ב־1 ביוני 1958, בשעה תשע־ועשרים בערב, מתה הרפובליקה הצרפתית הרביעית. היא היתה בת שתים־עשרה שנה וכמה חדשים. לא הרבה בהשוואה לשלישית, שנאספה אל עמיה בגיל ששים־ותשע שנה; ובכל־זאת קשישה היתה יותר מן הראשונה ומן השניה, שני דברים משותפים לה ולקודמותיה. היא נולדה בתוך קרב ומתה בידיו של איש־חרב: נפוליאון הראשון הוא שהמית את הראשונה, נפוליאון ג' את השניה, המרשל פטן את השלישית, והגנרל דה־גול את הרביעית.

חבלי גסיסתה של הרפובליקה הרביעית לא היו ארוכים ביותר, אחרי ככלות הכל, ונמשכו מן ה־13 במאי עד ל־1 ביוני. היה זה האפילוג של מחלה שאפשר לומר עליה שליותה את הרפובליקה מיום לידתה. הרפובליקה הרביעית, שיצאה לאוויר העולם בתוך “המלחמה המזוהמת” של הודו־סין, גוועה בעיצומה של מלחמה, מזוהמת גם היא, זו של אלז’יריה. הרקע הוא בעצם רקען של מלחמות אבודות. לא רק שתי אלו שעתה־זה הזכרנו אלא גם, ובפרט לגבי הצבא, הכשלון המדכא עד מאד של סואץ. לגבי הצי חיים היו, מלבד זאת, גם זכר טולון, ורגשי הנוחם של דרלאן. לגבי ה“אקטיביסטים”, שמבּלי דעת אל־נכון מה רצונם התאווּ ל“שינוי”, קיים זכרון התפקיד שמילאה אלז’יר ב־1942. ולבסוף, לגבי הכל, קיימים אותם יסורי מצפון שלאחר אותה מפלה של 1940, שמעולם לא השלימו אתה, שמעולם לא הודו בטבעה האמיתי, אלא ששום תפארת־מרי, שום מצעד מן־הצ’אד־ועד־הריין לא יכלו למחות עד תום את חרפתה.

על רקע מעין זה, כלום הוגן הוא לדבר על חבלי־גסיסה? כלום לא נדייק יותר אם נדבר על איזו “קומדיה דל־ארטה”, על משחק המתוֹאם רק בחלקו ואשר כל השחקנים ממלאים בו את תפקידיהם בתבונה? אכן, מרגע שכמה מאות סטודנטים השתלטו על בנין הנציבות באלז’יר היה כל אחד ממלא איזה תפקיד, תפקיד שנלמד מראש בכוונה מרובּה.

בשעות הראשונות לא ידע איש בדיוק מה לעשות. לא הסטודנטים שכבשו את הבנין, ושניסו להרוג את הזמן בתקוה לכתוב פרק היסטוריה, בהשליכם תיקים מבעד לחלונות, ולא ה“קוֹלוֹנים” אשר משך שעות אחדות היססו אם ליטול לידיהם את ניהול המהומה, גם לא אנשי־הצבא שלגבּיהם נשארו צעקותיהם הבּלולות של האזרחים בכל־זאת מין שאון טורדני סתם. הגנרלים טילפנו לפאריז: האם צריך לירות בהמון? מסתבר מאד שאילו היתה התשובה ברורה ותקיפה, כי אז צייתו וההפיכה לא היתה מוציאה את לילה. אבל בפאריז לא טיפלו אלא בעניינים השוטפים. גאיאר סירב לקבל החלטה הרת־תוצאות כל־כך שהרי שוב לא היה ראש־הממשלה בפועל־ממש. פלימלן השתמט מאחריות באמרו שעדיין אין הוא ראש־הממשלה. או אז נתן הגנרל סאלאן לגנרל מאסי את הפקודה להתיצב בראש ההפיכה. היה זה הפתרון היחיד המאפשר לבלמה ולכוונה, שכּן אותו יום היה מפקדם של הצנחנים הגנרל היחיד באלז’יריה שיכול לבטוח בציוּתם של חייליו. בפאריז נפלה ההפיכה – לאחר־מכן יקראוה בשם “ההתפרעות” – כפצצה על ראשו של פלימלן בלשכת ראש־הממשלה. היום היה ה־14 במאי והגנרל דה־גול, חרף הקריאות וההשבעות באלז’יר, עדיין לא גילה מה עמדתו. למחרת היום, כשיצא מבדידוּתו וסמך ידיו על יזמתו של הצבא והכריז על נכונותו לחזור ולקבל לידיו את השלטון, נמצאו הסוציאליסטים, שקודם־לכן עדיין נצרו את לשונם, מושלכים גם הם אל הממשלה והוּשׂג הרוב הפרלמנטרי הגדול ביותר, עם שהארץ היתה מתפוררת והולכת.

