לה אֻמָּה זוֹ מְשׁוּלָה לֶעָפָר וּמְשׁוּלָה לַכּוֹכָבִים; כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים – יוֹרְדִים עַד עָפָר, וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים – עוֹלִים עַד לַכּוֹכָבִים. (מגילה טז ע"א).
אֻמָּה זוֹ – עם ישראל.
מְשׁוּלָה לֶעָפָר – כגון האמור בבראשית כח, יד.
לַכּוֹכָבִים – כגון האמור שם כב, יז.
יוֹרְדִים – מבחינה חברתית או מדינית.
*
לו כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל בִּירִידָה הַתַחְתּוֹנָה – הֵם עוֹלִים. רְאֵה מָה כָּתוּב: “וְעָלָה מִן הָאָרֶץ” (שמות א, י) (שמו"ר א, ט).
*
כָּל זְמַן וגו’ – כשהם מצויים במדרגה הנמוכה ביותר.
“וְעָלָה מִן הָאָרֶץ” – והפסוק נדרש כאומר כי רק כשהם בתחתיות הארץ הם מתחילים בעלייתם.
*
לז נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כַּחוֹל: מָה הַחוֹל הַזֶּה אַתָּה חוֹפֵר בּוֹ גֻּמָּה מִבָּעֶרֶב, בְּשַׁחֲרִית אַתָּה מוֹצֵא אוֹתָהּ שֶׁנִּתְמַלְאָה מֵאֵלֶיהָ, כָּךְ כָּל אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין שֶׁחָסְרוּ בִּימֵי דָּוִד נִתְמַלְאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב” (מלכים א ד, כ).
דָּבָר אַחֵר: נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹל וְהָאֻמּוֹת בְּסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד” (ישעיה לג, יב) – אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן חוֹל בְּסִיד אֵין לוֹ עֲמִידָה, כָּךְ אִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין הָאֻמּוֹת יְכוֹלִים לַעֲמֹד. כָּךְ אַתָּה מוֹצֵא: אִלּוּלֵי יוֹסֵף הָיוּ מִצְרִיִּים אֲבוּדִים בְּרָעָב, וְכֵן אִלּוּלֵי דָנִיִּאֵל הָיוּ חַכִּימֵי בָּבֶל אֲבוּדִים (פס“ר יא, ד; במ”ר ב, יז).
*
כַּחוֹל – ראו קטע לה.
גֻּמָּה – בור קטן.
אוֹתָם הָאֻכְלוּסִין – שהוכו במגפה בימי דויד (שמואל ב כד, טו).
אִם אֵין וגו’ – יש לערבב חול בסיד כדי שיהיה מוצק.
אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.
דָּנִיֵּאל – ראו דניאל פרק ג.
*
לח מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מָה הַסְּנֶה הַזֶּה עוֹשִׂין אוֹתוֹ גָּדֵר לְגִנָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל גָּדֵר לָעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: מָה הַסְּנֶה הַזֶּה גָּדֵל בְּגִנָּה וּבְנָהָר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר: מָה הַסְּנֶה עוֹשֶׂה קוֹצִים וְעוֹשֶׂה וְרָדִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים.
אָמַר רַ' פִּינְחָס הַכּוֹהֵן בְּרַ' חַמָּא: מָה הַסְּנֶה הַזֶּה כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹכוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּכְשֶׁהוּא מוֹצִיאָהּ – מִסְתָּרֶטֶת, כָּך כְּשֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם לֹא הִכִּירָה בָּהֶם בְּרִיָּה, כְּשְׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה (שמו"ר ב, ה).
*
מָה רָאָה – מדוע בחר.
גָּדֵר – של צמח קוצני.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל וגו’ – שהתורה והמצוות מגִנים על העולם.
אֵינוֹ מַרְגִישׁ – בקוצים.
מִסְתָּרֶטֶת – נשרטת.
