קשה להאמין בזאת. אך עובדא היא: ישנם גם אנשים רעבים ללחם בעולמנו זה.
והרעבים הללו מביטים בעינים תאבות למאכלים הנאכלים על ידי השבעים, ומקנאים כבר מעתה בחלקם של התולעים שיהנו לעתיד לבוא מסעודה דשנה.
אחד היצורים הרעבים, מוכת הגורל היתה “זריזה”. היא היתה פעוטה, יפה, בעלת רגלים קצרות ושערות מסולסלות, עיניה גדולות ובהירות ומבטה חצוף.
איתרע מזלה לגדול בביתו של שלמה אפרתי. אחד ממחוסרי העבודה הותיקים אשר בעיר, חולה מוּכה שחפת, שמחוץ לדאגתו על דבר שתי ריאותיו ההולכות וכלות – היה עליו לדאוג גם לכלכלת משפחה. אשה ושני ילדים.
אין אפרתי זוכר בשום אופן מתי הובאה “זריזה” לביתו, וממתי הוטל עליו לדאוג לפרנסתה. הוא מצאה פעם בשובו לביתו כשהיא ישנה במטת ילדתו הקטנה. שתיהן שכבו חבוקות ומכוסות בשמיכה אחת, וישנו שינה מתוקה.
גם עתה, עם עבור שנים מספר זוכר אפרתי את הרגש שמלא אל לבו למראה שתי הנפשות התמימות ששכבו חבוקות במטה, וזוכר הוא גם בטעמן המר של הדמעות שנשפכו מעיניו באותו הערב.
כמו חי ניצב לנגד עיניו היום המר ההוא, יום החמישי לשבוע, שהשאיר עד היום פצע בלתי נגלד בלבו, משהו נשבר בו אז, החיה הרעבה נסכה בו טרוף הדעת, היא העירה בו את כל הזכרונות המרים מימי העבר, ותארה לפניו את כל היאוש המר שבעתיד.
לא חדש היה “הרעב” עמו. לא אחת רעב ללחם ממש. ובשנים האחרונות הרעב מבקר את ביתו לעתים תכופות עד מאד.
מורה היה. שתים עשרה שנה עמד אפרתי יום יום על רגליו והורה תורה וחכמה לילדי ישראל. שתים עשרה שנים רצופות, יום אחר יום, שנה אחר שנה לא הפסיק את מלאכת הקודש שאכלה לבסוף את שתי ריאותיו ותבא עליו כליה.
בן שלשים שנה היה אפרתי כשפטרוהו מעבודתו בתור מורה לכתות הנמוכות בבית הספר העממי. פטרוהו – משום שלא היה צורך בו, משום שאי אפשר היה יותר לנצלו. הכושי עשה את שלו – והרי עליו להסתלק.
בזכרונו חיים עדנה שנות הסבל הרב שנפלו בחלקו עד אם סיים את למודיו בבית הספר למורים, עברו עליו ימי רעב ומחסור, הוא היה במשך תקופה ארוכה מחוסר קורת גג על ראשו, נעליו נקרעו על רגליו, בגדיו בלו מזוקן, ההתאמצות היתה למעלה מכח האנוש הרגיל, ובכל זאת סיים את הלמודים, קבל סמיכות ולאחר כך גם משרת מורה במושבה קטנה אשר בשומרון.
עם קבלת העבודה נשא אשה, ובשנתים הראשונות לנשואין נולדו לו שני ילדים: ילד וילדה. ועם הולד הילדים נתמלאה כמעט סאת אשרו. בשמחה היה מבלה את שעות הלמודים בין תלמידיו החביבים, בשמחה חזר לביתו ולמשפחתו, ובעברו את סף הדלת, רק אז השתפכה השמחה הגדולה בכל ישותו. במין טרוף היה תופס את שתי הפעוטות על זרועותיו ויוצא אתן במחול פרוע ומהיר, וחלל החדר נמלא הד צהלת הילדים שנסכה עליו שכרון מיוחד. וכשהצהלה גברה. היה תופס גם את אשתו ומרקידה עד לאבוד החושים.
