אהבתיה!

למה? מפני שדחתה אותי, משום שבטלה בתנועת יד אחת את כל הויתי המוחשית.

יפה היתה. פניה כחטובים בשיש, כפני אלילה, ושפתיה כמצוירים במכחול. אך לבה היה קשה וקר כאבן.

גם היא לא היתה מאושרת. גם היא אהבה, אך לא אותי כי אם את חברי. והוא? אף לא השגיח בה, חברתה היתה לו לזרא, ואף לדבריה לא רצה להשיב.

ולמרות אשר לא אהבתני – רצתה לבלות בחברתי. הכרח היה זה לה לנקום ממי שהוא את נקמת רגשותיה המחוללים, ולמטרה זו בחרה דוקא בי.

אדם קשה כצור היתה. לא סבלה כל התנגדות. כל מלה שיצאה מפיה – פקודה, רצונה היה קדוש וחפצה לחוק. אך בה בשעה עצמה לא סבלה גם את הכניעה האלמת, לאמתו של דבר – לא אזכורה אף דבר שימצא חן בעיניה. אני בכל אופן שמשתי שעיר לעזאזל.

פעמים רבות נסיתי לשים קץ למשחק זה. אך דיה היתה מלה אחת טובה שיצאה מפיה, הספיק חיוך קטן אחד ורפה בלבד כדי לשעבדני לרצונה ולעשותני אסקופא הנדרסת בנעלה אשר לרגלה היפה. והיא ידעה והכירה את כחה זה. מרים עד מאד היו חיי בתקופה זו שנמשכה זמן רב למדי.

במרוצת הימים התרגלה אל הויתי עד לידי כך, שאת מרבית שעות היום והערב הייתי נאלץ לבלות בחברתה. זנחתי את משרתי, התנכרתי לכל מכירי ומיודעי הטובים, שרפתי אחרי את כל הגשרים שקשרוני אל העבר, שכרתי דירה סמוכה לדירתה היא, ובמשך כל שעות היום והערב הייתי סופג אל תוכי את הרעל שהיה שופע מתוך פיה היפה.

חלפו ארבע שנים. היתה זו בשבילי תקופה קשה עד מאד, אך באותה השעה גם נעימה ביותר. התרגלתי למצבי המיוחד, והייתי מוכן לכל דבר – בכדי שתהא האפשרות בידי להמצא בחברתה. נשאתי את הכל ברצון ובחבה.

פתאום נשתנה משהו… היא חדלה להציק לי. עיניה הביעו לי לעתים קרובות אף חבה… דבר שלא הייתי רגיל בו. פסקו העקיצות והמרירות, ויחסה אלי הפך כמעט לחברי.

החדוש הבהילני במקצת. קשה היה לי למצוא הצדקה כל שהיא לשנוי פתאומי זה. לא עוד דרשה במפגיע לשרתה ולמלאות את רצונה… ואם רצתה במשהו הרי הביעו עיניה בקשה… משהו נשבר בה!

פג הקסם, גז הפחד. מיצור פלאים ואגדי הפכה פתאום לבן־תמותה פשוט ורגיל, לאדם בעל רגשות אנושיים שכיחים ורגילים ביותר, חברתה התחילה לשעמם אותי.

ובאחד הערבים, כשישבתי כרגיל על השטיח לרגליה, הניחה את ידה הענוגה על ראשי ולטפה קלות ורכות. אחר כך הרימה את ראשי, ובהפגש מבטינו – חתמה נשיקה חמה ויוקדת על שפתי, ושפתיה דובבו בלי הפסק וחרש כמתפללת: יקרת לי מאד… אהבתיך! התאהבני גם אתה?

כן! עניתי. אהבתיך, מאד אהבתיך!

למחר עזבתיה.

הכרתיו בעודנו נער. קטן קומה, ראש כמעט קרח, רגלים עקומות, כרסו מעוגלת וכולו רכרוכי, חלש ורופף. למראהו נדמה – שכל רוח קלה תזיזו בנקל ממקומו.

ביתו עמד במורד ההר עם השביל אל באר המים היחידה אשר לעיר. ובימות הקיץ בלכתי אל הבאר ובשובי משם – ראיתיו יושב על שרפרף נמוך עם פתח הבית, רגלו האחת – השמאלית רכובה על השניה – הימנית, עיניו משפלות וידיו הקצרות מתנועעות בזריזות ובמהירות יוצאת מן הכלל, והמחט ממש רוקד. עולה ויורד, נתקע בתוך גזר הבד אשר בידו, טובע בו וצץ פתאום ויוצא שוב לראות בזיו השמש. עיניו העכורות במקצת עוקבות במהירות אחרי תנועות המחט, וראשו מתנועע בקצב.

אדיש היה לכל אשר מסביב. אף פעם לא הסתכל בעוברים ושבים הרבים שהלכו ושבו בשביל המוליך אל הבאר. דומה שלא ראם כלל, שלא הבחין בהם, אך למעשה לא כן היה הדבר: הוא ידע והכיר כל אדם על פי הלם הצעדים. ולכל אדם תולדות מיוחדות משלו: מהלך חיים שונה ומשונה, שמחות וצער, נחת רוח או דאבון לב, ואת הכל ידע, את הכל הכיר. אין שכחה מלפניו. הנה למשל מתקרבים הצעדים הכבדים של יוסף המוזג שירד מגדולתו, וכל צעד משלו מביע את עצמת הטרגדיה של האדם המיואש עד לתכלית. והנה הם הצעדים הקלילים והמרחפים של שרה התופרת – גם גורלה היא אינו מזהיר ביותר, וצמתה הארוכה שהיתה לפנים שחורה התחילה להלבין, גם הקמטים שבמצחה ובזויות עיניה השחורות התרבו בזמן האחרון. לא מתוקים הם חייה של עלובת נפש זו, קודרים הם החיים אך מצעדה לא נשתנה במאומה: אותה הקלות, אותו הרפרוף הקל, אותה הטפיפה החיננית והנהדרה. והרי עוד צעד מוכר וידוע של אסתר החבתנית הזקנה הגוררת בקושי את רגליה שצבו כתוצאה של מחלת לב אנושה. גוררת הזקנה את רגליה הכבדות, ונשימתה הקטועה ושעולה היבש נשמעים וחוזרים עם כל צעד. אין כל צורך להרים את העינים כדי לראות ולהכיר בהולכים. במשך שנים למד להבחין על פי הלם הצעדים את בני העיר הקטנה. הכל מוכר וידוע, אין כל חדש, ולא כדאי גם להרים את העינים, אין מה לראות.

אך פתאום משתנים שרטוטי פניו. הוא מחויר ומאדים חליפות, נחירי אפו מתרחבים, אזניו מזדקרות כאזני כלב ציד מנוסה, גופו מזדעזע קלות כבשעת התקפת קדחת. וידיו הזריזות מאיטות את קצב התפירה, אצבעות ידיו אינן נשמעות לו יותר ונתקעות כאחוזות עוית לתוך גזר הבד שבידו, עוד רגעים ספורים נמשכת המלחמה בין הרגש וההגיון, ולבסוף הוא מרים את ראשו כמנוצח, ותוקע את מבטו בפני ההולכת. ומבטו מביע את היאוש הקודר, את החדלון של החיים מחוסרי התוחלת. את כאב הלב האכול אכזבה.

וזו, הבאה והולכת: עיניה משפלות, בידיה דליים ריקים המתנועעים לקצב מצעדה הקל, מרושלת, מכנית, כאילו לא היתה זו נפש חיה. כאילו היתה מכונה. פניה מרוכזות ורציניות, ועליהן נסוכה העצבות, עצבות ללא גבול ויאוש ללא מדה. ועיניה אף הן עצומות למחצה – כבויות וללא כל ברק, זוהי עטיה בתו של השוחט, היפפיה לשעבר. גאות ההורים הזקנים שלמזלם לא ראוה בשפלותה. את זו, את עטיה אהב גבורנו בכל נפשו. למענה מוכן היה לבוא באש ובמים, למענה בנה ארמונות תפארה פורחים באויר, ולמענה גם החריב אותם…

עודנו נער את נערי החדר ראה אותה ונכוה בגחלתה. ביתה עמד סמוך לביתו של הרבי, ובכל יום בבואו ללמוד ובשובו לביתו ראה אותה, התאהב בה ושמר לה אמונים עד שבגר, היה לאיש, לחיט עומד ברשות עצמו. אך על אף מצבו הירוד של אביה, למרות העני והדחקות בביתו של השוחט, לא יכול היה להשיגה. אביה התגאה עד מאד ביחוס אבות – וזה, חיט בנו של חיט.

בכל זאת חכה לנס מן השמים. הוא לא נשא אשה אף לאחר שעטיה היתה לאיש – לאברהם בנו של הטוחן. הוא חכה לה. התפלל לאלהי השמים והארץ שאברהם בעלה ימות והיא תשאר אלמנה ומותרת לו. אך פתאום קרה האסון: בעלה ברח והשאירה עגונה, ובזה כלתה תקותו כליל.

מאז קנן היאוש בלבו. גזה השמחה, ולבו המיותם נשבר בקרבו. לשוא התחננה לפניו אמו הזקנה, הוא לא נשא אשה. את הסבה האמיתית לסרובו לא גלה לאיש, וכל חייו מאז הצטמצמו באותם הרגעים – בהם ראה אותה יום יום בלכתה ובשובה מן הבאר.

והיא?

וכי מנין לה לדעת זאת?…

היא נישאה לאיש כשמלאו לה שלשים ושש שנים.

משנתה השש עשרה ואילך חלמה על חיי נשׂואין. על בעל, בית, ילדים ואשר, על חיים שיש בהם מן הספוק והרוחה.

לא יפה אך חיננית ביותר, גוף מפותח יפה, בריאה וחזקה. בעלת הגיון צרוף ושוקל, פועלת בעלת הכרה, ובעלת נטיה גדולה לחיים חברותיים.

עד לשנתה העשרים ושבעה היתה בררנית ביותר, ולא מעטות היו ההצעות לנשואין שדחתה. אך מגיל זה ואילך – הרגישה שהיא הולכת ומזקינה לאט לאט, ושוב לא היו ההצעות וההזדמנויות שכיחות כמו קודם לכן.

יותר מהכל – היא אהבה את עצמה. האמינה משום מה שיש באפשרותה לתת אשר רב לגבר, היא האמינה גם ברגש האהבה והמסירות שׁבה. ולעתים מאד קרובות בכתה בדמעות מרות – על שאין על מי להערות את כל שפע הרוך והאהבה שנצטבר בה.

עברו שנים. מסכת שלמה של חלומות ומאוויים נארגו מסביב לדמותו של האהוב הנסתר – שיבוא. נוצרו מושגים מיוחדים, תוכנה תכנית מדוייקת של אורח חיים מלא רוך ואהבה ומסירות, נוצרה התקוה לקבל שילומים מלאים חלף שנות הבדידות והצפיה, חסר אך “האדם”.

לבסוף בא גם האדם. פתאום בא. מסביבה צהל הכל. בגאוה הרימה את ראשה ואת עיניה המבריקות אל המסובים בנשף החתונה, וכל ישותה הביעה רק את המשאלה היחידה: “אשר”.

עם צאת האורחים, כבשה את ראשה בחיקו של “האדם” ושפתיה דובבו המון מלים – לא מובנות לו. היה זה ספור מלא ערגה וכסופים כבירים מימי העבר, ובטוי לשמחה הגדולה שמלאה עתה את כל ישותה. הוא לא תפס בדיוק את מובנן של המלים הנאמרות – אך האמין שהכל נאמר לטובה.

עברו ימים. שוב לא היתה בודדה, אך שוב בכתה והזילה דמעות. היה “אדם” אך גז החלום… לא נתגשמה התכנית. האדם הקרוב והאהוב לא הסכים משום מה לחיות במסגרת התכנית הקבועה על ידה מראש. לא הסכים – משמע שלא נוחה היתה תכנית זו בשבילו. ועם כל ההתאמצות לא עלה בידו לשדלה ולמנוע את בכיה. נדמה היה לה שרמוה. היא לא היתה בשום פנים מסוגלה לתפוס את סבת סרובו לחיות לפי הכללים שנקבעו על ידה. והלא היא אהבה אותו! והלא כל מה שהיא עושה מכוון אך ורק לטובתו!

הגיעו ימים קשים. היא תבעה לעצמה זכויות דמיוניות שנוצרו עוד טרם הכירה אותו. טענה: שהוא מתנכר לה, שאינו אוהב אותה, שהוא בגד בעקרונות אלה – אשר רק היא האמינה בהם.

וכשצר לו המקום – קם והלך. הלך ולא חזר אליה עוד. הלך “האדם” וחזרה הבדידות. פסקה המציאות וחזר החלום. ושוב נטוו ונארגו חלומות ומאויים על אהבה, רוך, מסירות ושילומים…

גם עתה, עם רדת הדמדומים, היא פורשת לא אחת את שתי ידיה לחלל האויר כמוכנה לחבק, ושפתיה דובבות: לבי הלא מלא אהבה על גדותיו… בוא האדם וקחינה לך!… לך היא…

היה ערב.

השעה לאחר חצות הלילה, ברחובות הצדדיים של הכרך הגדול דלקו פנסים מועטים, והאירו באורם הדל את החשכה הסמיכה. הדממה היתה כבדה ומעיקה, ואף אדם לא נראה מסביב.

עיף ורפה כח מהרתי לביתי לאחר עבודת ערב קשה. גם מצב רוחי לא היה מהמשופרים ביותר, קור הלילה חדר לעצמותי, הרוח הצליפה ללא רחם על פני, וכל מחשבתי היתה נתונה למטה החמה המחכה לי בחדר הרוקים שלי. ודומני שלו הציע לי אדם משהו מיוחד תמורת קורת הגג היפה אשר לי – לא הייתי מקבל.

בהתקרבי לביתי הבחנתי פתאום בדמות אדם – יושב על ספסל האבן אשר עם הכניסה, וגדולה עד מאד היתה הפתעתי במצאי על הספסל אשה צעירה מנמנמת בישיבה.

לא חדש היה בשבילי המקרה לראות אנשים ישנים תחת כפת הרקיע באין להם בית. אך האשה נראתה משום מה חשודה בעיני. לבושה היתה במעיל פרוה יקר מדי – שיתאים לשינה על ספסל ברחוב. לרגע קט עברתני המחשבה: ואולי יצאנית היא? אך פניה לא התאימו לחשד זה.

הושטתי את ידי ונגעתי קלות בכתפה. למגע היד התעוררה, ורעדה קלה עברה בגופה עם היקיצה. במהירות הרימה את ראשה ותקעה בי את מבטה שחדר עד לעמק נשמתי.

שנינו שתקנו. רגש מוזר שלא ידעתי במה להגדירו אפפני, ונדמה היה לי שעיניה שאלוני: מה לי ולך כי תפריע לי?

כמבויש מלמלתי: קר הלילה… הגשם ירטיבך… גם השעה מאוחרת, אולי תלכי הביתה?…

שוב הסתכלה בי ארוכות, אחר כך חייכה אלי, פיהקה במלוא הפה וגלתה אגב כך שני טורים של שינים לבנות ומבריקות, ואמרה: שב כאן לצדי… משעמם לי.

ישבתי על הספסל במרחק מה ממנה, ומבטי התאמץ כאילו לחדור לתעלומה שלפני, אך לשאלה לא העזתי.

בתנועה מיכנית הוציאה מנרתיק העור שבידה סיגריות, אחת לה ואחת לי, בלי אמר קבלתי את הסיגריה ואחר כך גם אש, עשננו ושתקנו. ופתאום פנתה אלי ואמרה בפשטות: התקרב אלי! והוסיפה: אל פחד, לא אוכל אותך.

התקרבתי אליה וכתפי נגעה בכתפה היא והמשכתי לשתוק.

מה שמך? שאלה.

אוריאל, עניתי לה.

כשקועה במחשבות חזרה על השם באופנים שונים: אורי, אוֹרי, אוריה, אוריק, ארי… טוב! אמרה, המסכים אתה שאקרא לך בשם ארי?

טוב! עניתי, יהיה ארי אם רצונך בכך.

ומה שמך כי אדע? שאלתיה.

וכי למה לך לדעת זאת? אמרה. קרא לי אלמונית, פלמונית. קרא לי בכל שם המוצא חן בעיניך.

ולמה את ישנה ברחוב על ספסל? העזתי לבסוף לשאול, האם אין לך מקום לינה יותר נוח? והוספתי: הריני מוכן להציע לפניך את חדרי… הבית לא רחוק מכאן… ואם תרצי בזאת, אני מוכן לשכב בחדר האמבטי, או לשכור לעצמי חדר בבית מלון. טוב יהיה לך אצלי… החדר מוסק יפה…

חששתי שהיא תתנגד להצעתי, אך לא הופתעתי ביותר כשהשיבה לי: טוב, נלך לחדרך. ואינך צריך לחפש מקום לינה לעצמך, נסתדר איך שהוא בשנים.

הבאתיה לחדרי והצעתי את מטתי. היא חלצה את נעליה הרטובות, פשטה את מעילה, שכבה במטה כשהיא לבושה שׂמלה הדורה. הפנתה את פניה אל הקיר, התכרבלה יפה בשמיכתי החמה ונרדמה כמעט תיכף ומיד. אני נשארתי יושב בכסא ליד השלחן, לבוש במעילי הרטוב ועדיין לא ידעתי כל סדור ללינת לילה גם בשבילי.

לילה שלם לא עצמתי עין. קר היה לי ולא נוח לנמנם במצב ישיבה. רבות חשבתי אודותה, וגדולה מאד היתה מדת הסקרנות שבי לדעת פרטים כל שהם על חייה עד כה ובהווה.

עם שחר הקיצה משנתה, הביטה סביבה במבט מרוכז – כרוצה לחדור לתעלומה קשה, אחר העבירה את מבטה עלי וחייכה במבוכה. וכאילו נזכרה משהו – קפצה מהמטה והתחילה לסרק במהירות רבה את שערותיה.

את הולכת כבר?… שאלתי.

ודאי! מאוחר מדי, בעלי ידאג לי.

בעלך?

כן, בעלי… ומה הפלא? אתמול רבנו, הוא העליבני וברחתי מהבית.

ואם ברחת… איך זה את אומרת לחזור אליו מבלי שיבוא לפחות ויפיסך? שאלתי.

היא נדה לי בראשה כאילו התפלאה לקוצר כח התפיסה שבי, וענתה במרירות:

הלא לא אוכל לנוד על פתחי זרים. וגם בחוצות העיר אי אפשר לבלות בלילות. קר עתה ואפשר להצטנן ולחלות, ושם… הלא יש לי בית! והיודע אתה לפחות – מהו ערכו של בית לאדם?

אמרה שלום חטוף ומהרה ללכת. אני נשארתי יושב ומחשבתי היתה מופנית לשם, אל הבית, אשר זה עתה פתח את דלתו וקבל בזרועות פתוחות את זו שחזרה אליו – לאחר שבגדה בו לשעה קלה.

חלש הוא האדם… ובאין בית קשה להתקיים. בית… בית נחוץ לאדם – ובכל מחיר! בית… ואף אם בית זה – מארה בו!…

את שמו לא ידעתי. וכי מה נפקא מינה? ולמה לו בכלל שם לחלבן?

זקן היה האיש, כבן ששים שנה. לבוש היה גלימה ארוכה וחמה גם בימות הקיץ, על ראשו חבש כפה משונה – משהו שבין שביס לילה לבין מצנפת טורקית, שער ראשו היה לבן כשלג, אך זקנו ושפמו היו ממין צבע עכור שבין הלבן והאדום והיו סבוכות ומסולסלות, ונוסף לכל אלה היה חגר ברגלו האחת. בשעת הילוכו המהיר היה מרכין את גופו לצד שמאל, והכד שנשא בידו השמאלית היה מנקש על אבני המרצפת עם כל צעד. וכשנעמד – הרי הרים את הרגל הקצרה, והצניעה מתחת לכנף גלימתו הארוכה ונשאר עומד על הרגל האחת.

ולחלבן אשה. גם את שמה לא ידעתי. אך אף היא זקנה היתה. שמונה בנים ילדה לו, וכולם בריאים, חסונים, מוצקים כאבני חומה וגבוהים כמגדלות, וגם הם פרנסתם על החלב.

נשאו הבנים נשים צעירות ומהן גם יפות, הולידו בנים ובנות. גדלה המשפחה, התרחבה והתפשטה – והרי גם נחת רוח להורים הזקנים לעת זקנה.

ותמת הזקנה. מתה כמות כל האדם. היא לא חלתה, וכי הספיק זמנה גם לחלות? שטיפת הכלים והכנת אכל לזקן קדמה לכל דבר. בכו הבנים, הכלות והנכדים הרבים, בכה גם הזקן, בכו לה גם שכנותיה בסמטא הצרה, סדרו לה לוויה גדולה וכרו לה קבר בין גאונים וצדיקים, סתמו עליה את הגולל, קרעו קריעה, אמרו קדיש לעלית נשמתה הטהורה והזכה וישבו שבעה. הכל כנהוג. וכי מי דורש יותר מזאת? וכשהנשים השכנות היו שומעות את שמונת הבנים פוצחים במקהלה – “קדיש”, היו עיניהן מתמלאות דמעות קנאה ממש. הן היו בטוחות: שנשמת הזקנה – האם מצאה בודאי את תקונה המלא והשלם על אחת מכורסאות הזהב שבגן העדן, לימינם של הצדיקים הגדולים.

מלאו שלשים ימי האבל. הבנים גלחו את שער זקנם והחיים שבו למסלולם הרגיל כאילו לא קרה ולא כלום. נשתנה רק החלבן הזקן. בבת אחת נעלמו הגלימה הארוכה וכפת הראש המיוחדת, ובמקומם לבש את מעיל השבת וכובע מודרני למחצה חבש על ראשו, לרגלו הקצרה נעל נעל על עקב גבוה, סרק את שערות זקנו ושפמו, גם קומתו כאילו גבהה. הוא נעשה מיושב ומתון בהלוכו, ומכובד בעיני עצמו. גם עתה לא הפסיק לחלק חלב בין לקוחותיו הקבועים, אך דבורו עמהם היה מלא הכרת ערך עצמו. ונדמה היה שכל ישותו אומרת: ראו נא! כמה יפה וצעיר אני עדיין.

כעבור זמן מה נתפשטה שמועה: שהזקן נושא לאשה בת טובים שלא מלאו לה עדיין עשרים שנה, רבים דרשו את הדבר לגנאי, אחרים מצאו צד לזכות הזקן שנשאר לאחר מות אשתו גלמוד ובודד בעולם. אך כל שמונת הבנים התנגדו במרץ רב לנשואי אביהם. הם טענו: שמעשה זה ממיט חרפה על שמה של אמם המנוחה. אך האמת היא: הם חששו לחלקם בירושה. והצדק עמהם. חלבנים הם וחששו להתחרות.

הזקן נלחם כארי. לא חס לא על עצמו ולא עליהם, וכשכעסו גבר עליו גלה סוד ברבים: שהמנוחה – אשתו מנוחתה עדן, היתה אשת מדנים, שכל ימי חייו סבל ולא ידע את האשר, והרי הוא תבע לעצמו את הזכות לההנות מהחיים – כבניו הצעירים.

מובן מאליו שהנצחון היה לצדו. אין החוק אוסר על זקן לשאת אשה צעירה, אף אם זקן זה חלבן הוא. החופה סודרה ברב פאר והדר, הכלה ישבה לימינו – כתפה נוגעת בכתפו והוא מאושר. הנשים ברכוהו בבן זכר, הקרואים שתו משקה, ומכל עבר הושטו אליו ידים לברכה: לחיים! לחיים!

כעבור ימים מספר מת האיש. שכב לישון ולא קם עוד. פתאום מת…

כבת עשרים ושמונה שנים היתה כשהכרתיה. פניה היו לא יפים ביותר, גם עיניה לא הצטיינו במאומה, אך מהן נשקף טוב לב והשתתפות בצערם של כל הסובלים והנרדפים, וזה משך את לבי ביותר.

היה זה תיכף לאחר שקבלה את התואר “מילדת מדופלמת”, ומאושרת היתה שעלה בידה להגיע אל המטרה הנכספת. רבות מדי סבלה עד שסיימה את למודיה. אף אדם לא עזר לה, ועליה מוטל היה להרויח לקיומה במשך כל שנות הלמודים.

לראשונה, החליטה לא להנשא כלל ולהשאר חפשית לכל ימי חייה. אך במרוצת הימים שנתה את דעתה. הוריה מתו עליה, אחיה ואחיותיה נתפזרו לכל רוח, והיא נשארה גלמודה ובודדה בין ארבעת הקירות של חדרה הגדול אשר בכרך.

ימים ולילות רבים בלתה בחדרי הלידה אשר לבתי החולים השונים ליד יולדות מכל הסוגים והשדרות. לא אחת הזילה דמעות על סבלן של בנות מינה, אך עם הצריחה הראשונה של הרך הנולד היו עיניה מתמלאות דמעות גיל ושמחה, ועם כל ילד חדש שנולד לאחרות – גדלו געגועיה גם לילד משלה, ותוך כדי פרק זמן קצר נהפכו הגעגועים הכמוסים האלה למטרת חיים נעלה וסופית. מחה לא היה מסוגל לתפוס שום דבר אחר, היא התהלכה כסהרורית, כמכושפה, תאבונה ניטל ממנה ושנתה נדדה.

לבסוף החליטה להינשא לאיש. קופצים נמצאו למכביר, והחתונה הוחגה בחוג מצומצם של ידידים קרובים ביותר. בלינו שעות מספר בדירת הזוג הצעיר. אחלנו להם כל טוב והתפזרנו כל אחד לביתו ולדרכו. בהפרדי ממנה לחשה לי על אזני בקשה: ברכני נא שיולד “בן”, כי יותר מדי אומללות הן הנשים בתקופתנו זו. הבינותי ללבה, ומעומק לבי התפללתי לאלוהי החסד והרחמים שבקשתה תקבל את הספוק המלא והשלם.

ימים רבים לא ראיתיה, הדים ושמועות הגיעו אלי למרחקים באמצעות ידידים משותפים. ופתאום הגיעתני הידיעה שהיא נפרדה מבעלה. היא דרשה ממנו גט, והוכרח לגרשה למרות אשר אהבה מאד.

המקרה ענין ביותר, והחלטתי עם שובי לחקור לסבת הגרושין המוזרים האלה.

בשובי למולדת הלכתי לבקרה. מצאתיה בחדרה, שוכבת על הספה הנמוכה, הסודר העתיק על כתפיה ובידה ספר, ממש כמו בשנות הרוקות ההם. דבר לא נשתנה. אך פניה נראו כמושים וזקנה קפצה עליה.

לא יכלתי להתאפק והצגתי בפניה את השאלה שהטרידה לא אחת את מחי:

מה קרה?

איני זקוקה לבעל! ענתה לי. פשוט כפשוטו – איני זקוקה לו…

והסבה?

מפני שלא אלד לא בן ולא בת. עקרה אנכי… קולה רעד בדברה, וידה שהורמה צנחה מיואשת על ברכה הלבנה.

לעג הגורל…

קשה לתאר ניגוד יותר גדול מזה שבין שתי התופרות. האחת צעירה כבת עשרים שנה, קטנה וצנומה, שחורת עור ושחורת שער. והשניה מבוגרת כבת שלשים ושׁמונה, שׁמנה וגדולה, אדומת שׂער ואדומת העור. האחת הקטנה בעלת העינים השחורות – מתונה ומיושבת, שקטה וגחכנית, והשניה הגדולה – בעלת העינים הכחולות־העכורות – אש לוהטת, צעקנית וזעומת פנים. כורכת את כל העולם כולו בקללה אחת משותפת ומבטלת את הכל כעפרא דארעה. הצעירה מיואשת עד לתכלית ומתיחסת לכל דבר ומקרה בחייה בשויון רוח לא מעושה. אינה מצפה, אינה מקוה, אינה רוצה דבר. והבכירה תובעת את עלבון בתוליה מאת העולם כולו, מצפה ומחכה בכליון עינים לנס כי יתרחש. ובטוחה שאשרה עתיד לבוא – ואף אם יאחר. הניגוד ביניהן בולט וניכר לכל מסתכל, ובכל זאת לא יכלו השתים להתקיים, האחת מחוץ למחיצתה של חברתה.

היה משהו מוזר ולא מובן בחברותא זו. ובעיני אדם שבלה בחברתן שעה קלה, היתה זרות זו הולכת וגדולה, הולכת ומתבלטת. וחדת שתי הנשמות התועות האלה היתה נשארת ללא פתרון מתאים.

סדר היום שלהן היה קבוע ומוצק כשמש וכירח ברקיע השמים שמעל לראשנו. כל יום דומה היה לחברו מתמול כשתי טפות מים שאובות ממעין אחד. והשמש העולה היתה מוצאת אותן שוכבות במטה, זו ליד זו, מכוסות בשמיכת מוך צבעונית עד לסנטרן, ומתוך קצה השמיכה בלטו שני ראשים: האחד – זהוב אדום, גדול ומסולסל. והשני – קטן ושחור בעל שערות שחורות ומדובללות. פיה של האחת – הגדולה פתוח ונושף, ושפתיה מביעות עזות גדולה. והפה הקטן והצר אשר לחברתה מחייך בחיוכו של ילד תמים, ומגלה אגב חיוך שני טורים של שינים זעירות ולבנות, המבריקות מול השמש העולה כמתגרות.

עם הופעת קרני השמש הראשונות התעוררו השתים משׁנתן כלמגע יד. הבכירה קופצת ויוצאת מתחת לשמיכה ופותחת תיכף לכך בטענות על האחור. וחברתה מתמתחת קלות, תומכת את ראשה הקט בשתי ידיה הקטנות ועוצמת שוב את עיניה היפות – אחוזת תנומה ושעמום. ובשעה שחברתה הבכירה עסוקה כבר ליד הכירה בהכנת ארוחת הבקר אגב פטפוט בלתי פוסק, היא יושבת עדיין ערומה. פשוטת כתנת. על גב המטה, רגלה האחת רכובה על חברתה. גבה הילדותי כפוף קדימה וידיה מתעסקות באיטיות מיוחדת בנעילת הסנדלים ובקשירת השרוכים. ולמראה ערום הגוף הקט נדמה שעדיין לא בגרה כלל, שהיא עדיין ילדה קטנה וצעירה הזקוקה לטפול של ידי אם נאמנות ואוהבות.

משסיימו בארוחת הבקר, מסדרת הבכירה את המטה, מכבדת במטאטא את רצפת החדר ושתיהן מתחילות בעבודת היום. הן תופרות שמלות ומעילים לאכרות מהכפרים הסמוכים והעבודה רבה ומפרנסתן בכבוד.

הפסקת הצהרים אינה ארוכה ביותר, ומספיקה רק כדי אכילה חטופה. ותיכף לגמירא הן חוזרות לעבודה. וגם בעבודה שונות הן זו מזו. הקטנה – תופרת בתנועות קצובות מתונות ושקטות, ושפתיה אינן פוסקות לרגע מלחייך אל האריג, אל המחט, אל החוּט, אל שתי ידיה הזעירות והיפות, והבכירה – אינה פוסקת מלדבר ולעוות את פניה. ואגב דבור היא מקללת את האכרות הדשנות, את גורלה המר שהפקירה לבדידות, את אמה חורגתה שהתעללה בה לפנים, ואת השדכנים אשר ידם קצרה להמציא לה בעל ואשר.

עם חשכה נפסקת העבודה, ותיכף לאחר ארוחת הערב הן יוצאות לשאוף אויר צח, ולטיולן המסורתי והקבוע אל הנהר שליד טחנת הקמח. שם הן יושבות על ערמת העצים הצבורים ליד הטחנה, כשהאחת – הקטנה שותקת ומחייכת בחיוכה הטוב והמסתורי. והשניה – הגדולה מלהגת ללא הרף בלשונה, שואלת ומשיבה לעצמה, מתודה על חטאים שלא חטאה ושנוצרו רק בדמיונה החולני־הער, מזילה דמעה אגב גריפת חטמה האדום בקול רעש, ולאחר שעה קלה הן חוזרות לביתן למנוחת הליל כביום אתמול וכביום שלשום.

מנורת הנפט התלויה על מסמר שבקיר כמעט שאינה נדלקת בערבי הקיץ, מחוץ לערבי שבת ומועד. והשעון הגדול שעל הקיר מקולקל מזה זמן רב, וארגזו משמש קפה לכסף המשותף של שתי התופרות. דומה – שבשבילן אין הזמן קיים כלל וכלל. אין כל צורך לדעת את שעת היום. בשבילן גם היום אינו קיים. קיימים רק חיים. חיים שחולקו לקטעים קטעים מרוסקים, ללא תכלית וללא צורך. הכל ידוע, הכל מדוד, יום דומה ליום, לילה ללילה והבדידות והאסון עומדים לעולם.

