מאז נעורי רק ייחלתי לשניים: / לאור החמה ולתכלת שמיים! / בהם השתקפו החיים והטוב, / חוויות, כיסופים, הראשית והסוף! / ושלגי הצפון הציפוני בחום, / ולילות שחורים נהפכו לי ליום! / ובאש גהינום לא ידעתי כאב / ולהט כבשן לא להט את הלב! / ולב אהובה מסוער וחמים, / שהלם לקראתי בלילות וימים! / וחם לי בשמש, וטוב לי האור; / ונשמה נכאה שאפה אל הדרור! / ופתע קדרוּ השמיים מעל, / והאור הצטמק ויקטן, ויידל! נא אמרי לי השמש, אמרו לי שמים: / מה פתע שוניתם, מה יום מיומיים?

סגור מסוגר בברזל ונחושתיים, ולא רב הוא האור הפורץ משמיים! / ושוא תקוותה של נפשי המייחלת, / לאור ולדרור / ולשפע של תכלת! / גלמוד לי אשב בחדרי זה הצר, / והלב המייחל התיאש זה מכבר! / ומלל עקר מיני לב שתבע: / את עסיס החיים, וקורטוב אהבה, / משתפך בחלל ובוקע שחקים,/ ונפשי מקציפה ומתזת ברקים! / וסביב לי דממה וחשכת עלטה, / וצללים שחורים ואותות בעתה! / ודמעה יתומה מן העיין ניגרת / בשקט, לאט על לחיי החיוורת! / ולב מיותם ומבט העיניים: / צמודים לפס אור ברקיע שמיים!

רבון עולמים ויוצר השמיים. / מה דל הוא כוחי וקצרות הידיים! / מאז הילדות השחורה בקודרת, / נפשי שאפה אל ההוד ותפארת! / בחיל, רעדה אף שמרתי גחלת: / של אש התמיד בנשמה המייחלת! / ולב האדם הדווי, המריר, / האיר את דרכי ככוכב הבהיר! / ודבר האנוש המכפר וסולח, / כצרי מחייה לליבי הקודח! / והוד הקדושה ברקיע התכלת, / בישר את הדרור לנפשי הנגאלת! / וצחוק מצלצל ותמים של תינוק, / האיר אף חשכת אפלה של צינוק! / ואון לי וכוח, ואור לי סביב, / ושפע של תכלת, ורה הוא הזיו!

ליד חלוני אל מול תכלת רקיע, / פתחה שושנה לרווחה הגביע. / שלחה מבטה בצניעות ובחן, / אל שמש מופז הצוחק וקורן! / שאפה אל קרבה כצמאה בכל פה: / את החום העדין המרווה ומפרה! / בלחי פרח לה האודם חכליל, / וטוב לה, וחם לה, והאור לה וגיל! / ורגש תודה והלל לשמיים. / לאור החמה ולרוֹך הקרניים, / לשפע התכלת, לרוח נושבת, / לניר הירוק ושבלת מזהבת, / בוקע חלל ומרקיע שמיים, / כשיר מלאכים צחורי כנפיים! / והוד ויפעה ועטרת ברכות, / ליוֹצר העולם, לבורא השמחות! /

עם ערב בשקוע השמש באופק, / נצבט בא הלב ומהיר הוא הדופק! / פתאום משתלט וכובשני הפחד, / ומליאת חרדה היא נפשי הנידחת! / ורעד עובר בגופי הנכסף: / לאור החמה ולקרן זהב! / ושמא מחר לא יכחיל הרקיע? / ומה – אם השמש פתאום לא יופיע? / ואם הענן יכסה את האור? / ואולי ישתלט על הארץ הכפור? / וצל בלהות שהגיח עם ערב, / יאחזני בעוז וממני לא ירף! / ועצב יגון ועוית מחשבה, / והלב מפרפר ורווי דאבה! / ואף דק לא אוכל לעצום העיניים, / ובצפיה לאור שחר ונוגה שמיים!

עם בוקר, השחר לאט כי יפציע, / וקרן של אור את הלייל תבקיע, / ואופק חיוור מסתמן ומבהיר, / עוד קט והשמש יוֹפע ויאיר! / הכוֹל מתעורר וחוזר לחיים, / וקולות של שמחה מתקרבים ובאים! / וישירו הלל הדשאים וצפור, / ליוצר החיים, לבורא המאור! / וחליל הקסמים של רועה מצטרף, / לשירה הבוקעת מעומק הלב! / ופרפר מתעורר וחרגול מנתר, / ודבורה תזמזם, וזמיר ישורר! / ונמלה חרוצה תאגור לה מזון, / וקמה מתנועעת בקצב ורון! / ובהיר ויפה שבעתיים: / רקיע התכלת, רקיע שמיים!

ויש ונדמה: תעתוע, דמיון, / ואני מעולם לא ראיתי חזוֹן! / ומראה העיניים ורגש הלב, / כזה וכן זה בזדון מכזב! /ודבר אלוהים שם, בתכלת רקיע, / לי שוא ידבר, ורק שקר הביע! / ונפשי הנכאה החושקת ועורגת, / מצאה לה בכול את האם החורגת! / ואין שילומים לענות ולצער… / ואני מעולם לא הייתי כלל נער! / ולב אהובה מעולם לא להט, / והוד הבריאה בשבילי לא נועד! / ותפלה לא מצאה לה אף אוזן קשבת, / ויד הגורל היא קשה ומכאבת! / וכרובים שחורים ושחורי כנפיים, / יקדירו הוד שמש ותכלת שמיים! /

ודרך לא דרך, וגדר מחסום, / את דרכי לחיים, לי יפסיקו פתאום! / ורגלי בצקה והברך כושלת, / אין פשר לסבל ושוא התוחלת! / ועבד אני להרגל ומשמעת, / ודל אנוכי וזוחל כתולעת! / הרגש טפל והסבל הפקר, / וחזון האדם הוא אפסי ומשקר! / ומשיח האל רק נברא בדמיון, / ונביא האמת רק חמד לו לצון! / וגלגל הגורל לעולם לא ינוח, / וחילי כתמיד יתפזר עם הרוח! / ותחולל שבתי והחג יחולל, / ומאום לתקן לא אספיק, לא אוכל! / רבון עולמים ויוצר השמיים: / מאוצר הצרות לי מגיע כפליים?

ודום אעמוד וארכין את הראש: / בפני לעג שמיים לסבל אנוש! / ושבע ביום בתפלה אעתיר: / לזוהר זיו שמש לשחק בהיר! / לחסד העיין וחין השפתיים, / ולאור השופע מתכלת שמיים! / לזוך הנשמה ולניב הטהור, / לשעה של חופש וקוֹרט של דרור! /לבית, לשקט, לאמא ובן, / לגג על ראשי – למחסה ומגן! / ללחם ומלח ומי מעיין, / לברכת השדה ולשפע הגן! / ויום מידי יום שם בתכלת רקיע, / הוד שמש מופז כי יזרח ויופיע! / כי מאז נעורי רק יחלתי לשניים: / לאור החמה ולתכלת שמיים!