במרוצת השנים בגר, גדל וחזק, שנות הסבל חלפו כליל. והחיים: חיי יצירה ושמחה שטפו להם בשטפם הרגיל והבלתי פוסק. אך פתאום הונף הגרזן על הכל. והבנין – שנבנה בכל כך הרבה עמל ויגיעה נגדע פתאום ויתמוטט.
בריאותו של אפרתי התרופפה לאט לאט, הוא התחיל להשתעל, ובאחד הימים קלח זרם דם אדום מגרונו.
כמחצית השנה לערך התגבר אפרתי על מחלתו והמשיך בהוראה בבית הספר. אך משנודע על כך להורי הילדים דרשו את פטוריו, ושוב נשאר מחוסר עבודה כבימים עברו.
ימים שלמים היה מבלה בבית בלי לצאת אף לשעה קלה החוצה. קשה היתה עליו ההליכה בין הבריות, וביותר קשה היה עליו לעבור ליד בנין בית הספר שבתוך כתליו בלה את הימים המאושרים בחייו. בימים הבאים נעשה לו המקום במושבה צר מדי ועבר לגור עם משפחתו לעיר.
מצבו בעיר לא שוּפּר. חולה ומחוסר לחם היה מסתובב ימים שלמים בחוצות העיר כשהוא קודח ומשתעל. אשתו נשכרה לעבודה במשק בית, הילדים נמסרו לגן ילדים, והוא נתיתם כאילו מהכל, ונראה בעיניו כמיותר.
משהו משותף היה בינו לבין כלבי ההפקר הרבים שהסתובבו ברחובות העיר כמוהו הוא בחפושים אחר מזון וחברה, ומדי פגשו באחד מכלבי ההפקר הללו ברחוב היה משתדל לקרבו אליו, ומשלא הצליח בדבר, היה עומד ומביט אחר הכלב הבורח מרוגז ועצוב.
כשמצא אה זריזה במטת בתו הקטנה התעורר בו הרצון להעירה כדי לשחק בה קמעא, אך חשש להעיר גם את בתו משנתה. והרי עמד רגעים מספר ליד המטה והסתכל בהן, ובמוחו נקרה המחשבה: ומאין אקח לפרנס גם את זו?
בינתים כלה הנפט במנורה והוכרח לשכב במטה. במהרה התפשט את בגדיו ושכב על מזרון הקש – מצעו. עיניו העיפות נעצמו ונרדם כמעט תיכף לשכיבה.
הוא הקיץ פתאום לשמע רעש מיוחד בחדר. בכבדות קם מהמטה, מצא זנב נר וידליקהו, ולאורו ראה: הכלבה “זריזה” מתרוצצת מפנה לפנה, מריחה באפה הקטן כמחפּשת, וכשלא מצאה במה להשקיט את הרעב, ישבה רגע קט מחרישה ושקועה במחשבות, ואחר כך הוציאה מגרונה קול בכי מיוחד, קול עצוב, מיותם ונעזב המבקש עזרה.
בלבו של אפרתי פקע משהו. מעודו לא שמע בכי חיה רעבה. הוא תאר לעצמו את גורלו ואת גורל ילדיו הדומה לכל פרטיו לגורלה של הכלבה המיותמת והעזובה. בכל כחותיו התאמץ שלא לפרוץ בבכי. הוא נשך את שפתיו עד זוב דם, קפץ את פיו. אך כל האמצעים לא הועילו: ומלבו הכואב והדווי התפרצה יללה הדומה בכל ליללת הכלב. יללה קורעת לב, הצועקת ומבקשת רחמים… יללה נואשת של יצור בודד וגלמוד שהחברה פלטה אותו מתוכה כהפליט את המצורע, יללה הקוראת תגר על סדרי העולם… יללה מאיימת…
ותשמע היללה בדמי הליל, ותחריד את לבות השאננים, ותחדור אל תוך נשמותיהם הפעוטות, ותזכירם: כי, לא לעולם חוסן…
מתוך אמון נרדמה זריזה בזרועותיו של שלמה אפרתי.
וייקל לשניהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות