לכאורה, מה טעם להתמרמרות אף אם היא צודקת בהחלט, בה בשעה שאין לתקן את הפגום. מה טעם לטענות וּוכוחים על דברים הידועים מראש כאבודים לחלוּטין? אני – אין לבי נוטה לחטט בפצעים ישנים, אין ברצוני לצקת שמן על המדורה האוכלת את מיטב הרגשות שבלב, ואם את מוצאת אחרת, כי אז התאמצי לא לשתף אותי בחטוט זה, זוהי בקשתי הגדולה ממך ויתכן אולי גם האחרונה.
ועליך לדעת: עברו עלי תקופות שונות. מהן – כאלה שהשאירו בי רשמן למשך כל ימי החיים, מהן – כאלה שאף בכנפיהן לא נגעו בי ולא השאירו כל רושם, כאילו לא התקימו כלל. אך תקופת חיים זו אשר בה השתתפת גם את, השאירה בלבי משהו הדומה לסרטן, המוצץ את דם קרבנוֹ עד לטפה האחרונה. ומדי זכרי בך נצבט הלב כמו במלקחיים עד לידי אבוד החושים וההכרה.
ביני נא סוף סוף: מה ערך לכל אותן החויות אשר הביאו בזמנן את השמחה היחסית, בהשואה עם כל אותו הסבל שלאחר כך. והרי תודי: שאחרי כל העמל לא הצלחת ליצור את התנאים הדרושים, כדי להעניק גם לי בתור אדם את הזכויות המגיעות לי בצדק, ושלא קבלתין אף פעם למרות כל דרישותי הרבות. ולעצם – כמעט שלא ידעתי מאת מי עלי לדרוש את חלקי בזכויות, ממך? ודאי שלא! אַת אינך מסוגלת לקחת ולא כל שכן לתת משהו משלך לאחרים. מאת הגורל? ואולי מאת המקרה? גם הם לא צדדו בזכותי המקודשת. כנראה שהתנהגותי לא ספקה אותם, רכּוּת הטבע אשר לי יצרה בשבילם את הקרקע הנוח ביותר להתנגדות אקטיבית, אף לאותם הדברים שלגבי אחרים אין עליהם עוררין. ואני – פשוט לא ידעתי שיש לתפוס את החיים בגרגרת, לשלוט בהם, להפכם כלי שרת למאויים הגלויים והטמירים כאחד, לדרוך על אוצרות הנפש השייכים לאחרים, ובאפן זה לרכוש את הזכות הקיימת לקיום ההכרחי. לא עשיתי את זאת בזמן הדרוש, ומשום כך אבדתי את הזכות לתבוע משהו גם בשבילי.
וכי מה עשית אַת כדי להקל מעלי ולו אף במקצת את העול הכבד אשר רבץ על צוארי? לא כלום או כמעט מאומה. עברת בפשטות מופלגת על פני אותו השביל אשר היה ספוּג בדמעות ודם, מבלי לשים לב כלל וכלל אל סימני העוני, הפורענות והיסורים אשר צינו אותו. פשוט כפשוטו לא שמת לב לכל זאת, לא מצאת לנחוץ להאט אף במשהו את צעדך הגאה לקראת הנצחון המדומה שלך. נצחון החזק עלי – החלש והאובד. ועוד יתרה עשית: אַת ממש במו רגליך דרכת בגסות מופרזת על אותו השטח, שלמעשה היית צריכה להרטיבו בדמעתך.