*
לט “צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה” (תהלים צב, יג) – מָה תְּמָרָה זוֹ אֵין בָּהּ פְּסֹלֶת, אֶלָּא תְּמָרִים לַאֲכִילָה, לוּלָבִים לְהַלֵּל, חָרִיּוֹת לְסִכּוּךְ, סִיבִים לַחֲבָלִים, סַנְסִנִּים לְכִבּוּד, שִׁפְעַת קוֹרוֹת לְקָרוֹת בָּהֶן בָּתִּים – כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אֵין בָּהֶם פְּסֹלֶת, אֶלָּא מֵהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, מֵהֶם בַּעֲלֵי אַגָּדָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִצְווֹת, מֵהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת. מָה תְּמָרָה וְאֶרֶז, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹלֶה לְרֹאשָׁם וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת עַצְמוֹ נוֹפֵל וּמֵת, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, סוֹף שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם (בר“ר מא, א; במ”ר ג, א).
תְּמָרָה – עץ התמר.
הַלֵּל – ההלל נאמר בסוכות כשארבעת המינים (ובהם הלולב) ביד המתפלל.
חָרִיּוֹת לְסִכּוּךְ – ענפים לבניית סכך.
סִיבִים – הגדלים סביב הגזע.
סַנְסִנִּים לְכִבּוּד – ענפים דקים לשם טאטוא (הבית).
לְקָרוֹת – לבנות תקרה.
לְהִזְדַּוֵּג – להילחם.
נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ – נענש כראוי לו.
*
מ “כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר” (שיר השירים ב, ג) – לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ? לוֹמַר לְךָ, מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ “נַעֲשֶׂה” לְ“נִשְׁמַע” (שבת פח ע"א).
פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו – ניצני הפרי מופיעים לפני העלים.
“נַעֲשֶׂה” וגו’ – בשעת מתן תורה (שמות כד, ז).
*
מא “אֶל גִּנַּת אֱגוֹז” (שיר השירים ו, יא) – מָה אֱגוֹז זֶה אִם נוֹפֵל לְתוֹךְ הַטִּנֹפֶת, אַתָּה נוֹטְלוֹ וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ וּמְדִיחוֹ וְהוּא חוֹזֵר כִּתְחִלָּתוֹ וְהוּא יָפֶה לַאֲכִילָה, כָּךְ כָּל מָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְלַכְלְכִים בַּעֲווֹנוֹת כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, בָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם.
דָּבָר אַחֵר: מָה הָאֱגוֹז הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ, אֱגוֹזִים בֵּינוֹנִים וֶאֱגוֹזִים קִטְרוֹנִים: שֶׁל פֶּרֶךְ – שֶׁנִּפְרָךְ מֵעַצְמוֹ, בֵּינוֹנִים – אַתָּה מַקִּישׁ עָלָיו וְהוּא נִשְׁבָּר, קִטְרוֹנִים – מִתְקַשֶּׁה לִשָּׁבֵר וְאַתָּה מַקִּישׁ עָלָיו בְּאֶבֶן וְשׁוֹבְרוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין בּוֹ תּוֹחֶלֶת; כָּךְ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ מֵהֶם עוֹשִׂים צְדָקָה מֵאֲלֵיהֶם, וְיֵשׁ שֶׁאִם אַתָּה תוֹבְעָם הֵם נוֹתְנִים, וְיֵשׁ שֶׁאַתָּה תוֹבְעָם וְאֵין עוֹשִׂים.
דָּבָר אַחֵר: מָה הָאֱגוֹז הַזֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לִגְנֹב הַמֶּכֶס שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא נִשְׁמָע וְנִכָּר, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל – כָּל מָקוֹם שֶׁאֶחָד מֵהֶם הוֹלֵךְ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יְהוּדִי, לָמָּה? שֶׁהוּא נִכָּר, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'” (ישעיה סא, ט).
דָּבָר אַחֵר: מָה אֱגוֹז זֶה אַתָּה נוֹטֵל אֶחָד מֵהַכְּרִי וְכֻלָּם מִדַּרְדְּרִים וּמִתְגַּלְגְּלִים זֶה אַחַר זֶה, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל – לָקָה אֶחָד מֵהֶם כֻּלָּם מַרְגִּישִׁים.
