שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל” (ירמיה נ, יז) – מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל שֶׂה לוֹקֶה בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו וְכֻלָּם מַרְגִּישִׁים, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶם חוֹטֵא וְכֻלָּם מַרְגִּישִׁים.

“הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף” (במדבר טז, כב) – שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה. נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ? אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה (ויק“ר ד, ו; ילק”ש לירמיה, שלד).

לוֹקֶה – מקבל מכה.

כֻּלָּם מַרְגִישִׁים – כל איבריו של השה סובלים מאותה המכה.

תַּחְתָּיו – במקום שהוא יושב.

v שוֹנְאֵיהֶם וְאוֹהֲבֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל

צה אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו)? – טוֹבָה קְלָלָה שֶׁקִּלֵּל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי אֶת יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע. אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי קִלְלָם בְּקָנֶה, אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: “וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם” (מלכים א, יד, טו) – מָה קָנֶה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם, וְגִזְעוֹ מַחֲלִיף וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּים, וַאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ – אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא הוֹלֵךְ וּבָא עִמָּהֶן, דָּמְמוּ הָרוּחוֹת – עָמַד הַקָּנֶה בִּמְקוֹמוֹ; אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָם בְּאֶרֶז, שֶׁנֶּאֱמַר: “כַּאֲרָזִים” (במדבר כד, ו) – מָה אֶרֶז זֶה אֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם, וְאֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, וְאֵין שָׁרָשָׁיו מְרֻבִּים, וַאֲפִלוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם נוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזוֹת אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ; כֵּיוָן שֶׁנָּשְׁבָה בּוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית – עוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִטֹּל הֵימֶנּוּ קֻלְמוּס, לִכְתֹּב בּוֹ סִפְרֵי תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים (תענית כ ע"א).

“נַעְתָּרוֹת” – קשות ועזות.

אֲחִיָּה – מנביאי ישראל.

קְלָּלָם בְּקָנֶה – קילל אותם כשהשווה אותם לקנה (צמח הגדל על שפת הנהר).

מַחֲלִיף – מתחדש ומשתנה.

הוֹלֵךְ וּבָא – מתנועע.

רוּחַ דְּרוֹמִית – רוח יבשה וחזקה במיוחד.

לִטֹּל הֵימֶנּוּ קֻלְמוּס – לעשות ממנו כלי לכתיבה.

צו “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה” (דברים א, א) – אָמַר רַ' אַחָא בְּרַ' חֲנִינָא: רְאוּיוֹת הָיוּ הַתּוֹכָחוֹת לוֹמַר מִפִּי בִּלְעָם וְהַבְּרָכוֹת מִפִּי משֶׁה, אֶלָּא אִלּוּ הוֹכִיחָם בִּלְעָם הָיוּ יִשְרָאֵל אוֹמְרִים: “שׂוֹנֵא מוֹכִיחֵנוּ”, וְאִלּוּ בַּרְכָם משֶׁה הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים: “אוֹהֲבָם בֵּרְכָם”. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יוֹכִיחֵם משֶׁה שֶׁאוֹהֲבָם, וִיבָרְכֵם בִּלְעָם שֶׁשּׂוֹנְאָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְרוּ הַבְּרָכוֹת וְהַתּוֹכָחוֹת בְּיַד יִשְׂרָאֵל (דב"ר א, ד).

לוֹמַר – להיאמר.

יוֹכִיחֵם מֹשֶׁה – והפסוק הפותח את ספר דברים נדרש כדברי תוכחה.

יִתְבָּרְרוּ – יהיו ברורות ולא יהיה עליהן שום ערעור.

צז גּוֹי אֶחָד פָּגַע אֶת רַ' יִשְׁמָעֵאל וּבֵרְכוֹ. אָמַר לוֹ: כְּבָר מִלָּתְךָ אֲמוּרָה. פָּגַע אַחֵר וְקִלְּלוֹ. אָמַר לוֹ: כְּבָר מִלָּתְךָ אֲמוּרָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ לָזֶה אָמַרְתָּ לָזֶה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ נֶאֱמַר: “אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ” (בראשית כז, כט). (ירושלמי ברכות ח, ח).

פָּגַע – פגש.

כְּבָר מִלָּתְךָ אֲמוּרָה – התשובה הראויה על דבריך כבר נאמרה (במקום אחר). שָׁוִים בְּעֵצָה אַחַת – מסכימים זה עם זה.

צח “הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן” (ישעיה יז, יב) – נִמְשְלוּ יִשְׂרָאֵל לְחוֹל, וְנִמְשְׁלוּ הָאֻמּוֹת לְיָם, וְהֵם מִתְיַעֲצִים עַל יִשְׂרָאֵל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ גְּבוּרָתָם. אָמַר יְשַׁעְיָהוּ: “וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ” (שם נז, כ) – הַגַּל הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר: עַכְשָׁו אֲנִי עוֹלֶה וּמֵצִיף אֶת כָּל הָעוֹלָם; כֵּיוָן שֶׁבָּא לַחוֹל הוּא כּוֹרֵעַ לְפָנָיו וּמִשְׁתַּבֵּר. לֹא הָיָה לוֹ לַשֵּׁנִי לִלְמֹד מִן הָרִאשׁוֹן? כָּךְ בָּא פַּרְעֹה וְנִתְגָּאָה עַל יִשְׂרָאֵל – וְהִפִּילֹו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף” (תהלים קלו, טו). לֹא הָיָה לוֹ לַעֲמָלֵק לִלְמֹד מִפַּרְעֹה? אֶלָּא “וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל” (שמות יז, ח). וְנֶאֱמַר: “וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק” (שם שם, יג). וְלֹא הָיָה לוֹ לְסִיחוֹן וְעוֹג לִלְמֹד מֵעֲמָלֵק? אֶלָּא – “וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל” (במדבר כא, כג), וְכֵן – “וַיֵּצֵא עוֹג” (שם שם, לג). וְכֵן אַף בָּלָק, לֹא הָיָה לוֹ לִלְמֹד מִסִּיחוֹן וְעוֹג? אֶלָּא בָּא לְהִתְגָּרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וּמְשַׁלֵּחַ אַחַר בִּלְעַם לָבוֹא לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל (תנחומא ויקרא, ז; ילק"ש לבמדבר, תשסה).

נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְחוֹל – ראו קטע לז.

מִתְיַעֲצִים – מתכננים רעות כנגד ישראל.

מַתִּישׁ – מחליש.

“נִגְרָשׁ” – סוער.

מְשַׁלֵּחַ אַחַר בִּלְעָם – שולח שליחים להזמין אותו.

צט “בְּנֵי יֶפֶת… וְדֹדָנִים” (בראשית י, ב–ד) – כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר “וְדֹדָנִים”, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר “וְרוֹדָנִים” (דברי הימים א א, ז) – רַ' סִימוֹן וְרַ' חָנִין; רַ' סִימוֹן אוֹמֵר: “דּוֹדָנִים” שֶׁהֵם בְּנֵי דּוֹדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, “רוֹדָנִים” שֶׁהֵם בָּאִים וְרוֹדִים אוֹתָם. אָמַר רַ' חֲנַנְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִים בַּעֲלִיָּה הֵם אוֹמְרִים לָהֶם: בְּנֵי דּוֹדְכֶם אָנוּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם נְתוּנִים בִּירִידָה הֵם בָּאִים וְרוֹדִים אוֹתָם (בר"ר לז, א).

כָּתוּב אֶחָד – מקביל.

רוֹדִים אוֹתָם – שולטים בהם באכזריות (ורומז כנראה לעשיו – רומא).

רַ' חֲנַנְיָא – הוא ר' חנין.

נְתוּנִים בַּעֲלִיָּה – מצבם מעולה והם שרויים בטוב.

ק “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל” (תהלים קכט, א) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְיָכְלוּ לְךָ? אָמַר לוֹ: “גַּם לֹא יָכְלוּ לִי” (שם שם, ב) – “וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם” (בראשית לג, יח) (בר"ר עט, ב).

“רַבַּת צְרָרוּנִי” – צרות רבות גרמו לי (אויבי).

יָכְלוּ לְךָ? – התגברו עליך?

“שָׁלֵם” – ובלא פגע.

v אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל

קא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה סִימָן רָע לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו וְהִנִּיחַ פָּנָס לִפְנֵיהֶם. כָּעַס עֲלֵיהֶם וְאָמַר לְעַבְדּוֹ: טֹל פָּנָס מִפְּנֵיהֶם וְהוֹשִׁיבֵם בַּחשֶׁךְ. שָׁנִינוּ, רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁמְּאוֹרוֹת לוֹקִים סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁמְּלֻמָּדִים בְּמַכּוֹתֵיהֶם; מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁבָּא לְבֵית הַסֵּפֶר וּרְצוּעָה בְּיָדוֹ, מִי דּוֹאֵג? מִי שֶׁרָגִיל לִלְקוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא דּוֹאֵג.

וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין מִתְיָרְאִים מִכָּל אֵלּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה” (ירמיה י, ב) – הַגּוֹיִם יֵחַתּוּ, וְלֹא יִשְׂרָאֵל יֵחַתּוּ (סוכה כט ע"א).

בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה – בשעת ליקוי חמה.

טֹל – קח, סלק.

מְאוֹרוֹת – השמש או הירח.

שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – עם ישראל (והפך את דבריו, כדי לא לומר דבר רע על העם).

מְלֻמָּדִים בְּמַכּוֹתֵיהֶם – רגילים ללקות ולסבול.

סוֹפֵר – מורה.

מָקוֹם – הקב"ה.

“יֵחַתּוּ” – יפחדו.

קב “וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה) – אָמַר אַבְרָהָם לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִסְתַּכַּלְתִּי בְּמַזָּל שֶׁלִּי וְאֵינִי רָאוּי לְהוֹלִיד בֵּן. אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ – אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל (נדרים לב ע"א).

“וַיּוֹצֵא” וגו’ – הקב"ה את אברהם.

מַזָּל – מערכת הכוכבים הקובעת את גורלו של האדם.

אִצְטַגְנִינוּת – אסטרולוגיה.

אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל – אין למזלות כל השפעה על עם ישראל (וראו בקטע הבא).

קג אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. בִּימֵי יִרְמְיָהוּ בִּקְשׁוּ יִשְׂרָאֵל לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה” (ירמיה י, ב) – כְּבָר אַבְרָהָם אֲבִיכֶם בִּקֵּשׁ לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי לוֹ, שֶׁאָמַר אַבְרָהָם: “הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זֶרַע” (בראשית טו, ג) – הַמַּזָּל דּוֹחֲקֵנִי וְאוֹמֵר לִי: אַבְרָם, אֵין אַתָּה מוֹלִיד. מִיָּד “וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה” (שם שם, ה) – הֶרְאָה לוֹ שְׁקָקִין שֶל שָׁמַיִם וְאָמַר לוֹ: צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, נָבִיא אַתָּה וְאֵין אַתָּה אַסְטְרוֹלוֹגוֹס. בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן אָמְרוּ: הֶעֱלָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ, זֶה שֶׁאָמַר לוֹ: “הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים” (שם) – אֵין הַבָּטָה אֶלָּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מִי שֶׁהוּא נָתוּן לְמַטָּה מִן הַכּוֹכָבִים הוּא מִתְיָרֵא מֵהֶם, אַבָל אַתָּה שֶׁאַּתָּה נָתוּן לְמַעְלָה מֵהֶם, הָרֵם רֹאשׁ עֲלֵיהֶם (בר"ר מד, יב; תנחומא חיי שרה, ו).

אֵין מַזָל וגו’ – ראו בקטע הקודם.

לָבוֹא לִידֵי מִדָּה זו – לקבל עליהם את תורת הכוכבים והמזלות.

“תַּחָתּוּ” – תפחדו.

דּוֹחֲקֵנִי – מייאש אותי.

שְׁקָקִין – שווקים קטנים, כינוי לכל מרחב השמים.

לְמַעְלָה – מעל.

הָרֵם רֹאשׁ – הבט בהם בלא מורא.

קד מַעֲשֶׂה הָיָה בְּרַ' יַנַּאי וְרַ' יוֹחָנָן שֶהָיוּ יוֹשְׁבִים עַל שַׁעַר שֶׁל טְבֶרְיָה וְהָיוּ שָׁם שְׁנֵי אַסְטְרוֹלוֹגִים. רָאוּ שָׁם שְׁנֵי יְהוּדִים יוֹצְאִים לִמְלַאכְתָּם. אָמְרוּ אוֹתָם שְׁנֵי אַסְטְרוֹלוֹגִים: אוֹתָם שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים יוֹצְאִים וְאֵינָם נִכְנָסִים, אֶלָּא הַנָּחָשׁ שׂוֹרְפָם. שָׁמְעוּ רַ' יַנַּאי וְרַ' יוֹחָנָן. מָה עָשׂוּ? יָשְׁבוּ עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה לֵידַע אִם נִכְנָסִים אוֹתָם שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים לִמְלַאכְתָּם – וְנִכְנְסוּ, וְרָאוּ אוֹתָם רַ' יַנַּאי וְרַ' יוֹחָנָן. אָמְרוּ לָאַסְטְרוֹלוֹגִים: לֹא אֲמַרְתֶּם שֶׁשְּׁנֵי הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ יוֹצְאִים וְאֵינָם נִכְנָסִים, שֶׁהַנָּחָשׁ שׂוֹרְפָם? אָמְרוּ לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לָהֶם: הֲרֵי יָצְאוּ בְּשָׁלוֹם וְנִכְנְסוּ בְּשָׁלוֹם! הָיוּ הָאַסְטְרוֹלוֹגִים מַבִּיטִים בָּהֶם, אָמְרוּ לָהֶם: מָה עֲשִׂיתֶם בַּיּוֹם הַזֶּה? אָמְרוּ לָהֶם: לֹא עָשִׂינוּ דָּבָר, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהָיִינוּ לְמוּדִים לַעֲשׂוֹת: קָרִינוּ אֶת שְׁמַע וְהִתְפַּלַּלְנוּ. אָמְרוּ לָהֶם: יְהוּדִים אַתֶּם? אֵין דִּבְרֵי הָאַסְטְרוֹלוֹגִים מִתְקַיְּמִים בָּכֶם, שֶׁאַתֶּם יְהוּדִים. הֱוֵי “כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים יח, יד) (תנחומא שופטים, י).

יוֹצְאִים וגו’ – יוצאים מן העיר אך לא מגיעים למקום עבודתם.

שׂוֹרְפָם – מכיש אותם.

לְמוּדִים – רגילים.

קָרִינוּ וגו’ – קריאת שמע.

הֱוֵי – לפיכך.

“וְאַתָּה לֹא כֵן” וגו’ – כי לעם ישראל יש נביאים המגלים לו את העתיד.

v יִשְׂרָאֵל קַיָּמִים לְעוֹלָם

קה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כָּתוּב: “כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי” (ישעיה סה, כב), וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֵץ חַיִּים הִיא” (משלי ג, יח), וְכִי מִי נִבְרָא בִּשְבִיל מִי: הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה? לֹא תּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל? הַתּוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְרְאוּ בִּזְכוּתָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (קה"ר א, ד).

