על שפת הכנרת בנוגה התכלת, / נגעה בי הרוח, קדושה נאצלת, / פגעה באזני ותלחש לי הרז: / על חלום נעורים שהופיע וגז! / על קרן של אור ועל שמש זורח, / על לב אהובה הלוהט וקודח! / על בית ושקט, ורוך של הניב, / על גן ושדה וקסמי האביב, / על שחר ילדות מפואר וטהור! / על גיל עלומים ועל שפע של אור! / וקטעי חוויה והמון זכרונות; / של עצב, דמעות ועתר יגונות! / ואשמע, ואקשיב, ואזכור, ואידום, / כי האושר חלף ולא לי הוא היום! / והלב מקונן, ערירי, מיותם, / נא הייה לי לרע כנרת הים!

בנשף של ליל על שפת הכנרת, / זכרתי בית אבא וכליל התפארת! / איקונין הקודש וטוהר של אמא, / החן והחסד שלאבא רחימא! / זיו שחר ובוהק של תכלת שמיים, / בעיני אחיותי, האחת והשתיים! / ושביס השבת של הסבתא צפורה, וסבא רבי יוסף שופע האורה! / קולו המרנן ומרטיט עד היסוד, / הבוכה ומקונן בתקון החצות! / ואחי הקטנים הצומחים וגדלים, / מוכנים זה מכבר לחיי עמלים! / תמונה מופיעה ותמונה נעלמת, / והרוח שורקה, מצליפה, מאיימת! / וכוסף הלב וערגת הנשמה, / נבלעים בחשכה ואובדים בדממה!

מעל ראשי הלוהט וקודח,/ ייסוב לו בשקט וצנע ירח. / מוקף כוכבים רבואי רבבות, / המחייכים וקורצים ושובים לבבות! / ביניהם האחד התנוצץ שבעתיים, / חייך ואמר לי במתק שפתיים: / אצלינו תמצא רפואה ומזור, / הייה אף אתה לכוכב, למאור! / במרום הרקיע, ברחב שמיים / תצמחנה ודאי גם לך כנפיים, / ולילה, כל לילה תבריק, תתנוצץ, / משקיעת החמה עד שחר ינץ! / הקשבתי דומם לקולו המפתה, / המושך וקוסם ומצלצל כה יפה! / אך מי לי ומה לי בשחק רקיע? / ואן משמים אחר כך אגיע?…

הליל דומם ודומם ים כנרת, / אך לבי לא שקט והרוח נסערת! / שבעים ושבעה בי נקם הגורל, / רימני תמיד, הוליכני שולל! /ויד אלהים שהיתה בי לרוע, / גזלה מנפשי מנוחה ומרגוע! / כמעט ודומה אנכי לערער, / המבלה את ימיו בשממת המדבר, / המבכה את חייו ומקונן כאבל, / שלחיות לא יוכל – ואיננו נובל! / אף לי נועדו חיי אופל ושחור, / מעורפל העתיד וכמוס הוא האור! / ואיכה זה אוכלה בתבל לחיות, / והבית חרב, הדרכים נשמות! / ואיכה זה אוכלה כליל לידום? / ואני מתענה ומקלל את היום!

היום במיוחד שוב הייתי נדהם, / למראיך כנרת, כנרת הים! / גליך קטנים, תינוקות שובבים / עליזים ושמחים, אוהבים וחובבים; / את השחוק, ההיתול, המעש והזמם, ואיש לא יבין את סוד שיח לחשם! / ולחש, סוד־שיח ורחש המיים, / ירום ויגיע עד לב השמיים! / אף אני כמוהם ים כנרת יקיר, / רק ביום האתמול עוד הייתי צעיר! / רחקה חרדה, לא הרגשתי בעול, / ורק לי השתייך העולם הגדול! / ואש נעורים בערה כשלהבת, / רחק היגון ורחקה העצבת! / והכול נשתנה, והגב התכופף, / ומלא חרדה ועצב הלב!