דָּבָר אַחֵר: כָּל הַפֵּרוֹת, בֵּין תְּמָרִים בֵּין תּוּתִים בֵּין תְּאֵנִים, יָכֹל אָדָם לִטּוֹל מִתּוֹךְ הַשַּׂק וְאֵין חַבְרֵיהֶם מַרְגִּישִׁים, אֲבָל הָאֱגוֹז כֵּיוָן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן יָדֶיךָ וְנוֹטֵל מֵהֶם מְעַט, כֻּלָּם מִתְרַעֲמִים וּמַרְגִּישִׁים; כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד חוֹטֵא וְכֻלָּם מַרְגִּישִׁים – “הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?” (במדבר טז, כב) (שהש“ר לפסוק; פס”ר יא, ב).
מוֹרְקוֹ – מנגב אותו.
מְדִיחוֹ – שוטף אותו היטב.
כִּתְחִלָּתוֹ – למצבו הראשון.
פֶּרֶךְ – שקליפתם רכה.
קִטְרוֹנִים – שקליפתם קשה מאוד.
תּוֹחֶלֶת – תועלת או טעם (בשל טיבו הרע).
תּוֹבְעָם – מבקש, דורש מהם.
לִגְנֹב הַמֶּכֶס – לעבור במכס מבלי להיתפס.
נוֹטֵל – לוקח.
כְּרִי – ערימה.
מִתְרַעֲמִים וּמַרְגִישִׁים – משמיעים קול ומזדעזעים.
*
מב “אֶל גִּנַּת אֱגוֹז” (שיר השירים ו, יא) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נִמְשְׁלוּ יִשְרָאֵל כְּאֱגוֹזָה. מָה אֱגוֹזָה נִגְזֶזֶת וּמַחֲלֶפֶת, לְטוֹבָתָהּ הִיא נִגְזֶזֶת, לָמָּה? שֶׁהִיא מַחֲלֶפֶת, כַּשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁנִּגְזָז וּמַחֲלִיף וְכַצִּפָּרְנַיִם הַלָּלוּ שֶׁנִּגְזָזוֹת וּמַחֲלִיפוֹת, כָּךְ כָּל מָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִגְזָזִים מֵעֲמָלָם וְנוֹתְנִים לְעֲמֵלֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְטוֹבָתָם הֵם נִגְזָזִים.
רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: מָה הַנְּטִיעוֹת הַלָּלוּ, אִם אַתָּה מְכַסֶּה שָׁרְשֵׁיהֶן בִּשְׁעַת נְטִיעָתָן הֵן מַצְלִיחוֹת, וְאִם לָאו אֵין מַצְלִיחוֹת, אֲבָל הָאֱגוֹז הַזֶּה, אִם אַתָּה מְכַסֶּה שָׁרָשָׁיו בִּשְׁעַת נְטִיעָתוֹ אֵינוֹ מַצְלִיחַ – כָּךְ יִשְׂרָאֵל “מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ” (משלי כח, יג) (שהש"ר לפסוק).
אֱגוֹזָה – עץ האגוז.
נִגְזֶזֶת וּמַחֲלֶפֶת – ענפים חדשים צומחים במקום אלו שנכרתים ממנה.
נִגְזָזִים מַעֲמָלָם – מה שנלקח מהם משכר עבודתם (למען תלמידי החכמים).
*
מג “שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ” (שיר השירים א, ג) – מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה מַר מִתְּחִלָתוֹ וְסוֹפוֹ מָתוֹק, כָּךְ “וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד” (איוב ח, ז); מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּחַ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִישָׁה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִים; מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ מִתְעָרֵב בִּשְׁאָר מַשְקִין, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין מִתְעָרְבִים בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם; מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה מֵבִיא אוֹרָה לָעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ” (ישעיה ס, ג); מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה עֶלְיוֹן עַל כָּל הַמַּשְׁקִים, כָּך הֵם יִשְׂרָאֵל עֶלְיוֹנִים עַל כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ” (דברים כח, א); מָה הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵין לוֹ בַּת קוֹל, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בַּת קוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה (שהש"ר לפסוק).
מַר מִתְּחִלָּתוֹ – פרי הזית.
“וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ” וגו’ – והפסוק נדרש בלומדי תורה כאומר כי גם אם ההתחלה מלאה צער (“מצער”), הסוף הוא רב הישגים.
עַל יְדֵי כְּתִישָׁה – שכותשים את הזית עוד ועוד.
עֶלְיוֹן – צף.
אֵין לוֹ בַּת קוֹל – אינו משמיע קול (כשמוזגים אותו).
כָּךְ יִשְׂרָאֵל וגו’ – אך בעולם הבא יאזינו כולם לקולם.
*
מד “כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים” (שיר השירים ב, ב) – אָמַר רַ' אָבוֹן: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ שָׁרָב יוֹצֵא עָלֶיהָ וְהִיא כְּמוּשָׁה, יָצָא טַל הֲרֵי הִיא מַפְרַחַת, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁצִּלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו קַיָּם, כִּבְיָכוֹל יִשְׂרָאֵל נִרְאִים כְּמוּשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא עָבַר צִלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו וְיִשְׂרָאֵל מַרְטִיבִים וְהוֹלְכִים; מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ אֵינָה בְּטֵלָה לְעוֹלָם אֶלָּא עַל גַּב רֵיחָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם בְּטֵלִים אֶלָּא עַל גַּב מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ נִכֶּרֶת בֵּין הָעֲשָׂבִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִכָּרִים בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶנֶּאֱמַר: “כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'” (ישעיה סא, ט).
רַ' חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' אַבָּא פֵּרֵשׁ הַמִּקְרָא בְּמַלְכֻיּוֹת: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים, רוּחַ צְפוֹנִית יוֹצְאָה וּמַטָּה אוֹתָהּ כְּלַפֵּי דָרוֹם וְהַחוֹחַ עוֹקְצָהּ, רוּחַ דְּרוֹמִית יוֹצְאָה וּמַטָּה אוֹתָהּ כְּלַפֵּי צָפוֹן וְהַחוֹחַ עוֹקְצָהּ, וְאַף עַל פִּי כֵן לִבָּהּ מְכֻוָּן כְּלַפֵּי מַעְלָה; כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל – אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִגְבִּים אַרְנוֹנִיּוֹת וְאַנְגַּרְיוֹת, לִבָּם מְכֻוָּן כְּלַפֵּי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
רַ' אַיְבוּ פֵּרֵשׁ הַמִּקְרָא בִּגְאֻלַּת מָחָר: מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ, כְּשֶׁהִיא נְתוּנָה בֵּין הַחוֹחִים, הִיא קָשָׁה עַל בְּעָלֶיהָ לְלָקְטָהּ, וּמָה הֵם עוֹשִׂים? מְבִיאִים אֶת הָאוּר וְהֵם שׂוֹרְפִים חוּץ לָהּ וְאַחַר כָּךְ לוֹקְטִים אוֹתָהּ, כָּךְ “צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו” (איכה א, יז) – לְמָחָר כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַקֵּץ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא אֶת הָאוּר וְשׂוֹרֵף חוּץ לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד, קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ” (ישעיה לג, יב). וּמָה נֶאֱמַר בָּהֶם? “ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ” (דברים לב, יב).
מָה שׁוֹשַׁנָּה זוֹ מְתֻקֶּנֶת לְשַׁבָּתוֹת וּלְיָמִים טוֹבִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְתֻקָּנִים לִגְאֻלַּת מָחָר (שהש“ר לפסוק; ויק”ר כג, ו).
כְּמוּשָׁה – נובלת.
מַפְרַחַת – מלבלבת.
עֵשָׂו – סמל למלכות רומי או לנצרות.
מַרְטִיבִים וְהוֹלְכִים – מתרעננים עוד ועוד.
אֵינָהּ בְּטֵלָה וגו’ – כל עוד יש לה ריח אין היא אובדת.
פַּרֵשׁ הַמִּקְרָא – דרש את הפסוק (משיר השירים).
מַלְכֻיּוֹת – המשעבדות את ישראל.
הַחוֹחַ – הקוצים (הם אומות העולם).
לִבָּהּ – הפרח שבקצה הענף.
נִגְבִּים אַרְנוֹנִיּוֹת וְאַנְגַּרְיוֹת – נדרשים לשלם מסים ולהשתתף בעבודות כפייה שונות.
מָחָר – העתיד.
אוּר – אש.
שׂוֹרְפִים חוּץ לָהּ – שורפים את הקוצים שסביב לה.
בָּהֶם – בעם ישראל.
מְתֻקֶּנֶת – מיועדת, שמורה.
*
מה “גֶפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ” (תהלים פ, ט) – מָה גֶּפֶן זוֹ אֵין נוֹטְעִין אוֹתָהּ בִּמְקוֹם טְרָשִׁים, אֶלָּא בּוֹלְשִׁים אוֹתָהּ מִתַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נוֹטְעִים אוֹתָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל “תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ” (שם); מָה גֶּפֶן זוֹ כָּל מָה שֶׁאַתָּה מְפַנֶּה תַּחְתֶּיהָ הֲרֵי הִיא מַשְׁבַּחַת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל: “פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ” (תהלים פ, י) ל"א מְלָכִים, וְאַחַר כָּךְ “וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ” (שם); מָה גֶּפֶן זוֹ אֵין נוֹטְעִין אוֹתָהּ עִרְבּוּבְיָא אֶלָּא שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֵם דְּגָלִים דְּגָלִים – “אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם” (במדבר ב, ב); מָה גֶּפֶן זוֹ נְמוֹכָה מִכָּל הָאִילָנוֹת וְשׁוֹלֶטֶת בְּכָל הָאִילָנוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם שְׁפָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא הֵם עֲתִידִים לִירַשׁ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ; מָה גֶּפֶן זוֹ שַׁרְבִיט אֶחָד יוֹצֵא מִמֶּנָּה וּמְכַבֵּשׁ כַּמָּה אִילָנוֹת, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אֶחָד יוֹצֵא מֵהֶם וְשׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ; מָה גֶּפֶן זוֹ הֶעָלִים שֶׁלָּהּ חוֹפִים עַל הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶם חוֹפִים עַל בְּנֵי תּוֹרָה; מָה גֶּפֶן זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֶשְכּוֹלוֹת גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְכָל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ נִרְאֶה כְּאִלּוּ נָמוֹךְ מִמֶּנּוּ, כְּך יִשְׁרָאֵל, כָּל שֶׁהוּא גָדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בַּתּוֹרָה נִרְאֶה נָמוֹךְ מִמֶּנּוּ; מָה גֶּפֶן זוֹ יֵשׁ בָּהּ עֲנָבִים וְיֵשׁ בָּהּ צִמּוּקִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי אַגָּדָה; מָה גֶּפֶן זוֹ יֵשׁ בָּהּ יַיִן וְיֵשׁ בָּהּ חֹמֶץ, זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה טָעוּן בְּרָכָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה; מָה גֶּפֶן זוֹ בִּתְחִלָּה הִיא נִרְפֶּסֶת בְּרֶגֶל וְאַחַר כָּךְ עוֹלָה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִרְאִים כְּאִלּוּ מְאוּסִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיִיתִי שְׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם” (איכה ג, יד), אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא – “וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ” (דברים כח, א), “וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ” (ישעיה מט כג); מָה גֶּפֶן זוֹ כָּל מִי שֶׁשּׁוֹתֶה מִיֵּינָהּ פָּנָיו מַצְהִילוֹת וְכָל מִי שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנֶּה בֹּסֶר שִׁנָּיו קֵהוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁבָּא וּמִזְדַּוֵּג לָהֶם סוֹף שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם; מָה גֶּפֶן זוֹ נִשְעֶנֶת עַל גַּבֵּי עֵצִים יְבֵשִׁים וְהִיא לַחָה וְחַיָּה, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, אֵינָם חַיִּים אֶלָּא בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם; מָה גֶּפֶן זוֹ שׁוֹמְרָהּ עוֹמֵד לְמַעְלָה מִמֶּנָּה וּמְשַׁמְּרָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמְרָם לְמַעְלָה מֵהֶם וּמְשַׁמְּרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל” (תהלים קכא, ד) (ויק“ר לו, ב; שמו”ר מד, א; ילק“ש לתהלים, תתכט; מד”ש טז, א).