בִּזְכוּתָם – בזכות עצמם ולא בזכותו של מישהו אחר.

קו אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר הַכָּתוּב: “כִּי כְּאַרְבַּעּ רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם, נְאֻם ה'” (זכריה ב, י) – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל (תענית ג ע"ב).

אִי אֶפְשָׁר וגו’ – בלא משבי הרוח יאבד העולם מרוב חום.

קז אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱשִׁיבָהּ כְּהֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'… וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ” (הושע ו, ג). אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר, שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל” (שם יד, ו). וְעוֹד שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כְּהֹגֶן, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ” (שיר השירים ח, ו). אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶּת דָּבָר, שֶׁפְּעָמִים נִרְאֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה, אֲבָל אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָךְ דָּבָר שֶׁנִרְאֶה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ” (ישעיה מט, טז) (תענית ד ע"א).

שָׁאֲלָה שֶׁלֹא כְּהֹגֶן – ביקשה מהקב"ה בקשה שאינה מוצלחת וראויה.

שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וגו’ – לעיתים יש צורך בגשם, אך לא תמיד, כגון בשעת הקציר (בניגוד לטל).

לְעוֹלָם – תמיד.

פְּעָמִים נִרְאֶה וגו’ – לעיתים החותם מכוסה בבגד ואין רואים אותו (בניגוד לדבר החקוק על הכפיים).

קח “וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכַחָנִי” (ישעיה מט, יד) – הִיא עֲזוּבָה, הִיא שְׁכוּחָה! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְתּוֹ רִאשׁוֹנָה – זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה; אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתַּנִי. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ, וְעַל כָּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלוֹשִׁים חַיִל, וְעַל כָּל חַיִל וָחַיִל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלוֹשִׁים לִגְיוֹן, וְעַל כָּל לִגְיוֹן וְלִגְיוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלוֹשִׁים רַהֲטוֹן, וְעַל כָּל רַהֲטוֹן וְרַהֲטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלוֹשִׁים קַרְטוֹן, וְעַל כָּל קַרְטוֹן וְקַרְטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלוֹשִׁים גַּסְטְרָא, וְעַל כָּל גַּסְטְרָא וְגַסְטְרָא תָּלִיתִי בוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אַלְפֵי רִבּוֹא כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְכֻלָּם לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילֵךְ – וְאַתְּ אָמַרְתְּ: “עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתַּנִי”?! “הֲתִשְכַּח אִשָּׁה עוּלָה” (שם שם, טו)? – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְכַּח עוֹלוֹת אֵילִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר? אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדְךָ, שֶׁמָּא לֹא תִשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל? אָמַר לָהּ: “גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה” (שם). אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְיֵשׁ שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדְךָ, שֶׁמָּא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה סִינַי? אָמַר לָהּ: “וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵך” (שם) (ברכות לב ע"ב).

הִיא עֲזוּבָה וגו’ – “עזובה” ו“שכוחה” הן מילים נרדפות ולכאורה יש כאן כפל לשון (ויסביר להלן שלא כך הוא).

זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה – וגם אם עזב אותה לא שכח אותה.

מַזָּלוֹת – מערכות של גרמי השמים.

לִגְיוֹן, רַהֲטוֹן, קַרְטוֹן, גַּסְטְרָא – לטינית: יחידות בגדלים שונים בצבא הרומי.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

כְּנֶגֶד – לעומת.

“אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה” – הקב"ה ישכח את החטא שבאמירתם של בני ישראל על העגל: “אלה אלוהיך ישראל” (שמות לב, ד).

“וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ” – הקב"ה לא ישכח את הבטחתו “אנוכי ה' אלוהיך” שבראש עשרת הדיברות (שמות כ, ב).

קט אָמַר רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי” (מלאכי ג, ו)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵעוֹלָם לֹא הִכִּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ; “וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם” (שם) – זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם” (דברים לב, כג) – חִצַּי כָּלִים וְהֵם אֵינָם כָּלִים. וְכֵן אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׁרָאֵל: “דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ” (איכה ג, יב) – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְזוֹרֵק בָּהּ אֶת הַחִצִּים, הַחִצִּים כָּלִים וְהַקּוֹרָה עוֹמֶדֶת. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִים בָּאִים עֲלֵיהֶם – הַיִּסּוּרִים כָּלִים וְהֵם בִּמְקוֹמָם עוֹמְדִים (סוטה ט ע"א; תנחומא בובר נצבים, א).

מֵעוֹלָם וגו’ – מעולם לא נזקק הקב"ה לחזור ולהכות אומה שפגע בה (כיוון שהיא הושמדה בפגיעה הראשונה), פרט לישראל, שהוכו עוד ועוד אך לא כלו.

וְהֵם – בני ישראל.

הַקּוֹרָה – כמטרה (לקליעת חִצים).

קי “אַל תִּירָא, עַבְדִּי יַעֲקֹב” (ישעיה מד, ב) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' מֵאִיר: מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁל מָדַי עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְיוֹרֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב: אַף אַתָּה עוֹלֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, כְּשֵׁם שֶׁלְּאֵלּוּ יְרִידָה אַף לִי כֵּן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “וְאַתָּה אַל תִּירָא, עַבְדִּי יַעֲקֹב” (ירמיה ל, י) – אִם אַתָּה עוֹלֶה אֵין לְךָ יְרִידָה עוֹלָמִית. (ויק"ר כט, ב).

הֶרְאָה – בהתגלות ליעקב בחלום בבית אל (בראשית כח, יב), שבה ראה סולם ו“מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו”.

שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל – המלאך הממונה על בבל.

עוֹלֶה וְיוֹרֵד – כגורלה של בבל, שעלתה לגדולה וירדה מעל הבמה.

אֱדוֹם – רומי.

עוֹלָמִית – לעולם.

קיא “סַפִּיר גִּזְרָתָם” (איכה ד, ז) – סַפִּיר זֶה דָּבָר קַל הוּא? אָמַר רַ' פִּינְחָס: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָלַךְ לִמְכֹּר סַפִּיר בְּרוֹמִי. אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ: עַל מְנַת לְבָדְקוֹ אֶקָּחֶנּוּ. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַקִּישׁ עָלָיו בְּפַטִּישׁ, נִבְקַע הַסַּדָּן וְנֶחְלַק הַפַּטִּישׁ – וְהַסַּפִּיר עָמַד בִּמְקוֹמוֹ (איכ"ר לפסוק).

“סַפִּיר גִּזְרָתָם” – דימוי לגופם של שרי ירושלים.

קַל – שביר.

הַלּוֹקֵחַ – הקונה.

עַל מְנַת וגו’ – אקנה אותו בתנאי שאוכל תחילה לבדוק אותו.

נֶחְלַק – התרסק.

קיב “זַיִת רַעֲנָן… קָרָא ה' שְׁמֵךְ” (ירמיה יא, טז) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת? לוֹמַר לְךָ, מָה זַיִת אֵין עָלָיו נוֹשְׁרִים לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בְּטִילָה עוֹלָמִית, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא (מנחות נג ע"ב).

אֵין לָהֶם וגו’ – לא יִכלו לעולם.

קיג “וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ” (בראשית יג, טז) – מָה עֲפַר הָאָרֶץ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כָּךְ בָּנֶיךָ יִהְיוּ מְפֻזָּרִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ; וּמָה עָפָר עָשׂוּי דַּיִשׁ לַכֹּל, אַף בָּנֶיךָ עֲשׂוּיִם דַּיִשׁ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם; וּמָה עָפָר מְבַלֶּה כָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת וְהוּא קַיָּם לְעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל – כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּטֵלִים וְהֵם קַיָּמִים לְעוֹלָם (בר“ר מא, ט; שם סט, ה; ילק”ש לבראשית, ע).

עָשׂוּי דַּיִשׁ לַכֹּל – כולם דורכים עליו.

אַף בָּנֶיךָ וגו’ – ואומות העולם דורסים ופוגעים בהם.

מְבַלֶּה כָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת – ממשיך להתקיים גם כאשר כלי המתכות מתכלים.

קיד “דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת” (קהלת א, ד) – אָמַר שְׁלֹמֹה: אַף עַל פִּי שֶׁ“דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא”, מַלְכוּת הוֹלֶכֶת וּמַלְכוּת בָּאָה, גְּזֵרָה הוֹלֶכֶת וּגְזֵרָה בָּאָה – “הָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת”, יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם עוֹמְדִים, לֹא נֶעֶזְבוּ וְלֹא יֵעָזְבוּ, לֹא כָּלוּ וְלא יִכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם” (מלאכי ג, ו) – כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי לֹא שָׁנִיתִי וְלֹא עָתִיד אֲנִי לְהִשְׁתַּנּוֹת, כָּךְ אַתֶּם, בֵּית יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם וְלֹא עֲתִידִים אַתֶּם לִכְלוֹת, אֶלָּא, “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” (דברים ד, ד) (דרך ארץ זוטא, פרק השלום, א).

שְׁלֹמֹה – הוא קהלת.

מַלְכוּת – זרה, שמשעבדת את ישראל.

“שָׁנִיתִי” – השתניתי.

v טָהֳרַת הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּיִשְׂרָאֵל

קטו אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: כְּשֶהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ, אֵין מַשְׁרֶה אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיֻחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל” (ירמיה ל, כה) – “לְכָל יִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל" (קידושין ע ע"ב).

מִשְׁפָּחוֹת מְיֻחָסוֹת – שאין בהן כל פסול (כגון ממזרים או נישואי תערובת), ורק הן ראויות להיקרא “משפחות”.

קטז אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לֹא עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל עַד שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּסֹלֶת נְקִיָּה וְעָלָה (קידושין סט ע"ב).

כְּסֹלֶת נְקִיָּה – כקמח משובח שאין בו שום תערובת (שכן עזרא טיהר את משפחות העם מן הפסולים שבהם, ואת אלה העלה עמו לארץ).

קיז אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם רָאִיתָ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה – שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶם, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָם לִדַּבֵּק אֶחָד בַּחֲבֵרוֹ.

אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ – שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָהּ לִדַּבֵּק בַּחֲבֶרְתָּהּ (קידושין עא ע"ב).

מִתְגָּרִים – מתקוטטים.

שֶׁמֶץ פְּסוּל וגו’ – פגם כלשהו יש בו או במשפחתו (ראו קטע קטו).

אֵין מַנִּיחִין וגו’ – לא מאפשרים למשפחותיהם להתחתן זו עם זו, מחשש שידבק פסול במשפחה כשרה.

קיח “וְזִקֵּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה” (מלאכי ג, ג) – אָמַר רַ' יִצְחָק: צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה.

מִשְפַּחַת בֵּית הַצְּרִיפָה הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ. עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ. עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ, אֲבָל חֲכָמִים מוֹסְרִים אוֹתָהּ לִבְנֵיהֶם וּלְתַלְמִידֵיהֶם פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ (קידושין עא ע"א).

מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה – משפחה שיש בה פסול, אך שכבר נתקבלה בתוך העם ואין איש יודע על הפסול, נחשבת כישראל.

בֵּית הַצְּרִיפָה – שם של משפחה כשרה.

רִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ – אדם אלים הכריז עליה שהיא פסולה וכך דחה אותה מכלל ישראל.

אַחֶרֶת – משפחה אחרת, פסולה.

קֵרְבָהּ – הכריז עליה שהיא כשרה.

מוֹסְרִים אוֹתָהּ – מגלים את זהותה בחשאי.

שָׁבוּעַ – שבע שנים.

קיט אָמַר מָרִי בַּר רַב יוּדָא: מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יֻחֲסִין תָּשַׁשׁ כּוֹחָם שֶׁל חֲכָמִים וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם (פסחים סב ע"ב).

נִגְנַז סֵפֶר יֻחֲסִין – נעלם הספר שבו נרשמו תולדותיהן של משפחות בישראל וייחוסיהן.

תָּשַׁשׁ כּוֹחָם – נחלשו.

קכ רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַכִּירִים אֶת יִחוּסֵיהֶם הָיוּ מוֹצִיאִים שְׁמָם לְשֵׁם הַמְּאֹרָע, אֲבָל אָנוּ שֶאֵין אָנוּ מַכִּירִים אֶת יִחוּסֵינוּ אָנוּ מוֹצִיאִים לְשֵׁם אֲבוֹתֵינוּ. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנִים עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיוּ מוֹצִיאִים לְשֵׁם הַמְּאֹרָע, אֲבָל אָנוּ שֶאֵין אָנוּ מִשְתַּמְשִׁים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אָנוּ מוֹצִיאִים לְשֵם אֲבוֹתֵינוּ (בר"ר לז, ז).

הָרִאשׁוֹנִים – בני הדורות הקודמים.

מַכִּירִים אֶת יִחוּסֵיהֶם – יודעים את מוצא משפחתם ואת שמות כל קודמיהם.

הָיוּ מוֹצִיאִים וגו’ – היו קוראים לילדיהם על שם מאורעות בחייהם.

לְשֵׁם אֲבוֹתֵינוּ – כדי לזכור אותם (משום שאין בידינו ספרי יוחסין שבהם הם נרשמו [ראו בקטע הקודם]).

מִשְׁתַּמְשִׁים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ – בעלי כוח נבואה.

לְשֵׁם הַמְּאֹרָע – על שם מאורעות שיתרחשו בעתיד (כגון שלמה שנקרא כך על שם השלום שיהיה בימיו).

v גֵּרִים בְּיִשְׂרָאֵל

קכא “וְהֵמָה יִהְיוּ לִי לְעָם” (יחזקאל לז, כז) – אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: זוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה יֵשׁ בֵּין יִשְרָאֵל לְגֵרִים, שֶׁאִלּוּ בְּיִשְׂרָאֵל כָּתוּב בָּהֶם “וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם” (שם), וְאִלּוּ בְּגֵרִים כָּתוּב: “כִּי מִי הוּא זֶה עָרֵב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה', וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים” (ירמיה ל, כא–כב).

אָמַר רַ' חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב” (ישעיה יד, א) (קידושין ע ע"ב).

מַעֲלָה יְתֵרָה – עדיפות.

וְאִלּוּ בְּגֵּרִים וגו’ – לגבי הגרים, בניגוד לעם ישראל, נאמר כי תחילה יהיה עליהם להתקרב לקב"ה ורק אז יהיה להם לאלוהים.

סַפַּחַת – מחלת עור מציקה שקשה להיפטר ממנה (דרשה על תיבת “נספחו” שבפסוק).

קכב קְהַל גֵּרִים אֵינוֹ קָרוּי קָהָל (יבמות נז ע"א).

אֵינוֹ קָרוּי קָהָל – ומותר להם לשאת אנשים אשר התורה אוסרת עליהם לבוא בקהל ישראל (כגון ממזרים [דברים כג, ג]).

