איש אחד נכנס לבּיסטרו, והבל עלה בכניסתו. הוא ניגש לדלפק, התרומם והתישב על גבי שרפרף, ואז ניתרה לעומתו דמותו של מרזחן לבן־מתניה, אכזר למראה. כל השולחנות היו תפוסים והיושבים אליהם היו מתעסקים בעצמם. המלצרים פיהקו. האורח החדש הביט היטב על סביביו, לא, לא היה שום מקום פנוי, ואחר השיב על השאלה שעתה־זה הטיח בו יריבו.
– בשבילי – אמר – כוס מים.
– יפה, אדוני – ענה המוזג.
הוא הביט באלמוני בכבוד וניגש למלאכה. נטל כוס גדולה, טרף בתוכה פיסת קרח, הרחיק את הקרחון מעליו בשאט־נפש, נטל לגין מים, הציג את הכוס המהבילה על הדלפק, הסמיך אליה את הבקבוק.
– בבקשה, אדוני – אמר האיש.
הלז יצק לעצמו כוס מים וגמע ממנה מעט. אחר קפא על מושבו, תפוס בחלומות. היושבים אל השולחנות, אנשים ונשים, היו מתעסקים בעצמם. המוזג שקע ביגיעות אחרות. בחוץ היה קר. מחוגי השעון, שעון־קיר, חשמלי אפילו, רדפו מיטאפיזית זה אחר זה. הקוּפאית הבּשרנית היתה מתנמנמת לה.
האיש נטל את הכוס בידיו ושוב טעם קצת מן המים. התזמורת החלה לנגן נעימה של ואלס. אנשים אחדים קמו ממקומותיהם ובהילחצם זה אל זו החלו להתוות פיתולים מסובכים על הרצפה. המוזג הריק בהיחבא לגימה הגונה של ג’ין. נכנס מוכר־עתונים, ואחר ברח, המוּם מכּובד חזירותו של העולם הממשי והמועתק כאחד. המחוגים עתה־זה התחברו על גבי לוח־השעון, כדרכם עשרים פעם ביום. לבסוף שוב נפתחה הדלת ונכנסה אשה אחת.
היא הבחינה מיד באיש שאותו ביקשה והתישבה על ידו. המוזג צץ והופיע.
– תתן לי עוד כוס מים – אמר האיש – זאת התחממה.
– אינך רוצה מים מינרליים הפעם?
– לא – ענה האיש.
– ולעלמה? – שאל המוזג.
– שום דבר – ענתה האשה.
– וזה הכלל הערב? – שאל המוזג לא בלי שמץ חוצפה.
– כן – אמר האיש – זה הכל.
המוזג הגיש את כוס המים החדשה. הוא נתן בתוכה פיסת קרח.
– ובכן? – שאלה האשה את האיש.
– ובכן, לא־כלום, איזה חיים – מלמל האיש.
– עלוב למדי – אמרה האשה.
הסתכלה על סביביה.
ברנש אחד ממושקף יצא במחול עם זונה אחת שהיתה מעכסת ברגליה לקהל וזורקת חיוכים לפסנתרן. הוא נראה שתוי מעט ונבוך כלשהו.
– פנקסן שלקח את הקופה והשאיר פס – אמר האיש.
– אתה חושב? – אמרה האשה.
– כן, רואים.
כמה ברנשים היו רוקדים חבושי מגבעות.
– נחמד כאן – אמר האיש.
– כן – אמרה האשה.
הנגינה פסקה והכנר הניד כינורו בראשי אצבעותיו עם שפיטפט עם אשה אחת היושבת יחידה אל שולחנה. הרוקדים חזרו אל שולחנותיהם. הפנקסן עשה כן דרך ראוותנות. סוס אחד, שהיה ליד הדלפק, התכופף והציע לאשה להריק אתו כוס, וכזאת הציע גם לאדון הנלוה אליה.