הזכרת הכנרת את זו הנכספת, / גדלה לה אי שם בין סלעים כרקפת? / שדה בּוּר וכפים הקיפוה סביב, / והיא מליאת אור ונוגה לה, זיו! / וראש לה עטור בעטרת מלכה, / ואש התמיד בעיניה דלקה! / וחן לה וחסד וטוהר הלב, / ואושר אין קץ בגופה הצורב! / הן לי היא היתה רעיה ועקרת, / כשמש צדקה מאירה ומזהרת! / שופעת חיים ולוהטת ביקוד / אהבת נעורים היוקדת עד מות! / הן לי היא היתה לראשית ותכלית, / ובה התגלם גם חזון העתיד! / אמרי הכנרת, כנרת שלי: / אי קברת צפנת את חמדת לבבי?

לאור הירח ונוגה שמיים, / את חוף הכנרת ילוקו המיים, / והגל – גם אחר התנפצו אלי החוף, / עוד יוסיף את כנרת אמו לאהוב! / ממנה הוא בא, ואליה ישוב, / ובקרקע הים עוד יפרה וינוּב! / יתרפק על האם, את לבה ישמח, / והרע שעשה כבר נסלח ונשכח! / זרועות פתוחות של אחים אהובים, / יחבקוהו בעוז ובאש עלומים! / ושב וחזר כמקודם הגל; / לכוֹר מחצבתו, מפואר מהולל! / ואנה אשובה אני היתום? / לב מי לקראתי אי מתי יהלום? / בזרוע של מי ארדם ואנום? / ובשחר של מי אתעורר ואקום?

ישבתי בלילה על חוף הכנרת, / מר נפש, זועם ורוחי נעכרת! / מקשיב לקולות החיים שבלב, / התובעים בכל עוז קורט אושר שלוו! / המצווים לעקור את השורש כליל: / אכזבה ויאוש, ולשמוח, לגיל! / לפרוק מהשכם את כובד העול, / המעיק, ולוחץ, ולשכוח הכול! / אך לאור הכנרת ונוגה הסהר, / ראיתי פתאום: ואינני עוד נער. / הכסיף והלבין על ראשי השיער, / וקמטים בפנים נתגלו זה מכבר, / ולקתה הבריאות והגב התכופף, / ותובע מנוחה ומרגוע הלב! / ואיכה זה אשמח, ואיכה זה אגיל? / ודרכי חסומה וגדור הוא השביל!

דמעה לי בעיין, מרה וניגרת, / אספי נא אותה לתוכך הכנרת! / והיא הקטנה שנולדה מן הצער, / תטיל בימך השלוו את הסער! / ורוח תבוא מצפון ומים, / וקטב מדבר וחלחלת הדם! / ואש גהינום ולהבת כבשן, / וקול מדרדר מלועו של שטן! / וחשכת עלטה מאוצר התהום / שתקדיר את האור ותחשיך את היום! / ואנקת הכאב המרה של גוסס, / וסחי מדמנה – בה אדם מתבוסס! / דמעה קטנה היא כאגל של טל, / אך עוז ועצמה לה, ושחוק לה הגל! קדושה הדמעה ומקור לה קדוש, / דמעת עשוקים היא, דמעת האנוש!

וכי מי לי עוד פה מלבדך הכנרת? / נפשי הדוויה גלמודה, מיותרת! / האתמול הפרוע חלף ועבר, / ורע שבעתיים הוא יום המחר! / והיתה חוויה עתיקה וסוערת, / ואש עלומים קדושה וזוהרת, / וניב אנושי מפואר ונשגב, / ולב של אדם שערג ונכסף, / ואגל דמעה מזוקק וטהור, / ועיין טובה ושופעת האור! / ופתע כל זה נעלם ונגוז, / נהרס עד היסוד המבצר, המעוז, / ואני ערירי, מיותר וגלמוד, / לא אוכלה לחיות ואין כוח למות! / וגוף לי יגע ורוח נשברת, / אספי נא אותי לתוכך הכנרת!!!