ההכרעה    🔗

משך שלושה או ארבעה ימים גילם ז’יל מוֹק את מרותו של המשטר הגווע. רבת־רושם היא רשימת הצעדים שנקט למען הגנת הרפובליקה, כפי שגוללה עורכו הראשי של כתב־עת אמריקאי גדול באירופה.¹ כל הפּריפקטים קיבלו את הפקודה להישאר על מכונם ובמקרה של מלחמת־אזרחים לצאת למרומי־שדה. בירה חדשה נוצרה, בתכלית החפזון, על הגבול הבלגי באזור מכרות הפחם הנאמן לסוציאליסטים. כל שדות־התעופה האזרחיים, פרט לשלושה, נסגרו, והמשטרה המיוחדת נצטוותה לירות בכל מטוס בלתי־ידוע מבלי לבקש הוראות מן השלטונות המרכזיים. על־מנת להפריד בין הגנרלים לבין חייליהם במטרופולין הוארכו החופשות של אחדים מהם, ואילו אחרים נקראו למועצות מדומות בפאריז. ולבסוף, שעה שרוכזו כמעט כל כוחות המשטרה המיוחדת סביב פאריז, ניתנה ליחידות הצנחנים במטרופולין הפקודה לצאת למסעות מפרכים על רכסי ההרים כדי להרחיקם מן הערים ולהתיש את כוחותיהם הגופניים. הממשלה עדיין חשה עצמה חזקה כדי־כך שמר מוֹלה פנה אל הגנרל בכתבו הגלוי לבקשו שיבהיר את כוונותיו וכדי־כך שראש־הממשלה קיבל – ואם גם, אמת הדבר, בלב־ולב – את התפטרותו של ראש־המטה־הכללי, הגנרל אֶלי, שהתנגד לצעדים המשמעתיים שננקטו מעל ראשו כלפי אחדים מפיקודיו. ב־19 במאי אחר־הצהריים, אחרי מסיבת־העתונאים עטורת־הנצחון של הגנרל דה־גול, שבה מסר הלז את כדור היזמה הפוליטית למר גי מוֹלה, ובלא שיגלה כלל את כוונותיו שלו הביא אל בין־המצרים את מנהיג הסוציאליסטים בהביעו בפומבי את “הערכתו” אליו, אותה שעה כבר היתה הממשלה פוסחת על שתי הסעיפים. היה זה גם אותו יום בו הגיע סוּסטל לאלז’יר, בשׂימו לצחוק ולעג את פעולתה של משטרת המטרופולין ובהמציאו מנהיג להתמרדות.

זו היתה תחילת הסוף. ב־19 בחודש התמוטט המשטר בקורסיקה. ב־25 בחודש מתה הרפובליקה בתוך אדישותם של מיליוני צרפתים, שיצאו בחדוה לחוג את חג־השבועות מחוץ לעיר, בהניחם בשמחה “לפרלמנטרים השוטים הללו” למצוא מוצא. ב־26 בחודש מתה הרפובליקה בהפגנה הגדולה של הגנה רפובליקאית, אשר בה צעד הסוציאליסט פינוֹ לצד הקומוניסט דיקלוֹ בלא שיוותרו בכך אף על אחת מאי־ההבנות הקיימות בין מפלגותיהם.

באסיפה־הלאומית, מקום שישבו פרלמנטרים ימים ולילות ובילו את זמנם ליד המזנון, שלצורך שעה זו נעשה מטבח של מבצר נצור, נראו מפרק לפרק אישים שבאו מטעם דה־גול, ואם גם לא נשלחו על־ידיו, כדי להביע את רגשותיו האנטי־פאשיסטיים והפּרו־רפובליקאים של הגנרל. כולם היו “מי שהיו”, אנשי תנועת־המרי והפרלמנט לשעבר, כדוגמת מר אילוור, מר קאטרוּ ומדמואזל דה־מיריבּל. היו גם אחרים, אשר בלא שיהיה יפוי־כוח בידם הצליחו ליצור מגעים חשאיים בין הנפשות הפועלות הגדולות של אותה שעה. ראש־וראשון לכול, מר פיאֶט – איש אחורי־הקלעים של המפלגה הסוציאליסטית, פועל זה שבּתנועת־המרי נעשה “הקולונל פרסוֹן” ואחר־כן התיצב בראש תעשיית המטוסים הגדולה של הצפון ובראש הקוּפה הסודית של המפלגה הסוציאליסטית. הוא היה מטייל לו בין דה־גול למולה, בעוד אשר פינה היה נוסע נסוע־ושוב בין דה־גול ופלימלן, ולה־טרוֹקה בין היכל־בורבון לקוֹלוֹמבּה־לה־דז־אֶגליז. הכל ידעו על המגעים האלה, אך איש לא ערב את לבו להודות בהם ולסמוך ידו עליהם. היו אלו שעות קשות למר מולה, שלגבי המשטר בכללותו, ולגבי רוב הפרלמנטרים הסוציאליסטים, היה ממש סמלה של דו־פרצופיות. הוא מצדו נשבע שלא בא במגע עם שום איש.

ב־26 במאי נקט דה־גול את היזמה. הוא הודיע לראש־הממשלה ולסגנו, מר מולה, שהוא מוכן להיפגש אתם; המזכיר־הכללי של המפלגה הסוציאליסטית ומר מוק, שהיו מוכנים להיענות להזמנה, נאלצו לדחותה בשל התנגדות הסיעה הפרלמנטרית שלהם. פלימלן נענה דווקה. הפגישה, שנתקיימה בבית אחד בסן־קלוּ ואשר דומה כי מר פיאֶט לקח בה חלק, נמשכה עד שעה חמש בבוקר. ראש־הממשלה חזר למאטיניוֹן בהרגשה שלא הפסיד מאומה. הגנרל דה־גול חזר למעונו הכפרי מתוך הכרה בטוחה שהשיג הכל. באווירה הזאת של דו־משמעוּת פעלה כפצצה ההודעה שפורסמה למחרת בצהריים, אשר בה הצהיר דה־גול כי החל בהתיעצויות לקראת הרכבת ממשלה. ואף כי שום איש לא הטיל עליו אחריות זו, היו הכל שמחים על שנטלה לידיו. עתה לא היתה השאלה אלא כיצד לצאת בכבוד. ודבר זה נעשה עד־מהרה על־ידי הנשיא קוֹטי, הנשיא־לשעבר אוריוֹל, ומר פלימלן עצמו. זה הראשון הצהיר, לאחר שקיבל את התפטרותה של ממשלת פלימלן, שגם הוא יתפטר אם תסרבנה המפלגות לקרוא לגנרל. מר אוריוֹל החליף עם הגנרל אגרות שאיפשרו לגנרל לנער את חצנו מפּרשת קורסיקה, עם שהוסיף לסמוך ידיו על פעולתו של הצבא. אשר לראש־הממשלה, הלז דרש הצבעת־אמון בענין שינוי התחוקה, בהודיעו מראש לאסיפה הלאומית כי יתפטר אם חייב הרוב של שני־שלישים לכלול את קולות הקומוניסטים. הוא עמד בדיבורו בהסתלקו מן האחריות השלטונית ברוב של 408 נגד 165 קול – מקרה שהוא אולי יחיד־במינו בתולדות המשטר הפרלמנטרי – ובכך פתח את השער לגנרל.

המאורעות שהתגלגלו בשלושת הימים מן ה־30 במאי עד ל־1 ביוני, אלה לא היו בעצם אלא ההכנה והביצוע של טכס ה“חאראקירי” של הרפובליקה הרביעית, שהוצא לפועל במתכּונת של נשפים פאריזאים גדולים, כשהגנרל, הרגיש תמיד לתפאורה, ניאות ובא פעמיים בכבודו־ובעצמו לאסיפה הלאומית. לישיבה של ה־31 במאי באה גם “כל פאריז”. נוכח קהל זה של נשים יפות ואנשי־שם פנו הנואמים אל ההיסטוריה. מן־הסתם כבר נשכח משׂאו של מר טיסיה דה־ויאנקוּר, אך ימים רבים יזכרו את ביטויו: “אישי הגנרל, אני מצביע נגדך לא מפני שהנני בעד המשטר אלא מפני שפרקליטו של לואי הט”ז לא יוכל להצביע בעד רובספייר".² והמלה האחרונה מוּנתה לז’ורז' בידוֹ, אדם מוזר זה, שיותר מפעם אחת בחייו המדיניים הקריב תיק בעד הגדרה. הוא קרא לאמור: “הערב, רבותי, מוזיקה קאמרית; מחר – תזמורת צבאית”.

הכוחות    🔗

המשטר הפרלמנטרי בצרפת התמוטט משום שנעשה מראית־עין, או מוטב לומר – מסיכת־ליצנים, של מציאות. ואולם דבר לא השתנה בעצם הוויתה של הארץ ובעיותיה, אף לא בכּוחות שהסעירוה.

המפלגות נשארו כמו שהיו. המפלגה הקומוניסטית היתה היחידה בכולן שידעה לקיים משך כל עת המשבר רמה של כבוד־עצמי וקו של התנהגות. הסוציאליסטים, שבויי סתירותיהם, העדיפו לוותר על משטר דמוקרטי ובלבד שלא להגן עליו בשיתוף עם הקומוניסטים. בבחרם בדה־גול קיוו גם להטותו על צדם בשאלת האמנה האטלנטית ובשאלת האיחוד האירופי. הרדיקלים, שהגיעו למשבר מפולגים, לא נתאחדו על ידיו. הקתולים, שצמחו מתוך תנועת־המרי ונבצר מהם לכבוש עמדות מחוץ לקהל המאמינים למחוזותיהם, שמחו על ההזדמנות לצאת מתוך משטר שהיה חילוני מדי בשבילם, ולהיאחז במשטר אחר שמובטח להם כי ישאר נוצרי, ואם גם לא דווקה דמוקרטי. בסיכומו של דבר נתגלו אותם חמש־מאות ויותר צירים, שעליהם התוספו שאר הנציגים של הסנאט, של המועצה הכלכלית ושל מועצת־האיחוד־הצרפתי, בצביונם האמיתי: אשליות השלטון.

באלז’יריה, ובכמה וכמה מקומות במטרופולין, התארגנו בינתיים ביטויים אחרים של כוח פוליטי. היו אלה ועדי־הבטחון־הציבורי. קבוצות אלו של “קיצוניים”, של מרי־נפש, של “מתנגדים לכל”, ניהנו מצד אחד מתמיכת הצבא ומצד שני מאדישוּת האוכלוסיה. הדבר היחיד שהיה ידוע על אחדים מהם הוא שנתגבשו סביב קולונלים־פוליטיקאים, אשר מר שאבּאן־דלמאס אספם ואחרי־כן שלחם לאלז’יריה כאשר שימש, לפני שנה, במיניסטריון־המלחמה. קצינים אלה, שקיבלו יפוי־כוח מן המיניסטר אלא שהיו לצנינים בעיני המטה־הכללי, הם שיצרו את המגע בין מפקדי היחידות לבין האזרחים ההחלטיים ביותר. עד כה היו חייהם של הוועדים האלה קצרים ובני־חלוף מכּדי שילבשו צביון של תנועה מדינית ברורה. בכללוּתם אפשר שהם פאשיסטים פחות מכּפי הרושם שמעוררות אישיותו ונעימת־דיבורו של נציגם המוסמך ביותר, מר דלבּק. אבל דבר אחד ודאי הוא, ההשתלבות שעליה הם מדברים אינה זו שבּה חפץ דה־גול. סבורים הם שיוכלו לשלב במטרופולין את אלז’יריה כמו שהיא, על מעשקותיה החברתיות ואי־השוויון שבּאוכלוסיתה, דבר שבּעצם משול יהיה לשילוב המטרופולין באלז’יריה האירופית. דה־גול לא נפל בפח הזה. עד לרגע האחרון של ביקורו הראשון באלז’יר סירב להזדקק לנוסחה “אלז’יריה הצרפתית”, שכּן רצונו בשילוב האוכלוסיה האלז’ירית בזו של המטרופולין ולא בהשתלבותה של טריטוריה אחת בזולתה.

בצד ועדי־הבטחון־הציבורי קיים מניעה הגדול של ההפיכה, הצבא. אך גם כאן נתקלים אנו בחילוקים עמוקים. הרי, קודם־כל, הפיקוד, כלומר הגנרלים, שכּולם או כמעט כולם הם בני למעלה מ־50 וברובּם הגדול הם שׂרידי הקצונה של הרפובליקה השלישית, זו הקצוּנה שנשבּרה עקב התבוסה של שנת ה־40, שפּוּלגה על־ידי הפיכתו של דה־גול, שטוהרה על־ידי תנועת־המרי. הגנרלים האלה עוצבו באקדמיות הצבאיות, מקום שהיו רוח ה“קסטה” ותורותיו של קלאוּזביץ מושלות בכיפה. אבל ליד הגנרלים נמצאים הקולונלים והקצינים הנמוכים יותר, אנשים שכמעט כולם יצאו מתוך תנועת־המרי, שעוצבו תחילה במאבק המחתרתי ואחרי־כן בקרב הרעיוני, בהודו־סין ובאלז’יריה. אלה הם חיילים מהפכנים הלועגים למטות הראשיים אך יודעים על־פה את כתביהם של לנין ומאו־צה־דוּן, ואשר סיגלו לעצמם השקפה “פוליטית” על עניינים צבאיים, יותר בגלל המלחמות שבּהן נלחמו מאשר מתוך נטיה אישית. כולם עומדים במגע ישר עם חייליהם, שחייבים היו לקנות את אמונם הגמור על־מנת לנהל מערכה שאיש לא האמין בה. ועדי־הבטחון־הציבורי והארגון המיניסטריוני של שאבּאן־דלמאס בחרו בהם משום שידעו כי האנשים האלה, הם ולא הגנרלים, בידיהם נתונים עצמתו ועתידו של הצבא. ולבסוף היו הצנחנים, קורפוס מובחר זה שמלחמת הודו־סין ומלחמת אלז’יריה עשאוהו קורפוס מיסטי, מסדר אבירי כמעט, תחת פיקודו של הגנרל מאסי.

“ההבדל המפרידם מעל שאר קצינים בני־גילם נובע מכך שראו מלחמות רבות יותר מהללו ומן העובדה שאומנותם היא־היא כל חייהם. אבל הבדל זה חשוב פחות מן ההבדל המפרידם מעל עמם. הניגוד הוא עצום ואפילו נורא, שכּן צרפת של ימינו היא ארץ נוחה יותר ויותר, החיה בנחת את החיים החמריים, חיים של שיגשוג אך לא של תפארת, חיים שהם כמדומה האידיאל והמטרה של המערב. הצנחן התנער מהם מכבר… המטרות והאידיאלים שלו עצמו מביאים לפעמים לידי תוצאות בלתי־צפויות. הוא מעריץ, למשל, בגלוי את החייל הקומוניסטי הוויאֶטנאמי ואת המורד האלז’יראי שבּו הוא נלחם כל ימיו. הוא הוגה בוז שאין למעלה ממנו לפוליטיקאים, לבורגנים של המטרופולין ולקוֹלוֹנים העשירים של אלז’יריה. הנה משום כך קשור הוא בכל לבו ברעיון של מיזוג אלז’יריה וצרפת, של מתן אזרחות מלאה להמוני המוסלמים בצרפת גדולה יותר, ומשום כך הוא חפץ לתת להם אותו חינוך ואותן אפשרויות. לגביו הרי זה שיקול חשוב יותר מן השיקול הממלכתי. הרי זה שיקול המצדיק את המלחמה בהם ואפילו את עינוי החשודים בטרוֹריזם”.³

דרך טיפולם בחשודים מעידה עליהם שאינם קדושים. “…אבל הגנרל מאסי, שצריך היה להחליט בדבר העינויים, הוא איש דתי עד עומק לבו, שמשבר מצפוני חמוּר עבר עליו בטרם יתן את הפקודה לכך. בסופו של דבר אכן החליט, אך קודם־לכן העמיד את עצמו בעינויים וחייב גם את כל הקצינים לעשות כדוגמתו, כדי שיוכלו לומר שאף אחד מהם לא גזר על אחרים גזירה שלא עמד בה הוא עצמו… האנשים האלה צריכים היו להשתייך לצבא הישראלי, כי בתוך אומה הנתונה במצור לא היו כליותיהם מיסרות אותם. אבל בצבא הצרפתי נעשו זרים גמורים לצרפת הבורגנית, השוקקת, המצליחה ורבת־המרץ של ימינו. זה הטעם העמוק לכך שהם חדוּרים יותר ויותר כיסופים פטריוטיים נלהבים לצרפת אשר לה מטרות גדולות, ואשר לה אמונה, גדולה אך מטושטשת.”⁴

האישים    🔗

אלה הם הכוחות. חזקים הם, אך זאת הפעם מנוהלים הם על־ידי אנשים כשיעור קומתם – או, אם תרצו, הם מפעמים את הללו. קודם כל, הפרלמנטרים מלשעבר, אדם כמו פינֶה, סמלה של בורגנוּת שאינה מאמינה כי נגזר עליה לעבור מן העולם, סמלו של העושר הצרפתי הזה שבּעצם המאה העשרים עודו נאמד בעשרות טונות זהב שמביאים אנשים פרטיים למדינה, סמלו של משק שאינו חושש פן יאשימוהו בצרוּת־אופק שכּן יש בו האומץ להילחם נגד מיתוס האינפלציה, של הצריכה שאין לה סייגים והצרכים שאין להם שיעור. הרי מוֹלה, זה המורה לאנגלית הנוהג עם מפלגתו כאילו היתה כיתה של תלמידים, זה הפוליטיקאי שהאשימוהו בכל הפּשרות שבעולם ואשר בכל־זאת מעולם לא זז משני הרעיונות שהם תמצית ייעודו הפוליטי: האיחוד האירופי וניתוק תנועת־הפועלים מן הקומוניזם. הרי סוּסטל, מוח בלתי־רגיל זה של בוגר ה“אֶקוֹל נוֹרמל”, אשר מתוך הגיון הרבה יותר מאשר מתוך התלהבות שבּלב נטש את מעמדו של הפרופיסור הצעיר ביותר לאתנולוגיה בצרפת ונעשה האיש הגדול של תנועת־המרי, המזכיר־הכללי של התנועה הגוליסטית, נציג הרפובליקה ליד הקוֹלוֹנים, ולבסוף – נציג הקוֹלוֹנים של אלז’יריה ליד הרפובליקה.

אך מעל לכל, ראשון בלי שווים, עומד דה־גול, זה האיש שעליו אמר מוֹריאק כי יותר מכל זולתו מובטח לו הנצח עוד בחייו. זהו איש שקודם־כל הוא גבה־קומה, ומתוך כך הוא מסתכל בבריות ממרום גבהו ומעדיף שותפים גבוהים ככל האפשר. איש גבוה ברוח, כדי־כך שיכול הוא לכתוב ולדבר על עצמו באמרו: “הגנרל דה־גול” בלא שיעלה צחוק על שפתי שום אדם. איש שכל תנועותיו מדודות כל־כך משום שלעולם אינו יכול לסור מן הכּן הזה שעליו העמידתו ההיסטוריה בעודו בחיים. דה־גול, שכּאיש פרטי מת מכּבר, יכול להתברך בלבבו שאיננו עבד לשום אדם משום שכּל־כולו הריהו עבד לאותה ישוּת שביקש לעשותה סמלה של צרפת. אין הוא לא פאשיסט, לא אוטוריטרי ולא רפובליקאי. הוא מגלם, בתכלית הפשטות, אותה רוח אריסטוקרטית אשר, כדברי מוֹנטסקיה, אינה יכולה לחיות אלא על הכבוד. אין זה חשוב הרבה אם רגש זה מתבטא לפרקים בגילויי תמימוּת נוסח סבתה, כמו למשל הרתיעה משיתוף־פעולה עם מיניסטרים שמוּסרם המשפחתי איננו עומד על הגובה. הרי זה רגש הזן ומכלכל את צמאונו לגדוּלה, צמאון שהצדקה היא יסודו והאלוהים הוא שופטו היחיד.

עשרות כרכים כתבו על דה־גול, ועוד רבות יכתבו עליו, אבל המעשה האפייני לו ביותר בהלך־רוחו הנוכחי הוא הבּחירה באדם שאיננו עוזר בלבד אלא גם כמין נביא: אנדרה מאלרוֹ. ושוב: אין זה חשוב הרבה מה מעמדו הרשמי של סופר זה בתוך הממשלה; החשוב הוא שהוא ולא אחר יהיה נושא־דברו של הגנרל. שכּן לגבי דור שלם, מאלרו, עוד בטרם יהיה מחבר “חבלי אנוש” או “הפסיכולוגיה של האמנות”, הריהו לוחם. סופר היכול לדבר על המוות משום שהוא עצמו ראהו פנים, על ההיסטוריה משום שסייע לעשייתה… בכל נקודות־המפנה של המאה הזאת יכירהו מקומו. בשאנחאי, שעה שגורל הקוּאוֹמינטאן מוטל בכּף. בברלין, על־מנת להציל את ראשו של טלמן. במֶדֶלין, עם חיל־התעופה הספרדי הרפובליקאי. בטוּלוּז, בבית־סוהר של הגסטאפו, שממנו משחררים אותו כוחות־צרפת־הלוחמת. באלזאס, בראש החטיבה של אלזאס־לורן… בפאריז, שעה שמקים דה־גול את ממשלת האיחוד הלאומי שלו… ברפובליקה שבה תפסה הספרות את מקומה של המדינה פושטת־הרגל, “משקל היצירה הוא הנותן תוקף למציאותו של מאלרו במקום השלטון, משל כאילו צ’ן וקיוֹ־ג’יסוֹר, מנוּאל וגרניקוֹ ודמויות־העל מחיבּוריו על האמנות העולמית, אשר בה הפיח חיים חדשים, כאילו כל אלה נתלוו אליו במושב הממשלה… ממראה המוות מפיק מאלרו מוסר השכל: ‘חיי אדם אינם שווים דבר, אבל שום דבר אינו שווה חיי אדם’”. ביסודו של דבר הרי כאן הפיתוי להגשים את הנמנע, לכוֹף את ההיסטוריה ולא להיכּוף לה.

הסיכּוי    🔗

אם כך הם פני הדברים, מהם סיכוייו של נסיון גוליסטי זה, שמלכתחילה חופפת עליו הילת־קסם של אפוֹפיאה? תוצאה אחת, חשובה ביותר באמת, כבר הושגה: תיקון כל הממדים בחיים הפוליטיים הצרפתיים. כיון שהזדהה דה־גול עם צרפת, או, מוטב לומר, כיון שזיהה את צרפת עם שיעור־קומתו שלו, הרי בעצם נוכחותו החזיר כל אדם למקומו: האישים המדיניים, אפילו החשובים ביותר, בין שהם מחוץ לקבינט שלו, שבּו הוא נוהג דרך־מרוּת כ“המלך במועצתו”, ובין שהם בתוכו; הבעיות המדיניות, שבּבת־אחת ניטלו מהן ממדי ההיסטריה שלהן והן שוב־לבשו את ממדיהן האמיתיים; תוּניסיה, למשל, שחזרה והיתה ארץ בת שלושה־וחצי מיליונים. צרפת שוב היא הארץ הראשונה באירופה, מעצמה שעוד תמול הושיבוה מושבותיה־לשעבר על ספסל־הנאשמים והיום כל בעלי־בריתה מחזרים אחריה. אין זו ארץ הנולדת מחדש, זאת היא ארץ המגלה את עצמה מחדש הודות לגדוּלת האדם העומד בראשה. אף־על־פי־כן הרי תיקון זה של הממדים לא פתר אף אחת מן הבעיות. מלחמת אלז’יריה עדיין עומדת בעינה, על מורדיה, על הקוֹלונים שלה, על בעיותיה הכלכליות והחברתיות האיומות. עצמאותה הכלכלית של צרפת עודה רחוקה ומלווה פינֶה אינו אלא החמצן ה“לאומי” שניתן למשק, שהוא בריא ביסודו אלא שעודנו טרף לאנדלרמוסיה יתירה ולחולשה מופלגת. ההתחייבויות האטלנטיות והאירופיות עומדות בעינן, על כל האחריות הכרוכה בהן ועל הגבלות הריבונוּת המשתמעות מהן. ולבסוף, עלייתו של דה־גול לא שמה קץ לתנועות העצמאות ביתר השטחים שמעבר־לים, אדרבה – היא העניקה להן משנה־תקוה ותעצומות־מרץ.

הגנרל כוחו גדול בכך שהוא יודע לעבוד בחשאי. ומאחר שהוא מַתנה כל מדיניות צרפתית לעתיד־לבוא בשינוי המשטר במטרופולין, קשה לדעת מה יהיו הצעדים המדיניים אשר ייזום לפני המשאל על התחוקה החדשה. אם תרצו אין זו אלא דרך נוספת להרוויח זמן מבלי לעורר את הרושם כאילו ביקשת שהות מאויביך ומבעלי־בריתך. אם בכל־זאת יצליח הגנרל דה־גול, כפי שקרוב לוודאי, ליסד משטר אשר בו תוכל הרשות המבצעת, בלי מכשולים של חקיקה, להגשים תכניות לטווח ארוך, או אז ייתכן לומר שאלו תהיינה התכניות:

באירופה לא תעמיד צרפת מכשולים על דרך האינטגרציה האירופית, ובלבד שתהיה ראשונה בין שווים. הרי זה תפקיד שבעצם אין איש שוללו ממנה, ואולם על־תנאי שתדע צרפת לשאת באחריותה כמנהיגת העולם האירופי, לא על סמך יומרות משפטיות אלא מתוך מנהיגוּת לאמיתה. דה־גול בעצם גם אינו מתכוון לבלוֹף. יש בדעתו לחזק את העצמה הצבאית של ארצו, להכניסה למועדון האטומי על־ידי בנייה מוּאצת של מיתקנים גרעיניים. רצונו להכניס נורמליזציה במשק, מתוך שהוא משוכנע כי צרפת היא הארץ העשירה ביותר באירופה, גם בהון־השקעות גם באפשרויות העבודה שהיא יכולה להציע לידיים עובדות מבחוץ. הוא דורש רפורמה מידית בחינוך כדי שיוכל לסלק כל אבן־נגף מדרך בישולו של “החומר האפור” הזה, המקנה לצרפת את הבּכורה המדעית והטכנית שאין־עליה־עוררים באירופה של הזמן הזה.

דה־גול לא יקעקע את בירתה של אירופה. במידה שתתגבש אירופה מסביב לצרפת, ינסה להפנותה אל אפריקה זאת, אשר בה עדיין יש לצרפת נחלות ואוצרות גדולים כל־כך, לצדו של יעוד ישבני שלמרות הקלקלות העצומות של הקולוניאליזם עדיין הוא בכל־זאת אחד הבּסיסים המהוגנים ביותר להתקרבות בין עמים שונים בצבעם. דה־גול מעולם לא נואש מן הציר הזה – פאריז־בראזאויל – שהוא מאמין כי יוכל לבנות סביבו את “איראפריקה”. זהו ציר בעל חשיבות ראשונה־במעלה לעתידו המדיני של העולם. לא די שהוא מצרף את הריכוז הטכני והאנושי הגדול ביותר של המערב עם מרחבים עצומים בעשרם וריקים ביחס, אלא שהוא גם חותך בזווית ישרה אותו ציר מדיני אחר, הציר הערבי־הקומוניסטי, המתימר לאחד תחת כיפת האסלאם וברוח המרקסיסטית את ההמונים הצבעוניים, מג’אקארטה עד ראבּאט. לא מקרה הוא שגורלם המדיני של דה־גול ושל צרפת עומד להכרעה באלז’יריה זו, שמבחינה גיאוגרפית, מדינית ואנושית היא נקודת־ההצטלבות של שני הצירים המנוגדים האלה. גם לא מקרה הוא שזאת הפעם האידיאולוגיה של הפעולה איננה אחד מן ה“איזמים” האלה שהרעישו את העולם עד עכשיו אלא אותו רעיון צרפתי־בתכלית של מיזוג והשתלבות.

מכל המדינות המודרניות צרפת היא היחידה הזכאית באמת לדבר על מיזוג־אוכלוסים גמור, משום שהיא הארץ היחידה בעולם בה יצרה המדינה את האומה ולא להיפך. ארבע־מאות שנה נדרשו למיזוגם של בני בורגוֹן, ויום אחד בלבד למיזוגן של ניצה וסאבויה. הטרגדיה של אלז’יריה היתה בכך שההתמזגות נצטמצמה בהבטחות מילוליות, כי מאז מפלת סידאן מעולם לא היתה הממשלה הצרפתית לא חזקה אף לא חפשיה די־הצורך לסלק, בפעולות של מרוּת, את המכשולים שהעמידו התסביכים הדתיים והגזעניים על דרך התמזגותם של האלז’יראים והצרפתים שמעבר־לים.

מוסר־ההשכל מן המשבר הנוכחי הוא פשוט בתכלית: רוח ההתנגדות להתמזגות נתחזקה כל־כך בגלל דילדולו של השלטון, עד שהפיאודליות שאותה קטל לואי הי"ג חזרה ונולדה בצל הרפובליקה הרביעית ועלולה היתה להחריב יחד עם אחדות המדינה גם את אחדות האומה.

אין ספק שדה־גול הוא ממשיך המסורת המלוכנית, במידה שהוא חוזר ומחדש את מסכת אחדותה של צרפת לערך בנקודה שאליה הגיע רישלייה.

הזמן, המנהגים, האידיאולוגיות הם נגדו. הרצון, האמונה, האומץ הם על צדו. בקריאת־תגר חדשה זו שהוא קורא על ההיסטוריה, “מי־יתן ולא יכסה… בגדלוּתו של חלום על קוצר־ידיה של האומה”.

(הדברים נכתבו סמוך לאחר עלייתו של הגנרל דה־גול לשלטון בצרפת וקודם עריכת משאל־העם).