– מה הוא רוצה ממך? – אמר האיש. – הוא רוצה להזמין אותך לרקוד?
– לא – לחשה האשה – אני חושבת שהוא רוצה לכבד אותנו בכוסית.
הסוס ירד מעל שרפרפו ונרכּן אליהם, ובתוך כך היה מנופף בקדומניות שלו. הוא התקשה מעט בבחירת המלים.
– אתם – הסביר – אתם שניכם, אתם שותים כוסית אתי.
האיש הביט בו ברוגזה.
– תודה – אמר בקרירות.
הסוס נראה נבוך. האשה היתה מבוהלת מעט. האיש שאל אותה מה נשמע אצל דודתה שרלוֹט. אבל לא נעים היה לאשה לדבּר בכך במעמד הסוס, לדבר במעמדו על הדודה שרלוט. היא השתמטה מתשובה. הסוס מצדו חיכּה בסבלנות שיסיימו את ליחוּשם. התזמורת, שהפנקסן המבוסם הכבּיר עליה את מתנת־ידו, חזרה למלאכתה ופתחה בבליל ואלסים של 1900. הסוס הניד בכפּותיו הגדולות, וכיון שנפער חלל בשיחה הנוגעת לדודה שרלוֹט, השמיע את הדברים הבאים:
– אתם חושבים אולי שאני שיכור? בהחלט לא. בהחלט לא. בהחלט לא.
הוא אמר את דבריו אלה לקצבן של הטיות־ראש רבות־חן. אחר גילגל עיניים נוראות והביט בהם. היה זה מין סוס גדול ושחור לגמרי, כחוש מעט, שפרסותיו ממורקות היטב וזנבו קלוע והדוק בפתיל סגול.
– לא, לא, אינני שתוי, אבל אינני יודע לכוון תמיד את תנועותי, את דברי, את מלותי, את…
הוא נראה מהורהר:
– את שיחותי. אני צריך… אני צריך…
הוא היה כמהרהר:
– להסתגל. כן, זהו־זה: להסתגל.
הוא פצה פיו בחיוך רחב שחשׂף מערכת שניים חזקות וצהבניות, אשר בסדקים שביניהן נראו פה ושם גזיזי שחת.
– להסתגל – חזר ואמר בסבר של חסידוּת.
– מלא כהוגן – לאט האיש.
– אין לך סיגריה במקרה? – שאלתו האשה בלא שתשעה אל הסוס. – שכחתי את שלי.
האיש הושיט אליה חפיסה של “גוֹלוּאַז”. אבל הסוס הזדרז ושיקע טלף בכיסי אוכּפו והעלה משם קופסה מעוטרת אדום וזהב. הוא פתח אותה. היו בה פיסות קש כתושות ומלופפות בדמות סיגרילוֹת. הוא הציע אחת מהן לאשה.
– זה צריך להיות גועל נפש – לחשה האשה.
– שלא יסדר אותך – יעץ לה האיש בחשאי.
– לא, תודה – אמרה האשה – אני מעדיפה את ה“גוֹלוּאז”.
הסוס נסוב אל האיש והוא סירב.
– גם אני. חוץ מזה, אף פעם אינני מעשן אחרי תשע בערב.
הסוס הביט בהם חשדנית. הם חייכו אליו בנעימוּת. האשה הדליקה לה את סיגריתה. האיש לא הדליק מאומה. הסוס היה מטפח לעצמו על שוקיו. לבסוף החזיר את הקופסה אל כיס האוכף. ברגע זה התפרקד הפנקסן המבוסם על הרצפה והמלצרים החלו לפזר סלילים של נייר־צבעונים והעמידו פנים כניהנים עד מאד.
– אינך חושבת – אמר האיש – שאפשר לנסות להוציא משהו מן הדודה שרלוֹט?
– היא קמצנית שכּזאת – אמרה האשה.
– בכל־אופן, במצב שלנו.
– נסה אתה – אמרה האשה. – היא אוהבת אותך.
– כן, אני יודע. איזו טינופת. איזה חיים.
הסוס המתין בכובד־ראש עד שיגמרו. לאחר הקריאה האחרונה הזאת סבור היה שהגיע הרגע להתערב.
– אני גם־כן, יש לי דודה – אמר בסבר ממולח. – ואתם תשתו אתי כוסית – הוסיף בסבר מאיים יותר.
– איזה… – פתח האיש, אך פסק והריק לוֹגם של מים אל קרבו.
– אתה הוּינהם? – שאלה האשה במאור־פנים.
דומה היה כי שאלה זו הקסימה את הסוס. שוב החל להניד את כפותיו הגדולות ולגלגל בעיניו.
– לא הוּינהם – צהל. – לא הוינהם. בכלל לא הוינהם. מנחשים?
והוא התכופף אליהם במבט זוהר, משל כאילו היו איפת שבּולת־שועל. או אפילו שתי איפות.
– לא הוינהם – עמד על שלו. – נחשו.
נוכח התעלומה הזאת לא ידעו האיש והאשה מה לענות.
– מתי אפשר יהיה ללכת לראותה? – שאל האיש את האשה.
– לא, לא – נזעק הסוס בחיוך נאה. – לא לדבּר דבר אחר. נחשו.
– הוינהם – אמר האיש כמי שמקבל את הדין.
– לא, לא, לא הוינהם, לא הוינהם.
– טוב, אז לא יודעים – אמר האיש כמי שמקבל את הדין.
חיוכו של הסוס נעשה אבהני יותר ויותר.
– אדרבה, חפשו היטב. עיר מפורסמת. נחשו. נחשו.
– הוא מבלבל לנו – סינן האיש מבין שניו.
אבל הסוס היה מוסיף ומחייך בנעימות, וכל אותה שעה היה חושׂפן ומגלן, את שלו, את השניים.
האשה ניסתה את מזלה.
– אוֹטיי?
– לא – קרא הסוס, מלא הנאה מן המשחק הקטן הזה.
– לה־טראמבּלה?
– לא, לא.
– שאנטיי?
– לא, לא, לא.
היא מנתה עוד שדות־מרוֹץ. אך תמיד היתה התשובה לא.
לבסוף אמר האיש לסוס, בכלותו להריק את כוס המים:
– לא יודעים.
ואל האשה:
– אינך צמאה? אינך רוצה כוס מים?
– אני, אני מכבד אותכם בכוסית – הצהיר הסוס דרך־מרות. – נחדל מזה לפי־שעה. ובכן אתם לא לדעת? רצוני לומר: אינכם יודעים?
– לא – אמרה האשה.
– אם כן, אני מטרוֹיה.
– אה! – השמיעו הללו.
– אני טרויאני – עמד אותו סוס על שלו.
– אה! טרויאני – אמרו הללו.
– כן, אנ’מטרויה – צהל הסוס בשיא התלהבותו.
– הוא אינו שיכור – אמר האיש – הוא המוּם־סמים.
– ועוד – אמר הסוס מטרויה – אני אראה לכם את שלשלת־היחסים שלי.
הפשיל לאחור אחת מקדומניותיו ופישפש בכיסי האוכּף שלו. העלה משם פנקס מקומט והחל לדפדף בו קדחתנית. כמה דפים היו כמוכתמים בגללים.
– רואים אתם, אה, אני נולדתי בטרויה. אבל אבא נולד בסאראטוֹגה ואמא באֶפּסום. היו להם שתי רגליים שניהם. אני לרצות לומר: לכל אחד שתי רגלים. אבל יש מאבותי שהיו להם ארבע.
– לא? – התיז האיש כמפקפק.
הוא נפנה אל המוזג והזמין שתי כוסות מים.
– מחר עוד תהיה הרוג – אמרה האשה.
– וזה הכל בשביל הערב? – שאל המוזג.
– כן – אמר האיש.
– רגע, רגע – אמר הסוס למוזג. – אני מכבד בכוסית.
המוזג היסס.
– על־כל־פנים תן לנו כוס מים לשנים – אמר האיש.
– כן, כן – אמר הסוס. – עוד מעט נשתה כוסית יחד, אבל עדיין אני עוד לשאול, אתם לנחש. רצוני לומר: יש לי עוד שאלה אחת לשאול אתכם.
– בבקשה – אמר האיש בסבר מאונס ומתקתק ובחיוך שהציף את פניו החל מזוויות שפתיו.
הסוס החזיר את שלשלת־היחסים שלו אל כיס אוכפו והעלה משם את גבעולי שחת־העישון שלו.
– לא? אינכם מעשנים?
– לא –פצחו האיש והאשה ואמרו.
הוא תקע סיגרילה בין שתי שניים והסמיכה אל המצית שביד המוזג. שאף כמה שאיפות והפריח את טבעות־העשן אל התקרה. פניו התרככו, עיניו כמו הפיקו מידה של נחת־רוח. אפילו של יוהרה. הוא חזר לדבר בזו הלשון:
– כפי הנראה לעולם לא תנחשו את מקצועי.
– אתה עוסק בספורט? – חיותה האשה במוֹרך.
– אני עוסק בזה קצת מזמן לזמן – השיב הסוס במנוחת־נפש. – אכן, אני רץ מפרק־לפרק, אבל רק במרוצים של ג’נטלמנים. לא, זה לא זה. אני סטודנט.
– לבוטניקה? – שאל האיש במאמץ לחרוג מגדר ההגיון.
– לא רע, לא רע – השיב הסוס בסבר של חשיבות. – לא, לגנטיקה.
–מה? – שאלה האשה.
המוזג, שהתעוררה התעניינותו פתאום, ניסה להיכנס לשיחה.
– האדון – אמר אל הסוס – מתעסק בגנטיקה?
– בדיוק כך.
היתה הפסקה קלה. המנגנים חשו למלא את כרסם. הפנקסן המבוסם קרס כליל בזרועותיה של אחת קלוֹנית. חייהם האינטלקטואליים של הנוכחים התבטאו רק בשאון קולות בלולים.
כעין יראת־כבוד משועממת הקיפה את הסוס. הלז ניהנה מכך עד מאד. הוא פתח ונשא מדיבּרותיו:
– כן – אמר – הרי זה מדע הנוגע במיוחד למשפחתי. תארו לעצמכם.
בעיניו הגדולות סקר את סביבו לראות אם מקשיבים לו היטב.
– תארו לעצמכם – המשיך – שסבא היה קנטאוּרוס וסבתה היתה סוסה. אם כן, לפי חוקי מנדל, הנה התוצאה.
בקפידת־מה היה טופח טפיחות־פרסה קלות על חזהו.
– אבל – הוסיף בגאוה – לאחותי יש שתי רגליים. רוקדת ב“טאבּארן”.
הוא העלה חיוך ממולח על שפתיו.
– רואים אותה ביחוד בתמונה המכוּנה “מלחמת האמזונות”.
הוא שהה והפריח תימרת עשן־שחת אל התקרה.
– היא משחקת בתפקיד של סוּסוֹן.
עוד שתיקה.
– אלו הן האירוניות הקטנות של החיים – סיכּם.
תפוס־קסם פרץ המוזג בצחוק.
האיש והאשה ניסו לעוות פניהם.
– היא מתעכבת, הכוס שלו – הפטיר האיש בחצי־קול.
אזנו החדה של המוזג קלטה את הרמז. הוא שאל בחדוה:
– ובכן, מה להזמין לאדונים?
– זהו־זה, זהו־זה – צהל הסוס בטרפו שוב טריפות פרועות בקדומניותיו. – כוסית, אני מכבד אתכם בכוסית.