קכג שָׁלוֹשׁ מִדּוֹת בְּגֵרִים: יֵשׁ גֵּר כְּגוֹי לְכָל דָּבָר, יֵשׁ גֵּר מָשׁוּל כַּחֲמוֹר, וְיֵשׁ גֵּר כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ.

“יֵשׁ גֵּר כְּגוֹי לְכָל דָּבָר” כֵּיצַד? – הָיוּ לוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּר וְאֶהְיֶה בֵּינֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאֲכִילָתָם יָפָה, וְיֵשׁ לָהֶם יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת, וְיִכְלוּ אֵלּוּ מִתּוֹךְ בֵּיתִי. כָּפַף אֶת עַצְמוֹ וְהָלַךְ וְנִתְגַּיֵּר – אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁאָהַב זֶה אֶתְכֶם, כָּךְ אַתֶּם תֹּאהֲבוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר” (דברים י, ט).

“יֵשׁ גֵּר מָשׁוּל כַּחֲמוֹר” כֵּיצַד? – הָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל, אָמְרוּ לוֹ: “אֵין אָנוּ נוֹתְנִים לְךָ עַד שֶׁתִּתְגַּיֵּר”, וְכָפַף אֶת עַצְמוֹ וְהָלַךְ וְנִתְגַּיֵּר; אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁבִּקֵּשׁ זֶה מִכֶּם מְנוּחָה, כָּךְ אַתֶּם תְּנוּ לוֹ מְנוּחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְגֵר לֹא תוֹנֶה” (שמות כב, כ).

“יֵשׁ גֵּר כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ” כֵּיצַד? הָלַךְ וּפִשְׁפֵּשׁ בְּכָל הָאֻמּוֹת, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁמְּסַפְּרִים בְּטוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּר וְאֶכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה – עָלָיו נֶאֱמַר: “וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם” (ישעיה נו, ה) (סא“ר, כז; ילק”ש לשמות, תשמה).

מִדּוֹת – סוגים.

כְּגוֹי לְכָל דָּבָר – מי שהתגייר לא מתוך שכנוע בָאמת שביהדות אלא בשל טובת הנאה (ונחשב כאילו נשאר מבחינות רבות גוי).

חֲמוֹר – אבי שכם (שנימול כדי לשאת את דינה בת יעקב [בראשית לד]).

בֵּינֵיהֶם שֶׁל אֵלוּ – בקרב עם ישראל.

יָפָה – טהורה ונקייה.

יִכְלוּ אֵלּוּ – יסתלקו המאכלים שאינם כשרים מן הבית.

כָּפַף אֶת עַצְמוֹ – כפה על עצמו.

מְנוּחָה – שלווה המובטחת בחיי נישואין.

פִּשְׁפֵּשׁ – בדק וחיפש.

“לָהֶם” – למתגיירים.

קכד “אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו” (תהלים קכח, א) – אֵינוֹ אוֹמֵר “אַשְׁרֵי יִשְׂרָאֵל”, “אַשְׁרֵי כּוֹהֲנִים”, “אַשְׁרֵי לְוִיִּים”, אֶלָא “אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה'”, אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁהֵם יִרְאֵי ה‘, שֶׁהֵם בְּ“אַשְׁרֵי”; כְּשֵׁם שֶנֶּאֱמַר בְיִשְׂרָאֵל “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (דברים לג, כט), כָּךְ נֶאֱמַר בָּהֶם "אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה’". וּבְאֵיזֶה גֵר אָמוּר “אַשְׁרֵי”? בְּגֵר שֶׁהוּא גֵּר צֶדֶק, לֹא בְּכוּתִים הַלָּלוּ שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: “אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים” (מלכים ב יז, לג), אֶלָּא בְּגֵר שֶׁהוּא יָרֵא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר “יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו”.

“יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל” (תהלים קכח, ב) – זֶה הַגֵּר שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת אָבוֹת. וּכְדֵי שֶלֹּא יֹאמַר: אוֹי לִי שֶׁאֵין לִי זְכוּת אָבוֹת, כָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁאֲסַגֵּל אֵין לִי שָׂכָר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְכָךְ הַכָּתוּב מְבַשֵּׂר לַגֵּר, שֶׁבִּזְכוּת עַצְמוֹ יֹאכַל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל” – אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁיָּגַע בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה; מָה שְׂכָרוֹ? “אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ” (שם) – אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא.

“אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ” (תהלים קכח, ג) – אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ נִתְגַּיְּרָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי הִיא כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל. “כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה” – שֶׁהִיא טוֹעֶנֶת פֵּרוֹת, וְלֹא כְּגֶפֶן בּוֹקֵק; שֶׁהִיא זוֹכָה לְבָנִים; “בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ” – בִּזְמַן שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בְּעַצְמָהּ דַּת יְהוּדִית, שֶׁהִיא צְנוּעָה, זוֹכָה שֶׁיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה בָּנִים בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְנָה, בַּעֲלֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים.

“בָּנֶיךָ כִּשְתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ” (שם) – מָה הַזַּיִת הַזֶּה זֵיתִים לַאֲכִילָה זֵיתִים לְיַבֵּשׁ וְזֵיתִים לְשֶׁמֶן, וְשַׁמְנוֹ דּוֹלֵק מִכָּל הַשְּׁמָנִים, וְאֵין עָלָיו נוֹשְׁרִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָּׁמִים, כָּךְ בָּאִים בְּנֵי הַגֵּרִים, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי מַשָּׂא וּמַתָּן, מֵהֶם חֲכָמִים, מֵהֶם נְבוֹנִים וּמֵהֶם יוֹדְעֵי דָּבָר בְּעִתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם זֶרַע קַיָּם לְעוֹלָם. “סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ” – שֶׁלְּבָנֶיךָ תַּעֲמֹד זְכוּתְךָ, שֶׁמִּשֻּׁלְחָנְךָ יִזְכּוּ בָּנֶיךָ לְמַעֲלוֹת גְּדוֹלוֹת.

“הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'” (תהלים קכח, ד) – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַבְרְהָם וְשָׂרָה שֶׁהָיוּ גֵרִים וְנִתְבָּרְכוּ; וְכֵן יִתְבָּרְכוּ כָּל הַגֵּרִים שֶׁיִּנְהֲגוּ כְּמִנְהָגָם.

“יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן” (שם שם, ה) – שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרְכָם מִמָּקוֹם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַבְּרָכוֹת יוֹצְאוֹת מִצִּיּוֹן. “וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם” (שם) – שֶׁיִּזְכּוּ לִרְאוֹת בְּטוּב יְרוּשָׁלַיִם לֶעָתִיד לָבוֹא.

“ורְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל” (תהלים קכח, ו) – וְכִי בִּשְׁבִיל שֶׁיִּרְאֶה הַגֵּר בָּנִים לְבָנָיו לְכָךְ יָבוֹא שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל? אֶלָּא שֶׁהוּא זוֹכֶה וּמַשִּׂיא בִּתּוֹ לְכֹהֵן, וְעוֹמְדִים מִבָּנֶיהָ, שֶׁהֵם בְּנֵי בָּנָיו, כּוֹהֲנִים שֶׁמְּבָרְכִים אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים: “יְבָרֶכְךָ… וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם” (במדבר ו, כד–כו) (במ"ר ח, ט).

הֵם בְּ“אַשְׁרֵי” – ברכת “אשרי” חלה עליהם.

כּוּתִים – הגויים שהביאה לארץ ממלכת אשור, אשר התגיירו מפחד ולא מתוך כוונה אמיתית (מלכים ב יז, כד).

אֵין לוֹ זְכוּת אָבוֹת – משום שאבותיו היו עובדי עבודה זרה.

אֲסַגֵּל – אאסוף.

“יְגִיעַ כַּפֶּיךָ” – והפסוק נדרש כמדבר במה שיצבור הגר בעבודתו שלו (בלא צורך בזכות אבות).

טוֹעֶנֶת – נושאת.

גֶפֶן בּוֹקֵק – גפן שאינה מצמיחה פירות.

דַּת יְהוּדִית – הנהגות המתאימות לאישה היהודייה, בענייני צניעות וכדומה.

דּוֹלֵק מִכָּל הַשְּׁמָנִים – טוב מכולם.

מַשָּׂא וּמַתָּן – בדיונים בלימוד תורה.

יוֹדְעֵי דָּבָר בְּעִתּוֹ – יודעים מה הזמן המתאים לכל דבר ודבר.

זֶרַע קַיָּם – צאצאים.

מִשֻּׁלְחָנְךָ יִזְכּוּ וגו’ – בזכות נדיבותך (המסומלת בשולחן המזמין אורחים) יזכו בניך לזכויות רבות.

מַשִׂיא בִּתּוֹ לְכוֹהֵן – ונכדיו יהיו אפוא כוהנים (שכן השיוך לכהונה נקבע על פי האב).

קכה בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ הַגִּבְעוֹנִים: “עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ” (יהושע י, ו) – בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי בִּשְׁבִיל הַגֵּרִים הַלָּלוּ אָנוּ מַטְרִיחִים עַל הַצִּבּוּר? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהוֹשֻׁעַ, אִם תַּרְחִיק אֶת הָרְחוֹקִים סוֹפְךָ לְרַחֵק אֶת הַקְּרוֹבִים. צֵא וּלְמַד מֵהֵיכָן הוּא מַטָּעֲךָ, לֹא מִן הַגֵּרִים? (במ"ר ח, ד).

הַגִּבְעוֹנִים – שנתגיירו בימי יהושע וביקשו את עזרתו כנגד אויביהם.

הָרְחוֹקִים – הגרים.

הַקְרוֹבִים – אנשים מבני ישראל.

מַטָּעֲךָ – שורשיך, המקום שממנו צמחת (ורומז אל אסנת, אמו של שבט אפרים, שהיתה מצרייה ולפי מסורת חז"ל נתגיירה).

קכו “כִּי יָד עַל כֵּסְיָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז) – שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: יְמִינִי, יְמִינִי! כִּסְּאִי, כִּסְּאִי: שֶׁאִם יָבוֹאוּ גֵּרִים מִשֶּׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲנִי מְקַבֵּל אוֹתָם, וּמִזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק – אֵינִי מְקַבֵּל אוֹתָם (פדר"כ ג, טז).

יְמִינִי, כִּסְּאִי – לשונות של שבועה.

קכז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר בַּזְמַן הַזֶּה אוֹמְרִים לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר? אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּווּיִים, דְּחוּפִים, סְחוּפִים וּמְטֹרָפִים וְיִסּוּרִים בָּאִים עֲלֵיהֶם? – אִם אוֹמֵר: יוֹדֵעַ אֲנִי, וְאֵינִי כְּדַאי, מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת; וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עֲווֹן לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת; אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְמִדָּה זוֹ, אָכַלְתָּ חֵלֶב – אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת – אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה; וְעַכְשָו אָכַלְתָּ חֵלֶב – עָנוּשׁ כָּרֵת, חִלַּלְתָּ שַׁבָּת – עָנוּשׁ סְקִילָה. וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְווֹת כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ מַתַּן שְׂכָרָן; אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לַצַּדִּיקִים – וְיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל לֹא רֹב טוֹבָה וְלֹא רֹב פֻּרְעָנוּת. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו (יבמות מז ע“א–ע”ב).

מָה רָאִיתָ – מדוע החלטת.

אִי אַתָּה – אין אתה.

דְּווּיִים וגו’ – סובלי כאבים, נדחפים ממקום למקום, מעונים וחסרי מנוח.

אֵינִי כְּדַאי – רק בקושי אני ראוי להצטרף לעם ישראל.

עֲווֹן לֶקֶט וגו’ – החטא שבאי מתן מתנות עניים.

מִדָּה זוֹ – מעמד זה (של גר).

חֵלֶב – שומן של בעלי חיים האסור על פי ההלכה באכילה.

עָנוּשׁ כָּרֵת – מי שדינו מוות בידי שמים (ויקרא ז, כד–כה).

אֵינָם יְכוֹלִים וגו’ – אין הם מסוגלים במצבם הנוכחי לשאת את כל הטובה או כל הרעה האפשריים.

וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו וגו’ – אין מעמיסים עליו דיון במצוות רבות ואין נכנסים לדיון בפרטי פרטיהן.

קכח גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דּוֹמֶה (יבמות כב ע"א).

כְּקָטָן וגו’ – מצד מעמדו המשפטי־הלכתי הריהו כמי שרק עתה בא לעולם.

קכט “וְגֵר לֹא תוֹנֶה” (שמות כב, כ) – לֹא תּוֹנֶה לוֹ בִּדְבָרִים. אַל תֹּאמַר לוֹ: אֶמֶשׁ הָיִיתָ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְעַד עַכְשָׁו חֲזִירְךָ בֵּין שִׁנֶּיךָ.

גֵּר, לְפִי שֶׁסּוֹרוֹ רַע, הִזְהִיר עָלָיו הַכָּתוּב בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה (מסכת גרים ד, א).

תּוֹנֶה – תפגע, תצער.

אֶמֶשׁ – לפני שנתגייר.

וְעַד עַכְשָׁו – ועדיין.

סוֹרוֹ רַע – נטייתו הטבעית היא לדרכים רעות.

הִזְהִיר וגו’ – שלא לפגוע בו (כדי שלא יחזור למנהגיו הקודמים).

קל “וּבָא הַלֵוִי… וְהַגֵּר” (דברים יד, כט) – אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַגֵּר הַזֶה כְּלֵוִי לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ: גָּדוֹל הוּא לְפָנַי, שֶנִּתְגַּיֵּר לִשְׁמִי. מָשָׁל לִצְבִי שֶגָּדַל בַּמִּדְבָּר וּבָא מֵעַצְמוֹ וְנִתְעָרֵב בַּצֹּאן, הָיָה הָרוֹעֶה מַאֲכִילוֹ וּמַשְקֵהוּ וּמְחַבְּבוֹ יוֹתֵר מִצֹּאנוֹ. אָמְרוּ לוֹ: לִצְבִי זֶה אַתָּה מְחַבֵּב יוֹתֵר מִן הַצֹּאן; אָמַר לָהֶם: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַעְתִּי בְּצֹאנִי, מוֹצִיאָן בַּבֹּקֶר וּמַכְנִיסָן בָּעֶרֶב עַד שֶׁלֹּא גָּדְלוּ, וְזֶה שֶׁגָּדַל בְּמִדְבָּרוֹת וִיעָרִים וּבָא מֵעַצְמוֹ לְתוֹךְ צֹאנִי – וְלֹא כָּךְ אֲחַבְּבֶנּוּ? כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כַּמָּה יָגַעְתִּי בְּיִשְׂרָאֵל: הוֹצֵאתִים מִמִּצְרַיִם וְהֵאַרְתִּי לִפְנֵיהֶם, הוֹרַדְתִּי לָהֶם אֶת הַמָּן, הֵגַזְתִּי לָהֶם אֶת הַשְּׂלָו, הֶעֱלֵיתִי לָהֶם אֶת הַבְּאֵר וְהִקַּפְתִּים עַנְנֵי כָּבוֹד עַד שֶקִּבְּלוּ תּוֹרָתִי; וְזֶה בָּא מֵעַצְמוֹ – לְפִיכָךְ שָׁקוּל עָלַי כְּיִשְׂרָאֵל וּכְלֵוִי (ילק"ש לבמדבר ריג).