הנפש השלישית המתגוררת בחדרן היא החתולה. אף היא דומה להן בכל דבר. מהבקר ועד לבקר היא רובצת על המטה המוצעת, כבדת תנועה, צנועה ובישנית. גם בשבילה אין העולם קיים, אף היא גמרה כנראה את חשבונותיה עם החיים.

וחיות להן השלש: חיים שיש בהם מן הפרישות, חיי צניעות ושלום. אך חיים של ממש אין בהן.

והלא יכול היה להיות גם אחרת מזו!

שמה היה עדה.

לכאורה – שם יפה, קצר, מצלצל וכמעט מתוק. אך לי הזכיר השם את העבר ואכזבה, יאוש, מרירות רבה ורצון לשכחה.

השתדלתי שלא להפגש בה, שלא להביט בפניה, אך מששמעתי אחרים מבטאים את השם, הייתי מוכרח כמכושף להסב את מבטי לצדה ולראותה.

גבוהת קומה, רזה, חזה נופל, עינים שקועות עמוק בחוריהן, ובאמצעיתן חריץ עמוק כחרוש בלהב מחרשה. לא צעירה – אך פניה היו ורדיים ופורחים כפני ילדה בת שתים עשרה. וגם מבט עיניה היה צנוע ותמים, כמעט ילדותי.

רבות נלחמתי בי, ולבסוף נוצחתי. לא מצאתי מנוחה עד אם פגשתיה, ומשפגשתיה – הרי מוכרח היה להיות גם “המשך”. ועל ההמשׁך הזה ברצוני לספר לכם כאן:

היא ישבה בודדה על ספסל האבן מתחת לתרזה אשר בחורשה היפה. עיניה היו משפלות, ומבטה מרוכז בקצה נעלה המבריק.

ישבתי לידה, ושנינו שתקנו. ולאמתו של דבר לא היה גם על מה לדבר ולאמר זה לזו. הלא זרים היינו עד לרגע זה. המקרה זימן אותנו לאכסניה אחת, והוא גם אשר יפריד בינינו לאחר ימים ספורים. משקמה ללכת לויתיה בשתיקה עד לדלת חדרה, הרכנתי לה את ראשי לשלום והלכתי לי.

למחרת ירד גשם שוטף במשך כל שעות היום. כל דרי הבית הצטופפו בערב באולם האורחים שדמה לאולם המתנה של תחנת־רכבת. באולם עמדה המולת קולות רבים ושונים, צחוק, שעיטת רגלים, שיחות לחש של זוגות ומנגינה צורחת של רדיו. אני ישבתי באחת מפנות האולם עצוב רוח, שותק ועגום, ופתאום הרגשתי נגיעה קלה בכתפי.

זו היתה עדה. היא בקשתני לצאת עמה לטיול קצר מסביב לבית. קמתי ממקומי וללא הוצאת הגה מפי יצאתי אחריה.

הגשם פסק לרדת אך השמים היו מעוננים, קודרים וכבדים, ובאויר הורגשה רטיבות רבה שחדרה מבעד ללבושנו הקל. שנינו רעדנו קלות מקור, אך את הטיול לא הפסקנו. שמי העופרת שמעל לראשנו התאימו יפה למצב רוחנו הנעכר. לאחר שתיקה קצרה נלחצה בגופה אלי, שלבה את ידה בזו שלי, ובקול ספוג ורווי געגועים ספרה לי על אהבתה הגדולה לבנה הפעוט בן השלש שנשאר עם אביו בבית, על מסירותה לו ועל התקוה לראותו בקרוב. סיימה את ספורה ושוב השתררה השׁתיקה. אך לאחר שעה קלה שאלה: ואתה, האם אין בפיך מה לאמר ולספר לי?

הרימותי את עיני אל על וראיתי באפלה את שתי עיניה השקועות שנוצצו והבריקו, ובלי אמר ודברים חבקתיה בידי הפנויה, הפשלתי את ראשה לאחור ונשקתיה ארוכות. היא לא התנגדה, ונלחצה עוד יותר אל גופי כשהיא רועדת מאד.

אחר כך שאלה: התרמה אותי כשם שרמוני אחרים? והוסיפה בקול ספוג בטחון: ודאי תרמני!

אני לחשתי על אזנה כשכור: עדה, נהיה ידידים! לא ארמך… אך עמוק בלבי שכנה ההרגשה הבטוחה: שלהבטחתי זו אין כל ערך ממשי. לא ל"עדה" זו אצלתי בנשיקה, כי אם לשניה, לזו – אשר רמתה אותי.

למחרת נסעתי מבלי להפרד ממנה. וכשמוסר כליותי יסרני על כך, עניתי לו בבטחון:

הלא את – עדה – “שלי” לא רמיתי…

היה היה יהודי.

ולאו דוקא “היה”, הוא חי גם עתה. יהודי מסוגו הוא אינו מת. הוא קובר את אשתו, את ילדיו, גם נכדיו מתים על פניו, אך הוא עצמו חי וקיים. מגפה כי תעבור בארץ – תפסח עליו. מלחמה כי תפרוץ – אף היא לא תגע בו לרעה. אין כנראה למלאך המות שליטה עליו.

ויהי היהודי דנן בעל הדרת פנים, בר אורין ומיוחס גדול. דבורו בלחש, הילוכו בשקט, מלבושו כמנהג יהודים כשרים ומהוגנים, כולו – טלית שכולה תכלת.

ויאהב היהודי דנן את עצמו ואת האלהים יותר מכל אשר על פני הארץ. הוא האמין באמונה שלמה: שחלקו בעולם הבא – ודוקא בגן העדן מוכן ומזומן לו. מאכלו ומשקהו מן המובחר, בגדיו ומנעליו מן המעולה. וטעם נתן למעשיו: יש לשמור על הבריאות, כדי שיהיה סיפק בידו לעבוד את האלהים מתוך אהבה ודעה צלולה.

וכל מעשיו היו מכוונים בעיקרם כדי להנות בהם את הקדוש ברוך הוא: אכל – כדי שיוכל לברך את ברכת המזון, שתה – כדי שיוכל לברך “שהכל”. לבש בגדים יפים ומהודרים – כדי שלא לפגום הלילה את הטעם האסתטי של יוצרו, יצא לטיל – כדי לראות במו עיניו את גבורת הבורא. וחי עם אשתו – כדי שלא להחריב את ישובו של עולם. בכל פסיעה משלו היתה טמונה כונה נסתרת או גלויה. וכל מחשבותיו היו מכוונות לשמים.

וכשמתה עליו אשתו הראשונה – נשא תיכף לאחר שלשים ימי האבל את אשתו השניה. וטעמו עמו: אסור ליהודי ירא שמים להיות שרוי בלא אשה, שמא יהרהר חלילה הרהורי חטא.

ותהי אשתו הצעירה חולנית. חולנית – לאו דוקא. לא חולה ממש. לא השתעלה, לא שכבה במטה, גם דם לא ירקה. היה לה מין “מיחוש” בלב. ומפעם לפעם היתה מתעלפת ומאבדת את הכרתה לרגעים ספורים.

וכי מה הרעש, המעטים הם האנשים המתעלפים וחוזרים אחר כך לחיים? והוא החליט: שאין לשים לב לשטויות מסוג זה ואין לדאוג לכך. מ"התעלפות" גרידא עוד לא מת אף אדם אחד.

אך פתאום ניטלה ממנו המנוחה. הרופא שבדק אותה בדיקה יסודית – אסר עליה את ההריון. כי בנפשה הוא הדבר.

אך גם כאן ניצחה הכונה לשם שמים את ההגיון הבריא: כעבור חדשים מספר ראיתיה במצב של גסיסה בבית החולים העירוני. הכרתה היתה כבר מעורפלת, רק בעיניה הפקוחות־התמימות התרכז עוד שביב אחרון של חיים שהלכו ודעכו לאט לאט.

בצאתי מזועזע מחדר הגוססת מצאתיו במסדרון. הוא ישב באחד מכסאות המרגוע ועשן להנאתו סיגריה ריחנית. לא יכלתי לעבור עליו – ושאלתיו: איך קרה הדבר?

פשוט מאד – ענני: הרופא אסר עליה את ההריון, והיה “בדעתה” לקיים את האסור. אך לא הספיקה. והאם אני אשם בכך?

רוצח! צעקתי. אתה רצחת אותה ומידך תבוקש!

שטויות! אמר בקור רוח. אדוני נתן, אדוני לקח, ויהי שם אדוני מבורך מעתה ועד עולם.

בצאתי את בית החולים חשבתי: לאחד בור קבר, לשני חיי שובע, לא כדאי להתעכב. כנראה שהכל אך שטויות…

פגישתנו לא היתה מקרית. היא קראה לי כדי להתיעץ עמי. ופגישה זו לא הביאה בכנפיה כל נחת רוח, ולהיפך – היא נסכה עלי עצב רב. ולא משום החדוש שבה, טפוסים מסוגה היא יש לפגוש למאות ואלפים רבים. אך משום מה לא יכלתי להשתחרר מהרושם המיוחד והכבד אשר השאירה בי למשך ימים רבים.

בפניה היה משהו מקור המות ומבלהות החדלון. ראשה מגודל בינוני, מצחה רחב וללא זויות, עיניה בעלות גוון בלתי ברור המשנות את צבען לפי תקופת היום ומצב הרוח, אפה כמעט שרוע בעל נחירים רחבים ולחים במקצת, שפתיה עסיסיות, והן קוראות, מבקשות, מתחננות ותובעות, ובין השפתים נפתח חלל לא נעים לעין. משהו מפחיד היה בחלל הפה הלזה, ויותר מכך הפחידני חיוכה המיוחד. לא היה בו בחיוך הזה – לא משל השתקפות הזוך אשר לנשמה ואף לא משל ההבעה של הרוך והחסד אשר לאשה המבקשת. לעתים נדמה היה לי שעם פתיחת שפתיה לחיוך – עדיין אינה בטוחה אם עליה לחייך ואם לבכות. משהו שבספק היה נסוך בפניה, אותו הספק האוכל, המכלה והמשמיד את לשד הלב והמוח.

מבלי משים נזדקרה כרגע המחשבה במוחי: אשה זו סובלת. וגדול הוא סבלה, גדול לאין שיעור וגבול, גדול מנשוא. והמבט חשדני משום – שאינה מאמינה. אבד ממנה האמון לא רק באנשים המקיפים אותה – כי אם גם בה עצמה. חוסר הבטחון הוא הוא שציין את כל תנועותיה וכנראה גם את מעשיה בחיים.

שום הבעה אחרת לא תפסתי בשרטוטי פניה החיורים, וכמעט בבטחה אוכל לאמור: שההבעה בפניה קפאה ותהי לאבן לפתע פתאום, ללא מעברים, ללא הכנה, ללא בחינה. משהו נשבר בה. לפתע דלל המקור ויהי לאפס. החיים הפכו לשלילה, התקוה לאכזבה, והשאיפה החיונית לצל עובר.

הילוכה היה בשקט ובשלוה. רגליה נגעו באדמה ברפרוף קל – כאילו לא היתה זכאית שרגלים קדושות אלו תגענה בה. אך לא קשה היה כלל לתפוס את המעושה שבתנועת הרגלים. גם שאר תנועותיה היו לא טבעיות וזה השפיע עלי לרעה. ידעתי, שהשקט המעושה הלזה עולה לה בהתאמצות מרובה, וידעתי גם זאת: שבתוך לבה המו ורגשו הארס, הכעס, הקנאה באשרם של אחרים, והכמיהה הגדולה למעט אושר משלה.

לא אוכל גם עתה לקבוע – מה סבה היתה לכך שאתקרב אליה. יתכן שהתקרבות זו היתה מכוונת כדי לספק את רגש הסקרנות שבי, אך יתכן גם אחרת מזו. לא אחת סבלתי בעקב רצוני המיוחד לחדור לצפונותיהן של נשמות תועות המחפשות תקון. ולא קטן היה סבלי בעת שרציתי לעזור לסובלים האלה והדבר לא עלה בידי.

והיו ימים אשר לא רצתה אף להביט לצדי. יתכן שכללה אותי בין אלה שאינם ראויים למעט תשומת לב מצדה, ואולי היתה תנועת ביטול זו מעושה ומזויפת מעיקרה ככל שאר תנועותיה, אך עובדא היא שלא פעם תפסתיה כשמבטה מכוון ופוזל אלי – סימן לשעת רצון ולמעט תשומת לב.

במרוצת הימים נתרככה במקצת ביחסה אלי, אך גם אז היה מבטה דוחה אותי. ידעתי – שדחיה זו אינה טבעית, שבכל לבה היתה רוצה לדבר אלי, לשוחח עמי, לשפוך את לבה, לבקש עצה וסעד בצר לה, ולא עשתה זאת במכוון. כי, אסור לגלות את הטמיר בלב – שמא ישיאני יצרי לזלזל אחרי זאת בכבודה.

חכיתי בסבלנות, בשקט נפשי. וידעתי – שבוא יבוא היום והיא תדבר, תספר, תגלה את הלוט מעל פני הדברים הנסתרים, וכך היה.

והיה זה באחד מימי הקיץ הלוהטים. במקרה נזדמננו לפנה אחת. שנינו היינו שקועים כל אחד במחשבותיו הוא, הנוגעות רק בו. מבטי היה מופנה לציור הרבועים היפה שברצפת החדר, וכלל לא הרגשתי בנוכחותו של עוד אדם הנמצא במחיצתי. אך פתאום שמעתי קול – הרימותי את עיני, ואז ראיתיה.

היא ישבה על כסא כשרגליה מכופלות תחתיה, ראשה נשען אל הקיר ותמוך בשתי ידיה, וכל גופה הזדעזע מבכי עצור וחנוק.

הבטתי בה אך לא דברתי עמה. גם היא לא אמרה ולא כלום והמשיכה לבכות, ומאד יתכן שלא היתה גם אז משתפת אותי בצערה. אך פתאום הופנתה תשומת לבה לזוג צעיר שעברו שלובי יד כשהם מחייכים איש לרעותו באהבה וחבה, ואז הורידה פתאום את ידיה אל ברכיה בתנועת יאוש, שפתיה נפתחו – ספק בוכות וספק מחייכות, ובקול תובע ומתחנן קראה בהפסקות: גם אני רוצה לדעת אושר… למה מר גורלי… למה… למה…?

והשאלות נזדקרו בתוך פיה כרשפים. במהירות, בתביעה, בתוקף, והן היו מכוונות אלי, כאילו אני הוא האשם באסונה זה הגדול.

לא השיבותי ולא כלום. לא היה ביכלתי לנחמה ביגונה. כמעט וסבלה לא נגע אל לבי. לא מצאתי לאפשרי להקל מעליה את סבלה. כי, אין החיים סובלים את אלה המסוגלים להקפיא את הלב ולהפכו לשימורים. גם העצים אינם מתלקחים באש אם חסרו את השרף הבוער.

מאז נמנעתי מלפגשה. לא יכולתי. לא מצאתי צורך בכך.

מחוסר עבודה היה, ולא תמיד מחוסר עבודה ממש. לרב עבד שעות מספר ליום, אך משרה שלמה – לא זכה לקבל אף פעם.

לפי מקצועו: מורה ללא דיפלומה. מסבה זו לא ניתנה לו משרת מורה בבית ספר, והוא אנוס היה להסתפק בהוראה כמורה פרטי, תלוי בחסדי הגורל העיור, מקופח וחי תמיד במחסור ובמצוקה.

מסבה זו עצמה לא נשא אשה. הוא היה בעל הגיון קר ויבש ככל רוק זקן, ללא שמץ של רומנטיקה ודמיון כוזב. וההגיון שלו אמר: שאין להקים משׁפחה אם אין הבטחון המלא לפרנסה.

מטבעו בישן במדה קיצונית ביותר, וזו היתה אחת מתכונותיו היסודיות. בקפדנות מיוחדת היה מעלים את המחסור אף מידידיו הקרובים לו. שבע ביום היה מנקה את בגדו הבלה כמעט – כדי לשוות לו מראה הגון. אף פעם לא הסכים לאכול בבתי מכיריו אף אם הפצירו בו מאד, ובשום אופן אי אפשר היה להוציא מפיו הודאה כל שהיא בקשר עם מצבו הכלכלי. מסוגל היה אף לשקר – ובלבד שלא תודע האמת.

עם חלוף הימים למד להסתפק במועט. והיו ימים אשר בהם היה סועד רק פעם אחת, ואם הספיקה לו משכורתו הדלה כדי קנית צרכי אכל גם לארוחת הבקר, הרי היה זה דבר לא שכיח.

לרב, שכב לישון כשהוא רעב. ואם כי רגיל היה בכך, בכל זאת לא הסכימה קיבתו הריקה להצטמק ולותר על דרישתה התקיפה. לעתים קרובות נשאר ער במשך שעות רבות, עד שעלה בידו לסתור את טענתה הצודקת של קיבתו התוקפנית.

במרוצת הימים נהפכה “ארוחת הערב” לשאיפה, לחלום. ורבות מאד חלם על הימים הטובים – בהם תהא בידו היכולת לאכל שלש ארוחות ליום ככל האדם. אך שאיפה זו לא יכלה להתגשם. פעמים נסה לותר על ארוחת הבקר ולאכלה בערב לפני השינה ולא עלה בידו. מרבית השעורים נפלו בחלקן של שעות הבקר, ואי אפשר היה לו להתרכז כהלכה במלוי תפקידו הקשה משלא אכל.

פעם בשובו לחדרו, מצא על שלחנו הזמנה לנשף חתונה אצל אחד מידידיו הותיקים. בדרך כלל לא היה נענה להזמנות, אך הרעב שהציק לו ביותר בערב זה הכריע את הכף והוא החליט לההענות לה.

נקה יפה יפה את בגדיו, צחצח את נעליו עד היות להן ברק, סרק כראוי את שערות ראשו, ובדיוק לשעה הקבועה הופיע לשם ונתקבל בחביבות מרובה.

אך משישבו לשלחן האכל לארוחת הערב – הודיע פתאום לתמהונם הגדול של כל מכיריו שאינו רעב.

לא הועילו גם ההפצרות המרובות. הוא לא אכל.

ממש כמו תמיד…

רק ליומים במשך כל השנה הוטב במקצת מצב רוחו של רבי טוביה, חיט לבגדי נשים בעירה הקטנה. שני ימים אלה המאושרים ביותר – באו לו בחדש אלול, כשאשתו השׂנואה עליו היתה יוצאת מביתה, ברגל, לעיר הסמוכה, לבקר ולבכות קצת על קברו של אביה חיים האופה, שנפטר לפני כיובל בשנים.

עם צאתה את הבית היו פניו משתנים מיד באופן מוזר. עיניו הזהירו בזוהר מיוחד והתיזו ניצוצות שמחה ואשר לכל הצדדים. גופו התמודד וכאילו גבהה קומתו.

תיכף ליציאתה היה מתיר את צרורו המוצנע בתוך הביטנה של מעילו הקרוע והשסוע, מוציא באצבעות רועדות מהתרגשות פרוטת נחשת גדולה ושׁחוקה, רומז באצבעו הארוכה לאחד השוליות, ושולחו לקנות “קקאו” בחנות הסמוכה, מזהירו באלף אזהרות שיזהר וישמר שלא יאבד את הפרוטה, שלא ימהר לרוץ, לא יחפז ללכת – סכנה שמא יפול הקקאו מידו ויתפזר לתוך החול.

כל עוד השוליא לא חזר מדרכו הוא צועד בצעדים עצבניים הלוך וחזור בחדר הצר, ופסיעותיו נעשות עם כל רגע חולף מהירים ופזיזים יותר. אחר כך הוא נגש לחלון, מוציא מכיס החזיה את שעון הברזל הידוע, מחזיקו בידיו הרוטטות, ומסתכל ללא הפסק במחוגותיו הזוחלות בעצלתים. מפרק לפרק הוא מקיש באגודלו על מכסהו של השעון וכולו אומר צפיה. השוליות יושבים בינתים מסביב לשׁלחן ללא תנועה, והדממה כה גדולה עד שנדמה ואפשר למששה ביד. אין אישׁ מהם מעיז להוציא הגה מהפה, וגם הם משתתפים ביסורי הצפיה של רבי טוביה האהוב עליהם.

ואת החניכים תלמידיו הוא אהב בכל לבו ונפשו, למענם היה מוכן לבוא באש ובמים. וברצון היה סובל את תעלוליהם המשונים. בחבה היה מתיחס לחלשים שבהם, נושאם על כתפיו בימות הגשמים, מלוה אותם לביתם בלילות חשכה, ויושב לילות שלמים ליד מטתם בשׁעת מחלתם. התלמידים גם הם אהבוהו לפי דרכם הם והיו מוכנים עבורו לכל קרבן, אך בה בשעה לא יכלו להמנע מלהשתולל קצת ולהתל בו. והוא לא העניש אותם על כך. ולאחר כל תעלול חדש שהיה גורם לו צער – היה יושב בראשׁ השלחן שקט וקופא כמשותק. ומעיניו הטובות נשקף היאוש האלם של יצור חלש וחסר אונים. ולמראה היאוש הקודר שתקף את הרבי – היו הילדים מתחרטים על מעשיהם הרעים, מאשימים את עצמם אף בהאשמות שלא חטאו בהם, ונשבעים בנקיטת חפץ שלא יוסיפו לחטוא. אך כעבור שעות מספר חוזר הכל לקדמותו. כפתורים שהיו מיועדים לרכיסה משמשים למשחק, והזוכה בהם משלשלם לתוך כיסו כאילו הביאם מבית אבא. וכאילו לא גרם בזאת היזקים לטוביה החיט טוב הלב, הסולח ומוחל לכל עוונותיהם – ואף עוונות שבגנבת כפתורים.

הקקאו הובא, וטוביה מקבלו מידי התלמיד בדחילו ורחימו, מקריבו אל אפו כדי להריה את ריח הניחוח להנאתו – כאילו היו אלה בשמים יקרים עד מאד. אחר כך הוא פותח את השקית, מכניס לשם את האגודל והאצבע, קומץ קמצוץ קקאו, מקריבו אל אפו הגדול ומושכו אל תוכו כמשוך את הטבקה. ועם המשיכה הוא מוציא מתוך חזהו הצר והצומק מין נהימה מיוחדת, ותיכף לאחריה – הא! מחיה נפשות… סוקר במבטו הזך את תלמידיו־השוליות, קורץ בעינו הימנית ושואל כאילו דרך אגב: מי מכם תאב לשתות כוס קקאו?

וכי מי פתי וימנע כוס קקאו מנפשו? וכל ארבעת השוליות מביעים את הסכמתם לכך. והרי הם קופצים ממקומותיהם, הופכים אגב ריצה וקפיצה כסאות וספסלים, מקיפים את ר' טוביה וקוראים כלם במקהלה: אני… החיט מסתכל בהם, רואה את ברק עיניהם הקורנות, מגיש לאפו של כל אחד מהם את השקית הפתוחה להרחה, ואחר כך מתחיל טקס הבישול. ומי שלא ראה את ר' טוביה החיט ואת חניכיו בשעת שתית הקקאו – מובטח לו שלא ראה אנשים מאושרים אף פעם. כל החמשה יושבים בניחותא ובצותא ליד שלחן העבודה, גומעים בגמיעות קטנות את הקקאו הריחני והמשכר, ממצמצים לאחר כל גמיעה להנאתם בשפתים, ובחלל החדר מתפשטת קריאת ההתפעלות ה–א–א–א–!

עם גמר השתיה הם מתחילים לספר ביניהם בגנותה של דבורה אשתו של ר' טוביה, וכל המרבה הרי זה משובח. כל אחד מהם יודע לספר משהו בגנותה, ור' טוביה מובן מאליו עולה על כולם.

וצפים ועולים הזכרונות כחיים. אף פרט לא נשכח. הוא זוכר את כל העלבונות, החרפות. הקללות והחרמות שדבורה אשתו היתה מכבדת אותו בהם, את כל הסבל הרב שסבל בגללה. ועם שטף דבורו מתמלא לבו רחמים גדולים לעצמו ולבתו הבוגרת המשמשת באשמת אשתו שפחה בבתי זרים, והוא מתחיל לבכות על גורלו בדמעות שליש.

והדמעות מתגלגלות כפנינים על פניו החרושים חריצים עמוקים לארכם ולרחבם. למראה הדמעות נזכרים השוליות במכאוביהם הם – וגם עיניהם מתחילות זולגות דמעות. כל אחד מהם מבכה את גורלו המר, את היתמות, את העוני ואת אסון חייו הכבד.

אך הבכיה אינה נמשכת זמן רב מדי. ר' טוביה נזכר פתאום שאשתו דבורה “איננה”, שנסעה “לקבר אבות” ותעדר מהבית שני ימים תמימים. והיה בעובדא זו עצמה כדי להשכיח מלבו את הצער וליבש את הדמעות. ומצער לשמחה אך צעד אחד בלבד. על פניו הקמוטים משתפך חיוך־אשר רחב, עיניו מביטות בצהלה ומפיו מתפרץ הזמר.

השוליות – אינם מפסיקים לבכות, להם לא נתרחש כל נס, ור' טוביה מוכרח להשקיע לא מעט עמל, עד אם הצליח להשרות ולהאציל גם עליהם מרוחו הטובה.

החג נמשך יומים שלמים. שני ימים שקטים ללא גערה, ללא קללה, ללא תביעות וטענות, ללא פחד, בבית המלאכה שוררת השמחה, ודומה שגם מכונות התפירה והמספרים אומרים שירה. ר' טוביה מפזם ללא הרף מין זמר מיוחד, שיר לכת עתיק שנהפך בפיו לזמר יהודי טפוסי, והחניכים עוזרים עמו ללא הפסקה, וטוב להם ויפה להם.

פתאום משתרר השקט. הדממה חוזרת להיות מעיקה ומכבידה. ר' טוביה כאילו הצטמק וקטן, הזוהר שבעיניו כבה פתאום, השוליות משפילים את עינהם ועובדים בדומיה, גם תקתוק מכונות התפירה נשתנה, גם המספריים פסקו לשיר, ולקקאו אין אף זכר. הכל חוזר לקדמותו.

דבורה חזרה הביתה…

הכרתיה כמעט בהיסח הדעת והתאהבתי בה בכל לבי ונפשי. משום מה? גם אני לא אדע להשיב תשובה נכונה לכך. יתכן והיה זה בגלל עיניה הגדולות, אולי גרם לכך גופה הגמיש, ואפשר ופרץ זה של רגשות נגרם בגלל סבה מיוחדת ולא ידועה לי. קשה לקבוע בודאות את הסבה המחלטת, אך אחת ידעתי: התאהבתי בה ואהבתיה מאד, וגם היא אהבתני – לפחות כך אמרה לי, ואולי לא אמרה לי זאת בפיה ורק נדמה היה לי הדבר.

טפוס כמעט שכיח, נשים מסוגה היא פגשתי רבות. וכשראיתיה לראשונה, ונדמה היה לי שראיתי את דיוקנה מצויר בעתון לפרסום של אפנת נשים, ובכל זאת התאהבתי בה כמעט למן ראִייה ראשונה ובהיסח הדעת.

היא עמדה־נשענה לגדר הביטון של מרפסת אחד הבתים הקטנים באחת מהשכונות העבריות שבין הרי ירושלים. היה הדבר בקיץ בשעות שלאחר הצהרים. לא ידעתי אם קריר היה או שרק נדמה לי שכך היה, אך זכורני שבמוחי עברה המחשבה למראיה: האם לא קר לה?

לא אזכורה עתה אם באמת הייתי זקוק למשהו בבית הלז, אך עובדה היא שנמשכתי לבית ונכנסתי בו, ובהיותי כבר בדרכי חזרה – התפלאתי שבעלת הלבוש הקליל לא הודיעה לי על העדרם של בני הבית. היא הפנתה אמנם את פניה אלי אך לא אמרה דבר, הביטה בי ושתקה כאילמת. ואז ראיתי: שעינים לה גדולות, שמצחה גבוה ובולט במקצת, שאף לה גדול, ושפתיה כשני חוטי שני צמודים ודבוקים יחד. את ידיה הסתירה מאחורי גבה, ורגלה האחת שהיתה נעולה בנעל בד קיצי, מוללה ללא הרף במקום עמדה. מבטי תעה לגופה ושוב עברתני כברק המחשבה: ודאי ובודאי קר לה.

ודאי שהיינו נפרדים כהפרד שני אנשים זרים זה לזו, אך באותה השעה געה עגל אי שם בסביבה באחד הרפתות הקרובות, ותיכף לזאת נפתח פיה של הבחורה השותקת, לשונה האדומה שולחה החוצה והפה השמיע געיה דומה לגעיתו של העגל לכל פרטיה ודקדוקיה.

לו הייתי מאמין בשדים וברוחות הייתי סובר שלפני עומדת עגלה שנתגלגלה בדמותה של הבחורה המחייכת במבוכה, ועל פניה נסוכה הבעה טפשית אך שובבה. ומכיון שאינני מאמין בהבלים אלה צחקתי במלוא הפה להבעה ילדותית־שובבה זו והושטתי לה את ידי, ואף היא הושיטה יד רכה וחמימה, וכה הוצגנו זה בפני זו וידידותנו החלה.

כעבור מחצית השעה טילנו במעלה ההר כשידינו שלובות זו בזו. כעבור שעה ומחצה קבלתי את הנשיקה הראשונה שהיתה אגב עסיסית ומתוקה. וכעבור עוד שעה אחת החלטנו לאהוב זה את זו, ושוב לא נפרדנו עד אור הבוקר.

למחרת שאלתיה: הנתחתן?

ותשאלני היא: מתי?

ועניתי לה: בעוד חדשיים ימים.

טוב! אמרה לי. וכשרון מיוחד היה לה להביע את רצונה ומשאלותיה במלה אחת או שתים. ואני הבינותי לה. ואולי יתכן שהבינותי משום שרציתי בכך, אך עובדא היא שהבינותי הכל.

ובכל זאת חסר היה משהו. את קולה היה ברצוני לשמוע, את קול האדם שבה, אך היא שתקה. בלינו יחד ימים ולילות, את הכל נתנה לי – את הכל קבלה ממני, היא ידעה לקבל ולתת בהתלהבות וביקוד אך ללא הוצאת הגה מהפה, כאילמת.

רציתי להקשיב לצלצול הקול לפחות “בכתב”, ונסעתי לימים מספר לעיר אחרת, אך למכתבי לא קבלתי מענה. ובמקום מכתב שלחה לי חפיסת סיגריות ריחניות וטבלית שוקולדה. תיכף עם קבלת החבילה חזרתי לכפר כמעט מיואש, כואב ונעלב.

בינתים נגמרה חופשתה וחזרה לביתה, העירה, לעבודה. בקרתיה פעמים מספר במשך השבוע הראשון וגם השני, היא קבלתני בסבר פנים יפות, בחיוך על שפתיה החכלילות, נשקה לי ארוכות ולטפתני ברוך כמעט אימהי – אך את קולה לא שמעתי. וקרה שבמשך שעות מספר רצופות לא הוציאה מפיה אף משפט אחד שלם, רק מלים בודדות ומקוטעות התמלטו מפיה החמוד.

במרוצת הימים הדביקני הפּחד. לא אוכל להסביר – מה סבה נכונה גרמה לפחד זה, אך עובדא היא שהשתיקה הפחידתני וגרמה בהתחלה להתהוות המרחק ביני לבינה, ואחר כך גם להתהוות הקרע הגמור ולהפסקת היחסים בינינו.

רק פעם אחת שמעתיה מדברת. היא דברה ממש כאחד האדם, כמוני וכמוכם. דבור ללא פגם, ללא גמגום, אך לא אלי דברה, כי אם לחלל הריק שלפניה, ואולי גם היו דבריה מכוונים למכונת הסריגה. היא לא הבחינה בבואי ובצאתי.

מאותה השעה ואילך לא ראיתיה. אך גם עתה עוד אהבתיה. ולו הופיעה פתאום ופתחה בשיחה, היינו בודאי מתידדים שוב ואולי גם בונים חיים משותפים.

לצערי היא עדנה שותקת.

היא היתה מוזרה במקצת.

הזרות המיוחדת שבה היתה מתגלית תיכף עם פגישה ראשונה. היה בה משהו מיוחד אשר הדגיש ותבע יחס מיוחד. ועיניה הגדולות היו דוחות ומקרבות כאחד. רבים נסו לזכות בה, אך היא שתקה ולא אמרה ולא כלום. לא הן ולא לאו.

אדוקה היתה, התפללה שלש פעמים ליום כגבר.

ביום השישי הפסיקה את העבודה בשעת הצהרים, ומשעה זו ועד למוצאי השבת לא היתה פוסעת אף פסיעה גסה אחת. לבושה שמלה לבנה ומטפחת ראש – היתה דומה לאשה באה בימים. אך משהסירה במוצאי השבת את מטפחת הראש נוכחו אז שהיא צעירה עדיין, ובסך הכל כבת עשרים שנה לכל היותר.

מטבעה שתקנית ומרוכזת – היתה מוציאה מפיה רק את המלים הנחוצות ביותר בשעת צורך מיוחד. אף פעם לא פתחה בשיחה ולא תמיד הקשיבה לשיחת אחרים עמה. תמיד שקועה במחשבותיה היא – ואף אדם לא ידע את מהותן ותכנן הברור.

לעתים קרה: פתאום היתה שוכבת במטה ליום או יומים, ומששכבה הרי דמתה לאדם הסובל מזעזוע עצבים קשה ומסובך. לא דברה, כמעט שלא טעמה דבר, עיניה היו פקוחות ומבטה מרוכז בנקודה אחת אשר על התקרה. בימים אלה לא ישנה כלל, ואף רופא לא יכל היה לקבוע את מהותה של המחלה המשונה הזאת. וכך היתה שוכבת עד שקמה מאליה, התלבשה, והמשיכה באורח החיים המשונה והמוזר כאילו לא קרה ולא כלום.

אחד אחד הסתלקו הבחורים מבקשי ידה. וכי מי יסכים בדעה צלולה לשאת לאשה – אדם בעל תכונות מוזרות כמו אלו? רק האחד נשאר, וגם הוא מוזר במעשיו ובחייו כמוה לכל דבר: חולם והוזה הוזיות בהקיץ, וחי תמיד בדמיונות הבל שלא קבלו אף פעם את ספוקם.

היא נתנה לו להשאר לידה רק מסבה זו שלא חקר ולא דרש למוצאה ולחייה בעבר. בשבילו הספיק – שהוא עצמו עיבד והמציא ספור דמיוני מיוחד במינו אודותה – וגם האמין בספור זה. הזרות שבה לא רק שלא הפריעה לו, ולהיפך: היא נסכה מין קסם משונה על החיים ועליה, כאילו היתה יצור פלאים מעולם זר ורחוק. כעבור זמן מה בקש את ידה והיא הסכימה.

לימים פגשתיו ברחוב. כשראני מרחוק – התקרב אלי במהירות כמפחד לאחר, תפסני בידי והפליט בהתלהבות: ידעתי את הסוד. והוסיף כמתפאר: לא בנקל עלה לי הדבר הזה, בשום אופן אי אפשר היה להציל מפיה דבר ברור, הכל נודע לי כאילו דרך אגב. גלוי הסוד עלה לי במאמצים ובקושיים רבים – אך

כדאי היה!

שאלתיו: המאושרים אתם לפחות?

ויען לי: וכי אפשר להיות מאושר עם אשה אשר לא אהבתי?

הוספתי לשאול: ואם אינך אוהב אותה, למה נשאת אותה לאשה?

הוא הביט בי במבטו המפוזר כמשתומם, כאילו התפלא למיעוט כח התפיסה שבמחי, ושאל בפשטות: והסוד?

יתכן שׁכדאי היה לו הדבר…

פגשתיה במקרה.

כבת שלשים וחמש היתה אז. קטנת קומה, לבושה בשׂמלת בד פשוטה וארוכה שכסתה את רגליה כמעט עד לעקבים. והילוכה לא רגיל. מדדה היתה במקצת.

שערותיה שחורות ומבריקות – היו סרוקות לצדדין ומכובשות כמו במכבש. המיצח לא גבוה ולכל ארכו שני חריצים עמוקים. האף קטן ומחודד כמושחז במשחזת, פיה רחב ביותר, שפתיה חיורות וצומקות, אך עינים לה גדולות ושחורות, עמוקות ויוקדוֹת, ומהן בצבצה השאלה. ונדמה היה שכל ישותה וקיומה מרכבים מסימן שאלה אחד וגדול, ופיה נפתח רק כדי לשאול את השאלה: למה?

לא קשה היה לעמוד על טיבה. ממבט ראשון ניכר היה בה שחייה קודרים ביותר ואכולים יאוש. ברור היה שמעטים מאד היו הימים הבהירים בשלש וחצי עשרות השנים – שׁנות חייה עלי אדמות.

משהו דחפני להכירה מקרוב. מצאתי הזדמנות מתאימה לכך ופתחתי אתה בשיחה. ולא הפתעתי ביותר כשספרה לי – הזר פרקים שלמים על חייה הקודרים בגלוי לב מפתיע מאד.

לא הצטיינו פרקים אלה בשום דבר מיוחד במינו: עוני, בדידות, תקוה שנגוזה, ידידות שבטלה ויאוש מתמיד. ספורים מעין אלו שמעתי למאות. אך החדוש שבספורה היה זה: שבשעת דבורה נשארו פניה קפואים וללא זיע. היא לא התאוננה על נסבות החיים שהביאוה לכך, משהו מיכני היה נסוך בה, כאילו לא התקיימה. פניה נשארו שקטים ושלוים ולא הביעו מאומה – אף לא כאב, קפואים כפני בר מינן ללא תנועה.

עם גמר הספור שתקנו שנינו שתיקה ממושכת וכבדה. לא נעים ביותר היה לי לקום וללכת מעמה מבלי לאמר לה מלת תנחומים, וכאילו דרך אגב שאלתיה: ומה יחסך עתה לחיים ולאנשים?

היא הרימה אלי את שתי עיניה היוקדות, הביטה בי ארוכות. ומבטה חדר עד למעמקים שבנשמתי. פניה נשארו קפואים, ידיה נחו כשהן שלובות על חזיה, ובמצב זה דמתה לפסל אבן יותר מאשר לבן אדם חי. אך פתאום השתפך על פניה חיוך מיוחד שהבהיל אותי והקפיא את דמי בי, ולאט לאט נפתח פיה לרוָחה ונראה לי כפתחו של בור, ובנשימה כבדה אמרה: עיניך דומות עד מאד לעיניו של שמואל שלי… גם שערותיך מסולסלות כשערותיו הוא… בוא הערב לחדרי, לא יפריענו איש, אחכה לך… בוא חביב, בוא!

לא! עניתי. אין שעתי פנויה הערב. לא אבוא!

דומם הורידה את ראשה ושוב ישבה כמאובנת. יותר לא פנתה אלי כאילו לא התקיימתי.

עזבתיה יושבת על הספסל ללא ברכת פרידה. לא היה ביכלתי להוציא הגה מהפה. הרגשתי מועקה כבדה בלבי, ומהרתי להסתלק מהמקום.

ואולי – טוב טוב שלא גזלתי ממנה את הנחמה היחידה שהצטמצמה בזכרונות מן העבר…

הוא היה חייט – תופר פרוות.

ולא פרוות הדורות לגבירות עשירות ומיוחסות תפר ר' עזריאל, לידי דרגא גבוהה כזו לא הגיע ואף לא שאף לכך. הוא תפר פרוות מעורות כבשים לאכרים בכפרים אשר בסביבת עיר מגוריו.

את המרחקים בין העיר והכפרים עבר תמיד ברגל, אך אם נזדמנה לו בדרך עגלת סולמות של אכרים – הרי מבלי לחכות להזמנה היה עוצרה, פורק מעל גבו את השק הכבד, מתישב להנאתו כששתי רגליו הארוכות תלויות ובולטות מבין שלבי הסולם, ומחייך לעצמו בחיוכו המיסתורי והטוב.

את סוד חייכו זה לא ידע אף איש בעולם, ויתכן שגם הוא עצמו לא ידע פירושו של חיוך זה מהו. אך לא תמיד אפשר היה לראותו מחייך. על פניו שכנה ברוב הימים עצבת גדולה. ור' עזריאל לא ידע את מקורו של העצב כשם שלא ידע ולא כלום על החיוך השובה והמקסים שהיה מופיע לעתים על שפתיו החיוורות. אלה שהכירוהו מקרוב ידעו להעיד: שהחיוך המיסתורי היה מופיע על שפתיו רק ביום הראשון לשבוע – עת חזר מן העיר אל הכפר לעבודתו.

שתקן מטבעו, מכונס בתוך עצמו – כמעט שלא היו לו ידידים בעיר מגורו. אשתו נפטרה מזה שנים רבות, גם בתו היחידה נפטרה והלכה לעולמה, והוא נשאר יחידי בין ארבעת הקירות של החדר המרווח – ירושה שנפלה בחלקו אחרי מות אביו. יחידי היה גר בחדר הגדול, ממרקו ומשפשפו מדי שבוע בשבוע, מציע את המטה הגבוהה ופורש עליה שטיח מנומר, והוא עצמו היה נוהג לישון בימות הקיץ כבימות החורף על גבי התנור הרחב והמרווח.

השדכנים בעיר לא נתנו לו מנוח. נשים שכנות גם הן שדלוהו שישא אשה בשנית, אף הרב העיר לו שאסור לאדם מישראל להיות שרוי זמן רב בלא אשה, אך הוא סרב לשמוע בקולם. הליצנים בעיר היו מרננים אחריו שהוא התאהב באשה נוצריה בכפר – ואכן פרט זה התאים לאמת בתכלית. הוא אהב אשה נוצריה, אשת איש, ולאשה זו שמר אמונים במשך כמעט שלשים שנה.

והתחיל הדבר עוד לפני שלשים שנה עת ר' עזריאל היה עדיין צעיר לימים, כשרק התחיל להתעסק בתפירת פרוות, אז – פגש את זו אשר אהב, והיא בת חמש עשרה שנה. והפגישה היתה מסתורית, ביער האפל בשעות הדמדומים. הוא תעה מדרכו ולא ידע את הדרך המוליכה לכפר, שעה מרובה הסתובב בינות לעצים ופתאום הבחין בה ופנה אליה בשאלה. היא נבהלה במקצת, אך לאחר שנוכחה שאין כל סכנה נשקפת לה מידו של הגבר הצעיר, נאותה ברצון להורות לו את הדרך לכפר. ולמן הרגע הראשון שראה אהב אותה בכל לבו ונפשו.

מאז קבע את מקום מושבו בכפר. הוא ידע יפה שאין לחשוב על נשואין אתה, אך מהכפר לא רצה לזוז. ולא מעט עמל השקיעו הוריו יחד את פרנסי העיר עד שהביאוהו לעירה והשיאו לו אשה כדת משה וישראל.

כשמונה שנים לא יצא את פתח העיר וחוצה, אך לאחר מות אשתו ובתו, העמיס תיכף לאחר “שבעה” את צרורו על שכמו ויצא אל הכפר.

את אהובתו מצא בזרועותיו של גוי ממש בעל בלורית ארוכה ומגפים משוחים עיטרן. היא היתה כבר אם לשלשה ילדים ובעלת משק חקלאי יפה. אך כל זה לא הפריע לו ולא כלום. הכרח היה לו לראותה. הוא אהב אותה.

לשבת היה חוזר העירה ובהשכמת היום הראשון חוזר לכפר טעון שק על שכמו. עיניו הביטו למרחקים כאילו שאפו לחדור מבעד לשטח האטום, ועל שפתיו החיוך המיוחד. אך משהבחין בבתי הכפר הראשונים היתה ארשת פניו משתנית ומעיניו נשקף היגון הכבד והאלם.

וכך שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. והשנים נצטברו ונתלקטו ונערמו לערמה של שלש עשרות, ואהבתו אליה לא פסקה אף ליום אחד. הוא נזדקן, אף היא נזדקנה, אך בעיניו נראתה צעירה ויפה ומלאת חן נעורים.

כשמתה פתאום – פקע משהו בלבו. דומה היה הזקן ליתום רך בשנים אשר הוריו מתו עליו לפתע והוא נשאר גלמוד ובודד בעולם. יום הקבורה חל בשבת ואת השבת הזה בלה בכפר. עם ערוב יום ששי, לאחר מלחמה כבדה עם נפשו ועם אלוהיו, הוא נכנס לכומר הכפר וישאלהו אם מותר לו ללוות את המתה לבית מנוחתה. הוא קבל את ההסכמה לכך והיה שבע רצון.

יחד את המלוים הגיע לבית הקברות, וכשהורידו את הארון לבור הקבר האפל – ניגש ר' עזריאל בברכים כושלות עד לפי הבור, ובקול רווי דמעות התחיל: “יתגדל ויתקדש שמה רבא”. קהל המלוים לא הפריעו בעדו לגמור את הקדיש עד לסוף.

גמר את הקדיש, חבש את קובעו, וללא אמר עזב את בית הקברות.

בו ביום חזר אל העיר לביתו. ועד ליום מותו – לערך כשנתים ימים לא יצא יותר מפתח העיר וחוצה.

בעודו נער מסרוהו הוריו העניים לידו של חיט לתקופת למוד של ארבע שנים, ובמשך כל ארבעת השנים היה משמש את רבו החיט ללא מחאה והתקוממות. הלך ורץ בשליחויות שונות, הכין מים לשתיה, הסיק בתנור והרתיח את המיחם, את הכל עשה, את הכל למד, חוץ מתפירה.

תמיד לבוש היה קרעים, פניו מלוכלכים בפיח המגהץ, פרוע ומדולדל, מזוהם ומלוכלך, אך שמח, עליז וער, ובהמצא שעה חפשית ומתאימה היה משתובב עד לאפיסת הכחות. רוקד ומרקיד אחרים, קופץ כעגל שהוציאוהו לשהות מה מהרפת.

שמו בישראל היה יעקב. אך המקורבים כנוהו בשם “יוקיל־גוי”. והכינוי “גוי” נדבק בו דוקא משום שחריף ומפולפל היה, בקי בחומש כלמדן מובהק, ומבין בהויות של עולם יותר מכל הפועלים שעבדו בבית המלאכה, ורבים מבין המבוגרים קבלו את דעתו בשעת הדחק. ביחוד גדול היה כחו בתעלולים. ממציא גאון. ואוי לו לזה שיוקיל גוי שם בו את עינו לרעה.

את הכל ידע יוקיל חוץ מתפירה. ועם תום מועד ארבע שנות הלמודים אצל החיט, ידע בקושי לאַחות כראוי קרע, להטליא בגד, לקצר או להאריך מכנסים, ובזה תמה כל פרשת ידיעותיו בחכמת התפירה.

בעינים מלאות התפעלות היה עוקב אחר מירוץ המחט בידו של שוליא העובד במקצוע זה פרק זמן קצר למדי. ובמבט מלא בוז היה מסתכל באצבעות ידיו הוא הגסות, חובט עליהם בסרגל שבידו השניה, מקללן נמרצות, ומאחל להן בכל לבו שתכחדנה מעל פני האדמה. אצבעות כאלה – היה אומר יוקל – ראויות לשבירה ולשרפה בתנור, אך לא לחיטות.

ואת מלאכת התפירה אהב דוקא יותר מכל אשר על פני הארץ. היא ראה בה את חזות הכל. והיה בשאיפה זו משאת נפש, וגדולים עד מאד היו הכסופים ליום גדול זה, שבו יזכה לתפור במו ידיו ממש “בגד”. אף פעם לא קנא בעשירים הרואים את עולמם בחייהם, מתפנקים, שבעים, וחיים ללא עול של דאגות ושעבוד. אך גדול היה רגש הקנאה שהתעורר בלבו למראה חיט הגון העומד ברשות עצמו, גוזר ותופר חליפה של ממש.

בימות השבת היה יושב על התיתורא שבחזית הבית ומסתכל בעוברים ושבים. אך לא האנשים ענינו אותו, לא הם העסיקו את מחשבותיו. הוא היה עסוק בהערכת בגדיהם שעל גופם. במבט חטוף אחד בלבד הכיר וידע בידי מי נתפרה החליפה. ומאושר היה עת מצא פגם כל שהוא במעיל או במכנסים של מישהו. הוא מצא בזאת ספוק מה לעלבונו הוא הגדול מנשוא.

עברו שנים. יוקיל גוי כבר בגר, הגיע התור לשאת אשה, שדכנים דפקו על דלתו והציעו לו שדוכים הגונים לפי מעמדו, אמו הציקה לו – והוא באחת: לא – ולא! את הסבה האמיתית לסרובו לא גלה לאיש. אך הוא נדר נדר: שלא ישא אשה ולא יקים משפחה עד אם ידע את מלאכת התפירה.

מבוקר עד ערב היה עמל ועובד בזיעת אפיים. השעה והצורך דוחקים. ללא אוכל אין האדם יכול להתקיים, והרי הוא עסוק בתקונים ובהטלאת בגדים ישנים שלא כדאי היה למסרם לחיט הגון. אך עם בוא לידו שעה פנויה היה מוציא מתוך הארון את האוצר הטמון שם. מתיר את החבילה ומוציא מתוכה בהתרגשות מעיל גברים שנתפר על ידי חיט מומחה, יושב במקומו הקבוע ליד החלון היחיד אשר בחדר, פורם את התפרים ומאחה אותם שוב, ומנסה אגב כך לחקות בתנועותיו את רבו החיט. ועבודת הקודש הלזו אינה מעיפת אותו כלל. הוא היה מסוגל לפרום ולחזור ולתפור מחדש עד לשעה מאוחרת בלילה, ולעתים לא רחוקות גם עד אור הבוקר, וכך במשך תקופה ארוכה של שנים.

אמו חדלה זה כבר לדבר על לבו שישא אשה, והיתה מסתפקת אך באנחה השוברת לב. היא התיאשה מזה כבר לזכות בנכד משלה. ויוקיל גוי שתק שתיקה עקשית וזועמת, פורם ותופר, תופר ופורם שוב ומחכה לנס – ולשוא. הנדר הוא נדר. כבר מלאו לו עשרים וחמש שנים, לחבריו בני גילו – ילדים כבר מבוגרים כמעט, והוא מתהלך ערירי ללא אשה, ללא בנים, ללא קרוב וגואל, ובלבו התשוקה הגדולה לדעת, ללמוד, לנצח את אצבעותיו הגסות והמגושמות וללא הצלחה מיוחדת. אין מזל…

ופתאום הפר יוקיל גוי את נדרו, ונשא לאשה למזל־טוב ובשעה מוצלחת את שרה, בתו של קופיל שואב המים אשר בעירו. אף כי לא הגיע למדרגה של “חיט־ממש”.

והידעתם מה גרם לפרץ זה של רגשות ואהבה לשרה הקטנה והמכוערת?

היא היתה “תופרת”.

היא היתה חפשית מ"חולשות".

כך סברה ושננה לעצמה יום יום, שעה שעה. ואם קרה המקרה – ותקפה אותה חולשה כל שהיא לגבר, הרי השתדלה לכבוש את היצר ולהשקיע את עודף המרץ במשהו “מועיל” לצבור.

מה היו תכונותיה ואפיה? אין אני מרשה לעצמי לדון בשאלה זו ומכל שכן לפרסמה ברבים. אין ברצוני לקבל עלי אחריות יתרה במקרה זה. ועלי להודות כאן בגלוי לב מחלט: שאין לי כל בטחון אם תכונות אלה אשר ידעתי – טבעיות לפחות במדה מועטת. ודומני: שבכל עת וזמן התאמצה להבליט דוקא את ההיפך הגמור מזה שהיה טבוע בנפשה. תמיד היתה מבליטה דוקא את המגונה – כדי להוכיח שאינה מתחשבת בדעת הקהל, ואין לה צורך בחסותם של הגברים אשר שאפו להתחמם לאורה.

לפי דבריה – הרי שטמה ממש את הגברים המנצלים את האשה החלשה בכל הזדמנות מתאימה. ובכל זאת השתדלה להידמות בכל מעשיה דוקא לגברים: בדבורה, תלבשתה, ואף בניצול האשה החלשה. את מרבית השעות בלתה בחברת גברים, והמושג אשה עורר בה בחילה. ואם קרה – והזכיר לה מישהו בהיסח הדעת: שעל פי “טעות ביאולוגית” היא נולדה “אשה” – הרי היתה נעלבת עד לעומק נשמתה הגברית, ושוב לא היתה לחצוף כל תקוה להמשיך אתה בדברים. ברגעים אלה היתה סוגרת פיה ואף השטן בכבודו לא היה מסוגל להוציא הברה כל שהיא מגרונה המכווץ.

למרות הכל בצבצה “הטעות הביאולוגית” מכל תנועה של גופה הגמיש. וגברים אשר לא הכירוה – נסו אף לקשור עמה יחסי אהבה. אחד מהם גם הבטיח לאבד את עצמו לדעת אם לא תכנס עמו לחופה. מובן מאליו שהצעתו נדחתה בבוז, ולמסכן הלז לא נשארה ברירה אחרת מאשר – לחזור בו מהבטחתו ולהשאר בחיים. לנו, הקרובים לחלל, גרם מאורע זה הנאה מרובה. כי, כמעט כל אחד מאתנו נתפס בזמנו לחטא זה ונכוה ברותחים.

אף שמה היה נשיי בהחלט: “עדנה”, וזה גרם לה צער רב. לפי מושגנו אנו, ואולי גם לפי מושגכם אתם – הרי השם לעצמו מחייב משהו, וכאן ממש ההיפך מזאת. קשה היה משום מה לצרף את השם “עדנה” – לנעלים המסומרות שעל רגליה הקטנות, כשם שקשה היה לזווג את שתי גומות החן שבלחייה הורודות – למקטרת הגברית שבין שפתיה החכלילות. רבות נלחמנו עד שהוכרחנו להכנע ולהסכים לחדושים אלה אשר הכאיבו לנו וגרמו לנו צער רב.

ה"גבר" שבה נתחזק וקנה לו זכות ישיבה מכרעת ביותר, ביום שקנתה אופנוע. – ודומני עתה – שהיא היתה מאושרת בעת עברה בטיסה מהירה ומטורפה ברחוב הראשי, ומאחורי גבה התנוסס “גבר ממש” במושב האחורי, גבר מבטן ומלידה, שפניו להטו מבושה. עוברים ושבים הפנו את מבטם והסתכלו בתופעה המוזרה והבלתי שכיחה. אך בשבילה היה בזאת משום תוספת קטנה של הכרת ערך עצמה, וחזוק הכרתה הגברית.

ויהי היום. היה זה ביום קיץ לוהט וצורב, באחד מימי החמסינים המיוחדים במינם, האויר היה ספוג אש בוערת וחסר אויר לנשימה. אנו התפרקדנו על הספות ושכבנו לאים – כשהמרוחַ הגדול קרר במקצת את החום אשר בחדר. לא דברנו בינינו – מכיון שכחנו תש ביותר. היחידה שפטפטה ללא הרף כל אותה השעה היתה עדנה. לשונה לא פסקה אף לרגע להסתובב כעל כנפי רוח, ונושא שיחתה היה ידוע לנו משכבר הימים. באין מוצא הקשבנו לשיחה רק משום שאי אפשר היה לצוות עליה את השתיקה. אך לבסוף עיפה אף היא, נשתתקה ולאט לאט נרדמנו כל אחד במקומו אשר שכב עליו.

העירתנו דפיקה קלה בדלת. ועברה שעה מרובה עד שאחד מאתנו הוציא מפיו את הקריאה: יבוא. כל אחד חכה שדוקא חברו יפליט מפיו את ההברה הזאת.

הדלת נפתחה בזהירות ולתוך החדר נזדקרה מפלצת אדמדמת שחומה. צמוקה כגרוגרת, בעלת משקפים גדולים ושפתים עדינות. הכרנוהו תיכף. זה היה “הפילוסוף” מהקבוץ. כולנו ידענוהו מזה שנים, וידענו: שבנוכחותו יש להזהר ולא להוציא מן הפה אף מלה אחת שתשתמע לשתי פנים. רק נושאים בעלי תכן “חיובי” היו אהובים עליו, אף שיחת חברים אי אפשר היה לקשור עמו. אך החמסין הארור והזיעה הניגרת מגופותינו הסיתו אותנו להתגרות בו. ומיד פתח האחד בהלצה שנונה, השני ספר בעסקי נשים – והפילוסוף יושב ואינו מאמין למשמע אזניו. הוא נעלב עד היסוד, פניו אדמו והחוירו חליפות, עיניו רבו ברקי־אש, ומרוב כעס לא היה באפשרותו להוציא הגה מפיו. הענין היה נגמר ודאי בבקשת סליחה מצדנו, והוא כדרכו – היה סולח ומוחל לעוונותינו כמו תמיד ומתפייס. אך פתאום קפצה עדנה ממקומה ועמדה להגן עליו ולהעליב בנו, והחמסין הארור הסיתנו להמשיך ולהתעלל בו. והרי התפתח ריב שפתים רציני. וכשהפולמוס הגיע לגובה הרצוי – תפשה עדנה את הפילוסוף בידו, חבטה בדלת וברחה עמו.

כעבור שבועיים התחתנו. וכעבור שנה נולד לעדנה ולו – בן זכר יפה עינים ובהיר שער, דיוקן האם. נעלמו הנעלים המסומרות, נעלמו האופנוע והמקטרת, ואראה בנחמה – אם לא ראיתי במו עיני את עדנה, כשהיא מנשקת לבעלה על פיו בצאתו לעבודה.

נצחה “הטעות הביאולוגית”.

רבים ידעוהו.

צעיר למטה מגיל השלשים – ושערות ראשו הפכו שיבה. הזקנות אשר בצריף ההורים שבקבוץ אמרו עליו: ששערותיו הלבינו מסבה זו – שהוא מעמיק חשוב. ואמנם – היה מעמיק בכל דבר, קטן כגדול. כל מעשה שעשה, כל מלה שנפלטה מפיו, כל פסיעה שפסע – הכל נעשה מתוך עמקות מרובה, וחשיבות מיוחדת. רבים הוקירוהו עקב הרצינות שהיתה נסוכה על כל מעשיו.

הוא לא היה בעל השכלה שיטתית וידיעותיו היו קלושות וקלוטות מן האויר. אך זכרון היה לו דוקא מצויין. כל אשר שמע או קרא – נקלט במוחו, ונשאר שם עולמית כמודבק בדבק. והוא קרא ללא בחירה מוקדמת וללא שיטה – בכל ספר שנזדמן לידו. כל ענפי המדע היו ידועים לו, והוא נחשב לבר־שיחה רצוי לכל.

ונזדמן לו באקראי – “המבוא לפסיכואנליזה” של הפרופסור פרויד. ומאז נתחבבה עליו תורה זו, ולא הניח כל ספר או חוברת, בין שדברו בשבחה ובין אם בגנותה של התורה החדשה. הוא העמיק חשוב ולנתח את ה"מדע" החדש ויסיק מסקנא: שזוהי “תורה מסיני” הפותרת את השאלות המסובכות בחיים, ומתוה לפני האדם את הדרך בה ילך. הוא היה בטוח: שהאדם החי לפי עיקרים אלה יכול להגיע לידי שלמות מחלטת וידיעת הכל, ללא טעות וללא פגם. הוא האמין: שדי לו אם ידע פרטים מספר על האדם – כדי לנתחו לפרקי פרקים, עד לעומק הנשמה.

ולא הסתפק במה שהאמין הוא עצמו. רצה ושאף לכך: שכל אדם יחדור לפני ולפנים של סודות החיים וחקר נפש האדם. ומאושר היה עת בא אליו מישהו, ובקש פתרון לחלום שחלם בלילה על משכבו, או הסברה כל שהיא למעשה אשר עשה בהיסח הדעת. בשעת הסברה היה יושב בכסאו כמרצה, מפתח את היסודות העמוקים שבתורה זו, מביא ראיות, מראה על דוגמאות ומלאה את הבא עד לאפיסת הכחות.

לשבחו יש לומר: שאף אם היה שקוע בראשו ורובו בלמוד ובחקירה, בכל זאת לא הסיח את דעתו גם מצרכי האדם – באשר אדם הוא. היה אוכל, שותה, ישן, מתלבש ומתיפה ככל בן תמותה רגיל ופשוט. והלא על צד האמת: אין לדרוש מאיש המדע שיפקיר את עצמו או יפליט דוקא את נשמתו חוצה – רק משום כך, שאיש המדע הוא. ומיודענו זה עוד הגדיל לעשות, והחליט לשאת אשה. לדעתו: עלול המדע הצרוף להרויח על ידי כך.

אמר ועשה: תר בעיניו מסביב, חפּש בחורים ובסדקים הסמויים עד שמצא את המבוקש: בחורה כהלכה. גבוהה, חסונה, גמישה ולא מכוערת, הכול כנהוג וכדרוש. גדול מאד היה רצונו לחטפה ולהכנס עמה לאלתר לחופה. אך נאמן לשיטתו החליט לחכות קמעא, עד אם הכיר אותה ועמד על טיבה.

ומשהחליט להכירה – לא זז ממנה עד אם השיג את מטרתו זו. הוא נתח אותה לנתחים, עשה אנליזה יסודית ועמוקה, חקר את תכונותיה הנפשיות. בחן אותה מאה בחינות ואחת, וכשעמדה בנסיון – בקש את ידה, ונשא אותה לאשה כדת משה וישראל.

ירח הדבש עבר כמעט בשלום. מחוץ לחכוכים קלים לא קרה כל מאורע מעציב בחיי הזוג הצעיר, שבכחו היה להעיב במשהו את האושר הגדול. אך עם חלוף זמן מה נתבררה הטעות המרה: היא הראתה לו לא אחת את צפרניה החדות. וכשניסה להתקומם לשיטתה המדעית היא – העיפה בשתיקה מחלטת צלחת כבדה בראשו, שבדרך נס לא פגעה בו.

קשה היה לו עד מאד להודות בכשלון השיטה המדעית הצרופה. אך נחמתו היחידה היתה, שהוא טעה אך למחצה: “פסיכו” – ודאי נכון! היא חולה במחלה זו. ורק החצי השני – ה"אנליזה" לא הצליחה.

טעות קטנה.

היא היתה מכוערת.

שקטה, צנועה, קטנה ומכוערת. החלק האחד בפניה שמשך את תשומת הלב וסיפק משהו הנאה גם לטעם האסתטי שבי היה המצח שאמר כולו כבוד. אך כל שאר אברי גופה היו ממש מכוערים. עיניה עכורות ומימיות. האף גדול ובקצהו גוש בשר שדמה בכל לגולה שעל מקל, ונוסף לזאת היה בו משהו מגוון הסגול. גבה היה מופנה אחורנית והבליט את בטנה בצורת חוד, ועל הכל עוררו ממש בחילה רגליה הקצרות שהיו מכוסות שערות ודמו לרגלי קוף.

אך קול היה לה לזו, רבונו של עולם! קול דומה לשלה לא שמעתי מעודי. כקול מצלות כסף בדומית הליל. כקול מלאכי השרת באמרם שירה לפני כס יה, כקול שטף מיים חיים במדבר צחיח לאזנו של הלך צמא ועיף, כקול יונקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. ובשמעי את הקול הזה וידעתי: זו היא ולא אחרת! אהיה לה לעבד, כתלמיד לפני רבו הקפדן. אקבל עלי אף את יסורי הגיהנום – אך לי תהיה!…

אך היא לא הסכימה לכך, לא רצתה בי. ואף לראות את פני לא רצתה. והידעתם משום מה? גם לי קשה היה לקבוע את הסבה שגרמה לסרוב המחלט. אך דומני שהיה זה בעקב הפחד לראותני מאוכזב בה לאחר זמן.

הכרתיה בכפר. והיה זה בשעות השרב בצהרים. ישבתי עיף על ספסל שעמד חבוי בין העצים, ופתאום שמעתי קול – את קולה. לא היה ביכלתי לשבת במנוחה. כמכושף קמתי, קרבתי אליה ומלמלתי מלים לא מובנות אף לי לעצמי. היא השיבה לי, אך גם את תשובתה לא שמעתי. וכי מה צורך היה לדעת את תכנן של המלים? העיקר היה הקול. וצלול היה קולה מכל אשר שמעה אזני מעודי, וצליל הקול הוא אשר שבני ושעבדני לה.

בקשתי רשיון לבקרה בחדרה אשר בעיר. היא לא התנגדה לרצוני, ולמחרת היום הופעתי בדירתה. חדרה לא היה מסודר בהידור רב, ניכר היה רישול מה – אך בעיני מצאה חן דוקא הרשלנות הקלה. השולחן העגול שעמד באמצע החדר צלע במקצת על רגלו האחת, גם הכסא הנמוך שעליו ישבתי היה לא נוח וקשה, אך לי לא אכפת היה כל זה. לא סרבתי גם להזמנתה ונשארתי לארוחת הערב שלא הצטיינה במאומה, אף לא בנועם הסידור, וגם המפה נראתה לי מלוכלכת ומשומשת. כל זה לא השפיע עלי. בקשתי לשמוע את קולה, את הצליל הנפלא והמקסים – ואת זאת קבלתי בשפע. היא דברה ופטפטה ללא הרף. ספרה לי אפּיזודות קטנות מחייה, דברה על עצמה ועל אחרים. על העבודה, על חברותיה, על לקוחות. שמעתי והקשבתי יפה וטוב היה לי. ולולא הזכירה לי שהשעה מאוחרת ועליה גם לשכב לישון – ודאי שלא הייתי נזכר בכך מעצמי.

כעבור ימים מספר בקרתיה שוב. עד לשעה מאוחרת בערב ישבתי מולה והקשבתי לשיחתה ולקולה הרונן. ושוב היתה היא המדברת ואני השותק. קשה היתה עלי הפרידה, קשה עד מאד. ואם הלכתי בכלל הביתה – והיה זה רק לפי דרישתה היא המפורשת.

עם הבקור השלישי לא נתתי לה כמעט להוציא הגה מהפה. אני דברתי. ודברתי על עצמי ועל שנינו, תארתי לה בצבעים בהירים למדי את העתיד בין ארבע קירות של חדר אחד לשנינו, את ההרמוניה, את הידידות המושלמת, ומשגמרתי, שמעתי מפיה תשובה קצרה עד מאד: לא! ללא הסברה, ללא וכוחים, ללא בירור. לא – וחסל!

נסיתי לערער על החלטה זו ולא הצלחתי. היתה זו החלטה סופית ובלתי חוזרת. והוסיפה: מוטב שלא נפגש שוב. אין אני צריכה לראותך שוב.

לראותני? שאלתי, וכי מה רע אם נתראה פנים מפעם לפעם. מה סבה לדחיה מחלטת זו?

לא אוכל לשנות את ההחלטה, ענתה לי. וחזרה: כך צריך להיות!

עברו מאז שנים רבות. היא לא נישאה לבעל, אני לא נשאתי אשה. געגועים טמירים שבלב אלצוני לכתוב לה ולבקש ראיון, אך היא לא השיבה לבקשתי. וכשלא יכלתי לסבול יותר, קמתי ונסעתי אליה.

מצאתיה עובדת כמקודם. השולחן הצולע והכסא הקשה נשארו כמקודם – כזכר לחורבן. והיא?… זקנה ופניה מלאים קמטים, ראִייתה לקתה והרכיבה משקפים, ודמתה לזקנה ממש. והלא טרם מלאו לה ארבעים שנה. אך קולה נשאר חי, מצלצל, רונן ושר. לא הססתי והצעתי לפניה את עצמי לשותף בחיים. אך גם הפעם כאז לפני חמש עשרה שנים קבלתי את אותה התשובה המפורסמת: אי אפשר!

ויתכן באמת שכך צריך להיות. הקול־לבד אינו מספיק. נוסף לקול צלול ורונן נחוץ עוד “משהו” ואת זאת היא דוקא חסרה.

והיא ידעה את זאת…

הכרתיו בבית הכנסת, באחת מהשכונות הקיצוניות אשר לעיר. לבוש היה חליפה – חציה חסידית, כתונת לבנה ונוקשה, ובצאורונו התנוססה עניבה מנומרת בדמות צפור קטנה פרושת כנפים, על ראשו חבש מצנפת חזנים חגיגית ורקומה זהב, ועל כתפיו טלית לא נקיה ביותר ששוליה נגררו אחריו על הרצפה, בידו החזיק קמרטון נוצץ ומבריק – אך שתי עיניו הבריקו עוד יותר. הן התרוצצו בחוריהן ללא מנוחה, ועקבו אחרי תנועותיהם של שתי עשרות הילדים־המשוררים שהגדול ביניהם היה כבן ארבע עשרה שנה. ילדים אלה היוו את המקהלה הגדולה והמפורסמת, כאשר הודע במודעות ברחובות העיר.

לא קלה היתה המלאכה לשלוט על שתי עשרות השובבים האלה שבכל לבם ונפשם שאפו אל האויר בשדות, ואל הגלים השקטים אשר לים הכחול. הם נראו כאסירים שנדונו לעבודת פרך. ולא נחו על עמדם אף דקה אחת. התלחשו ביניהם, נתפזרו ושוב נתלקטו לקבוצות. היה בהם משהו מאי־המנוחה הגדולה של האמנים לפני הופעתם על הבמה, אך הוא שלט בהם ביד חזקה. ובשעה שמבטי עיניהם החצופות נפגשו בברק האור אשר לעיניו הוא – היו משתתקים ומתכווצים מפחד, כאילו ניחתה על ראשם מהלומה כבדה.

אך דיה היתה הצצה קלה לתוך עיניו הטובות כדי לדעת – שהוא אינו מסוגל לפגוע אף בזבוב שעל הקיר. עיניו שפעו חמימות, טוב וחסד לכל עבר. והיה בהן – בעיני החזן – משהו מאותה הנימה האבהית המלאה חסד ורחמים לכל אשר נברא בצלם. והן דברו בשפתן המיוחדת אל הלב הרחמן של האדם ובקשו, התחננו, קראו לשלום ולאחוה, לידידות ולמסירות. אני התאהבתי בעינים אלה, ומדי פגוש מבטי בהן – הרגשתי רטט של מסירות ואהבה, ועל פני השתפך החיוך הלבבי, המסור והשלם.

התפלה החלה. החזן שר וסלסל בגרונו כמיטב יכלתו, הילדים המשוררים, ששכחו לזמן מה את משובתם, עזרו לו כיכלתם הם. לא אוכל לאמור, שהרמה האמנותית של התפלה עמדה בגובה המתאים, אך בתפלתו היה משהו אשר שיחד אותי, דבר אל לבי, הרעיש בי את הרגשות הטמירים, וכל מלה שיצאה מפיו בנגינה עוררה את העולם הישן מתרדמתו ויצרה עולמות חדשים. תפלתו החזירה אותי לאותה תקופת ילדות מאושרת שהשאירה בי את רשמה למשך כל ימי החיים. בחזוני ראיתי את בית הכנסת הגדול בעירה הקטנה, לידי ראיתי את אבי הטוב ואת כל אלה שהיו קרובים ללבי, ואני עצמי – עודני קטן, צעיר לימים, וטוב היה לי, טוב מאד! והתפלה השתפכה בינתים כשפך הנהר, עוררה את הלבבות, הלהיבה את הרגשות וקראה־תבעה את השיבה לקדושה וטהרה, לחיי יושר וצדק, לטוב, ליפה, לרחמים, חנינה וסליחה לכל היקום. וכשנסתיימה – הידד הדה הרחוק־הקרוב באזני כמנגינת פלאים, כהדים רחוקים מן העבר הקרוב. וכאילו נדחפתי על ידי מישהו – התקרבתי אליו, הושטתי את ידי ולחצתי את ידו הוא לתודה. הוא הבין לרצוני, וטוב היה לשנינו.

לאחר שנים רבות נזדמנתי לבית המלאכה לחיטות אשר לו. חליפת גברים היתה נחוצה לי – והכרתיו: אותן העינים הטובות, אותו הקול המתוק. אותו החיוך המלבב, הכל כמקודם בבית הכנסת. גם הוא הכירני ויחייך.

גם הפעם לא דברנו על התפלה, אך שוב לחצנו זה את ידו של זה, וגם הפעם טוב היה לשנינו.

טוב מאד!

היו לה שערות מצבע האש.

וכי מה בכך, האם זה מחייב משהו?

אך אפיה היה גם הוא מצבע האש. אש להבה, אש אוכלת ומשמידה וכאש גם היא השתוללה לעתים והמיטה אסונות. כל מקום אשר הציגה את רגלה בו היה רווי דמעות. נשים קללוה נמרצות, וגברים היו משפילים את עיניהם – שלא לראותה. היא כשפה את הגברים – רוקים כנשואים. ולא קל היה לעמוד בפני קסמי יפיה.

אני ושני חברי גרנו בצריף עזוב וקטן שעמד על שפת הים. קטן וצר היה חדרנו, אך טוב ונוח היה לנו בו. חוסר העבודה המתמיד חנך אותנו לחיים משותפים, וכיס אחד היה לשלשתנו. ובמשך הזמן למדנו שלא להפריע ולא להציק זה לזה. לא רבנו, לא התקוטטנו, שלום אמת וידידות משלמת אחדו אותנו.

אחד מחברי היה צעיר לימים ממני. בחור יפה בעל גוף מפותח ושרירי ברזל, וחיוך היה לו – שהקסים את כל מכיריו. כל יודעיו אהבוהו ופנקוהו. הוא ידע והכיר במעלותיו והתגאה בהן לא מעט.

חברי השני – גדול ממני בשנים. בעל קרחת גדולה ומשונה ושערות שיבה מועטות, ופניו כפני הצפור ממש לכל פרטיהן ודקדוקיהן. בדברו היה מתיז רוקו מפיו לצדדין, רתחן ומטורף למחצה, בעל מוח חריף ושכל מפולפל. רבות עמלנו עליו עד שהפכנו אותו לאדם מהישוב. הוא הכיר בחסרונותיו ולא מעט היה מיצר עליהם.

ואני השלישי – הייתי לא צעיר אך גם לא זקן מדי. לא יפה ביותר אך גם בין המכוערים לא נמניתי. הייתי אדם מהטפוס השכיח והרגיל, ולהצלחה גדולה אצל נשים לא זכיתי מעודי – אף כי מאד מאד רציתי בכך. לכל השאר הייתי מתיחס בקרירות מרובה. לא היה אכפת לי אם כך או אחרת. אין החיים עלולים בין כה וכה להשתנות בהסכמתי או סרובי.

ויהי הערב. חזר לביתנו הצעיר שבחבורה ויבא עמו את “הבחורה”. הוא נכנס עמה לחדר כמבויש, פער את פיו כרוצה לאמור משהו – אך שתק. לעומתו היא – התמצאה עד מהר בחללו הצר של חדרנו הקט. פטפטה, צחקה, ספּרה בדיחה שנסכה עלינו משום מה עצבות. לבסוף בשלה תה, ובלעה לתאבון את כל מנת הלחם שהיתה מיועדת לארוחת הבוקר לשלשתנו.

בהזדמנות מתאימה התחמקתי החוצה, ותיכף אחרי גם חברי הגדול. שנינו יצאנו לטיול ממושך אל שפת הים, ובמשך כל שעת הטיול לא הוצאנו מפּינו אף הגה קל. כשעיפנו חזרנו למעוננו, ומצאנו את חברנו הצעיר ישן שנת ישרים, וסמוך לו על הכר – הראש היפה שלה, העטור בשפע השערות מצבע האש הבוערת.

היא נשארה לגור עמנו. אני וחברי הגדול השתדלנו להסתגל עד כמה שאפשר היה הדבר לחיים של בעלי משפחה כביכול. לאחר זמן מה השגנו עבודה, וכעבור חדשיים ימים היה בידנו סכום כסף שהספיק, לדעתנו, כדי שלש חליפות בגדים לעצמנו ושמלה הדורה בשבילה.

עד עתה לא נתברר לי מה סבה דחינו את שעת הקניה. יתכן שהיא רצתה בכך, אך יתכן גם שהיתה סבה אחרת לדבר.

כעבור ימים מספר נעלם הכסף. יחד עמו נעלם חברי הגדול בעל הקרחת, ויחד עם שניהם גם הבחורה. הם יצאו לגור במושבה סמוכה והכסף היה דרוש להם לסדור דירה ולקנית כלים.

חברי הצעיר הצטער ממש. הוא היה דומה באותה השעה לילד צעיר שנתיתם פתאום מהוריו, ועלי הוטל לנחמו ביגונו הרב. הוא בכה תמרורים, הטיח את ראשו בקיר, לא אכל, והבטיח לאבד את עצמו לדעת. לא מעט עמל השקעתי עד שנרגע וויתר. הוצאנו את מטתו של חברנו הקרח מהחדר והחיים שבו למסלולם הרגיל. אך לא בזה נגמר הדבר.

בימים האחרונים מסתובב בחוצות העיר אדם בעל קרחת משונה ושערות שיבה מועטות. ראשו מורד אל חזהו ועיניו עצובות עד מאד. לפרקים הוא מרים את ידו אל קרחתו כרוצה להחליקה, אך משיבה אחור כאומר: לא כדאי! כל העולם הזה אינו שוה אף תנועת יד קלה אחת! זהו חברי הגדול שיצא לגור במושבה וגורש משם בחזרה לעיר. וזה כמעט הסוף.

והבחורה בעלת השערות מצבע האש?

היא נמצאת עתה אצלי.

היה היה חיט. אך לא בסתם חיט ידובר כאן. היה זה אחד מהחיטים – אשר מחוץ לחוט ומחט עסק גם בנגינה ובחבור מנגינות ערבות. ובשעה שהיה חוזר ושר את מנגינותיו היו עיניו זולגות דמעות. ולא אחת קרה שבשעת שירה והשתפכות הנפש היה קופא כמאובן, כמכושף, כמרחף בעולמות אחרים, כחוזה חזיונות – הנסתרים מעין האדם הפשוט.

ודרכו בקדש היתה מיוחדת אך לו לעצמו. תוים לא למד ולא ידע, בית ספר לא בקר, מורים ומדריכים חסרו לו. והמנגינות היו נוצרות בלבו ללא יגיעה מיוחדת. היתה זו שפת הדבור שלו, דבור ללא מלים אך מלא תכן נעלה. ולא מנגינות עליזות היו אלה, הן לא נועדו לשמח לבב אכרים שכורים, הן לא נועדו גם לאלה אשר החיים משחק הם להם. היו אלה מנגינות חדורות דמע ודם, מנגינות שנוצרו לעזור לכל הסובלים והנענים. לשמש לפה לכל אלה החלכאים שלשונם קצרה לבטא את ענות לבם השבור, ולהוזיל דמעה מעיניהם של אלה אשר דמעתם יבשה בעינם.

בשום פנים לא הסכים לשיר מחוץ לכתלי חדר העבודה הצר והאפל. נדמה היה שרוח השירה שורה עליו רק בתוך ד' אמות של עולמו הצר, בשבתו ליד מכונת התפירה או בתפרו ביד חרוצה ועדינה. כאילו לא רצה לחלל את הקדושה שבשירתו הטהורה והזכה.

במבנה גופו היה משהו אשר לא התאים לנשמתו הלירית העדינה. הוא היה גבה קומה ורחב כתפים, ממש ענק. ראשו גם הוא היה גדול – כמעט למעלה משיעור גדלו של ראש אדם רגיל. שפתיו היו בשריות ותפוחות, אפו שרוּע ודומה בצבעו לתפוח שלא הבשיל כל צרכו. מצחו רחב וגבוה כמעט ללא זויות. גם ידיו היו גדולות ושעירות כידיו של הקוף. אך מתחת למצחו קבועות היו שתי עינים כחולות, גדולות וטהורות, ומהן נשקפה הבעה ילדותית משלמת. תמימות היו העינים ותמהות על הנעשה מסביבן. ועינים אלה היו תמיד משפלות ושמורתיהן עצומות למחצה – כמתבישות. מאד קשה היה להשלים עם הרעיון: שבגוף ענק זה – שהיה בכחו להכות, למחוץ ולהחריב את הכל אשר מסביב – שוכנת נשמה זכה וטהורה, נשמה ילדותית תמימה במלוא המשמעות הפשוטה. ונשמה זו היתה מלאת שירה, היא טבלה בתוך ים של רגשות שהשתפכו בניגון, והניגון שאף כאילו לתקן את חטאו של עולם, לטהר ולזכך את הטמא ולהעלותו למדרגה הגבוהה של האהבה והמסירות.

ולא לעצמו היה שר את שיריו. לו עצמו לא היה צורך בשום בטוי מיוחד. השירה היתה בלבו, הכל בו היה מרנן ושר ללא הפסק את שיר העצב והצער על כאבו של עולם וברואיו המסכנים. שירתו נועדה לאחרים. ולא תמיד בשביל הרבים. במחיצתו היתה נפש אשה אומללה, ולה נועדו כל הרגשות שהתפרצו מלבו הגדול.

היא, אשתו היתה ההיפך הגמור ממנו. קטנה, רזה וחולנית. את מרבית שעות היום היתה מבלה במטתה במצב של ישיבה – מכוסה ומכורבלת בשמיכות חמות. המטה עמדה סמוכה למכונת התפירה של החיט, ובישבו על הכסא נגעו ברכיו בדפנות המטה. הם לא דברו כמעט ביניהם. והיו ימים אשר במשך שעות ארוכות לא נשמע בחללו של חדרם הקטן אף הגה אחד. אך גדולה היתה עד מאד האהבה בין החיט ואשתו. הם הבינו איש לנפש רעותו אף ללא מלים. ובהפגש מבטיהם שהיו לרב משפלים – נדמה היה ששפע של אהבה ורחמים, מסירות ואמון, נמסרים מנשמה אחת לחברתה. וכאן ליד מטת אשתו החולנית, נוצרו מרבית המנגינות אשר העלו את נשמותיהם של האיש ואשתו לאותה מדרגה עילאית ושלמה, שרק מעטים זוכים להיות כדאים וזוכים לכך.

שמו היה דב, אך משום מה קראו לו בשם בריל. לא היה בשם זה משהו מיוחד, שם ככל השמות. אך בשמעי את שמו יוצא מפורש מפיה של אשתו – ונדמה היה לי אז שיש בו צלצול כצלצול המיתר הרועד, כמנגינה. ובשביל בריל היתה בקריאת שמו חויה מיוחדת, גדולה וכבירה אשר השרתה עליו מרוחה והעלתה את נשמתו לגבהי שחקים. ומן הקריאה הזו שאף לא אחת את החמר ליצירותיו המוסיקליות.

לא תמיד היתה הפרנסה מצויה בביתם בשפע, ומותרות לא ידעו כמעט במשך כל ימי חייהם. לא תמיד הספיק השכר כדי קנית עצים לחימום החדר הקר בצינת החורף. לא בכל יום ויום אכלו תבשיל חם. אך כל זה לא השפיע ולא כלום על אורח חייו הרגיל של הזוג. ובימות החורף הקשים היה בריל החיט יושב על קצה המטה ליד אשתו, גוף צמוד לגוף, ומפרק לפרק היו עיניהם מגביהות, והמבטים נפגשים בחן ובחסד, כשמהם שופעת חמימות שחדרה לגוף ולנשמה כאחד, וטוב להם וחם להם. ובאותה השעה היו שפתיו של בריל דובבות בלחש את המלים: אני ואת… את ואני… נשמה אחת, גוף אחד, ומנגינה אחת, מאחדת, שלמה, מסורה וזכה…

עברו שנים ללא שנוי וללא תמורה: חדר אפל למחצה, מכונת תפירה מתקתקת, מטה מוצעת, שירה נוגה וערבה שהשתפכה כמעט ללא הפסק בחלל החדר, החיט בריל ואשתו, מבטי חן וחסד, אהבה ומסירות, שקט נפשי וקשר אמיץ שבין שתי נשמות טהורות וזכות. הוא והיא… עולם של חויות ורשמים, שיתוף מלא ללא תנאים, ללא קנאה, ללא שנאה, שיתוף משלם בתכלית השלמות.

גם במותם לא נפרדו. לאחר פטירת האשה נפטר גם בריל החיט ונקבר בקבר הסמוך לה בבית העלמין, בין קברות העניים.

ובמותו – נסתלקה השכינה מן הבית והסביבה.

לא למדן, לא רב, לא נסתר היה בריל. צדיק היה!

צדיק תמים.

הפעם אספר לכם לא על האדם, כי אם על יצור עוד נעלה ממנו.

והיה זה – חתול לבן וגדול, שעיר, על שתי רקותיו שני כתמים אפורים, ואף ורוד ונחמד. והריני נשבע לכם שלא יצור דמיוני הוא זה. גם בשעת כתיבתי עתה הוא רובץ על ברכי, שערותיו הארוכות מסומרות במקצת ונוהם מרגז. יתכן מאד שאינו מסכים לכך שאפרסם את שמו ברבים, כי עניו גדול הוא.

את הוריו לא הכרתי. אפשר ויתום הוא מאב ואם, ואפשר – עזבוהו הפקר לחסדי הגורל העיור. הוא עצמו אינו מספר לי ולא כלום על כך.

מחוץ לצורתו – אין בו כמעט ולא כלום משל החתול: אינו אוכל חמאה, אינו גונב בשר, אף עכברים אינו טורף. מאכלו – לחם מפורר לפרורים קטנים שרויים בתוך מרק בשר, ומשקהו – מיים זכים מהברז.

התכונה המשותפת לו ולבני מינו החתולים – הוא הפחד מפני כלבים. יש למוקי חוש הריח מפותח עד מאד לגבי כלבים והוא מרגיש בהם ממרחק רב. בעת צרה הוא היה נוהג להלחץ אל רגלי ובכה תמרורים, וכשהבינותי לפשר בכיו והעלתיו על שכמי, היה שולח לאות תודה והכרה את לשונו הורודה ומלטפני מאחורי אזני – מה שגרם לי קורת רוח מרובה מאד.

כשאני שוכב לישון במטה הוא מתכנס בנימוס רב אל מתחת לשמיכה החמה סמוך לחזי, מסתיר את אפו הורוד בין כפותיו השעירות, מקפל את זנבו אל מתחת לבטנו ונרדם רווי מנוחה. וכשאני מכניס את ידי לתוך פרוותו הסמיכה ומגרדו קלות בכתפו – הרי הוא מוציא נהימת נחת מגרונו ג–ר–ר–ר–, מצטנף עוד יותר, ושנינו נרדמים ונחים לאחר עמל של לילה ארוך לאין סוף.

שנינו שומרים. אני השומר הראשי והוא עוזרי הנאמן. מקום השמירה: עמדה מבוצרת יצוקה בטון ברזל, דלתות פלדה ואשנבי יריה. העמדה בנויה בין הרים גבוהים המשקיפים על פני הים התיכון, והיא מזדקרת גאה ומחוצפה לעיני כל העולם כעדות חיה למפעלי גבורה ההולכים ונוצרים בסביבה.

בתוך העמדה סדרתי למוקי משכב רך ומרופד בתוך ארגז. אך הוא אינו שוכב לישון כל עוד אני ער על משמרתי. כשאני יושב לנוח הוא רובץ על ברכי, מרים את ראשו היפה וממצמץ לעומתי בעיניו המבריקות. וכשאני מטייל בעמדה כדי לחמם את רגלי שקפאו מקור – הריהו מטייל הלך ושוב על הספסל הארוך שליד הקיר.

וכך מידי לילה בלילו. במשך תקופה ארוכה של חדשים רבים לא זז ממני והיה לי לחבר מסור.

הכלב היחידי שלא פגע בו, ושמוקי לא היה בורח מפניו היה הזאב. יפה עד מאד היה כלב־זאב זה השומר המסור והנאמן. במשך כל שעות השמירה בלילה היה יושב על רגליו האחוריות סמוך למוצא העמדה כמאובן. ולכל איושה קלה היה זוקף את אזניו הארוכות, גופו התמתח כעל קפיצים מוכן ומזומן לזניקה. מוקי היה סובל את חברתו – אך מקנא היה לו, והיה נרגז עד לעמק נשמתו העדינה בשעה שהייתי בוגד בו לשעה קלה ומלטף את הזאב. בשעה זו היה שוכח את כל החוקים הקיימים. מסמר את שערותיו ונוהם מכעס, מוכן ומזומן להגן בחרף נפש על כבוד רגשותיו שחוללו. ולא אחת קרה שמוקי היה המתחיל בתגרה רק בכדי להפריע לי בעת שהייתי מראה סימני חבה כל שהם לזאב.

וקרה שחליתי במחלה אנושה, ובמשך שלשה שבועות שכבתי במטה. בערב הראשון למחלתי כשלא יצאתי לשמירה הביט בי מוקי כמשתומם, אך עם עבור ימים מספר הבין כנראה לסבת הפנוק המיוחד הזה וגם הוא לא יצא לשמירה. ימים שלמים שכב לידי והסתכל בי בעיניו הגדולות והפקחות, ולא אחת בכה תמרורים לגורלי המר. הבינותי ללבו והייתי מנחמו ביגונו הרב.

באחד הימים – עם עבור המחלה התפרץ פעם הזאב לחדרי, התקרב למטתי והושיט לי את שתי מפותיו לשלום. ולתמהוני הרב: מוקי – לא רק שלא קנא בו ולא כעס על כך, כי אם ההיפך מזאת – הוציא מפיו את נהימת ההנאה המפורסמת ג–ר–ר– ולגודל התמהון התקרב פתאום אל הזאב, הקריב את אפו הורוד ללחיו ונשקו באהבה. והיה זה בטוי מיוחד של תודה על אשר בא לבקר אותי – החולה.

מאז היו לידידים.

שתי בנות ואשה היו לו, ואת שלשתן שׂנא שׂנאה עזה עד מאד. דומה היה שהוא ניזון בשנאתו זו אליהן. ובכל הזדמנות שבאה לידו היה שולח אותן לבכור שטן ולשאול תחתיות. מגפה, מדוים או פורענות אחרת כי תבוא – הרי בראש וראשונה היה מאחל שאשתו ובנותיו היקרות תכלינה בהן. ואת האחולים הלבביים האלה היה מוציא מתוך פיו בנעימה מתוקה ביותר כשחיוך רחב וטוב מרחף על שפתיו החיורות, ובשעה שאחת מהן היתה נאנחת וגונחת מכאב היו עיניו נוצצות מגיל.

שמו בישראל היה חיים דב. בקריאת שם המשפחה השׁתמשׁ רק פעם אחת ויחידה במשך שנים רבות, וזה – בשעה שקראוהו לעמוד במבחן הצבא ושחררוהו מפאת מחלת לב אנושה. בעתונים לא כתב, מכתבים לא קבל, בבית הסוהר לא ישב, אף בתור עד בבית המשפט לא הופיע מעודו – והרי שם המשפחה מיותר היה לחלוטין. וכדי לעלות לתורה בבית הכנסת של הסנדלרים הספיק השם חיים־דב בלבד.

בני העיירה הוסיפו לו כינוי על שמו: “השחור”. ואמנם היה חיים־דב שחור כצועני ממש. וביחוד הצטיין השחור שבעיניו. נמצאו רבים שרצו לקבוע לאיזה סוג או גוון מהצבע השחור שייכות עיניו. אחד השוה אותן לפחם, השני לדיו שחור, שלישׁי נסה את כחו במליצה והשׁוה את השחור שבעיניו לשחור הלילה, אך הכל טעו. צבע עיניו היה משתנה לפי שׁעות היום והלילה. לאור השמש היה בהן משהו מגוון התכול־כהה, ועם צאת הככבים נשתנה צבען לזהוב מסורק ונוצץ. מאד יתכן שגם הגדרה זו אינה נכונה, אך דבר אחד אדע לנכון: שחורות היו עיניו, שחורות ומבריקות עד מאד.

גופו התנועע ברישול, בכבדות היה קם מכסאו הנמוך, בכבדות נגש לשלחן האכל, בכבדות ישב, וידו שׁשׁאבה את מרק הגריסים הדליל בכף עץ מתוך הקערה – גם היא ירדה ועלתה בכבדות. אך מהיר עד מאד היה במלאכתו, ואת המלאכה ידע על בוריה ונחשב על הטובים שבסנדלרים אשר בעירה הקטנה.

במשך כל שׁעות היום הארוכות לא היה מוציא אף הגה מפיו. בשתיקה ישב על השרפרף הנמוך שרפידתו נשׁחקה מרב שימוש במשך שנים, עיניו היו תקועות בנעל שׁעל ברכו, דומה היה שכל ישותו טבועה בתוך הנעל שבידו. אך פתאום היה מפסיק מעבודתו, מפנה את מבטו הלאה לאפק הרחוק, וכך היה מסוגל לשבת שעה ארוכה למדי ללא זיע.

שנים שלמות עברו עליו ללא דבור. אל אשתו ואל בנותיו לא היה מדבר, ואף לא היה מסתכל בהן. את מחסורן ספק להן ביד רחבה אך לא היה לו אתן כל שיג ושיח. וכשאשתו נרגזה על השׁתיקה וקראה: מה אתה נוהג מנהג של לורד? הרים אז חיים־דב אליה את שתי עיניו השחורות, הביט בה כזר, כאילו ראה אותה זו לראשונה, ואמר: אמנם סנדלר אני ולא יותר מזאת, אך לשנוא אותך אני מסוגל ממש כלורד אנגלי מלידה ומבטן. סיים את דבריו ושוב הפנה את מבטו לאפק הרחוק.

אך לא תמיד היה חיים־דב הסנדלר שתקן ומכונס בתוך עצמו. היו ימים, והם לא רחוקים – והוא נחשב על העליזים בין אנשי העירה. מעשי הקונדס שלו היו מפורסמים בכל הסביבה, וקול צחוקו המצלצל הידד ונשמע מקצהו האחד של הרחוב ועד לקצהו השני, אך זה היה משכבר הימים בעוד בתו הקטנה היתה בחיים, ועת אהב עדיין את אשתו היפה ואת בנותיו השתים, הבכירות והיפות אף הן.

בתו הקטנה, בת הזקונים נולדה בעלת מום, והיתה צמודה תמיד למטתה הקטנה. סמוך ללידתה לקתה בשיתוק הידים והרגלים, גם לדבר לא למדה, והרי היתה שוכבת לה המסכנה בעריסה תלויה על קרס שבתקרה, שוכבת וממלמלת הברות בלתי מובנות אף לה לעצמה. אך אביה חיים־דב הבין וידע הכל. הוא טפל בה, דאג לה, האכיל והשקה אותה, החליף את המצע הרטוב, לעתים קרובות כבס במו ידיו את חתוליה המלוכלכים, וכמעט שלא יצא את פתח הבית. את כל שעתו הפנויה מעבודה הקדיש לה. יחד את רגש הרחמים ליצור אומלל קנן בלבו גם רגש האהבה אל הבת יוצאת חלציו.

האם ושתי הבנות הבכירות התיחסו אל בעלת־המום באיבה גלויה. האם היתה מקללת אותה ואת חיים־דב ומאחלת לשניהם את המות. ולשמע אחולים אלה נתקעה במחו המחשבה האיומה: שהאם והבנות מסוגלות להשתמשׁ אף במעשי אלמות כדי להפטר ממנה – ומאז לא היה זז ממטתה וישמור עליה כעל בבת העין. הוא סדר לעצמו משכב קרקע סמוך לעריסה ולכל רשרוש קל היה פוקח את עיניו ובודק אם אין סכנה נשקפת לחולה. החיים בבית נעשו כבדים מנשוא, משהו מיוחד רחף בחלל האויר והרעיל את החיים.

ובאחד מלילות החרף, הקיץ חיים־דב משנתו לקול צעקה חנוקה. אשתו עמדה בכתנתה ליד העריסה חיורת ומבוהלת, ובתו הקטנה שכבה ללא רוח חיים כשפניה כבושים בכר.

ללא אמר הפכה על פניה, כסה אותה עד למעלה ראשה בשמיכה, הרים את עיניו השחורות ונפגש במבטה של אשׁתו, ונדמה היה לו שמבטה אומר שמחה על השחרור המהיר מעולה של הבת, ולבו כאילו התאבן.

למחר קבר אותה. לאחר הקבורה שב לביתו, ישב “שבעה”, אמר קדיש לעילוי נשׁמתה, הוציא את העריסה מהבית והעלה אותה לעלית הגג, וחזר לעבודתו כמקודם.

מאז שנא את אשתו ואת בנותיו.

קראו לה בשם חיה.

ואמנם היתה כחיה רעה לכל דבר. אני הכרתיה במשך שנים רבות, גם רבים אחרים הכירוה – וכולנו פחדנו מפני לשונה הרעה. כשהתחילה לדבר, הרי היתה מדברת והולכת ללא סוף וללא כל בקורת עצמית. ואופן דבורה – היה בלחש – כלחישת הנחש. שפתיה היו מתנועעות לאט לאט, ופיה שפע ארס לתוך לבות בני האדם. בשעת הדבור קרנו פניה, ושפתיה היו מחייכות במתיקות דוקא בשעה שהיתה גורמת ענויים וסבל לאנשים.

חולה היתה, חולה אנושה. היא סבלה מחולשה כללית של הגוף הצומק ומהתקפות לב שכיחות, ולעתים קרובות שכבה חולה במטה, אך מכיון שנזדמן לידה “ענין”, הרי היתה קמה־מתנודדת, ולא מצאה מנוחה עד אם דברה באזני המעונינים את דבריה – שהיו מטילים לרוב שנאה ופרוד בין איש לאשתו, ובין ידיד לחברו הקרוב ביותר. ובשעה שהייתי פוגשה – והיא מחייכת ושואלת בנעימה רכה לשלומי – הרי אז ידעתי: ודאי צפויה לי אי נעימות גדולה.

לא נמנעה גם מ"נסיעות" למרחקים כדי ל"ספר" משהו. ולמרות שמצבה הכלכלי היה קשה והפרוטה לא תמיד נמצאה בכיסה – לא היתה בכל זאת נמנעת מלהוציא כסף להוצאות הדרך, לשם השלמה מוצלחת של “ענין”. וענינים מסוג ידוע נמצאו למכביר ובשפע רב: על יסוד שמועה כל שהיא, על יסוד מלה שקלטה מקרית באזנה החדה, היתה מסוגלה ליצור מאורע בעל ערך רב. גדול עד מאד היה כחה בבנין “השערות”. ולשבחה יש לאמור: שהשערותיה קלעו כמעט תמיד לאמת.

ועשיר עד מאד היה דמיונה. תמיד ראתה את סוף המעשה, וידעה להסיק מסקנות סופיות מכל דבר ומעשה. ואם נזדמן לה לראות בחור המטייל לתומתו בלוית בחורה – הרי הדמיון שלה הראה לה את ה"ממזר" העתיד להולד כתוצאה מטיול זה. והיא ראתה צורך בדבר והכרח להתערב כדי למנוע בעד התהוות החטא. לכאורה היתה ראויה לפרס עבור מעשי צדקה אלה – לולא כונתה הגלויה: להרע. לא מעטים היו קרבנותיה, ונהרי נחלי דמע נשפכו מעיני האנשים שנפגעו על ידה.

ויהי היום… יום מר ומלא יגון היה זה לחיה. בבת אחת גז החיוך המתוק מעל שפתיה. עיניה רבו ברקי־אש, וכל ישותה התקוממה במרירות מרובה למעשה עול מיוחד במינו, אשר נעשה על ידי אחת מידידותיה.

ידידה זו הפיצה שמועה מפה לאוזן: שבעלה של חיה אינו אוהב את אשתו, את חיה, ובוגד בה. והיא, למרות אשר ידעה שהידידה לא הגזימה כלל, ושהשמועה נכונה בתכלית, הרי בכל זאת התקוממה בתוקף והתמרמרה על כך – שהפיצו את השמועה הפוגעת בה.

מה לה ולעסקי אחרים? טענה בלי הרף. מה זה נוגע לה – אם בעלי בוגד בי, מה לה ולי?

לא התאפקתי ושאלתיה: ומה למשל לך ולעסקי אחרים?

לי?… ענתה כמתפלאה. ודאי זה נוגע לי, ודאי!… ואני גם צודקת… אך היא – מה לה ולעסקי אחרים… מה זה נוגע לה?…

גם זוהי השקפה…

לשני דברים שאפה: למעט אשר ומרגוע, ואת שניהם לא מצאה. מניין ידעתי זאת? הבטתי אל תוך עיניה העמוקות כתהום וראיתי הכל. לא היה כל צורך להביט שעה מרובה כדי לדלות את כל עומק הצער והסבל הצפונים בהן. מבט חטוף אחד בלבד הספיק לכך.

ועיניה – כמוהן לא ראיתם עוד. הן הבריקו ונוצצו ובערו כלפידים, ואורן היה מרוכז לנקודה אחת, נקודה אחת ויחידה. אך שם בנקודה זו היה הכל: תנחומים ותקוה, סעד וישע, צדקה וטוהר, וכל השפע הזה נספג לתוך נשמתי הערטילאית, וטוב לי!

לתוך עיניה אלה הצצתי. וייחם ללבי הדווי והערירי. רבות תקוות דליתי משם במשך הזמן הקצר. לרגעים אף האמנתי שעד סוף ימי הספורים לא יחדל אור עיניה לחממני, אך שגיתי. היא מתה… היא שוכבת בתוך הבור העמוק והשחור, ועיניה עצומות. ולשוא התאמצה עיני הדומעת לחדור במבטה דרך תל העפר השחור שנערם על קברה. אננה, חלפה, ויחד עם גופה נגנז גם האור היקר שבעיניה.

והיודעים אתם איך פרחה לה נשמה קדושה זו מן הגוף? בנשיקה פרחה… דברים כהוייתם, ואולי אינכם מאמינים לדברי?… הריני נשבע לכם שאמת בפי.

היא נולדה באחת הארצות התרבותיות. למי ואיך נולדה? שאלה זו אינה מענינת לא אותי ואף לא אתכם. העיקר הוא איך חיתה. מה נתנה לחיים ומה היה ברצונה לקבל מהם?

היא נתנה לחיים את הכל. את גופה ואת נשמתה גם יחד. ובכל תקופות חייה הקצרים היתה לאם לכל אלה שהיו זקוקים ללטיפת רוך ואהבת אמא רחמנית. ומאת החיים דרשה אך מעט מזעיר: קצת אושר ומרגוע.

האמינה שהיא ראויה לתגמול זה. היא היתה זקוקה לשני דברים אלה כהזקק האדם לאויר לנשימה. אך משום מה לא זכתה לכך. יתכן שהיתה כאן שכחה רגעית של הטבע האכזר והקטלני, יתכן שעוד יזכרו בה, יוכל גם היות שכבר נזכרו בה, אך במאוחר.

ולבה שהרעיף תמיד אהבה וחם, ועיניה בעלות נקודות האור הטמיר והיקר, שהתיחסו באמונה עיורת לכל מלה שוטפת של האדם. שני אלה התיחסו בחוסר אמון מחלט רק לה לעצמה. נדמה היה לה שהיא קורצה מחומר בעל איכות מבוטלת שאין לאדם צורך בו, ואינה ראויה לאהבת גבר. ומתוך בטול לעצמה – התיחסה בבטול גם לאלה אשר הציעו לה את לבם.

שנים עברו. ארצות נחרבו ונבנו שוב. מלכים הורדו מכסאותיהם, אנשים נהפכו לפריצי חיות, התחילה נדידת העם הנודד, ויחד עם נודדים אחרים הגיעה לארץ־האבות גם רחל, והביאה עמה את לבה ועיניה – שלא אבדו את ערכם גם על קרקע הטרשים של המולדת. וכאן בתוך החולין של עלית גג בעיר ההומיה והחוגגת, המשיכה לטוות את חוט המסורת הקדומה.

וכאן קרה הנס: היא האמינה, פתאום האמינה ברגשות עצמה וגם ברגשוֹתיו של אדם שני. היא אהבה אותו בכל לבה, בכל עוז רגשותיה, למענו היתה מוכנה לכל דבר. אך בגזרת הגורל קופדו חייו בתאונה. והיא לא בכתה, לא התאוננה, אך מאז רוכז מבטה לנקודה אחת. ואת מי ראתה בנקודה זו? אותו… כחי עמד. דבר, צחק, הבטיח וניחם, ונדמה היה שהיא קרובה לו אף קרבת בשרים.

ועוד אחד נסה לחבקה וללחצה אל לבו השבור. והיה זה אחד – מאלה הנודדים ומחפשים שברי־נשמות, ניצוצות אור וזוך הלב. והוא הגיע למטרתו. בשתי ידיו חבקה ולחצה אל חזהו, גם היא חבקתו ואף נשקה לו נשיקות קלות וצנועות ככלה תמימה ובישנית. אך עיניה שהביטו מעל לשכמו ראו את הלז… את זה אשר הלך לזמן מה… וישוב.

האחד ידע והרגיש זאת. הוא הבין שלעולם לא תשתייך לו. כי, צלו של אחר הוא. ובכל זאת נשאר. הוא אהבה!

ימים עברו. נשיקות צנועות, חיוך מלבב, לטיפה קלה ורכה של יד חמה. לרגעים שכח את עצמו, הכרתו בגדה בו. לעתים האמין – שלו נועד האשר הגדול.

רק שכחה קלה היתה זאת לו. כמתוך חלום בלהות התעורר בהרגישו את כבד גופה הקר וחסר התנועה בידיו. היא חלפה ואננה…

ולשוא תתאמץ העין לחדור במבטה דרך תל־העפר שנערם על קברה. גנוזה היא ועיניה עצומות. כבה האור…

ולה? טוב לה. טוב מאד!

הוא היה אדם מוגבל במקצת. לא בוּר, אך גם מפותח ביותר לא היה. ולוּ היה נשאר אי־שם בעירה הקטנה אשר באדמת הבצות של פולניה, היה בודאי: נושא לאשה עלמה בת טובים, מקבל נדוניא לפי ערכו, פותח חנות מכולת או של סדקית או רוכל בכפרים וירידים, מקים חצי תריסר ולדות, מתקיים איך שהוא, ומת לבסוף בחסד האלהים הרחמן. אך עם בואו לארץ־ישראל, שיחק לו המזל וקיבל משרה לא גבוהה באחד מהמוסדות הלאומיים. והרי ממילא נהפך בין־יום אחד לגלגל מניע במכונת הגאולה.

הוא עצמו – העריך את פעולתו כראוי לה. ולעתים לא רחוקות נדמה היה לו: שלולא חלקו בעבודת הבנין, לא היתה המכונה פועלת כלל. משום כך לבש חשיבות, נהג סלסול בעצמו, דבורו עם האנשים היה בשקט ומלא הכרת ערך עצמו, הוא נשתנה מן הקצה אל הקצה, וקשה היה עד מאד להכיר בו את בן העירה הקטנה שנועד מתחילת בריתו למסחר הזעיר ולרוכלות הפעוטה.

בני משפחתו נשארו בחוץ־לארץ, ומשהתחילו הרדיפות על היהודים, הפצירו בו שיעלם אליו לארץ האבות.

קשה היה לו להראות במצבו עתה את קרוביו הקרתנים לעיני הבריות. סכנה – שמא יפחת משהו מערכו הגדול בחברה. כי לא אחת רמז ברורות על מוצאו ממשפחה מיוחסת ונאורה. אך בה בשעה לא יכול היה להתעלם מהעובדה: שקרנו תרום אם יוכיח את נדבת לבו הרבה ביחס לקרוביו.

מתוך הנחה יחידה זו עשה את אשר עשה: שלח להם כסף ורשיונות, ולא הזניח כל הזדמנות נאה ושאינה נאה – מלהתפאר באזני מכיריו על מעשהו זה היפה. וביום הגיעם באניה לנמל, אסף את ידידיו הקרובים ונסע לפגשם, כשהוא לבוש במיטב בגדיו.

גדולה היתה מבוכתו עם בואם. אביו היה לבוש בבגדי השבת המפוארים – שהיו נאים עד מאד בעירה הקטנה, אך לא התאימו בשום פנים למעמדו הרם של הבן בחברה החדשה. גם בגדי אמו לא היו מודרניים ביותר, ולא כל שכן בגדי אחיו הצעירים שהיו תפורים על טהרת האפנה המיוחדת לתלמידי הישיבות. מעט נחת רוח הסבה לו אחותו הצעירה: היא דברה פולנית צחה, ונראתה כבת כרך אמתית בלבושה ההדור.

לא רבה הדרך מהנמל עד לדירה שהוכנה עבורם, ובכל זאת נסעו במכוניות – ודוקא לא בדוחק. וסמוך לבואם – הביאם לחנות הראשונה למכירת בגדים והלבישם “כראוי”. בערב סדר נשף לקרואים רבים, התבשמו ביין אדום, רקדו לקול צלילי הפּטפון החשמלי רקודים סלוניים עם “האחות” ושמחו כראוי. ומאושר היה עת הבחין במבטו של האב שנח על פני האם, כאילו בשאלה: מה דעתך, הזהו מרדכי שלנו?…

ולמחרת התחילו חיי החולין עם כל הדאגות והטרדות הכרוכות בהן. גדלה המשפחה וגדלו גם ההוצאות, גדלה האחריות וגדל גם הפּחד לבאות. הוא מלא אמנם את חובתו למשפחה ופרנס אותה בצמצום, אך בתמורה לכך דרש “הכרה”. הוא השתדל שלא יסיחו מדעתם אף לדקה אחת: מה גדול הוא הקרבן שהקריב למענם. ובכדי לחזק בלבם את “ההכרה” הזאת, התחיל להתאונן באופן שיטתי על מצבו הקשה, על החובות הכספיים המעיקים עליו, ובזאת השיג את מבוקשו: בני הבית היו מראים לו פנים מודאגות עד מאד, ליד שולחן האוכל קבל את נתח הבשר השמן ביותר, ובנוכחותו פחדו להוציא הגה מיותר מהפה. כה גדול היה כח ה"חובות" שלו. וכשמישהו מהבנים נסה להתלונן על הכלכלה הגרועה או על חסרון דמי־כיס, הרי – היתה האם זוקפת אצבע כלפי דלת חדרו של הבן, ומפליטה אך מלה אחת ויחידה מפּיה: “חובות”, ומיד נסתתמו כל הטענות. כעצם בגרון עמדו ה"חובות" הללו, והעיקו על בני המשפחה כנטל.

האב יהודי כבן חמשים שנה, החליט – לא להיות סמוך על שולחן בנו. פנה פה ושם, ומזלו שיחק לו. נעשה מתווך והחל להרויח כסף. ולאט לאט נאגרה פרוטה לפרוטה עד לסכום כסף הגון, ובאחד הימים נכנס האב לחדרו של הבן, הניח בשתיקה את צרור הכסף שבידו על השולחן, ויצא.

בבת אחת נסתלקה הרוח הרעה מהבית. כל בני המשפחה נשמו לרווחה כאילו נולדו מחדש זה עתה. לא עוד פחדו לדבר ככל העולה על רוחם, החיים נהפכו ממש לתענוג.

רק הבן, נראה עלוב נפש במקצת. קומתו כאילו הונמכה, וערכו ירד אף בעיני עצמו…

יפים הם אמנם החיים בעיניו גם עתה, אך משום מה ניטל מהם הזוהר…

אין “חובות”.

כבן שלשים וחמש שנה היה בהכירי אותו. ועברו מאז כמעט עשר שנים ללא כל שנוי באפיו ובכושר ההסתגלות שבו לחיים ולסביבה. לא תמיד הצליח בכך. כי, משהו הפריע בעדו. יתכן שהיה זה לקוי פסיכי, יתכן גם שההפרעה באה כתוצאה ממחשבה אחת וטורדת שהיתה מענה אותו תמיד, יתכן גם שהסביבה – בה חי ופעל השפיעה עליו במיוחד. אך עובדה היא: שאינו מאושר.

נתקלתי בו באחד מערבי הקיץ שבסוף החודש. העלטה היתה כבדה וסמיכה, נשבה ה"שרקיה" המפורסמת, האויר היה ספוג חול דקיק ומסנור, ובמרחק של שני צעדים קשה היה להבחין בדמות אדם, ולמרות מדת הזהירות שבי, לא הבחנתי בגוף אדם ששכב על הדשא בצדי המדרכה. רגלי פגעה בו ונפלתי.

למרות פגיעתי לא השמיע האדם השוכב אף הגה קל, ולרגע קט עברתני המחשבה: שמא חלל לפני. אך בהאירי את פניו בפנס שבידי – ראיתי: שתי עינים יוקדות שהסתכלו בי, עינים חיות ומאירות אך חסרות תנועה כמעט. נערתיו בידי, קראתי לו, וזמן רב עבר עד שהשיב לקריאתי בנעימה מרושלת: מה לך ולי?… לך לדרכך ועזבני.

לא ידעתי משום מה, אך קשה היה להשאירו לבד. שמא חולה הוא, חשבתי, בעל מום או מחוסר בית. והרי גחנתי אליו ושאלתיו: ואולי זקוק אתה לעזרה?

שפתיו התעווּ בהעויה משונה, ספק לבכי וספק ללעג, והשיב בשאלה: וכי במה כחך גדול לעזור לי?

חסרה תשובה בפי. גם לי לעצמי לא היה ברור, במה אוכל אני הזר – לעזור לו לתושב? ובכל זאת לא הרפיתי ממנו ובקשתיו לשבת לידי על הספסל הקרוב שעמד בין שני עצים. ובנעימה דומה לשלו הוספתי: נשב קמעא, גם לי משעמם.

ללא אומר קם ממקומו, ניער את האבק מעל בגדו, ובצעדים איטיים הלך אחרי, ישב לצדי על הספסל, ופיהק ארוכות ובהנאה, כאדם שהתעורר זה עתה משנתו.

זמן מה ישבנו שותקים מבלי דעת במה להתחיל. הרגעים נמשכו בעצלתים והשעמום התחיל להתגנב גם ללבי אני. וכדי להתחיל ולפתוח בשיחה, שאלתיו: מי אתה?

פחח אני… לא אחר להשיב לשאלתי. ותשובה זו כנראה הספיקה לדעתו לבאר לי את הכל. המלה “פחח” נאמרה בהדגשה מיוחדת, ונתכונה לפתור לי אחת ולתמיד את בעיות חייו הוא וחיי אני גם יחד.

אך אנכי לא מצאתי משום־מה ספוק כל שהוא בתשובתו הניצחת, והמשכתי לשאול:

וכי מה, אם פחח אתה?

וגם הפעם לא הוסיף מאומה לתשובתו הראשונה, והשיב:

פחח אני, וזה הכל.

כמחצית השעה ישבנו יחד על הספסל שברחוב, שותקים ושקועים במחשבות. עוד כמחצית השעה ארכה הדרך עד לדלת ביתו שעמד בקצהו השני של הכרך, ובמשך כל אותה השעה לא הוסיף אף מלה אחת. השאירני ונעלם בפתח.

רבות חשבתי לאחר פגישה זו. היה ברצוני לחדור לתעלומות הנפש אשר לפחח זה. וכדי להיוכח אם המקצוע אינו מקנה תכונות מיוחדות לעובד – בקרתי במיוחד בתי מלאכה לפחחות, אך מחוץ להלמות פטישים וריח חריף של חלודה ועובש לא מצאתי מאומה. והרי בכל זאת היה משהו טרגי ביותר בחייו של האיש־הפחח שנגרם לו באשמת המקצוע.

ויהי לי הדבר לחדה.

שתי פנים לאהבה. האחת: הכובשת, השורפת באש ומכלה את הגוף והנשמה כליל, מבלי להשאיר כל שטח פנוי גם לדברים אחרים. וכשם שהיא באה בסערה, בהתרגשות ובשכרון כל החושים, ממש כך היא מסתלקת והולכת. והשניה: היא האהבה הנקנית ביסורין, בהתמסרות אילמת, בהקרבת הכל, ללא בקשת פרס וללא דרישות של חליפין. והיא באה לו לאדם – מתוך כסופים טמירים שבנשמה, מתוך ערגה גדולה שאינה פוסקת לעולם.

ושתי פנים גם לנשים: האחת – היא זו התובעת, הדורשת ומוכנה לקחת את הדרוש לה אף בחוזק יד. והשניה: היא המחכה, הצנועה, הנחבאת אל הכלים ומצפה לאושר כי יבוא מאליו. ואם אף יתמהמה – גם אז לא תקח ולא תתבע.

וזו אשר אני בא לספר לכם בזה עליה – היתה שייכת לסוג השני. מטבעה בישנית, רגישה, מאמינה אמונת תום בקיום רגשות נעלים, מתאדמת לשמע כל מלה המשתמעת לשתי פנים, ומצפה ליום המאושר – בו יעניקו גם לה משהו מהטוב הזה המתבזבז על כל צעד ושעל. תמיד מקופחת ותמיד מחכה ומאמינה, מיואשת אך מקוה, מאוכזבת – ובכל זאת מאמינה בעתיד המצטייר בצבעים המושכים את הלב.

ולעתים, כאשר גדל הסבל עד לבלתי נשוא, כשגבר היאוש עד לכאב, כשגדלה המועקה שבלב עד לפסגה הגבוהה ביותר, גם אז – דיה היתה תופעה כמעט אפסית כדי ליצור מחדש את ההזיה ואת החלום. וההזיה שלה היתה ממין בלתי שכיח, הזיה שאין לה כל רקע, שאינה בנויה אף על אחד מהיסודות שמהן מורכב לעתים גם החלום. והיא האמינה – משום שזה היה עוגן הצלה יחיד ואחרון בשבילה. הזתה – משום שאף קרן אור אחת לא הסתמנה מעל לאופק השחור. וטוב היה לה בכך. היא חכתה בשקט, בסבלנות, בהתאמצות כל החושים לקראת הטוב והיפה.

ימים חלפו. הימים הצטרפו לשנים, ושנה אחר שנה חלפה ללא תמורה וללא שנוי כל שהוא, ללא צל של תקוה. גופה נתדלדל, פניה מלאו קמטים, קומתה שחה במקצת וכל ישותה הביעה שכול ויתמות. לא נשתנו רק עיניה הגדולות. רק הן שמרו על ברקן המיוחד ועל הבעתן הידועה לי. וכשהיתה מרימה את עיניה הבהירות והגדולות ומסתכלת בי, הרי נדמה היה לי לעתים: שאני מקבל מתנה מיוחדת במינה, ולתוך נשמתי הזליף מבטה משהו מהתנחומים האלה שהיא עצמה היתה זקוקה להם. היתה זו מתנת חנם של אדם – הנותן, משום שיש לו צורך לתת, ושאינו מקבל גם הוא תמורה, רק משום ששכחו בו לחלוטין.

ידעתיה זמן מועט, נקשרתי אליה, והיא נתנה לי רבות. הרגשתי טוב עד מאד בחברתה, וטובה היתה לי ביותר תשומת הלב שלה, שלא ידעה תחומים וגבולות, ואשר עשתה את הכל שלא על מנת לקבל פרס.

עלי להודות כאן על האמת: שאף אם התעורר בי לעתים רחוקות הרצון להעניק לה משהו מהטוב שהיה בי, הרי דחיתי את זאת מפעם לפעם משתי סבות: האחת – לא ידעתי אם רצונה בכך, והשניה – חסר לי הבטחון שהיא זקוקה לכך. והיא עצמה? אף פעם אחת לא הביעה את רצונה לקבל ממני משהו.

והיו ימים אשר הייתי נותן לה את הכל ברצון, אף את עצמי – לו רק השכילה לבקש זאת מידי. נמשכתי אליה, טוב היה לי לידה, גם היא – דומני הרגישה בקרבתי לא רע. חסרה לכך רק הבקשה מצדה. וברור לי שלא הייתי מסרב לה. אך היא לא בקשה, ונפרדנו.

לאחר זמן פגשתיה, והופתעתי: משהו נשתנה בה. גופה התישר, הקמטים שעל פניה כמעט ונעלמו, עיניה הביעו משהו זר ולא ידוע לי, אף חיוכה הצנוע נעלם לחלוטין. היא היתה לאחת הנשים הרגילות והשכיחות ביותר בשוק החיים.

שנינו שמחנו לפגישה, ואחרי שאילה הדדית לשלום, יצאנו לטיל אל שפת הים. היא דברה, צחקה, התלוצצה, וספרה בפרטיות יתר על דברים שמקודם לכן היתה מתאדמת לשמען, ופתאום אמרה לי:

חכיתי לך. קשה היא לי הפרידה ממך, לא התרגלתי לאף אחד מן הגברים אשר הכרתי בשעת העדרך מכאן… קחני אליך…

לא! עניתי לה. מאוחר הדבר… מאוחר מדי!…

שמה היה ורדה. והשם התאים עד מאד לצבע פניה הורדיים והפורחים. ואין להתפלא על כך: לא יותר מעשרים אביבים ראתה בחייה. ואני – הכואב על ימי העלומים שחלפו, נראיתי בעיני עצמי כסבא בהשואה עמה. אך עובדא זו לא הפריעה לנו להיות לידידים.

שנינו באנו לחזות בקרנבל משתי פנות שונות שבארץ. במקרה נפגשנו, במקרה הוצגנו זה בפני זו, ובמקרה לא היו גם לה וגם לי ידידים ומכרים קרובים בעיר, שנוכל לבלות בחברתם את הערב, ומסבה זו נענתה ורדה להזמנתי ונלותה אלי לארוחת ערב ולקולנוע. ובאין לשנינו מקום ללינת לילה – ירדנו אל שפת הים, ובמצב של נים וער בלינו את עודף הלילה עד אור הבוקר.

לפנות בוקר נפרדנו ועם ערב היום נפגשנו שוב. גם את הערב השני בלינו יחד, אך בלילה – ישן כבר כל אחד מאתנו במטה חמה בביתו של אחד ממכירי.

כעבור ימים מספר החלטנו שנינו: שאין כל סבה להפרד ולחזור למקומות מגורנו הקודמים. גם אני וגם ורדה היינו מחוסרי עבודה ומחוסרי בית, שום דבר מיוחד לא קשר אותנו למקום קבוע, והרי החלטנו לנסות את מזלנו כאן ולחפש עבודה.

המקרה העיור עזר לנו: ורדה מצאה עבודה במשק ביתו של אחד הסוחרים העשירים שבעיר, ואני קבלתי שעות הוראה מספר בבית ספר פרטי. היא מצאה לה פנה להעמדת מטה – בחדרה של בחורה צעירה, אני השתקעתי בחדר קטן בצריף עץ שעמד בקצה העיר, והרי הכל בסדר מחלט ושלם.

מדי ערב בערבו נפגשנו, יחד סעדנו את סעודתנו השלישית, יחד בלינו את הערבים בטיולים או בקולנוע ותיאטרון, והיה נעים וטוב. הבדידות פגה במקצת, ובאפיינו היה משהו משותף שקשר אותנו זה לזו בקשרי ידידות כנה.

החלום המתוק ביותר שחלמתי פעם במשך כל ימי חיי, היה: היום המאושר – בו תהיה ורדה לי – לאשה. ובתור אשה משכה וגרתה את חושי בי עד לטרוף הדעת. אך ההבדל בגיל לא נתן לי להיות המתחיל בדבר. חששתי: שהיא תעלב. נדמה היה לי, שהקשר בינינו מוכרח להשאר מסויג ומסומן עד לגבול ידוע, שאינו עובר את גבול הידידות המחלטת שבין שני אנשים, ללא קרבת גוף וללא מגע מוחשי. היא – מצדה לא התחילה בדבר, ונשארו היחסים בינינו כמקודם, כביום הראשון לפגישה.

לימים חלתה ורדה במחלה אנושה ואני טפלתי בה בחליה. יום ולילה לא זנחתי את מטתה עד שהבריאה. והרי נדמה היה לי אז: שאם אפתח בדבר ואבקש את ידה, יחשב הדבר – כבקשת פרס עבור השרות בשעת מחלתה, ושוב שתקתי. גם היא שתקה… יתכן שחששה שהדבר לא יהיה לי לרצון, יתכן גם שלא מצאה לנאה מצדה לפתוח בכך… אך הסבה הנכונה לשתיקה זו היתה כנראה: שהיא היתה צעירה מדי וחסרת כל נסיון בחיים, ואני קשיש מדי ובעל נסיון גדול. לשנינו חסרה הגישה הישירה זה לזו, שנינו חששנו שמא יפגע הדבר בחברו.

פרק זמן קרוב לשנה נמשך המשחק, עד שביום בהיר אחד נמלטה ורדה וברחה ממני לעיר אחרת. ובבואי כדרכי בערב אל חדרה, מסרה לי חברתה מכתב סגור, והרי גם תכנו: “לא אוכל להמשיך בכך – משום שהעלבת את האשה שבי. היי שלום וברוך”.

כמכת ברק היה המכתב בשבילי. רק אז תפס מוחי את כל עומק הטרגדיה של שנינו. והרי לולא היינו כסילים – היה בידינו לבנות חיים, ואולי גם למצוא את האושר…

נסעתי אליה והתאמצתי לתקן את המשגה הגדול, אך ללא הצלחה מיוחדת. משהו נשבר בשנינו… לא יכולנו להתחיל מחדש, ולהמשיך בישן היה מאוחר מדי, ונפרדנו.

לאחר זמן קצר נישאה ורדה לאיש, וכיום יש לה כבר שני ילדים מבוגרים. אני נשארתי בודד עד ליום זה, ללא משפחה וללא בית… אני – ודאי שלא מצאתי את האושר בבדידות, ודומני שאף היא – לא מצאה את האושר בחיי המשפחה שלה.

והרי כל כך קרובים היינו למטרה…

ראיתיו – ולא מצא חן בעיני. תשאלוני משום מה? גם לעצמי לא יכלתי להסביר את הסבה הנכונה לכך. פעמים רבות השתדלתי להוכיח לעצמי – כי טעיתי, שאיני צודק כלפיו, אך עם כל רצוני הטוב לא יכלתי לעשות שקר בנפשי. ומדי ראותי אותו היה מתעורר בלבי החשד כלפיו. תמיד דמיתי לשמוע או לראות משהו לא הוגן ואף שפל מצדו. ולמרות אשר במשך תקופה ארוכה למדי לא מצאתי בו כל דבר שיצא מן הכלל, בכל זאת הייתי סמוך ובטוח שסוף הדברים יוכיחו כי צדקתי בהשקפתי זו המוזרה במקצת, כלפי אדם שכמעט שלא הכרתיו.

חדר דירתי היה סמוך לחדרו הוא. ולמרות אשר השתדלתי לא להקשיב לדברים שנאמרו מעבר לקיר – הרי בכל זאת קלטה אזני מפעם לפעם מלים בודדות שהיה בכוחן לאשר את עמדתי כלפיו, ולתאר בבהירות את נפשו של הצעיר המצוחצח הלזה.

נוהגים לאמור: שנקיון הגוף מעיד גם על נקיון הנשמה והרגשות, והיו זמנים שאף אני האמנתי לבדותא זו. אך במרוצת הימים גדלתי ובגרתי, למדתי את האדם ודרכו בחיים, ונוכחתי: שיש ממש לפחד מפּניהם של כל אלה המסודרים והנקיים. נודע לי שנעלים מצוחצחים ומבריקים אינם מעידים בשום אופן על רגשות זוך וטוהר אשר לנשמה.

הוא היה קטן קומה, שחרחר, התלבש תמיד בקפידה גדולה ובטעם. נראה היה – שכל מחשבותיו תפוסות בקישור העניבה ובקמט המכנסים, ושמעט מאד זמן פנוי נשאר לו כדי שיספיק לחשוב גם על משהו אנושי. אברי גופו היו רגילים ביותר אך עינים היו לו מיוחדות במינן: יוקדות, עמוקות, בולשות ומחפשות, מבקרות תמיד את מעשי הזולת ונדלקות מקנאה – עת ראו משהו יפה גם אצל אחרים. הן התרוצצו תמיד ללא מנוחה, תרו לצדדין – כאילו חפּשו אשור מוסמך לקו הבקורת הקבוע ועומד.

איני אוהב עינים כאלה, ואין אני אוהב גם את בעלי העינים מסוג זה. אנשים אלה הם קטני נפש מטבע ברייתם, נוטים לריב ולמדון, מתימרים בכבוד לא להם, ותמיד הם מאמינים שמישהו משתדל לקפח אותם. לא אוהב אותם אף משום כך – שיש להם נטיה לשנות את דעתם על האדם מקצה אל קצה, ולסגוד לזה שרק תמול ירקו בפניו בבוז.

היינו נפגשים עמו מפעם לפעם בחדר האמבטיה או במסדרון. קרה גם שהחלפנו מלים מספר זה עם זה. אך בשום פנים לא עלה בידי להתידד עמו, למרות שראיתי מצדו נטיה לכך. לא אחת נזפתי בי עצמי על אפיי זה המקולל המכריחני לראות באדם את השלילה.

ברבות הימים התרגלתי מעט אליו. אמנם גם לאחר כך התיחסתי אליו בחשד ובזהירות, והייתי בטוח שסוף סוף יראה את פרצופו האמיתי. אך מכיון שלא קרה כל דבר שיצא מגדר הרגיל – הרי ממילא הוטבו היחסים בינינו. ובהפגשנו, הייתי מברכו לשלום ואף מחייך אליו, מראה לו סימני חבה, ואף עושה בשבילו שרויות שונים בשעת הצורך. אף הוא נזהר שלא לפגוע בי, והשתדל להנעים לי את הרגעים אשר שהיתי בחברתו.

דבר אחר הניח את חותמו המיוחד על יחסינו. לכאורה היה זה מן הדברים שאין כלל לשים לב אליהם, אך במקרה זה קשה היה לעבור על כך בשתיקה: אף פעם לא ברכני הוא הראשון לשלום. בכל פגישה הייתי אני המברך והוא המשיב, כאילו עשה מעשה חסד לאדם הקטן ממנו בדרגא. לראשונה כמעט שלא הבחנתי בכך, אך כעבור זמן מה החל הדבר להרגיז את עצבי באופן מיוחד. והרי נסיתי ולא ברכתיו – ולא ברכני גם הוא. דבר זה לא פגע אמנם ביחסנו הלבביים כביכול, אך מבטו הבולש שאלני: וכי מה חטא ראית בי שלא ברכתני לשלום?

גם בפגישה השניה לא ברכתיו – והרי אז הביעו עיניו ברור: האם אתה מתכוון לפגוע בכבודי? וכאשר לא ברכתיו גם בשלישית הרעים לעומתי את פניו המגולחים למשעי, מצמץ בעיניו היוקדות והפנה ממני את מבטו. כאילו לא ראני אף פעם. כזר נראיתי בעיניו.

והיה בשבילי הרגע הלז – לגלוי גדול, וידעתי שקטן הוא האיש. קטן עד כדי כך – שאינו שווה אף בבזבוז הזמן הדרוש לי כדי להתקרב אליו ולקנות אותו. קטן עד כדי אפסות.

ולא התחרטתי על כך.

היום – התחלתי בבדיקת היסודות שעליהם השתתו חיינו בעבר. לא ברצון רב אני עושה זאת, אך דומני: שאין האדם רשאי לעצום את עיניו ומבלי להשתדל אפילו לפקחן בשעת הצורך. ושעת צורך זו בשבילי הגיעה עתה.

עליך לדעת: שאין אני מתכוון בזאת להאשים אותך אף במשהו. היי גם בטוחה שלא אבוא אליך בטענות. אין את חייבת לי מאומה, ולא רק עליך נופלת האשמה של חרבן החיים.

מי הוא איפוא האשם בהרס הגמור של החלומות אשר נרקמו תוך זמן ממושך, ואשר קוריהם היו עד כדי כך חזקים, שנדמה היה שקיומם הוא נצחי – כשמים הכחולים אשר מעל לראשינו? מה היתה הסבה אשר הניעה לפחות אותך לבכר את הבדידות הגמורה והשממון האיום על פני החיים המשותפים, שלא מעט כחות ומרץ השקעת בזמנו – כדי לבנותם, לשפּרם, ולעשותם נוחים ומפוארים.

האם פעלה כאן פשוט החרטה? ההיה בזאת משהו מהאכזבה המרה? התקף היאוש?

לא אוכל להגיד בבטחון, אך דומני שגם את לא תוכלי להשיב ברורות אף לאחת מהשאלות אשר נשאלת. יש לי הרושם, שלוּ נקראת היום הזה ונשאלת: מה הסבה המסתורית לפרישתך זו ממני ומהחיים אשר בנינו יחד – לא היית יכולה למצוא מענה כל שהוא לשאלה הברורה. גם אני לא הייתי יודע להשיב על כך. ואפשרי מאד שמבלי חשוב הרבה, הייתי עונה: היא עזבה אותי משום שרצתה בכך. מפּני שאין לה מה לעשות יותר בכאן.

האם היתה כאן קפּריזה? דומני שלא. אין הדבר הזה מתקבל על הדעת. יותר מדי רצינות היתה במעשך זה. יותר מדי רגש בזבזת על בנין, ולא מעטים הם הקושיים אשר היה עליך להתגבר עליהם בכדי להגיע לימים תקינים של מעט נחת רוח.

ומה היתה איפוא הסבה לכך? לא אוכל להרגע עד אם מצאתי תשובה נכונה לשאלה זו המנקרת ללא הפסק במוח העיף.

ידעתי: שאם אף אצליח סוף סוף לקבוע את הסבה הנכונה להפסקת היחסים בינינו – גם אז לא אמצא את המנוחה. כי העובדא הלא נשארת קיימת וללא שנויים כל שהם לטובה. יש בזאת מעט מאד מן התועלת המעשית ומהנחמה המרגיעה. אך דומני – שיוקל לי במקצת, אם אדע הכל.

ישנו איפוא הכרח להתחיל מבראשית. יש לראות את הרקע שעליו נבנה בניננו זה, וישנו צורך הכרחי לבחון את היסוד שגרם להתהוות חיים אלו.

אין להניח אף לרגע קט אחד: שיסוד קיומנו המשותף היה עמוק וחדור רגשות אחריות וכובד ראש. עתה, נדמה לי: שהכל נשא עליו אופי מוחלט של מקריות, ותלוי היה במצב רוחך את.

אין אני מתכוון להגיד בזאת, שאני הייתי לגמרי פסיבי במקרה זה. לא ולא! לא זאת היתה כונתי. אך רוצה אני להדגיש – שלא אני הייתי המתחיל. לא אני הסיבותי בכך, ולא אני הוא שגרמתי לשכרון חושים זה אשר בו לקית בחדשים אלה האחרונים.

קשה עתה ביותר לנתח נתוח מקיף והגיוני את מהלך המאורעות כפי שהתהוו מבראשית. חושש אני שבזאת אכאיב ביותר לנפשי הפצועה והשותתת דם. והרי אין האדם רשאי לגרום לעצמו שטף דם על ידי קריעת התחבושת מעל פצעו, שזה רק התחיל להעלות רקמה ועור. אסתפק איפוא בהרצאת דברים כמו שהם ללא כחל ושרק. אפשרי שהרצאה זו תבליט את הסבה לקרע שלאחר כך, ואפשרי אולי – שכאן יבואו דרך אגב לידי ביטוי גם הרגשות שלי, שקנו להם ישיבה בלב – התובעים סיפוק והקורעים שחקים בעצבותם העמוקה והגדולה.

שכנים היינו. וכי מה בכך? ביתנו היה קרוב לביתך. וכמעט בכל יום ראיתיך במשך זמן רב. אך מחוץ להרכנה קלה של הראש לשלום סתמי לא היה בינינו מאומה. אין אני זוכר שדברתי ולוּ פעם אחת עמך, ואין הזכרון מעלה אף פגישה מקרית אחת שיכלה לקרב אותנו במשהו. שכנים היינו. וכמנהג שכנים ברכנו זה את זו לשלום ולא יותר מזה.

לא אדע מה היו מחשבותיך אודותי. אך אני אודה כאן, וללא כל התכחשות: שמחשבותי אני – לא היו אף פעם עסוקות בך. לא התקימת, ראיתיך כראות מאות עצמים אחרים שלא דברו אל לבי ולא אמרו לי מאומה. והרכנת הראש לשלום היתה כמעט מכנית, ולא נבעה בשום אופן מאיזו שהיא סבה אחרת. ברכתיך לשלום מפני שכך מקובל היה בין אנשים בעלי תרבות שוה – וגם, מפני שמקום מגורך היה קרוב לזה שלנו והכרח היה לי לראותך לפעמים.

וכך נשנה הדבר כמעט מדי יום ביומו, ללא שנוי, ללא תמורה, וללא רצון של התקרבות וידידות. וזכורני כאשר העירה פעם אמי הטובה שעלי לבקר בביתכם ולברככם בברכת החג כמנהג שכנים – הרימותי אליה את עיני בתמיהה. מה הבדל? אמרתי, במה משנה החג את המצב בכללו? מובן מאליו שלא הלכתי לבקרכם. לפי דעתי לא היה טעם מיוחד לכך.

התכוננתי לנסיעה מביתי. גם אז לא הלכתי אליכם כדי לקבל את ברכת הפּרידה, ולא אַת היא היחידה אשר עמדה בחוץ ליד המכונית וחכתה ליציאתי את הבית. רבות היו, כמעט דרי כל הרחוב הארוך. חשבתי אז: שאתן משתתפות בצערה של אמי ובאתן לגמול אתה חסד.

ידים רבות לחצתי עד שהגיע תורך אַת. ומה הופתעתי לראות דמעות מתקשרות בעיניך. ולחיצת ידך גם היא היתה מיוחדת במינה ושונה מהשאר. למראה דמעותיך זע משהו בלבי – שוב עברתני כברק המחשבה: שדמעות אלו באו ודאי מתוך התרגשות למראה עצבה הגדול של אמי, אך לחיצת ידך הוכיחה לי אחרת: לחיצת יד מספרת לעתים מזומנות על הסודות הטמירים שבלב. גם לי ספרה אז ידך רבות. אפשרי מאד שהייתי משתדל להתעמק כדי לדעת את מהותו של הספור הזה, אך מגע ידך היה לא נעים ביותר. קר היה. קר ורטוב קצת מזיעה. חולניות היא הטבועה בנפשי, ואני רועד ממש למגע יד קרה ולחה כידו של בר־מינן. וזה הוא אשר הפריע לי להתעמק בפשר הלחיצה הלזו.

יצאתי לדרך רחוקה, מלאת סכנות. רבות ראיתי שם, רבות שכחתי, רבות מן העבר השתדלתי לשכוח, אך את לחיצת ידך לא יכולתי לשכוח בשום אופן. וכשהייתי מעלה אותה על הדעת – אנוס הייתי לחשוב בה. משהו קרוב ואנושי ביותר היה בלחיצה זו.

אחר כך שלחת לי ברכת שלום – כתובה בשולי המכתב אשר לאמא – אלי. מלים ספורות ופשוטות היו אלה, אך הן אלצוני לחשוב עליך ולתכן את רוחך. לא תפסתי את הסבה אשר הביאה אותך להתענין בי, ולהביע לי דרך אגב את רגשותיך הכמוסים בדרך נאותה זו אשר בחרת לך.

ופתאום הוארה הכרתי, ובמוח עברה כברק המחשבה: “היא אוהבת אותי”! היה זה בשבילי גילוי אשר עם כל מקוריותו החיונית קשה היה להאמין בו. והלא לא נפגשנו אף פעם, הלא אין אנו מכירים כמעט זה את זו? זרים היינו עד הזמן האחרון הזה, ולחיצת היד לפרידה הלא גם היא היתה הראשונה וגם האחרונה.

לא ידעתי איך להתיחס לזאת. אך ברור היה לי, שעלי לעשות משהו כדי לברר וללבן כמה מן האמת יש בגילוי פתאומי זה. כי, לא מן הצדק היה לו השליתי את נפשך במשהו שאינו ניתן להגשמה כל שהיא, ושיכול היה לגרום לך סבל בעתיד.

ובמכתב הבא לאמי – הוספתי גם שורות מספר כתובות אליך. לא אזכור עתה את תוכן השורות הספורות ההן. אך ברור לי, שלא היה בהן מאומה שבכוחו היה לסבך אף במשהו את שנינו, ולא כל שכן שלא היתה הבטחה כל שהיא. לא היתה כל סבה לכך.

ומה הופתעתי לאחר כך, בקבלי פתאום ממך מכתב, ובראשו התנוססו המלים: “החביב והיקר”. צחוק עשית לי, צחוק – פשוטו כמשמעו. והמכתב כתוב בסגנון המקובל ביותר מאשה – לבעלה. קראתיו פעם, קראתיו בשנית, אך גם אז לא תפסתי בדיוק את הקשר ביני ובין הכתוב במכתב, והיו רגעים אשר בהם לא האמנתי: אם תכנו של מכתב זה מכוּון בכלל אלי, ואולי טעות היא אשר טעה הדוָר ומסר לי מכתב השייך לאדם אחר. ומשנוכחתי בפעם העשירית שהמכתב מכוּון לי – נדהמתי ממש. מה פשר כל זאת? – שאלתי את עצמי בפעם המאה. בשום אופן לא הייתי מסוגל לתפוס את הענין כמו שהוא.

ושוב, משום דרכי נימוס גרידא כתבתי לך תשובה קצרה ככל האפשר. לא הבעתי במכתב שלי כל אותות קרבה מיוחדים, אף לא מלת חבה אחת כנהוג עם אדם קרוב. וגדולה שבעתים היתה ההפתעה בקבלי את מכתבך השני. אלי במרומים – חשבתי: וכי מה קרה כאן? מי משנינו תועה באפלה – אני או היא? האם חלום הוא זה או מציאות שאין בשום אופן להתכחש לה?

והפעם לא נעניתי לך בתשובה, והסתפקתי אך ורק בברכת שלום שהיתה כתובה במכתב אל אמי. היה לי הרושם שתעלבי על ידי כך, שלא תכתבי לי יותר, שתשכחיני. אך לא כך היה: מכתבך הבא היה חדור רוך, אהבה, מסירות אין קץ וצפיה לשובי. כהמום הייתי, שוב לא שאלתי כל שאלות, הייתי מיואש עד לתכלית, חסר אונים להלחם נגד פרץ רגשות זה של אדם, שכמעט שלא הכרתיו ולא דברתי עמו אף פעם אחת. עד אן יובילני כל זה?

לא אכחיש בזה: לעתים גם נעם לי במקצת התפקיד של אדם אשר אוהבים אותו, מחכים ומצפים לו. ובלילות נדודי שינה תארתי לי אותך באלפי תאורים שונים. אך בהגיעי לתאור: בו אני שוכב לידך חבוק בזרועותיך – תקפתני רעדה ממש. לא יכולתי לשכוח את מגע ידיך הקרות והמזיעות, אף כי ברגעים ההם היית מאד מאד קרובה ללבי.

בינתים קרו מקרים בלתי צפויים מראש. הדרכים נשתבשו, נפסק הקשר ביני וביניכן, הדאגות עצמו מאד, טרוד הייתי למעלה ראש ביצירת אפשריות של קיום, ולא לעתים קרובות היתה לי האפשרות לחשוב אודותיך. ועם הפסקת קשר המכתבים נפסק כאילו מאליו גם הקשר הרופף שקשר אותי אליך. ונדמה היה לי אז שנרפאתי, שהוקל ללבי, ששכחתיך, שניצלתי מסיוט זה אשר ארב לי בחדשים האחרונים ללא הפסק.

לאחר זמן מה חזרתי לביתי. בנמל ליד האניה חכו לי – אמי ואַת. את הנשיקה הראשונה אצלתי לאמא ואת השנית לך. היה בזה משהו מובן מאליו, משהו טבעי, להענות לפרץ זה של רגשות מצדך אלי. גרם לכך גם מבטה המעודד של אמי: ואת מבטה ידעתי יפה. מבט עיניה הורני לא אחת את המעשה הטוב ביותר אשר עלי לעשות בשעת מצוקה, ומבטה בשעה גדולה זו צוַני לחבקך ולנשקך, ולמסור את עצמי בידך הקרה.

והלא ידעתיני. אין אני איש החרטה. הסכמתי לך בכל לבי, לא הססתי אף לרגע אחד מלמסור את גורל חיי בידך. גזירת הגורל היתה זו, – וגם עיפתי עד מות מנדודים ובדידות, והשנוי הזה השפיע לטובה על מהלך רוחי הנכאה.

שמחתי בשמעי את קריאת השם מפי אמי “בתי”. לא טעיתי איפוא. ברור היה לי ששתיכן קשרתן עלי קשר. ודומני שמאושר הייתי לבלות בחברתך.

היית בעלת הגיון צרוף. ולא מעטות הן הספקות אשר קבלו את פרושן הגמור והטוב מפּיך. היית בשבילי כאורים ותומים, ולדבריך־עצותיך התיחסתי תמיד ברצינות מרובה וגמורה. רצינותך השפיעה לטובה עלי. והרי אני הייתי זקוק למדריך ומנהיג. פסקה ההתרוצצות, פסקו הגעגועים לשנויים, פסקה הבדידות שדכאתני מקודם לכן, וזה – רק בזכותה של נוכחותך בביתנו. בזכות הגיונך הקר והמשעמם.

הייתי מוקף תמיד חביבות ודאגה. שתיכן דאגתן לי. וכל אחת הזכירה לחברתה את חובתה כלפּי. לפי דעתכן הייתי תמיד חסר דבר מה, ושתיכן גם יחד דאגתן לספק לי את החסר. לעתים קרובות מאד היתה דאגה זו מחוסרת כל יסוד, מיותרת, דמיונית ואף אוילית, אך אני השתדלתי לקבל את ה"טוב" הזה בתודה. לא רציתי להכאיב לכן ולהעיב במשהו את הזוהר הרב של הימים המאושרים ההם.

לא ברור לי עד היום – משום מה לא התחתננו? מה ומי הפריעו לסדור טכס זה שהיה טבעי והכרחי לכל הדעות? שלשתנו לא העזנו לדבר על זאת בגלוי – אף כי כל אחד מאתנו הקדיש לזאת לא מעט ממחשבותיו. ולמעשה לא רב היה ההבדל, נעשית בתוקף הנסבות לאשתי החוקית לעיני השמים והאדם. עזבת את ביתך ועברת לגור עמנו. חיינו – חיי משפּחה מקובלים וסדירים ממש כשאר המשפּחות אשר בעירנו הברוכה, אף את שמי קראת עליך. ומה סבה לא סודר גם הטכס? האם היה זה על פי תכנית ערוכה ומחושבת מראש?

מה קשר אותנו זה לזו? קשה לי עתה להשיב תשובה ברורה כל צרכה לשאלה מכאיבה ומטרידה זו. אותי קשרה אליך מסירותך הגדולה. אך – מה איפוא קשר אותך אלי? ההיה בזה משום רגש אהבה רציני וכנה, או אולי היתה זו סתם קפּריזה של אדם לא מיושב ופזיז? לאלהי המקרה פתרונים.

האם הציקותי לך במשהו? דומני שלא! חיינו שטפו כשטף מים חיים ושקטים ללא תמורות וחליפות. לא ידענו מחסור, לא ידענו גם רוָחה מיוחדת וגדולה. לא היו שמחות גדולות – אך גם צער לא ידענו. יום רדף יום, חודש חלף וחודש בא – ועולמנו כמנהגו נהג. לא רבנו, לא העלבנו איש ברעהו, גם וכוחים לא היו, “היו חיים” כחיי אלפים רבים אחרים, לא יותר טובים, אך בשום אופן לא יותר גרועים, ולדידי – יכול היה להמשך כך לעולמי עד. וכי מה דרוש לו לאדם כדי להיות מאושר? לחם, קורת גג על ראשו, וקרבת אדם אוהב ומסור. לי – זה הספיק בהחלט. ואת? במה חשקה נפשך?

במרוצת הימים התרגלתי אליך, הערכתי את אָפייך המיוחד, חבבתי את קרבתך, אף עורך הקר והמזיע נעם לי. אהבתיך! ואהבתי לך גם היא היתה שקטה ורצינית. לא הבעתי לך את זאת בדברים, אך ידעתי שאַת תופסת ומבינה את מהותו של הרגש החדש הזה שנוצר בי. ואם זכרוני אינו מטעני – הרי הבעת אף הסכמתך לזאת ודברת בהתלהבות על חיינו המשותפים בעתיד הקרוב והרחוק.

טוב היה לי, ולא פעם הבעתי לך את תודתי העמוקה על כך. גם לך היה טוב, לפחות כך אמרת לי פעמים רבות. ואני – לא הססתי מלעשות כל מעשה אשר בכוחו היה להביא לך את האושר. רצונך היה קדוש לי. חפצך היה לחוק, ושאיפתך אַת – למסלול חיי אני. חשבתי שכך צריך להיות. שאי אפשר אחרת – האם לא כן הוא הדבר?

ופתאום הודעת לי קצרות שאַת הולכת מעמי וחוזרת לבדידותך מאז בדירתך הסמוכה אל ביתנו. לראשונה לא תפסתי את כונתך. ומשתפסתיה לא יכולתי בשום אופן להאמין בזאת – ולאמיתו של דבר: מה קרה? מה נשתנה פתאום?

ובמוח נקרו בלי הרף השאלות? האם באמת הלכה ולא תשוב עוד? וכי איך אפשר כך? בא אדם והלך… בא והלך… פשוטו כמשמעו, בא ללא סבה והלך ללא סבה… והיכן הוא הרגש? היכן הלב? וההגיון איהו? וכי כך נוהגים אנשים ביניהם? והאהבה מהי – זיוף רגשות, או טעות החושים והרגש?

עד עתה לא נתחוור לי עדיין מאומה, עדיין מחכה אני לתשובה, לגילוי, לבירור מקיף של נסבות חיי וחייך אַת. האם באמת לא תרצי להודיע גלויות קבל מצפּונך הטהור על מה שקרה?

ברגע זה אינני מעונין יותר לדעת את סוד חזרך לבדידותך. ברצוני לדעת רק: למה באת? מה המריצך לשבור את חיי אני, חיי אדם שהיה זר לך בהחלט ושגורלו כגורל מאות אלפים אחרים לא צריך היה לענין אותך כלל וכלל. ומה רשות היתה לך לעשות את זאת?

מוזרה ביותר היא שתיקתך עד עתה, אך אם גם בעתיד לא תגלי את הלוט מעל פני הדברים הסתומים – הרי יהיה בכך משום חטא. ולא רק לי תחטאי, כי אם לכל אלה שגורל חייהם דומה לשלי. אין בשום אופן לנהוג קלות ראש ולשתוק – בה בשעה שחיי אדם תלויים מנגד.

דברי, כי אני שומע לך!…

נתבקשתי פעם על ידך להגדיר במיוחד את המושגים: קשר, אהבה, זיקה וכו'. בימים הטובים ההם, ימי השפע הנפשי המיוחד, עת דברו החיים את דבריהם הם, ועת התרחשו יום יום חדשות, ולהפתעות היפות לא היה קץ – הרי לא היה כל הגיון בכך. קשה היה להפנות אל החולין האלה אשר בכוחם היה לשלול את התענוג אף לוּ לרגע קט אחד. אך עתה עם חלוף ימי הזוהר המיוחדים, עם הכרת האמת לכל צרכה וגילוייה השונים והמשונים, עתה בעת שהעובדות שעליהן נבנו החיים נחרבו כמעט כליל, ואין בהם יותר משל ההזיה, הרי ממילא פנוי אנכי לכך, ומוכרח באין ברירה אחרת להתעסק בזאת.

לא אהיה כשופט ופוסק אחרון בשאלות אלה אשר הטלת עלי לדון בהן. לא אבוא עתה להכריח אותך ואת הדומים לך להאמין בכך, או לקבל דוקא את דעתי שממילא תהא משוחדת במקצת על יסוד הנסיון העצמי המר, ועל יסוד אותם בסיסי החיים אשר נחרבו. רוצה אנכי איפוא רק לחווֹת דעה, להביע את אשר אחשובה, להוציא לאור את האמת “שלי”, ואף אם תהיה מרה במקצת ותשלול לזמן מה משהו מאותה המתיקות אשר טעמתם מלפנים.

ועליכם לדעת את זאת: לא אבוא בטרוניא, אין דברי הבאים מכוּונים אליכם, אינם באים כדי ללמד, ואף לא להוכיח. דברי מכוּונים אך ורק לעצמי, ודומני שבכוחם לברר לי את אותן הטעויות אשר בהן שקעתי מלפנים ואשר באמיתותם המזויפת האמנתי. ברצוני סוף סוף ללמוד משהו, לקבל שעור בפרק זה של חיים אשר אותם חייתי, ואשר היווּ בעבר הקרוב את כל השקפת עולמי הקטן והצר. ואַל יהיו הדברים קלים בעיניכם: הלא אנכי בכל זאת שלמתי בעד נסיון זה. מחיר יקר מדי. הלא חיי אני שקעו ביון־מצולה זה – אשר חיים שמו, והלא חיי אני נחרבו ללא תקומה וללא אפשרות של המשך. ואפשרי מאד שנסיוני אני – יצילכם ביום מן הימים מן הסחי והבוץ אשר אתם יכולים לשקוע בו – אם עדיין לא שקעתם בו. ויתכן אולי שלא תחזרו, לאור העובדות, על אותן הטעויות אשר טעיתי אני. ואם כך יהא – הרי שכרי שלם, כי הלא ידעתם – שכוָנתי אני לטובה היתה.

אנקוט איפוא בשיטת ההסברה המפשטת ביותר, ודברי מכוּונים בראש וראשונה לי־לעצמי, ורק לי. כי לא פעם כבר עמדתי בפני הצורך להסביר לעצמי את אותן הסתירות שהיו בלתי מובנות לי לחלוטין. לא אחת עמדתי בפני ההכרח להבהיר לעצמי את השקפת העולם אשר אנכי צריך להשלים עמה, כדי ליצור את האפשרות של קיום אנושי רגיל. ואם באותם הימים היפים והטובים לא היתה לי האפשרות לכך, אם הייתי אז שקוע בסגוף הנשמה אשר לי, הרי עתה דומני הגיע הרגע המוכשר ביותר לכך, והרי עלי גם למהר – סכנה, שמא לא אספיק.

דומה היא נשמתו של האדם: לפרחים הפותחים את גביעיהם עם זריחת השמש וסוגרים אותם שוב עם השקיעה. שעת שקיעה זו היא גם שעת מיתתם. יודעים המה בדיוק נמרץ את השעה בה ימותו ויעברו מן העולם, בטוחים המה שלא יזכו לחזות למחר את השמש בזריחתו – ובכל זאת הם טועמים בהתלהבות ובשכרון כל החושים מהחום המתוק השופע אל תוך נשמתם העורגת, השואפת לחיים ולהנאה. ועם התקרבות שעת הגסיסה, עם בוא שעת הכליון ההכרחי, הם מקבלים עליהם את הכל באהבה, מבלי להפסיק באותה השעה, כל עוד בחיים חייתם, אף לרגע קט אחד, מלשאוף אל תוכם עד הרגע האחרון את כל הטוב אשר לקרני השמש. ואת הכליון הם מקבלים כדבר המובן מאליו, כחוק שאין לערער אחריו, וקלה היא בשבילם הפרידה מהחיים. קלה – משום כך: שבמשך ימי חייהם עלי אדמות, הספיקו למלאות בשלמות מיוחדת במינה את תפקידם אשר נטל עליהם, ואשר לשמו נבראו וחיו.

כך היא נשמתו של האדם הבינוני – מסוגי אני: גדולה היא, רחבה, קולטת, פשוטה ושואפת אל הטוב ואל המהנה, רוצה למלאות בזה את תפקידה המוטל עליה, מתאמצת לקבל את כל מה אשר נקבע למענה מאת ההשגחה הטובה, מבלי לשים כלל את לבה לכך שרגעי הכליון ממשמשים ובאים. ומתוך כך שאינה מהרהרת כלל וכלל במות – הרי הסוף בהגיעו – אינו נורא ביותר.

טבע הדברים מחייב: “אדם מת”, משום שהוא רוצה בכך. ואינו “מת” אם אינו רוצה בכך. כל מיתה היא סמלית מכל הבחינות. ובינינו רבים המסתובבים ומהלכים, למרות העובדא שמתים המה, ולעומתם – אחרים, שגופותיהם נרקבו מלפני רבות בשנים באדמה – חיים עדנה בתוך לבותינו ובינינו.

ואני, אין לי כל רצון למות. שואף אנכי אל החיים, אל היפה, אל האצילי, אל המועיל והטוב לי ולאחרים. לא אדע אמנם איך להגיע לכך, לא אוכל להעזר בזאת על ידי אחרים, אך בטוח אנכי, שבמרוצת הימים אמצא את הדרך הנכונה שאליה אשאפה מזה שנים. במשך הימים תבוא ודאי סוף סוף ההשראה המיוחדת אשר לה אחכה מזה זמן רב, והיא אשר תורני לבסוף את דרך החיים, אותם החיים – שגם המות אינו מסוגל להחריב אותם. ואני – חיים חפצתי. חיים של ממש, חיים אשר יופי בהם, חיים אשר פעולה ממשית ומוחשית ביותר בהם, ללא שמץ של זיוף ושחוד.

ועם הבעת רצוני זה באופן כה ברור, הרי ממילא לא אוכל לתמוך במושג המזוייף הזה אשר “אהבה” שמו, ושנוצר רק כדי לאחז את העינים ולהצדיק במדת מה את הניצול הגדול אשר אנו מנצלים את זולתנו. אנו באים לדרוש קרבנות מאחרים בשם האהבה הגדולה לטובתנו. יצרנו מאות מושגי־עזר לכך, ומטרת כולם באה כדי להצדיק את העוול הגדול אשר אני עושים לידידינו וחברינו. אנו מחפּים בכך על שפלותנו הגדולה לאין־שיעור.

הבה ונראה את פני הדברים האלה נכוחה. ננתח את החומר הידוע לנו ונראה מה צפון בתוכו. נוָכח אחת ולתמיד – מה תפקידנו אנו ביצירת התרמית המיוחדת הזאת, ויתכן שאז נשתדל גם לתקן במשהו את העול הגדול אשר נעשה למליונים רבים של האדם.

בטוחני בכך: שכל אחד מאתנו נושא בחוּבו את הסוד. אין איש מאתנו מאמין בקיום הרגש הזה. כל אחד משתדל לחפּות במשהו ולכסות מרעהו את כל הפגימות – ומתימר למאמין ומקיים, ובו בזמן עצמו – צוחק לנו חברנו ממש באותה מדת הצחוק אשר אנו צוחקים לו, וכי מי יעשה את עצמו טפּש עד לידי כך?

אני מגדיר את דעתי במלים ברורות ופשוטות, לא משום כך – שמכּם נעלמה עובדא זו. לא! אין אנכי תמים עד לידי כך שאבוא להאמין בהשערה זאת. ואני מבטא את הכל במלים ברורות משום שאין לי מה להפסיד. אני מדבר ברורות משום כך, שאחרי נשרפו כבר כל הגשרים, ואף פעם לא אחזור ללכת בדרך ההיא אשר ממנה נמלטתי לכאן. לא אפחד להביע את דעתי משום – שאני בז לך בכל לבי. מפני שכל ישותי מתקוממת בי נגד אותו השקר הגדול אשר יצרת – אַת והדומים לך, כדי לצוד קרבנות. דומה אַת בעיני לאותה שממית ארסית, הפורשת ואורגת את קוריה כדי לצוד יצורים חלשים בשביל למצוץ מהם את דמם. אין בלבי יותר כל הרגשת כבוד אל ישותך זו, החשודה מכל הבחינות.

ובהיותי חפשי מחולשה זו אשר קשרה אותי מלפנים בידי וברגלי אל המקובל והמוסכם, הרי אני חפשי גם להביע את אשר אחשובה, ללא כל פחד וללא נטיות מכורות. אף כי הדברים האלה לא ינעמו לך.

מה היתה האהבה בשבילך? לא אאמינה שיהיה לך מצח־נחושה עד כדי כך, שתבואי להוכיח לי: שרגשותיך כלפּי – טהורים היו ומצפונך נקי. אַת הודעת לי על רגש האהבה שנעור בך אלי – רק משום כך שהייתי נחוץ לך. יתכן שאף לך היתה נטיה כל שהיא להאמין ברגש בתקופה הראשונה. אך עם חלוף הימים הראשונים, בשעה שנוכחותי היתה לך למזכרת עווֹן, בשעה שכל מגע עמי היה לך לגועל־נפש, הרי אף אז המשכת להבטיח לי את שלמותו של הרגש וזוך המסירות – רק כדי שלא אלך ממך. הייתי נחוץ לך, ומשהשגת את מבוקשך מעמי – מה אז? הרי לפחות, אז יכולת כבר ברוח שקטה לגרשני מעל פניך. ולא עשית זאת – מפּני שרצית לכסות על החטא שחטאת כלפּי. ואולי אף רצית להשאיר רושם טוב בזכרוני – אודותך לימים הבאים. מה שם איפוא תקראי לזאת?

ומה תראי מסביבך? המצאת לפחות אדם אחד אשר תוכלי בלב שקט לקרוא לו “ידיד”, מבלי שיתעורר בך החשד כלפיו? וחברותיך אלה, המעמידות פנים שמחות בשעה שהן מתרפּקות על בעליהן החביבים – התוכלנה להשבע שאינן מזייפות לא רק את הרגש – כי אם אף את הבעת פניהן? הן צוחקות – בה בשעה שלבן נקרע לגזרים מכאב אין־אונים לקראת העתיד השחור, לאור המצב הבלתי מזהיר בהווה. ומה אַת למדה מזאת? בטוח אנכי שגם אַת חדורה בהכרה זו, וביחוד אחרי שנתנסית בזאת לפני זמן קצר ביחס אלי. ואי הפתרון?

ולוּ אף אם תקחי לדוגמא את ידידך זה המבלה את לילותיו בחברתך. מי הוא? מה הוא רוצה ממך? מה היא שאיפתו עתה? ומה היא המטרה הסופית אשר אליה ישאף?

הרי אַת נותנת לו את הכל. כל מה אשר חסכת עובר לכיסו הרחב, ומחוץ לרגשותיך המתבזבזים עליו, הרי גם פרנסתו עליך. וכי מה אַת חושבת להשיג תמורת כל זאת, הלקנוֹתו אַת אומרת? האם על ידי זאת יוָצר ביניכם הקשר הזה המקשר שני אנשים לתמיד?

לא אאמינה בזאת. אני – הרי מכּירוֹ יפה עוד מלפני שנים. לא הראשונה אַת אצלו ואף לא האחרונה תהיי. לא אשה אחת בוכה בדמעות שליש לזכרו, לא אחת מקללת את זכרו בהזכרה בו. ורבות הן אלה השואפות בכל לבן להשיגו בעתיד. התוכלי להחזיק בו ולקשרו אליך בבוא היום? לא אאמינה!

אין הקנאה מדברת מתוך גרוני. לקנא יכול זה – אשר לא הגיע אל המטרה הנכספת. ואני הרי הגעתי… טעמתי מכל הטוב אשר בך, ובכל לבי אני מוסרך לידי יורשי שלמה כמעט, ואולי אף יותר שלמה מאשר קבלתיך מידיו של ידידך אשר קדם לי. אין אני יכול לקנא גם, משום – שאני בוחל בך. הן לא אוכל לסבול יותר את נוכחותך, לזרא היית לי. אני מדבר על כך, משום – שנדרשתי לחווֹת דעה, ולא אוכל לבסס את דעתי זו מבלי להזכירך גם בעובדות הפּעוטות האלה שהייתי עד להן בעבר, ושאראן גם ללא שינוי עתה ברגע זה.

לא הייתי מאושר אתך – משום שבלתי אפשרי היה הדבר. אין האושר בא מתוך עמידה על המיקח. אין הוא בא גם לאלה המצפּים לו ומוכנים לקבלו כדבר המובן מאליו, כאילו הגיע להם הדבר באופן טבעי. כי, במקום שיש הגיון – אין אושר, במקום החשבון – אין השמחה שרויה, ואין מקום לרגשות זוך – בשטח זה של זיוף וכזב.

כדי שאדם יהיה מאושר – עליו להתפשט מכל החולין אשר בו. עליו להטהר ולהזכּות מכל החלאה אשר דבקה בו, עליו להרגיש את עצמו נקי מחטא כתינוק בן יומו, תמים עד לידי טפּשות, בוּר עד כדי פראוּת, רחוק מתרבות ומדעת. רק אז, כשלא ירגיש את עצמו שותף לכל מעשי הפּשע הנעשים על ידו או על ידי אחרים, כשלא יכריחוֹ ההכרח לשקר ולשנות את טעמו ואת עורו, רק אז – יוכל להרגיש בבדידות הקדושה המקנה לו את הזכות להיות מאושר, אך בשום אופן לא לפני זאת ולא בתנאים הקיימים.

יצור מוזר ביותר הוא האדם: הוא יצר לעצמו “מוסכמות” שאין לעבור עליהם, ועל גבי מוסכמות אלה בנה עולם מלא של דעות ומושגים המַקנות לו חובות. רק חובות ללא כל זכות. הוא עצמו גדר בפני עצמו את הדרך לדרוֹר. האדם יצר בידיו ממש את השלשלת שבה נכבל בידיו וברגליו למשך כל ימי חייו. וקשור הוא רק משום כך – שאין לו אומץ הלב הדרוש כדי לנתק את השלשלת ולהשתחרר. והרי לכאורה, היה עליו לזעוק מרה על העוול הנעשה לו. במקום שהיה עליו להתפרץ ולהחריב את הגדרות והסייגים האלו – הרי כתחליף להתפרצות נואשת זו – הוא עומד ומחייך ממש, ככלב מוכה זה המכשכש בזנבו לאות רצון ומסירות, בהבטיחו: שטוב לו, ונוח לו בכך. קללת האלהים היא הרובצת על האדם מדור לדור, מארת השטן היא שכבלה אותו ואת רוחו לבל יוכל להשתחרר ולמרוד במוסכמות האלה, המחזיקות את צוארו בעוֹל הכבד מנשוא.

וכי מי בקש זאת מידו? מי צוה עליו את המשאת הזאת? מי הכריח את היצור העלוב הזה לקבל עליו עול של תורה ומעשים אשר לא יוכל לעמוד בהם?

הוא עצמו נטל עליו את זאת. האדם יצר את המוסכמות בשביל עצמו, כי חיים שאין עמהם שעבוד אינם קרויים חיים. אין מי שידחוק, ואין מי שיצוה וינגוש בו. ואם בא אדם והכריז על עצמו כמאושר – הרי היו בטוחים, שמי שהוא נוגש בו וממרר לו את חייו.

ואני – בהשתחררי מזאת, אוכל להגיד בפה מלא: אינני מאושר, אך דומני שגם אומלל אינני. לפעמים יש לי הרושם, שאני חפשי בכלל כרוח בשדה, חפשי בכל, משוחרר לעתים אף מעצמי. ואם תבקשיני כיום הזה להגדיר את מצבי בעולם ובחברה – הרי לא אוכל בשום אופן לעשות את זאת. אך אחת ידעתי: אין אתם ודומיכם אדונים לי, אין איש מכם מצוה עלי, ואין אני מחויב לשמוע ולציית, כי חפשי אני! חפשי ללא כל עוֹל, חפשי עד כדי מדרגה זו שאני יכול אף לזלזל בכם ובדעותיכם הנפסדות ללא חשש וללא פחד. כי מה אתם לי אחרי שהגיתי וקבעתי את מושג החופש והדרור לרוחי, שהיתה כלואה במשך זמן כל כך רב בתוך סוּגר?

ובכלל אין איש מכם יכול לשמש לי לסמל ולדוגמא. אתם חיים עתה את התקופה הזאת שאני סלקתיה מזה כבר ולא רציתי לחיות בה. ויתרתי על תענוגות דמיוניים, על כסופים אין קץ לאותה אומצת־בשר שאתם משתכרים בה. אין לי צורך בכך, ולא משום כך שאני פרשתי מהחיים, אלא אך ורק משום שאינני רוצה להשתעבד לה כמוכם. אינני מסכים לטעום את טעמה המתוק למשך רגעים ספוּרים – שלא אצטרך לאחר־כך להרגיש בטעם המריר והמלוח ביותר במשך תקופה ארוכה.

ועם חלוף הימים תביני גם אַת את אשר אבינה אני עתה. ואם עד אז לא תישברי לחלוטין, הרי לא אסרב להפגש עמך. אך אם לא תוכלי להגיע לידי מסקנא זו – אשר מקורה בהגיון הפשוט והבריא הרגיל והמשוחרר, כי אז השארי באשר אַת שם. כי לא יכירך המקום אצלי.

ואני, באשר אלכה – אלכה. אמשיך בדרך אשר בה בחרתי.

כי שלוה בה!…

בו ביום שחנני פוטר מעבודה התחילו המריבות והקטטות בבית. והוא – השתקן, הצנוע והבישן זקוק היה למדה מרובה של התאמצות כדי שלא להשיב לאשתו בחרפות וגדופים על צעקותיה וגדופיה היא.

מחוץ לביתו לא ידע אף אחד ממכיריו שמחוסר עבודה הנהו. הם הרגישו אמנם שלא הכל אצלו בסדר. אך מכיון שהוא עצמו לא דבר על כך, לא העיזו להציק לו בשאלות.

אף אדם לא ידע בכמה עמל, ריצה, שקרים ובדיות עולה לו לחנני להשיג את מנת המזון היומית הדרושה למשפחתו. אף אחד לא תאר לעצמו את קושי מצבו. ולעתים גם קרה שמי שהוא היה תובע ממנו סכום מה של כסף שהלווה לו, מבלי לדעת שלולא ההלואה המצערה היו ילדיו של חנני נשארים ללא לחם.

בתרוצים שונים, כשחיוך מרחף על שפתיו החיורות היה חנני דוחה את יום התשלום, והיה מסתלק בראש מורם ובצעד בטוח, בה בשעה שבלב כרסמה הדאגה הנוראה: איך להשיג כסף לכלכלת המשפחה.

למקום מיוחד למנוחה והשגת ההלואות הקטנות, שמש בית הקפה הגדול הקרוב לשפת הים, והמשמש לתושבי העיר מועדון למשחק השחמט.

ליד שלחנות מרובעים יושבים שם ברוב שעות היום והערב אנשים מכל שדרות הישוב. כל אלה אשר ביתם נעשה צר להם, מצאו שם את המנוחה הגדולה. כל אלה אשר החיים פלטו אותם באין יכולת לנצלם מצאו את ספוקם במשחק, מתרגשים, צועקים, ותובעים את עלבונם. כל פה מדבר, כל גרון צורח, וסמוך לכניסה שומעת האוזן: שח, מט, סוס, צריח, ועוד הברות סתמיות כאלה שאפשר לעמוד על כונתן רק עם הגישה לאחד השלחנות.

שני אנשים משחקים ומסביבם קהל סקרנים המשיאים עצות, עוזרים לסדר את הכלים על הלוח, מראים בפועל מסעים טובים, גורמים בהתערבותם להרס התכניות שעלו במחם של המשחקים היודעים יפה: שמחאתם לא תועיל, והרי הם מקבלים את העזרה המוחשית באנחה שוברת לב, ומצדיקים עליהם את הדין.

אחד המשחקים מחשב את המסעים בקול ובנגון הגמרא. בנעימות יוצאת מן הכלל הוא שר את הניגון המסורתי העצוב, ובלי משים צפה לנגד עיניך העירה הקטנה מוקפת היערות, לפניך עומד כחי בית המדרש המואר בנרות שעוה, רואה אתה באפלולית את חברך הקרובים ללבך שקועים בלמוד הגמרא, וגם אתה בין הלומדים: צעיר, חסר דאגה, מלא שאיפות וכיסופים. אך פתאום מפסיק המשחק את הנגון ומכריז בקול על נצחונו, וברגע זה ממש אתה חוזר למציאות המרה, לדאגות הפעוטות ולמלחמה הנואשת על פת לחם ובצל.

חנני נכנס לבית הקפה כשחיוך מרחף על שפתיו. אומר שלום צנוע למכיריו, יושב ליד אחד השלחנות ומחכה בסבלנות עד שיתפנה לוח וכלים, ובאמצע המשחק הער הוא נזכר פתאום כי “שכח” את ארנקו בבית וזקוק דוקא תיכף להלואה קטנה. לרוב הוא מקבל את ההלואה המבוקשת, ורק אז ניצת ברק אור מיוחד בעיניו הגדולות והוא משקיע את כל מחשבותיו במשחק.

אך לעתים יקרה שלחברו למשחק אין כסף. אזי ממהר חנני לסיים את המשחק ולו אף בהפסד. עובר משלחן לשלחן, מוצא את מישהו מקרבנותיו וחוזר על כל אותו הטקס, עד שהשיג את מבוקשו.

בכלל שותף רצוי הוא למשחק. כל מכיריו יודעים שבשעה של מצב רוח טוב אפשר לצפות ממנו לחדושים רבים ולחשבונות מדוייקים. והרי גם חסידים אינם חסרים. ואלה מוכיחים: שלחנני שטה מיוחדת משלו במשחק השח, וראוי הוא לעמוד במקום גדולים.

עם גמר המשחק יוצא חנני את בית הקפה, מסתובב קמעא להנאתו בין חנויות המכלת אשר בשוק, קונה לחם משל אתמול, ואם יספיק הכסף – גם צרכי אכל אחרים, וחוזר לביתו אשר בשכונה הרחוקה, בצפונה של העיר.

צועד חנני בצעד מדוד וקצוב ושר את שיריו האהובים עליו. דומה – שהסלסולים הארוכים אהובים ויקרים לו עד מאד. כל הגעגועים הטמירים שבלב משתפכים עם השיר, כל הסבל והצער מובעים בקולו הרוטט, והסלסולים היוצאים מגרונו, הספוגים יאוש קודר, נבלעים בשחור הליל, נהפכים לצללים, מתפזרים אל בין ההרים, ומקוננים שם מרה על גורל אנוש שנשבר.

עם התקרבו לביתו הולך שירו הלוך ונמוג. וצליל קולו הולך ונחלש, הולך ונפסק, עד שנחנק בגרונו.

הוא מתקרב לדלת, עומד רגעים מספר ומקשיב לרחש שבפנים החדר. מרים את היד כמהסס לידית הדלת ומשיבה אחור כמי שנכוה, ולבו הולם בו מהתרגשות ומפחד לבאות. עד שלבסוף הוא מחליט לעשות את הצעד הנועז, מרים את היד שוב, לוחץ על הידית והדלת נפתחת וקולטת את הבא.

אשתו וילדיו כבר ישנים במטותיהם. בפסיעות חרישיות הוא נגש אל מטת הילדים, מרימם ומשכיבם במצב שכיבה נוח, פורש את הכילה עליהם וחוזר למקומו.

בעברו ליד מטת אשתו הוא מעיף מבט חטוף על הראש היפה, השב, שלפנים אהב מאד ללטפו. כמה רוך ואהבה הביעו לפנים לטיפותיו על ראשה של זו הממררת עתה את חייו. גדול עד מאד הוא רצונו להניח את ידו על שערות שיבה אלה, כדי להרגיש את החמימות שבהן. אך יודע הוא שבזה ימיט שואה על ראשו, והרי עוקר הוא את רגליו ונגש לשלחן.

בשקט הוא יושב ליד השלחן. להבת המנורה מורדה ובחדר מטילים צללים שחורים. משהו מעיק על הלב. משהו לוחץ את המוח כבמלחצים, מלים מזדקרות ונדחקות החוצה, מתעורר הרצון לדבר, לצעוק, לקבול מרה על סדרי העולם, לתנות את ענות הלב בפני קרוב המבין ומנחם, להניח את הראש העיף בחיקה של נפש קרובה ואוהבת ולנוח, לשכוח, לשקוע לתוך האין סוף ולמצוא מרגוע לנפשוֹ העיפה.

שוב תועה מבטוֹ בחדר ונתקל באשתו השקועה בשינה מתוּקה. הוא עדיין אוהב אותה, היא עדיין קרובה ללבו, ומאושר מאד היה לוּ יכל היה לספר עמה עתה כמו אז לפני שנתים. טוב היה להם, טוב מאד, וחבל שאין המשך לכך.

בבהירות יוצאת מן הכלל הוא זוכר כל פרט למן ההכירות הראשונה עד ליום העברת חפציו לחדרה. והיה זה בימים קשים לחלוצי העבודה והעמל בארץ. יחד סבלו מחסור, יחד שמחו לפת לחם וזיתים, יחד עברו את הארץ ברגל עד שנשתקעו לגור בעיר, התחתנו, ילדוּ ילדים ובנוּ בית בישראל.

היא היתה גדולה ממנו בשנים. אך עובדא זו לא הפריעה. להיפך: ההבדל בגיל הידק ביניהם את הקשר עוד יותר מהרגיל. ביחסה אליו היה משהו מיחסה של האם לבנה הבוגר – שיש לשמור עליו שלא יצא לתרבות רעה, ושמירה זו נעמה לו.

אין חנני זוכר מתי ואיך החליטו להנשא זה לזו. פרט זה נשכח ממנו לחלוטין. אך זוכר הנהו יפה את יום החופה, את הטקס, את הנשף, ואת ההרגשה הראשונה של הנשוי תיכף לאחר הקדושין.

זוכר חנני שביום החופה החליט להקל מעליה את סבלה עד שידו תהא מגעת, ולעשות את חייה לנוחים. ואת החלטתו זו מלא כפי יכלתו, וחוץ מעבודת יומו הרגילה היה עוזר לה גם בעבודות הבית, וכל שעתו הפנויה נמסרה לה.

ובכל זאת לא התיחסה אליו אף פעם כאל שוה בזכויות. בכל דבר ומעשה מצאה מגרעות, אסור היה לו לצאת בלעדה את הבית, בדמיונה נוצרו חששות שונים שנהפכו במרוצת הימים למוחשיים. היא התמרמרה, צעקה, בכתה ואף קללה. בשום פנים לא היה ביכלתה לסלוח לו את עוון גילו הצעיר.

והוא שתק. סגר את פיו ויסבול. הוא השתדל לחדור לתוך התעלומה שלפניו, התאמץ להמתיק במקצת את רגש המרירות שנצטבר בלבה, אך ללא הועיל.

וכך נמשכו הדברים עד שפטרוהו ממקום העבודה הקבוע. וכשפטרוהו נעשו חייו מרים שבעתים. אף רגע מנוחה לא ידע. בשעות היום היה מתרוצץ בעיר לחפש עבודה או להשיג הלואות כסף לפרנסת המשפחה, וכשחזר לביתו עיף ורצוץ נתכו על ראשו גדופים ושמות גנאי, ולעתים קרובות אף קללות שירדו כברד על ראשו. לרוב היה נשאר במקומו, מקבל את הכל בשתיקה אילמת עד שהיתה מתעיפת ונרדמת מאפיסת הכחות, אך קרה גם שהיה קם ומתחמק החוצה כשאחריו רודפת צעקת האשה וקללתה. ואז היה אנוס לבלות את מרבית שעות הלילה בחוצות העיר או על ספסל בגן.

ובאחד הערבים, בשובו לביתו עיף וּמיואש, ישב לו כדרכו ליד השלחן ולעס בשקט את פרוסת הלחם שבידו, ועיניו שוטטו בחלל החדר. מחו העיף שאף לנוח קמעה מטרדות היום, וכולו היה שקוע בתוך ד' אמותיו של עולמו שנחרב… פתאום העירו קול גס:

כבה את המנורה!

הפקודה – שנאמרה בהדגשה מיוחדת הרגיזה אותו. אך נאמן לדרכו השיב בקולו המתון: תיכף… והמשיך לרקום את קורי חלומותיו בהקיץ. אך פתאום הבחינה אזנו חריקת המטה, שעיטה של רגלים יחפות על רצפת האבן, וסמוך לאזנו נשמע קול נשיפה חזקה.

המנורה כבתה והוא נשאר יושב – אפוף חשכה סמיכה.

ברגע זה חל בו שנוי גדול. ויחד עם המנורה שכבתה – כבתה גם האהבה לאשתו. כבתה השלהבת הבהירה בלבו – אשר ממנה שאב כחות לשתיקה הממושכת, ושעזרה לו לסבול ולשאת את הכל בדומיה, ובלבו גמלה המשטמה לאשתו – שהצטברה במשך עשר שנות נשואין.

ויהי לאחר!

חדר גדול, מואר באור השמש החודר בשפע ומאיר את כל פנותיו. הרהיטים בחדר מועטים: שתי מטות גדולות, מטה אחת קטנה לילד, קולב עץ ועליו מעט בגדים, שלחן קטן ועליו מנורה ביתית רגילה, אלה הם כל הרהיטים שבחדר.

ממבט ראשון ניכר שחלק הדרים בו לא בין העשירים הוא. האם, כבת שלשים וחמש שנה, לבושה שמלת בית נקיה אך מטולאה במקומות שונים. בפניה יש להכיר שגם שנים טובות היו לה. פניה – אף כי מקומטים המה מביעים מרץ והתנגדות וניכרים בו סימנים בולטים של יפי – אך יחד עם כך מביעים פנים אלה גם סבל רב. עיניה המאירות עדיין באורן הרגיל – עיפות ללא גבול, והן כאילו מדברות אליך בשפה המיוחדת רק להן, בשפה האלמת של האם הסובלת ומתענה למראה סבלם של ילדיה הקטנים.

בכל תנועה משלה בולטת ההתאמצות שלא לתת לדמעות להשתלט עליה ולהתפרץ חוצה. ולוּ אפשר היה לבכות קצת, כי אז יכלה להקל במדת מה ללב הדוי. אך יודעת היא שהדמעות תשפיענה לרעה על כל המשפחה ותרבינה את הסבל הגדול גם בלאו הכי. והרי, בהפנותה את מבטה אל עבר בעלה או ילדיה, היא מעלה חיוך על שפתיה החיורות ומנחמת ואומרת: אין דבר! עם חלוֹף הסערה – תשקוט גם הרוח.

ליד השלחן יושב אדם צעיר כבן שלשים ושש שנה. קוי פניו יפים אך לא נעימים ביותר. מיצחו גבוה ורחב, עיניו גדולות, כחולות, טהורות כשמים לטוהר. ומהן נשקף טוב לב, רחמים, סבל, כאב וחוסר אונים כאחד. עיניו מביטות סתם נכחן בחלל החדר, ובהפגש מבטן במבטה של אשתו הרי הן משנות את הבעתן הרגילה – ומנחמות, מבטיחות עתיד יפה יותר מההווה המר והשחור.

בכלל קשה לו עד מאד לשאת את מבטה החודר של אשתו. קשה לו להסתגל למחשבה שהוא – העובד הותיק, הגיע למצב של חוסר יכלת לספק לחם יבש למשפחתו הרעבה. והרי רגיל היה עד כה לחיי רוחה ושׂבע, וכי הוא אשם בדבר?

על מפתן החדר משחקים בקלפים עשויים שברי קופסאות של סיגריות שני ילדים, ילד וילדה. הילד כבן שמונה שנים – גבוה, יפה, עיניו שחורות ואפוֹ ישר – דיוקן של האם. והילדה צעירה ממנו בשנתים, בעלת עינים כחולות כעיני האב, פניה רזים ומכוסים בהרות קיץ, אפה גבנוני ושפתיה מגושמות במקצת. מעיניו של הילד נשקפת החכמה, וחיוך משתפך על שפתיו מדי הצליח לרמות את אחותו הקטנה במשחק. הילדים שקועים במשחק בראשם ורובם ונדמה ששכחו על הכל, אך לא כן הוא הדבר. הם אינם מדברים ביניהם, ורק מפרק לפרק מפליטים הם אימרות סתמיות וקצרות: מלך, מלכה, בן־מלך… אחד… הרוחתי… חבל… מלחמה… עיניו של האב מופנות אל הילדים המשחקים ובמחוֹ עוברת ביעף המחשבה: טוב שהילדים משחקים ושכחו לזמן מה את הרעב. אך פתאום קולטת אזנוֹ שיחת לחש המתנהלת בין הילדים המשחקים, אזנו שומעת ברור את לחשו של הילד על אזן אחותו: בת עמי, אבא הבטיח להביא הערב לחם, דג מלוח, זיתים ואף סוכריות. והוא נזכר שאמנם כזאת הבטיח לילדים בשעת הצהרים.

הילדה שומעת בתשומת לב את הבשורה המרנינה הזאת, רגע – נדלק ברק שמחה בעיניה הכחולות, אך תיכף לזאת היא מעיפה מבט חטוף לצדדין – אם לא מקשיבים לשיחה, גוחנת קרוב לאזנוֹ של אחיה ושואלת: ומאַין ישיג אבא כסף לקנית צרכי האכל? נראה, שהיא – הצעירה בשנים, מעשית יותר ודנה על הכל לפי השקפת עולמה היא העצמית. והיא יודעת: שלא אחת הבטיח האב הבטחות מעין אלו ולא קיימן מחוסר כסף. היא – האשה הקטנה, כבר הספיקה להתעמק ולהכיר את המצב הכלכלי בבית על בוריו, והיא יודעת – שאין ערך להבטחות כל זמן שאבא אינו מרויח.

לעתים כשיצרה מתגבר עליה מתוך קנאה בחברותיה – היא ניגשת אל אביה, מביטה דקות מספר אל תוך עיניו הכחולות במבטה הנפלא, ולבסוף היא שואלת בנעימה מרושלת – כבדרך אגב: אבא, כשיהיה כסף בידך האם תקנה לי נעלים אדומים כאלה שקנו לחנה חברתי? לבו של האב מתכוץ עד לכאב, עיניו תועות לצדדין כמפחדות לפגוש את מבטה השואל של הבת. בכל כחו הוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי, ועונה לה בשפה רפה קצרות: כן! אך מרגיש הוא שהלב הקטן מטיל ספק בכנות ההבטחה.

לשמע שיחת הלחש שבין שני הילדים על ההבטחה של לחם ודג מלוח – ותשובתה המפקפקת של הילדה – נקרע משהו בלבו של האב. כנשוך התרומם ממקומו, לבש את מעילוֹ ויצא את הבית, ובמחו נקרה מחשבה אחת ויחידה: איה משיגים כסף כדי שיוכל לקיים את הבטחתו לילדיו. באותם הרגעים שכח לחלוטין שבלחם ודג מלוח ישבעו הילדים ולא ישכבו לישון כשהם רעבים, הוא חשב דוקא על הצד האחד של הדבר: שלא יחשב לשקרן בעיני הקטנים.

ללא מטרה שוטט מרחוב לרחוב עד שהגיע בלי משים לשוק המכלת. עיניו תרו לצדדין וחפשו אדם מוּכר שאפשר יהיה ללוות ממנו סכום מה של כסף ולא מצאו. מסביבו אנשים אצים ורצים לכל עבר. נשים צעירות מובילות עגלות יד ובהן ילדים וילדות שבעים וקורנים משבע ואושר, מימינו ושמאלו חנויות מכלת ואנשים יוצאים מהן כשבידיהן סלים גדוּשים כל־טוּב. הכל חי ותוסס, כל אחד עסוק בשלוֹ, ואין ביניהם אף אדם אחד – שישים לב לאדם הצעיר המתרוצץ ברחובות, מעיף מבטים מהירים לכל עבר כמחפש את שאבד לו.

רגליו הובילוהו לשפת הים. במרוצה עבר את המדרכה ואת שטח החול הזרוע אנשים למאות, ועיניו מחפשות עדיין את הלז אשר בכחו להוציאו ממיצר. הרצון לקיים דוקא הפעם את הבטחתו כה גדול שכל מחשבותיו ולבו תפוסים בו.

גם על שפת הים לא מצא את מבוקשו, ויפנה שוב במעלה הרחוב הגדול המלא אנשים ואוטומובילים מפה אל פה. כחתיו עזבוהו כמעט, רגליו כאבו וכל גופו היה רצוץ וטבול זיעה, וישב לנוח על ספסל האבן שליד אחד הבתים. ממחו התנדף הכל. הוא שכח על חסר העבודה, שכח על הכל מחוץ לפרטים אלה על ההבטחה לילדיו שלא קוימה גם היום.

ופתאום יד שלוחה אליו. יד חמה, יד חבר שלא ראהו מזה זמן רב. לרגע קט התעורר בו הרצון לשאול את הבא לשלומו ולמעשהו, אך תיכף נזכר בשלו, ובקול ספוג התרגשות ופחד שאל: היש בידך להלוות שילינג אחד? וכשהלז הביט בו בעינים תמהות – הוא חזר על בקשתו: נוּ… שילינג אחד… שילינג כסף… מחר אחזיר לך.

ובקבלו את השילינג – אינו שם לב למבטיו השואלים של חברו שחשבהו ודאי למטורף, מהר ללכת לחנות המכלת הראשונה שנזדמנה לו בדרכו, קנה לחם ודג־מלוח, קנה גם זיתים מספר ומהר לביתו.

בבית מצא את הילדים במטות. שכבו הקטנים לישון ובמחם גם הם נקרה המחשבה על דבר הבטחתו של האב שלא קוימה. ופתאום הוא הופיע בדלת, בידו חבילה. וכמנצח הכריז: קומו! קיימתי את ההבטחה!…

הילדים קמו ממטותיהם, ישבו לשלחן האכל, הזמינו גם את האם להשתתף בסעודה, והוא ישב ממולם – נהנה ושמח, ועל פניו חיוך אשר מיוחד. עיניו נוצצו מגיל וכל ישוּתוֹ מלאה אך מחשבה אחת ויחידה:

אכן! קימתי את ההבטחה…

שעה אחר שעה שוטט שמואל ברחובות הסואנים והרועשים של העיר הגדולה. רגליו הוליכוהו מרחוב לרחוב ומסמטא אחת לשניה ללא מטרה מסויימת. הוא הרגיש, שאם יעמוד לנוח, שוב לא יהא מסוגל לנוע הלאה.

בשעה שבע בבוקר יצא את הבית כדי לחפּש עבודה. מיום אתמול בבוקר לא אכל מאומה, וארוחת הבוקר של אתמול – אף היא היתה דלה עד מאד: פרוסת לחם ומרק פולים דליל, שנשאר מארוחת הערב של שלשום.

לאחר צום של עשרים וארבע שעות לא הרגיש את הרעב. בגופו התפשטה רק ליאות קלה שהפריעה לו בתנועה. ובפיו הרגיש טעם תפל ומר למרות מנת המיים הגדולה אשר שתה לעתים תכופות מאד.

בעברו ליד חנויות המכולת, עמד והביט באוצרות המזון שנערם על המדפים מחוץ לחנויות. על ידם עמדו המוכרים ושרוולי מעיליהם מפשלים להם מעל למרפקים, והם שומרים שמירה מעולה ביותר: שהמיצרכים היקרים לא יפּלו בידיו של גרגרן כשמואל זה.

הוא השתדל להסב את מבטו מצרכי האוכל הרבים, כדי שלא לראות בהם ולא לחמוד אותם, אך הדבר לא עלה בידו. עיניו נמשכו ללא הרף אל חנויות המכולת, ראו את הצרכנים נכנסים ויוצאים כשהסלים בידיהם מלאים כל טוב. רק הוא היחידי בין כל הקהל הרב הזה – שאין בידו אף פרוטת נחושת לקנית “לחם”.

בפעם המאה ממשש הוא בכיסיו, כדי להיוכח שבאמת אין כסף בהם. ובפעם המאה הוא קובע כעובדא: שאמנם כן הוא הדבר. ובכל זאת קשה לו להפרד מהמקום. והלחם הטרי שריחו המתוק והמגרה בוקע החוצה ופוגע באפּו של שמואל, מגרה את תאבונו עד שהוא חש כעין צביטה בבטנו, וקיבתו שהצטמקה מתרחבת שוב ותובעת מזונות.

ברצון רב היה מסכים להעשות מטומטם וחסר רגש העלבון, כדי שיוכל להושיט את ידו לנדבה, אך לצערו הרב אין אפשרות לכך, והרי עליו לסבול ולנהוג בעצמו כבוד ויקר.

על כרחן נעקרו רגליו ממקום הפורעניות ותוליכנה אותו לרחובות הסואנים והרועשים. מסביבו רעש מכונות האוטומובילים, הצלפות שוט על גבן המסכן של בהמות המשא וקריאות זרוז לפועלים המאושרים העובדים בבנין. כחתיו כמעט ועזבוהו, וגופו הרצוץ והעיף שאף לשכב על הכביש המאובק ולנוח, לשכב שעות, ימים ושנים, לשכב ולא לקום יותר. לא להתנועע. אך שריקות האזהרה של נהגי המכוניות וגערות הזעם של העגלונים מנעו ממנו את התענוג הזה, וזרם האנשים שעל המדרכה דחף אותו הלאה. ורק לאחר שפנה לרחוב צדדי עלה בידו להשתחרר מבין גופות האנשים ולהשען אל אחד הקירות כדי להחליף כח.

במחו עברו ביעף מחשבות שונות, שונות ומשונות ביותר. הנה נדמה לו: שבעוד רגע קט יקרהו הנס וימצא ארנק מלא על גדותיו שטרות כסף, והרי הוא ממהר תיכף אל בית האוכל הראשון שנזדמן בדרכו, ומזמין את כל המאכלים הרשומים בתפריט ללא יוצא מן הכלל. ובהזכרו במאכלים הטעימים הרשומים בתפריט, מביעים פניו הבעת “הנאה” וחיוך משתפך על שפתיו היבשות. והנה נדמה לו: שהוא פקיד ממשלתי גבוה, מקבל משכורת אגדית, ואוכל שלש ארוחות ליום – אכילה של ממש. אך עגלת הלחם שעברה בקרבתו מחזירה אותו לעולם המציאות המרה, והוא נזכר: שמיום אתמול בבוקר לא בא אוכל אל פיו, ושאין כל סכוי להשיג לחם גם היום.

שוב נעקרו רגליו ממקומן, ושוב הוא גורר בכבדות את רגליו הכאובות מסמטא לסמטא ללא מטרה, שקוע במחשבות ומתכן תכניות. פתאום נעמד במקום אחד, ולאחר התעמקות מה הוא יוצא בריצה, מגיע לתחנת המשטרה כשהוא נושם בכבדות, ודורש במפגיע מאת השוטר התורני שיכניסו למפקד. השוטר מודדו במבטו מקצות רגליו ועד למצחו, ולאחר החליטו: שהודעה חשובה בפיו – הכניסו לחדר המפקד.

שמואל נגש לשולחן המפקד בצעדים מהירים ומבלי לחכות לשאלה, קרא:

יצוה נא לאסרני תיכף ומיד!

המלים שיצאו מפּיו בהדגשה מיוחדת השפיעו באופן ניכר על “מכונת החוק” האדישה. בתנועה מהירה שלא כדרכו הרים המנהל את עיניו הלאות וסקר את הבא, ומבטו חדר ומשש מישוש גס את כל גופו של שמואל, ועד לנשמתו הגיע.

יצוה נא לאסרני תיכף ומיד! חזר שמואל על דבריו הראשונים.

המפקד החריש דקות מספר. מדד שוב במבטו את העומד לפניו, ולבסוף הואיל לשאול: מה פשעך?

יצוה נא לאסרני, ואם לא ימלא את בקשתי, אשלח את ידי בגנבה… השיב שמואל קצרות.

שוב החריש המפקד קמעא, ועל פניו הקודרים והעיפים מבטלה ושעמום השתפך חיוך מתוק ושבע, שפתיו העדינות נפתחו, ובנעימה מרושלת הודיע: לא אוכל לצערי הרב למלאות את אשר בקשת, קצרה ידי לעשות זאת. היה עליך לגנוב קודם ואחר כך לבוא אלי, אז ודאי שהייתי אוסרך. ובקול אבהי ומאלף המשיך: לו רצינו לאסור את כל אלה האומרים לגנוב – כי אז היה עלינו לאסור חלק גדול מבין תושבי העיר הזאת. ומאין ימצא הכסף הרב הדרוש לכלכלת כל המון האסירים האלה? ודירות מנין נקח עבור ההמון הזה?…

שמואל ראה בדאגה הגדולה הנסוכה על פניו של המפקד, השתתף בצערו הרב והסיח לרגע קט את דאגתו הוא לעצמו. אך משחש שוב צביטה בבטנו, וכשהתקוה להאסר ולהשלח לבית הסוהר נכזבה, פנה אחורה וללא ברכת שלום יצא את החדר.