– מה את רוצה לשתות? – שאל האיש את האשה.
האשה היססה רגע.
– ג’ין־בסודה – אמרה לבסוף.
– ג’ין־בסודה בשביל העלמה – אישר המוזג בהתלהבות גוברת והולכת.
– אני גם־כן, ג’ין־בסודה – אמר האיש.
– ובשביל האדון? – שאל המוזג את הסוס.
– ג’ין־בסודה – אמר הסוס.
– ובכן שלושה ג’ין־בסודה – געה המוזג.
הוא חש אל כלי־מלאכתו, בעוד התזמורת מסתערת שוב על מבחר חדש של נעימות־1900 לדרישתם הכללית של הרוקדים רכּי המגבעות.
– הצדק אתך – אמרה האשה אל האיש – אין ברירה. אתה צריך ללכת להוציא משהו מן הדודה שרלוֹט.
– אלך מחר – אמר האיש. – אבל זה לא פשוט.
– ובכמה אתם מעריכים את גילי? – שאל אותם הסוס.
הסבו אליו ראשיהם.
– ארבעים – אמרה האשה בקול עמום.
– יצאת מדעתך – אמר לה האיש בלחש. – בגיל כזה סוס מתפגר.
הוא נפנה אל הסוס.
– לא – אמר. – שנתיים־וחצי, שלוש.
– נכון – אמר הסוס בקורת־רוח.
אחר שוּנתה פתאום הבעת־פניו וקפאה כליל.
– אבל – הפגיע באיש – מדוע אתה לומר: להתפגר?
– אני? – השיב האיש בתוּמת־שקר.
– כן, אתה – אמר הסוס. – מדוע אתה לומר: להתפגר?
– אה כן! – אמר האיש כמי שאינו נוגע בדבר. – להתפגר. להתפגר.
– כן, להתפגר – אמר הסוס.
הוא פתח במחוות גדולות בקדומניותיו, ואחר חבט פתאום חבטה נמרצת בחלל. הרוקדים התרחקו מתוך יראת־כבוד.
– להתפגר – נשף – אתה אמרת להתפגר.
– דיברתי על הדודה שרלוֹט – אמר האיש.
– ודאי, זהו־זה – קראה האשה. – עתה־זה דיברנו על הדודה שרלוט.
– העומדת להתפגר בקרוב – הוסיף האיש.
החלו לצחוק צחוק של הבנה.
הסוס כמו נרגע למראית־עין. עתה הביט בהם בעין מחמירה וסגלגלה.
– הנה שלוש פעמים ג’ין־בסודה בשביל האדונים – אמר המוזג בהציגו את הכוסות לפני הלקוחות.
– לא – אמר הסוס.
במחי־פרסה זריז, אך אומר־כבוד, צירף את שתי הכוסיות האחרות אל שלו.
– השלוש בשבילי – אמר למוזג.
הוא נפנה אל שני ידידיו בסבר של שלוה והדרת־מלכות.
– הדודה שרלוֹט – הסביר לו האיש – היא קרובה להתפגר.
הסוס לא השיב דבר.
– וחוץ מזה נמאס עלינו – אמר האיש לאשה. – בואי.
הם ירדו מעל שרפרפיהם.
– שלום – אמר להם המוזג בלי משוא־פנים.
– שלום – השיבו.
על הסף נעצרו.
שלג החל לרדת.
– עוד תרטיבי את הרגלים – אמר האיש.
– חדל – אמרה האשה.
נסבו שוב וראו את הסוס שכּבר הריק אל קרבו שתים מכוסיות הג’ין־בסודה. הסוס העמיד פנים כאילו אינו רואה אותם. הוא התחיל לשתות את השלישית. בקנה־קש.
הם יצאו.
– מזג־אוויר מחורבּן – אמר האיש.
– לא נורא – אמרה האשה.
– מחר אלך להוציא מן הדודה שרלוֹט – אמר האיש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.