נִתְגַּיֵּר לִשְׁמִי – לשם שמים ולא מתוך שיקול אחר.

עַד שֶׁלֹּא גָּדְלוּ – בהיותם צעירים ורכים.

הֵאַרְתִּי לִפְנֵיהֶם – בעמוד האש.

הֵגַזְתִּי – הפרחתי.

הַבְּאֵר – באר פלאית שהלכה לפי האגדה עם ישראל בכל מסעותיו במדבר.

עַנְנֵי כָּבוֹד – שהקיפו את עם ישראל במדבר.

שָׁקוּל עָלַי – שווה בעיני.

קלא חֲבִיבִים הַגֵּרִים, שֶׁבְּכָל מָקוֹם הַכָּתוּב מַקִּישׁ אוֹתָם כְּיִשְׂרָאֵל (במ"ר ח, ב).

הַכָּתוּב – כגון דברים יד, כט.

מַקִּישׁ – משווה מצד הדינים וההלכות.

קלב מִפְּנֵי מָה גֵּרִים בִּזְמַן הַזֶּה מְעֻנִּים וְיִּסּוּרִים בָּאִים עֲלֵיהֶם? אָמַר אַבָּא חָנָן מִשּׁוּם רַ' אֶלְעָזָר: לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה, אֶלָּא מִיִּרְאָה (יבמות מח ע"ב).

מִשּׁוּם – בשם.

עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה – מקיימים מצוות מרצון חופשי.

יִרְאָה – פחד מן העונש.

קלג “וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק… וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה” (שמואל ב כא, י) – וַהֲרֵי נֶאֱמַר: “לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ” (דברים כא, כג)? אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְיִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא; שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים: מָה טִיבָם שֶׁל אֵלּוּ? – הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם. – וּמָה עָשׂוּ? – פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים. אָמְרוּ: אֵין לְךָ אֻמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדַּבֵּק בָּהּ כָּזוֹ. וּמַה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ – בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה; וּמָה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ – יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

מִיָּד נִתּוֹסְפוּ עַל יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף. (יבמות עט ע"א).

“וַתִּקַח רִצְפָּה בַת אַיָּה” – פילגש שאול, ששמרה על גופות הילדים שילדה לו (אשר נתלו כנקמה על פגיעת שאול בגבעונים, שהיו גרים).

“לֹא תָלִין” – יש לקבור את גופת התלוי לפני ירידת הלילה.

מוּטָב וגו’ – עדיף לעבור באופן חד פעמי על מצווה מן התורה (ולהתעלם מן המילה “לא” שבציווי “לא תלין”), אם הדבר מביא לקידוש השם ברבים.

פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְרוּרִים – פגעו בגרים שנגררו אחרי עם ישראל (הם הגבעונים, שלא נתגיירו מאהבה).

שֶׁרְאוּיָה לְהִדַּבֵּק בָּהּ – שראוי להצטרף אליה.

וּמָה וגו’ – אם בני מלכים שפגעו בגרים נענשו כך, מה גדול יהיה עונשם של אנשים פשוטים שיפגעו בבני ישראל!

נִתּוֹסְפוּ – כגרים.

קלד “וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ” (במדבר כד, כא) – מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁהָיָה צָד צִפּוֹרִים, צָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, בָּא לָצוּד אֶת הַשְּׁנִיָּה, הָלְכָה וְיָשְׁבָה לָהּ עַל אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ. עָמַד לוֹ הַצַּיָּד תּוֹהֶה בָּהּ, אָמַר לָהּ: אִם אֶזְרֹק עָלֶיהָ אֶבֶן אֲנִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי, וְאִם אֶתֵּן אֶת הַקָּנֶה מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יִגַּע בְּאִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֹמַר לָךְ, אֶלָּא לְמָקוֹם יָפֶה בָּרַחְתְּ וְנִפְלַטְתְּ. כָּךְ בִּלְעָם רָאָה לְיִתְרוֹ וַעֲמָלֵק בְּעֵצָה, עָמַד עַל עֲמָלֵק וּמָחָה שְׁמוֹ, בָּא לִרְאוֹת יִתְרוֹ, מְצָאוֹ שֶׁעָשָׁה תְשׁוּבָה, אָמַר לוֹ: לְמָקוֹם יָפֶה בָּרָחְתָּ. הֱוֵי – “אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ” (שמו"ר כז, ו).

“וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי” – הפסוק מדבר בראיית בלעם את יתרו (שנתפס באגדה כגר צדק).

אִיקוֹנִין – פסל בדמות אדם.

תּוֹהֶה בָּהּ – מתלבט מה לעשות בציפור.

מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי – עשוי להיענש בעונש מוות, כדין מי שפוגע בפסל המלך.

אֶתֵּן אֶת הַקָּנֶה – אנסה לפגוע בה במקל.

יָפֶה – טוב ומוצלח.

רָאָה לְיִתְרוֹ וגו’ – ראה את עמלק ואת יתרו גם יחד, כאשר בא לייעץ לבלק מה יהיה בעתיד (ראו במדבר כד, יד).

מָחָה שְׁמוֹ – שאמר עליו “ואחריתו עדי אובד” (שם שם, כג).

הֱוֵי – לפיכך.

“אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ” – יציב ומוגן.

קלה “וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית יב, ה) – אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּקָרֵב נָכְרִי וּמְגַיְּרוֹ כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ (בר"ר לט, יד).

“אֲשֶׁר עָשׂוּ” – אברהם ושרה.

קלו מַעֲשֶׂה בְּמֻנְבָּז וּבְזוֹטוֹס בָּנָיו שֶׁל תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ יוֹשְבִין וְקוֹרִין בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לַפָּסוּק הַזֶּה: “וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם” (בראשית יז, יא) הָפַךְ זֶה פָּנָיו לַכֹּתֶל וְהִתְחִיל בּוֹכֶה, וְזֶה הָפַךְ פָּנָיו לַכֹּתֶל וְהִתְחִיל בּוֹכֶה. הָלְכוּ זֶה וְזֶה וּמָלוּ עַצְמָם. לְאַחַר יָמִים הָיוּ יוֹשְׁבִין וְקוֹרִין בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לַפָּסוּק הַזֶּה “וּנְמַלְתֶּם” אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: אִי לְךָ, אָחִי! אָמַר לוֹ: אַתָּה אִי לְךָ, אָחִי, וְלֹא לִי. גִּלּוּ אֶת הַדָּבָר זֶה לָזֶה. כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישָׁה בָּהֶם אִמָּם, הָלְכָה וְאָמְרָה לַאֲבִיהֶם: בָּנֶיךָ עָלְתָה נוֹמֵי בִּבְשָׂרָם וְגָזַר הָרוֹפֵא שֶׁיִּמּוֹלוּ. אָמַר לָהּ: יִמּוֹלוּ (בר“ר מו, י; ילק”ש לבראשית, פב).

תַּלְמַי – מלך מצרים.

אִי לְךָ – אוי לך (שאין אתה נימול).

וּמָלוּ עַצְמָם – מבלי להודיע על כך איש לאחיו.

הִרְגִישָׁה בָּהֶם – גילתה (שנימולו).

נוֹמֵי – פצע, נמק.

קלז פַּעַם אַחַת אָמַר לוֹ עֲקִילַס לְאַדְרְיָנוֹס הַמֶּלֶךְ: רוֹצֶה אֲנִי לְהִתְגַּיֵּר וּלְהֵעָשׂוֹת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: לְאֻּמָּה זוֹ אַתָּה מְבַקֵּשׁ? כַּמָּה בִּזִּיתִי אוֹתָהּ, כַּמָּה הָרַגְתִּי אוֹתָהּ – לִירוּדָה שֶׁבָּאֻמּוֹת אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהִתְעָרֵב? מָה רָאִיתָ בָּהֶם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר? אָמַר לוֹ: הַקָּטָן שֶׁבָּהֶם יוֹדֵעַ הֵיאַךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, מָה נִבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמָה בְּיוֹם שֵׁנִי, כַּמָּה יֵשׁ מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַל מָה הָעוֹלָם עוֹמֵד – וְתוֹרָתָם אֱמֶת. אָמַר לוֹ: לֵךְ וּלְמַד תּוֹרָתָם וְאַל תִּמּוֹל. אָמַר לוֹ עֲקִילַס: אֲפִלּוּ חָכָם שֶׁבְּמַלְכוּתְךָ וְזָקֵן בֶּן מֵאָה שָׁנָה אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תּוֹרָתָם אִם אֵינוֹ מָל, שֶׁכֵּן כָּתוּב: “מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי” (תהלים קמז, יט–כ). וּלְמִי? לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמו"ר ל, יב).

עֲקִילַס – אחיינו (לפי האגדה) של הקיסר אדריאנוס (אשר דיכא בכוח את מרד בר כוכבא). על פי המסורת נעשה עקילס לתלמידו של ר' עקיבא ותירגם את התורה ליוונית.

יְרוּדָה – שפלה ובזויה.

כַּמָּה יֵשׁ – כמה זמן חלף.

קלח עֲקִילַס בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל אַדְרְיָנוֹס הָיָה מְבַקֵּשׁ לְהִתְגַּיֵּר וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן אַדְרְיָנוֹס דּוֹדוֹ. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא אַתָּה חָסֵר כֶּסֶף וְזָהָב – הֲרֵי אוֹצְרוֹתַי לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֲנִי מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה, לָצֵאת לְחוּץ, לֵידַע דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִמָּלֵךְ בְּךָ הֵיאָךְ לַעֲשׂוֹת. אָמַר לוֹ: כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶאַתָּה רוֹאֶה שְׁפֵלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ – לֵךְ עֲסֹק בָּהּ, שֶסּוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת וְאַתָּה מִשְׂתַּכֵּר. בָּא לוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלָמַד תּוֹרָה. לְאַחַר זְמַן מְצָאוּהוּ רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ. רָאוּהוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנוֹת. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: עֲקִילַס לוֹמֵד תּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֶצְלָם הִתְחִיל לִשְׁאֹל לָהֶם שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה – וְהֵם מְשִׁיבִים אוֹתוֹ. עָלָה אֵצֶל אַדְרְיָנוֹס דּוֹדוֹ, אָמַר לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ מִשְׁתַּנּוֹת? סָבוּר אֲנִי, שֶׁהִפְסִידָה פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלְּךָ, אוֹ שֶׁמָּא הֵצֵר לְךָ אָדָם. אָמַר לוֹ: לָאו; אַתָּה קָרוֹב לִי וְאָדָם מֵצֵר לִי? אָמַר לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ מִשְׁתַּנּוֹת? אָמַר לוֹ: שֶׁלָּמַדְתִּי תּוֹרָה; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּלְתִּי אֶת עַצְמִי. אָמַר לוֹ: וּמִי אָמַר לְךָ כָּךְ? אָמַר לוֹ: בְּךָ נִמְלַכְתִּי. אָמַר לוֹ: אֵימָתַי? אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ: מְבַקֵּשׁ אֲנִי לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה, וְאָמַרְתָּ לִי: כָּל פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שְׁפָלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ, לֵךְ וַעֲסֹק בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת, חָזַרְתִּי עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְלֹא רָאִיתִי שְׁפָלָה וּנְתוּנָה בָּאָרֶץ כְּיִשְׂרָאֵל; וְסוֹפָהּ לְהִתְעַלּוֹת, שֶׁכֵּן אָמַר יְשַׁעְיָה: “כֹּה אָמַר ה' גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה נֶפֶש, לִמְתָעֵב גּוֹי, לְעֶבֶד משְׁלִים: מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ, שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ” (ישעיה מט, ז) (תנחומא משפטים, ג).

עֲקִילַס – ראו בקטע הקודם.

מְבַקֵּשׁ וגו’ – רוצה לעסוק במסחר.

לָצֵאת לְחוּץ – לראות את העולם.

לֵידַע – לדעת, להכיר.

לִמָּלֵךְ – להתייעץ.

כָּל פְּרַקְמַטְיָא וגו’ – קנה כל סחורה שערכה נמוך ואין לה ביקוש, כי סופה להתייקר.

מִשְׂתַּכֵּר – מרוויח.

פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת – פניו נראו שונות מכרגיל.

הֵצֵר לְךָ – פגע בך.

“לִבְזֹה נֶפֶשׁ” וגו’ – למי שכולם בזים לו ומתעבים אותו.

קלט עֲקִילַס הַגֵּר נִכִנְסַ אֵצֶל רַ' אֱלִיעֶזֶר, אָמַר לוֹ: הֲרֵי כָּל חִבָּה שֶחִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגֵּר בְּלֶחֶם וְשִׂמְלָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה” (דברים י, יח)? כַּמָּה טַוָּסִים יֵשׁ לִי, כַּמָּה פַּסְיוֹנִים יֵשׁ לִי, אֲפִלּוּ עֲבָדַי אֵין מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהֶם. גָּעַר בּוֹ רַ' אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר: וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ? דָּבָר שֶנִּתְחַבֵּט עָלָיו אוֹתוֹ זָקֵן, “וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ” (בראשית כח, כ) – וּבָא זֶה וְהוֹשִׁיטוֹ לוֹ בְּקָנֶה. נִכְנַס אֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ, הִתְחִיל מְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים: “לֶחֶם” – זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי” (משלי ט, ה), “וְשִׂמְלָה” – זוֹ טַלִּית. זָכָה אָדָם לְתוֹרָה – זָכָה לְטַלִּית; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּשִּׂיאִים בְּנוֹתֵיהֶם לִכְהֻנָה וְיִהְיוּ בְּנֵי בְּנֵיהֶם כּוֹהֲנִים גְּדוֹלִים. אָמְרוּ: אִלּוּלֵי אֲרִיכוּת פָּנִים שֶׁהֶאֱרִיךְ רַ' יְהוֹשֻׁעַ עִם עֲקִילַס הָיָה חוֹזֵר לְסוֹרוֹ, וְקָרְאוּ עָלָיו: “טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר” (שם טז, לב) (בר“ר ע, ה; במ”ר ח, ט; קה"ר ז, ח).

עֲקִילַס – ראו קטע קלז.

הֲרֵי כָּל וגו’ – האם כל החיבה שחיבב הקב"ה את הגר היא בכך שנתן לו לחם ושמלה?

טַוָּסִים – תוכים.

פַּסְיוֹנִים – ציפור ממיני השליו.

אֵין מַשְׁגִּיחִין עֲלֵיהֶם – ואוכלים אותם, למרות יוקרם הרב.

וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ? – נראה הדבר בעיניך כדבר פעוט ופשוט?

דָּבָר שֶׁנִּתְחַבֵּט וגו’ – אותו עניין שיעקב טרח והתפלל כדי לזכות בו.

וּבָא זֶה וגו’ – ניתן לו (לגר) בלא קושי, כאדם שמושיט מקל לחברו.

מְפַיְּסוֹ – מרגיעו.

טַלִּית – בגדם של חכמים.

מַשִּׂיאִים בְּנוֹתֵיהֶם לִכְהֻנָּה – הגרים יכולים להשיא את בנותיהם לכוהנים.

אֲרִיכוּת פָּנִים – סבר פנים יפות, סבלנות.

חוֹזֵר לְסוֹרוֹ – שב לדרכו הרעה, לעבודת אלילים.

וְקָרְאוּ עָלָיו – ציטטו פסוק בקשר לר' יהושע.

קמ קֵיסָר אֶחָד שׂוֹנְאָם שֶׁל הַיְּהוּדִים הָיָה. אָמַר לָהֶם לְשָׂרֵי מַלְכוּתוֹ: מִי שֶׁעָלְתָה לוֹ נוֹמִי בְּרַגְלוֹ יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה אוֹ יַנִּיחֶנָּה וְיִצְטַעֵר? אָמְרוּ לוֹ: יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה. אָמַר לָהֶם קְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם: אַחַת, שֶׁאִי אַתָּה נוֹצֵחַ אֶת כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם” (זכריה ב, י); וְעוֹד, שֶיְהוּ קוֹרְאִין לְךָ מַלְכוּת קְטוּעָה. אָמַר לוֹ: יָפֶה אָמַרְתָּ, אֶלָּא כָּל מִי שֶנָּצַח לַמֶּלֶךְ מְטִילִין אוֹתוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ.

כְּשֶׁתְּפָסוּהוּ אָמְרָה לוֹ מַטְרוֹנָה אַחַת: וַי לָהּ לְסְּפִינָה שֶׁהוֹלֶכֶת בְּלֹא מֶכֶס! נָטַל סַכִּין לִקְטֹעַ אֶת עָרְלָתוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּשִׁנָּיו קְטָעָהּ וְאָמַר: נָתַתִּי מֶכֶס וְאֶעֱבֹר. וּכְשֶׁהֱטִילוּהוּ אָמַר: כָּל נְכָסַי לְרַ' עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: קְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים! (עבודה זרה י ע"ב).

נוֹמִי – פצע, נמק (וכיוון בדבריו ליהודים).

יִקְטָעֶנָּה – יסיר את החלק הפגוע (היינו: ישמיד את היהודים).

קְטִיעָא – אחד משרי הקיסר.

נוֹצֵחַ אֶת כֻּלָּם – משמיד את כל היהודים.

נָצַח – מנצח בוויכוח.

מְטִילִין – משליכים.

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית (וכנראה גיורת, אולי בסתר).

וַי לָהּ לַסְפִינָה וגו’ – דימוי שכוונתו: אוי למי שהולך לעולם הבא ולא יזכה לגן עדן משום שלא נימול.

מְזֻמָּן – מיועד.

יֵשׁ קוֹנֶה וגו’ – יש מי שזוכה למקום בעולם הבא ברגע אחד (כמו קטיעא), ויש מי שצריך לטרוח על כך שנים רבות.

קמא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּרוֹמִי: רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְגָזְרוּ סַנְקְלִיטִין שֶל מֶלֶךְ לוֹמַר: מִכָּאן עַד שְׁלוֹשִׁים יוֹם לֹא יִהְיֶה בְּכָל הָעוֹלָם יְהוּדִי. וְהָיָה סַנְקְלִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ יְרֵא שָׁמַיִם. בָּא אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְגִלָּה לוֹ אֶת הַדָּבָר. וְהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ מִצְטַעֲרִים הַרְבֵּה. אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ יְרֵא שָׁמַיִם: אַל תִּצְטַעֲרוּ, מִכָּאן וְעַד שְׁלוֹשִׁים יוֹם אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים עוֹמֵד לָהֶם. בְּסוֹף עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים גִּלָּה לְאִשְתּוֹ אֶת הַדָּבָר. אָמְרָה לוֹ: וַהֲרֵי שָׁלְמוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָׁה יָמִים! אָמַר לָהּ: עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ צַדֶּקֶת מִמֶנּוּ. אָמְרָה לוֹ: אֵין לְךָ טַבַּעַת? מֹץ אוֹתָהּ וּמוּת, וְסַנְקְלִיטִין בָּטֵל עָלֶיךָ שְׁלוֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים, וְהַגְּזֵרָה עוֹבֶרֶת. שָׁמַע לָהּ וּמָצַץ אֶת טַבַּעְתּוֹ וּמֵת. שָמְעוּ רַבּוֹתֵינוּ וְעָלוּ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ לְהַסְבִּיר לָהּ פָּנִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: חֲבָל לַסְּפִינָה שֶהָלְכָה לָהּ וְלֹא נָתְנָה הַמֶּכֶס! אָמְרָה לָהֶם אִשְׁתּוֹ: יוֹדַעַת אֲנִי מָה אַתֶּם אוֹמְרִים; חַיֵּיכֶם, לא עָבְרָה הַסְּפִינָה עַד שֶׁנָּתְנָה מֶכֶס שֶׁלָּה. מִיָּד נִכְנְסָה לְתוֹךְ הַקִּיטוֹן וְהוֹצִיאָה לָהֶם קֻפְסָה שֶׁהָיְתָה הַמִּילָה בְתוֹכָהּ וּסְמַרְטוּטִין מְלֵאִים דָּם כְּרוּכִים עָלֶיהָ, וְקָרְאוּ עָלָיו רַבּוֹתֵינוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה: “נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה” (תהלים מז, י). מַהוּ “מָגִנֵּי אֶרֶץ”? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְאַבְרָהָם נַעֲשֵׂיתִי מָגֵן עֹז, מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “אָנֹכִי מָגֵן לָךְ” (בראשית טו, א), לָזֶה אֲנִי נַעֲשֶׂה מָגִנִּים הַרְבֵּה; לְאַבְרָהָם אָמַרְתִּי: “וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ” (שם יב, ב) – וְאַחַר כָּךְ מָל, וְזֶה לֹא הִבְטַחְתִּי אוֹתוֹ; מַהוּ “מְאֹד נַעֲלָה”? זֶה נִתְעַלָּה מְאוֹד מֵאַבְרָהָם (דב“ר ב, כד; ילק”ש לתהלים, תשנד).

סַנְקְלִיטִין – יועצי הקיסר.

יְרֵא שָׁמַיִם – כינוי לנוכרי שהתקרב אל דת ישראל, גם אם לא התגייר.

עוֹמֵד לָהֶם – מסייע להם (בעת צרתם).

שָׁלְמוּ – נסתיימו, עברו.

טַבַּעַת – ובה היה רעל לשימוש בעת הצורך.

מֹץ – מצוץ.

וְסַנְקְלִיטִין בָּטֵל וגו’ – היועצים יתאבלו עליך חודש ימים, ולפי המקובל ברומי גזירה שלא בוצעה בתוך שלושים יום – מתבטלת.

לְהַסְבִּיר לָהּ פָּנִים – לנחם אותה.

חֲבָל לַסְּפִינָה וגו’ – ראו בקטע הקודם.

חַיֵּיכֶם – לשון שבועה.

קִיטוֹן – חדר (שינה) פנימי.

הַמִּילָה – העורלה.

קָרְאוּ עָלָיו – ציטטו פסוק בקשר לאותו שר.

“נְדִיבֵי עַמִּים” – כגון אותו שר.

מָגֵן עֹז – מגן חזק וטוב.

לֹא הִבְטַחְתִּי אוֹתוֹ – ומל עצמו מתוך אמונה שאין הבטחה בצדה.

קמב אוֹנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִימוֹס נִתְגַּיֵּר. שָׁלַח הַקֵּיסָר גְּדוּד שֶׁל רוֹמִיִּים אַחֲרָיו, מְשָׁכָם בְּמִקְרָאוֹת וְנִתְגַּיְּרוּ. חָזַר וְשָׁלַח אַחֲרָיו גְּדוּד אַחֵר שֶׁל רוֹמִיִּים. אָמַר לָהֶם: לֹא תֹּאמְרוּ לוֹ כְּלוּם. כְּשֶׁתְּפָסוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם, אָמַר לָהֶם: אֹמַר לָכֶם דָּבָר סְתָם: נִיפִיּוֹר נוֹשֵׂא אֲבוּקָה לַאֲפִיפְיוֹר, אֲפִיפְיוֹר לְדוּכָס, דּוּכָס לְהֶגְמוֹן, הֶגְמוֹן לְמֶלֶךְ. מֶלֶךְ כְּלוּם נוֹשֵׂא אֲבוּקָה לִפְנֵי שְׁאַר בְּנֵי אָדָם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא. אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא אֲבוּקָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם… וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם” (שמות יג, כא). נִתְגַּיְּרוּ כֻּלָּם. חָזַר וְשָׁלַח אַחֲרָיו גְּדוּד אַחֵר, אָמַר לָהֶם: לֹא תָּסִיחוּ עִמּוֹ כְּלָל. כְּשֶׁתְּפָסוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם רָאוּ מְזוּזָה שֶׁמֻּנַּחַת עַל הַפֶּתַח, הִנִּיחַ יָדוֹ עָלֶיהָ וְשָׂחַק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה שׂוֹחֵק? אָמַר לָהֶם: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם מֶלֶךְ יוֹשֵׁב מִבִּפְנִים וַעֲבָדָיו מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, וְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲבָדָיו מִבִּפְנִים וְהוּא מְשַׁמְרָם מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ” (תהלים קכא, ח). נִתְגַּיְּרוּ, וְשׁוּב לֹא שָׁלַח קֵיסָר אַחֲרָיו (עבודה זרה יא ע"א).

נִתְגַּיֵּר – והגיור נאסר בידי השלטון הרומי.

מְשָׁכָם בְּמִקְרָאוֹת – פיתה אותם בעזרת פסוקי מקרא.

הָלְכוּ לָהֶם – כשאונקלוס אסור בידיהם.

דָּבָר סְתָם – שיחת חולין, ולא סביב פסוקי מקרא.

נִיפִיּוֹר, אֲפִיפְיוֹר, דּוּכָס, הֶגְמוֹן – דרגות בצבא הרומי (וכל אחת גבוהה מן הקודמת לה): נושא לפיד (כדי להאיר את הדרך), סבל של אפריון, וכן הלאה.

תָּסִיחוּ – תשוחחו.

v גֵּרֵי אֲרָיוֹת (כּוּתִים)

קמג הָיָה רַ' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֶחָד גֵּרֵי אֲרָיוֹת וְאֶחָד גֵּרֵי חֲלוֹמוֹת וְאֶחָד גֵּרֵי מָרְדְּכָי וְאֶסְתֵּר – אֵינָם גֵּרִים עַד שֶיִּתְגַּיְּרוּ בַּזְּמַן הַזֶּה (יבמות כד ע"ב).

אֶחָד… וְאֶחָד – גם… וגם.

גֵרֵי אֲרָיוֹת – שהתגיירו בשל פחדם מאריות מאיימים שנשלחו עליהם משמים, כגון הכותים שהושיב מלך אשור בשומרון (כמסופר במלכים ב, פרק יז); בספרות חז"ל מכונים בשם “כותים” בני העדה השומרונית.

גֵּרֵי חֲלוֹמוֹת – שהתגיירו בעקבות חלום.

גֵּרֵי מַרְדִּכַי וְאֵסְתֵּר – שהתגיירו בגלל פחדם מן היהודים (אסתר ח, יז).

אֵינָם גֵּרִים – לא נחשבים עוד כגרים (עד שיתגיירו מחדש, והפעם מרצונם החופשי).

קמד דַּרְכֵי כּוּתִים פְּעָמִים כְּנָכְרִים וּפְעָמִים כְּיִשְׂרָאֵל, וְרֻבָּם כְּיִשְׂרָאֵל.

מִפְּנֵי מָה הַכּוּתִים אֲסוּרִים לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל? מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם כּוֹהֲנֵי הַבָּמוֹת.

מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין אוֹתָם? מִשֶּׁכָּפְרוּ בְּהַר גְּרִזִּים וְהוֹדוּ בִּירוּשָׁלַיִם וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים (מסכת כותים א, א; קידושין עד ע"ב).

דַּרְכֵי כּוּתִים – הנהגותיהם והלכותיהם של השומרונים.

לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל – להינשא ליהודים.

נִתְעָרְבוּ עִם כּוֹהֲנֵי הַבָּמוֹת – נתבוללו בקרב כוהנים שעבדו בבמות ולא בבית המקדש ונחשבו כעובדי עבודה זרה.

מְקַבְּלִין אוֹתָם – כגרים.

מִשֶׁכָּפְרוּ וגו’ – כאשר יקבלו עליהם את עיקרי האמונה של חכמים: יאמינו בקדושת ירושלים (ולא בהר גריזים שבשכם) ובתחיית המתים.

קמה כָּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָהּ כּוּתִים הַרְבֵּה, מְדַקְדְּקִים בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל (ברכות מז ע"ב).

הֶחֱזִיקוּ בָּהּ – קיימו אותה (כגון מילה).

מְדַקְדְּקִים – מקפידים על קיום מלא שלה.

קמו רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר שְׁלָחוֹ רַ' מֵאִיר לְהָבִיא יַיִן מִבֵּית כּוּתִים. מְצָאוֹ זָקֵן אֶחָד, אָמַר לוֹ: “וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה” (משלי כג, ב). הָלַךְ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַ' מֵאִיר וְגָזַר עֲלֵיהֶם. מָה טַעַם? אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: דְּמוּת יוֹנָה מָצְאוּ לָהֶם בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִּים, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים אוֹתָהּ (חולין ו ע"א).

“וְשַׂמְתָּ שַׁכִּין בְּלֹעֶךָ” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי אדם שנפשו חשובה לו, יתקע סכין בפיו כדי שלא יאכל/ישתה מה שאסור לו.

גָּזַר עֲלֵיהֶם – אסר לשתות את יינם של הכותים/השומרונים.

מָה טַעַם – מדוע?

דְּמוּת יוֹנָה וגו’ – חכמים גילו שבראש הר גריזים, מקום מקדשם של השומרונים, יש פסל בדמות יונה.

קמז רַ' מֵאִיר רָאָה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד. אָמַר לוֹ רַ' מֵאִיר: מֵהֵיכָן אַתָּה בָּא? אָמַר לוֹ: מִשֶּׁל יוֹסֵף. אָמַר לוֹ רַ' מֵאִיר: לֹא. אָמַר לוֹ הַשּׁוֹמְרוֹנִי: וְאֶלָּא מִשֶּׁל מִי? אָמַר לוֹ: מִשֶּׁל יִשָּׂשכָר. אָמַר לוֹ: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן” (בראשית מו, יג) – אֵלּוּ הַשּׁוֹמְרוֹנִים. הָלַךְ אֵצֶל אַפַּטְרִיכָא שֶׁלָּהֶם, אָמַר לוֹ: אָמַר לִי זְקֵנָם שֶׁל הַיְּהוּדִים דָּבָר אֶחָד וְהוּא תָּמוּהַּ. אָמַר לוֹ: מַהוּ? אָמַר לוֹ: אָמַר לִי מִשֶּׁל מִי אַתָּה בָּא? אָמַרְתִּי לוֹ: מִשֶּׁל יוֹסֵף. אָמַר לִי: לֹא, מִשֶּׁל יִשָּׂשכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן” – אֵלּוּ הַשּׁוֹמְרוֹנִים. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, מִשֶּׁל יוֹסֵף הוֹצִיאֲךָ וּלְשֶׁל יִשָּׂשכָר לֹא הִכְנִיסְךָ (בר"ר צד, ז).

מֵהֵיכָן אַתָּה בָּא? – מאיזה שבט מוצאך?

מִשֶּׁל יוֹסֵף – לפי מסורת השומרונים מוצאם משבטי הצפון, משבט אפרים בן יוסף.

אַפַּטְרִיכָא – נשיא, ראש בית אב.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

וּלְשֶׁל יִשָּׂשכָר וגו’ – כי את שמם קיבלו השומרונים מן העיר שומרון שנקראה על שם שֶמֶר (מלכים א טז, כה) ולא על שם צאצא קדום של יששכר.

קמח רַ' יִשִׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי עָלָה לְהִתְפַּלֵּל בִּירוּשָׁלַיִם. עָבַר עַל נַפְּלוּס, וְרָאָה אוֹתוֹ כּוּתִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לַעֲלוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר לוֹ: וְכִי לֹא טוֹב לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בְּהַר בְּרָכָה זֶה וְלֹא בְּאוֹתָהּ אַשְׁפָּה? אָמַר לוֹ: אֹמַר לָכֶם לְמָה אַתֶּם דּוֹמִים – לְכֶלֶב שֶׁהָיָה לָהוּט אַחַר הַנְּבֵלָה, כָּךְ לְפִי שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה טְמוּנָה תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אוֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם” (בראשית לה, ד), לְפִיכָךְ אַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרָיו. אָמְרוּ הַכּוּתִים: זֶה מְבַקֵּשׁ לִטְּלָם. שָׁמַע קוֹלָם אוֹמְרִים: נַשְׁכִּים וּנְבַעֵר אֶת הַקּוֹצִים – וְיָדַע שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ. עָמַד וּבָרַח בַּלַּיְלָה (בר"ר פא, ג; ירושלמי עבודה זרה ה, ד).

נַפְּלוּס – שכם (ניאופוליס).

כּוּתִי – שומרוני.

הַר בְּרָכָה – הר גריזים (המקודש לשומרונים).

אַשְׁפָּה – כינוי גנאי לירושלים החרבה.

לָהוּט – חומד ורוצה.

מְבַקֵּשׁ לִטְלָם – רוצה לקחת (את הטמון תחת האלה).

נְבַעַר אֶת הַקוֹצִים – נהרוג את ר' ישמעאל שהוא מציק לנו כקוץ.

קמט רַ' יוֹנָתָן עָלָה לְהִתְפַּלֵּל בִּירוּשָׁלַיִם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל הַר גְּרִזִּים פָּגַע בּוֹ כּוּתִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר לוֹ: וְלֹא יָפֶה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בְּהַר בְּרָכָה זֶה וְלֹא בְּאוֹתָהּ אַשְׁפָּה? אָמַר לוֹ רַ' יוֹנָתָן: וּבַמֶּה בָּרוּךְ הַר זֶה? אָמַר לוֹ: שֶׁלֹּא הוּצַף בְּמֵי הַמַּבּוּל. נִתְעַלֵּם הַדָּבָר מֵעֵינֵי רַ' יוֹנָתָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְלֹא הֱשִׁיבוֹ. אָמַר לוֹ הַחַמָּר שֶׁלּוֹ: רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי וַאֲנִי מְשִׁיבוֹ. אָמַר לְאוֹתוֹ כּוּתִי: הַר זֶה מַהוּ בְעֵינֶיךָ? אִם מִן הֶהָרִים הַגְּבֹהִים הוּא – הֲרֵי נֶאֱמַר: “וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים” (בראשית ז, יט), וְאִם מִן הַנְּמוֹכִים – לֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ הַכָּתוּב וְלֹא חֲשָׁבוֹ לִכְלוּם. נִשְׁתַּתֵּק אוֹתוֹ כּוּתִי וְלֹא מָצָא מָה לְהָשִׁיב.

מִיָּד יָרַד רַ' יוֹנָתָן מֵעַל הַחֲמוֹר וְהִרְכִּיבוֹ שְׁלוֹשָׁה מִילִין וְקָרָא עָלָיו שְׁלוֹשָׁה מִקְרָאוֹת: “בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים, לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ” (דברים ז, יד) – אֲפִלּוּ בְּבֶהָמִים שֶׁבְּךָ; “וְכָל לָשׁוֹן תָקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי” (ישעיה נד, יז); “כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ” (שיר השירים ו, ז) – אֲפִלּוּ רֵיקָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מָלֵא תְּשׁוּבוֹת כְּרִמוֹן (בר“ר לב, י; שהש”ר ד, ד; דב"ר ג, ו).

רַ' יוֹנָתָן וגו’ – לראשית הסיפור ראו בקטע הקודם.

נִתְעַלֵּם הַדָּבָר – התשובה על טענת השומרוני חמקה מתודעתו של ר' יונתן.

חַמָּר – מי שהוביל את החמור שעליו רכב ר' יונתן.

לֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ הַכָּתוּב – התורה לא טרחה להזכיר הרים נמוכים.

וְהִרְכִּיבוֹ שְׁלוֹשָׁה מִילִין – ר' יונתן הוביל את החמור, שעליו ישב כעת החמר, למרחק של כשלושה ק"מ.

וְקָרָא וגו’ – ציטט שלושה פסוקים בקשר אליו.

“לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי גם בקֶרב הבָּהמים, נוהגי הבהמות, לא יהיו אנשים עקרים מתשובה.

רֵיקָן – מי שאינו תלמיד חכם שלמד תורה הרבה (והשוו לעיל, קטע סט).

v אֻמּוֹת הָעוֹלָם

קנ [אָמַר אֵלִיָּהוּ]: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, מְצָאַנִי אָדָם אֶחָד וְהָיָה בָא אֵלַי כְּבָא עַל חֲבֵרוֹ בִּזְרוֹעַ. אָמַר לִי: אַתֶּם אוֹמְרִים שִׁבְעָה נְבִיאִים עָמְדוּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵם מְעִידִים בָּהֶן שֶׁיֵּרְדוּ לְגֵיהִנּוֹם? אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּךְ.

– מִשִּׁבְעָה דּוֹרוֹת וְאֵילָךְ יְכוֹלִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: תּוֹרָה לֹא נִתְּנָה לָנוּ, וַעֲדַיִן לֹא הֵעִידוּ בָּנוּ, מִפְּנֵי מָה אָנוּ יוֹרְדִין לְגֵיהִנּוֹם?

אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּךְ שָנוּ חֲכָמִים: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר, פּוֹשְׁטִין לוֹ יָד לְהַכְנִיסוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה – מִכָּאן וְאֵילָךְ גֵּרֵי הַדּוֹר מְעִידִים בַּדּוֹר (סא“ר, ז; ויק”ר ב, ט).

אֵלִיָּהוּ – חכם בשם זה.

בִּזְרוֹעַ – בתקיפות, באלימות.

שִׁבְעָה נְבִיאִים – שֵם, איוב וארבעת רעיו, וכן בלעם.

מְעִידִים בָּהֶן – מתרים בגויים להתנהג כראוי, פן ירדו לגיהינום.

מִשִׁבְעָה דּוֹרוֹת וְאֵילָךְ – לאחר דורותיהם של שבעת הנביאים האלה.

עֲדַיִן לֹא הֵעִידוּ בָּנוּ – אין נביא המזהיר אותנו.

פּוֹשְׁטִין – מושיטים.

גֵּרֵי הַדּוֹר – הגרים הם כעת אלה שמתרים באחיהם לשעבר מאומות העולם.

קנא אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל לִבְרִיָּה, אֶלָּא לַכֹּל הוּא מְקַבֵּל; הַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים בְּכָל שָׁעָה וְכָל מִי שֶהוּא מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס יִכָּנֵס.

רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (ויקרא יח, ה) – כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים" לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “הָאָדָם”, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ נָכְרִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל.

הָיָה רַ' יִרְמְיָה אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹשֶׂה אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי ה'” (שמואל ב ז, יט) – “וְזֹאת תוֹרַת הַכּוֹהֲנִים וְהַלְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי ה'”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים” (ישעיה כו, ב) – “וְיָבֹאוּ כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ” (תהלים קיח, כ) – “כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'” (שם לג, א) – “רַנְּנוּ כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “רַנְנוּ צַדִּיקִים בַּה'”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים” (שם קכה, ד) – “לַכּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים” – הָא אֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹשֶׂה אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל (בבא קמא לח ע“א; שמו”ר יט, ד; ספרא אחרי מותּ, ט).

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וגו’ – אין שום אדם הפסול מלהצטרף אל עם ישראל.

הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל – נחשב בעיני הקב"ה כניצב במעמד העליון ביותר.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“יַעֲשֶׂה אֹתָם” – ילמד את חוקות הקב"ה ומשפטיו (ויקיים מה שמוטל עליו כבן נח).

קנב [אָמַר אֵלִיָּהוּ:] מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ: בֵּין יִשְרָאֵל בֵּין גּוֹי, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד בֵּין שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרֶה עָלָיו (סא"ר, י).

אֵלִיָּהוּ – ראו קטע קנ.

בֵּין… בֵּין – גם… גם.

הַכֹּל לְפִי מַעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה – בהתאם להתנהגותו ולמעשיו הטובים.

קנג “כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק” (תהלים קלב, ט) – אֵלּוּ צַדִּיקֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם כּוֹהֲנִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּגוֹן אַנְטוֹנִינוּס וַחֲבֵרָיו (ילק"ש לישעיה, תכט).

כּוֹהֲנִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מפיצים את שמו ותורתו בעולם, גם מבלי להצטרף לעם ישראל.

אַנְטוֹנִינוּס – שר רומי (ויש אומרים שהוא הקיסר מרקוס אאורליוס), שמקורות רבים מספרים על קשריו המיוחדים עם רבי יהודה הנשיא ועל יחס הכבוד שרחש ליהדות ולתורה.

קנד אִם יאֹמַר לְךָ אָדָם: יֵשׁ חָכְמָה בַּגּוֹיִים – תַּאֲמִין, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם” (עובדיה ח); יֵשׁ תּוֹרָה בַּגּוֹיִים – אַל תַּאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה” (איכה ב, ט) (איכ"ר לפסוק).

חָכְמָה – חוכמה מעשית, מדעים וכדומה.

קנה “יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם” (בראשית ט, כז) – יָפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יְהֵא בְּאָהֳלֵי שֵׁם (מגילה ט ע"ב).

יָפִיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת – היוונית, לשונה היפה של תרבות יוון (שהוא מצאצאי יפת [בראשית י, ב]).

בְּאָהֳלֵי שֵׁם – בבתי המדרש של בני ישראל, מצאצאי שם.

קנו חֲמִשָּׁה דְבָרִים צִוָּה כְּנַעַן אֶת בָּנָיו: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה, וְאֶהֱבוּ אֶת הַגֵּזֶל, וְאֶהֱבוּ אֶת הַזִּמָּה, וְשִׂנְאוּ אֶת אֲדוֹנֵיכֶם וְאַל תְּדַבְּרוּ אֱמֶת (פסחים קיג ע"ב).

כְּנַעַן – ראשון לעבדים (בראשית ט, כה).

בָּנָיו – העבדים הנוכריים בכל דור.

זִמָּה – זנות.

קנז אָמַר רַ' מֵאִיר: אֵין לְךָ בִּכְרַכִּים רַע כִּסְדוֹם – כְּשֶׁאָדָם רַע קוֹרִין אוֹתוֹ “סְדוֹמִי”; אֵין לְךָ בַּעֲמָמִים קָשֶׁה מֵאֱמוֹרִי – כְּשֶׁאָדָם קָשֶׁה קוֹרִין אוֹתוֹ אֱמוֹרִי (בר"ר מא, ז).

כְּרַכִּים – ערים.

קָשֶׁה – אכזרי.

קנח חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ יָרְדוּ לְבָבֶל (קידושין מט ע"ב).

גַסּוּת הָרוּחַ – גאווה.

קנט עֲשָׂרָה קַבִּים עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ רוֹמִיִּים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ פָּרְסִיִּים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ מִצְרִים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבִיָּא וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (קידושין מט ע"ב).

קַבִּים – מידות, חלקים.

נָטְלוּ – לקחו.

גַּסּוּת – גאווה.

עֵילָם – ארץ הגובלת במזרח בבל.

עַזּוּת – אומץ לב.

מֵישָׁן – אזור בדרומה של בבל.

קס עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל טִפְּשׁוּת בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּיִשְׁמְעֵאלִים וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל בַּרְיוּת בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּיִשְׁמְעֵאלִים וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל נוֹי בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּמָדַי וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל כְּעִירוּת בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּמִזְרָח וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.

עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל כּוֹחַ בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּכַשְׂדִּים וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם (אסת"ר א, יז).

חֲלָקִים – מידות.

בַּרְיוּת – בריאות, חוסן.

כְּעִירוּת – אנשים מכוערים.

כַּשְׂדִים – בבלים.

קסא כָּתוּב: “וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִּם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם, וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה? וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר” (זכריה ה, ט–יא) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: זֶה חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל.

– וְגַסּוּת הָרוּחַ לְבָבֶל יָרְדָה? וַהֲרֵי אָמַר מָר: עֲשָׂרָה קַבִּין גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ!

– הֵן, לְבָבֶל יָרְדָה וְנִשְׁתַּרְבְּבָה לְעֵילָם (סנהדרין כד ע"א).

מִשּׁוּם – בשם.

זֶה חֲנֻפָּה וגו’ – שתי הנשים שבפסוק רומזות לצביעות ולגאווה שירדו אל בבל (ואולי רואה את “האיפה”, שהוא כלי למדידה, כסמל למידות הרעות).

אָמַר מָר – אמר החכם (כאמור בקטע קנט).

נִשְׁתַּרְבְּבָה – התפשטה.

קסב רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַב אַסִּי יָשְׁבוּ לִפְנֵי רַ' יוֹחָנָן, וְהָיָה רַ' יוֹחָנן יוֹשֵׁב וּמְנַמְנֵם, אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא בַּר אַבּא לְרַ' אַסִּי: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבֶּבָבֶל שְמֵנִים? אָמַר לוֹ: כַּלֵּךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֲךָ שְׁמֵנִים מֵהֶם.

– מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְבָבֶל שְׂמֵחִים?

– מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים.

– מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים?

– לְפִי שֶׁאֵינָם בְּנֵי תּוֹרָה.

– מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִים מְזֹהָמִים?

– מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.

