“האם יש לנו כבר אמנות ישראלית?” שאלה זו עולה לעתים מזומנות על שולחן הדיונים־הניתוחים בחוגים של אנשי אמנות ותרבות בארץ. ספק אם אפשר כבר להשיב תשובה מוחלטת על השאלה, אך ברור שלא היתה עוד כשנה הזאת שנה שתתן לנו הזדמנויות כה רבות לבדוק את הבעיה באופן חזותי. בזכות ה“עשור” התקיימו השנה תערוכות בשטחי הציור, הגראפיקה, הפיסול והקרמיקה; היו גם תערוכות כלליות של אמני הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, התערוכה הכללית של אמני ישראל, ותיקים כצעירים, וכן גם עשרות תערוכות־יחיד (בהן תערוכות רטרוספקטיביות של אמנים חשובים דוגמת סטימצקי וגוטמן).

לא מכבר ראינו תערוכה של 9 דורות בציור האמריקאי, תקופה המקיפה כ־200 שנה, והנה מסתבר שרק בשנים האחרונות השתחרר הציור האמריקאי במידה מסוימת מן התלות באסכולות אירופיות (בפרט באסכולת פאריז) והוא מופיע כגורם עצמאי. במידה לא מעטה נובעת עובדה זו מתולדותיה של ארץ זו, ממסורתה התרבותית הקצרה־ביחס, מעובדת ריחוקה מאירופה, שהביאה לידי פיגור ופרובינציאליוּת ביצירות האמנות של אמריקה. כשקמו בארה“ב, אחרי דורות רבים, שני אמנים שזכו לתהילה בינלאומית – ויסטלר וסרג’נט – קוננו עליהם האמריקאים ואמרו שבכל מקום בעולם הללו מרגישים עצמם כבתוך שלהם חוץ מאשר… בארה”ב. ועל סרג’נט אמרו שהוא “אמריקאי שנולד באיטליה, חונך בצרפת, נראה גרמני, מדבר כאנגלי ומצייר כספרדי”.

והנה אצלנו הכל חדש, ההיסטוריה החדשה שלנו צעירה מאוד, וההווה האמנותי בארץ כמעט אין לו עוד עבר, ואילו ציירינו הם ברובם מיני “סרג’נטים” כאלה שעליהם אפשר להגיד: “הנה ישראלי שנולד ברוסיה, חוּנך בגרמניה, למד בצרפת ומצייר כ…”, וגומר. עם זאת הרי מובן כי בשלב הנוכחי בהתפתחותה של האמנות בכלל אין עוד מקום בולט כל־כך לאמנות לאומית; יותר ויותר מסתמנים כיוונים, סגנונות ואסכולות המקיפים אמנים בעולם כולו, בלי הבדל מולדת ומוצא.

גם בארצנו מסתמנות מעט־מעט קבוצות החופפות את הזרמים השונים בעולם האמנותי בכללו. יש כיוון ריאליסטי, מושפע מעט מן הסגנון של דרום־אמריקה, שעליו נמנים, למשל, יוחנן סימון, הנוטה לציוּר אפקטיבי־דקורטיבי, הבנוי על ניגודי צורות וצבעים חזקים, או נפתלי בזם, שהמגמות הסוציאליות בולטות ביצירתו. מסתמנת בציור ראשיתו של כיוון סוריאליסטי, שנציגיו הם דן הופנר ותלמידיו כבר־אל, בן־שאול, ובמידת־מה – שפריר הצעיר. יש קבוצה של ציירים צעירים שהציגו יצירותיהם השנה וניכרת בהם השפעת ביוּפה מזה והשפעת יוסל ברגנר שלנו מזה – הלא הם צפריר, קורן, תדמור ואחרים. ישנה קבוצת “אפקים חדשים”, הזרם ה“מודרניסטי”, ששוב אינו אחיד והוא כולל גונים שונים של גישה מופשטת. כאן נפגוש בזריצקי ושטרייכמן הליריים, המשחקים בעיקר בצבע ומוותרים על קונטורים חזקים, ולעומתם וקסלר, ינקו, עוקשי, קסטל וכהנא, בעלי הקומפוזיציות החזקות והמגובשות יותר. בעקבות הראשונים הולכים הצעירים קליר יניב וכפתורי, שלא מכבר הציגו תערוכות־יחיד, ובעקבות האחרונים – מודזלביץ', איווט שצ’ופּק־תומא, נעמי איינס ואחרים.

מלבד אלה יש, כמובן, גם אמנים רבים שאין לשבצם באסכולות, או כאלה שעדיין הם מגששים ומחפשים את דרכם. ואכן, אולי יותר מכל זהו המציין את הציור הישראלי כיום: החיפוש. האמנים מרגישים שלא די למצוא כיוון או אסכולה ולהיתלות בהם. אורח־החיים בארץ, הנוף והאקלים מבקשים לבוא על ביטוים באמנות הפּלסטית כשם שהם חותרים להתבטא בארדיכלות.

יש עוד תופעה חשובה שנסתמנה במיוחד בשנת־העשור אך תחילתה עוד לפני כן: האמנות (ולא השימושית בלבד) חודרת לחיי־יומיום. “האמנים עושים כסף”, “אילו הייתי אמן הייתי מתעשר” אומרים כיום (מבלי להתכוון דווקה ל“אמן” מסוים כלשהו). ב“אירועים” למיניהם לקחו האמנים חבל פעיל השנה. נזכיר, כדוגמה בלבד, את קישוט העיר תל־אביב בידי וקסלר ובעזרת קבוצה של אמנים צעירים (העבודה כללה, אגב, כמה ציורי־קיר ענקיים, שחבל רק כי צוּירו על חומר ארעי ומן־הסתם יאבדו במהרה). חברת “צים” מקשטת את אניותיה ביצירותיהם של אמנים ישראלים חשובים, וכבר אמרו על אניות אלו שהן בבחינת “בתי־נכות שטים”. אין כיום בנייני ציבור, אולמות או בתי־מלון גדולים שלא יקושטו ביצירות־אמנות, בין שנקנו ובין שהוזמנו במיוחד. אף הפיסול מתחיל לחדור לנוף בצורת אנדרטות בגנים ציבוריים וכיו"ב, ופסלים כדנציגר, קוסו, ציפר וזולתם מתכננים רבות לעתיד.

גם מלאכת הקרמיקה המקומית קנתה לה אחיזה איתנה ב“נוף הפנימי” של דירות ובניינים – הן ככלי־שרת יומיומי הן כלווית־חן קישוטית – ובהשראתם של אמנים־אומנים מעולים כחוה סמואל, כהנא ואחרים ניכרת בה במיוחד המזיגה של קו מודרני פשטני עם נופך של “מזרח”. גם העבר החי של הארץ הזאת, המתגלם לעינינו במידה רבה בדמותם של כלי־חרס הנחשפים בחפירות ארכיאולוגיות, אף הוא ודאי יש לו יד במזיגה זו, שבתנאים הנתונים אולי הקרמיקה יפה לו יותר מכל שטח אחר של האמנות הפּלסטית.

תופעה זו של חדירת האמנות – בין זו המוגדרת כ“שימושית” ובין זולתה – לרשות־היחיד ולרשות־הרבים כאחת מצביעה על תהליך של התבססות חמרית, לפחות על־פני השטח, התבססות המצמיחה, בדרך הטבע, תביעות החורגות מגדר ה“חומר”. יש ביקוש ער ליצירותיהם של אמנים, ומטעמים שונים – אף אולי כתגובה על פרק־זמן ממושך של התנזרות, בין מאונס בין מתוך “הכרה”, מהנאות ארציות ואסתטיות כאחת – גוברת והולכת הנטיה לשילוב האמנות בחיי־יומיום. ארדיכלים משתפים פעולה עם אמנים, ויחד הם מכניסים את הפסיפס ואת ציור־הקיר אף לדירה הפרטית.

שינוי זה בגישה ובערכים הוא בעל חשיבות עצומה להתפתחות העתידה של האמנות בארץ. מאז ומתמיד היה הקשר בין האמנות והחיים למועיל לשני הצדדים. לא מקרה הוא שהאמנות הגיעה לשיאיה בתקופות של ביקוש רב ושוק טוב ליצירותיה. דמותו של האמן מזה־הרעב הקונה לו בפרוטותיו האחרונות בד וצבעים היא תמונה נוגעת ללב ורומנטית מאד, אך אולי יש יותר ברכה באמן פעיל, המעורה במציאות אשר סביבו ומבקש להעשירה, לעלותה, או אף לשנות את ערכיה.

ר. פ.