אל תחשבי שאני מציין את זאת בתור תופעה נדירה. לא אַת היא היחידה המתיחסת כך לקרבנות מחים, לא אַת היא הראשונה ואף לא האחרונה השמחה לאיד, וצוחקת לדמעות מרות הניגרות מעיני אנשים קרובים – שרק תמול היית תלויה בהם. מנהג מקובל הוא, שיטה מסוימת וקבועה העושה למעשה פלסתר את כל הפטפוט המלולי המובהק על אודות האהבה, הרגשות היפים לזולת, או ההקרבה העצמית לטובתו של האדם הקרוב. בשבילי לא היה בזה משום הפתעה, כל הדברים האלו נבחנו על ידי מקודם לכן והועמדו על בסיסם החוקי והנכון. לא הפתעה היתה זאת, זה היה גלוי: – שאף אַת שייכת לסוג אנשים זה אשר אני שאפתי תמיד להתרחק מהם, ואינך כלל יוצאת מן הכלל. ומשנתגלתה לי האמת הערומה, משנודעה לי פרושה של ידידות זו – הרי נשארה ברשותי רק הדרך האחת והיחידה כדי להציל את נפשי: לפרוש ממך ומהכל, לנתק בבת אחת את כבלי העבר וההווה גם יחד, לבטל בתנועת היד האחת את כל הקשר אשר קשרני אליך ואל הזכרונות המשותפים ולהתחיל מחדש בחפושים אחרי האמת שלי המוחשית והמושלמת. אך אני לא עשיתי את זאת, לא יכלתי עשות כן, לא היה בכחי לותר על הרעיון אשר בו היה גלום כל תכן חיי בעבר כמו בעתיד.
והרי לשם כך היה עלי לעשות שקר בנפשי, ולכפור בבת אחת בכל אותן האמיתיות אשר היוו את השקפת עולמי הקטן והצר, וחיי היו מתרוקנים כהרף עין מכל תכן, ובזאת לא רציתי, לא יכלתי עשות כן. לא היה בכחי להתחיל הכל מחדש, אחרי כל אותן התלאות אשר מצאוני בתקופת החפושים הראשונה.
יתכן שמצדי היה זה פשוט מורך לב, פחד ממשי בפני העתיד ההולך ובא, חסר בגרות פסיכית. אך אין להתעלם גם מהעובדא הזאת: החיים הניחו עלי את חותמם הגדול, שעבדוני להרגלים קבועים, כפפוני כאגמון, ועשוני אסקופא נדרסת לכל תופעות חיים אלה. – ועלי בהכרח היה לקבל את הכל באהבה ללא התמרדות והתקוממות. החיים היו חזקים ממני, הם אימו עלי בעונשין חמורים, הראו לי בעליל דוגמאות של עונש למתקוממים, וידי קצרה היתה להלחם מלחמת תנופה, האחד מול הרבים, החלש מול החזקים והתקיפים.
ובכל זאת לא נרתעתי, וראשי לא צנח למראה הזועה שהצטירה באפק הרחוק והשחור. ולהיפך: עיני הורמו והביטו ישר בפני הסכנה. ראשי גבה בגאון וכמעט בהדר, מוכן לקבל את המהלומה הגדולה אשר התעתדה1 לרדת עליו. אגרופי ידי נקמצו כדי להשיב מכה תחת מכה, וכל גופי היה נתון כאילו על קפיצים מוכן לקפיצה ולהגנה. ומה הופתעתי כשהמכה לא באה. מה גדולה היתה האכזבה למראה הנצחון הקל שנפל בחלקי, לא היה כלל צרך במלחמה. המגדלים הפורחים באויר נפלו מאליהם כקלפים – עת הבחינו במתנגד ראוי לשמו, מראות הזועה חלפו וכלא היו למראה אמץ הלב וההחלטה שבמבט שלי, וכל אותו הסיוט הנורא התפזר כעשן למראה החוצפה שהתגלתה בי.
לא ראיתי את עצמי גבור. לא ולא! לא לכך התכונתי. לא שאפתי לזר התהלה והנצחון שלאחר הקרב. כי סוף סוף מה נשאר בידי? מה פרס יכלתי לקבל חלף כל אותה ההתאמצות שלמעלה מכח האנוש הרגיל? לא כלום! אני אמנם – ניצלתי ממגור, מסיוט, מפחד בפני האפס – אך גם הנצחון לא היה שוה יותר מאפס. אני אבדתי אותך. ונדמה היה לי שלא נצחון הוא לי זה – כי אם מפלה. מפלה איומה ונוראה שבעתים מן השעבוד והעבדות, ובלב נשאר חלל ריק שאין למלאותו בשום פנים ואפן.
וכי למה באַתני כל זאת, מה גרוע חלקי בעולם מגורלם של הרבה חלכאים, נדכאים ובישי מזל שלא זכו לשלחן משלהם? מה טעם לאותן המכות אשר הגורל העור מחלק לי לעתים כה מזומנות?
לא קשה לי ביותר למצוא את הסבה לכך: קל ביותר להצביע עליך באצבע כעל האדם היחידי האשם בכל אלה. לא יקשה עלי גם למצוא הוכחות מספיקות להאשמה כבדה זו – אך יחד עם זאת קורא אלי קול גדול מתוך עמק נשמתי שאין אמת בכך. גם את מהוה רק גורם שלילי אחד בתוך מסכת הגורמים השליליים אשר למקרה העור. כדי להביא את האדם לידי יאוש, אכזבה, ומרירות שבחדלון. ישנו משהו שאינו נשמע לא לי ואף לא לך. הוא נמצא מחוץ לתחומינו הצר, מחוץ לשטח המחיה שלנו. ואין אנו יכלים בשום אפן להשיגו על ידי הושטת יד. הוא ממנו והלאה. וכל כמה שאנו מתקרבים אליו, הוא הולך ומתרחק ממנו. ויתכן גם אחרת. אך בכל זאת, בכל המקרים והמאורעות המתרחשים עתה והעומדים להתרחש לעתיד – אני רואה את מגעו הממשי עם החיים. וזהו מה שקושר את ידי ואולי אף את ידיך אַת.
ואם אני שואל את עצמי עתה: האם היית באיזו שהיא תקופה אחרת משהנך עתה? או האם נשתנה בך משהו מבחינת האיכות והרגש? ביחס אליך אני מוכרח להודות שלא נשתנית אף כמלוא הנימה: נשארת והינך גם עתה אותה האשה הזוללת והטורפת כמו שהיית בעבר. עד כה אַת משתעשעת באדם כמו בצעצועים. אַת גורמת אבדון ומות בתנועת ידך היפה, וכל זה מבלי שתרגישי בחויה זו ההולכת וכלה באשמתך. ועוד יתרה: אם יבואו ויאשימוך במשהו – תפערי את פיך מתמהון כמעט טבעי, מבלי להאמין שאת יכלה להסב מות למעריציך. וביחס אלי הרי נכון הוא בכל מאת האחוזים שהשנוי חל ובא. אין אני יודע עדיין מה טיבו, קשה לי עדיין לקבוע מה באמת התרחש ונתגלה לי במרוצת הימים האלה, ימי ההתפכחות משכרון החושים שבו טבעתי תוך השנים האחרונות. אך עלי להודות: שבתוך תוכי הולך משהו ונוצר. לובש צורה ופושטה שוּב, מתגלה ומסתתר, שולל ומחיב, משתכלל ומסתגל עד שיתגלה. וכשיתגלה, רק אז אוכל לעמוד על טיבו האמתי והברור. אחת אדע כבר מעתה: לא עוד תמים אהיה. לא עוד טוב אהיה. אחכם מעתה ואקנה נסיון – כפרי של שנים. שנות סבל ומחושי עלבון. ועוד ידעתי: כחיה אדרוס את כל אשר אפגושה בדרכי. זר יהיה לי רגש הרחמים או הרגשת הכאב הצורב של האחרים, המוכנים בכל עת ושעה לדרוס אותי. כי, כדי לחיות – נחוץ לדעת לסלק מעל דרך החיים את כל אלה המפריעים לי בפועל. ואת זאת אני לומד ובוחן עתה.
ואַל יהא הדבר קל בעיניך: אחרי שכרון באה תמיד ההתפכחות, אחרי תרדמה עמוקה באה תמיד ההתעוררות. ומשנתעורר האדם וראה את העבר, משנוכח בכל העקרות אשר לחייו מחוסרי התועלת לעצמו, משנודע לו – שכל הסבל הוסב לו רק משום שלא ידע להשיב מכה למכהו, הרי אז הוא נהפך לחיה טורפת, למפלצת המין האנושי, לקשה לב ועריץ במלוא משמעותו של מושג זה.
וחלקך בעתיד מה יהיה? על כך לא אוכל עוד להשיב תשובה ברורה. אני מחכה לגלוי, להפתעה, לחזון, ומשיבוא החזון לא אאחר להודיעך עליו.
ובאשר לעתיד? לעתיד פתרונים.
- “התעדתה” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות