למען תינתן להם משאלת־לבם – ההזדמנות להילחם בגרמנים

ניימיכן שבהולנד, השוכנת לחוף זרועו הדרומית של הריינוס, ציינה ב־17 בספטמבר 1984 את יום־השנה הארבעים לשחרורה מהכיבוש הנאצי. הבולט בחיילי הגייסות המשחררים שהוזמנו לטכסי־הזיכרון היה נשיאה השישי של מדינת ישראל, אז מייג’ר הרצוג.

על השואל “מה נשתנה מאז?”, לראות בעיני רוחו את פני המלחמה ביום הרחוק ההוא, 17 בספטמבר 1944, ערב ראש השנה תש"ה. בראשית ספטמבר נכנסה המלחמה לשנתה השישית, ואם כי נסיגת הווהרמאכט בחזית המזרח נמשכה, באיטליה התנהלה מלחמת־חפירות וב־6 ביוני נפתחה בנורמנדיה החזית השנייה, לא היתה ההכרעה קרובה.

בניסיון להחיש את סוף המלחמה, הוצנחה ב־17 בספטמבר אל מעבר לזרועו הצפונית של הריינוס דיוויזיית הצנחנים הבריטית הראשונה. שמונת ימי הלחימה הסתיימו בכישלון צבאי מוחלט ובמחיר נורא בחיי אדם. מתוך עשרת אלפים הלוחמים שהוצנחו – העידית של הצבא הבריטי – צלחו את הריינוס ונמלטו בעור שיניהם רק כאלפיים וארבע מאות. עד גמר המלחמה נפלו עוד מאות־אלפים, ודי להזכיר את מתקפת־הפתע של הווהרמאכט בארדנים, שמגמתה היה תקיעת “טריז” בין גייסות הברית וכיבושה מחדש של אנטוורפן. הניסיון נכשל, אך באיזה מחיר! בקרב על הבליטה נפלו, בין ה־17 בדצמבר ל־10 בינואר, שבעים ושבעה אלף אמריקנים.

בראש השנה תש"ה היה קץ המלחמה רחוק, אבל אז כבר ידענו על השמדת היהודים כמעט הכל. למתנדבים הארצישראליים בצבא הבריטי, זכור ה־19 בספטמבר, ב' דראש השנה, בשל הודעה זו שפירסם באותו יום מיניסטריון המלחמה בלונדון:

ממשלת הוד מלכותו החליטה להיענות להצעת הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, שתוקם חטיבה יהודית מוגברת במגמה שתשתתף בפעולות קרב – מבוססת על הגדודים העבריים של הרג’ימנט הפלשתינאי.

אל חיים ויצמן כתב כבר ב־17 באוגוסט שר המלחמה גריג:

התוכנית כלולה בתזכיר מצורף. ממנה תראה, שכוונתנו להעביר את הבריגדה של חיל הרגלים ולבסוף את הבריגדה המקובצת לאיטליה למען תינתן להם משאלת־לבם – ההזדמנות להלחם בגרמנים.

ואכן, שלושת הגדודים החלו להתרכז, למחרת ראש־השנה, במרחב מידברי בשם בורג אל־עראב, בין אלכסנדריה לאל־עלאמיין. משם כתב איש הגדוד השלישי, חייל בן שמונה־עשרה, ב־28 בספטמבר:

ימים אחדים אלה, בין היום שבו עזבנו את הארץ ועד ליום הזה, אחרי היותנו שלושה ימים במידבר, מלאי חוויות רבות. – – כל הדרך שרנו, רקדנו, לא ישנו כמעט במשך הלילה, אלא המשכנו בשירה. – – בעיתון ודאי קראת על אודות המסיבה שנערכה לנו בקרית מוצקין לפני שעזבנו. – – נאומו של בן־גוריון השאיר רושם כביר. הוא תיאר את המצב לאמיתו עם הסיכויים שבו ועם החששות. הוא לא השאיר בקירבנו הרגשה של הבטחות מוגזמות, כי אם של אמת בת־סיכויים. – – מחננו הוא עתה המחנה הראשון בצבא הבריטי, הבולט בצביונו העברי. דגלנו הלאומי מתנופף במרכז המחנה ברשות רשמית, דבר שהוא לכאורה זעיר, אולם אומר הרבה. – – – אתמול היה יום הכיפורים. מספר גדול של אנשים צם (ואני ביניהם…) נערכה תפילה רשמית של כל הגדוד, והיו סדורים מיוחדים לאנשים דתיים. צבא יהודי ממש.

לעמוד היום במקומו של בן השמונה־עשרה אז אפשר רק אם נכנסים לזמן ההוא כולו. בתמציתו בא הזמן לידי ביטוי בהודעת ווינסטון צ’רצ’יל לפרלמנט באותו יום עצמו, 28 בספטמבר 1944:

נראה לי כנכון באמת, שיחידה מיוחדת של אותו עם, שסבל עינויים שאין לתארם מידי הנאצים, תהיה מיוצגת כחטיבה נפרדת בתוך הכוחות, שנתקבצו לשם מיגורם הסופי של הנאצים (תשואות). אין לי כל ספק, שלא זו בלבד שחטיבה זו תיקח חלק פעיל בקרב, אלא גם תשתתף בכיבוש גרמניה שיבוא אחריו (תשואות).

*

השתתפותו של מייג’ר הרצוג בטכסי־הזיכרון בניימיכן, הפעם כנשיא ישראל הריבונית, הבליטה מאליה את התמורה המהפכנית שחוללה הריבונות ב“מצבו של היהודי”. בנאומו הזכיר את מיליון וחצי היהודים שלחמו בצבאות הברית, אבל תחת הדגל העברי לחמו אז רק גדודי החי"ל. בכיבוש גרמניה, בניגוד לאותה הודעה מפורשת של צ’רצ’יל, לא ניתן לנו להשתתף, וזו פרשה לעצמה.

ארמז רק על מה שכן עשתה, לא רק עצם הלחימה בחזית האיטלקית בשבועות האחרונים של המלחמה. נוכחות המתנדבים מהארץ, ובמידה מכרעת קיומה של עוצבה אוטונומית, ששמה היה על שרוול־בגדו של כל חייל – Jewish Infantry Brigade Group – היא שניתבה רבבות לעבר נמלי־ההעפלה באיטליה ופרצה את דרכי הבריחה. החייל הארצישראלי היה הדגל והגשר.

רק ארבעים שנה? כבר ארבעים שנה?

מן המקום שאנו עומדים בו בראש השנה תשמ"ה, צריך לאמץ מאוד את הזיכרון – כמעט אמרתי, את הדמיון – בשביל לראות את ראש השנה ההוא, כשעיקרו של ההווה היה החורבן, והתחדשותם של חיים יהודיים, שלא לומר מדינה – היתה בחזקת חלום רחוק. ב־6 בפברואר 1945, כתב אותו חייל צעיר מאי־שם באיטליה:

מי יעלה? מי יבנה ויחיה בארץ? מאין יבואו המיליונים שמחכים להם? – – – אמנם, כפי שהסבירו לי, אחת המטרות העיקריות לדרישת מדינה יהודית לאלתר, היא ליצור בסיס חוקי למעשינו כאן ולעודד את המטילים ספק באפשרות המדינה. אבל האם אפשר ליצור מדינה יהודית דמוקראטית כאשר אנו מהווים פחות מ־40 אחוז של תושבי הארץ הזו? האם אין הדבר הזה עלול להביא לדיכוי המיעוטים האחרים המהווים למעשה רוב?

רק ארבעים שנה? כבר ארבעים שנה?

את הזמן המדויק מורה לנו בביקורו בניימיכן מי שהיה אז מייג’ר בריטי, היום נשיא מדינת ישראל. גם בגופו מסמל חיים הרצוג כל מה שהתהפך מאז בחיי דורנו. עוד מעט יישזר זיכרון דורנו בזיכרון הדורות. לא צריך, ואי־אפשר, שיהיה אחרת. רק שימשיכו לזכור מה שלנו היהודים אסור לשכוח.

*

קורפורל רודלי, הוא האנס רוזנפלד

גם בארנהם גם בניימיכן, עם גדודי החי"ל¹, הייתי בקיץ

1. הזדמנתי לשם עוד פעמיים מאז, ולפני שבועות אחדים – שבע עשרה שנים אחרי ביקורי השלישי בה – ברביעית.

בזיכרון עומד הכל כאז. ואילו במה שרואה העין – תם ונשלם העידן הבתר־מלחמתי, הכל שוקם ונבנה מחדש, והוא היום עולם לעצמו.

באוסטרבק, שה־First Airborne נמחצה בו למוות, חי הזיכרון בקברי 1,750 הצנחנים. שם זוכרים. אבל גם שם, בסדרה של שיחזורי מעמדים משמונת ימי הלחימה, הוחדרה “סימטריה” מטשטשת בין שני הצדדים – הבריטים, ואתם הקנדים והפולנים, מכאן, והגרמנים, אנשי ה“פאנצר” וה“וואפן אס־אס”, מכאן. זהיר, רחוק, מנוכר.

קבר אחד בלבד הוא של יהודי. מכל מקום, מגן־דוד יחיד (ורק אוסיף, שרק בבית־קברות זה לבדו מאתיים וחמישים קברים הם של “חיילים אלמונים”). על חייל זה אני יודע רק מה שחקוק על מצבתו, אבל שם כל הסיפור כולו:

האנס רוזנפלד

שירת בתור 1463901

קורפוראל ג’י. פי. רודלי (Rodley)

רג’ימנט הצנחנים

קל לשער – פליט יהודי מנרדפי הנאצים, שגם מדי צנחן בריטי ואמנת ז’נבה לא יועילו לו אם ייפול לידי הגרמנים. לכן ניתן לו פנקס שירות בזהות שאולה. המציבה אינה מספרת איך ובאילו נסיבות נפל. ובכל־זאת, במותו הושבה לו זהותו היהודית.

לי הזכירה מצבה יחידה זו, שבמלחמה – להבדיל מהמוזיאון – לא היתה כל סימטריה. גם לאחיו הארצישראליים של האנס רוזנפלד הותר לענוד על שרוול בגד־הקרב מגן דוד צהוב ולהלחם תחת דגלם – בשם ובמלכות, שאז היתה רק בחלומם – רק בראש השנה תש"ה, ברגע האחרון ממש. זה הזיכרון.

על מצבתו של קורפורל רודלי בארנהם נדחפתי לספר מתוך צורך להזכיר את נשמתו של יהודי צעיר, שמרמז יחיד בלוח האבן הלבנה, שיערתי שהיה אחד הילדים (כעשרת אלפים, כמדומני), שברגע האחרון ניתן להם מקלט באנגליה, הוריהם נשארו בגרמניה ורובם אבד בשואה.

בקבר זה, אמרתי בליבי, נרמזת בדידות עמוקה לאין־שיעור מזו של מגן דוד בודד בין כל הצלבים במצבות 1,750 הלוחמים, שלפני ארבעים שנה נפלו (נצודו כצפרים בעודם באוויר, או נורו במקלעי אוגדת ה“פאנצר”, שהמודיעין הבריטי לא ידע על מציאותה באזור הצניחה). בדידות זו מוכרת לנו – פחות או יותר – מגורלם של אחדים מאותם ילדים, שחייהם אמנם ניתנו להם, אבל לא באפס מחיר.

הרהרתי בנערה אחת כזאת, שהיתה בת חמש־עשרה כשהופרדה מהוריה ונשלחה לאנגליה – המשוררת קארן גרשון. כעבור שנים ראיינה מאות ילדים כמותה, ואת הראיונות ליכדה לסיפור רצוף, מרגש מאוד², שראה אור בעת ובעונה אחת עם קובץ שיריה הראשון³, שכל־כולו ביטוי להתנסות זו, ואם כי הספר נחלק לשניים, “שלושים שירים על נושאים יהודיים” ו“שבעה עשר שירים על נושאים אחרים”, הכאב הנמשך אחד, כאב ילדה לבדה, באין הורים, באין עולם־ילדות, באין איש. וכך כותבת קארן גרשון ב“יציאת־מצרים של הילדים”⁴:

בְּצֵאתֵנוּ מִגֶּרְמַנְיָה

נוֹשְׂאִים שִׁשָּׁה מִילְיוֹנֵי חַיִּים

הָיוּ אֵלֶּה דִּבְרֵי יְמֵי יִשְׂרָאֵל

אֲבָל כָּל יֶלֶד הָיָה פָּלִיט אֶחָד

וְלֹא כָּעֲבָדִים בְּמִצְרַיִם

גָלִינוּ אֶחָד־אֶחָד

וְאִישׁ־אִישׁ בַּעֲזוּבָתוֹ

בָּרָא לוֹ מִדְבָּר לְעַצְמוֹ.

ומול הקבר הבודד בארנהם (שפקדתי גם בביקורי השני והשלישי) תהיתי: מה גדולה היתה עזובתו של האנס רוזנפלד? מה רחב היה המדבר שהקיפו? מכאן הדחף להזכיר את נשמת הצעיר שנפל לפני ארבעים שנה, שלא ידעתי למי מכוונות מלים אלה שהיו חקוקות אף הן באבן המצבה ושגם אותן הבאתי במאמר שפירסמתי:

אבלים עליו עמוקות אשתו, בנו וקרובי־משפחה.

לא ציפיתי להד כלשהו. ואז, במוצאי השבת, ממש עם “כוכב שלישי”, צלצל הטלפון. קולה של אשה אמר, ישר:

“אני אחותו של האנס רוזנפלד.”

עכשיו אני מבין, שזה “סיפור יהודי פשוט”, כלומר צירוף־מקרים מטורף וסביר לאין־שיעור מכל אותם פיברוקי־טלוויזיה נוסח “לא ייאמן כי יסופר”! אין “לא יאומן” בדור יהודי זה. מה שיסופר – יאומן. יש שיטה בטירוף הזה. מלודרמה אחת גדולה: אני, פה, עשר דקות מביתך, רות, אחותו של האנס.

“ספרי לי,” אמרתי לקול שמעבר לקוו.

השערתך, פתחה ואמרה, היתה נכונה. האנס אחי, שהיה גדול ממני, הגיע יחד אתי ברכבת שיצאו בה ילדים יהודיים, באביב

1. כשפרצה המלחמה ביקש לשרת בחיל האוויר, ואם כי נחשב, כשאר הפליטים היהודיים, ל“נתין אויב”, הותר לו בסופו של דבר להתאמן בהטסת דאונים. באחת הפעולות נפצע, ואז הוצע לו מינוי של קצין ב“חיל החפרים המלכותי” (יחידות עבודה, שגם מתנדבים ארצישראליים הוגבלו רק להן בראשית המלחמה). האנס טען, שהחלים מפציעתו ולא זז מתביעתו לשוב לגייסות המוטסים. בצניחה לארנהם הטיס את אחד הדאונים. ב־23 בספטמבר 1944 נפל, והוא בן עשרים וארבע.

“ואת? איך הגעת את לישראל? ומתי?”

רות מספרת:

החלטתי לעלות נפלה אחרי שנפל האנס. בבריטניה הייתי חברה בתנועת “בני עקיבא”, ועם חברי עליתי בראשית 1948. הייתי בהכשרה בקבוצת יבנה וממייסדי קיבוץ לביא שבגליל התחתון. בעלי גם הוא מאותם ילדים מגרמניה. מאז ראשית שנות החמישים אנחנו מתגוררים בשרון, ובני הגדול טייס בחיל האוויר.

אני שואל על מה שמצאתי חקוק באבן־המצבה, “אבלים עליו עמוקות אשתו ובנו.”

האנס היה בודד מאוד באנגליה. במפעל שעבד בו עד לגיוסו, הכיר אשה, עשר שנים קשישה ממנו, לא יהודיה, אומרת רות. גם היא כבר אינה בחיים.

והבן?

כשנפל אביו, היה בסך־הכל בן שנתיים. אין הבן זוכר את אביו.

האם אתם מקיימים קשר?

כן, אני שומע היסוס־מה בקולה של רות, קשר מסוים. הוא משפטן. מרצה ב“לונדון סקול אוף איקונומיקס”. משמש כיועץ המשפטי של הארגון הבינלאומי “אמנסטי”. רואה עצמו ממשיך דרכו של אביו – לוחם לחירות האדם.

וזה שמו, רוזנפלד?

לא, את שמו הצבאי של אביו הוא נושא. רודלי. נייג’ל רודלי.

לסיפור יהודי פשוט זה, אין בעצם מה להוסיף. הנה כך התעגל, גם נסגר היטב, נאמן להיגיון זמננו, המטורף לאין קץ.

*

הזכרתי את קארן גרשון. הכרתיה בימי עבודתי בשגרירותנו בלונדון. היא חיתה אז עם בעלה, מורה, לא יהודי, ועם ארבעת ילדיה במחוז סוֹמרסט שבדרום־מערב אנגליה. נפגשנו בהזדמנויות שונות, וראיתי באיזה אי־שקט היא שרוייה, קרועה בין נאמנויות, זכרונות שאינם נרפאים, משיכות סתומות, אי־שקט שמקורו ב“יציאת־מצרים של הילדים”, בלי הוריהם, ובמקרים רבים גם לא ייוודע להם לעולם מתי, ובאילו נסיבות, נרצחו. באחד משיריה כותבת קארן גרשון –

הוֹרֵינוּ הִנִּיחוּ לָנוּ לָלֶכֶת

וְיָדְעוּ שֶׁעַל הַנִּשְׁאָרִים לָמוּת.

פרידה כזאת, אומרת היא ב“לא הייתי שם”, אינה נגמרת לעולם:

בַּבֹּקֶר שֶׁיָּצְאוּ בּוֹ מִן הַבַּיִת

לֹא הָיִיתִי שָׁם לְנַחֲמָם.

(וְאִם כִּי) לֹא הָיָה לְאֵל־יָדִי לַחֲסֹךְ מֵהֶם דָּבָר כִּי

הָיִיתִי צְעִירָה מִדַּי – אֵין זוֹ הָאֱמֶת.

ולא יועילו כאן כל טיעונים הגיוניים

וְאִישׁ לֹא יֹאמַר לְהֲגַנָּתִי

שֶׁאִלּוּ הָיִיתִי שָׁם לְנַחֲמָם

זֶה לֹא הָיָה מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד.

יתירה מזו: מכאן אותה הרגשה שאינה מרפה ממנה, שאם כי הדעת אינה נותנת – הכל עדיין בגדר האפשר. הנה השיר “יציאת־מצרים מזרחה”, הבית הנועל:

מֹחִי מַמְצִיא בְּלִי־הֶרֶף

מַעַמְדֵי מַחֲנוֹת־רִכּוּז בִּשְׁבִיל

הוֹרַי הַמְּחַכִּים לְמוֹתָם

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ חוֹבָתִי לַחְקֹר

אֶת כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת וּלְעַמֵּת

דִּמְיוֹן וֶאֱמֶת

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ אֵינָם יְכוֹלִים לָמוּת

עַד שֶׁמֹּחִי יִהְיֶה שָׁם וְיִצְפֶּה.

מהתגלותה הפלאית של רות, אחותו של האנס רוזנפלד־רודלי, החייל היהודי האלמוני, הסיעוני מחשבותי אל ילדה שנייה מבין האלפים המעטים שמצאו מקלט באנגליה, קארן גרשון, וזאת – הנה האמת לאמיתה – בגלל ילדה שלישית.

הילדה השלישית היא נורמה הוברמן, שביום שנפרדה מהוריה באלטונה, בסוף אוגוסט 1939, ונשלחה לאנגליה עם אחותה ואחיה הגדולים ממנה, האני והרברט, היתה בת תשע. חודשים אחדים לפני נסיעתם נולד להם אח רביעי, שמואל (סאם), שנשאר עם אביו ואמו – אחותה הבכירה של אמי – באלטונה. איני צריך להוסיף, שהורי שלושת האחים הוברמן ואחיהם הקטן אבדו ואינם. השלושה עלו לישראל מיד לאחר קום המדינה וחיים כאן מאז.

לפני זמן לא רב שמעתי מפי נורמה, שכל השנים אינה מרפה ממנה הרגשה פנימית עזה, שאחיהם הרביעי, סאם, חי. בידה שמור תצלום של סאם, שצורף למכתב האחרון ששלחו הוריהם – באמצעות הצלב האדום – מאלטונה. זה היה בשנת 1941, וסאם היה אז בן שנתיים.

במאמצים הנואשים להתחקות אחר גורל הוריה ואחיה, עלתה נורמה על עקבותיו של אדם אחד, שכתב אליהם מאמריקה וסיפר, שבשנת 1943 היה במינסק עם משפחת הוברמן, ההורים ובנם סאם בן הארבע.

מה מוזר. באחד משיריה כותבת קארן גרשון:

בַּקַּיִץ הַשְּׁלִישִׁי לַמִּלְחָמָה

הָגְלוּ כָּל שְׂרִידֵי הַיְּהוּדִים הַגֶּרְמָנִים

לַחֲזִית הַמִּזְרָחִית.

מה מוזר. בשיחה שנייה סיפרה לי רות, אחותו של האנס, כי מפי דודנה הניצול נודע לה, שגם הוריה שולחו למינסק.

אני דוחה מעלי סיפורים על “הרגשות עזות”, וכדי לחזק בנורמה את ההכרה במציאות, הזכרתי לה שוב ושוב, שאפילו נאמין בעדותו של אותו אדם, הנה גם מאז הפגישה במינסק עברו ארבעים ואחת שנה. אילו שרד, היה סאם היום בן ארבעים וחמש ומזמן היה מוצא דרך אליכם. כל זה אינו עושה על נורמה רושם. משנה לשנה, היא אומרת, אני שומעת יותר ויותר סיפורים בלתי־אפשריים. ולי יש גם כל מיני סימנים.

לא אכנס לפירוט הסימנים ומקורותיהם. פעמים רבות, ואפילו באכזריות יתירה, הצעתי לנורמה לעקור מראשה כל תקווה.

כותבת קארן גרשון:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִמִּי

נִשְׁלְחָה לְאוֹשְׁוִיץ וְשָׁם מֵתָה

אוּלַי זֶה כָּךְ אֲבָל אֲנִי מַאֲמִינָה

שֶׁהַטְרָנְסְפּוֹרְט שֶׁמְּדֻבָּר בּוֹ לֹא הִגִּיעַ

אֶלָּא מָדַד אֶת מְסִלּוֹת פּוֹלִין

עַד שֶׁכָּל מִטְעֲנֵי־הַקְּרוֹנוֹת הָיוּ מֵתִים

הֵם הָרְגוּ יְהוּדִים בִּדְרָכִים רַבּוֹת כָּל־כָּךְ

שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת בַּחַיִּים.

נורמה צחקנית גדולה, צוחקת ואומרת שהיא יודעת: סאם לא מת! בדרכים משלה גילתה עליו דברים רבים, אפילו זה שהוא רופא שיניים. בכל עיתון יהודי בעולם כבר פירסמה מודעות “מי מכיר, מי יודע”.

בכל עוצמת הגיוני השפוי אני מתקומם נגד השטויות האלה. אבל על חיינו אפשר לומר הכל, רק לא זה, שסימני־ההיכר שלהם הם ההיגיון והשפיות. הטלפון המדהים של רות, אחותו של החייל האלמוני הטמון בקברות הצנחנים בארנהם, זיעזע בי משהו. והריני מקיים בזה הבטחה שנתתי לנורמה, בתה של דודתי שרה:

כל היודע דבר על סאם הוברמן, נולד ב־1939 באלטונה, נראה פעם אחרונה ב־1943 במינסק, מתבקש להתקשר.

מי מכיר? מי יודע?

10.10. 1984