והרי הוא שוב ברחוב. פגשה אותו שמש חמימה וצוחקת. שמש קיץ המחממת בקרניה הנפלאים גם את הבנים החורגים של החברה, ואף את הרעבים. כחתיו כמעט שכלו, ואנוס היה לשכב על ספסל בגן כדי שלא לנפול.

מוחו עבד בקדחתנות יוצאת מן הכלל. ובמוח זה נקרה ללא הרף שאלה אחת ויחידה: מה הסוף? מה יהיה למחר… לעתיד… וכמה ימשך הסבל… האם ימים ספורים, ואולי גם שנים רצופות?…. שנים מלאות צער ודאגה לפת לחם יבשה…

ידע שמואל שאין להמשיך בכך. שיש לאחוז באמצעים נמרצים. שיש להתגבר על הכל ולהגביר את המאמצים להשגת עבודה, כדי להפּטר אחת ולתמיד מהרעב. שיש לתכן תכנית סופית – כדי ליצור לעצמו קיום של כבוד ורווחה.

אך דא עקא, שמחו העיף וקיבתו הריקה אינם מסוגלים לחשוב ולהמציא משהו המתקבל על הדעת. והרי הוא מחליט: שקודם לכל נחוץ להשקיט את הרעב כדי שיהיה מוכשר לחשוב.

אך במה, לאן ולמי לפנות בבקשת עזרה? לפניו שתי דרכים: להושיט יד ולבקש נדבת כסף או לגנוב. הגנבה נראית לו כמעשה המתנגד למוסר והחליט להושיט יד. והרי קם ממקומו, תר בעיניו וביקש עובר אורח ראוי למטרה זו, אך העוברים והשבים ממהרים יותר מדי בלכתם. אין פנאי… החיים עלי אדמות קצרים ויש להספיק הרבה.

שוב הקיף במבטו את כל שטח השדרה ופניו קרנו פתאום. על ספסל בודד בינות לעצים ישבה אשה ובידה עתון אנגלי. ודאי אמריקאית – חשב שמואל, ובלי חשוב הרבה, התקרב אליה בצעדים מהירים ויושט יד ללא הוצאת הגה מפּיו, ופניו אדמו ויקדו כיקוד אש מחרפּה. לראשונה לא הבחינה בו כלל בהיותה שקועה בקריאה, אך כשהרגישה בזר העומד לידה, הרימה את ראשה; ושמואל ראה: פנים זעירים ורזים עד מאד. בלחייה פרח אודם חולני, בעיניה בערה אש קדחת, ושפתיה היו חיורות ויבשות. שמואל הכיר יפה בסימנים אלה ובמוחו עברה כברק המחשבה: היא רעבה! רעבה כמוני אני… ומי יודע מתי אכלה בפעם האחרונה… היא עלולה לגווע!… יש לעזור לה… להשיג צרכי אוכל, ותיכף ומיד!…

בהחלטה פנה אחורה ורץ במורד הרחוב. הגיע לשוק המכולת ההומה מאדם, חטף מעל אחד המדפים ככר לחם וברח.

החנוני רדף אחריו, גם רבים אחרים השתתפו ברדיפה, ושוטר שעבר, תפסהו והובילו לתחנת המשטרה, אותו ואת הלחם גם יחד.

שמואל הלך לפני השוטר ללא התנגדות, אך שפתיו לא חדלו מללחוש: היא רעבה… היא תמות… עזרו לה…

בתחנת המשטרה פגשהו המפקד בשמחה כפגוש את הידיד, סקר אותו שוב במבטו המיוחד, והודיע בחגיגיות לא מעושה: עתה, בחור, מזונותיך עלינו לפחות לתקופה של שלשה חדשים.

שמואל לא הקשיב לדברי המפקד. דומם ישב על הכסא, ולנגד עיניו רחפה דמותה של הנערה מהשדרות. כחיים נצטיירו במוחו פניה הענוגים, שפתיה היבשות, ואש קדחת הרעב בעיניה היפות ושפתיו מללו ללא הרף, בלחש, בתחנונים ובתפלה: עזרו לה… רעבה היא… היא תמות…

כח מיוחד ומושך חלק הבורא לרחובות השקטים של העיר. וביחוד מושכים הם את כל אלה שמזלם גרם להם להתרוצץ יום שלם ברחובות הסואנים בחפוש אחרי עבודה ולחם וללא הצלחה. והרי במקום הבית והמחסור הם יוצאים לטיול ממושך מרחוב לרחוב, מרימים את ראשיהם אל האור הרב השופע מתוך החלונות הרבים, מקשיבים לצלצול המוסיקה הבוקעת מתוך הבתים, מקנאים קצת באשרם של אחרים, ומאמינים שאף הם יאושרו ביום מן הימים.

טעמים אלה הביאו את יוסף לטיולו היום־יומי לרחובות השקטים אשר בלב העיר. ערב ערב אפשר היה לפגשו על אחת המדרכות, צועד בצעדו הצבאי הרגיל והמדוד כשהוא לבוש בחליפת ספורט משומשת, על ידו השמאלית מעיל גשם מוכן למקרה גשם, וידו הימנית מתנועעת לקצב הצעדים, צעדיו. ראשו מגולה ושערותיו מבריקות.

דרי הרחוב שראוהו בכך מדי ערב בערבו חשבו שהוא מחכה למישהו. אך במרוצת הימים התרגלו אליו כאל עמוד החשמל העומד קבוע במקומו מזה עידן ועידנים, וחסרונו כבר היה מורגש אם קרה ולא ראוהו במקומו הקבוע על המדרכה.

זר היה בעיר. מזה חדשיים ימים שהגיע לכאן מן הכפר לחפּש עבודה. ימים שלמים התרוצץ ברחובות ממשרד אחד לשני וללא תוצאות משביעות. אך הוא לא התיאש והמשיך בחפושים בהאמינו שסוף סוף ימצא מי שהוא ויקבלהו לעבודה.

הוא אהב חברת אנשים והשתוקק לה. היה לו צורך הכרחי לתנות בפני מישהו קרוב את עניו ולחצו, אך בכל העיר הגדולה לא נמצאה אף נפש אדם אחת שתסכים להקשיב למתרחש בלבו הכואב. לעתים היה מספר עם עצמו – ותמיד נשאר שבע רצון מהתיעצות זו. כי מי עוד כמוהו ידע את כל פרשת התלאות והצרות אשר נתכה על ראשו הדווי.

אחד או שנים מדרי הרחוב נסו לקשור עמו שיחה ולא הצליחו. כמעט שלא השיב לשאלות והמשיך בשתיקה ובבדידות את טיולו הקבוע.

כמעט כל ערב, רגיל היה יוסף לפגוש בחורה צעירה מדרות הרחוב – שבה לביתה מעבודתה. בימים הראשונים לפגישה עמה לא השאירה עליו כל רושם, כי, במה נבדלת היא מאחרים? אך משנזדמן לו במקרה לראות את פניה לאור הפנס המאיר – השתדל מאז בפגישותיו עמה להביט אל פניה הענוגים והעצובים שהיה בהן משהו משותף עמו ועם גורלו הוא.

היא היתה בעלת קומה בינונית, גוף רזה ותמיר, לבושה במעיל חורף שחור שצוארונו היה כמעט תמיד זקוף, ומתוך הצוארון נשקפו פנים נוגים שדברו אל הלב וספרו על עבודת יום קשה ועל יחס גס של מעבידים.

כח מושך גדול היה בפנים הללו, והשפיע על יוסף השפעה עזה מאד, ומאז היה מחכה לה עד שעברה ונעלמה בשער הבית. לאור הפנס הביט בפניה שנעשו לו עם כל יום עובר מוכרים ויקרים. לעתים נפגשו מבטי עיניהם, והמבט המשותף לא הביע שויון רוח השכיח בפגישה מקרית עם אדם זר. עיניה הבהירות והיפות דברו בשפה אילמת אך מובנת: “שנינו מוכי הגורל הננו, ולמרות שאין אנו מכירים זה את זו, אך שותפים אנו לצער ולסבל מזה שנים ודורות. שנינו שייכים לקבוץ הגדול של הנענים והנרדפים”. ובתור תשובה לשיחת עינים זו היו נמלטים רשפי־אש מעיניו היוקדות של יוסף, פוגשים בברק עיניה היא ומתיזים ניצוצות אור וחום שחממו לרגע קט את הנשמה הדואבת והסוערת.

שניהם לא הבחינו מתי ואיך התחילו לדבר בפגישתם על המדרכה. צורך נפשי היה זה לשניהם. וצורך זה הביאו לחדרה וגרם להעלמו לזמן מה מהמדרכה.

חדר דירתה היה גדול ומרווח והיה משותף לה ולעוד בחורה צעירה אחת. הזווג של שתי הבחורות הפליאוֹ עד מאד. שונות היו ורחוקות זו מזו כרחוק המזרח מן המערב. האחת: למודת צער וקשת יום נשאה על שכמה העיף סבל של שנים ובדידות של דורות, ללא נפש קרובה אחת בכל העולם הגדול, שלפניה אפשר לספר הכל ולהערות בחיקה את הדמעות שנצטברו בעינים. והשניה: צעירה כבת עשרים ושתים שנה, מלאת חיים, קופצת, מרקדת, שמחה בעולמה, ומביטה על העולם וברואיו כאילו נוצרו אך ורק כדי להנות אותה.

הרהיטים בחדר הצטיינו בפשטותם, אך בכל שרר נקיון מופתי. שפע האור שחדר לחדר הוסיף לו לוית חן ונעימות והשפיע על יוסף כתרופה מרגיעה. הוא הרגיש שנפשו העיפה מעמל החיים ומטרדותיהם נחה ומצטיידת בכחות חדשים לעתיד. עיניו הלאות סקרו את החדר וגם הן קבלו את הספוק המלא.

מאותו היום ואילך היה לאורח קבוע בחדר המשותף. ואם קרה המקרה ומכירתו לא חזרה הביתה בשעה הקבועה, היה יושב ומחכה לה בסבלנות ובשקט בפנתו הקבועה שבין המטה והשולחן הקטן. עיניו משפלות ומוחו רוקם רקמת פלאים של חלום הזיה. ובחלומו: צעיר הוא לימים, תלמיד בית הספר, מלא שאיפות ותכניות של חיים ואושר ללא דאגת המחר. והחדר השקט הזה – חדרו הוא. ובחדר – נפש אשה צעירה אוהבת ומלטפת, ולטיפותיה מתוקות, מנחמות ומרפאות את הגוף והנשמה, וכה טוב לו… כה טוב… ורוצה היה שהחלום הזה ימשך עד זקנה ושיבה, עד אין סוף… אך לא תמיד אפשר היה לחלום עד אין סוף, המציאות גברה על החלום וההזיה הפכה לממש.

באחד הערבים הוא בא כדרכו אל החדר המוכר לו, נכנס וישב לו במקומו הקבוע ולא הבחין באפלה בגוף המכווץ והדומם ששכב במטה, אך פתאום קלטה אזנו קול בכי חנוּק והתיפחות מרה. הוא קם מבוהל ממקומו והתקרב לדמות שבמטה ועמד כמסומר.

במטה שכבה מכירתו ובכתה חרש. הוא לא ידע מה הסבה גרמה לפרץ זה של דמעות, אך בבכי זה נשמעה ברור תלונה צודקת נגד החיים המרים. בקולות החנוקים שהתפרצו מגרונה נשמעה כל היתמות והשכול של נפש צעירה זו האובדת בעניה. נשמעה ברור המחאה הגדולה נגד כל העלבונות וההתעללות בנפשו של האדם החלש, התעללות ללא צורך, התעללות שאינה מביאה תועלת לאיש, ונוצרה רק לספוק הרגשות של החיה הטורפת שבאדם.

דומם הקשיב לבכי עצור זה ששבר את לבו, אך עמידתו זו ארכה רק שניות מספר. אחר כך גחן על המטה, בשתי ידיו חבק את הגוף המפרפר ולחצוֹ על לבו הרועד, אחר הרים לאט לאט את ראשה, ויבט לתוך עיניה במבט מלא רוך, אהבה ומסירות. ועיניו הביעו ברור: אחותי, גורל אחד לשנינו… חדלי מבכי והתחזקי, לא כדאים הם החיים שנרוום בדמעותינו… ו"האושר לא בדמעות נקנה"… מלחמה לנו בחיים הקטלניים, מלחמה לחיים ולמות… הבי יד ונלחמה יחד… ננצח או נפול – אחת היא לנו… אך אל נהיה עוד גלמודים… יחד, יחד!…

בכיה נפסק… הדמעות שנוצצו בעיניה כפנינים יבשו, וראשה היפה ירד לאט ונסמך אל כתפו כמבקשת עזרה, מחסה וסעד.

חמימות השתפכה בגופו הרצוץ ותחדור גם אל נשמתו ותחממה.

ותתאחדנה שתי נפשות סובלות. ויגדל גם הסבל. כי, מעתה סבל האחד גם את סבל חברוֹ…

הלבבות שקטו ונרגעו.

אם זהו האושר? ימים יגידו!…

קשה להאמין בזאת. אך עובדא היא: ישנם גם אנשים רעבים ללחם בעולמנו זה.

והרעבים הללו מביטים בעינים תאבות למאכלים הנאכלים על ידי השבעים, ומקנאים כבר מעתה בחלקם של התולעים שיהנו לעתיד לבוא מסעודה דשנה.

אחד היצורים הרעבים, מוכת הגורל היתה “זריזה”. היא היתה פעוטה, יפה, בעלת רגלים קצרות ושערות מסולסלות, עיניה גדולות ובהירות ומבטה חצוף.

איתרע מזלה לגדול בביתו של שלמה אפרתי. אחד ממחוסרי העבודה הותיקים אשר בעיר, חולה מוּכה שחפת, שמחוץ לדאגתו על דבר שתי ריאותיו ההולכות וכלות – היה עליו לדאוג גם לכלכלת משפחה. אשה ושני ילדים.

אין אפרתי זוכר בשום אופן מתי הובאה “זריזה” לביתו, וממתי הוטל עליו לדאוג לפרנסתה. הוא מצאה פעם בשובו לביתו כשהיא ישנה במטת ילדתו הקטנה. שתיהן שכבו חבוקות ומכוסות בשמיכה אחת, וישנו שינה מתוקה.

גם עתה, עם עבור שנים מספר זוכר אפרתי את הרגש שמלא אל לבו למראה שתי הנפשות התמימות ששכבו חבוקות במטה, וזוכר הוא גם בטעמן המר של הדמעות שנשפכו מעיניו באותו הערב.

כמו חי ניצב לנגד עיניו היום המר ההוא, יום החמישי לשבוע, שהשאיר עד היום פצע בלתי נגלד בלבו, משהו נשבר בו אז, החיה הרעבה נסכה בו טרוף הדעת, היא העירה בו את כל הזכרונות המרים מימי העבר, ותארה לפניו את כל היאוש המר שבעתיד.

לא חדש היה “הרעב” עמו. לא אחת רעב ללחם ממש. ובשנים האחרונות הרעב מבקר את ביתו לעתים תכופות עד מאד.

מורה היה. שתים עשרה שנה עמד אפרתי יום יום על רגליו והורה תורה וחכמה לילדי ישראל. שתים עשרה שנים רצופות, יום אחר יום, שנה אחר שנה לא הפסיק את מלאכת הקודש שאכלה לבסוף את שתי ריאותיו ותבא עליו כליה.

בן שלשים שנה היה אפרתי כשפטרוהו מעבודתו בתור מורה לכתות הנמוכות בבית הספר העממי. פטרוהו – משום שלא היה צורך בו, משום שאי אפשר היה יותר לנצלו. הכושי עשה את שלו – והרי עליו להסתלק.

בזכרונו חיים עדנה שנות הסבל הרב שנפלו בחלקו עד אם סיים את למודיו בבית הספר למורים, עברו עליו ימי רעב ומחסור, הוא היה במשך תקופה ארוכה מחוסר קורת גג על ראשו, נעליו נקרעו על רגליו, בגדיו בלו מזוקן, ההתאמצות היתה למעלה מכח האנוש הרגיל, ובכל זאת סיים את הלמודים, קבל סמיכות ולאחר כך גם משרת מורה במושבה קטנה אשר בשומרון.

עם קבלת העבודה נשא אשה, ובשנתים הראשונות לנשואין נולדו לו שני ילדים: ילד וילדה. ועם הולד הילדים נתמלאה כמעט סאת אשרו. בשמחה היה מבלה את שעות הלמודים בין תלמידיו החביבים, בשמחה חזר לביתו ולמשפחתו, ובעברו את סף הדלת, רק אז השתפכה השמחה הגדולה בכל ישותו. במין טרוף היה תופס את שתי הפעוטות על זרועותיו ויוצא אתן במחול פרוע ומהיר, וחלל החדר נמלא הד צהלת הילדים שנסכה עליו שכרון מיוחד. וכשהצהלה גברה. היה תופס גם את אשתו ומרקידה עד לאבוד החושים.

במרוצת השנים בגר, גדל וחזק, שנות הסבל חלפו כליל. והחיים: חיי יצירה ושמחה שטפו להם בשטפם הרגיל והבלתי פוסק. אך פתאום הונף הגרזן על הכל. והבנין – שנבנה בכל כך הרבה עמל ויגיעה נגדע פתאום ויתמוטט.

בריאותו של אפרתי התרופפה לאט לאט, הוא התחיל להשתעל, ובאחד הימים קלח זרם דם אדום מגרונו.

כמחצית השנה לערך התגבר אפרתי על מחלתו והמשיך בהוראה בבית הספר. אך משנודע על כך להורי הילדים דרשו את פטוריו, ושוב נשאר מחוסר עבודה כבימים עברו.

ימים שלמים היה מבלה בבית בלי לצאת אף לשעה קלה החוצה. קשה היתה עליו ההליכה בין הבריות, וביותר קשה היה עליו לעבור ליד בנין בית הספר שבתוך כתליו בלה את הימים המאושרים בחייו. בימים הבאים נעשה לו המקום במושבה צר מדי ועבר לגור עם משפחתו לעיר.

מצבו בעיר לא שוּפּר. חולה ומחוסר לחם היה מסתובב ימים שלמים בחוצות העיר כשהוא קודח ומשתעל. אשתו נשכרה לעבודה במשק בית, הילדים נמסרו לגן ילדים, והוא נתיתם כאילו מהכל, ונראה בעיניו כמיותר.

משהו משותף היה בינו לבין כלבי ההפקר הרבים שהסתובבו ברחובות העיר כמוהו הוא בחפושים אחר מזון וחברה, ומדי פגשו באחד מכלבי ההפקר הללו ברחוב היה משתדל לקרבו אליו, ומשלא הצליח בדבר, היה עומד ומביט אחר הכלב הבורח מרוגז ועצוב.

כשמצא אה זריזה במטת בתו הקטנה התעורר בו הרצון להעירה כדי לשחק בה קמעא, אך חשש להעיר גם את בתו משנתה. והרי עמד רגעים מספר ליד המטה והסתכל בהן, ובמוחו נקרה המחשבה: ומאין אקח לפרנס גם את זו?

בינתים כלה הנפט במנורה והוכרח לשכב במטה. במהרה התפשט את בגדיו ושכב על מזרון הקש – מצעו. עיניו העיפות נעצמו ונרדם כמעט תיכף לשכיבה.

הוא הקיץ פתאום לשמע רעש מיוחד בחדר. בכבדות קם מהמטה, מצא זנב נר וידליקהו, ולאורו ראה: הכלבה “זריזה” מתרוצצת מפנה לפנה, מריחה באפה הקטן כמחפּשת, וכשלא מצאה במה להשקיט את הרעב, ישבה רגע קט מחרישה ושקועה במחשבות, ואחר כך הוציאה מגרונה קול בכי מיוחד, קול עצוב, מיותם ונעזב המבקש עזרה.

בלבו של אפרתי פקע משהו. מעודו לא שמע בכי חיה רעבה. הוא תאר לעצמו את גורלו ואת גורל ילדיו הדומה לכל פרטיו לגורלה של הכלבה המיותמת והעזובה. בכל כחותיו התאמץ שלא לפרוץ בבכי. הוא נשך את שפתיו עד זוב דם, קפץ את פיו. אך כל האמצעים לא הועילו: ומלבו הכואב והדווי התפרצה יללה הדומה בכל ליללת הכלב. יללה קורעת לב, הצועקת ומבקשת רחמים… יללה נואשת של יצור בודד וגלמוד שהחברה פלטה אותו מתוכה כהפליט את המצורע, יללה הקוראת תגר על סדרי העולם… יללה מאיימת…

ותשמע היללה בדמי הליל, ותחריד את לבות השאננים, ותחדור אל תוך נשמותיהם הפעוטות, ותזכירם: כי, לא לעולם חוסן…

מתוך אמון נרדמה זריזה בזרועותיו של שלמה אפרתי.

וייקל לשניהם.

לכאורה, מה טעם להתמרמרות אף אם היא צודקת בהחלט, בה בשעה שאין לתקן את הפגום. מה טעם לטענות וּוכוחים על דברים הידועים מראש כאבודים לחלוּטין? אני – אין לבי נוטה לחטט בפצעים ישנים, אין ברצוני לצקת שמן על המדורה האוכלת את מיטב הרגשות שבלב, ואם את מוצאת אחרת, כי אז התאמצי לא לשתף אותי בחטוט זה, זוהי בקשתי הגדולה ממך ויתכן אולי גם האחרונה.

ועליך לדעת: עברו עלי תקופות שונות. מהן – כאלה שהשאירו בי רשמן למשך כל ימי החיים, מהן – כאלה שאף בכנפיהן לא נגעו בי ולא השאירו כל רושם, כאילו לא התקימו כלל. אך תקופת חיים זו אשר בה השתתפת גם את, השאירה בלבי משהו הדומה לסרטן, המוצץ את דם קרבנוֹ עד לטפה האחרונה. ומדי זכרי בך נצבט הלב כמו במלקחיים עד לידי אבוד החושים וההכרה.

ביני נא סוף סוף: מה ערך לכל אותן החויות אשר הביאו בזמנן את השמחה היחסית, בהשואה עם כל אותו הסבל שלאחר כך. והרי תודי: שאחרי כל העמל לא הצלחת ליצור את התנאים הדרושים, כדי להעניק גם לי בתור אדם את הזכויות המגיעות לי בצדק, ושלא קבלתין אף פעם למרות כל דרישותי הרבות. ולעצם – כמעט שלא ידעתי מאת מי עלי לדרוש את חלקי בזכויות, ממך? ודאי שלא! אַת אינך מסוגלת לקחת ולא כל שכן לתת משהו משלך לאחרים. מאת הגורל? ואולי מאת המקרה? גם הם לא צדדו בזכותי המקודשת. כנראה שהתנהגותי לא ספקה אותם, רכּוּת הטבע אשר לי יצרה בשבילם את הקרקע הנוח ביותר להתנגדות אקטיבית, אף לאותם הדברים שלגבי אחרים אין עליהם עוררין. ואני – פשוט לא ידעתי שיש לתפוס את החיים בגרגרת, לשלוט בהם, להפכם כלי שרת למאויים הגלויים והטמירים כאחד, לדרוך על אוצרות הנפש השייכים לאחרים, ובאפן זה לרכוש את הזכות הקיימת לקיום ההכרחי. לא עשיתי את זאת בזמן הדרוש, ומשום כך אבדתי את הזכות לתבוע משהו גם בשבילי.

וכי מה עשית אַת כדי להקל מעלי ולו אף במקצת את העול הכבד אשר רבץ על צוארי? לא כלום או כמעט מאומה. עברת בפשטות מופלגת על פני אותו השביל אשר היה ספוּג בדמעות ודם, מבלי לשים לב כלל וכלל אל סימני העוני, הפורענות והיסורים אשר צינו אותו. פשוט כפשוטו לא שמת לב לכל זאת, לא מצאת לנחוץ להאט אף במשהו את צעדך הגאה לקראת הנצחון המדומה שלך. נצחון החזק עלי – החלש והאובד. ועוד יתרה עשית: אַת ממש במו רגליך דרכת בגסות מופרזת על אותו השטח, שלמעשה היית צריכה להרטיבו בדמעתך.

אל תחשבי שאני מציין את זאת בתור תופעה נדירה. לא אַת היא היחידה המתיחסת כך לקרבנות מחים, לא אַת היא הראשונה ואף לא האחרונה השמחה לאיד, וצוחקת לדמעות מרות הניגרות מעיני אנשים קרובים – שרק תמול היית תלויה בהם. מנהג מקובל הוא, שיטה מסוימת וקבועה העושה למעשה פלסתר את כל הפטפוט המלולי המובהק על אודות האהבה, הרגשות היפים לזולת, או ההקרבה העצמית לטובתו של האדם הקרוב. בשבילי לא היה בזה משום הפתעה, כל הדברים האלו נבחנו על ידי מקודם לכן והועמדו על בסיסם החוקי והנכון. לא הפתעה היתה זאת, זה היה גלוי: – שאף אַת שייכת לסוג אנשים זה אשר אני שאפתי תמיד להתרחק מהם, ואינך כלל יוצאת מן הכלל. ומשנתגלתה לי האמת הערומה, משנודעה לי פרושה של ידידות זו – הרי נשארה ברשותי רק הדרך האחת והיחידה כדי להציל את נפשי: לפרוש ממך ומהכל, לנתק בבת אחת את כבלי העבר וההווה גם יחד, לבטל בתנועת היד האחת את כל הקשר אשר קשרני אליך ואל הזכרונות המשותפים ולהתחיל מחדש בחפושים אחרי האמת שלי המוחשית והמושלמת. אך אני לא עשיתי את זאת, לא יכלתי עשות כן, לא היה בכחי לותר על הרעיון אשר בו היה גלום כל תכן חיי בעבר כמו בעתיד.

והרי לשם כך היה עלי לעשות שקר בנפשי, ולכפור בבת אחת בכל אותן האמיתיות אשר היוו את השקפת עולמי הקטן והצר, וחיי היו מתרוקנים כהרף עין מכל תכן, ובזאת לא רציתי, לא יכלתי עשות כן. לא היה בכחי להתחיל הכל מחדש, אחרי כל אותן התלאות אשר מצאוני בתקופת החפושים הראשונה.

יתכן שמצדי היה זה פשוט מורך לב, פחד ממשי בפני העתיד ההולך ובא, חסר בגרות פסיכית. אך אין להתעלם גם מהעובדא הזאת: החיים הניחו עלי את חותמם הגדול, שעבדוני להרגלים קבועים, כפפוני כאגמון, ועשוני אסקופא נדרסת לכל תופעות חיים אלה. – ועלי בהכרח היה לקבל את הכל באהבה ללא התמרדות והתקוממות. החיים היו חזקים ממני, הם אימו עלי בעונשין חמורים, הראו לי בעליל דוגמאות של עונש למתקוממים, וידי קצרה היתה להלחם מלחמת תנופה, האחד מול הרבים, החלש מול החזקים והתקיפים.

ובכל זאת לא נרתעתי, וראשי לא צנח למראה הזועה שהצטירה באפק הרחוק והשחור. ולהיפך: עיני הורמו והביטו ישר בפני הסכנה. ראשי גבה בגאון וכמעט בהדר, מוכן לקבל את המהלומה הגדולה אשר התעתדה¹ לרדת עליו. אגרופי ידי נקמצו כדי להשיב מכה תחת מכה, וכל גופי היה נתון כאילו על קפיצים מוכן לקפיצה ולהגנה. ומה הופתעתי כשהמכה לא באה. מה גדולה היתה האכזבה למראה הנצחון הקל שנפל בחלקי, לא היה כלל צרך במלחמה. המגדלים הפורחים באויר נפלו מאליהם כקלפים – עת הבחינו במתנגד ראוי לשמו, מראות הזועה חלפו וכלא היו למראה אמץ הלב וההחלטה שבמבט שלי, וכל אותו הסיוט הנורא התפזר כעשן למראה החוצפה שהתגלתה בי.

לא ראיתי את עצמי גבור. לא ולא! לא לכך התכונתי. לא שאפתי לזר התהלה והנצחון שלאחר הקרב. כי סוף סוף מה נשאר בידי? מה פרס יכלתי לקבל חלף כל אותה ההתאמצות שלמעלה מכח האנוש הרגיל? לא כלום! אני אמנם – ניצלתי ממגור, מסיוט, מפחד בפני האפס – אך גם הנצחון לא היה שוה יותר מאפס. אני אבדתי אותך. ונדמה היה לי שלא נצחון הוא לי זה – כי אם מפלה. מפלה איומה ונוראה שבעתים מן השעבוד והעבדות, ובלב נשאר חלל ריק שאין למלאותו בשום פנים ואפן.

וכי למה באַתני כל זאת, מה גרוע חלקי בעולם מגורלם של הרבה חלכאים, נדכאים ובישי מזל שלא זכו לשלחן משלהם? מה טעם לאותן המכות אשר הגורל העור מחלק לי לעתים כה מזומנות?

לא קשה לי ביותר למצוא את הסבה לכך: קל ביותר להצביע עליך באצבע כעל האדם היחידי האשם בכל אלה. לא יקשה עלי גם למצוא הוכחות מספיקות להאשמה כבדה זו – אך יחד עם זאת קורא אלי קול גדול מתוך עמק נשמתי שאין אמת בכך. גם את מהוה רק גורם שלילי אחד בתוך מסכת הגורמים השליליים אשר למקרה העור. כדי להביא את האדם לידי יאוש, אכזבה, ומרירות שבחדלון. ישנו משהו שאינו נשמע לא לי ואף לא לך. הוא נמצא מחוץ לתחומינו הצר, מחוץ לשטח המחיה שלנו. ואין אנו יכלים בשום אפן להשיגו על ידי הושטת יד. הוא ממנו והלאה. וכל כמה שאנו מתקרבים אליו, הוא הולך ומתרחק ממנו. ויתכן גם אחרת. אך בכל זאת, בכל המקרים והמאורעות המתרחשים עתה והעומדים להתרחש לעתיד – אני רואה את מגעו הממשי עם החיים. וזהו מה שקושר את ידי ואולי אף את ידיך אַת.

ואם אני שואל את עצמי עתה: האם היית באיזו שהיא תקופה אחרת משהנך עתה? או האם נשתנה בך משהו מבחינת האיכות והרגש? ביחס אליך אני מוכרח להודות שלא נשתנית אף כמלוא הנימה: נשארת והינך גם עתה אותה האשה הזוללת והטורפת כמו שהיית בעבר. עד כה אַת משתעשעת באדם כמו בצעצועים. אַת גורמת אבדון ומות בתנועת ידך היפה, וכל זה מבלי שתרגישי בחויה זו ההולכת וכלה באשמתך. ועוד יתרה: אם יבואו ויאשימוך במשהו – תפערי את פיך מתמהון כמעט טבעי, מבלי להאמין שאת יכלה להסב מות למעריציך. וביחס אלי הרי נכון הוא בכל מאת האחוזים שהשנוי חל ובא. אין אני יודע עדיין מה טיבו, קשה לי עדיין לקבוע מה באמת התרחש ונתגלה לי במרוצת הימים האלה, ימי ההתפכחות משכרון החושים שבו טבעתי תוך השנים האחרונות. אך עלי להודות: שבתוך תוכי הולך משהו ונוצר. לובש צורה ופושטה שוּב, מתגלה ומסתתר, שולל ומחיב, משתכלל ומסתגל עד שיתגלה. וכשיתגלה, רק אז אוכל לעמוד על טיבו האמתי והברור. אחת אדע כבר מעתה: לא עוד תמים אהיה. לא עוד טוב אהיה. אחכם מעתה ואקנה נסיון – כפרי של שנים. שנות סבל ומחושי עלבון. ועוד ידעתי: כחיה אדרוס את כל אשר אפגושה בדרכי. זר יהיה לי רגש הרחמים או הרגשת הכאב הצורב של האחרים, המוכנים בכל עת ושעה לדרוס אותי. כי, כדי לחיות – נחוץ לדעת לסלק מעל דרך החיים את כל אלה המפריעים לי בפועל. ואת זאת אני לומד ובוחן עתה.

ואַל יהא הדבר קל בעיניך: אחרי שכרון באה תמיד ההתפכחות, אחרי תרדמה עמוקה באה תמיד ההתעוררות. ומשנתעורר האדם וראה את העבר, משנוכח בכל העקרות אשר לחייו מחוסרי התועלת לעצמו, משנודע לו – שכל הסבל הוסב לו רק משום שלא ידע להשיב מכה למכהו, הרי אז הוא נהפך לחיה טורפת, למפלצת המין האנושי, לקשה לב ועריץ במלוא משמעותו של מושג זה.

וחלקך בעתיד מה יהיה? על כך לא אוכל עוד להשיב תשובה ברורה. אני מחכה לגלוי, להפתעה, לחזון, ומשיבוא החזון לא אאחר להודיעך עליו.

ובאשר לעתיד? לעתיד פתרונים.