בּוֹלְשִׁים אוֹתָהּ מִתַּחְתֶּיהָ – מחפשים באדמה (כדי לסלק את כל האבנים).
מְפַנֶּה – מסלק (את האבנים).
ל"א מְלָכִים – מלכי כנען המנויים בספר יהושע (יב, כד).
שׁוֹלֶטֶת – מטפסת (ונראית כמכניעה תחתיה את האילן שעליו טיפסה).
לִירַשׁ – לרשת.
שַׁרְבִיט אֶחָד וגו’ – ענף אחד מתפשט ומטפס על כמה עצים.
חוֹפִים – מכסים.
עַמֵּי הָאָרֶץ וגו’ – התורמים מכספם לתלמידי החכמים.
טָעוּן בְּרָכָה – יש לברך על שתייתו.
חַיָּבִים לְבָרֵךְ – על בשורה טובה (“ברוך… הטוב והמיטיב”) או רעה (“ברוך… דיין האמת”).
נִרְפֶּסֶת – נדרכת (בגת).
“וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ” – מלכי העולם יטפלו בך כטפל אומנת בילד.
מַצְהִילוֹת – מאירות משמחה.
מִזְדַּוֵּג – נלחם.
נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ – נענש כראוי לו.
שׁוֹמְרָהּ – היושב בסוכה גבוהה בכרם.
*
מו אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֻמָּה זוֹ כַּגֶּפֶן נִמְשָׁלָה: זְמוֹרוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים, אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עָלִים שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, קְנוֹקָנוֹת שֶׁבָּהּ – אֵלּוּ רֵיקָנִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ שֶׁשָּׁלְחוּ מִשָּׁם: יְבַקְשׁוּ רַחֲמִים הָאֶשְׁכּוֹלוֹת עַל הֶעָלִים, שֶׁאִלְמָלֵא הֶעָלִים אֵין הָאֶשְכּוֹלוֹת מִתְקַיְּמִים (חולין צב ע"א).
אֻמָּה זוֹ – עם ישראל.
כַּגֶּפֶן – ראו עוד בקטע הקודם.
זְמוֹרוֹת – ענפים.
קְנוֹקָנוֹת – זלזלים.
רֵיקָנִים – שאינם מקיימים מצוות או לומדים תורה.
מִשָּׁם – מארץ ישראל (לבבל).
יְבַקְשׁוּ רַחֲמִים – יתפללו.
שֶׁאִלְמָלֵא וגו’ – בלא תמיכתם הכלכלית של עמי הארץ לא יוכלו תלמידי החכמים לעסוק בתורה.
*
מז רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית יִשְׂרָאֵל – אַל תָּצִיץ בּוֹ, וְאִם הֵצַצְתָּ בּוֹ – אַל תֵּרֵד לְתוֹכוֹ, וְאִם יָרַדְתָּ לְתוֹכוֹ – אַל תֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְאִם נֶהֱנֵיתָ מִמֶּנּוּ – אַל תֹּאכַל מִפֵּרוֹתָיו, וְאִם הֵצַצְתָּ וְיָרַדְתָּ וְנֶהֱנֵיתָ מִפֵּרוֹתָיו – סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אִישׁ לִכָּרֵת מִן הָעוֹלָם (סא"ר ח).
כַּרְמוֹ – ראו קטעים מה–מו.
אַל תָּצִיץ – והדברים מכוונים אל כל אחד מאויבי העם.
תֵּהָנֶה – מצלו.
סוֹפוֹ וגו’ – סופו להישמד.
*
מח “עֵינַיִךְ יוֹנִים” (שיר השירים א, טו) – מָה יוֹנָה זוֹ תַּמָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל תְּמִימִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי, שֶׁלֹּא אָמְרוּ: דַּיֵּנוּ עֶשֶׂר מִצְווֹת, אוֹ עֶשְׂרִים, אוֹ שְׁלוֹשִׁים, אֶלָּא “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז); מָה יוֹנָה זוֹ מְצֻיֶּנֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים בְּמַעֲשִׂים; מָה יוֹנָה זוֹ צְנוּעָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל צְנוּעִים; מָה יוֹנָה זוֹ נָאָה בְּהִלּוּכָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נָאִים בְּהִלּוּכָם, כְּשֶׁהֵם עוֹלִים לְפַעֲמֵי רְגָלִים; מָה יוֹנָה זוֹ אֲפִלּוּ אָדָם נוֹטֵל אֶת גּוֹזָלֶיהָ מִתַּחְתֶּיהָ אֵינָהּ מַנַּחַת אֶת שׁוֹבָכָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹלִים לְשָׁם; מָה יוֹנָה זוֹ הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל “יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר” (הושע יא, יא); מָה יוֹנָה זוֹ גּוֹרֶרֶת אֲחֵרִים עִמָּהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִגְרָרִים אַחֲרֵיהֶם הַגֵּרִים; מָה יוֹנָה זוֹ פּוֹשֶׁטֶת צַוָּארָהּ לִשְׁחִיטָה וְאֵינָהּ מְפַרְכֶּסֶת כִּשְׁאָר עוֹפוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים נַפְשָׁם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; מָה יוֹנָה זוֹ אֵינָהּ מַנַּחַת בֶּן זוּגָהּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם מַנִּיחִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; מָה יוֹנָה זוֹ מְכַפֶּרֶת עַל הָעֲווֹנוֹת, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְכַפְּרִים עַל הָאֻמּוֹת (שהש“ר לפסוק; ילק”ש לשיר השירים, תתקפה).
תַּמָּה – תמימה.
מְצֻיֶּנֶת – ניכרת ומובדלת (בקולה ובמראה) משאר העופות.
פַּעֲמֵי רְגָלִים – העלייה לרגל למקדש בחגים.
נוֹטֵל – לוקח.
מַנַּחַת – עוזבת.
חוֹזֶרֶת – לשובך.
“יֶחֶרְדוּ” וגו’ – ישובו ארצה (מן הגלות).
גּוֹרֶרֶת וגו’ – מצרפת אל השובך יונים נוספות.
מְפַרְכֶּסֶת – מפרפרת ומזדעזעת.
נוֹתְנִים נַפְשָׁם – על קידוש השם (בלב שלם).
מְכַפֶרֶת עַל הָעֲווֹנוֹת – כקורבן.
*
מט “יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע” (שיר השירים ב, יד) – לֹא נֶאֱמַר “יוֹנָה”, אֶלָּא “יוֹנָתִי”, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶצְלִי הֵם תַּמִּים כַּיּוֹנָה, אֲבָל אֵצֶל אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֵם עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים (מד"ת קיט, א).
אֶצְלִי – לגבי.
תַּמִּים – ראו בקטע הקודם.
נ “הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ” (דברים לב, ו) – הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: פְּקַעַת חוּטִים שֶׁהַכֹּל בָּהּ: כּוֹהֲנָיו מִתּוֹכוֹ, נְבִיאָיו מִתּוֹכוֹ, סוֹפְרָיו מִתּוֹכוֹ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “מִמֶּנּוּ פִנָּה, מִמֶּנּוּ יָתֵד” (זכריה י, ד) (ספרי דברים, שט).
פְּקַעַת וגו’ – השורש כו"ן שבפסוק נדרש במשמעות של כריכת חוטים לפקעת (פרה ז, ז).
מִתּוֹכוֹ – כחלק מעם ישראל.
*
נא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵינָם נְבִיאִים, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. (פסחים סו ע"ב).
הַנַּח לָהֶם – תן להם להחליט בעצמם כיצד לנהוג (במקרה של הלכה מסופקת).
בְּנֵי נְבִיאִים – תלמידי נביאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.