נִנְעַר בָּהֶם רַ' יוֹחָנָן, אָמַר לָהֶם: דַּרְדַּקִּים! לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: “אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ” (משלי ז, ד) – אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ – אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תֹּאמְרֵהוּ.

אָמְרוּ לוֹ: וְיֹאמַר לָנוּ מָר אֵיזֶה מֵהֶם: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים?

– מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו… וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ” (ירמיה מח, יא).

– מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים?

– מִפְנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ” (הושע ב, יג), וְנֶאֱמַר: “חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעַדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח” (ישעיה א, יד).

– מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים?

– לְפִי שֶׁאֵינָם בְּנֵי מְקוֹמָם, שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: בִּמְקוֹמִי – שְׁמִי, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמִי – שִׂמְלָתִי.

– מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִים מְזֹהָמִים?

– יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זָהֳמָתָם; הַגּוֹיִים שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי – לֹא פָּסְקָה זָהֳמָתָם.

אָמַר לוֹ רַב אַחָא בְּנוֹ שֶׁל רָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מָה הֵם? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁהֵם לֹא הָיוּ – מַזָּלָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה” (דברים כט, יד) (שבת קמה ע"ב).

שְׁמֵנִים – מפוטמים.

כַּלֵּךְ – לך.

מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים – ורוב ימיהם בעצב, ועל כן הם שמחים במיוחד בחגיהם.

מְצֻיָּנִים – מהודרים בבגדיהם.

אֵינָם בְּנֵי תּוֹרָה – ולכן הם מתגאים בלבושם ולא בידיעותיהם.

מְזֹהָמִים – מאוסים.

נִנְעַר בָּהֶם – התעורר משנתו.

דַּרְדַּקִּים – ילדים.

“אֱמֹר לַחָכְמָה” וגו’ – ודורש את הפסוק כמלמד, כי מותר לומר רק דבר שהוא ברור לגמרי, כפי שברור לאדם שאינו יכול לשאת את אחותו.

יֹאמַר לָנוּ וגו’ – ישיב לנו, אדוני, על מקצת מן השאלות.

מִפְּנֵי שֶׁלֹא גָּלוּ – העופות מבבל, בניגוד לעופות מארץ ישראל (שנאמר עליהם: “מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו” (ירמיה ט, ט]), ועל כן נשארו שמנים וטעימים.

קְלָלָה – שנתקללו המועדים בארץ ישראל.

אֵינָם בְּנֵי מְקוֹמָם – נמצאים מחוץ לארץ ישראל, שהוא מקומם הטבעי.

הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין וגו’ – פתגם עממי שפירושו: במקום מגורי שמי הטוב מכבד אותי, אך במקום אחר, שבו אין מכירים אותי, עושה זאת לבושי המכובד.

פָּסְקָה זָהֳמָתָם – בזכות התורה שקיבלו.

גֵּרִים מָה הֵם? – האם פסקה זוהמתם או לא (שהרי לא עמדו על הר סיני)?

מַזָּלָם הָיָה – מצד רוחם וייעודם היו בהר סיני (ולכן פסקה זוהמתם).

שֶׁנֶּאֱמַר וגו’ – בתיאור הברית שנכרתה בהר סיני נזכרים גם כאלה שלא עמדו שם באותה שעה (הם הגרים).

קסג “וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָמְיָה לְדֹב” (דניאל ז, ה) – שָׁנָה רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ פָּרְסִיִּים, שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים כְּדֹב וּמְסֻרְבָּלִים כְּדֹב וּמְגַדְּלִים שֵׂעָר כְּדֹב וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה כְּדֹב.

רַב אַמִּי, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה פָּרְסִי רוֹכֵב, אָמַר: זֶהוּ דֹּב נוֹדֵד.

אָמַר לוֹ רַבִּי לְלֵוִי: הַרְאֵנִי פָּרְסִיִּים. אָמַר לוֹ: דּוֹמִים לְחֵילוֹתָיו שֶל בֵּית דָּוִד.

– הַרְאֵנִי חַבָּרִים.

– דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי חַבָּלָה.

– הַרְאֵנִי יִשְׁמְעֵאלִים.

– דּוֹמִים לִשְׂעִירִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא.

– הַרְאֵנִי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל.

– דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (קידושין עב ע"א).

“וַאֲרוּ חֵיוָה” – ותרגום הדברים (מחזון העתיד של דניאל): “והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב”.

מְסֻרְבָּלִים – בעלי בשר.

הַרְאֵנִי – תאר באוזני.

דּוֹמִים לְחֵילוֹתָיו וגו’ – גיבורים.

חַבָּרִים – כוהנים פרסים עובדי אש, שהציקו ליהודים שישבו בבבל.

שְׂעִירִים – שדים.

קסד “בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם” (דברים לב, כא) – אֵלוּ אַנְשֵי בַּרְבָּרִיָּא וְאַנְשֵׁי מוֹרְטַנְיָא, שֶׁמְּהַלְּכִין עֲרֻמִּים בַּשּׁוּק, שֶׁאֵין לְךָ מְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִמִּי שֶמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק עָרֹם. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ חַבָּרִים.

אָמְרוּ לוֹ לְרַ' יוֹחָנָן: בָּאוּ חַבָּרִים לְבָבֶל. כָּפַף וְנָפַל. אָמְרוּ לוֹ: מְקַבְּלִים שֹׁחַד. זָקַף וְיָשָׁב. גָּזְרוּ עַל שְלוֹשָׁה: עַל הַבָּשָׂר, עַל הַמֶּרְחֲצָאוֹת וְהָיוּ מְחַטְּטִים מֵתִים (יבמות סג ע"ב).

בַּרְבָּרִיָּא, מוֹרְטַנְיָא – אזורים בצפון אפריקה (ויש מפרשים “מורטניא” כשמה העתיק של בריטניה).

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

חַבָּרִים – ראו בקטע הקודם.

כָּפַף וְנָפַל – מרוב צער ופחד.

מְקַבְּלִים שֹׁחַד – ולכן אפשר לבטל את גזירותיהם.

גָּזְרוּ – החבּרים.

עַל הַבָּשָׂר – שלא יאכלו ישראל בשר שנשחט כהלכה.

עַל הַמֶּרְחֲצָאוֹת – שלא יטבלו.

מְחַטְּטִים מֵתִים – מוציאים מתים מקבריהם (וזורקים את גופותיהם לחיות טרף).

קסה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה חָלַשׁ. נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ רַב יְהוּדָה וְרַבָּה לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמוֹ, וְשָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ דְּבַר הֲלָכָה. בֵּינָתַיִם בָּא חַבָּר אֶחָד וְנָטַל אֶת הַנֵּר מִלִּפְנֵיהֶם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ בְּצִלְּךָ אוֹ בְּצִלּוֹ שֶׁל בֶּן עֵשָׂו.

– כְּלוּם נֹאמַר שֶׁהָרוֹמִיִּים טוֹבִים מִן הַפָּרְסִיִּים, וַהֲרֵי שָׁנָה רַ' חִיָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּה וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ” (איוב כח, כג)? – יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת רוֹמִיִּים, עָמַד וְהִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל?

– לֹא קָשֶׁה, כָּאן קֹדֶם שֶׁבָּאוּ חַבָּרִים לְבָבֶל, כָּאן לְאַחַר שֶׁבָּאוּ חַבָּרִים לְבָבֶל (גיטין טז ע“ב–יז ע”א).

חָלַשׁ – חלה.

חַבָּר – ראו לעיל, קטע קסג.

נָטַל וגו’ – לקח את הנר שדלק לפני החולה, לרגל חג האש שבו נאסר על הדלקת אש שלא במקדשים.

אוֹ בְּצִלְּךָ וגו’ – אם לא זכינו לשבת בארץ ישראל ולחסות בצלו של ה', עדיף לשבת ברומי (מצאצאי עשיו) ולא בצל שלטון הפרסים בבבל, שהוא קשה יותר.

כְּלוּם – האם.

“אֱלֹהִים הֵבִין” וגו’ – והפסוק נדרש כמדבר על שינוי מקומם של בני ישראל (והגלייתם לבבל) לאור דרכה של מלכות רומי.

לֹא קָשֶׁה וגו’ – אין סתירה בין דברי ר' חיא (שדיבר על התקופה שלפני הגעת החברים לבבל) ובין דברי רבה בר בר חנה (שדיבר על תקופה מאוחרת יותר).

קסו אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: מַלְכֵי מָדַי תְּמִימִים הָיוּ וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמָּסְרוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם (אסת"ר א, יח).

תְּמִימִים – ישרי דרך.

אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם וגו’ – טענתו היחידה של הקב"ה כנגדם היא עבודה זרה שעסקו בה (פרי ירושת הוריהם).

קסז אָמַר רַ' עֲקִיבָא: בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָּדִיִּים: כְּשֶׁחוֹתְכִים אֶת הַבָּשָׂר אֵין חוֹתְכִים אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, כְּשֶׁנּוֹשְׁקִים אֵין נוֹשְׁקִים אֶלָּא עַל גַּב הַיָּד, וּכְשֶׁיוֹעֲצִים אֵין יוֹעֲצִים אֶלָּא בַּשָּׂדֶה.

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפָּרְסִיִּים: הֵם צְנוּעִים בַּאֲכִילָתָם וּצְנוּעִים בְּבֵית הַכִּסֵּא וּצְנוּעִים בְּדָבָר אַחֵר (ברכות ח ע"ב).

בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים – בזכות שלושה מנהגים ראויים.

מָדִיִּים – תושבי ארץ מדי.

עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן – ולא כשהבשר נתון בתוך היד.

עַל גַּב הַיָּד – ולא על הפנים.

אֶלָּא בַּשָּׂדֶה – כי לגבי הבתים כבר נאמר כי אוזניים לכותל.

דָּבָר אַחֵר – יחסי אישות.

קסח אָמַר לוֹ רֹאשׁ הַגּוֹלָה לְרַב שֵׁשֶׁת: אַף עַל פִּי שֶׁחֲכָמִים וּזְקֵנִים אַתֶּם – הַפָּרְסִיִּים בְּצָרְכֵי סְעוּדָה בְּקִיאִים מִכֶּם: בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת – גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וּבִזְמַן שֶׁהֵן שָׁלוֹשׁ – גָּדוֹל מֵסֵב בְּאֶמְצַע, שֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, שְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. אָמַר לוֹ: וְאִם גָּדוֹל מְבַקֵּשׁ לְהָסִיחַ עִמּוֹ זוֹקֵף וְיוֹשֵׁב וּמֵסִיחַ עִמּוֹ? אָמַר לוֹ: שׁוֹנִים הַפָּרְסִיִּים, שֶׁמַּרְאִים בְּמָחוֹג.

– מַיִם רִאשׁוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? אָמַר לוֹ: מִן הַגָּדוֹל.

– יֵשֵׁב גָּדוֹל וְיִשְמֹר יָדָיו עַד שֶׁנּוֹטְלִין כֻּלָּם? אָמַר לוֹ: לְאַלְתַּר מְבִיאִין שֻׁלְחָן לְפָנָיו.

– מַיִם אַחֲרוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? אָמַר לוֹ: מִן הַקָּטָן.

– וְגָדוֹל יוֹשֵׁב וְיָדָיו מְזֹהָמוֹת עַד שֶׁנּוֹטְלִין כֻּלָּם? אָמַר לוֹ: אֵין מְסַלְּקִין הַשֻּׁלְחָן מִלְּפָנָיו עַד שֶמְּבִיאִין מַיִם אֶצְלוֹ (ברכות מו ע"ב).

רֹאשׁ הַגּוֹלָה – מנהיג יהודי בבל (שהיה מקורב למלכות ולמנהגיה).

שְׁתֵּי מִטּוֹת – שני סועדים, המסובים בשכיבה כל אחד על ספה נפרדת ולפני כל אחד שולחן משלו.

לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ – ספתו של השני מצויה לצד ראשו של המכובד ממנו.

לְמַטָּה הֵימֶנּוּ – למרגלותיו של הגדול שבחבורה.

וְאִם גָּדוֹל וגו’ – הייתכן שהגדול צריך לזקוף עצמו ברצותו לדבר עם זה שלמראשותיו?

מַרְאִים בְּמָחוֹג – אינם משוחחים בשעת הסעודה אלא מתקשרים זה עם זה בסימני ידיים.

מַיִם רִאשׁוֹנִים – נטילת ידיים בראשית הסעודה.

יִשְׁמֹר יָדָיו – וימתין כשידיו נקיות עד שיסיימו כל הסועדים ליטול ידיהם (ואין זה לכבודו).

לְאַלְתַּר מְבִיאִין וגו’ – לגדול מביאים מיד את מזונו ואין הוא צריך להמתין לאחרים.

מַיִם אַחֲרוֹנִים – נטילת ידיים לפני ברכת המזון שבסוף הסעודה.

מְזֹהָמוֹת – קודם נטילת ידיים במים אחרונים.

אֵין מְסַלְקִין הַשֻּׁלְחָן וגו’ – אין לוקחים את השולחן שלפני הגדול, והוא ממשיך לאכול בשעה שהאחרים נוטלים ידיהם למים אחרונים.

קסט אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְלוֹשָׁה דְבָרִים קָדְמָה מַלְכוּת יָוָן לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה: בְּנִימוּסִין, בְּפִנְקָסִין וּבְלָשׁוֹן (בר"ר טז, ד).

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

נִימוּסִין – חקיקת חוקים (“נומוס” בלעז).

פִּנְקָסִין – ניהול רישומים וארכיונים.

לָשׁוֹן – אמנות הנאום.

קע שָׁנָה רַב יוֹסֵף: “בָּזוּי אַתָּה מְאֹד” (עובדיה ב) – שֶׁאֵין לָהֶם לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן (עבודה זרה י ע"א).

“אַתָּה” – הדברים מכוונים אל עשיו (הוא סמלה של רומי).

שֶׁאֵין לָהֶם – משלהם, אלא רק מה שירשו מן היוונים (וראו בקטע הקודם).

קעא “יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר” (תהלים פ, יד) – לָמָּה הוּא מוֹשֵׁל מַלְכוּת רוֹמִי בַּחֲזִיר? אֶלָּא מָה הַחֲזִיר הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶהוּא רוֹבֵץ פּוֹשֵׁט טְלָפָיו – כְּלוֹמַר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר, כָּךְ מַלְכוּת אֱדוֹם הָרְשָׁעָה הַזֹּאת, גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת וְנִרְאֵית כְּאִלּוּ מַצַּעַת אֶת הַבִּימָה.

מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹרֵג הַגַּנָּבִים וְהַמְּנָאֲפִים וְהַמְּכַשְּׁפִים, גָּחַן וְאָמַר לְסַנְקְלִיטָיו: שְׁלָשְׁתָּן עָשִׂיתִי בְּלַיְלָה אֶחָד (בר“ר סה, א; ויק”ר יג, ה; ילק"ש לויקרא, קיב).

מוֹשֵׁל – משווה, מדמה.

פּוֹשֵׁט טְלָפָיו – מושיט לעיני כול את פרסותיו (שיש בהן שסע, כחיות טהורות), אף שאין הוא חיה טהורה משום שאינו מעלה גרה, ואין זו אלא העמדת פנים.

אֱדוֹם – רומי.

מַצַּעַת אֶת הַבִּימָה – מקימה את המקום שעליו נערכים המשפטים בפומבי, כאילו היא מלכות צודקת וישרה.

שִׁלְטוֹן – ממונה מטעם המלכות הרומית.

סַנְקְלִיטָיו – יועציו.

שְׁלָשְׁתָּן – גניבה, ניאוף וכישוף.

קעב “וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: “הִנֵּה טוֹב מְאֹד” – זוֹ מַלְכוּת שָׁמַיִם; “וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” – זוֹ מַלְכוּת הָרוֹמִיִּים. וְכִי מַלְכוּת הָרוֹמִיִּים טוֹבָה מְאֹד? אֶלָּא שֶׁהִיא תוֹבַעַת דִּקְיוֹן שֶׁל בְּרִיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָנֹכִי עָשִיתִי אֶרֶץ, וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי… אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק” (ישעיה מה, יב–יג) (בר"ר ט, יג)

מַלְכוּת שָׁמַיִם – מלכותו של הקב"ה בעולם.

“וְהִנֵּה” – דורש את הוספת האות וי"ו בראש המילה, כאילו באה להצביע על מלכות טובה נוספת.

תּוֹבַעַת דִּקְיוֹן שֶׁל בְּרִיּוֹת – דורשת מבני האדם משפט וצדק.

אָדָם – דורש בשינוי ניקוד: אדום, ואדום־רומי הובאה לעולם כדי לשמור על סדרי הדין והמשפט.

קעג יָשְׁבוּ רַ' יְהוּדָה וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' שִׁמְעוֹן וְיָשַׁב אֶצְלָם יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים. פָּתַח רַ' יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ! תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, תִּקְּנוּ גְשָׁרִים, תִּקְּנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַ' יוֹסֵי שָׁתַק, נַעֲנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כָּל מָה שֶׁתִּקְּנוּ לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם: תִּקְּנוּ שְׁוָקִים – לְהוֹשִׁיב בֶּהם זוֹנוֹת; מֶרְחֲצָאוֹת – לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָם; גְּשָׁרִים – לִטֹּל מֵהֶם מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִפֵּר דִּבְרֵיהֶם וְנִשְמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִלָּה – יִתְעַלֶּה, יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק – יִגְלֶה לְצִפּוֹרִי, שִׁמְעוֹן שֶׁגִּנָּה – יֵהָרֵג (שבת לג ע"ב).

אֻמָּה זוֹ – רומי.

נַעֲנָה – פתח (ואמר).

מֶכֶס – מס מעבר.

עִלָּה – שיבח (את המלכות).

קעד אֵין לְךָ כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה שֶׁלּוֹקָה שֶׁאֵין אֱלוֹהֶיהָ לוֹקֶה עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים” (סוכה כט ע"א).

אֵין לְךָ וגו’ – כל אומה הנענשת (משמים), נענש אלוהיה עמה.

קעה “וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם” (שמות יד, י) – שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם הָיָה שְמוֹ “מִצְרַיִם”, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּיל אֻמָּה עַד שֶׁהוּא מַפִּיל שָׂרָהּ תְּחִלָּה.

“עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל” (דניאל ד, כח) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן אָבִין: שָׂרוֹ שֶל נְבוּכַדְנֶצַּר “קָל” שְׁמוֹ, וְהִפִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; אַף שָׂרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה “מִצְרַיִם” שְׁמוֹ, וְהָיָה פּוֹרֵחַ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְרִים בַּיָּם לֹא שִׁקַּע תְּחִלָּה אֶלָּא שָׂרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם” (שמות יד, כז) – זֶה שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף” (תהלים קלו, טו) (שמו"ר כא, ה).

שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם – המלאך הממונה על המצרים.

שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וגו’ – קודם שאומה נופלת, נופל המלאך הממונה עליה.

“עוֹד מִלְּתָא” וגו’ – ותרגום הפסוק: “עוד הדיבור בפי המלך [=נבוכדנצר] וקול מן השמים נפל” (ודורש “קל” כשמו של מלאך).

לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם – אחרי בני ישראל (שנאמר “ומצרים נסע”, בלשון יחיד).

קעו כָּל צָרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִים שֻׁתָּפִים בָּהּ – צָרָה; וְכָל צָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַצְמָם – אֵינָהּ צָרָה (דב"ר ב, כב).

שֻׁתָּפִים בָּהּ – סובלים ממנה יחד (כגון סופות או מגפות).

אֵינָהּ צָרָה – כי הקב"ה ממהר להצילם.

קעז “אַל תִּתֵּן ה' מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק” (תהלים קמ, ט) – אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו הָרָשָׁע תַּאֲוַת לִבּוֹ. מַהוּ “זְמָמוֹ אַל תָּפֵק”? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה לוֹ זְמָם לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, כְּדֵי שֶלֹּא תְהֵא לוֹ נַחַת רוּחַ שְׁלֵמָה. וּמָה זְמָם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵשָׂו? אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אֵלּוּ בְּנֵי בַּרְבְּרִיאָה וּבְנֵי גֶּרְמַמְיָא שֶׁאֲדוֹמִיִּים מִתְיָרְאִים מֵהֶם, שֶׁאִלְמָלֵי הֵם, יוֹצְאִין וּמַחֲרִיבִין כָּל הָעוֹלָם כֻּלֹּו.

וְאָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת קוֹשְׁרֵי כְּתָרִים יֵשׁ בְּגֶרְמַמְיָא שֶׁל אֱדוֹם, וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה דּוּכְסִים יֵשׁ בְּבָבֶל, וּבְכָל יוֹם יוֹצְאִים אֵלּוּ נֶגֶד אֵלּוּ וְנֶהֱרָג אֶחָד מֵהֶם, וּטְרוּדִים לְהַעֲמִיד מֶלֶךְ אַחֵר (מגילה ו ע“א–ע”ב; בר"ר עה, ט).

“מַאֲוַיֵּי” – רצונות, מה שלבו מתאווה לו.

עֵשָׂו – סמל למלכות רומי.

“זְמָמוֹ אַל תָּפֵק” – מחשבותיו (הרעות) אל תקיים (ודורש להלן “זממו” מלשון זמם, רסן, מחסום לצמצום כוחו).

בַּרְבְּרִיאָה, גֶּרְמַמְיָא – עמים בצפון אפריקה (ברברים) ובגבולה הצפוני של האימפריה הרומית (ויש גורסים: “גרמניא”, ולהלן מכונים “גרממיא של אדום”).

אֲדוֹמִיִּים – בני האימפריה הרומית.

שֶׁאִלְמָלֵי הֵם וגו’ – בלא אויבים אלו היו הרומאים הורסים את העולם כולו.

קוֹשְׁרֵי כְּתָרִים – נסיכים.

טְרוּדִים וגו’ – עסוקים במינוי מלכים (וכך אינם יוצאים להחריב את העולם).

קעח “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו” (בראשית לב, יב) – הַצֵּל אֶת בָּנַי לְעָתִיד לָבוֹא מִיַּד בְּנֵי בָּנָיו שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם מִכּוֹחוֹ שֶׁל עֵשָׂו. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשְׂתַּכֵּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵן” (דניאל ז, ח) – זֶה בֶּן נַצֹּר,“וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַהּ” (שם) – זוֹ שֶׁנָּתְנוּ לָהֶם מַלְכוּתָם: מַקְרִין וְקִירוֹס וְקַרְיָדוּס, “וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא וּפֻם מְמַלֵּל רַבְרְבָן” (שם) – זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנִיָּא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נֶאֱמַר: “וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן” (דניאל ז, כד) – כֻּלָּם בְּיוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶלָּא “מִשְׂתַּכֵּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֶן” – זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, “וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַהּ” – אֵלּוּ שָׁלוֹשׁ מַלְכֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. “וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא” – זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁהִיא מַכְנֶסֶת עַיִן רָעָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם: פְּלוֹנִי עָשִׁיר – נַעֲשֶׂנּוּ אַרְכוֹנְטוֹס, פְּלוֹנִי עָשִׁיר – נַעֲשֶׂנּוּ בּוּלְיוֹטוֹס (בר"ר עו, ו).

בְּנֵי בָּנָיו – מלכות רומי.

“מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית” וגו’ – ותרגום הדברים (מחזונו של דניאל על ממלכות העתיד): “מסתכל הייתי בקרניים והנה קרן אחרת זעירה עולה ביניהן”.

בֶּן נַצֹּר – מלך תדמור שלחם ברומא.

“וּתְלָת” וגו’ – ותרגום הדברים: “ושלוש מן הקרניים הקדמיות ייעקרו מלפניה.”

נָתְנוּ לָהֶם מַלְכוּתָם – בני רומי מינו אותם כמנהיגיהם.

מַקְרִין וגו’ – שלושה שרי צבא רומיים שנהרגו בידי בן נצר.

“וַאֲלוּ עַיְנִין” וגו’ – ותרגום הדברים: “והנה עיניים כעיני אדם בקרן הזו ופה מדבר גדולות”.

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

מַכְתֶּבֶת טִירוֹנִיָּא – מגייסת חיילים.

“וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר” וגו’ – ותרגום הדברים: “ועשר הקרניים, מן המלכות עשרה מלכים יעמדו”.

יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ – צאצאיו.

שָׁלוֹשׁ מַלְכֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – בבל, פרס ויוון (שקדמו לרומי בשליטתם על עם ישראל).

מַכְנֶסֶת – מכניסה.

אַרְכוֹנְטוֹס, בּוּלְיוֹטוֹס – תפקידי שררה במלכות הרומית, המרוששים את בעליהם.

קעט בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּם בִּקְשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי? (סנהדרין לט ע“ב; שמו”ר כג, ז).

שִׁירָה – שירת השבח היומית שאומרים המלאכים לפני הקב"ה.

מַעֲשֵׂי יָדַי – המצרים (אך יש המפרשים על ישראל).

קפ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ נָכְרִי בַּדֶּרֶךְ טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. רַ' יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן בָּרוֹקָא אוֹמֵר: בְּסַיִף – טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. בְּמַקֵּל – טוֹפְלוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. הָיוּ עוֹלִים בְּמַעֲלֶה אוֹ יוֹרְדִים בִּירִידָה, לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה וְנָכְרִי לְמַעְלָה, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְנָכְרִי לְמַטָּה, וְאַל יָשֹׁחַ לְפָנָיו, שֶׁמָּא יָרֹץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ. שְׁאֵלוֹ לְהֵיכָן הוֹלֵךְ – יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה” (בראשית לג, יד) וְנֶאֱמַר: “וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה” (שם שם, יז).

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידֵי רַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין לִכְזִיב. פָּגְעוּ בָּהֶם לִסְטִים. אָמְרוּ לָהֶם: לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים? אָמְרוּ לָהֶם: לְעַכּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב פֵּרְשׁוּ. אָמְרוּ לָהֶם: תַּלְמִידֵי מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לָהֶם: תַּלְמִידֵי רַ' עֲקִיבָא. אָמְרוּ לָהֶם: אַשְׁרֵי רַ' עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, שֶלֹּא פָּגַע בָּהֶם אָדָם רַע מֵעוֹלָם (עבודה זרה כה ע"ב).

נִזְדַּמֵּן – נפגש (ושניהם הולכים לאותו הכיוון).

טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ – על היהודי ללכת כך שהגוי ילך לימינו (סמוך לידו החזקה של היהודי, לשם הגנה).

בְּסַיִף – כאשר הגוי חגור בחרב התלויה בצד שמאלו.

בְּמַקֵּל – אם הגוי מחזיק מקל ביד ימינו.

יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה – גבוה יותר מן הגוי (כדי להגן על עצמו).

יָשׁחַ – יתכופף.

יָרֹץ – ירוצץ.

יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ – ינקוב כיעד הליכתו מקום מרוחק יותר ממה שהוא בפועל (כדי שהגוי לא ימהר לפגוע בו, ובינתיים יגיעו ליעד).

“שֵׂעִירָה” – מקום מרוחק יותר מהמקום שאליו התכוון יעקב להגיע, שהוא סוכות.

פָּגְעוּ בָּהֶם לִסְטִים – פגשום שודדים.

כְּזִיב – היא אכזיב.

פֵּרְשׁוּ – עזבו את חברת השודדים.

קפא רַבִּי וְרַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדָּרֶךְ. רָאוּ גּוֹי אֶחָד בָּא לִקְרָאתָם. אָמְרוּ: שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים הוּא שׁוֹאֵל לָנוּ: מִי אַתֶּם וּמָה מְלַאכְתְּכֶם וּלְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? מִי אַתֶּם? – יְהוּדִים, מָה מְלַאכְתְּכֶם? – סוֹחֲרִים, וּלְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? – לִקְנוֹת חִטִּים מִן הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַבְנֶה. עָמַד לוֹ רַבִּי כְּנֶגֶד הַגּוֹי לִרְאוֹת מָה יִשְׁאַל, וְהִמְתִּין לוֹ רַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה, אָמַר: אִם יֹאמַר דָּבָר, אֲנִי אֹמַר אַחֵר. אָמַר לוֹ: וּמִנַּיִן לְךָ זוֹ? אָמַר לוֹ: מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ – “וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ, וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב… וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי… לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו…” (בראשית לב, יח–כ) (בר"ר עו, ח).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים וגו’ – הן שלוש השאלות שנהוג לשאול, ועליהן נשיב כך וכך.

אוֹצָרוֹת – מחסני תבואה.

הִמְתִּין – עמד בצד.

אִם יֹאמַר וגו’ – אם ישאל הגוי שאלה נוספת, אשיב לו כך וכך.

אָמַר לוֹ – רבי לר' יוסי.

מִנַּיִן לְךָ זוֹ? – מניין שצריך להתכונן לשאלה נוספת ולהכין את התשובה מראש?

מִיַּעֲקֹב – שהכין את השליחים ששלח אל עשיו לשאלות אפשריות נוספות שיישאלו.

קפב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ פִּיו שֶׁל גּוֹי תְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן גּוֹי אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בר"ר פ, ז).

לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל וגו’ – פתגם שמשמעותו: אל תתחיל בקטטה עם הנוכרי (אך הגב על מעשיו).

קפג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זָכוּרְנִי, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ: הַמּוֹדֶה לָהֶם – נוֹפֵל בִּידֵיהֶם; וְהַבּוֹטֵחַ בָּהֶם – שֶׁלּוֹ שֶׁלָּהֶם (בבא בתרא צא ע"ב).

הַמּוֹדֶה לָהֶם – מי שמסכים עם הגויים.

שֶׁלּוֹ שֶׁלָּהֶם – רכושו ייפול לידיהם.

מתנדבים שנטלו חלק בהנגשת היצירות לעיל

שלומית אפל
צחה וקנין-כרמל
אייל רונאל
עדנה הדר
שלי אוקמן
תמי אריאל

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות