במקום לפתוח ישר בעניין שעליו באתי לכתוב – התרחבות התהום בין אנשי מעשה לבין אנשי רוח, ודי להציץ ברשימות מועמדי המפלגות העיקריות לכנסת הבאה – אקדים ואספר מעשייה מופלאה, שמצאתי ב"ספר המעשיות" של מרדכי בן־יחזקאל, “כבש אותו בשלוש מעשיות”¹.

מעשייה זו באה להסביר מה הביא את ר' יעקב יוסף מפולנאה, שהיה מפורסם כאחד מגדולי הדור, לקום יום אחד ולדבוק בר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות.

ר' יעקב יוסף היה אחד “המתנגדים” המובהקים לבעש"ט ולמעשיו, ואילו הבעש"ט רצה למושכו אחריו. מה עשה? יצא לעיר שאריגרוד ונכנס לתוכה השכם בבוקר, בשעה שבעלי־הבתים מוליכים את בהמתם למרעה. העמיד גם הבעש"ט את עגלתו ועמד להאכיל את סוסו, ואגב שיחה עם אחד היהודים שהוציא את בהמתו למרעה, סיפר לו מעשה. השומע נשאר נטוע במקומו, “לבו נמשך אחר סיפורו של האורח, שדבש וחלב תחת לשונו”. ראה יהודי שני את השניים משוחחים, היטה אוזנו, ושוב לא יכול היה לזוז ממקומו. עד מהרה התקבצו בזה אחר זה כל בעלי־הבתים סביבו, והוא עומד ומספר מעשה אחר מעשה…

כדי לקצר: בא ר' יעקב יוסף לבית־הכנסת להתפלל, ומצא את השערים סגורים. השמש, שנכבש גם הוא לבעל־המעשיות, הגיע באיחור וסיפר לרב מה קרה: הקהל עומדים סביב איזשהו אורח מוזר ומאזינים לסיפוריו. ציווה הרב על השמש, שבגמר התפילה יביאו אליו לדין־תורה, והוא יצווה להלקותו ברצועה על שביטל קהל שלם מתפילת־שחרית. וכך מתואר אותו מפגש גורלי:

והיה בבואו אל הרב, הראה לו פנים צהובות, נתן לו שלום, ושאל אותו: “אתה הוא האיש, שבא לעירנו בבוקר השכם, וביטל את הקהל מתפילה בציבור?” ענה בשקט ובנחת: “כן הדבר, אני הוא האיש”. ותוך כדי דיבור המשיך ואמר: “כן, אדוני הרב, סיפרתי מעשיות, כי זו היא דרכי, והייתי מבקש מאת מעלתו, שלא יקפיד עלי, אם אספר גם לו מעשה”. הסתכל בו הרב, ראה את פניו המאירים והשקטים, ואמר: “תספר”. עמד האורח וסיפר לו מעשה, והרב ישב ושמע, ונתפעל מאוד מדרך הסיפור. משסיים את הסיפור, נחה דעתו של הרב, ולא הקפיד עליו. ולא עוד אלא שהתחיל לדבר אליו בלשון כבוד; לא דיבר אליו בלשון אתה, כי אם בלשון אתם, כדרך שמדברים לאנשים מכובדים. כשמוע האורח, שהרב מדבר אליו בלשון כבוד, לא קרא אותו “רבי” בדברו אתו, כי אם דבר אליו בלשון נסתר. פתח עוד פעם ואמר: “אם ירצה כבודו, אספר לו עוד מעשה.”

שלושה מעשים (מעשיות) סיפר הבעש"ט לר' יעקב יוסף. בסוף המעשה השני מעלה הרב את אורחו למדריגת “רבי”, והבעש"ט מוריד את מארחו מדריגה: “אם אתה רוצה, אספר לך עוד מעשה.”

וכשמסיים הבעש"ט את המעשה השלישי, קם הרב ממקומו וקורא:

כעת יודע אני, מי הוא האורח! יכול אני להשבע כי כבודו הוא הבעל שם טוב, והנני מוכן לילך אחריו, ולהתקשר אליו בכל לבבי ובכל נפשי!

★

מעשייה זו ראוייה שיכללוה בקורסים לתורת־הספרות, בפרקי ה"פואטיקה", אבל זו כבר אופרה אחרת. כאן הבאתיה בגלל הצירוף “אנשי מעשה”, הנתפש אצלנו כניגודו של “אנשי רוח”.

במעשייה זו, ולא רק בה, “מעשה” הוא סיפור ועשייה גם יחד, לא שום דבר־והיפוכו. לפני תפילת־מוסף צריך הש"ץ לומר תפילה לעצמו, להסביר מכוח אילו הישגים הוא קם ומתפלל בשם הציבור, מבקש רחמים “עלי ועל שולחי”. זוהי התפילה הנפתחת ב"הנני העני ממעש". לאיזה “מעש” התכוון מחבר התפילה? לומר בזה, שהוא אינו “ביצועיסט”? ושמא כוונתו ל"מעשים" (מעשיות²), שבכוחם נהפך אב־בית־הדין הקפדן משאריגרוד לתלמידו המובהק של הבעש"ט ואחד מאבות התנועה החסידית?

מלון “אבן שושן” מגדיר “מעש” כ"מעשה, פעולה, עשיית דבר", אלא שהגדרה זו מוסיפה מלים הטעונות באותו כפל־משמעות, הטבוע כנראה לא רק בשפה העברית, כי אם במה שאנו מכנים “התרבות האנושית”. אמירה היא עשייה. המעשה הוא מה שאנחנו עושים, והוא מה שאנחנו מדברים, אומרים, מספרים. העולם נברא במאמר, אמרו חז"ל. ויאמר אלוהים, יהי אור – ויהי אור. דבר אל בני־ישראל – וייסעו. “דבר” הוא עצם גשמי פחות שבפחותים וקולה של הרוח הנשגבה. “לפעול”, בלשון־העם, פירושו להשיג במלים ובדרכים אחרות תוצאה “מעשית”.

כך “אנשי מעשה”, שבהוויית ישראל “המעשית” הם אלה שאינם אנשי מלים, כלומר אינם בטלנים, ואילו בגלגולים קודמים היה מובנו של צירוף זה – “חסידים ואנשי מעשה” – אמונה בכוחם המסתורי של הרוח, לימוד תורה, חיי מוסר וסיגופים לחולל את העל־טבעי. כך האמונה בעוצמה הגנוזה בכ"ב האותיות הקדושות וב"קבלה מעשית", שעיקרה שליטה על צירופיהן הסודיים, שכוחם להפוך עולמות.

כוונתי היתה לומר פה משהו על הפוליטיקה הישראלית, על עניינים מעשיים, על ביצועיזם. במקום זה – עוד סיפור.

לפני שבועיים, עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, נפגשתי לשיחה עם תלמידי הסמינר למורים שבמדרשת שדה־בוקר. בחרתי למקד את דברי בכוחה של הספרות לעצב את עולמו הרוחני של הילד, בחוויה הספרותית ככלי בידי המורה. תלמידי הסמינר באים מיישובי הנגב, ואין להפריד את המדרשה מדמותו וחזונו של דוד בן־גוריון.

לכן בחרתי להביא מה שסיפר בדבריו בטכס הענקת פרס ביאליק לשאול טשרניחובסקי בתרצ"ו (1936), תיאור פגישתו של ביאליק, בביקורו הראשון בארץ, “לפני עשרים ושבע שנים”, עם איכרי סג’רה ופועליה:

הוא נתבע מאתנו לדבר, להשמיע באזנינו את משא התחייה. הוא סירב. לא לו איש הגולה לשאת משא המולדת. אבל לאחר ששמע את שירינו וריקודינו המטורפים, תערובת של שירי חסידים וערבים, קם מזועזע ובכוח המיוחד לו ובשפת־הגבורה שרק הוא ידע סודה התפרץ וסח לנו על צער האילמות. לא עבודתנו הקשה, לא דחקות חיינו, לא בדידותנו העזובה – אלא חוסר הביטוי ההולם, האמיתי והנאמן לרחשי לבנו, לפרפורי נפשנו, ללהט נשמתנו, למאוויה הכמוסים, למאמצינו הכבדים, שער אילמותנו נגע עד עומק נפשו – ועליו נשא משא אדיר, משא ביאליק. – – ייסורי נפש אלה של המתחבטים באילמותם מאין ניב וביטוי נאמן וקולע לכל המתרחש בלבם ובנשמתם, ומנסים להשתיק את צערם בשירים זרים ובריקודים שאולים, לא להם – צער־אילמות זה היה לו הדבר הקשה והמכאיב ביותר מכל אשר ראה בכפר העברי הקטן אשר בין הרי הגליל³.

אותה הרצאה של בן־גוריון מאלפת הן במה שהיא מגלה על אותם ימים והן במה שאפשר להקיש מהאמור בה על ימינו אלה, על “אנשי־המעשה”, שכל ה"אילם" וה"זר" וה"שאול" בחיינו הוא לא הנושא שלהם.

אותי עניינה נקודה מיוחדת – עולמם הפנימי של אותם אנשים צעירים, ש"אילמותם" טרגית. הן הספרות היא שהזינה אותם כציונים, כיהודים, ואת העולם שבספרים (המקרא, האגדה, הספרות העברית החדשה) חיו ביתר־עוצמה מאשר את העולם שנולדו בו, את הסביבה הממשית שגדלו בה. הספר הוא שהניע אותם. למעשה הביאה המעשייה.

סיפרתי לתלמידים על שלמה צמח, בן־עירו של בן־גוריון וחבר־נעוריו. מתוך ספרו האוטוביוגרפי שנה ראשונה קראתי תיאור של הלילה האחרון על סיפון האונייה שהפליג בה מאודיסה ליפו, כולו נסער כבשעה שהניח תפילין לראשונה, נוהג מנהג חסידים:

צימצמתי עיני כדרך שהייתי נוהג להכין עצמי בשעת תפילה, עד שהכאיבו רקותי ונענעתי גופי לפנים ולאחור וריכזתי דברי אל היבשה,

אל המזרח: לארץ־ישראל… חברה חדשה… לארץ־ישראל… חברה חדשה…⁴

מלים אלה שמלמל אינן מה"סידור". אבל הן בהחלט מתוך ספר, ציטוט מנאומו המפורסם של נחמן המשוגע בלאן של פיירברג, סיפור שטבע חותמו על דורו של שלמה צמח.

ואם שלמה צמח, בראותו את חוף יפו בקצה האופק, ממלמל בדבקות מלים מסיפור עברי, למה שלא נשער, שהספרות היא שהניעה גם את חבר־נעוריו, את דוד בן־גוריון? יש חוקרים הסבורים, שהלשון התפתחה כשהתחיל האדם לייצרר כלים – לפולחן, למלחמה, לעבודה. מה ברא את האדם? הפולחן? העבודה? הלשון? מה חשוב ממה? מה קודם למה?

כשהשמעתי תהייה זו על השפעת הספרות העברית גם על חברו של צמח, הבחנתי באדם קשיש היושב בקצה האולם ומהנהן בהסכמה. כשסיימתי ניגש אלי ואמר, “לא ידעת כמה קלעת בהשערתך זו על בן־גוריון. בוא אתי לארכיון ואראה לך משהו.”

האיש הוא יהודה ארז, חבר קיבוץ גבעת חיים, העושה מלאכה גדולה וחשובה בכינוס אגרות בן־גוריון והארתן בהערות מחכימות. מאחד המדפים משך קלסר כרסתן ומתוכו שלף מחברת שחורה, כולה שורות עבריות מנוקדות, כתובות “כתיבה תמה”.

ומה הכילה המחברת? את “מגילת האש” של ביאליק, מועתקת כולה בכתב־ידו של הנער דוד גרין. אחד מחברי־נעוריו היה שמואל פוכס, שהיגר לאמריקה, פנה עורף לציונות ולעברית, אבל את מכתבי חברו דוד שמר כל השנים⁵. כשנדפסה “מגילת האש”⁶, עשתה רושם כביר כל־כך על הנער, שהעתיקה כולה למחברת שחורה ושלחה לחברו באמריקה. זה היה שלוש שנים לפני שפגש בן־גוריון את ביאליק בסג’רה.

עד כמה קשה ההבחנה בין “מעשים” ל"מעשיות", אפשר לראות גם משלושת המכתבים (שלושתם במסגרות שחורות) ששלח לחברו פוכס, בהיוודע לו על מות הרצל, הנער דוד, מי שייהפך לגדול הביצועיסטים בישראל, ראש הממשלה הראשון של מדינת היהודים.

פיסקה אחת אי־אפשר שלא להביא ממכתבו מיום 16 ביולי 1904:

אחי! לפני זה לא ידענו כל־כך מה שיש לנו, כמו שהננו יודעים עתה את החסר… כה גדולה האבידה כרוב צרות עם אומלל כעמנו…

לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דויד, אומץ־לב רבי עקיבא שמת ב"אחד", וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת־אש של רבי יהודה הלוי. רק פעם אחת במשך אלפי שנים ייוולד איש־פלאים כזה. כגודל הים – גודל אבידתנו… ובכל־זאת הנני היום, יותר מתמיד, מאמין ובטוח בנצחוננו. ברור לי, כי יש יום – והוא לא רחוק – ושבנו לארץ הנפלאה, אל ארץ השירה והאמת, ארץ הפרחים וחזיונות־החוזים; שם נחזה שמים נפלאים מבהיקים בנגוהות תכלת ברה, שם נקשיב המיית גלי נהר קדוש, אשר באזניו שמע לפנים את שירת הרועים והאהבה התמה והקוסמת. ושם יקום לנו משורר־אל ושר שירה נשגבה, נערצה אשר תרעיש את כל מיתרי לבבנו על דבר עם קטן־גדול שקם לתחייה ועל דבר הגיבור־הלוחם הגדול שהעיר בכוחו הרב שוכני קבר מתרדמת צלמוות.

ישבתי לתהות על רשימות־המועמדים לכנסת הבאה, לא כל־כך על מי שנכללו בהן אלא על מי שאיננו מוצאים בהן.

אבל, יאמרו ועדות־המינויים, ויטענו קבוצות־הלחץ, וישיבו הסקטורים, וילחשו בעלי־הזכויות, מה לכל המעשיות האלה ולעניינו?! אנחנו אנשי מעשה אנחנו. לא “מַייסעס”! ויש לנו אילן גדול להיתלות בו. הוא שאמר: חשוב לא מה יאמרו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים!

מהמעט שהבאתי על מה שהיה חבוי בו, מותר לפקפק אם זו כל התורה כולה על רגל אחת. ודאי לא אותו פירוש חדש שניתן לה והוא הולך ומחריף מכנסת לכנסת, כאילו גם מה שיאמרו היהודים, כלומר אלה שכל כוחם בפה, או בעט – כבר לא חשוב.

מותר לפקפק בחשיבותם של אנשים מעשיים אלה, הסבורים כי מה שהם עושים כבר עשוי באמת.

אני חושב על העוצמה שבתפילת אותו צעיר על סיפון האונייה, הקרבה עם שחר ליפו, תפילה מתוך סיפור עברי:

“ארץ־ישראל… חברה חדשה… ארץ־ישראל… חברה חדשה.”

אני חושב על סוד המעשייה “בכוחן של שלוש מעשיות”.

“מעשיות”, כמו שאומרים בביטול, “מייסעס!”

ואני מתעקש לטעון, שיפה ונכון לאין־שעור יותר כפל־הפנים, כפל־המשמעות:

דבר מתוך דבר, מעשה בתוך מעשה.

“הפרט הקטן”, ערב יום הכיפורים ההוא, 5.10.1973

תמונה אחת ודאי לא תימחה מזכרוני לעולם: בלילה שקדם ליום החתימה על הסכם־ההפרדה בקילומטר ה־101, בעובי החושך המצרי, על־פני צמתים שאינך יודע מה הם מחברים, בדרך המושכת מערבה וצפונה לתוך עוד ועוד מדבר אפל וקדמוני, נסענו לעבר כוח שריון שהיה פרוש ב"אפריקה", מול הארמייה המצרית הראשונה, בואכה קאהיר. הכל כבר כאילו התהפך, ובכל־זאת היו שני הצבאות מוטלים על־פני המדבר כולו, משורגים בחביקה מאובנת – טמונים בחול, צופים על ראשי הרכסים, רובצים על קווי־המים, ללא הכרעה. הכאב שתת אילם, נבלע באבק, ולא היה מספר לכוכבים, אותם כוכבי שמים רחוקים, תמיד אותם עדים קרים לאש, לדם, לכאב.

וקרון המפקד. חושך בתוך חושך. עקרון “המקרר ההפוך” – כשנפתחת הדלת כבה האור, וכשהיא נסגרת אחרינו, שב החשמל ונדלק. ורק אז הפנים המוכרות, שפעם ראשונה ראיתי במעבר הגידי, בימי ה"התשה", ושנייה בבאלוזה, בימיה הראשונים הנוראים של מלחמת יום הכיפורים.

התמונה הזכורה אינה רק פניו החרושות של פ', ציפור־מלחמה רובצת מאובנת, בעייפות נוגה, על דרגש. התמונה היא ציור מצומד בסלוטייפ אל הקיר, למראשותיו, “שלום לאבא”.

התמונה היא גם כרך עבה בצד הדרגש – “1914”, סולז’ניצין, ספר התהייה התהומית – מה קרה לרוסיה בטאננברג? מה קרה? מה קרה שם ואז? ומה כאן ועתה?

מאז אותו ליל ינואר 1974 הלכו וגאו סביבנו המלים. כל־כך הרבה מלים שכתבו אחרים, וכתבנו אנחנו ועדיין צמאים אנחנו למלה שתהיה לאבן־ השעות, לכדור־הבדולח, לתפילה הזכה, לקריאת־הכיוון ולאני מאמין, למלה הנותנת תוקף, מגדלת, מקדשת ומשבחת מה שבאין לו מלה – אין לו שם.

עברו שנתיים.

כבר? רק? ולמלה אחת זו עודנו מצפים בשפתיים יבשות. ואל יאמר אדם, ש"נעשה" קודם ל"נשמע". אנחנו אומה שנולדה בדיבור אחד, ורק בכוחן של מלים אנחנו עוקרים הרים, הופכים מחשבה למעשה.

דבר בעברית אינו רק עצם, חפץ, כי ראש לכל – אמירה. העולם נברא במאמר. “ויאמר אלוהים”. המלה הנכונה הסיעה עם: “דבר אל בני ישראל וייסעו”. חסידים ואנשי מעשה אינם נלאים מן המאמץ לחשוף את הסודות הגנוזים בכ"ב האותיות הקדושות ובצירופיהן באמונה שלימה, שפיצוחם ישחרר אנרגיות קוסמיות הכלואות בהן. אמונת היהודי במלה אינה טעונה הוכחה. די שנטה אוזן אל עצמנו, שנראה את הקולות המתלבטים סביבנו.

★

אני מהרהר בספרי הזיכרון. אין כוחנו גדול באנדרטאות, ואף על פי שבשנים האחרונות נעשה לכאורה מאמץ לפרוץ את אי־היכולת הזאת ואמנים שונים ביקשו להמיר באבן, ברזל ובטון את תחושתו המיסטית של היהודי, שאין זיכרון, זכר, או “שם” לאדם, אלא באותיות וצירופיהן – לא נטלה האנדרטה מהספרים את כתר הזכרונות.

וכך גם ראוי שיהיה.

מי ימנה מספר לספרים שיצאו לזכרם של חללי המלחמה האחרונה. לכאורה, לא נועדו רובם אלא למשפחות השכולות עצמן, לרעים ולידידים. ולא כך. בספרים אלה מגלה אתה שוב ושוב את הנעלם במישכו האפור של יום החולין, מה שלא היינו יודעים אולי לעולם – את מלוא עדינותם הדרוכה של אותם חיים צעירים, שבמבט מן החוץ הם נראים רועשים ומעובי־קרום ונטולי־ניגון.

אני מהרהר בכמה מן הספרים, החוברות וקבצי־השירים שהגיעו לידי. הנה ספר שיצא בימים אלה, מאגרותיו ורשימותיו של יוחי גלעד, “באר חתומה”, ששמו מסמן משהו רחב אף יותר ממה שהוא מכיל. מי ישכח את המכתב הקצר שכתב בקנטרה, בימי מלחמת ההתשה, “אחרי ארבעה ימים רצופים של אש”:

– – משהחלו היריות והמתחים בערב שישי והחלו הדמדומים, הרגשתי (יותר נכון ידעתי) כי הנה נכנסת השבת. היינו בעמדה, חמישים מטר מן המים, צלב התותח על בונקר מן העבר השני, דרוכים כל רגע לפתוח באש, ופתאום התחלנו לשיר שירי שבת… המנוע עבד, ראשינו חבושים בכובעי הטנקיסטים, והשירה נתאחדה מגרונו של כל אחד מאתנו דרך הקשר, מלווה בצפצופיו וברעשיו…

ועוד לספר לכם כי הספר “מלחמה ושלום” עבר כבר ארבע תקריות, וחזה הדברים שבו מבשרו. בן־לוואי נאמן הוא לי, ולכל מקום אני נוטלו. מקום קבוע לו בטנק, ובין מלחמה לשלום (?) במציאות הייתי קורא את “מלחמה ושלום” של טולסטוי…

חוזר לזכרוני השיח הרוטט של חבריו וידידיו של אילן גידרון, אלה שידעוהו מן הגן, מבית־הספר, מן הניסיון הנורא של קרבות הבלימה ועד לרגעיו האחרונים, האחרונים ממש. איך היינו יודעים דבר על ניגונו הפנימי של הדור בלי המלים האלה?

חוזרים שיריו הכאובים של יוסף שרון, שירים שאינם “ספרות” ויש בהם קולות מדורותיה של הספרות העברית החדשה, מן הפיוטים ומן הקינות ומקוהלת ומאיוב – יוסף ששכל את שני בניו.

חוזרות שורות החותכות בבשר כאבן־צור, שורות שכתבה רחל מכבי על יואש בנה – לאחר ששכלה את מכבי במלחמת השחרור ואת בנה עודד שמת במחלה ממארת – אשה חזקה ובעלת עט־סופרים, כפי שגילינו בספרה “מצרים שלי”, ששוב לא עמד בה כוחה עוד לבוקר נוסף, ליום נוסף.

חוזר אלי “עד יום כיפורים זה”, ספרם של זוג הפרטיזנים אידה ויוסף קפלן, לוחמים עזים שבמרחק של עוד חצי־יובל שכלו את נתן, בנם יחידם, והאם מצאה בה כוח ומלים:

גם כיום אנו יודעים, כי הרוצה לברוח מהמאבק על עצמאות ישראל – אין לו לאן לברוח. יהודי חפשי אינו יכול לברוח מעמו ומעצמו.

★

כן, הספר. כתבנו בספר החיים. כתבנו בספר זיכרון. בספר. אומה שנשמתה צרורה בצרורות של מלים.

אל מלים שותתות אלה נרכין את ראשנו, נכרה את אוזננו.

12.9.1975

לעולם לא אחזיר פני לשם, לוחש אני על הזיכרון השותת, אבל מחשבותי נהפכות לנציבי־מלח. ועוד אני לוחש עליו, כמו על דם כחול: אשרי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה.

ל.

במשפטי־השבעה אלה נועל אלישע קרוק, בן הארץ, ממתנדבי “הבריגדה”, היא “החטיבה היהודית הלוחמת”, את סיפורו של קיץ 1945 באירופה, שהוא גם סיפור הפגישה עם שרידי השואה, גם גילוי אירופה הפראית, זו הנחפזת לעבר הנס הכלכלי שלפניה, אבל בעיקר הוא סיפורו של צבר המתבגר ונהפך ליהודי.

את פצעי בגרות, סיפורו של אלישע בן התשע־עשרה, לא השלמתי, מאלף טעמים ואחד שאפשר היה להאריך בהם עוד ועוד, אלא בסוף 1964, כעבור קרוב לעשרים שנה. את הפגישה הטראומטית עם גרמניה של קיץ 1945 ועם אירופה זו שהותיר אחריו הנאציזם, לא שכחתי כל השנים, ואף אני – כרבים מחבריו של אלישע קרוק ומחברי בגדוד השלישי של החי"ל – נדרתי שלגרמניה לא אשוב לעולם.

בינתיים עשו את שלהם, כמו שאומרים, החיים. יהודים חריפים הבינו כבר אז, שתנאי הכרחי לכל, גם לזיכרון, הוא שיתקיימו החיים. אנחנו, שלא היינו פקחים, ועלינו גם לא רבצה האחריות הכבדה לקיומה של ישראל ולבטחונה, סירבנו להבדיל בין גרמניה ההיא לבין זו ששינתה את שמה לאחרת.

רצה המקרה ובימי החורף והאביב של 1960 שימשתי סופר “למרחב” בניו־יורק, וכך הייתי עד־ראייה לפגישה הראשונה בין דוד בן־גוריון, האיש שייסד את מדינת ישראל והקים את העם היהודי מן האפר, לבין קונראד אדנאואר, האיש שבחוכמה ובעורמה שאין להן שיעור החזיר לגרמניה את מקומה בין העמים וכקאנצלר של הרפובליקה הפדרלית היה אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לא רק להחזרת כוחה אלא גם להחזרת כבודה. אותה פגישה בפברואר 1960 בוואלדורף אסטוריה, היתה צעד מכריע לריהביליטציה של האומה הגרמנית. כשהפטיר בן־גוריון בניו־יורק, שאכן זוהי “גרמניה אחרת”, הדהדו דבריו מסוף העולם ועד סופו. כשהדובר הוא הגדול במנהיגי־היהודים בדורו, וכך גם נאמרים הדברים – אין מהם חזרה.

שבועות אחדים לאחר פגישת בן־גוריון ואדנאואר – ועודני תוהה אם אכן היתה זו רק אצבע אלוהים – נלכד בארגנטינה אדולף אייכמן והוטס בחשאי לישראל. על כך ועל התלונה שהגישה ארגנטינה למועצת־הביטחון שמענו – שני ילדינו הקטנים, אשתי ואני – באמצע מסענו בדרום העמוק של ארצות־הברית. כאחוזי “אמוק” שבנו צפונה בגרוטאה שלנו ובנס הספקתי להגיע לישיבת מועצת־הביטחון.

גם אם מאה שנים אחיה, את הישיבה ההיא, ובעיקר את נאומה של שרת החוץ גולדה מאיר, לא אשכח. על אף השטר החתום על־ידנו, שהנה כבר קמה “גרמניה האחרת”, ירדו דבריה על ראשיהם של חברי מועצת־הביטחון כפטיש כבד. צריך גם להזכיר, שזה היה פחות מחמש־עשרה שנה אחר תבוסת הרייך השלישי, הרכבו של האו"ם טרם השתנה וגם הנציגים היו עדיין בני הדור ההוא. ובכל־זאת, כשקראה גולדה, בעברית ובאנגלית, את “על השחיטה” (“יקוב הדם עד תהומות מחשכים. ואכל בחושך וחתר שם – כל־מוסדות הארץ הנמקים”), ישבו סביב השולחן דמוי־הפרסה כל אותם דיפלומטים משופשפים וציניים כאילו בדם הזה מגואלות חליפותיהם היקרות.

אני מזכיר שני ארועים אלה – וצריך לשוב ולהדגיש את הרושם העצום של משפט אייכמן ואת השפעתו החינוכית העמוקה בארץ ובעולם – כתמרורים בדרך “הקשר הגרמני” של מדינת ישראל, הנאבקת על קיומה והמממשת הן את זכרונות העם היהודי והן את חלומותיו הפרועים ביותר. דרך־ייסורים זו היא כמין סדרה של תמונות־על־תמונות, מה שצלמים מכנים “חשיפה כפולה”.

כמה חודשים מאוחר יותר, בקיץ 1960, בדרכי חזרה הביתה, השתהיתי באירופה כדי לעשות מחדש את כל מסלולה של “הבריגדה”, לרענן את זכרוני ולרשום רשימות לספר על הנער אלישע קרוק, שעדיין הלך ונרקם בראשי. בכמה מקומות הגעתי ממש עד לתחנת־גבול, אלא שאז היה עדיין נדרי חזק ממני. בטַרוויזיו למשל סירבתי לחצות אפילו את הגבול האיטלקי־אוסטרי, ואף שהסיפור שבראשי היה על שם, מעבר לגבול, שבתי על עקבותי.

את הסיפור על בן התשע־עשרה כתב בסופו של דבר אדם שהתקרב לארבעים. פצעי בגרות נכתב אחרי “גרמניה האחרת”, אחרי משפט אייכמן, אחרי שה"נורמליזציה" ביחסים הגיעה עד לידי כך, שאנחנו התחלנו לבקש מהגרמנים יחסים דיפלומטיים, והם לא התלהבו.

עד כדי כך הלכה אותה נורמליות והסתבכה.

★

מעט מסבך זה אני רואה צורך להעלות דווקא עכשיו, כשברור כשמש שהקאנצלר שמידט, מנהיג הסוציאל־דימוקרטים, נתון בעיצומו של מהלך גדול של “אוסט־פוליטיק” (מדיניות כלפי המזרח), שכליה הם נפט־כסף־נשק ומניעיה סימני החולשה בכלכלת גרמניה ושאיפתה הנמשכת להבטיח לעצמה את מקומה כמעצמה העיקרית באירופה. לפי כל הסימנים, מכריע אצל שמידט רק ההווה.

כל היתר הוא היסטוריה, ושמא – רק ארכיאולוגיה.

לפני חודשים אחדים הוזמנו – שישה סופרים עבריים – לסיור של שלושה שבועות בגרמניה המערבית. כל אחד מאתנו הוזמן אישית על־ידי נציג השגרירות של בון, וההחלטה אם להיענות היתה אינדיבידואלית. ידועים לי שמות כמה סופרים שהוזמנו, ומטעם זה או אחר דחו את ההזמנה. קל לי לעמוד בנעליהם, שכן עד לעת האחרונה לא הייתי מעלה אפילו על הדעת שיבוא יום ואוכל, ואף ארצה, להתנסות במסע כזה, שכלולה בו הפרת הנדר שנדר בן התשע־עשרה, אלישע קרוק.

את רשמי הרבים מאותם עשרים ושניים יום אני מוסיף לשאת בלתי מעוכלים בתוכי. רק לסיבור האוזן, הנה אחת מאותן “תמונות־על־תמונות”:

כיוון שלבקשתנו נפתח הסיור בברגן בלזן, עשינו את הלילה שלפניו ב"הולידיי אין" שליד נמל־התעופה של האנובר, מלון שדמה לכל סניפיה האחרים של רשת זו, שבחדריה באמריקה עשיתי לילות לא מעטים, אולי בבולטימור, אטלנטה, או פיניקס, מי יידע להבחין.

ולמחרת בבוקר, בדבּל קבּינה שהועמדה לרשותנו, נסענו דרך יערות סתוויים, מוצאים עצמנו בתוך שיירות רכב צבאי בריטי, הזוחלות מסוף הכביש ועד סופו. אני משער, שנערכו אי־אלה תמרונים, אולי של איזו דיביזיה, או בריגדה. לרגע חשתי כמי שמכונת־זמן החזירה אותו 35 שנים לאחור, לקיץ 1945. הן בשיירה צבאית כזאת, ב"בריגדה", חצינו, אלישע קרוק ואני, את גרמניה, וכך, בעיקרו של דבר גם נראתה לי. רק שאז עמד הכל בחורבנו, ועכשיו הכל בנוי, מתפוצץ מעושר, יפה להפליא – כאילו לא היו הדברים מעולם. מה פה נורמלי, זה שלנגד עיני היום, או מה שקבוע 35 שנים בזכרוני?

בשובי, שוחחתי עם ידיד ותיק מניצולי ברגן בלזן (ומ"רכבת המיוחסים" מבודפשט), פרופסור יואל שנן. כשסיפרתי לו על קטע זה של הדרך והוספתי, שבברגן בלזן חשבתי עליו, שאל בקול שקט, מפולס, קולו של פסיכולוג ותיק: “האם עברתם גם בעיר בשם צלה (Celle )?”

“בהחלט,” הגבתי בהתעוררות, שכן איזשהו רחוב שחלפנו לאורכו נחקק בזכרוני כיפה במיוחד, “עיר ציורית להפליא – כל פסוקי־הדת־והמוסר, המעטרים את חזיתות הבתים שם. למה אתה שואל?”

“כאן, ליד צלה, ביער, בלילה,” אמר, “הורידו אותנו מהרכבת. את פנינו קיבלו אס־אס עם כלבים, והצעידו אותנו לברגן בלזן.”

תמונה־על־תמונה־על־תמונה. אחת מרבות שנצרבו לתוכי באותו ביקור. אבל על כל אלה לא הפעם.

האם צריכה להפתיע אותנו תוכנית הקאנצלר שמידט להשתלב במועדון ספקי־הנשק לערב הסעודית? המזרח התיכון הוא השוק הבלתי־נדלה לסחורתם, והביקוש לכלי־מלחמה מספק פרנסה בשפע לאמריקנים, צרפתים, איטלקים, בלגים, למי־לא. למה ייגרע חלקה של הרפובליקה הפדרלית? שכחנו: מפני שבינם לבינינו, היהודים, שוררים “יחסים מיוחדים”, כביכול.

למרבה הצער, אי־אפשר לקיים בתוכנו שתי מערכות רגשיות מנוגדות, בלי לשלם מחיר כבד. היגיון חיינו המורכבים קורע אותנו בין תאוותנו ל"נורמליות" לבין הידיעה הוודאית, שהכל כאן “לא־נורמלי”. זו אמת וזו אמת, אבל מי, להוציא רבי־לוליינים, יודע להלך בטח על החבל הדק הזה, המתוח מעל לתהום?

הרושם המטריד ביותר – ואיני יודע עד כמה הוא מבוסס – מפגישותינו בעשרים ושניים הימים בגרמניה, ויותר מכך מפגישות שמטעמים אלה ואחרים לא התקיימו, הוא זה: ביחסם של גרמנים לישראל אין עוד שום אנומליה. ובאופן נורמלי, אפשרית בהחלט אדישות מצד בני אומה גדולה כלפי עם קטן וטורדני זה, ישראל. באופן נורמלי מותר שיכריעו (כמו בצרפת) חשבונות נפט־דולרים־פוליטיקה. באופן נורמלי, אין אפילו מניעה לעוינות גלוייה וסמויה כלפינו.

אמדוד מעצמי: כל עוד עמדתי מעבר למחיצת הזכוכית המשוריינת, יכולתי להוסיף ולשגות באשליה, שהזיכרון אינו רק שלנו, שגם שם, מעבר לזכוכית המשוריינת, מטרף אותו זיכרון עצמו את דעת מחריבי העם היהודי. והנה, פתאום קמתי וניפצתי את הזכוכית כאילו היתה נייר דק. מעבר למחיצה מצאתי ארץ נורמלית ועם נורמלי וחשבונות נורמליים.

זיכרון? – כן, בהחלט, באתרי הזיכרון של ברגן בלזן, דאכאו, הרייכסטאג בברלין. רק, או בעיקר, באתרים שהוקצו לו, לזיכרון.

לא – אם נבחן את התמצית – בשיחה עם פקיד בכיר במשרד החוץ הגרמני. לא, בעצם העובדה, שסופרים גרמנים נחשבים (להוציא היינריך בל, זיגפריד לנץ ועוד קומץ יוצאי־דופן) פשוט אינם מוצאים בישראל יותר משרואה העין – ארץ קטנה, פרובלימטית, השוכנת אי־שם מחוץ לטווח־ליבם. כמה נוח להם להזדהות עם הפלשתינאים ולטעון, שהיום הם־הם “היהודים”, להגיע לאיזון עם הכל, גם עם אותו “זיכרון”.

אם רציתי לערוך מסע אל העולם הזה, העכשווי, לא יכולתי ללכת למקום הולם יותר מגרמניה שמצאנו. זו הנורמליות של ראשית שנות השמונים. וכדי לדייק: היא חוגגת, ה"נורמליות", משני עברי הזכוכית המנופצת.

★

רק עוד תמונה־על־תמונה: ברלין. מלון קמפינסקי הנודע. מנמל־התעופה הסיעו אותנו, בכבוד רישמי רב, במרצדסים שחורים, בגשם, ישר לבית המלון. לדלת־הכניסה הגענו ברחוב צר, לא בשדרה הנודעת, הקורפירסטנדאם. בעד חלון המכונית, ממש מול מלון־הפאר, ראיתי מבנה מוזר, כמין שרידים ארכיאולוגיים ששולבו לתוך מבנה מודרניסטי. איזו ארכיאולוגיה יש בכרך זה, הצעיר לערך.

כעבור שעה קלה יצאתי באותה כניסה, חציתי את הכביש וראיתי – לפני היה “בית הקהילה” החדש, שנבנה על הריסות בית־הכנסת הגדול, ועכשיו מהלכים בו קצת צללים חיים, יהודי ברלין האחרת.

ולמחרת, מעבר לרחוב הצר, ימינה ממנו, צעדנו לעבר תחנת ה"אס באהן", הרכבת שנוסעים בה לנקודת־הגבול של מזרח ברלין. אנחנו צועדים, עינינו מצלמות בלי־הרף, קולטות ומערמות תמונות על תמונות, והנה, בשפת המדרכה מצלם צוות קולנוע “סצינת רחוב”. מי יאמין? הבמאי, שקוע עד מעל לאוזניו ועד מתחת למיצחת־כובעו בתוך הסצינה, אינו אלא י. ז. מהשכונה שלנו מעבר לירקון.

אחד מחברינו הסופרים, שהלך כעשרים פסיעות לפני, ממש צעק מעוצם־השמחה: “שלום, י'!”

ואילו י', לשנייה הגביה את עינו־שמתחת־למיצחה וכמו לתוך ה"פריים" נכנסנו לו בדיזנגוף, לא ליד ה"אס באהן", הפטיר “שלום” מוטרד וחזר לסצינה. אין לו רגע מיותר לשישיית סופרים זו.

היש משהו נורמלי יותר מסצינה לא־נורמלית זו בברלין?

★

אין זו אפילו דגימה מכל התמונות־על־תמונות, שהצטברו בי במהלך “החשיפה הכפולה” לפלונטר הגרמני. למשל: הזכרתי את אלישע קרוק, ולא הזכרתי את אבישלום חברוני מספרי “הבדאי” ואת כל גלגוליו כפולי־הפנים. לא הזכרתי, שכבר לפני שבע שנים גרר אותי יציר־דמיוני אבישלום (כלומר, היינץ ברגרזון) למסע קצר ומיסתורי לפרנקפורט ולהומבורג.

אבל אותו ביקור אפל שלי שם שייך לפרקיו הבלתי־נורמליים של “הקשר הגרמני”, ואילו בדברי כאן אני בא לגעת בעצב הנורמליזציה מחוייבת־ חיינו־האכזריים, הבלתי־נמנעת, לתהות על מחירה הכבד.

עוד צריך יהיה לשוב ולשקול גם את יתרונות האנומליה. בכל הנוגע ליחסים היהודיים־גרמניים, מכל מקום, טמונה עדיין רק בה, למרבה הפרדוכס, ערובה יחידה למידה כלשהי של נורמליות.

30.1.1981

ברצון רב נעניתי להזמנה לדבר כ"עד" בסמינר משותף זה לתלמידי ספרות והיסטוריה, ולא משום שאני שש להשמיע הרצאות ולדבר בשער. יש לי צורך פנימי דוחק לצרף את קולי לוויכוח חוזר ויגע זה על מקומה של השואה במודעות של בני־דורי, הן בחיים והן בספרות. ואם כי ברור לי, שגם ניסיון זה להעמיד דברים על אמיתותם לא יצלח, אני רואה חובה לעצמי, ובמפנה־דורות זה דווקא, לבוא ולדבר באוזני קבוצה ייחודית זו. במקום להאריך, אפתח במה שהוציא אותי סוף־סוף מגדרי, מאמרו של נתן זך, “מיהו סופר יהודי, מהו ספר יהודי” (מעריב, 29.11.1991), ובעיקר שורות שיקריות אלה:

– – – ואולי השואה היא באמת אחת הסיבות העיקריות לתחושת הזהות היהודית בקרב סופרים, שלפניה היו, קרוב לוודאי, מדחיקים את יהדותם?

והרי אפשר אפילו להביא את ישראל כדוגמא. השוו את מקומה של השואה במודעות הספרותית של בני דור הפלמ"ח או “דור המדינה” של שנות החמישים והשישים למה שקרה אחר־כך, כשהתפרסמו לגעת ברוח לגעת במים של עוז, אדם בן כלב של קניוק ועיין ערך אהבה של גרוסמן וגטו של סובול.

על נתן זך קשה לומר, שמתוך בורות הוא כותב את הדברים האלה. לדבריו אלה אין כמובן שחר. בקצת מהספרים, המעידים על מודעותם האמיתית של בני־הדור, עוסקים אתם בסמינר זה, ולא אעלה גירה. בסמינריון זה התבקשתי להשתתף בחזקת מי שחווה וגם כתב, ואת דברי הפתיחה אייחד לשתיים־שלוש דוגמאות אישיות המדברות בעדן. אני מקווה שתסייענה להפרכת החזרה העיקשת על איזו דיבה רעה, שמוליכים אישים, שנתן זך הוא מהמשפיעים שבהם – גם משורר ששמו הולך לפניו גם פרופסור לספרות, מסאי מבריק ומרצה נחשב – כאילו אנשים כמוני לא חלו ולא הרגישו, והשמדת העם היהודי באירופה לא ניכרת בכתיבתם; שכל־כולנו התרכזנו ב"פופיק" הארץ־ישראלי והיישובי־פרובינציאלי הזעיר שלנו, ומה שקרה שם פשוט לא עניין אותנו.

ב־7 ביולי 1943 , חודש לפני שמלאו לי שבע־עשרה, בעזרת תעודת־לידה שזייפתי ומכתב־המלצה שהוצאתי במירמה מידיד של אבי, אזרח פתח־תקוואי נכבד, התנדבתי לפלוגה 30 של הגדוד היהודי השלישי של הרג’ימנט הפלסטיני (א"י), שאך זה הואילו סוף־סוף הבריטים להקימו. הייתי לטוראי PAL/38705. בסוף ספטמבר 1944 נענו הבריטים גם ללחץ הנמשך לשילובה של עוצבה יהודית, על דיגלה הלאומי, במלחמה בנאצים, ושלושת גדודי החי"ר של ה־Palestine Regiment היו ל־Jewish Infantry Brigade Group, “החטיבה היהודית הלוחמת”, בקיצור החי"ל ובלשון העם – “הבריגדה”. בנובמבר 1944 נחתנו באיטליה ואחרי אימונים ככוח קרבי, נכנסנו לחזית מדרום לבולוניה ולחמנו במסגרת “המחנה השמיני” של הצבא הבריטי עד לכניעת הגרמנים באיטליה ב־2 במאי 1945.

אני מספר זאת כדי לומר, שהתנסותי במלחמה ולאחריה – הפגישה הטראומטית עם שרידי העם היהודי ההרוג – עיצבה את ראיית־עולמי וטבעה חותמה בכתיבתי, לטוב ובוודאי גם לרע, מאז ועד היום.

אני מספר זאת גם כדי להסביר איך יש בידי, מאותם ימים עצמם, עדות אותנטית שתדגים את האמת ההיסטורית על דורי, גם כדי לומר משהו על זיקת־הגומלין בינה לבין היבטו האחר של הסמינר – הספרות. העדות היא צרור גדול של מכתבים בין חברתי אז לביני, מכתבים, שכמו החברות עצמה – נשתמרו במצב טוב.

מכתבים אלה כבר שימשו אותי בעבר, כשכתבתי את “פצעי בגרות”. הרומן ראה אור ב־1965, עשרים שנה אחרי מאי־יולי 1945, מסגרת עלילתו. עברו עוד שנים, וב־1983 ביקשוני חברי לבריגדה והנהלת “בית התפוצות” לכתוב מבוא לקטלוג “הגשר החי” – תערוכה על מפגש המתנדבים הארץ־ישראלים עם שארית הפליטה – וכן לשתף את מדריכות התערוכה בחוויותי האישיות. שבתי אל המכתבים, להזכיר לעצמי מי באמת היה אותו פתח־תקוואי בן שמונה־עשרה – תשע־עשרה בשנים 1944 –

1. מאותן עדויות אותנטיות התגלו לי דברים מרגשים, לא אחת מדהימים, על מה שבימים ההם חש אותו “צבר טיפוסי” ועל מה שבלי משים חלחל לתוך הספר.

בחרתי להביא קטעים, לעניינים שונים, מתוך כמה מהם. שיפטו נא אתם אם אמנם הרחיקו אותו צבר צעיר ודומיו את יהדותם, כפי שמספרים זה שנים לדור שלא ידע את היישוב.

מתוך מכתב ראשון

נשלח מחוץ־לארץ, מן המדבר המצרי, ב־28 בספטמבר 1944:

אני כותב מכתב זה הרחק מגבולות הארץ. זו לי הפעם הראשונה שעזבתי את גבולותיה – – – יחד עם גדודי בדרך להקמת הבריגדה היהודית. – – – ימים אלה היו לכל הגדוד ימים גדולים. מצב הרוח היה מרומם. כל הדרך שרנו ורקדנו, לא ישנו כמעט במשך הלילה אלא המשכנו בשירה. – – – מחננו הוא עתה המחנה הראשון בצבא הבריטי הבולט בצביונו העברי. דגלנו הלאומי מתנופף במרכז המחנה ברשות רשמית, דבר שלכאורה הוא זעיר, אך אומר הרבה. – – – אתמול היה יום הכיפורים. מספר גדול של אנשים צם (ואני ביניהם). נערכה תפילה רשמית של כל הגדוד והיו סידורים מיוחדים לאנשים דתיים. צבא יהודי ממש – – –

מתוך מכתב מיום 14 בינואר 1945

אחרי ביקור בגיטו היהודי ברומא, כהסבר לתצלום המצורף:

– – – ילדה אחת שצילמתי. תמונתה יצאה מטושטשת מאוד. אשתדל להעביר את מראה בעזרת מלים: ילדה בת שתים־עשרה, שיער שחור ומתולתל, עיניים גדולות מאוד, עגולות ושחורות, פנים עגלגלות ופקחיות, מדברת מעט עברית ושמה נורית. מכל הילדים משכה היא מיד את תשומת־לבי. אני מצרף תמונה של ילדי הגיטו, על אף העובדה שהתמונה מטושטשת. מזג־האוויר באותו יום היה גרוע והילדים התנפלו עלי מכל עבר, ולכן היה עלי לצלם בחטיפה, וזו התוצאה. – – –

מכתב מיום 6 בפברואר 1945

סמוך לכניסת הבריגדה לחזית. למכתב צריך להקדים כמה מלים. הורי עלו ב־1925, ארבע־עשרה שנים לפני שפלש היטלר לפולין. חברתי נולדה בפולין, פחות מעשר שנים בארץ ביום כתיבת מכתב זה אליה:

– – כתבת לי על רצח סבתך, דודתך ודודך וילדיהם. קראתי את המכתב וקראתיו שנית ושום דבר לא זע בקרבי. לרגע נדהמתי. האמנם אני אדיש לרצח אנשים? האמנם לא נוגע לי רצח משפחה שלמה? האמנם טומטמו רגשותי? – – –אני שותק, אין אני מתרגש, אין אני בוכה, היות ועם המוות השלמנו, ואת תמורתו, את הנחמה, נמצא לא בדמעות ולא בהספדים. מוות זה אינו מוות רגיל, מות כל אדם. זהו רצח טמא, המוני, ואת תמורתו צריך להביא בדם. דם גרמני שיישפך יטהר את הדם היהודי, דם המיליונים שנשפך. דם גברים נשים ילדים גרמניים שיישפך, יטהר את דם אותם מיליוני היהודים שנשחטו, נורו ונשרפו. דם זה ישקיט את הדם הזועק לנקמה של היהודים החיים. – – – הרבה חשבתי עד שהגעתי למסקנה קיצונית ואיומה זו. לעתים תקפה אותי צמרמורת לשמע דברי. אולם זוהי הדרך היחידה לנקום את דם ההרוגים ולחזור ארצה, הביתה, אל אותם האנשים הצופים כלפינו מן הארץ בראש מורם ובהרגשה שמלאנו את חובתנו – נקמנו.

אין אני מגזים במה שכתבתי ואין זה פאתוס ריק. החלטה זו היא איתנה לא רק בקרבי אלא בלב רובם הגדול של הנמצאים פה. אף החיילים הזרים אינם מתארים לעצמם שהבריגדה לא תעשה מעשי נקמה. כבר עכשיו מתהלכות עלינו מעשיות על גבי מעשיות על האכזריות והנקמה שלנו. אם כי עדיין לא הוכחנו זאת, אני בטוח שלא נאכזב. וזו תהיה נחמתך. – –

בהמשכו, עוסק המכתב, שאני מצטטו כמאפיין, לא כחריג, בעתיד היהדות והציונות אחרי המלחמה. עוד כמה שורות המפריכות את התיאוריה, שדברי זך מדגימים:

– – – קיימת עוד פרובלימה קשה יותר וחשובה יותר. הבעייה היא: מי יעלה? מי יבנה ויחיה בארץ? המצב באירופה המשוחררת מדאיג. בארצות הבלקן והאחרות, שיש בהן השפעה סובייטית, יש נטייה להתבולל. ואם הנטייה אינה – כופים אותה. – – –יהודים איטלקים רבים השתמדו בתקופת הפשיזם האחרונה וכעת אינם מראים כל רצון לחזור ליהדות. להיפך, גם עכשיו משתמדים יהודים. – – –

פולניה, שהיוותה את בית היוצר לחלוציות, שהיתה הכוח המניע בציונות המגשימה, אינה קיימת עוד בשבילנו. היהדות האמריקאית והבריטית רחוקה מאוד מהציונות. – – – אמנם, כעת מורגש מפנה בגישת היהודים כאן, האזרחים והחיילים, לשאלות שלנו. בעיקר הודות ליחידות הארץ־ישראליות, שהראו, זו הפעם הראשונה, את קיום הגוש היהודי, הקיבוץ היהודי. אין אתה רואה יהודי בודד בין מאה אחרים. רואה אתה קבוצות־קבוצות, ואינך צריך לנחש לפי אפם וציבעם מאין הם. ה"פאלסטיין" והמגן־דוד אומרים לך מייד שאלה הם יהודים. – – –

המכתב עוסק בשאלות המדינה היהודית בהיעדר רוב יהודי בהווה ובעתיד הנראה לעין, ואני מצטט:

ולכן מסוכנת הסיסמה “מדינה יהודית לאלתר”. – – –האפשר ליצור מדינה יהודית דימוקראטית כאשר אנו מהווים פחות מ־40 אחוז של תושבי הארץ הזו? האם אין הדבר הזה עלול להביא לדיכוי המעוטים האחרים המהווים למעשה רוב? – – – אני חושב ומתלבט בשאלות אלו ואיני מוצא את הפתרון האחד היחידי. מה שיש לעשות לדעתי הוא המשכת בנינה של הארץ ושכנוע נוער יהודי, שכנוע המונים, לבוא ארצה לבנותה. לבנותה בכל השטחים והמקצועות שהם רוצים ובעיקר שיבואו בהכרה וייצרו בה. – – –

וכן הלאה, וכן הלאה. ומשהו מזווית שונה, מרגשת.

בצרור־המכתבים גיליתי מעטפה ובה דף מתוך Tribune, שבועון האגף השמאלי של הלייבור הבריטי, מיום 27 באוקטובר 1944, שקראתיו כנראה באיחור.

מתוך מכתב מיום 20 בפברואר 1945:

אני מצרף לך שני שירים שהוצאתים מעתון אנגלי. אני מסופק מאוד אם הם מתורגמים לעברית. הם עלולים להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקוראם.

לתרגום האנגלי מצורפת הערת המתרגם, הוא המשורר פול פוטס (Paul Potts), הכותב בין השאר:

אין ספק בדבר האותנטיות של שירים אלה. הם הוברחו מטרבלינקה, והעתקים פוטוסטאטיים שלהם נעשו בידי המחתרת הסוציאליסטית בוורשה והוטסו ללונדון במטוס שהביא את סגן ראש ממשלת הרפובליקה הפולנית. מי הם משוררים אלה ואל מה לא היו יכולים להגיע, אילו חיו את חייהם עד קיצם הטבעי?

למשורר־המתרגם אין ספק, שדברים אמורים במשוררים יהודיים גדולים שנספו בטרבלינקה, ואף אני, למרות ידיעתי המוגבלת באנגלית בזמן ההוא והבנתי המצומצמת יותר בשירה, חשתי כמותו.

בעשרות השנים שעברו מאז, שכחתי את השירים, שכחתי את המכתב – עד ששלפתי מתוך המעטפה את דף ה־Tribune. כשראיתי את שם השיר הפותח, החסיר לבי פעימה. זהו Campo di Fiori, שירו הנפלא של המשורר הפולני, חתן פרס נובל, צ’סלאב מילוש, המתאר את גיטו וארשה הבוער ומעמת את המראה עם הכיכר הרומאית, שהאינקוויזיציה העלתה בה על המוקד את ג’ורדאנו ברונו.

איך ראה בן השמונה־עשרה, בתוך כל מה שהקיפו באיטליה של שלהי 1944, לתלוש דף זה דווקה ולשולחו לחברתו בירושלים, בצירוף ההערה, שיש בשירים כדי “להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקוראם”?!

★

ולמכתב האחרון, הנוגע כבר בספרים שכתבתי אני כעבור שנים ואשר עליהם בעצם נתבקשתי לדבר לפניכם היום.

המכתב הוא מיום 2 ביולי 1945, חודשיים לאחר כניעת הגרמנים בחזית האיטלקית. בין שני התאריכים ניתנה פקודה לבריגדה – שלושת גדודי החי"ר, גדוד התותחנים, פלוגות ההנדסה הקרבית, התובלה, החימוש, הסדנה, התאג"ד ובסך־הכל כחמשת אלפים חיילים וכאלף כלי־רכב – להיכון לתזוזה. נאמר לנו, שהחי"ל ישולב בחיל־הכיבוש של צבאות הברית בגרמניה. לפני צאתנו לדרך, נערך גדודנו במיסדר, שהושבענו בו לקיים את “שלושה־עשר הדיברות לאיש החי”ל בגרמניה הכבושה". הדיברות נדפסו בחוברת ג' של “במאבק – ביטאון החטיבה היהודית הלוחמת”, תעודה יקרת־ערך, השמורה אצלי כל השנים.

אתם אנשים צעירים, נולדתם הרבה אחרי מאורעות חד־פעמיים אלה, וכל משך גידולכם אתם חשופים, באקדמיה ובעתונות, לשטיפת־מוח בלתי־פוסקת, המכוונת כולה להכחשת מה שהיה ולהמצאת מה שלא היה, שטיפת־מוח שלחיקרה אינני מצליח לרדת. האם מקורה טמטום פשוט? רשעות? ואולי היא משקפת איזה עיוות נפשי, אותה “שלילת־עצמנו” מפורסמת? אינני יודע.

מתוך התקוממות כלפי מגמה נמשכת ועקיבה זו, אני עומד כאן היום לפניכם. פשוט: כל עוד מתהלכים בארצות החיים אנשים שחיו בתוך הזמן, אם כפעילים אם כנפעלים, יותר מכל כעדים חיים, ובכוחם להעיד בעברית בהירה באזני תלמידי היסטוריה וספרות ולספר מה היה בפועל־ממש, חובה לעשות זאת.

ובכן: ביחידות הארצישראליות בצבא הבריטי, ודאי ב"בריגדה", היה פיקוד סמוי של “ההגנה”, וכיוון שרובנו סר מרצון למרותה, גם פעלנו בהתאם להוראות אותם מפקדים אלמונים־למחצה. הם חיברו את “שלושה־עשר הדיברות”, ואנחנו כולנו נשבענו לקיימם (טכסט זה שיבצתי גם בספרי פצעי בגרות):

א. זכור את ששת מיליון אחיך הטבוחים.

ב. שמור על השינאה לדורות כלפי שוחטי עמך.

ג. זכור שהינך שליח עם במערכה.

ד. זכור, החי"ל בגרמניה הנאצית הוא חיל כיבוש יהודי.

ה. זכור, הופעתנו כחטיבה על דיגלה וסימלה לעיני העם הגרמני בארצו – נקמה היא! – – –

יא. זכור, שליחותך – הצלת יהודים, עליה, מולדת חופשית.

יב. חובתך – מסירות, נאמנות ואהבה לשרידי החרב והמחנות.

עורכי “במאבק” הקדימו לדיברות את הפסוק “וינקמו נקם בשאט נפש למשחית איבת עולם” (יחזקאל), וחתמו במעין קללה: “ארור אשר לא יזכור את אשר עוללו לנו”.

זו היתה אווירת הזמן, זו היתה שבועת הדור. אז מי מבלבל לנו היום את המוח? מי מקשקש לנו היום בקומקום? הן תעודה זו מראשית קיץ 1945 לא זייפתי היום כדי לתקן לדורנו את סיפור־חייו!

אכן, נשבענו, אבל חיל־כיבוש בגרמניה לא היינו. בפועל עצרה פקודה מגבוה את הבריגדה בצד האיטלקי של גבול איטליה־אוסטריה, ושם, מפוזרים בין טרוויזיו שעל הגבול לבין מסטרה שליד ונציה, חנו אלפי החיילים הארצישראלים המתוסכלים, הזועמים וחסרי־האונים עד שנחתה עלינו פקודה חדשה – הבריגדה עוברת לארצות השפלה. בחודשיים אלה, בין המסעות, התרחש המפגש בין החיילים הארצישראלים לבין שרידי השואה, “שארית הפליטה”, “האודים המוצלים”. פלוגות תובלה ארץ־ישראליות וכל רכב אחר שגוייס באלף תחבולות, הקימו את רכבת “הבריחה”, שיירות שהסיעו אלפים רבים מאוסטריה וגרמניה לאיטליה, דרומה ככל־האפשר. בין בסיסי היחידות שחנו באלפים האיטלקיים, בעיירה פונטבה, אולתר מחנה־מעבר לאותן שיירות, פעמים ללינת־לילה, פעמים ליותר מזה.

מתוך מכתב מיום 2 ביולי 1945

נכתב לחברתי ומתואר בו ביקור באותו מחנה, ביקור שעתיד היה ללוות שנים את עבודתי כסופר:

– – – והנה בא עתה גל חדש שהרים את מצב־רוחנו, עודדנו ונתן טעם חדש לחיינו. הבריגדה נכנסה לייעוד חדש, שפקפקתי בו קודם ואשר כעת נתגלה כייעוד הגדול ביותר שיכולנו להציב לעצמנו. נפגשנו עם אחים מוצלים מהגיהנום. ולא רק נפגשנו בהם, כי אם הוגשה להם העזרה המלאה באוכל, בגדים ובעידוד רוחני. – – – כפי שאת מבינה בעצמך לא כאן המקום לתאר בפרוטרוט את אשר נעשה וכיצד נעשה כל זה. אולם מספיק אם אומר לך, שבחורים שלנו, חיילים מהבריגדה, רושמים את הדף היפה ביותר בקורות היישוב העברי. – – –הניצולים הם שרידים. הם באים מכל מחנות ההשמדה. אנשים שעמדו לפני תנור השריפה באושבינצים. אנשים שניצלו בנס ובמקרה בדכאו ובבוכנוואלד. אני אומר אנשים, אולם אין ביניהם כמעט אנשים מבוגרים. עברתי היום על רשימת ניצולים וגילם הממוצע שבע־עשרה. יש גם אנשים מבוגרים, אולם יש הרבה ילדים ללא אב ואם.

אינני רוצה להכנס לפרטי סיפוריהם. הכל הרי ידוע לנו כל־כך טוב. אסתפק בזה שאמסור לך כמה קטעים משיחה שהיתה לי אתמול עם חמשה נערים בגיל ארבע־עשרה – שבע־עשרה. כולם נמצאים במחנות זו השנה הששית. לכולם מקועקעים מספרים על זרועותיהם. ישבתי אתם כשעתיים. אני עצמי לא דיברתי כמעט. נתתי להם לדבר, ומה שהשאיר את רשמיו הוא לא מה שסיפרו, כי אם מה שנפלט דרך אגב, בשעת שיחה בינם לבין עצמם.

ראיתי אותם לבושים תלבושת של “הנוער ההיטלראי”. כאשר שאלתי אותם למקור תלבושות אלו, ענה לי אחד בחיוך מבוגר, ערמומי: “מיר האבען עס אורגאניזירט” (ביטוי מקורי שלהם במקום “סחבנו”).

הצעיר שבהם, בן הארבע־עשרה, מפליט בשעת השיחה: “האמריקאים לא נותנים לנו להיכנס לארצם. הם לא טובים מהגרמנים.”

על זה עונה לו המבוגר: “מה הפלא? הרי אנחנו דמורַליזירט.”

כך החדירו להם את ההכרה על מהותם. כולם הבינו עברית, ואחד מהם דיבר עברית לא רעה על אף העובדה שחמש שנים לא השתמש בה, והוא בסך־הכל בן שבע־עשרה. הם שאלו על מוצאי. כאשר אמרתי להם שאני יליד־הארץ, הסתכלו עלי בקינאה ובהערצה, ואחד לא התאפק וקרא לחבר: “הבט, הוא ארץ־ישראלי.”

– – – אינני מספר על הזוועה שבסיפוריהם, על מה שסיפרו במכוון, כי בשעה שאני נזכר בסיפורים של ילדים אלה חולפת בי צמרמורת. בשעה שישב אחד מהם וסיפר לי על הרפתקאותיו, הפסיק כל פעם בשאלה: “אתה מבין?” אני, כמובן, “כן”. לבסוף לא יכול היה להתאפק והתפרץ: “אתה לא מבין! אתה לא יכול להבין! אני עצמי לא מאמין שעברתי את כל זה.”

ועל אף כל הסבל לא שכחו לרגע את ארץ־ישראל. וכולם, יהודים מפולין, ליטא, רוסיה, רומניה, רוצים לנסוע ארצה. כיצד יגיעו? לאלוהים פתרונים. ואולי לנו? הבחורים אצלנו כה מזועזעים מהפגישות עם פליטים אלה, שעדיין לא נמחה מהם טעם כל זה, שחלק מהם לבוש עדיין בבגדי הפסים של מחנות ההשמדה, העונדים עדיין את סמלי דכאו ובוכנוואלד, עד שלא חדלים אנו לרגע מלחשוב עליהם. ומלבד העזרה המאורגנת, מנצל כל אחד איזו הזדמנות שלא תהיה כדי לעזור ולתמוך בהם – – –

אמרתי: הקיץ ההוא המשיך ללוות אותי כל חיי, נכנס לסיפורי, שינה לא רק את השקפתי על מה שמסביב לי – בעולם, בעם היהודי ובארץ – אלא הפך אותי ליהודי מתוך בחירה. כיהודי הייתי לציוני, כציוני – לישראלי, בשום פנים לא בסדר הפוך.

והתמונה שבמכתב המצוטט, ישיבתי עם הילדים, לא נתנה לי עוד מנוח. מקומה היה בספר שלא סיימתי לכותבו אלא כעבור עשרים שנה – פצעי בגרות, אבל כבר בשנים 1953־1954 כתבתי את שש כנפים לאחד, שעניינו המפגש בין הניצולים לארץ, בינם לבין היישוב הוותיק, בין עברם המרוסק לבין איזה עתיד “מומצא”, בדוי. זמנית קבעתי את הפגישה עם הילדים (“פרולוג במחנה הדי.פי.”) לפני “שש כנפים לאחד”, כמין רמז לספר שהשתוקקתי לכתוב וקיוויתי שייכתב אי־פעם, גם כחיבור אל המטמורפוזה שלי בקיץ 1945, כמתואר למעלה.

מדוע אמרתי שזה מתחבר לסיפור? בארץ חונכנו על כך, שאנחנו נגן על נפשנו; אנחנו נילחם; אנחנו חזקים; אנחנו בעלי רצון משלנו; אנחנו בעלי מסירות־נפש; אנחנו ואנחנו.

כספק־ילד ספק־נער התחלתי בזה שעשיתי לי מקל קפא"פ. זה היה פולחן בני הארבע־עשרה, שלוש־עשרה, שתים־עשרה – הולכים לפרדס, מחפשים ענף לימון מתאים, כורתים, קולפים, משרים במים¹, נותנים לו להתייבש, מכשירים אותו לקרבות מקל אל מקל. בן שלוש־עשרה הושבעתי ל"הגנה" וכשמלאו לי חמש־עשרה כבר צורפה מחלקתנו לחי"ש, חיל־שדה. ככה התחנכנו, וככה רצינו לחיות.

ופתאום, בקיץ 1945, במפגש הזה, סיטואציה: אלה – הניצולים, השרידים, האודים העשנים – הם אחינו. כן, כוונתי גם לאיש המתואר ב"פצעי בגרות", זה שאמר לי ש"עבד" בקרמטוריום. אלה היו פגישות ששוב לא נתנו לי מנוח, כל חיי. שם, במעמדים אלה, צריך הייתי לקבל הכרעה פנימית, והיא היתה קשה מאוד, כי לנו, הבאים מעבר מזה, לא קל היה לאהוב אותם, את הבאים מעבר מזה. אומר לכם: לאהוב אותם יכולתי רק בתנאי אחד, שאמרתי לעצמי שוב ושוב, זה – אני! זה – משפחתי! הם כל מה שהוא, בניד־מקרה אחד, יכולתי להיות אני. פשוט: בית אבי ובית אמי נשארו כמעט כולם שם, אבדו שם. אבל לצעיר בשנתו התשע־עשרה, מבוצר בתוך דימוי עצמי כזה, היה קשה מאוד.

כאן נכנס אותו ויכוח גדול על הכנענות, על “תנועת הנוער העברי” ותאומיה בתנועות־הנוער של השמאל. בכל אחד מאתנו ישב גם הכנעני הקטן, אלא שלא היינו ראשי־בצל, ולא ראשי־כרוב. היינו בני־אדם צעירים, אני מעז לומר רגישים, מעורבים, מאוד ראש־החץ של העם היהודי, חלק מאתנו גם אינטליגנטיים – והתמודדנו בעוצמה עם מה שקרה לעינינו, עם מה שראשונים מצאנו עצמנו בתוך־תוכו!

אדבר בגוף ראשון: מרגע שהפנמתי את המפגש, נהפך ליסוד חשוב בחיי. בשובי מהמלחמה עליתי לירושלים, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. מה למדתי? היסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה ודימוגרפיה של העם היהודי. ובהיסטוריה של עם ישראל, באילו תקופות ובאילו נושאים בחרתי להתרכז? שתי עבודות סמינריונית שכתבתי לפרופ' בנציון דינור היו האחת על “ועידת טשרנוביץ” של התנועה היידישיסטית בשנת 1908, והאחרת (שחייבה קריאה מרובה של ספרות עממית ביידיש, שלמדתי מעצמי) על “היחס לאומות העולם בפולקלור היהודי במזרח־אירופה”. החומר שליקטתי, שימש אותי כעבור שנים אחדות יפה ב"שש כנפים לאחד". הכל בתוכי שינה כיוון. הקטע על הילדים מתוך המכתב שקראתי הוא עיקרו של מה שרדף אותי, שיגע אותי. הלוא הם היו צעירים ממני רק שלוש, ארבע שנים, ומתוך מה יצאו ומה לא עברו בשש שנות המלחמה, ואני, לעומתם, מה אני…

על כל פנים, כל כתיבתי, אפשר לומר, היתה בצל אותה פגישה. שנים, מאז שובי מהמלחמה, רציתי לכתוב את “פצעי בגרות”, אבל לא מצאתי מפתח נכון, ובסופו של דבר התמודדתי עם הספר ברקע משפט אייכמן, במדינת ישראל שבין קדש לבין ששת הימים, סיפור ארוך. לתוך “פצעי בגרות” הכנסתי שוב את הפגישה עם הילדים, אם כי בעיצוב קצת שונה, שהלם את המבנה הכללי, אבל ללב־ליבו של הסיפור.

המרחק בזמן מדומה, וכל המבין משהו במניע את מעשה־היצירה, בדחפים ובתהליכים, יודע שהכל מחובר, ואחת היא באיזו אסכולה ספרותית תשובץ. גם כשכותב אדם רומן בידיוני על פלנטה אחרת, הוא כותב אוטוביוגרפיה, כותב וחוזר וכותב כל ימיו.

★

אני מודה לדן לאור, שאת דברי־הפתיחה בחר לסיים במשפט שכתבתי ב"חתימת המחבר" למהדורה החדשה של שש כנפים לאחד – ש"הצבר המיתולוגי הוא לא הסיפור שלי".

אכן: אני לא. אני לא, ואני לא!

בבואי אחרי המלחמה לירושלים, פגשתי באוניברסיטה כמה מתלמידיו המובהקים של יונתן רטוש. נחשבתי לקנדידט ראוי לתנועה העברית, אולי מהיותי מפתח־תקווה, רזה, שחרחר, שזוף. עד היום זכורה לי שיחה מטורפת בקפה “עטרה”. מישהו מדבר ואני מאזין לתורת האומה העברית, הנבדלת מיסודה מיהדות הגולה. השנה היא 1947, בין סוף ההשמדה לראשית מלחמת העצמאות. אני שואל: “מי יבנה את האומה הזאת? לא יהודים? לא ניצולים?”

“נבנית כאן אומה חדשה, וכל מי שיבוא יהיה בן לאומה החדשה הזאת,” השיבו אנשי־שיחי.

“אתם חולים?! אתם יודעים מה קרה לעם היהודי?!”

בחילה אחזה אותי. חזרתי אדם אחר, חזרתי יהודי. התנסות זו שזורה בשש כנפים לאחד ופצעי בגרות והבדאי, אבל היא גם בלב של מי אתה ילד, ספר על ילדות ארצישראלית בראייה שונה, שלילה נמשכת של שקר הצבר המיתולוגי, שקר הניתוק מהמהות היהודית. אכן, רציתי לדחות את התפישה הכנענית לכל גלגוליה ולכל פרצופיה.

יש קרבה עצומה, מרתקת, בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני, מכאן רטוש והתשוקה למיתוס, שיבסס התנתקות מהגולה ומכל העבר, עד לאיזה זמן פרי־יהודי של “כל עבריי הסהר הפורה”, ומכאן אורי אבנרי, אף הוא ימני ועברי לשעבר, שתבע לעצמו, בגלגולו השמאלי, זכות־יוצרים למושג “דציוניזציה”.

אני בא כעד מאירופה של קיץ 1945, מהפגישה עם אחי בני עמי היהודים. כל האומר, שבשנות הארבעים והחמישים והשישים היינו אטומים לשואה, מתכחש לעיקר מהותו של דור שלם בארץ ומוציא עליו – מטמטום, מרשעות או מתוך עיוות פנימי – את הרעה בדיבות. כבן הדור וכאחד הסופרים בדור, באתי וקראתי באזניכם מתוך מכתביו של אחד מצעירי הדור ההוא בארץ, מעיד עלי שמים וארץ:

מי שכח?

מי התעלם מבשרו?

מי לא זכר ומי לא כתב?

או שאנחנו יהודים הנמצאים כאן מכוח העבר, מכוח שותפות גורל וחלום, אחראים להווה ולעתיד – או שבכלל אין לנו מה לחפש כאן.

בסמינר של ד"ר דינה פורת וד"ר דן לאור, “השואה, היבטים היסטוריים וספרותיים” באוניברסיטת תל־אביב, 23.12.1991.

בדצמבר 1991 הוזמנתי כ"עד" לסמינר “השואה – היבטים היסטוריים וספרותיים”, שנתנו באוניברסיטת תל־אביב ד"ר דן לאור וד"ר דינה פורת. נקודת־מוצא לעדותי שימשה הערה של נתן זך, במאמר שפרסם בסוף נובמבר, שבין מקום השואה “במודעות של בני דור הפלמ”ח או ‘דור המדינה’ של שנות החמישים והשישים" לבין מה שקרה אחר־כך בספרות, אין השוואה. בחרתי לספר לסטודנטים מה חווה באמת חייל ארצישראלי בן שמונה־עשרה–תשע־עשרה, שנפגש עם ניצולי־שואה. מכתבי מאירופה בשנים 1944־1945 היו עיקר עדותי על התהום שבין אמת־חייו של דורנו לבין הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה – אחד משלושה מיתוסים שיקריים. בדברי פתיחתו, איזכר דן לאור עניין שנגעתי בו ב"חתימת המחבר" למהדורת “ספרית מעריב” של “שש כנפים לאחד” (ומאז שכחתי). זו הפיסקה, שאת סיומה ציטט:

ביום ה' אייר תש"ח היו שלושה מכל ארבעה אנשי “ישראל הראשונה” פחות מעשרים שנה בארץ, ולהוציא כמה עשרות אלפי צברים, היה זה עדיין יישוב של מהגרים. – – הורי עלו שנה אחת לפני שנולדתי אני, וה"שם" המשיך לחיות בביתנו, אם מתוך ריב עקשני אתו מצד אבי אם אגב געגועים לא נפסקים אליו מצד אמי. כשירד המסך על ה"שם", בספטמבר 1939, היה הוותק של הורי בארץ ארבע־עשרה שנה ושל רעייתי לעתיד יהודית חמש בלבד. בשום מובן לא קשה היה עלי להכנס לנעלי העולים החדשים ולמכאוביהם… הסיפור על הצבר המיתולוגי הנולד מקצף־הגלים לא היה מעולם הסיפור שלי.

משפט זה חידד את מטרת־עדותי בסמינר – להצביע על כל רישעות המיתוס על אדישות דורנו לשואה. מכאן גם הכותרת לדברי על השני בשלושת המיתוסים על “הצבר המיתולוגי”. מי אותו צבר מיתולוגי? איך ומתי בא לעולם, ומי אביו מולידו?

הכמיהה ל"יהודי חדש", שונה מעיקרו מהיהודי הגלותי, ימיה כימי חיבת ציון. כשם שבירכו שהחיינו על המושבה הראשונה, על התלם הראשון ועל “באר חפרנו”, כך ייחלו חובבי ציון בגולה לבריאת־אינסטנט של בועז עברי, אבי כל בראשית חדשה בארץ נחלת אבות.

על ניסיון ראשון ליזום סיפור ארצישראלי מספר גצל קרסל ב"אם המושבות פתח תקוה". חובבי ציון באודיסה ביקשו מהסופר היהודי־רוסי י. ל. לוונדה, שיכתוב סיפור על רקע המושבות החדשות, והוא “השיבם כי עדיין מוקדם הדבר”. מאוד, צריך לומר, שכן ב־1888 מת לוונדה בבי"ח לחולי־נפש. המקור של קרסל הוא מאמרו של מ.ל. לילינבלום, “מכלל יופי מציון”. לילינבלום (כותב קרסל)

מוסיף בשנינה, כי אין קל מלהטליא “ספור” כזה שנושאו יהיו בני נוער מחוץ לארץ, מתבוללים ומרוחקים מעמם, העוסקים בבעיות ישובו של עולם, המתעוררים לקריאת עמם, עולים לארץ־ישראל, עובדים בה בחקלאות ועתה יושבים הם תחת גפנם ותאנתם. אולם מה נעשה וגבורים כאלה לא היו ולא נבראו ולשוא נבקשם במציאות.

בין תושבי הארץ ובין מי שבאו לתור אותה וחזרו עם “אמת מארץ ישראל”, היו עוד מפוכחים כלילינבלום. שלושים שנה אחרי ייסודה, מתאר יוסף קלוזנר את פתח־תקווה כ"עיירה ליטאית מלפני עשרים או שלושים שנה, בשעה שיצאו רוב בני פתח תקוה מרוסיה." רושם זה

נתחזק בלבי כשנכנסתי אל בית־הכנסת הגדול והיפה ומצאתי שם יהודים פשוטים יושבים לומדים גמרא – – יושבים ומתנועעים על הגמרות הפתוחות ומזמרים “תנו רבנן” בניגון הידוע. [הכל מדברים יידיש] ובכלל נראה לי, שאם יש מדברים עברית בפתח־תקוה הרי הם הפועלים העברים.

זה לחוד, וחלום “הצבר המיתולוגי”, ממש מהרגע הראשון, לחוד. ב"שוט בארץ" (1891), “על רקע של טיול בארץ בעגלות הבאות מפתח תקוה”, מתאר זאב יעבץ את העגלון, יהושע שטמפפר:

אין זאת כי נאמנו דברי זכריהו הנביא, כי יבוא יום ומצילות הסוס תהיינה קודש לד'. כי ידעתי את האיש, כי ירא אלוהים הוא, תופש תורה ויודע ספר בלשון אשכנז, אַנגל והונגַר. ויען לי האיש: “הארץ הקדושה הזאת אַרץ פדות נפשנו היא ונפשנו לא תפדה בלתי אם בהטהרה מן המידות הרעות שדבקו בנו על כורחנו בימי עוניינו. הנאת יגיע כפינו היא תפארתנו פה והבטלה והעצלות תועבת נפשנו”.

מאלפים שבעתיים הסימנים שנותן יעבץ בעברי החדש, המשיב לתוקפיו מנה אחת אפיים:

“ואם יפגע בך ערבי בדרך ופשט את מעילך מעליך”, נשאל נער. “ופשטתי אני את אדרתו מעליו,” ענה הנער בביטחה.

הנה רמז ראשון לכאב ולגעגוע, ששיאם במכאן ומכאן של ברנר:

– – יש שאימת ההויה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתיים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! “אלמלא נבראה כל החיבת־ציון אלא בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור־לצון בתוכי – דיינו”. זה היה ילד רזה אבל אמיץ. –– – הוא היה חופשי בתנועותיו כ’ערבי במדבר', מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים. בלילות, ביחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה־הפרבר ולשאול כל ניגש: “מן הדא?” כלומר: “מי כאן? מי בא לגבולי?” ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה מזרחית:

“לשנה הבאה בירושלים – הו־הו, הו־הו, הוי!”

כאב זה וגעגוע זה הזינו את מיתוס אברהם שפירא, הוא איברהים מיכה. גצל קרסל מקדיש לו רק אחד מ־588 עמודי ספרו על פתח־תקווה. אך בשני סיפורים, שנדפסו ב"השילוח" (1907־1908) בחתימת “כרמן”, צויר כאב טיפוס אחר, שלא היה דוגמתו בשום מושבה אחרת, הלוא הוא האב טיפוס של השומר העברי המעורב בהליכות הארץ, במנהגי השכנים ובדרך חייהם.

גיבור הסיפור ג’דע יודע

לשון ערבית, רכיבה, התגוששות – – למשול ב’נבוט', לירות בקנה־רובה, ליבב כשועלים; היה מבחין את שעות היום על פי החמה, יודע להבדיל בין כוכב לכוכב ובין מטבע טורקית לחברתה. באומנות רבה היה קוטף את פירות הצבר, מגלגלם בחול, כדי שיסורו מהם העוקצים, הדקים והסמויים מן העין ומקלפם קילוף של מומחה ובקי בדבר…

ג’ידע אומרים עליו הערבים. כל חבל עזה מלא תהילתו ושמע גבורתו עד עבר הירדן הגיע – – הבידואי הגא, כשהוא פוגע בו בדרך, מרכין את כידונו ביראת הכבוד ומפנה לו את הדרך והילדים מנשקים את ידיו. אברהם מיכל הוא יותר ערבי משהוא יהודי. הדיבור הערבי שגור על פיו.

ערב יום הולדתו המאה ועשרים של אברהם שפירא קראתי בנשימה אחת את כל חמש מאות ארבעים ושלושה עמודי ה"אוטוביוגרפיה", שיהודה איידלשטיין כתב מפיו (ראתה אור ב־1939, ליום־הולדתו השבעים). בספר מצאתי רשימה מאת אסף הלוי איש ירושלים (אלתר לוין), בעל ספר־השירים הנשכח מגילת קדם. אותו “צבר מיתולוגי” דומה להפליא לג’דע של כרמן:

איש היה בארץ יהודה, בנחלת מטה בני דן, ושמו איברהים מיכה. – – בעודנו צעיר – וחרבו רכשה לו שם ג’דע מסביב וזרועו ורוחו פילסו נתיב כבוד לרוחב־הארץ. – – – בקרית “מולבס” שוכן כבוד הגיבור. מול מולבס נטויים פני הבדווים הבאים מקצה הערבה לחזות את פני מיכה. נוהרים בני־המטה, מקרוב ומרחוק, להגיש דורון לאיברהים ולהשבע לו שבועת־אמונים.

הסייחה האצילה, אהובת הגיבור וחברתו בדם ואש, שמה מחסום לפיה מבלי גלות פלאי היד החזקה. רק כליו וזינו, רומחו וחרבו – מודיעים לפרקים כי יש מיכה בארץ. – –

שודדים כי פשטו בקרית מולבס שואפי־דם ומחריבי־ארץ – וצלחה הרוח על מיכה והזעיק את אנשיו בני יפתח וגדעון – ודפק במצילות האצילה והרים קול אדיר וזועה – “אל המבצר”! – –

גבור הוא מגבורי הקדמונים וחרבו מורשת הנפילים מאז.

עבד אדוני האיש, וירא נביאיו מעודו. מצליח מיכה בדרכיו, כי אדיר ישראל אתו. והאלוהים הרועה אותו מנעוריו – לא יסיר את חסדו מעולם ועד עולם.

לא אאריך. מאה השנים גדושות סיפורים גדולים מהחיים, עלילות רוטטות בין מציאות לבדיה, בין ההיסטורי למיתי – השומר, ותל־חי, ונילי, והפושים והל"ה – מיתוסים המפרנסים את זהותנו הקיבוצית. בני־הדור שלחמו בגופם במלחמת השחרור, חשו ונתפשו כצירוף עז של מיתוס “הצבר המיתולוגי” ושל ממשות־חייהם השותתת. לא בכדי היה “מגש הכסף” למעין “קדיש” של ישראל הנולדת:

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע־וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,

יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף

שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת־הַיְּהוּדִים.

וכאילו היה זה אתמול, רואה אני עצמי באיזשהו ערב שבת, בפברואר 1948, עומד ברחוב יפו בירושלים, קורא ב"על המשמר"

הִנֵּה מוּטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ, שׁוּרָה אֲרֻכָּה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְמִים.

אַךְ הָרוּחַ עַזָּה בֶהָרִים וְנוֹשֶׁמֶת.

וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְּלָלִים רוֹנְנָה.

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים.

לנו, אנשי מחלקות הסטודנטים בירושלים, לא היה זה עוד שיר בלבד. “פרחי האש”, הל"ה, היו חברינו ללימודים, לשיכון, לפלוגה. כך חשתי מאוחר יותר בקריאת “הוא הלך בשדות” למשה שמיר. כך בכל מילה של ס. יזהר. או ע. הלל בצירוף הארצי־מיתי שב"כיתה בארץ":

כָּךְ, בַּשִּׁינֶל הַגַּס, בַּנַעַל הַסְּמוּרָה,

בַּגֶּרֶב הַפַּלְמָחִי הַזָּקוּר!

עוּרִי, הַכִּתָּה הַלֹּא־נֻצָּחָה! – – –

לֹא צְבָא גָלְיָת אַדִּיר הָרַהַב,

בְּשִׁרְיוֹן, בְּקַשְׂקַשִּים!

כִּי לֹא!

כִּי בְנֵי אֻמָּה־רוֹעָה, נוֹטְשֵׁי הַצֹּאן בַּמִּכְלָאוֹת,

זֶה צְבָא דָוִד! – –

מי היו ילדי “מגש הכסף”, “פרחי האש” ו"כיתה בארץ"? מציאות? חלום אבותיהם? מיתוס? למה מתכוון אדם, באומרו “מיתוס”? שמא לאחד המיתוסים־שכנגד, למיתוס־הכזב בדבר אדישותו של דורנו לשואה?

היה מיתוס־כזב שני, שאת מחיר־הדמים של מלחמת תש"ח שילמו ניצולי־השואה. ביטוי בוטה לכך נתן גבי דניאל ב"פטר הגדול":

פטר הגדול ן סלל את עיר הבירה פטרבורג / בביצות הצפון / על עצמות אכרים. / דוד בן גוריון / סלל / את הדרך אל דרך בורמה, העוקפת ן את הדרך אל דרך הבירה ירושלים / בעצמות נערים מן השואה.

בספרו בדור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הראה עכשיו עמנואל סיוון במספרים ועובדות, כי שיעור ילידי הארץ וחניכיה בין לוחמי תש"ח וחלליה אכן היה כבד ביותר. בפרוץ פעולות האיבה מנה היישוב 628 אלף, וביום הקמת המדינה – 649 אלף. מספר הנופלים בתש"ח – בהם אנשי אצ"ל ולח"י, חברי משקי ספר, פעילי המוסדות הלאומיים שנהרגו בשיירה לירושלים והרוגי שיירת הר הצופים – כ־4,500. (נהרגו עוד כ־1,200 אזרחים, המוגדרים “נפגעי מלחמה”).

ילידי 1923־1930 היוו 47.1 אחוזים מהמגויסים ו־64.8 אחוזים מהנופלים. קבוצה זו, המונה 45,550 מגויסים, נחלקת לצברים ולחניכי הארץ. מספר הגברים הצברים בגילאים אלה ערב המלחמה היה 17,400. מתוכם נפלו – 1,013. בדצמבר 1947־ינואר 1948 היו ילידי־הארץ כ־45 אחוזים מכלל הנופלים; עד הקמת המדינה – 37 אחוזים; בכלל הנופלים במלחמה – 28 אחוזים.

כותב סיוון:

היה צידוק רב במציאות לתחושתם של הנערים הללו בקוו האש, כי הם הנושאים בעיקר האבידות, תחושה שהחריפה מתוקף המצב הקשה בחודשי המלחמה הראשונים, שבהם היו הרוב המכריע מבין המגוייסים (ולא רק מבין הלוחמים). חותמה של מכווה זו בזיכרון הקיבוצי של דור הלוחמים אינו יציר הדמיון, והוא המציאות לאמיתה.

השתרש גם מיתוס־כזב שלישי על דור תש"ח – שהיה כולו “צברי”.

בפועל, היוו הצברים 38 אחוזים מ־45,550 המגויסים ילידי 1923־1930. שאר 62 האחוזים, 28,150, היו ילידי חו"ל. 1,621 מכלל הנופלים בני הדור (כ־62 אחוזים) נולדו בחו"ל, וגילם החציוני בעת עלייתם היה תשע. מה משמעות העובדה, שכשני שלישים מבני דור תש"ה לא היו צברים – לא מיתולוגיים ולא ממשיים?

“כלום לא ייתכן,” כותב סיוון, “שכור ההיתוך של החיים בארץ – על מסגרות החינוך והסוציאליזאציה האחרות המשותפות, ועל מיתוס ‘הצבר’ כדגם לחיקוי לכל – יצר ‘דור בארץ’ במובן של דור חניכי הארץ, בעלי קווי היכר דומים ביסודם, שהיה מורכב מצברים ועולים ותיקים?”

הדברים סבוכים יותר, ובמקום הכללה – סיפור.

בניגוד לנדמה, הפיקה תש"ח מעט ספרים “מהשוחה”, או “מהשדה”. אחד המעטים הוא אחרונים על הרכס מאת יצחק טישלר, המסתיים בקרב שניהל ב־15 במאי 1948 גדוד הגליל בחטיבת יפתח על מלכייה. בקרב נפגעו מאה ועשרים איש, רבע מהגדוד. כך מסתיים הספר:

כמאה מטרים הפרידו בין הלוחמים ובין ראשוני המסתערים, והנה צווח עבדול (הוא גנדי, רחבעם זאבי – ח.ב.), כשהוא מחליף את מחסנית הקוֹלְט שהתרוקנה: “לסגת! כולם לסגת!”

רק מקלע אחד עוד הוסיף לטרטר בידו של יהושע (שמו האמיתי היה כנראה ברלה – ח.ב.), הדם שתת מגופו, ראשו שעון היה אל הקת, והוא הפליט לעבר חברו הכדוריסט, המקלען מספר שנים:

“נשארת אחרון? עזוב אותי וברח!”

מי היה אותו “כדוריסט”, מקלען מספר שנים, האחרון על הרכס? כל סיפור מקומנו וזמננו בהיסטוריה היהודית נצבר בשאלה זו.

ערב יום העצמאות 1978, עשיתי ב"מעריב" מעין “אזכרת נשמות” לחברי ללימודים בהר הצופים, שנפלו בירושלים עוד לפני ה־14 במאי 1948. בין השאר הזכרתי את המ"פ נחום שושני, היקר בחברי, שנעלם לעד בין צובא לקסטל, והוספתי:

בקורס הממי"ם של נחום, הוסמכו עוד שניים, שהיכרנו דרכו בשלהי הקיץ ההוא, נועם גרוסמן ו"רבי" – הוא בנימין אלחנן (רבינוביציוס).

כשם שנחום היה גבוה, תמיר, ג’ינג’י, כך היה “רבי” רחב, כבד, כהה, שעיר, מרכיב משקפי־קרן. אני זוכר את כניסתו הראשונה לחדרנו – כמוהו כנחום במכנסי “שיבר”, רגליו חשופות ושעירות, מקפלי־מכנסיו ועד לגליל־הגרביים מעל לנעליו המסומרות, כמוהו כנחום מהיר־דיבור, כספיתי, אצבעותיו ועיניו בכל ספר שבחדר. שמו הלך לפניו כבר אז, שכן בראשית מאי יצא עם עוד שניים־שלושה חברים למסע במדבר יהודה, בדרך למצדה, אבד ורק בנסי־נסים יצא בשלום…¹

בו ביום טילפן אלי אדם לא מוכר והציג עצמו כיצחק אלחנן, אביו של “רבי”. אמנם, עוד בבריגדה, בגבול איטליה־אוסטריה, שמעתי על חברי לפלוגה, עמוס רבינוביציוס־אלחנן, שמצא את אביו ואת אמו, הוא שריד מחנה־מוות אחד והיא שרידת מחנה אחר, גם ידעתי כנראה שהוא ו"רבי" אחים. אבל קולו של האב בשנת השלושים למדינה, כמו עלה מאוב. הנה מעשה בצבר המיתולוגי, האחרון על הרכס:

שלושה בנים היו לאיש קובנה, יצחק אלחנן, נינו של ר' יצחק אלחנן הנודע. כבר אחרי שפרצה המלחמה והרוסים כבשו את ליטא, נשלחו עמוס בן החמש־עשרה ובנימין בן השלוש־עשרה אל סבא רוזנבלום, אבי אמם, בתל־אביב. כך היו עמוס ובנימין לדור תש"ח. בנימין היה מ"מ חי"ש, בחודשי המצור על ירושלים היה קצין קשר מחוזי, התנדב ליחידת־שדה ונפל בקרב בית עפא, בקיץ תש"ח. עמוס אחיו נפטר לפני שנים ממחלה.

למשפחת רבינוביציוס־אלחנן היה גם בן־זקונים, שמואל. הוא נשאר עם הוריו בקובנה, אתם עבר את כל אימי הכיבוש הגרמני, תחילה בגטו (הוא מהמעטים ששרדו מ"אקציית הילדים"), ועם חיסול הגיטו שולח עם אביו לדאכאו־לאנדסברג. שניהם ניצלו, וגם האם, שולמית, יצאה בחיים ממחנה שטוטהוף ומצעדת המוות. בסוף 1945 כבר היתה המשפחה בתל־אביב, אצל הסב האמיד בשדרות רוטשילד. שמואל החל ללמוד בתיכון־חדש, אבל משאת נפשו היתה כדורי. בשנת תש"ז היה לכדוריסט, ובפרוץ מלחמת תש"ח לפלמ"חניק. בקרב מלכיה השתתף יחד עם שאר חברי הכשרת רביבים, ובין הנופלים שם היה בן־דודו הצבר, אסף רוזנבלום. “החייל שנשאל אם הוא האחרון על הרכס,” סיפר לי שמואל, “הייתי אני.”

בדיוק שלוש שנים אחרי שצעד צעדת מוות אחרונה מדכאו, נהפך שמואל אלחנן לאותו “אחרון על הרכס” מיתי. בחישוביו של עמנואל סיוון הוא כלול כ"בן הדור", אבל באמת הוא גם אחד ה"נערים מן השואה" בשיר “פטר הגדול” של גבי דניאל. את אמיתו היהודית והישראלית העמוקה של הזמן מקפל בתוכו גורלם של שלושת בני אלחנן. אל אמת זו מתנפצים המיתוסים והאנטי־מיתוסים.

הדוגמה קיצונית, אבל פרופיל הדור הוא זה – לא יישוב ותיק ומושרש, אלא ארץ של עולים חדשים, כמעט בלי עבר ריאלי על האדמה הזאת. שבתי אל תמצית המיתוס, ספר הל"ה, ש"הנה מוטלות גופותינו" נכתב עליהם. חמישה־עשר מהם לא היו צברים, גם לא דני מס, המפקד.

מכאן חזרה לכותרת: “אני לא הצבר המיתולוגי”.

תחושה זו אינה חדשה אצלי. דברי במעמד הענקת פרס אוסישקין ל"שש כנפים לאחד" שמורים, למזלי ב"משא" (28 באוקטובר 1954):

כשבאתי לספר כבר ידעתי שלא רק את סיפורם של עולים תמהונים אני מספר, אלא גם את סיפורי שלי, את זכרי־ילדותי, את בית אבא־אמא מן הימים שהיה ביתם של עולים חדשים, את סיפורו של דורי, שכביכול נתרחק ת"ק פרסה מעולם זה שנקרא שמו ישראל השנייה. – – והיה גם – – יחסו של יליד־הארץ ליהדות־הגולה, לכל אותו טופס־חיים שאנו מכנים אותו בשם גלות. יחס זה עתיד היה להגדיר רגש־אשמה, ורגש זה טיבו הוא, שבהגיעו לכלל ביטוי יש לו פנים לכאן ולכאן: שנאת המוצא הזה וכל הכרוך בו מצד אחד, והכמיהה לשרשים, למגילת־יוחסין, למסורת אבות, מן הצד האחר – –

כאן באו המניעים החיצוניים – הפגישה עם אוצרות שירי־העם, הפתגמים, ההלצות והמעשיות, ופגישה זו הולידה גאווה ואהבה. וזה היה החוט השלישי – – –

בסיום, איני יכול שלא לשוב תשע שנים לאחור, למכתבו של צבר בן תשע־עשרה לחברתו בירושלים ב־2 ביולי 1945, למחרת פגישתו עם נערים ניצולים באחד מבסיסי הבריגדה באלפים האיטלקיים.²

– – ישבתי אתם כשעתיים. אני עצמי לא דיברתי כמעט. נתתי להם לדבר, ומה שהשאיר את רשמיו הוא לא מה שסיפרו, כי אם מה שנפלט דרך אגב, בשעת שיחה בינם לבין עצמם. – – – כולם הבינו עברית, ואחד מהם דיבר עברית לא רעה על אף העובדה שחמש שנים לא השתמש בה, והוא בסך־הכל בן שבע־עשרה. הם שאלו על מוצאי. כאשר אמרתי להם שאני יליד־הארץ, הסתכלו עלי בקינאה ובהערצה, ואחד לא התאפק וקרא לחבר: “הבט, הוא ארץ־ישראלי” – –

לכך כוונתי בהצהרתי: "אני לא הצבר המיתולוגי". על הקיץ ההוא אני מדבר, על הילדים, שלא יצאו מאז מראשי, מכתיבתי. התאווה להימלט מהיות־יהודי לתוך משהו־אחר עברה כמה מטמורפוזות מאז ימי־זוהרה הקצרים, אבל עודנה חיה בווריאנטים העכשוויים של “ישראליות־נטו”, עיוורת כאז למהותנו אכולת־ההפכים, אפופת־המסתורין.

היטיב לבטא זאת גרשם שלום בדברים בגו:

בחיי חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האוילי של “עם ככל העמים”. הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. – – אם דברי אורי אבנרי, יונתן רטוש או אנשי “מצפן” יתגשמו – יחסר כל אימפולס להמשך חייה של אומה זו.

מן המרחק הזה נראה הכל באור חדש, מרתק להפליא. חיים גורי הוא גם מחבר עיסקת השוקולד ושורות־השיר

יש לי קרובי משפחה, / לבבות מפחם ושינַים מכסף

* * *

קרובי משפחה רחוקים. / לסתות מפלטינה.

רגלים של אש. / ידַים של מַים.

ובספרו הנפלא מקדמות מחיה ס. יזהר את מאה שנות ארץ־ישראל, מעלייתו הראשונה של אביו ב־1891, כותב לא רק על רכיבי־זהותו של הילד במקום הזה אלא גם אלגיה רכה על הווייתו החלומה והכואבת של בית הוריו, הוויית אינטליגנטים יהודים־רוסים מתחת לשמש המזרחית, סיפור הגירה, צמיחה, עקירה והתפוררות מהירה מדי, שהילד העברי הארצישראלי מטמיע לתוכו.

כך עד הסוף, הכרך הסוגר את רחוק מפנינים של משה שמיר, שהוא גם סגירת מעגל־יצירה־וראייה של מי שזוהה יותר מכל עם “דור בארץ”. דן לאור, במאמרו המעניין “העלייה ההמונית כ’תוכן ונושא' בספרות העברית בשנות המדינה הראשונות,” העלה מאוב פסוק מרשימה שפירסם משה שמיר בראשית שנות חמישים:

לאלה השואלים היכן הסיפור על המעברה אומר אני: את הסיפור הזה יכתוב הנער הגדל במעברה והלומד עכשיו לכתוב את שמו לראשונה (“משא”, 27.8.53).

לא הפולמוס הנשכח סביב דברים אלה מעניין היום. מעניינות טרילוגיה יהודית זו של שמיר וחתימתה הסמלית. אך תחילה עוד סיפור מטורף על אמת־חיינו, שאליה מתנפצים שלושת מיתוסי־הכזב:

בספטמבר 1987 עשיתי במוסקבה עם המשלחת ליריד הספרים הבינלאומי. ערב שובנו לארץ, שוחרר אלכסיי מהריק, אחרון אסירי־ציון, ממחנה־עבודה באומסק והגיע למוסקבה. שעות אחדות לפני המראתנו באתי אליו לדירתו הדחוקה. לתדהמתי, הראה לי עותק של “שש כנפים לאחד”, שקרא בקרון האסירים (ה"סטוליפין"), בבתי־כלא ובמחנות, אף נתן לי את העותק שלו עם ההקדשה: “לסופר שהיה עם הקורא שלו בשני מחנות־ריכוז ובחמישה בתי־כלא”.

אז איך אפשר להיות “צבר מיתולוגי”?

ודאי לא כשכל ישראלי עשירי הגיע רק אתמול. ומצד אחר, “בני המעברה המיתולוגיים” אכן היו לסופרים עבריים נחשבים.

אני שב לעד הסוף. בסיום הטרילוגיה יוצאת לאה ברמן מבמת הציונות ונכנסת משפחה מהמעברה. זו המלודרמה היהודית של זמננו, שבה “כל הכלים שבורים, שום דבר לא נורמלי”. ועוד נאמר בספר:

יעקב: אין חיים אחרים, זיוה, תסתכלי מסביב. החומר של החיים הוא שברים.

זיוה: אולי. אבל למה להקבר תחתיהם? למה לא לעשות מהם כנפים?

כנפים לעופף בהן הרחק מהצבר המיתולוגי, חזרה אל היהודי כפול־הפנים, הישראלי הממשי.

“בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף.”

הרצאה לכבוד פרופ' ישראל לוין, אוניברסיטת תל־אביב, 24.6.1992.

אינני יודע למי מכם מוכר “של מי אתה *ילד”,* ולכן אתאר בקצרה את עניינו: זהו רומן על התהוות זהותו של ילד, נחמן שפיגלר, שנולד במושבה ארצישראלית, באמצע שנות העשרים, להורים שעלו מפולין כשנה לפני לידתו. הסיפור נפתח עם טביעת־הזיכרון הראשונה של התינוק ומסתיים ביום היותו בן שלוש־עשרה. חגיגת הבר־מצווה נערכת בשבת האחרונה שלפני מלחמת העולם השנייה.

הנושא שאדבר בו אינו הרומן, אלא כמה ממרכיביה של אותה זהות. בנושא זה הרבו סופרים עבריים (וסופרים יהודיים בלשונות אחרות) לעסוק במאה השנים האחרונות, ומכל זווית אפשרית. במאה שנים אלה השתנו מעיקרם חיי היהודים בעולם, והקיצוני בשינויים היה צמיחת חברה עברית בארץ־ישראל, שלפני ארבעים שנה היתה למדינה ריבונית. סופרים כותבי עברית בארץ־ישראל הם ביטויה של הוויה שונה זו ומבטאיה. כשם שהמציאות הישראלית עודנה נתונה בהתהוות ובתמורה מתמדת, כך ביטוייה הספרותיים. מצב־מעבר זה משך גם אותי, והיבטיו השונים היו ביסוד כמה מספרי וסיפורי.

מה סימני־ההיכר של בן החברה האחרת?

כבר בראשוני הסיפורים (שנכתבו, אגב, לפני מאה שנים ויותר במושבתי פתח־תקווה), הוקנו ל"עברי" תכונות שונות מאלה שמקובל למנות ב"יהודי". מאוחר יותר נולד מושג ה"צבר" כמאבחן את המשותף בזהותם של ילידי הארץ. אותי, כצבר וכסופר, דחה תיאור פשטני זה. בשאלה “של מי אתה ילד”, התכוונתי להתבוננות מקרוב בזהותו הממשית של ילד אחד, רגיש, פרי נסיבות־חיים, חינוך, ערכים, זיכרון וחלום – בסביבה מסוימת ובזמן נתון. פרשת־המים של הזמן היתה המלחמה וחורבן החיים היהודיים באירופה. כך מסתיים הרומן:

היום ההוא היה העליז והעשיר מכל הימים שידע נחמן, אבל הזמן כבר היה אחר. הכל כבר היה הפוך על פניו.

את חומרי הספר שאבתי מעולם ילדותי, אבל הוא יצירה בדיונית. את אבניו הססגוניות חצבתי מזכרוני, אבל הפסיפס הוא פרי דמיוני. נחמן שפיגלר הוא דמות ספרותית. ואם לדייק: שני נחמן שפיגלר יש ב"של מי אתה ילד". הגלוי והמפורש הוא הילד, והנסתר הוא המבוגר, שאת צמיחת זהותו כילד הוא בוחן ממרחקי זמן והוויה, והוא־הוא המספר את סיפורו של נחמן. כאן לא אוכל לגעת אלא בכמה נקודות, מעין נקודות־מוצא לדברים יותר כלליים על ה"צבר" מהזן, שנחמן שפיגלר נמנה אתו – ילד רגיש, חולמני, ההולך ונבנה מבפנים ומבחוץ עד שמתגבשת זהותו הנבדלת, הייחודית. ותחילה על כמה בחירות שבחר המחבר לפני שנתן את רשות הדיבור למספר:

בחרתי בזמן. מלחמת העולם והיעלמותם של מיליוני היהודים על אורחות־חייהם, לשונם, מסורותיהם, תרבותם, היא פרשת־מים גם לארץ, וצמיחתה הפנימית אחרי המלחמה שונה מכל מה שקדם לה. בספטמבר 1939 נחמן הוא כבר בעל זהות פחות או יותר מסוימת.

במושבה הגדולה של שנות העשרים והשלושים בחרתי לא רק משום שהיכרתיה היטב אלא מפני שהיתה לא קטנה מדי ולא גדולה מדי, כבר אז חיו בה כמה דורות, צאצאי היישוב הישן, איכרים, סוחרים, פועלים, כלי קודש, משכילים “חופשיים”, והיה חיכוך מרתק בין עולי רוסיה ותימן, הונגריה ובוכרה, גרמניה וגרוזיה, קיבוצניקים, בעלי נכסים וחסרי כל. היה מגע מתמיד, שונה מאוד, עם העיירות והכפרים הערביים מסביב. את נחמן עיצבו עוד נוכחויות – ספרייה ציבורית עשירה מאוד וכן מה שאני קורא “זיכרון המשפחה”.

מדוע קראתי לגיבורי נחמן שפיגלר? אומר שתי מלים על שם המשפחה, שפיגלר. מקורו במלה יידית־גרמנית, “שפיגל”, ראי. זה הילד, שבעדו משתקף הכל, אם כי, אני מודה, רק לאחרונה שמעתי מפי סופר, שאצל סטנדל הצרפתי ישנה הגדרה נפלאה של מהות הסופר:

“סַבל נושא ראי.”

האם כבר קראתי הגדרה זו בעבר, והשתמשתי בה שלא מדעת?! האם יש כאן פשוט איזו מקריות? מכל מקום, זה נחמן שפיגלר: נחמן הראי.

ומדוע נחמן? את שמו הפרטי בחרתי מאוד מדעת. זה שם מיוחד בספרות העברית החדשה, שם גיבורו של הסיפור לאן?, שבדיוק לפני תשעים שנה, ב־1899, נכתב בידי מ.ז. פיירברג, סופר בעל כשרונות אדירים ועברית נפלאה, שכל משך כתיבתו היה כשלוש שנים, ואת סיפורו זה, האחרון, לא זכה לראות בדפוס ב"השלוח" של אחד העם. ברוסיה נולד ושם חי, ובשנתו ה־24, לפני תשעים שנה הצטנן ומת. (בגירסה המקורית של לאן?, מת נחמן מהצטננות, אך הדבר לא התקבל על דעת אחד העם, ולכן שינה פיירברג את סיבת המוות, וכתב: “נר אלוהים אשר בקרבו” הלך וכבה “עד אשר חמל עליו המוות”. והנה, המחבר עצמו מת מיתה שהועיד לגיבורו ושעורכו פסל.)

מיהו נחמן, גיבור לאן?

זהו בחור הנחשב ל"משוגע", אך הוא מצביע על סיבת שגעונו:

" – – – מצב עמי, החפץ להושיע לו ואי־היכולת לעשות למענו דבר – עשוני למשוגע."

שניים הם “שגעונותיו”, ושניהם בלב “השיגעון הישראלי” עד היום. שימו לב למשפטים הבאים:

העם העברי צריך.. לא חברה עברית כמושה, סחופה ודלה כזו שבגולה, אך חברה עברית חיה, בריאה ורעננה..

רושם כביר עשה לאן? על דור צעירים, שקיבלו על עצמם לממש את ה"שיגעון" הראשון, “לשוב – – – לא בשביל להמלט מן השוט והרעב, אך בשביל להניח שם יסוד לחברה חדשה ולחיים חדשים.”

להמחשת הדבר, אזכיר את שנה ראשונה, סיפורו האוטוביוגרפי של שלמה צמח, בן עירו של דוד בן־גוריון וחברו הקרוב. שניהם גם עלו לארץ בערך באותו זמן (1906). בשנה ראשונה, שראה אור כעבור חמישים שנה ויותר, מתאר צמח את לילו האחרון באונייה, שהסיעה אותו מאודיסה, דרך אלכסנדריה, ליפו. כל הלילה עמד על הסיפון, תר אחר חוף יפו. בעלות השחר, כשהחל החוף להראות, מצא עצמו מתפלל לא במלות ה"סידור" אלא בדברי נחמן בלאן? של פיירברג:

כיוונתי דברי אל היבשה, אל המזרח: לארץ־ישראל.. חברה חדשה…

והאם שמתם לב למלה אחת חשובה? “כיוונתי דברי אל המזרח”.

לא רק מפני שלבא באונייה יפו היא במזרח. זה “השיגעון” השני של נחמן ושל כל מי שהסיפור לאן? היה להם למורה־דרך. בנאום שנושא נחמן באסיפה של צעירים, הוא אומר:

אירופה חולה עתה, – הכל מרגישים כי החברה מתמוטטת וכי אשיותיה כבר נרקבו. החברה האנושית היא עיפה ויגעה מאוד, היא צמאה לדבר אלוהים, לנביא ומחוקק. – – הבה ואגיד לכם, אחי, כי לא אך אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה… ואתם, אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את בנין החברה החדשה. השונא הגדול ביותר של היהדות הוא המערב. – – לכן, אחי, בנסעכם מזרחה, אל תסעו כאויבי המזרח, אך כאוהביו הנאמנים… לא אך לארץ ישראל, אך אל המזרח כולו… מזרחה! מזרחה!

בשני אלה הסברתי את השם שבחרתי לגיבורי הקטן.

ועכשיו כמה מלים על השם, של מי אתה ילד. הרומן קרוי על שם אחד מפרקיו, זה המתאר חוויה מקו־ההתחלה של זהותו המיוחדת. אחד השכנים, איש זקן וחסוך־בנים, מתגרה בפעוט, קורא לו ערבצ’יק, אומר שאינו בנם של אביו ואמו אלא מילדי הערבים הגרים בחצר. הנה שורות אחדות מאותו פרק:

וזו המלה שנושא עמו זכרונו של נחמן, והוא בטוח שאין רחוק מזיכרון זה, שאין קודם לו. מה אמרתי? ערבצ’יק. אך כל כמה שהוא מתיר פקעת זו לחוטיה, אין היא מותרת, וכל כמה שהוא משתדל לרדת לחקר הזיכרון הזה, נותרת אותה שעה של ערב קיצי בחצר והשאלה:

“של מי אתה, ילד? של מי?”

“שלנו אתה, גולם, ודאי שלנו,” לוחש קולו של אבא באזנו, אבל נחמן רואה את עבד, רועה הבהמות של אדון מנדלביץ', זה השוכן, הוא והמון צאצאיו השחורים, ברפת, במקום שמתחילים האקאליפטוסים. אולי מעבד נלקח גם הוא? אולי גם אבא ואמא, כמו מיסטר ומיסיס בלקמן, לא היו להם ילדים, ועבד מכר להם אחד מילדיו, אותו, את נחמן? ואולי החליפוהו, אחרי שנולד, ואבא ואמא באמת מגדלים איזה בידואי שחור, שעה שהוא, נחמן, מתגלגל שם, מאחרי הרפת, בין הגללים, בלי אבא ובלי אמא, יחף ומזוהם, מכוסה זבובים? השאלה הזאת נשארה פתוחה וכל התשובות לא סילקוה.

אני מדבר על “השיבה אל המזרח” במובנו התמים והרומנטי, אך עמוק־השורשים. לא אאריך, אך את התחושה הזאת שאב נחמן שלי מכיוונים שונים.

אזכיר עוד את התלם הראשון מאת יהודה ראב (1858־1948), ממייסדי פתח־תקווה. בתו היא המשוררת אסתר ראב ואחד מנכדיו הסופר והמבקר אהוד בן־עזר, המרבה לעסוק ביחסי יהודים־ערבים. את התלם הראשון כתב מפיו בנימין בנו, אחיה של אסתר ואביו של אהוד. אחד מפרקי הספר הוא “שומר עברי פלאי”. מתוארים בו מאורע מלפני מאה ועשר שנים ודמות שנהפכה לחלק מתודעתו של נחמן שפיגלר. הנה כמה שורות, הזורעות אור על מורכבות זהותו של נחמן:

באחד מימי סוף החורף 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו, ואתחמם. מעבר הכפר הערבי פג’ה הלך וקרב בכיוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה, שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. – – הפרש לא היה גבה־קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. – –

ו"למחרת בבוקר, בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית" פוגש המספר שנית את הזר –

פתאום קרא: “אנא ישראל!”, ולמרבה השתוממותי הוסיף: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד” – – זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו־יוסף מסביבות בגדאד.

וכאן מתוארת השנה שעשה במושבה אותו פלאי, אשר “בנשק אש לא השתמש מעודו. – – הוא הסתפק ברומחו ובחרבו, חרב דמשק (ג’והר) עתיקה מימי הביניים, שקיבלה בירושה מדורי דורות”. וכן מסופר שם על אהבת אבו־יוסף את הנגינה והשירה:

היה מוציא את הרבאבה, פותח במלודקלַמציה על אודות הגיבורים הקדומים של ערב – – או שהיה שר פיוטים ערביים עתיקים באותו נוסח…

וסיום הסיפור המרתק:

ככה חי ופעל בינינו דאוד אבו־יוסף במשך שנה אחת. ואז החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו וירכב בדרכו צפונה ויעלם…

בחרתי בסיפור מלפני מאה ועשר שנים (שיבצתיו ברמז בפרק “כן!.. כן!.. כן!..”), אבל מוטיב זה חוזר בספרות ובשירה, כמו בחיים. אזכיר עוד את “האחרון לבית קוריטה” לשאול טשרניחובסקי, (נרמז בפרק “סיפור שאין לו סוף”):

כִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְּׂדֵה־קְרָב,

נַדִּיר וקַילַהּ כָּרְעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי ‘עַם־הַכְּתָב’;

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בְּאֵבֶל־שִׁיר עֲרָב,

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁוֹפַר קְרָב.

כך “מגילות קדם” מאת איש מיוחד, שכינויו הספרותי היה אסף הלוי (שמו היה אלתר לוין)¹. ורמז אחרון למרכיבי זהותו של נחמן:

בפרק “זיכרון המשפחה” ביקשתי לבטא מרכיב חשוב בזהות היחיד, כל שהוא אוצר מהסביבה קודם שמתגבשת עצמיותו. זכרונו הוא גם מה שמחלחל לתוכו מזיכרון האב, זיכרון האם והזיכרון המשותף לשניהם, כמו גם דרך זכרונה הקיבוצי של החברה – הוא המחבר את ההווה לעבר הארוך. גם כששוכב נחמן הקטן במיטתו –

משים עצמו ישן ומאזין לזיכרון המשפחה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, שכולו מחוץ לנחמן ואינו חדל מלחלחל לתוכו, להיות אחד עם זכרונו…

המרכז הישראלי בקאהיר, 7.3.1989

ברנר היה לי, כמו לרבים מבני דורי, יותר מסופר. ברקע היה, משחר־ילדותנו, מותו ביפו, ביד מרצחים. ברקע היתה גם העובדה, שאם כי בקלפֵי “לוֹטֹו”־הסופרים ששיחקנו, “ספרא”, נכללו י.ח. ברנר וארבע מיצירותיו (אם אין זכרוני בוגד בי, המוצא, מסביב לנקודה, שכול וכשלון, ומכאן ומכאן), לא היה קיים בשיעורי הספרות בבית־הספר. ברקע היתה פגישת־ילדות ראשונה – בביקור אצל קרובים, מנויי “דבר” – ב"כל כתבי ברנר". מעלעל הייתי בכרכים, קורא מעט וקולט פחות, עיני נתפשׂת לקצב הטיפוגרפי של ברנר, ל"שלוש נקודות", לקיווקווים, לזרימת הלשון הרותחת, מצב־הצבירה הקודם (לא אמרתי אז) של בזלת קשה. ברנר (חשתי אז) שונה מכולם.

עם הקריאה, עם השנים החולפות, התגלו הרבה ברנר. לא הרי קריאת־נעורים של “הוא אמר לה” כהרי קריאה בוגרת־כביכול ב"שכול וכשלון". מאוד ידוע, שהוא מורכב, מסוכסך, טעון־סתירות, אך בסופו של “כל החשבון”, כלום אין ברנר האישיות הספרותית המונוליטית ביותר שלנו?

בשובי אל ברנר עכשיו, היצגתי לעצמי שאלה נוספת: בכל פרק בביוגרפיה שלנו מוצאים היינו קרבה מיידית ובלתי־אמצעית אצל ברנר, איזו מהות שאינה פרק־של־קלסיקה, אלא הווה־נמשך. לא אחת מצאנו בו לא רק שאלות שלנו, כי אם גם תשובות שלנו. איך אקרא אותו היום?

לפני שנים זכיתי להכיר בבית־הכרם זקנה אחת, אשתו של אדון יעקבי, מזיקני המורים העברים בירושלים, שניהם נוחם עדן – הכל בזכות יהודית רעייתי, אז חברתי, תלמידת בית־המדרש למורים העברי, שגרה אצלם בחדר שכולו היה מיטה צרה. גברת יעקבי אהבה לספר על ברנר, שהיא ואדון יעקבי הכירוהו בלונדון, בימים שישבו שם, בדרכם לארץ, ואילו ברנר הוציא את “המעורר”. את סיפוריו ומאמריו, חוששני, לא קראה גברת יעקבי, אבל בדבריה החמים והנרגשים על “ברנר האדם” היתה חיוניות כזאת, שעד היום, בראותי איזה צעיר ששערו מגודל, בגדיו מרובבים ועיניו בוערות, תועה בעולם, אני חושב לא רק על התצלום הברנרי המפורסם וההגדרות הנרדפות – “נביא”, “משוגע”, “איש־רוח”; רואה לא רק את גלוי־העיניים, המורד, הסותר, הבועט, הבוהמיין שאין שנוא עליו יותר מבעל־ביתיות מרוצה ומפוהקת, נווד חסר־בית, בעל־רחמים, אוהב, לוחם, קודם־כל לוחם – אלא רואה את גברת יעקבי הפורסת לו מפיתה, מכבסת את בגדיו הצואים ואת זוג־הגרביים היחיד שלו, המזוהם והקרוע, ואותו אני רואה בווייטצ’אפל, הילדים רצים אחריו וצועקים, משוגע, משוגע, איש חי מאוד, השולח אל הנצח, הנצח הקר, את לשונו החמה – –

בשובך עכשיו לקרוא את ברנר – להוציא פה ושם אנכרוניזם לשוני – אתה מתקשה להאמין, שכך כתב לפני חמישים ושישים שנה, ולא היום, או מחר. בכל מה שכתב, מן ההתחלה ועד הסוף, מרוכז הוא באדם היהודי המודרני, זה שלאחור שוב אין לו אפשרות להיסוג, מפני שמאחריו “ארץ השממה”, לנוח במקומו אינו יכול משום שאין לו מקום ומשום שלנוח פירושו למות, והוא נע קדימה, נאחז בחיים, בארץ־ישראל, מפני שעל החיים אינו מוותר. כל תקוותו – אם יש תקווה – היא ב"הוית קוצים" זו שאליה הגיע בשורות האחרונות של מכאן ומכאן. תוך בחינתה האכזרית של נפש היהודי החדש, חשיפתה עד אל מתחת לקליפתה האחרונה, מגיע ברנר לרמז־חיוב אחד, הוויית הקוצים של אריה לפידות ונכדו עמרם. “על משמרת החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי הקוצים.”

בקטע מסוים זה של מכאן ומכאן התגדרה לא אחת הביקורת, דרשה אותו על דרך הרמז, הדרש והסוד. בדברי הבאים כוונתי לצמצם עצמי לעניין אחד בלבד ורק לפשט. בו, נראה לי, גרעינו של ברנר. מה מגלה בן־דורי כשהוא מנסה לחדור לתוך גרעינו של ברנר?

ה"פואטיקה" הברנרית

לא קל לשכוח כל מה ששמענו על “סגנונו המרושל”, על הדסטרוקטיביות הרבה שלו, על השפעתו החינוכית ההרסנית, על שנאתו העצמית, שנאתו את העם היהודי, על משבר־האמונה ועל שבר־האהבה שלו. לא קל לשכוח את אלה שבעבר ניסו להשכיחו, ולא קל לשכוח את אלה שהוציאוהו עכשיו לאיוורור בגניו של אקדמוס.

בשביל לקרוא את ברנר כפי שנדמה שהוא רצה שיקראוהו, צריך ללכת אחריו בדרך “הסלעים והבוץ”, וההולך בדרך זו נדהם קודם־כל מנשימתו החמה של אדם שלא ייכנע למוות, מקריאות האס־או־אס, הממלאות את האוויר, כאילו פה ועכשיו, הרגע, טובע אדם, אחיך, עצמך ובשרך, אתה.

בשביל לקרוא את ברנר, צריך לזכור היטב שהיה אמן גדול, ולא על־כורחו. הוא נאבק ביצרי־האמן העזים שלו משום שהפיסגה שאליה העפיל, בערפל כבד, בקור מקפיא, גם כשכשלו רגליו, גם כשנתמעט החמצן, היתה גבוהה יותר. הוויה יהודית אחרת, הוויה אנושית אחרת – היא הפיסגה שאליה העפיל, ו"אמנות" באותיות־רבתי היתה בעיניו דבר והיפוכו. כך אומר אובד־עצות:

את התרכזותו המלאה באדם מגדיר ברנר עצמו במשל הצלצול והמצלצל. ישנו הבדל בין הנהנה מיופיו של הצלצול לבין מי שמחשבותיו “נתונות משום־מה למצלצל, לבן־האדם העומד שם במרחק ומצלצל בפעמון.” וכלום לא זה שמטלטל אותנו ונוטל מנוחתנו בקריאת ברנר, הוא אותו אדם העומד שם במרחק ומצלצל בפעמון?

את יחסו השלילי ל"אמנות" ולעובדים אותה בדחילו ורחימו כאילו היתה אלוה, מבטא ברנר בכל הזדמנות, אך מהקטעים הפזורים בספריו ניתן היה לצרף פרקי “פואטיקה” שקולים ומנוסחים, המסייעים להבנת יצירתו. אצלי, מזהיר אובד־עצות, לא ימצא הקורא

במקום אחר מונה ברנר סימנים אחרים החסרים אצלו:

בבואו לצייר דמות שלילית, תולה הוא בה “פסיכולוגיה”, או “מיסטיקה”. את תוכן סיפוריו הארצישראליים מגדיר הוא בדרך השלילה. שוב ושוב מזהיר הוא את הקורא שאצלו לא ימצא

מן ה"פואטיקה" של ברנר עולה בבירור למה משועבדת יצירתו – למצבו של האדם היהודי, הנתון בתוך הוויה שבה עצמה אין תקווה, אך גם מוצא ממנה אין. באלף דרכים חוזר הוא אל האדם היהודי הזה, בוחן את “מחלותיו וייסוריו”, מאבחן את התרופה, אומר נואש, וחוזר ומבקש מוצא. “לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל־זאת, לעבוד.” בכל אשר יפנה, אורב המוות, אך הכרעתו העיקשת היא להלחם על החיים, שחובה לנקוט כלפיהם עמדה פעילה. אומר אברמסון במסביב לנקודה:

פרשנות מצמצמת

יצירתו של ברנר טעונה מתחים גבוהים – יצריים, מוסריים, אינטלקטואליים – ובדומה לבעליה, “אותו קן ההפכים והניגודים”, אף היא מורכבת ולכאורה טעונה סתירות. לא ייפלא, אפוא, שמבקרים מתקשים למצוא מפתח כללי, צופן שיפתח לנו את כל תיבות־הסתרים של ברנר. יתירה מזו, לקורא נדמה לעתים, שגם מפתח זה פתח הכל וגם מפתח זה, ורק בשובו לתומו אל הכתוב המפורש חוזרת שאלתו למקומה.

לבן־דורנו, למשל, קוסמת הפרשנות האקזיסטנציאליסטית של יצירת ברנר, ויותר מכל של “שכול וכשלון”. בשעת קריאה מגלים אנו בהשתאות מה שלכאורה לא התחדש אלא כעבור עשרות שנים, בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה, בבתי־המידרש של ז’אן פול סארטר ואלבר קאמי – האנטי־גיבור (“לא־גיבור” אצל ברנר) ועמידתו כלפי החיים, המוות, היעדר־האלוהים, הנצח. האדם הניצב גלוי עיניים מול כל אלה ובוחר – זה ברנר.

כך גם אביזרי הספרות האכזיסטנציאליסטית – אנשי־שוליים, Drop-outs, חולים בגופם וברוחם, אנשים שהחברה מוקיעה אותם כ"לא־נורמליים", ואילו הם מצידם מתעלמים מכל מה שעל־פיו נמדד אדם בחברה זו – עבודה, נכסים, לבוש, נימוסים, משפחה. הווית־חייו של יחזקאל חפץ מתוארת בדרך הרווחת מאוד בספרות היום:

גם כשמגיע חפץ למסקנה, שאת החיים יש להוקיר ולאהוב, נשמע הסברו כטקסט אקזיסטנציאליסטי:

ה"לא־גיבור" וה"לא־גבר"

והנה בא מבקר שני ודוחה עימות זה במלים כדורבנות. כדאי להטות להן אוזן:

ואכן, עיון שני ושלישי מביאים אותנו לכלל דעה, שככל ניסיון להדביק תווית על מכלול עשיר כל־כך, גם בעימות יצירתו עם האקזיסטנציאליזם יש לא רק צמצום, אלא נעשה כאן שימוש מבולבל במלים הבאות לכסות על תכנים שונים ונבדלים. אבל גם הפירוש האלטרנטיבי המוצע, אינו מתרץ הכל.

אמנם, ברנר דיבר על “הארוטיקה החילונית וההתמוטטות הדתית”, על “ארוטומאניה או כפירה”. יתירה מזו, כתביו צועקים ממש לניתוח בכליהם של פרויד ותלמידיו ממש כשם שיצירת דוסטוייבסקי פירנסה את הגותם האנליטית. ה"לא־גיבור" הוא גם “לא־גבר” – עמדתו כלפי העולם “נשית”, פסיבית, כנועה, נטולת אותו ביטחון אלים, כובש, כופה של הגבר. הלא־גבר שבור בפלגו העליון והתחתון. כל נערה שהוא חושק בה ואינו מעז – נלקחת על־ידי אחר. ואילו אותו תיקח אשה־לא־נשית, אותו, שבעיני עצמו הוא נראה כך:

מבחן־האהבה שעומדים בו גיבוריו של ברנר, הוא שלב גורלי בטרגדיה של חייהם ובדרך כלל הוא כישלון. האהבה נידונה לכישלון, להצטמקותה לתאווה מינית, שכן באין אמונה אין גם אפשרות לאהוב, אין אפשרות להאמין באהבת האשה.

את סבלם הנורא של הגיבורים הברנריים מבקש אותו מבקר להסביר במשבר כפול זה, שהוא בחינת צבת בצבת. גיבורים אלה מבקשים אחיזה בארוס משום שאבדה להם האמונה במוחלט, באלוהים, אך לא ימצאו אהבה עד שלא תשוב להם האמונה, ואצל ברנר, “גילוי האלהי שבאדם”.

הזכרתי שני מפתחות אלטרנטיביים אלה המוצעים לדורנו לא רק בשל קסמם, בשל “המודרניות” שלהם, אלא משום שאלה ואלה, איש ושיטתו, מסתמכים על אותו תיאור נפלא עצמו של “הוית הקוצים”, פיסקת־הסיום של מכאן ומכאן:

והנה אומר אותו מבקר, בהצביעו על אווירת הבריאה בחתימת הספר, מעמד שכולו סוד:

אף שאין המבקר אומר זאת במפורש, יש כאן רמיזה ברורה לעולם־הסמלים הנוצרי, השילוש, הלחם הקדוש, הסוד, הדבקות, המיסתורין, וכן הצירוף “אהבת־החמלה”, שבו טמון הסיכוי לגילוי האלוהי שבאדם.

“שניים נגד אחד”

אך כלום זה הסיפור של ברנר, כלום מתיישב פירוש כזה לקטע האופטימי ביותר – אם לא היחיד – בכל סיפוריו עם מיכלול יצירתו הספרותית והפובליציסטית?

בן־דורנו, הקורא את ברנר קריאה חדשה עכשיו, חמישים שנה כמעט אחרי שנרצח בידי ערבים ביפו, אחרי השואה, אחרי שקמה ישראל עצמאית, אחרי מלחמת ששת הימים, קורא זה, שהביוגרפיה שלו מלאה פרקים נוספים של שכול וכשלון וכן של מכאן ומכאן, חוזר על־כורחו אל הפשט. ודווקא פשט זה הוא המרומם את הסיפורים למדרגה גבוהה יותר והופכם לקריאת־חובה לבן־דורנו.

איני יכול ואיני מוכשר להגדיר “קיומיות” לרצוני, אבל בלבי אין ספק שהפירוש הקיומי מסייע לנו בהבנת ברנר. ההיסטוריה של עמנו היא הביוגרפיה של ברנר, והיא – ביסודה – עלילת־חיי כל גיבוריו. אין ברנר כותב לא על ולא מבחוץ ולא מלמעלה. כל־כולו חתירה נואשת מתוך־תוכו של הקיום. מומים, ודאי. חולשות, ודאי. אותה אימפוטנציה של גיבוריו השוליים, ששוליותם היא לוזו של הקיום היהודי – ודאי וודאי. אין אמונה, אין אהבה, ואולי גם תקווה קלושה זו, שהלב מסרב לגלותה לפה, תתבדה. אבל כלום איננו קוראים בבירור במי תולים אובד־עצות (המספר) והמחבר את תקוותם זו? באריה לפידות ובנכדו עמרם. על אריה לפידות דובר לא מעט, אך כדאי שנבחן את טיבו של עמרם, כפי שהוא מתעצב במהלך הסיפור. שהרי רק עליו נאמר בסיפור:

לא אאריך בשרטוט מהלכו של הסיפור. אזכיר רק, שבליבו עומדת הפגישה בין אובד־עצות לבין ה"גיבן", בנו של לפידות ואבי עמרם, הוא שנפצע בידי ערבי ונוטה למות. ואלה היו נסיבות אותו מקרה: הגיבן חזר מביקור ביפו, הוא ואחיו צבי – היפה, האנרכיסט, זה ש"העיקר היותר גדול בשבילו היה הצורך בנקמה, נקמה במכונני הפרעות." גם אחרי שעלה צבי לארץ

הערבי תקע באביו של עמרם “את מאכלתו, כמו לשם צחוק, ובאותו רגע שב, הוציא גם את האקדח הטעון מיד צבי, כיבדהו פעם ב’נבוט' ורקע בו פעמיים בנעלו, לאחר שישב על סוסו”.

ברגעי־גסיסתו חוזר ה"גיבן" הפצוע בלי־הרף:

וגם אמו הזקנה, אשתו של לפידות, מקוננת: כלום לא באו לכאן כדי לשכוח את רוסיה, ארץ הדמים, ארץ כלימתנו? “והנה יוצא שאין הבדל… בכל מקום גלות”.

אובד־עצות, שפרשה זו שוב אינה מרפה ממנו, והוא שב אליה בהקשרים שונים ומכל זווית אפשרית, מבהיר במקום אחד מה כוונתו ב"מחלתנו וייסורינו". כוונתו לפחדנות:

“מחלתנו וייסורינו” היא ההוויה הריאלית, שאותה הוא שולל שלילה גמורה – זו של הגלות, של ה"ציונות", של בני המושבות, של הפועלים שהתגמדה קומתם – “גלות, בכל מקום גלות”. ושלילתו יונקת מעמדה ברורה:

חולבי הפרות הם בני משפחת לפידות. כשמדבר ברנר על “הוית קוצים”, מדבר הוא קודם־כל על הפשט. רק דורנו, היום, משיג שאותו יאוש ברנרי נָבע מכך, שראה מראש את כל גודל האסון שצופנת המאה העשרים ליהודים, את הגורל שדהרו לקראתו בעיניים עצומות, באוזניים אטומות לצעקתו הנואשת. בבשורת המהפיכה אינו מאמין, שכן

כך כתב ב"מכתב לרוסיה", שפרסם ב"המעורר" בשנת תרס"ו, לאחר פרעות תרס"ה־תרס"ו. באותו מאמר השמיע נבואה, שבשעתה עוררה עליה את לעגם של קוראיו המעטים. ברנר מזכיר שם, כי אחרי הפרעות של 1882 נדמה היה לרבים, שנורא יותר אינו אפשרי עוד: “הרבה התליין לזבוח לאלהיו – – תהום־הרעה כל כך רחב ועמוק, הצרה כל־כך עוברת כל גבול, עד שכבר אין גדולה הימנה.” ואילו עכשיו, אחרי פרעות (ומהפיכת) 1905, הוא מזהיר: “מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בנינו ובני־בנינו לא יזכירו שנות תרס”ה־ו כמו שאנחנו מזכירים היום את תרמ"א…" לכן קורא ברנר לחפש ארץ. לא בשביל ההווה, אלא

גם זו עמידה אקזיסטנציאליסטית – אך אפילו היה מוסכם לקרוא כך את ברנר, כלום היתה הגדרה זו מועילה לנו?

האסון הבלתי־נמנע טוטלי כל־כך, והמעשים לקדם בעוד מועד את פני הרעה אפסיים כל־כך, שברנר מגיע לכלל דעה, שכל העמדת־פני־עושים היא בחינת סיוע לרצח העם. מכאן בוזו למדברים על רוב יהודי, על מדינה, על “האילוזיה הנוראה של חלום התחייה!” אך כלום אין לברנר חלום כזה? כלום אין לנגד עיניו מודלים של אותו “אדם ארצישראלי חדש”, הנזכר בחליפת־המכתבים בין אובד־עצות ולפידות?

עמרם – מודל של “הארצישראלי החדש”

המודל הוא אותה “ברייה” שבשבילה בלבד היתה כל חיבת ציון כדאית – עמרם, נכדו של לפידות. אגב, ראוי להזכיר, שבמשפחה היו שתי מיתות: אביו של עמרם, המורה לעברית, הגיבן, נרצח; קודם לכן מת אחיו של עמרם, הרצל, ששמו ומותו מסמלים את עמדתו של ברנר כלפי ציונות “המלים”, להבדיל מזו של “המעשים”. הרצל מת.

ואיזה סימנים נותן ברנר בעמרם זה, העומד עם סבו “על משמר החיים”?

וכך מצייר ברנר את הילד “נעטר הקוצים”:

ואם רוצים אנו ללמוד עוד על מחשבותיו של ברנר בדבר גיבורו הקטן עמרם, נשים לב גם לשיח קצר זה. ציפורים היו מקננות על הגג הבלתי־מקורה ומטנפות את כתבי־היד הסוציולוגיים של דודו האנרכיסט צבי. גמר עמרם בדעתו להרוג את כל הציפורים.

ברקע זה יש לקרוא את פיסקת־החתימה של “מכאן ומכאן”, לעמוד על משמעותן של “משמרת החיים” ו"הוית קוצים" אצל ברנר.

מכאן ומכאן נכתב ב־1910. שכול וכשלון – בין השנים 1911–1918 וראה אור ב־1920. הסך־הכל הברנרי, אפשר לטעון לכאורה, השתנה מאוד בין שני הספרים. ואולם באותה שנת תר"פ (1920) כתב את מאמרו “עליות וירידות”, המבטא בדרך פובליציסטית מזהירה אותו רעיון עצמו – “הוית הקוצים”.

גדולה מזו, הוא מביא שם אפיון מרוכז של כמה מהדמויות הברנריות הבולטות – אלה שלא עלו, אלה שעלו וירדו והמעטים שעלו ונשארו, אנשי העלייה השנייה. הוא בוחן דמויות מן הספרות – נחמן בלאן? של פיירברג, הגומר “בשגעון ובמוות הפודה משגעון – כלומר בפשיטת־רגל גמורה”; טוביה החולב של שלום עליכם, העולה להיקבר קבורת צדיקים; וולוולה שוטה של טשרניחובסקי והיתומות העלובות של דבורה בארון, השואפים לעלייה. הוא מדבר על טיפוסי־עולים שהכיר, עד לטיפוס־החלוץ, תקוות הארץ, לדעתו:

הרבה דברים יכול אוהב ספרות בן־דורנו – המבקש את שורשיו שלו – למצוא אצל ברנר, אבי הסיפור הארצישראלי המודרני. כאן הצטמצמתי מראש בעניין אחד, הנדרש לכאן ולכאן, ואני ניסיתי לקוראו, פשוט – מכאן. ברנר עצמו, שכאב את כאב ה"אחד נגד שנים", נרצח ממש כמו המורה העברי “הגיבן”, בנו של אריה לפידות, אביו של עמרם. איננו יודעים מה חשב ברגעיו האחרונים, אך אילו ניתן היה לגלות עפר מעיניו היום – אין ספק, שבגאולה והתמורה של דורנו, ובכללן במה שאירע בשנה שעברה, היה רואה לא “מאורע צבאי בלבד”. הן אלה הדברים ששם בפיו של אובד־עצות:

במעמד הענקת פרס ברנר למשורר אבא קובנר. “משא”, 15.11.1968.

על אחד מספריה ששלחה לו, רשמה דבורה בארון: “לגרשון שופמן – האחד”. דבורה בארון היתה בררנית גדולה במלים, וגם היטיבה לומר בקיצור מה שהתקשו אחרים לבטא באריכות. מותר לשער, שצמצמה הקדשה זו עד למלה האחת המהותית, כמין מחווה לאמן־הצמצום בספרות העברית החדשה.

שופמן היה אחד.

מותר לעשות את חשבון המאה כולה, אבל עובדה כרונולוגית היא: אל המאה העשרים נכנס הוא כבחור בן עשרים. את סיפוריו הראשונים כתב לפני שבעים שנה, וזקני הדור שבא אחריו זוכרים אותם כחוויית־נעוריהם. מאלפים ביותר דברי־ברכה, ששיגר לו חיים הזז לרגל יום־הולדתו התשעים:

לא ייאמן, אך רק השבוע, בהסתלק האיש הזה לעולמו, ניתק החוט האחרון המחבר את ההווה שלנו אל הדור היחידי ההוא, שידע שפע מפליא של כשרונות מקוריים כל־כך.

אחרון הראשונים. רק שבע שנים צעיר מביאליק היה. בן־גילו וחברו של ברנר. עידן אחר, ספרותי מאוד, בהוויה זו שלנו, המזכירה לי משפט מתוך “אידיוט” (שעלעלתי בו בימים אלה, עם הופעת הדפסה חדשה של התרגום העברי): “גם לא מן הנימוס הוא לאנשים מן הספירות הגבוהות להתעניין בדברי־ספרות.”

*

שופמן היה אחד לא רק בצורה הספרותית שהכניס לספרות העברית, השימוש החסכוני במלים, גילוי העוצמה הטמונה ברווח שבין חלקיקי סיפוריו הגרעיניים, אותה סגולה צ’כובית שלו להפיח חיים בדומם, להפוך את השולי למרכז, את האנקדוטי להרה־משמעות. כאחד חי שנים רבות באוסטריה, מופרש מהמרכזים העבריים. בבדידות גוברת, וכנפקד נוכח, שמא מותר כבר לומר זאת היום, נותר מכל הדור ההוא. אחד.

הזז מספר איך בנעוריו טעם אצל שופמן טעם “ספרות כדרכה וכפשוטה, ללא כחל ושרק ופירכוס ספרותי, אלא תמצית דברים, דיוק קפדני ופשטות ברורה.” הריני מעיד על עצמי ועל חברי, שבשנות ה"עשרה" שלנו טעמנו שוב טעם זה, היחיד במינו בספרות העברית. שופמן צד את ליבנו הצעיר, הסולד משיעורי הספרות העברית ומכל השיממון שנתלווה להם, אף־על־פי שכבר אז, בימי התיכון שלי, היה במעמד של נפקד־נוכח בתוכנית הלימודים.

טעמה של פגישת־הנעורים ההיא לא פג עד היום, ולכן קשה כל־כך ליישב את הכרונולוגיה עם החוויה הספרותית. לנו נראה שופמן תמיד צעיר מאוד, “פתאומי לעד”, כמאמרו של אלתרמן. שנאתו את המליצה והניפוח, החומרים שעבד בהם, אוזנו הקשובה בכל עת אל האחד, אל העופרה האפורה הטומנת בחובה נצנוצי־זהב, היו לדור הזה, בעקיפי־עקיפין, אולפן ספרותי, שעל מלוא השפעתו עוד לא עמדו כראוי.

*

דווקא היום יפה אולי להזכיר דבר שאינו שייך כל־כך, ובכל־זאת הולם שעת־פרידה מסופר ישיש, ששנים ארוכות כל־כך היה שרוי בבדידות. לקובץ סיפוריו של ח.ש. בן־אברם, שיצא לאור לפני חודשים אחדים (בהוצאת אגודת הסופרים ו"מסדה"), הקדים מ.ז. וולפובסקי דברי־מבוא. מצוטטים בו “פרקי זכרונות” של בן־אברם, שנמצאו בעזבונו בכתב־ידו. הנער בן השלוש־עשרה החל להוציא עם חברו, בכתב־יד, ירחון בשם “הדגל”, שנהפך כעבור זמן לדו־ירחון בשם “הנוער”. עותק אחד – כל העותקים הועתקו ממש, בעט – היו שולחים אל י.ח. ברנר, תחילה ללונדון וכשעבר ללבוב – גם לעיר זו.

יום אחד, בשוב “העורך” בן הארבע־עשרה מבית הספר היתה מזומנת לו הפתעה: ברנר, ואתו שופמן וכן איש שלישי, איצקוביץ, באו במיוחד לטרנופול כדי לבקר אצל הסופר הצעיר ולעמוד על טיבו. שניים או שלושה ימים עשו האורחים בטרנופול –

.16.6.1972

שיבה היום למכתבים של יחיעם וייץ, שראה אור בין “ליל הגשרים”, שנפל בו יחד עם שלושה־עשר אנשי כוח הפלמ"ח, לבין יום ההכרזה על קום מדינת ישראל (בשער הספר כתוב, “נדפס בארץ־ישראל, תש”ח"), היא מסע של גילוי־מחדש, אולי דווקא מעבר לארבעים השנה לנפילתו. לכאורה, שרוי כל זה אי־שם בשדות־הנצח הרחוקים, אך הנה עולה מן המכתבים שוב ושוב ניגונם של מוטיבים, ששיגרת־הלשון מונה במאפייני שני דורות מאוחרים יותר, ילדי העכשיו המדינתי.

בדבריו בראש הספר מתאר יוסף וייץ את הולדת יחיעם בנו ביבנאל בגמר כיבושה של הארץ בידי האנגלים בזה הלשון:

בן עשרים ושמונה היה יחיעם במותו “בשש־עשרה בחודש יוני ארבעים ושש,” כלשון פזמון־בלאדה על ליל־הגשרים ששר הדור כולו, ובעשרים ותשעה בו היתה “השבת השחורה”, מעצרים המוניים וחיפושי נשק במאמץ בריטי לרסק את מנהיגות היישוב ואת גרעיני כוחו הצבאי־מחתרתי.

מן ה"מכתבים" מצטיירת אישיות מורכבת הרבה יותר, מאוד אינדיבידואליסטית, שסמליות לאומית צועקת זו של יום־הלידה ויום־המוות רחוקה מלמצותה. המכתבים, ראוי להקדים ולספר, נכתבו בשלושה פרקי־חיים: בימי היותו חבר קיבוץ ג' של השומר הצעיר בראשון לציון (בשנתו העשרים ושתים); בשנת־לימודיו היחידה בלונדון (9–1938); בשנות שירותו בפלמ"ח. ברובם, הם משני פרקי־הזמן הראשונים.

על איזה מסלול היו עולים חיי יחיעם, אילו נמנה עם בני־דורו, שגם מהקרבות האכזריים שפרצו בארץ כשבעה־עשר חודשים בלבד אחרי “ליל הגשרים”, יצאו חיים? מן הביוגרפיה אנחנו יודעים, שאחרי חמש שנים בפלמ"ח הגיע לרמות הגבוהות של הפיקוד; שימש “מדריך גדודי”, כמוהו כיוסף טבנקין, שבתש"ח היה מפקד הגדוד הרביעי (“הפורצים”) וחטיבת הראל. אפשר שהיה מגיע למטה הכללי של צה"ל. אפשר שהיה פונה למדע. בשנת חייו האחרונה שב לאוניברסיטה העברית בירושלים, להשלמת לימודיו בכימיה אצל ד"ר אפרים קצ’לסקי (לימים, נשיא המדינה קציר), שחזה לו עתידות בחקר החומרים הפלאסטיים.

אותי ריתקה בשעת הקריאה המחודשת (כמו גם כל השנים) האפשרות השלישית, שבדומה לחברו הקרוב ובן־דודו ס. יזהר (שערך את ספר ה"מכתבים"), היה מגיע בסופו של דבר לשדה־הספרות. היפה ביותר במכתביו הוא אותו משהו, שאינו חדל לשובב את נפשי מיום שקראתי בפעם הראשונה דף יזהרי. כך חשבו על כתיבתו של יחיעם גם הקרובים לו. וכך כתב מלונדון יחיעם בן העשרים:

כלומר, מצד אחד בכלל לא, אלא שכל־כולו מזמר ומדבר עברית. אבל מן הצד האחר, ובאותם הימים, כותב יחיעם להוריו כמה משפטים מאירי־עיניים:

וכאן כבר מגלים אנחנו, שהשאלה באמת אינה צבא־או־מדע־או־ספרות, גם אינה אם יחיעם הוא דור “תמיד אנחנו”, או דור “תמיד אני”. הוא איש גם־זה וגם־זה, והוא איש לא־זה ולא־זה.

אותה מורכבות חוזרת ונגלית בכל המכתבים. במובן זה בולטים המכתבים מן הקיבוץ. בכל לבו ביקש יחיעם להזדהות עם התנועה, שהיה מבכירי בוגריה ו"להגשים" בקיבוץ, וכל־כולו לא יכול היה לעמוד בחיי הקיבוץ. וכפי שכתב לחבריו (במכתב שלא נשלח): “מנוסת פתאום נסתי מן הקיבוץ, ברחתי וכולי רוטט מפחד להשאר עוד רגע קט, עוד דקה אחת”. אמנם, באותו מכתב עצמו הוא מטעים, “ואל תטעו בי לחשוב שאבדה לי האמונה במפעל, שאיני מכיר בדרך החברתית (הפועלית, הציונית והאישית) שלנו”. אלא שההמשך מזכיר את “אפרים חוזר לאספסת”, סיפורו הראשון של ס. יזהר, שבעצם הימים ההם ראה אור ב"גליונות" (המכתב מתוארך 24.8.1938). מי שקרא “במקרה” את המכתב, כותב יחיעם –

כאן איני יכול אלא לרמז על האוצר הבלום במכתבי יחיעם וייץ, מן הראשונים בספרים ובחוברות שמכונסים בהם מדברי הנופלים במערכות ישראל, פרסומים שבארבעים השנים שחלפו מאז היו, להוותנו, לספרייה גדולה. בשל אישיותו המיוחדת ובזכות יכולת־הביטוי הנפלאה של יחיעם, משתמר ערכו הייחודי של ספר קטן זה, ואחרי ששבתי אליו עכשיו – נדמה לי שדווקא היום מגלה הוא לנו משהו עמוק ועקרוני יותר “על מצבו של הישראלי” מכל אותה קשקשת עונתית מתחלפת של דורות־בני־יומם.

אזכיר רק עוד מכתב אחד (25.5.1939) של אותו צעיר, שאיננו יודעים אם בישראל הריבונית היה נעשה גנראל, פרופסור לכימיה או סופר. אלה הם ימי “הספר הלבן”, שנועד לאבן את היישוב במידותיו באותה שעה, פחות מחצי מיליון נפש, ולמנוע התנחלות ברוב חלקי הארץ. בעוד שלושה חדשים תפרוץ מלחמת העולם השנייה. והנה כותב בן העשרים:

ב"ליל הגשרים", שלושה־עשר חודשים אחרי כניעת גרמניה, עשרה חודשים אחרי כניעת יפאן וגמר המלחמה, לא האמין אדם שפוי אחד, שבתוך עשרים ושלושה חודשים בלבד תקום מדינת ישראל. הכל היה גדול לאין שעור מן הפרוע בחלומות. הכל היה גם קל ומהיר הרבה יותר, גם קשה ואיטי לאין־שעור יותר. הקריאה המחודשת במכתבי יחיעם, ממרחק ארבעים שנה, מקנה עוד פרספקטיבה אחת, מאוד ארצישראלית, לשאלות שהן בעת ובעונה אחת של הרגע הזה ושל כל זמננו ההיסטורי כולו.

11.7.1986

ארבעים שנה אחרי שפירסם את הוא הלך בשדות, זכה משה שמיר בפרס ישראל לספרות. הזמן לא גרע כהוא זה מראשונותו. אדרבה, ממרחק זה בולט ביתר־שאת ייחודו כאחד ממניחי־יסודותיה של הסיפורת העברית הארצישראלית ומראשי־המדברים בה עד עצם הימים האלה.

מראשית דרכו מרבים לצטט את “עם בני דורי” ב"ילקוט הרעים" ג' (סתיו תש"ו, 1946), ובמהופך. עיקרו של המניפסטו: תפישׂה היסטורית, שחרף תהפוכות קיצוניות בזיקותיו האידיאולוגיות, ידבק בה משה שמיר בעקיבות כל השנים. כחוט־השני תעבור את יצירתו, עד ל"יונה בחצר זרה" ול"הינומת הכלה". כך כתב שמיר הצעיר במניפסטו:

את ההיסטוריה מדמה שם שמיר ל"סולם" ואת דורו ל"שלב בסולם". ומכאן ההמשך:

“אחריות” מהי? שוב ושוב מדגיש שמיר את “מהפיכת המציאות”. אמנם, “שייכות מוחלטת, מאה אחוזית, למהפיכה האנושית” היא הנותנת “טעם ליצירתנו, לחיפושינו, לטעויותינו, לבדידותנו לפעמים”, אבל מבחנו של הדור יהיה “מבחן החיים”:

עד לעייפה הרבו לצטט כמה פסוקים:

כנגד זה לא הושם כלל לב לפתיחת אותה חוברת, הכתובה בסגנונו המובהק של שמיר, “שיחת רעים”. עניינה הוא – האחריות. כל הצמיחה בארץ, נאמר שם, גם שלזה

מהמקום שאנחנו עומדים בו היום מגרה למחשבה איזה עיקר בלתי־משתנה בפעילותו של שמיר כמספר, פובליציסט, עורך ואיש־ציבור. אסופות מאמריו מהשנים האחרונות, ובעיקר “החוט המשולש” ו"נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג", מלמדות הרבה על מחברם. בספרו עניין אישי – עם שלושים וחמישה משוררים, כלל שמיר את המאמר “שביל היחיד ודרך הרבים” על “הטור השביעי”, תהייה על כפל־הפנים אצל אלתרמן. רק לסיבור־האוזן כמה משפטי מפתח:

כמה דומים הדברים על אלתרמן ל"אל בני דורי". גם שם דימה שמיר הצעיר את תחושת הדור ל"מין רגש אחריות סולמי!… אחריות. אחריות לדור, לחיים, לתכנם. רגש נתינת הדין יום יום ושעה שעה…"

*

עודני זוכר את פגישתי הראשונה, המהממת, עם יכין ובועז של הסיפורת הארצישראלית, עם הפרוזה של ס. יזהר בהחורשה בגבעה ובשיירה של חצות ועם זו של שמיר בהוא הלך בשדות, במו ידיו ותחת השמש. גדולה ומסעירה גם מייחודו המובהק של כל אחד מהשניים, היתה אותה מוסיקה ארצישראלית אחרת, משותפת לכולנו, שמילאה את הקורא הצעיר ובישרה: זה אנחנו, כן. יותר מזה: אפשר לקרוא ואפשר לכתוב בעברית שלנו. היום, ולא לשמחתנו, אין עוד בעולם סיפורת עברית שאינה ישראלית. עד לרגע הראשית ההוא – כך לפחות חש קורא זה, המעיד על עצמו – היתה סיפורת עברית, בעיקרה מהגולה ועל הגולה, שכמה מיוצריה ישבו וכתבו גם בארץ־ישראל.

זה עיקרו של המהפך ההיסטורי, שהחל לפני חמישים שנה. אני עצמי גיליתי סיפורת זו עשר שנים מאוחר יותר, עם גישוש יצירתי מהוסס ראשון שלי ערב מלחמת העצמאות. עד היום שמור בפי טעמו של שיכרון־הקריאה הראשון, שומע את הרינה הפנימית: כן, אפשר לכתוב!

הפריצה הגדולה היתה בזה, שכפי שכתב משה שמיר (וכפי שלפניו כתב יזהר) לא כתבו עד אז בסיפורת העברית. אינני מדבר על גדולה, כי אם על אַחֵרוּת. כך ועל אלה המסוימים כותבים רק מי שזו שפת ינקותם וילדותם, שפת יומם ולילם, שפת האהבה ושפת המלחמה, שפת הנוף ושפת הנפש, שפת הקללה ושפת הברכה. מוכרחים לקצר, אבל מתי לפני “הוא הלך בשדות” אופיין גיבור סיפור עברי במשפטים כאלה:

לא היה גיבור כזה, לא היתה כתיבה כזאת, ולא פלא שפריצתו של שמיר קנתה לה מייד רבבות חסידים, גם גירתה מראשיתה את כל סוגי תגובות־הנגד. היום אי־אפשר כלל לתאר את הזדהותו העמוקה של בן הזמן עם “הוא הלך בשדות”, את ההתלהבות שעורר במו ידיו, את התהודה הלאומית של מלך בשר ודם.

*

פה אני רוצה להתרכז בהיבט אחד בלבד, שכבר רמזתי עליו קודם, זה שכנראה גם משך כל־כך, אולי שלא מדעת, את הקורא הישראלי אל גיבוריו של שמיר. אתלה בהיסטוריון יהודי דגול, ברנרד לואיס. במסתו “היסטוריה – זיכרון, שיחזור, המצאה”, מבחין לואיס בין:

היסטוריה כזיכרון – מה שנושאים הדורות בכתבי־קודש, בספרות קלסית ובמורשת הכתיבה ההיסטורית, כלומר הזיכרון הקיבוצי.

היסטוריה כשיחזור – מאורעות ותנועות, אישים ורעיונות שהזיכרון הקיבוצי דחה והשכיח במהלך הדורות ואילו המחקר המדעי משחזר בחפירות, ניתוח תעודות, פיענוח כתבים בשפות נשכחות. (חפירות מצדה, המגילות הגנוזות ושאר תגליות במערות מדבר יהודה הן דוגמאות בולטות.) כיוון שוודאות גמורה אין כאן, ממלא את החסר דמיונו של המשחזר. מכאן אנחנו מגיעים אל ה־

היסטוריה כהמצאה – כותב לואיס:

מעמדה זו בוחן לואיס את מיתוס מצדה ביישוב ובמדינת ישראל:

שילוש היסטורי זה ו"המצאת עצמנו" בכללו, אומר עכשיו אני, טבוע בכל מה שרותח ומבעבע פה מראשית הציונות ועד לימים אלה ממש. היו “אבלי ציון” ו"שומרי החומות" וכל שאר מקיימי הזיכרון הקיבוצי. היו היסטוריונים וארכיאולוגים ושאר משחזרים. בצירופים החיוניים הגדולים הכריעה ההמצאה היוצרת, המניעה אנשים ומעשים. העיקר אינו ההיסטוריה “כפי שהיתה באמת” כדברי ראנקה, אלא מה ש"צריך היה שיהיה". העבר הוא ראי, שההווה רואה בו את עתידו. לא סתם “אחרי אלפיים שנות גלות שבנו אלייך, ירושלים”, אלא אנחנו שוב “כובשי כנען בסערה”, אנחנו נחשון בן עמינדב, שמשון וגדעון ושאול ודויד, מתתיהו ובניו, אלכסנדר ינאי ויוחנן מגוש חלב ואלעזר בן יאיר ובר כוזיבא. אנחנו ממציאים את עצמנו, את “הצבר”, “העברי”, “הישראלי”, שהוא גם יהודי אותנטי גם יצור חדש.

משה שמיר הרבה לעסוק בהיסטוריה, ולא רק ברומנים ובמחזות ההיסטוריים בלבד. ודאי, בולט מכל מלך בשר ודם, שעד היום לא קם לו מתחרה בסיפורת הישראלית. היענותם הנלהבת של קוראיו הרבים העידה על סגולותיו הספרותיות היקרות, אבל היום אני מבין, שברומן זה, הזוכר, משחזר וממציא את רגע־השיא של בית־חשמונאי, ביקש הישראלי המתהווה לראות כבראי גם את עתידו שלו.

זאת ועוד: אנלוגיות לא רק התבקשו, אלא גם נעשו בשפע, בין אורי של “הוא הלך בשדות”, אלי של “פרקי אליק” (“במו ידיו”) וינאי של “מלך בשר ודם”. כלומר, יש פה לכאורה מין דבר והיפוכו. שמיר של שני הספרים הראשונים מתואר כמבשר “הפראים האצילים”, חתוכי העבר, הלא־יהודיים, הלא־היסטוריים. אין שורה שחבטנו אותה יותר ודרשנו אותה פנים ואחור, פשט, רמז, דרש וסוד, משורת־הפתיחה של פרקי אליק:

“אליק נולד מן הים.”

אליק, כמו אורי, הוא הצבר המיתולוגי, כולו כביכול מכאן, נולד “מקצף הגלים”. פרופ' גרשון שקד הכתיר חטיבה שלימה בכרך השלישי של “הספורת העברית 1880–1980”, המבוא ל"דורות בארץ", בשם: “מן הים?” בגוף הפרק מתעכב שקד על היקבעות דמותו של אורי כסמל למודל החדש, אנטי־מודל לדמויות הדור הקודם. לחיזוק הוא מצטט את שמיר עצמו (“נוצר מבנה־אופי חדש של אדם חלוץ סוציאליסט חילוני” – אך שימו לב להמשך: “– – שאין דומה לו – – אלא ביהודי החסיד –”).

ושקד מעיר:

זו ההזדמנות להודות: אני עצמי דחיתי כבר לפני שנים, ובהכרה צלולה, את “הישראלי המומצא”, הצבר המיתולוגי המתנכר לעם היהודי הממשי של בין חורבן ביתר לייסוד מקווה ישראל ומבקש להתחבר ישר להיסטוריה העברית, או הכנענית, על האדמה הזאת, להיות כ"אדני השדה". והנה זימן לי עיון מחודש בכמה מספרי שמיר, כמה הפתעות משמחות, ואפתח בזו שמבחינתי היא המרעישה ביותר.

“אליק נולד מן הים?” אילו הבלים. כבר בעמוד הראשון הכל להיפך. הנה הכתוב, בקיצורים גדולים:

כאיש נדהם הייתי למקרא שורה אחרונה זו יותר משמונה־עשרה שנה אחרי שהתפרסם ספרי “של מי אתה ילד”, שבשמו, כמו בסיפור עצמו ביקשתי לבטא מהות צברית אחרת, בין השאר גם כוויכוח סמוי עם “אליק נולד מן הים”. בפרק, שאת שמו נתתי לסיפור כולו, מתוארת ראשית זכרונו של הילד, הנשאל שוב ושוב, “של מי אתה ילד? של מי?”, הממרר בבכי כשאומרים לו שנקנה מהבדואים, שהוא ערבצ’יק, ואז מחבק אותו אליו אביו ואומר לו:

“שלנו אתה, גולם, ודאי שלנו.”

מה נפלאה פגישה כזאת אחרי כל השנים האלה, מה משמחות מהמרחק הרב הזה הפנים האחרות האלה ביצירה, שאוהבים ויריבים כאחד התעקשו לראות בה פן אחד בלבד, הראשונים “מבנה־אופי חדש”, גיבור דורנו בלי מרכאות; האחרונים, בלגלוג שנהפך לבון טון, “נער ונערה על מגש הכסף, אנטי גלותיים, אנו אנו.” הפנים האחרות האלה לא הופיעו פתאום. הן היו שם כמעט ארבעים שנה. היום אנחנו בשלים לראותן.

כך ב"מלך בשר ודם", שקוראיו מצאו בו בעיקר מה שאליו צמאה נפשם, אומה עם מלך וצבא וקרבות ומשתאות וכוהנים והיסטוריונים ואנשי־רוח שהם לב הממסד ומתקני עולם בעת ובעונה אחת, אומה מושרשת בקרקע, כובשת את ריבונותה בחרב ובדיפלומטיה, אחת מאומות העולם ונבדלת מהן לטובה. גם לשון הספר, שצירפה את “העברית שלנו” ואת סגנונות הדורות הרחוקים ההם, כמו הפכה למיקשה אחת את שלושת ממדי ההיסטוריה העברית – הזיכרון הקיבוצי, השיחזור, ההמצאה.

אינני מתיימר להעריך על רגל אחת את יצירתו הרחבה של שמיר. בסך־הכל אני מספר על שתיים שלוש פגישות, שגם אחרי כל השנים האלה, העניקו לי את חדוות החידוש. לא רק ב"תחת השמש" נרמז הקשר היהודי, שיילך ויכבוש כעבור שנים (ב"יונה בחצר זרה" ו"בהינומת הכלה", כמו בספר־המשפחה “לא רחוקים מן העץ”) את מרכז־השדה ביצירתו ובפובליציסטיקה של שמיר. אני מצביע על דף אחד ב"מלך בשר ודם", שינאי מבטא בו את מה שאפשר להגדיר כראייה ציונית של היהודים כעם אחד וישראל כמוקד־חייה של האומה. בשיחה עם אחיו אבשלום ההיסטוריון (עמ' 418 ואילך) מגדיר ינאי את עצמו כבונה העוצמה. חומתה השלישית של ירושלים היא בקרן סרטבא, על הירדן. “ירדן זה לא יראה עוד במפלתן של ישראל.” מכאן מגיע ינאי למה שלמד בימי שהותו עם קליאופטרה –

זה לא פשוט, עמדתי פתאום על כך אחרי כל השנים האלה, זה לא כל ינאי וזה לא כל הרומן. מעבר לרגע זה מתחיל ההיפוך האירוני, ששיאו בקרע שבינו לבין אחיו אבשלום ההיסטוריון, בינו לבין גיסו שמעון בן שטח ראש הפרושים, בינו לבין המוני־העם הפרושים, במעמד ניסוך־המים והרגימה באתרוגים ובכניסתו האלימה של אנטיפס לדפי־הסיום של הרומן – בטבח ששת אלפי יהודים בחג הסוכות בירושלים. כל ההיסטוריה היהודית העתידה מרומזת במשפטי־הסיום.

הסוף האמיתי מוכר לכולנו.

ההיסטוריה לא הרפתה ממשה שמיר, שדימויי גיבוריו אורי, אליק, ינאי, מוסיפים לטשטש את ראייתם של מבקרים והיסטוריונים, כדבר גרשון שקד, שהיה למודה במקצת. ההיסטוריה לכל אורכה וברמות שונות, עד להתמודדות עם דמות ספרותית שפלשה לדברי הימים ונהפכה לדימוי־פיפיות של היהודי, “שיילוק” של שקספיר המסתיים במוסר־השכל נוצרי, ששמיר חיבר לו אפילוג־שכנגד מנקודת־מבט יהודית.

שני הספרים הראשונים היו על ההווה, על הארץ, על הדור. אך כבר ב"תחת השמש" היתה הפלגה ראשונה אל מחוץ לזמן ואל מחוץ למקום, שרק כעבור שנים רבות, בשני חלקי “רחוק מפנינים” שהתפרסמו בינתיים, הגיעה לכלל הבשלה מלאה.

כמה מגוחך היה החיפזון לסכם פרוזאיקן בעל תנופה אפית ואי־שקט היסטורי על יסוד מה שפירסם בהיותו בן עשרים ושבע, או אפילו בן שלושים ושלוש (מלך בשר ודם). כמה מגוחך היה ועודנו כל הקיטלוג הדורי.

שבתי עכשיו גם לספר המפואר הינומת הכלה, שבצד כמה סגולות יקרות אחרות, כפלסטיות תלת־ממדית, קצב סוחף, תחושה ממשית של זמן ומקום, שובה את הלב המפתח הלשוני של הרומן, השונה בתכלית מן מהרומאנים הארצישראליים והן מהרומאנים ההיסטוריים של שמיר. צריך לקצר, אף שמתבקש להאריך בציטוטים מתיאורי המנסרה והבית ובעיקר בתיאור אישיותה של לאה ברמן, שכפי שהוא כותב בפרק הסיום, תבוא “בעוד ארבעים שנה ושנה ללמד בישול וניהול משק בית, היא בת קרוב לשבעים וחניכותיה עולות חדשות במעברת באר־יוסף.” לכן גם לא אצטט מהפרק הלא נשכח “מהפיכת 1905”, הכתוב כאילו מתוך תוכה של התסיסה החברתית והרוחנית של יהדות הבלטיקום הרוסי, תיאורים פלסטיים חריפים, סטַקטוֹ של אסוציאציות, סיפור ה"בונד" ותלייתו של הֶרש לֶקֶרט, גם לא מתוך סיפור הבית הווינאי.

בסופו של דבר, עיקרו של שמיר נשאר כבתחילה. ההיסטוריה היא סולם. הסולם, לפעמים, כמו ברומן זה, הוא מוסיקאלי. ציטט אחד:

בסיום אני שב אל שמיר הצעיר, לילקוט הרעים:

“משא”, 31.1.1989

אינני מצליח לגלות קשר גלוי ונהיר בין פגישות שהיו לי השבוע עם קאסיטה, ספר וידיד ותיק, שבעל־פה סיפר לי סיפור מפתיע על הנשמה השלישית. את שלוש הנשמות היהודיות האלה מחבר רק זה שב"ניצוץ חננם אל", משהו מאותו אור גנוז המאיר לכולנו. ובכן, בלי “חוט משולש” ובלי הקדמות נוספות, שלושה סיפורים קצרים:

סגי נהור – חיים בלנק

אחרי מחלה אכזרית וממושכת, הלך לעולמו לפני חודש פרופ' חיים בלנק, בלשן דגול, שבעיני כל יודעיו היה מעין פלא רוחני. השבוע האזנתי, מעל גבי קלטת, לדברים שאמר לפני ארבע־עשרה שנה בשיחתו לגלי צה"ל עם העתונאי ומבקר־התיאטרון ברוך־הכישרון משה נתן, שזמן לא רב אחר־כך ניספה בלא־עת בתאונת דרכים.

משונה ומרגש היה להאזין עכשיו לשני קולות עירניים אלה, כאילו עודָם כאן איתנו. מסעירות ממש היו תשובותיו של חיים בלנק, שהצטרפו יחד ליותר מסיפור־חיים סתם. ברמז אזכיר רק זאת:

חיים בלנק נולד בצ’רנוביץ, קהילה יהודית שתרבותה גרמנית, אז ברומניה ובעבר בקיסרות האוסטרו־הונגארית. בעודו ילד, עקרה משפחת בלנק לפריס ובקיץ האחרון שלפני מלחמת עולם השנייה, כשמלאו לו שלוש־עשרה, היגרה לאמריקה. הוא הספיק לשרת בצבא ארצות הברית ולקבל תואר ראשון במדעי המזרח. עברית ידע היטב. בקום מדינת ישראל התנדב חיים למלחמת השיחרור. לארץ הגיע בהפוגה השנייה ולבקשתו הוצב לפלמ"ח. הוא היה למפקד מחלקה.

ובאחד הקרבות הראשונים, בטרם מלאו חודשיים לעלייתו, נפצע והתעוור בשתי עיניו. מאז התנהלו לימודיו ומחקריו, פעילותו המדעית, המיוסדת כולה על לשון וספר, כל חייו – בחשיכה.

שיחתו עם משה נתן הוקלטה כשהיה בן ארבעים וארבע, אחרי חצי־חיים של עיוורון. כל דבריו נאמרו בלשון המעטה, והתרגשות מיוחדת מילאה אותי תשובתו על השאלה אם העיוורון חולל שינוי באישיותו. רק כמה משפטים, פחות או יותר כפי שאמרם חיים בלנק:

ובמקום אחר, הגדרה המאירה את האיש הנדיר הזה:

סגי נהור, כפשוטו: הרבה אור. ואיזה סיגנון!

מכתבים מאירופה הפראית – משה מוסינזון

בנעורינו, בעצם מלחמת העולם השנייה, פגע בנו ספרון, שעל לא־מעטים בנו היתה אולי השפעתו לקום ולעשות כמחברו, להתנדב לצבא הבריטי – מכריעה. כוונתי ל"מכתבים מן המדבר" מאת משה מוסינזון, ממייסדי קיבוץ נען.

ארבעים שנה מאוחר יותר יצא צרור נוסף, “מכתבים מהדרכים”, שערכה בתו, דבורה עומר. לקריאה ניגשתי בחשש מסוים, שמא יתקלקל הטעם השמור מגלגול רחוק. ככל שנכנסתי בעוביו של הספר, כן שב וחי בתוכי רגש נכבד יותר מנוסטלגיה. לא אסקור כאן את רקע המכתבים, הוויית היחידות הארצישראליות בצבא הבריטי הן בשנת המלחמה הראשונה והן בסופה, בשבועות הראשונים שלאחר כניעת גרמניה הנאצית באיטליה ובחזיתות המערב והמזרח. דווקא מהמרחק הזה יודע אני להעריך הערות בלתי־צפויות, הפזורות במכתבים. לא מפליאות הפעלתנות, ה"ירחמיאליות", נימתם הנאומית של כמה מכתבים, הכל ברוח הזמן (באחד מהם הוא מצטט מה שכתבה אליו בתו: “אתה בכל מכתב נואם לי כמו איש אל איש ולא כמו אבא אל ילדתו”).

השתאות מעוררים פחדיו – כבר אז! – מפני ההשלכות העתידיות של המום שהטיל הנאציזם בנפשות הניצולים, החרדה פן גם זה ייהפך לאחד מניצחונותיו של היטלר. ביוני 1945 הוא כותב:

זה מצד אחד, ומצד אחר הוא דבק בעשייה בלתי־נלאית למען הניצולים, העלאתם לארץ, חוזר לאמונה שהפגישה “עם הבריגדה על סמליה מחוללת בזה נפלאות”. וכלום אפשר שלא לעמוד על סימליותו הטראגית של מה שקרה למשה מוסינזון בשובו סוף־סוף הביתה אחרי כחמש שנות נדודים במערב המערבי ובאיטליה?

ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946), שבה פשטו הבריטים על יישובים בכל הארץ ועצרו אלפי אנשים, פרצו גם לקיבוץ נען, שבלילה ההוא נמצאו בו גם ישראל גלילי (חבר נען) גם יצחק שדה ויצחק טבנקין. כשתקף אחד ה"כלניות" ברובה מכודן חבר־קיבוץ, אף הוא חייל משוחרר, לא התאפק משה, זינק על החייל המכה והטיח בו, שהוא מבזה את מדיו, מדי כל הלוחמים בנאצים. תגובת הצנחן הבריטי היתה מהלומות אכזריות, עד אובדן ההכרה ושהייה של שנה שלימה בבתי־חולים. מאותן מכות לא התאושש עוד לגמרי עד סוף ימיו.

צרור־מכתבים יפה זה שנפל לידי השבוע, הוא נר־נשמה שני.

ראש חב"ד וז’אק ליפשיץ

את הפסל היהודי הגדול ז’אק ליפשיץ זכיתי לפגוש לפני הרבה שנים בביתו בניו־יורק בזכות ידידי מאז ועד היום, האנוֹ מוֹט, בנה מנישואים קודמים של יולה ליפשיץ, המציגה בימים אלה תערוכה מעניינת מצילומיה במוזיאון תל־אביב. השבוע שמעתי מפי האנו סיפור נפלא על ליפשיץ, שאני מביאו ברשותו וברשות אמו.

ליפשיץ, מגדולי הפיסול המודרני, “נוכח” בכל מוזיאון ראוי לשמו בעולם, ואם כי תמיד ראה עצמו יהודי, לא זה מאפיינו העיקרי – לא באומנותו, לא בחייו. ליפשיץ הוא המגלה הגדול של האמנות האפריקנית ומאבות הפיסול הקוביסטי. זה עיקרו. (ואגב, טעמו של האוסף המדהים של אמנות פרימיטיבית וגדולי המודרניים, שראיתי בביתו שבהייסטינגז־על־ההאדסון ב־1960, לא פג עד היום.)

ובכן: כשהיה ליפשיץ כבן שבעים, התגלה אצלו גידול סרטני ומחלתו הוגדרה כאנושה. בית אביו בדרוסקיניקי, סיפר ליפשיץ למשפחתו הנדהמת, היה בית חב"די. מילדותו נשמר אצלו זיכרון, שראש חב"ד, הרב ה"זקן", התארח בביתם. עכשיו ביקש מבני־משפחתו, שיפנו אל האדמו"ר ר' מנחם מנדל שניאורסון, ראש חב"ד, שיתפלל בעדו. שמו העברי, ביקש ז’אק למסור לרבי, הוא חיים יעקב. ואכן, ליפשיץ החלים וגם הגיע אל מעבר לגבורות.

בינו לבין האדמו"ר נקשרה ידידות, והם החליפו איגרות בצרפתית. בין השאר כתב ר' חיים יעקב ליפשיץ לר' מנחם מנדל, שהוא מוכן לעשות ככל אשר יטיל עליו הרבי, אך, אנא, אל יטיל עליו משימה שלא יוכל לעמוד בה. השיב לו הרבי, שלא יטיל עליו עול מצוות, שהוא יודע שיתקשה לשמור, ולכן הוא מציע שיעשה רק זאת – יניח תפילין בכל יום.

ומאז – סיפר לי האנו ידידי, שלו עצמו רקע גרמני־אורתודוכסי והוא מקפיד, בדרכו, על המסורת – בחמש־עשרה שנותיו האחרונות, נהג ז’אק ליפשיץ להניח תפילין מדי בוקר. לא מתפלל מן ה"סידור". רק מניח תפילין. ומוסיף האנו: לעתים קרובות שאל אותי אם אין זה יום – חגים ומועדים, שליפשיץ שוב לא זכר מתי הם חלים – האסור בהנחת תפילין…

וכמין פואנטה: יום אחד פנה הפסל הגדול אל הרב הגדול בשאלת חכם. הדיבר השלישי הוא, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. מה דיני?

השיב לו הרב: ר' חיים יעקב, הן תסכים אתי, כי כל המביט בפסליך, אינו מזהה בהם כל תמונה.

כלומר, בפגישה זו של שני יחידי־סגולה, שמרחק תרבותי רב מזה שהפריד ביניהם קשה לשער – ניתזו ניצוצות.

בלי לחפש “חוט משולש”, זה הסיפור השלישי. תרצו – נר הנשמה השלישית. ואולי, ברוח סיפורו של פרץ, המתנה השלישית של השבוע.

28.12.1984

אֶל עֲרָב, אָחוֹת לָנוּ אֶרֶץ,

סַהַר אֶחָד עָשָׂה שְׁנֵינוּ

לְנוֹדְדֵי הַלַּיְלָה

(מגלת קדם לאסף הלוי)

את הספר הזה, טעון “ריחות מזרח עם בשמי קדם וניחוחיו,” נשאתי אתי בנחירי, אפשר לומר, כל השנים. לתארֵך גרויים ראשונים אלה שמגרה האור את חשכת ה"סתמי" בהפתח הצַמצם אל העולם, אי־אפשר ואין צורך. מה שנטבע בילד, הבזק אחר הבזק, הוא ראשית ה"אני".

עכשיו, בספרייתו המתפרקת ומתפזרת של אבי ז"ל, חזר אלי, כמעט כמו שהיה טבוע בזכרוני, על גליונותיו שלא תופרו ולא חוברו, ורק בסכינו של אבי נחתכו, הספר מגלת קדם לאסף הלוי איש ירושלים – שירים ראשונים¹. בדפיו נשתמר אותו צוהב רך, כעין השמנת הטרייה שהיינו קונים ישר מהצנטריפוגה במחלבה של כהן, שמעבר לרחוב. חזרו האותיות הגדולות, המנוקדות, האצילות, שהיו לאחדים עם הגמלים, הברושים, הדקלים וצריחי־המסגדים שבחתימת כל שיר – כמו עברו בשעריהן דמויי־הערבסקות של חטיבות הספר – “משירות ארצי”, “זיו, נוף וסהר”, “דיוַן”, “קרית הזהב” ועוד. חזר אותו משהו שלפני מי־זוכר־כמה הסעיר את דמיון הילד – מראה הספר, ויותר מכך שֶׁמַע מה שסופר בבית על האיש שהעניקוֹ לאבא במתנה, “מלך הביטוח”, ששמו האמיתי היה אלתר לוין.

ואכן, מה באמת פעל יותר מכל על דמיון הילד ועל זכרונו?

ההיה זה הגירוי החריף של “בשמֵי קֶדם וניחוחיו”, העולה מה"דיוַן", קבוצת השירים שלא רק עניינה הוא “ערב” אלא היא שואפת לכבוש את מנגינתו ובכוחה למַזרֵח את השירה העברית־ארצישראלית? ההיתה זו התאהבותו בשמש המזרחית, באור המסנוור, המשכותו לכל מה שאינו “יהודי־גלותי”, כי אם עברי־כנעני?

חַמָּנִי, חַמָּנִי, חַמָּנִי!

עוֵבד לַשֶּׁמֶשׁ הִנֵּנִי,

לְגֻלַּת הָאִשִּׁים הַפּוֹרְצָה

בְּאַדִּירֵי הַשְּׁחָקִים!

– – –

אָנֹכִי בֶּן קֶדֶם,

מִתְפַּלֵּל בְּצַד מִזְרָח,

שׁוֹפֵךְ צְקוּן לַחַשׁ

לְקֶרֶן־קַרְנַיִם,

לַשֶּׁמֶשׁ, לַשֶּׁמֶשׁ, לַשֶּׁמֶשׁ!

(חַמָּנִי, טו)

האם חש הילד בדבר־מה שהוא הצירוף הארצישראלי החדש, השונה מעיקרו מן התימטיקה של השירה העברית, שיבקשו להקנות לו בשיעורי הספרות המשמימים; דבר־מה, שרק כעבור ימי־דור ישוב ויתגלה בראשוניות כזאת בשיריו של חיים באר. אני חושב על שורות כמו

אוֹרוֹת יוֹצְאִים לָשׁוּט

עַל פְּנֵי יָם אֲבָנִים,

בָּתֵּי הוֹד, מִגְדָּלִים

לוֹבְשֵׁי צִיץ, קִפּוּלִים,

מִסְגָּדִים וְגַ’מְעוֹת,

קְשָׁתוֹת בְּנוֹת אַלְהַמְבְּרָה,

עִם גִּזְרָה מַעֲרָבִית,

בִּנְיָן רוֹמִי, גּוֹתִי,

הֵיכָל אֲדַרְכָּלִי,

מִבְצְרֵי טוּר־מַלְכָּא

עִם שָׂרִיד עִבְרִי עַתִּיק

שָׂפוּן בָּאַשְׁמַנִים,

מֵצִיץ עִם כּוֹכָבִים;

טִירוֹת, טוּרֵי עֹֹפֶל

צָצִים כְּצִיקְלוֹפִּים,

נִרְאִים מוּל יָרֵחַ

כְּרֹמַח דַּק וְאָרֹךְ,

נִרְאִים וּמִתְנַשְּׂאִים

מִסָּבִיב עַל הֶהָרִים

בְּהַר יְרוּשָׁלָיִם…

(ברקאי, רי"ט)

ואולי אף לא אחד מכל אלה, ודאי לא רק השירים, שהילד – נהיה נא רציניים לרגע – לא היה מסוגל כלל להשיג, קל וחומר להעריך, כי אם איזשהם מתחים מסתוריים שבין הכיסופים אל המדבר הבראשיתי בְּשירת אסף הלוי איש ירושלים לבין חייו ומותו הטרגי של מלך הביטוח אלתר לוין?

ומתחים אלה, חש אני היום, בשובי אחרי כל השנים האלה ל"מגלת קדם", הם יותר מסיפורם של ספר אחד ומחברו. כבר אז לחשה שמועה, שפרשת אלתר לוין ובני־ביתו היא “מפתח” לאחד הרומנים הארצישאליים הנודעים, אך גם אם לא היה לדבר שחר במציאות, כפי שמבטיח לי היום אחד הבקיאים בהיסטוריה הקטנה של ירושלים הישנה – ראויים חיים אלה שייעשו נושא לרומן.

*

מתי נולד אלתר יצחק בנדיט – הוא לוין – ומתי העלוהו הוריו אתם לירושלים? יפה היה לאמץ את גירסת אשר ברש ב"מבחר השירה העברית החדשה", אנתולוגיה שראתה אור בהוצאת שוקן בשנת תרצ"ח (שלא לפתוח פה לשטן באותן שנים של מאורעות־דמים, תוארְכה השנה בהיפוך אותיותיה – תחר"ץ, על משקל “ולא יחרץ כלב לשונו”). על־פי ברש נולד לוין בשנת תרל"ח (1878), ולירושלים הועלה בהיותו כבן שנתיים, בשנת תר"מ.

אילו כך היה, יכולנו לציין כאן מלאות מאה שנים למשורר מובהק ראשון, שהוא כמעט יליד הארץ (אסתר ראב, המקובלת כמשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה ב־1894). גצל קרסל ודוד תדהר מציעים תיארוך שונה, ואם כי זהות מלאה אין גם ביניהם, הנה על־פיהם נולד ב־1883 (תרמ"ג) ולארץ הועלה רק ב־1891. אין לנו תאריכים נאמנים, אבל אפילו כך – גידולו היה בירושלים.

ארץ־ישראל שידע אותו נער לא היתה זו של חלוצי העלייה הראשונה, אלא של האורתודוכסיה הישנה. הוא למד בחדר ובישיבת “עץ חיים”, שאביו שימש שד"ר שלה באמריקה. את בקיאותו המרשימה בעברית ייחס לרב חיים יהושע קוסובסקי בעל הקונקורדנציות, שאצלו למד.

גם בצאתו לחיי־המעשה, לא הלך לאחת ממושבות הגליל, גם לא התחבר אל העזאזמה או אל שבט אחר משבטי הבדווים, שעליהם שר ואליהם כלתה נפשו. על תרומתו החלוצית בעולם המעשה כותב דוד תדהר:

כנציגן המכובד של חברות אמריקניות גדולות, הוענקה לו אזרחות אמריקנית, אולי אף זה כמין ביטוח־משנה לעצמו.

תיאורים מלאי־התפעלות על רוב עושרו וגדולותו של אלתר לוין שמעתי כבר אז, בשעת הפגישה הילדותית הראשונה עם “מגילת קדם”. אך אם אינני מבלבל לחלוטין את כל היוצרות, שמעתי זאת – והדבר גם מתקבל על הדעת – רק בעקבות המעשה שהיכה בתדהמה את כל יודעיו: הוא שלח יד בנפשו.

כלומר, לאותו ספר טעון “ריחות מזרח עם בשמי קדם וניחוחיו” חיברתי לא את מלך הביטוח, שהתגורר בארמון־מלכים במרומי רוממה, אספן מובהק של יצירות אמנות, עשיר המושך בחוטים רבים, אלא אישיות טרגית, אדם שמחמת המשבר העולמי הגדול איבד ביום אחד את כל נכסיו, שלא להזכיר צרות משפחתיות צרורות, שהלחש הירושלמי העבירן מפה לאוזן והוא שחיבר (ושמא אני, מאוחר יותר, בדמיוני) את חייו ומותו של אלתר לווין עם הרומן הארצישראלי הנכתב והולך.

*

עכשיו שב אלי אותו עותק, בכריכה רכה, ומראהו כבצאתו ממכבש הדפוס לפני ששים שנה בדיוק (תר"פ). הזמן לא הידהה את אותיותיו היפות, והעש כמו נרתע מניחוחו הראשוני. רק צידה הקידמי של הכריכה ניתק ואבד, וכן נפרם תפר וכמה דפי־שיר נשרו מגוף הספר.

אף שמאוחר יותר פירסם אסף הלוי עוד איזושהי חוברת, אולי גם כתב עוד כמה שירים, מכונסים כמעט כל שיריו בכרך זה. עיקר יצירתו בשני העשורים הראשונים של המאה, ואפשר שרק עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אם חותמו של משורר אחד ניכר אצלו במובהק – זהו חותמו של שאול טשרניחובסקי.

ברשימה זו אין כוונתי להערכה ספרותית. שירים רבים לא עמדו במבחן הזמן, והיום מכל מקום אינם מעוררים בי אלא סקרנות רבה – לא התפעמות. אמנם, גם זה אינו דבר של מה בכך, שכן דווקא מהמרחק הרב הזה נראה בבהירות מה שבדורות הבאים עתיד לאפיין “משמרות” ו"זרמים" בשירה הארצישראלית. ואם תרצו, דווקא מרחוק ניתן לזהות בשירי אסף הלוי כמה מהסתירות הפנימיות הטבועות בעצם “המצב הישראלי” של ילדי “החלום הציוני”. על־פני הספר כולו נסוכה איזו ערגה להיות “אחר”, וביותר ממובן אחד. אותה מליצה תנ"כית מוכרת וחלולה – “ארצי גן עדן! פה תכלת שמים, פה אביב, פה תחייה” – נשמעת מזוייפת שבעתיים בפיו של ירושלמי, חניך ישיבה וסוכן ביטוח מצליח, המקיים יחסי־ביגמיה עם “בת השמיים”. אך נשמעים בבירור גם צלילים חדשים, קול הרצון למחוק כל מה שאירע בחיים היהודיים בין ימי הקדם ההרמוניים לבין העתיד להיברא כאן, כמו גם קולן של הנוכחויות הארצישראליות הממשיות – האקלים, הצמחייה, הערבים.

החמה והסהר המזרחיים ממשיים וסמליים גם יחד. הבדווים הם גם נוכחות חיה גם מעין השתקפות של אידיאל־האבות, שאליו אנו שואפים כביכול להשיב עצמנו כקדם. ואכן, השירים “הערביים” שבחטיבת ה"דיוַן", משמרים עד היום משהו מאותו ניחוח שסיחרר לפני ארבעים וחמש שנה ילד ארצישראלי – בן משכיל דתי, שזה מקרוב עלה ממזרח אירופה.

גַּלֵּה לִבְּךָ לִי יַ־סָלֶם!

הִכּוֹן עַצְמְךָ לִפְנֵי אַלְלָה:

אִם לְפָנֶיךָ בְּנוֹת הָעֵדֶן

אוֹ הַתֹּפֶת אֵשׁ גַּ’הַנַּם!

אִם הֵנַפְתָּ בְּרַק חַרְבֶּךָ

לַגַּ’אהֵד אָז לְךָ הָעֵדֶן

וְאִם בָּהּ שָׁפַכְתָּ דְּמֵי נְקִיִּים

שְׁאוֹל, אֲבַדּוֹן יְהֵא חֶלְקֶךָ!

ויותר מכך שיר־האהבה הגדול לארץ־ישראל של מטה ושל מעלה, “נשפים כי יכסיפו”, המאיר את עולמו הנפשי של בן אותה שעת־מפנה, שהיום היא קבורה מתחת להריסותיו של חלום המטמורפוזה העברית:

גֵּא וְעַלִּיז אָטוּשׁ נָא עַל אֶרֶץ,

פֶּרֶק רִאשׁוֹן לַתּוֹלָדָה,

כְּתֹבֶת קַעֲקַע בִּשְׁפוּדֵי לַהַב

עַל לֵב הָאָדָם וְהָעוֹלָם!…

– – –

קוּמוּ גִנְזֵי עוֹלָם, חֶבְיוֹן עֶרֶשׂ אֱנוֹשׁ!

קוּמִי, עֵדוּת חַיָּה לְמַאֲמִין קַדְמוֹנִיּוֹת:

תַּגְלִיּוֹת לָכִישׁ, שְׂפוּנֵי קִרְיַת דָּוִד,

לוּחוֹת שׁוֹמְרוֹן, אַבְנֵי הֵיכַל גָּזֶר,

טְמוּנֵי מוֹאָב, צְפוּנֵי אֲרָם וּפְלֶשֶׁת,

טְמִירֵי תֵל, קְבוּרֵי הַר וָגֶבַע,

תֵּל חֶסִי, תַּעְנָךְ, תֵּל אֶל מֻתַּסַלֶּם,

שְׂרִידֵי עִיר כְּנַעַן!…

– – –

בִּשְׁבִיל אֳרָחוֹת, מוֹבִילִים אֶל הַכַּעְבָּה,

אֶעֱבֹר אֶל עֲרָב, עֲרָב הַמְּאֻשֶּׁרֶת:

הַתָּמָר יִגְאֶה שָׁם, הַקַּהְוָה וְקִנָּמוֹן,

מִן שָׁמַיִם נוֹפֵל שָׁם עִם טַל!…

אֶל עֲרָב! עַרְבִיָה פֶלִיקְסְיּה,

אֶל עֲרָב! אָחוֹת לָנוּ אֶרֶץ,

סַהַר אֶחָד עָשָׂה שְׁנֵינוּ

לְנוֹדְדֵי הַלַּיְלָה:

לא אוכל להאריך עוד במובאות משיר זה, שכולו “נאפד חלום קדמון”, אך גם בשורות מעטות אלה שתלשתי מתוכו ניכרים אותם יסודות העתידים למלא את הנפש הארצישראלית מבקשת הזהות – אנחנו והערבים; אנחנו והכנענים; הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל מול ההיסטוריה היהודית; הדחף למלא את תהומות־הריק של ההווה בחומריהם של מגילת קדם אבודה ושל עתיד שכולו חלום סהרורי.

מכאן שירת אסף הלוי – ומכאן ממשות חייו ומותו של אלתר לוין, מלך הביטוח בירושלים, שנקבר תחת חורבות ממלכתו הפיננסית.

שנים רבות לפני ששם קץ לחייו, רשם אסף הלוי צוואה פיוטית, “ונטעתם לי דקל”, הנועלת את הספר. אחרי מותו, ביקש, “קבר כרו לי כקבר אבותי מעולם”,

וּמַצֶּבֶת אֶבֶן, מֵאַבְנֵי אַרְצִי וְסַלְעָהּ

– – –

וְאִילָן תִּטְּעוּ לִי, לֹא שִׁטָּה וְאֶרֶז וְזַיִת –

וּנְטַעְתֶּם לִי דֶקֶל

– – –

וְעִם שִׂיחַת דְּקָלִים, נְאוּם חַרְיוֹת צַמַּרְתָּם

אִישָׁן לִי שְנָתִי וְאֶחֱלֹם – –

ומה יהיו חלומותיו של אסף הלוי, הוא אלתר לוין? חלום ה"חמני"? חלום הסהר? חלום הביטוח המקיף?

7.9.1979

לפני שמו פיזזו מזמוריו בחצרות המושבה. על דעתנו הילדותית לא עלה כלל, שלכל אלה הפזמונים המזדמרים להם מאליהם לאחר כל ביקור של תיאטרון “המטאטא”, נקבעים בזיכרון, טובים כל־כך לחיקוי ומשמשים אותנו בכל מסיבות הכיתה – יש מחבר אחד. כבר אז היו של כולנו – להתקנדס אתם בפורים, לצעוד אתם במסעות, להתמוגג אתם “כשהירח משתפך לתוך הים, הפרדסים נותנים ריחם, ימח־שמם”.

לפני שמו הלך גם טורו והאיר את דרכינו. איזו חשיבות היתה בעינינו לעובדה – אם בכלל הבחנו בה – שעל “הטור השביעי” חתום היה מין־שם, נתן א'? הטור אמר אותנו, דור נערים שבימים מיוסרים ואלימים ניחתה עליו בבת־אחת הבגרות. הטור אכן היה אנחנו, אבל רק אחרי קריאה, או שמיעה, הישגנו שזה שרחש בנו ולא ידענו מהו, ולא עלה בידנו למקדו – זה הכאב, זו האירוניה המושחזת, זו עיקשותם הלא־נרתעת של הנואשים, זה הכוח שמקנה לחלשים האחריות לגורל החלשים מהם. הטור השביעי היה אנחנו הרבה לפני שידענו, שגם הוא אינו אלא רק עוד צד אחד של אותו נתן אלתרמן.

למה נעמיד פנים? קראנו שירים. ספרים צנומים עברו מידה של נערה לידו של המסתער על ליבה – וכן גם להיפך. אלה היו שירים אחרים – רחל, אנדה, רבינדראנת טאגור, ש. שלום, שניאור. את כוכבים בחוץ גילינו – גיליתי אני – רק בשובי שבע־ימים־וקרבות מהמלחמה הגדולה. חבר אחד, זקן ממני (לו כבר מלאו עשרים ואחת, אולי שתיים), היה משוגע לספרון הדק ההוא. הוא לא רק קרא אלתרמן (וכן היינה, מקור ותרגום). לא רק דיקלם כל שיר ושיר. הוא כתב אלתרמן, כלומר כמעט. לראות גבר צעיר, מפקד במנגנון־הקבע של ההגנה בירושלים, מאוהב לא רק בנערה־אוהבת־שירים (וגם כזה היה), אלא בשירים עצמם – היה בשבילי חידוש מסעיר. עד מהרה נשביתי גם אני – כל חבורתנו – ליופי השירי המתוח והחדש הזה.

“יש דבר סוד / העובר כמו חושך ורשף / בתוך רעש חיי הלשון הזאת / העושה כל מלאכה אשר לה היא נדרשת” – אומר אלתרמן בשמו של “השומע עברית”. את דבר־הסוד הזה הוא שומע “במלים שפתחו במשא־ומתן / על במה ובשוק ובעתון־הערב”. לשון זו “יש בה כפל / הויה ומהות. נפלאה היא מאוד. / לא זרה היא לשוק ונאה היא לספר”. אבל שומע־העברית דק־האוזן מבחין גם באיזה רווח דקיק של אי־תואם בין המלים לבין הדברים שבשמם הן קוראות, “אותו רווח שהוא גם תחומה של ריקות, / גם תחומם של זינוק ורתע…”

אולי לא מיד ידענו מהו שכובש אותנו כל־כך לאותה ליריקה חדשה, כיבוש שהיה גם שונה ממה שכבש אותנו בפזמוניו ובטור השביעי – גם קרוב מאוד. עד מהרה ידענו. חיי הלשון הזאת, העושה כל מלאכה אשר לה היא נדרשת, היו חייו. סוד זה נגלה לו, אולי משום שכפל־הוויה־ומהות טבעי היה כל־כך לאותה מורכבות שלמה – אישיותו הספרותית הנפלאה מאוד של אלתרמן.

*

אפילו היו בידי הכלים, לא הייתי עומד כאן להוכיח – טקסטואלית, כפי שאומרים – עד כמה טבע אלתרמן חותמו בכותבי העברית. מישהו העיר פעם את אוזנו על פלוני(ת) המשורר(ת), ש"גנב(ה)" משיריו בתים שלמים. “בתים?!” הגיב, “שכונות!”

גם בלי חקירות ודרישות – ישמע־נא השומע עברית את הפזמונים, הטובים מאוד והטובים פחות; יקרא־נא את הטורים המחורזים בעיתונים; יעלעל בספריהם של שני דורות משוררים; יילך אצל תחבולות הפרסומאים; יטה־נא אוזן לשפת המחזמר המתורגם כמו לזה המקורי־מתורגם, ומה ימצא? אלתרמן, אלתרמן – ועוד אלתרמן.

אולי משום שהכיבוש שכבש את השיר והזמר היה מקיף כל־כך, הן בצורות והן בתכנים, בלתי־נמנעת היתה גם התגובה־שכנגד. מן הנהייה לעבר אני־שהוא־אנחנו החלה מסתמנת בסוף שנות החמישים תנועה בכיוון ההפוך, מאנחנו לעבר מאה מיני אני. הינתקות זו היתה מחוייבת ההוויה הישראלית החדשה. כוחות נדחו מהמרכז לשוליים, וכוחות אחרים התפרצו מהשוליים למרכז. אולי דווקא משום שרישומו על הדור היה סוחף ומהותי כל־כך, התנסה גם אלתרמן במה שדור אחד קודם חזה על בשרו ביאליק.

נתן אלתרמן ניצב בכל מורכבותו השלמה ברחוב היהודים, בטורו בעיתון, ולא מנע עצמו משום עניין שברגע המסוים ההוא היה בעיניו העניין. וכך, בהיותו ניצב לבדו על ההר שלו, מצא עצמו במצבו של “המחבר” באחד משירי־הסיום של חגיגת קיץ:

הַשָּׁעָה – כָּךְ אָמַר – מְאֻחֶרֶת,

אַךְ אֵין זֶה מְשַׁנֶּה כִּמְלֹֹא נִימָה.

מֹחִי הוּא סְטַמְבּוּל מוּאֶרֶת,

סוֹאֶנֶת, רְחָבָה, חַמָּה.

ובדומה לאותו מחבר שנשאל, “מהי, לדעתו, מידת ערכם של מושגים כמו אומה, ארץ, צו־תקופה וכדומה”, השיב לעצמו, אולי:

לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד.

לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה

שֶׁל נוֹשְׂאֵי־כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ נִלְעֶגֶת.

וְאִלּוּ לַמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה

לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד.

לכן, אולי, ראה תמונה זו: “הליסטים השניים, מתקרבים על בהונות נעליים. אל האיש המוּטָל כמו אי.”

*

מה שהיקשה כל־כך על רבים להכיר תופעה חד־פעמית זו, היתה מורכבותה. היא שקסמה וצודדה כל־כך, ומכוחה הוסיף להיות לרבים מאתנו מורה, אף שמעודו לא היה “רבי”, להיות קרוב כל־כך גם לליבו של מי שנזהר לקיים מרחק־בטיחות מגחלתו; מכוחה לא היינו מחמיצים מלה אחת משלו גם בשעה שהיינו חלוקים על דעותיו. אין ביטוי שהיה מאוס על נתן אלתרמן יותר מ"איש הרוח" – אבל איש לא היה ראוי לצירוף המקראי המקורי שמתוכו נלקח יותר ממנו.

אחד הנפלאים במחזורי־שיריו – ובשירה העברית כולה – הוא “שיר עשרה אחים”. אם תרצו, זוהי ה"פואטיקה" שלו, זה ה"אני מאמין" הפיוטי שלו. אם תרצו, זה אלבום־פנימו של אלתרמן – תצלומי רנטגן של כל צלמי־פניו.

קודם־כל, אותו ניגוד קוטבי, שהוא גם שני הפכיה של המציאות היהודית בדורנו: “כבר השמש גדולה ונמוכה / ובקצה הרחוב הנה נחה. / אולי לא נראינה מחר, / כי רבים מתים עד שחר,” כתב בפתיחה המקורית, ואילו בפתיחה החדשה למחזור השירים שינה את שתי השורות האחרונות: “רבים יראוה מחר, / כי רבים נולדים עד שחר.”

בין קטבים אלה, הלידה והמוות, רוחשים החיים – שהם תודעת המראות והקולות, הם השירה, “המלים העֵרוֹת כמו וריד”, השירה בה כל שורה היא “היפָה בבנות הפֶּלֶך”. החיים הם הנעורים המתחדשים, חמוטל הצעירה לעד. החיים הם כישופו הפשוט של היין – הוא החרות, הוא מגע הלביא, הוא המעורר את האהבה. החיים הם הספרים, התרבות, אם כי בתפילה לשלום הספרים אין אלתרמן שוכח לשמור אותם – בין השאר – “מחכמַת הכסיל, כמו מאש”. מי שקרא מה כבר יש בספרים גם על משורר זה, מצטרף, נרעש ונפחד, לתפילתו. במרכז אותה פנימיות שירית ניצב האב, הוא העבר, הוא המסורת, הרציפות, העמל המפרך, כל אותם דברים שהחשיב כל־כך:

כָּאן פֵּרוּר שֶׁל תֵּבֵל. פֹּה גַרְעִין שֶׁמִּמֶּנּוּ צָמְחָה הִיא צָמֹחַ.

פֹּה דְמָמָה. פֹּה רִגְעֵי הַבַּרְזֶל – – –

אבל מה שירתו רבת־הפנים בלי השיר הלא־נפסק בשבחי הדרך. היא “העזה במתנות החירות”, לא המטרה, והשגיאות אשר שגינו לאורכה “היו יפות מן הלקחים”. וכמו הדרך – כך שבחי קלות־הדעת, שבכל יופיה המצומצם, “שאולי הוא כּזֶרֶת”, הצרות שחוללה היא, קלות־הדעת, הן כאין וכאפס לעומת מה שמעולל על כל צעד ושעל “כובד ראשם של הכסיל והתָּם”.

וכבר משנה אלתרמן כיוון – אם האב הוא המרכז והוא הקשר עם העבר, לא המלים אלא המעשה ושמחת־המעשה הם יסוד־עולם. את מעורבותו הרבה של אלתרמן בכל מה שנעשה בארץ אין להבין בלי לראות את הימשכותו אל המעשה ואל העושים ושמחותיהם.

*

השעה, ששירו הפתאומי־לעד של אלתרמן פרח בה, היתה – בקורות האומה – השעה שבין מוות ללידה. אותה ואת גבולותיה שר. מה"מכתב של מנחם מנדל" המת אל שיינה־שיינדל המתה, דרך “שמחת עניים” ועד ל"דו־שיח" בין מיכל ומיכאל המתים ב"עיר היונה", לא הרפתה ממנו המחשבה כפולת־הפנים – “מה נפלאים חיינו המלאים מחשבות של מתים”.

זה היסוד הנוסף, אולי הגורלי, ב"פואטיקה" של אלתרמן ובאישיותו המורכבת. היין, האהבה, הדרכים, קלות־הדעת, הכל נדחה מפני בן־הדור, ש"את רֵעו על גב ישָׂא כעול אחרון", נוכח עולם שבו נערה קטנה עומדת בתור “ליטול מרק בכלי־פחים / וידי אחיה הקטון על צוארה / והיא לו אם ואב ועשרה אחים”.

עשרה שהם אחד אחרון, ועל צווארו של החי עתידם של כל העשרה.

כשאנו מגיעים אל המקום הזה, מתגלה לנו משהו מאותה מורכבות שאינה רק של האחד, אלא של כל הוויית־העם־היהודי־בזמננו. כאן מותר לנו להרכין ראש ולומר: אלתרמן היה משורר שעת־גורל זו שבין מוות לתחייה. משורר האומה.

כמה השתאו על סטרַדיוואריוס של השיר העברי החדש, כשלפתע התהפכו שוב צלמי־פניו והשתנו קולותיו בספרו “עיר היונה”! כמה תמהו עליו כשעירב עצמו עד צוואר בפולמוס האומלל סביב ה"פרשה"! גם לא הבינונו על מה ולמה עבר מהשורות הקצרות והחרוז הקל אל הפרוזה הקשה, אל הסגנון המסאי הקלסי. לי ולשכמותי קשה היה להבין איך קפץ כל־כולו לתוך עין השיבולת של ארץ־ישראל־השלמה.

לא הבינונו את האיש, שהוא כל עשרת האחים כולם, ואשר לדידו שבחי כולם גם יחד הם “עפר תחת כפות רגלֵי נרדף ונעוֹרֶת למול אֵש דִמעת יתום”, שמכל קולות השיר, “קול רחמֵי לבב וקול חמַת משפט” הוא קולה האמיתי. בלעדיהם, אין השירה אלא “שחוֹק ריקָן, פרוע ויהיר”.

מורכבותו היתה מוצקת מאוד, וההפכים שהתרוצצו בו היוו שלם אחד. השפה ניתנה למשורר לתבוע דין יחיד, חברה ועם:

הִיא תַּנִּים וְהִיא כִּנוֹר

וְחֶרֶב הִיא. תִּזְכֹּר זֹאת הָעִבְרִית

שֶׁעִם נִרְדָּף עָבְרָה מִדּוֹר לְדוֹר.

לפני שמו הלכו פזמוניו, טוריו, קולות כינורו החד־פעמי.

וכך גם יעברו מדור לדור, כמו תנים וחרב וכינור.

19.3.1971

ועכשיו – עזרא זוסמן.

פתאום יוצאות הנפשות הפועלות, ומן המרכז מתפשטת הריקנות אל הבמה כולה, והאור הראשוני, החד־פעמי, מתעמעם ודועך. תוך אביב ישראלי קצר אחד נעקרו הזז, שלונסקי, ועכשיו זוסמן.

מתי, רק שלשום, לא יכולנו לצייר לעצמנו את הספרות העברית – את חגיגות קיציה ואת שמחות ענייה – בלי אלתרמן. בלי לאה גולדברג. בלי אלכסנדר פן. בלי עגנון כזה שלא יהיה לנו עוד.

“צעד־צעד נלך אתו בשמש השוקעת, בשמש השוקעת של תמוז,” כותב זוסמן בשיר “פרק בודד”, שנכתב לפני ל"ז שנים.

אֲנַחְנוּ חֲרִישִׁים נֵלֵכָה

אַחֲרָיו, כְּבוּיֵי הַצַּעַד,

פֶּן הַמַּנְגִּינָה הַמִּזְדַּכֶּכֶת

תּוּפַר וְתִתְגַּלְגֵּל לְבֶכֶה

בְּאַשְׁמָתֵנוּ. וְשׁוּב שׁוֹפֶּן.

*

רק ערב אחד קודם נזדמנו, אנשים אחדים¹, לביתו, שהוא שמורה של ארץ־ישראל האובדת בלב הפרדסים שנותרו עדיין בנחלת יהודה, והדקלים הדקיקים והמתנשאים האלה בשמי הערב הקיצי, וריח המושבות התמות לגווע, והאסוציאציות הספרותיות הנובעות של המארח, שרוחו ערה כל־כך, חיונית, בתוך אותו כלי סגוף וצנוע, גופו.

באחד משיריו המוקדמים, בפרק המעבר שלו מן השירה הרוסית אל העברית, מהצפון הרוסי אל הדרום המזרחי, באותה “ראשית אחרת”, כתב עזרא זוסמן את העיקר, מה שהיה כל ימיו:

פֹּה אַסְיָה. פֹּה עוֹד בּוֹכֶה שׁוּעָל

עַל לַיְלָה, עַל אָדָם וְעַל דַּרְדַּר

וּפֹה לִבִּי אָהַב וּפֹה לִבִּי נִכְשַׁל

וּבְהִכָּשְׁלוֹ הוּא עֵר וְשָׁר.

וּלְאַסְיָה מִמַּעֲרָב

מִתְּקוּפָתֵנוּ הַמְּשֻגַּעַת

הֵבֵאתִי בְּקִרְבִּי דּוּקְרָב

וְשִׁיר הַשֶׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.

*

אנחנו חרישים נלכה.

אותו דו־קרב, נדמה לעתים, הגיע לקיצו. גם מי שחתכו שורשים בשביל להישתל כאן מחדש, הוסיפו להיזון ממנו ולהזין אותנו בו. סימן לדבר: כל השנים שכתב עזרא זוסמן על תיאטרון, או פתח לנו אשנבים לספרות הרוסית הגדולה ולספרויות אירופיות אחרות. איזו תהודה חזרה מבין שיטי כתיבתו המרוסנת, הזהירה, שתמיד היתה רק כרמז נגלה לעושר המוצנע. אם ביקשת היפוכה של התהדרות טווסית, ניגודו של קשקוש אסימונים – זוסמן היה המופת.

פתאום, היום, כאשר נחרדים אנו למראה הבמה המתרוקנת מאותו דור, אשר “בחיפושי תום אחר יֶשע, נקלע בין הקטבים,” אשר היה “חותר בעד תמרות העשן / ביום תמוז, עדֵי סיגוף / בערוב השמש הגועשת,” חשים אנחנו כמה ממשי החלל שהשאיר אחריו הדור ההולך.

לעתים נדמה, שהגיעה שעת המתוחכמים־באמת, ואל התום החגיגי של הדורות הראשונים ביחסם אל העברית ואל הארץ לא ייתכן עוד לחזור. אפשר שבאמת כך הוא. ובכל־זאת מנקר איזשהו ספק בלב – האמנם היתה זו תמימות, ושמא דווקא ראיית בני־הדור היוצא היתה מורכבת יותר, “דו־קרבית” באמת? שהרי לא במקרה שם זוסמן בפי “להקה טרגית מדניה”, בסיטואציה מעין־האמלטית, את המלים:

עָלַי לְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹד הַיָּשָׁן –

אֲנִי אִישׁ יְהוּדִי.

נֵר אֵירוֹפָּה לְאִטּוֹ מְעַמְעֵם וְכָבֶה.

בַּמִּזְרָח אֵשׁ מְיֻעֶדֶת.

בָּאתִי לְהַחֲלִיף אֶת כֹּחִי

(הֵם אוֹמְרִים בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן)

בִּסְעֹר הַמּוֹלֶדֶת.

אנחנו חרישים נלכה אחריו.

15.6.1973

רק עכשיו, בלכת ירוחם לוריא לעולמו, מצאתי עצמי חוזר אל ספר־חייו שלו, שירי ענבר הישנים ושירי משנה אהבה החדשים. ורק עכשיו, אני מודה, מתעורר בי הצורך להזכיר לא רק מה שזכרתי מיום שירוחם לוריא העורך משכני אחריו לבית “עם עובד”, כי אם מה שהתחדש בי בקריאה זו דווקא, התבסמות מחינם והדרם של שיריו המעטים, הזוהרים ב"זוהר רך, שנהבי".

את המייחד שירים אי־אפשר לבטא טוב יותר מהמשורר עצמו, המעמת ב"הולדת" את הולדת־השיר עם הולדת־הבוקר, שעה שהיא כמעוף “יונֵי־צחוק אילמות”, שעה “זכה”, “כחולת־עין” – ובה נולד השיר, שהוא “סער חרישי”, “הרהור של בושם דק”, “תועה כצל”. אך הולדת השיר היא יותר מכל “שעת־הבדולח, ולה זוהר רַך, שנהבי.”

לא באתי כאן למנות כרוכל את מאפייני שיריו של לוריא, שזוהרם הרך חוזר אל השנהב הקשה שגולפו בו. אפשר להשתאות על החיות, שהוא מצליח להפיח בלשון הגבוהה, הכמו־קמאית. אפשר לתהות על המשכותו אחר המבנה החמור של הסונטה, מבנה המבליט עוד יותר את קשיותה ה"שנהבית" של שירתו, ובכל־זאת מתקיים בה אותו “זוהר רך”. אני מהרהר גם בצלילם החגיגי, ההדור, הקצוב של שירים עצובים, נואשים, ומלווה אותי “רמון ספרדי”:

יֵשׁ יוֹם וְאָבוֹא אֶל בֻּסְתָּן, בּוֹ הַדְּבִיר לַקְּדֵשָׁה וְלַתֵּבֵל,

וְיֵין־הַנְּשָׁמוֹת הָעַתִּיק עוֹד פַּעַם יִסַּךְ בִּי עִוְעִים.

יַנְחֵנִי הַבֹּשֶׂם הָעַז בַּעֲקַלְקַלּוֹת שְׁבִיל־תּוֹעִים,

תָּבוֹא תַּאֲוָה בִּלְבָבִי וְעָרְבוּ הַחֶמְדָּה וְהַסֵּבֶל.

או השיר “שושן אשר ריחו העז שכרני”, שכל שורה בו כמו שייכת לאותו עולם, שהעצב הוא בו הדור ומסוגנן, פורץ וכובש גם יחד (“לוּ, תחת לֵב, שוֹשן בי יֶעגם / אז צַק עלי קִיסמוֹ והֵמירני”).

*

באתי, לאמיתו של דבר, לומר משהו שונה, אישי, כמעט פרטי. התכוונתי לירוחם לוריא העורך, ואולי מותר להוסיף – הידיד.

מי שנזדמן פעם ראשונה, כמוני אז, לפני י"ד שנים, לחדרו הצר של ירוחם בבית “עם עובד”, אחזה אותו איזו רתיעה. די אם אומר, שכיסא לאורח צריך היה לפנות, פשוטו כמשמעו, מערימה של ספרים. השולחן היה מכוסה תלי־תלים – ספרים, תיקי כתבי־יד, יריעות הגהה, מכתבים. מאחריו, מאופק מאוד, מסוגר מטבעו, ועם זאת בעל נימוסים מצוינים ומה שחשוב אולי יותר, שמח בדרכו שלו בספר חדש של מספר ישראלי חי ונושם, ספר שהוא סנדקו – שם, מאחרי השולחן, יושב ירוחם לוריא.

לאותה פעם ראשונה, במקרה המסוים שלי, קדמו פגישות בין ירוחם לביני, אך הן היו לא בין מו"ל לבין מחבר, לא בבית ההוצאה, לא בענייני ספרים. עם רעייתו תקווה למדנו, רעייתי ואני, בכיתה אחת. בכל הנוגע לעסקי־ספרים, היתה זו ראשיתו של קשר שלא ניתק.

מה הביאני לחדרו? ידידו הקרוב, חולה־אהבה כמותו לדברי־ספרות ועמיתו במערכת “עם עובד”, היה א"ד שפיר. בליל יום הכיפורים התכנסנו, כדרכנו הרעה אז, בבית חבר לשכונה, רמת־אביב הישנה. אחד הבאים היה אד"ש, שהתגורר גם הוא בשכונה. במהלך הערב, דרך־אגב, שאל בלחישה, כמו ששואלים, אם אני “כותב משהו חדש”.

ימים אחדים לפני אותו יום כיפור, סיימתי סוף־סוף את פצעי בגרות, שכתיבתו העסיקה אותי לסירוגין כמעט עשרים שנה. מיום שיחרורי מה"בריגדה". עד אז שמרתי אמונים ל"ספרית פועלים", שהוציאה לאור את חמשת ספרי הראשונים, אך בשל פרשה משונה, מרגיזה ומצחיקה גם יחד, שלא זה המקום לפרטה, נשבר בלבי משהו, וכל תשוקה להציעו להוצאה זו דווקא, לא נותרה בו. הייתי עם ספר, ובלי מו"ל.

כן, אמרתי לאד"ש.

סיימת? שאל, ובעיניו העגולות, הבולטות מתוך פנים מזוותים, גוויליים, ניצת אותו זיק נלהב, שכל סופר מצפה לו בתגובה ל"כן" כזה. הרבה כאבים מזומנים לסופר עברי, אבל על כולם תכפר מידה של השתתפות בשמחת הבאת ספרו בברית הספרות העברית. זו היתה תגובתו – המפתיעה, אוסיף מיד – שכן, משום־מה לא ציפיתי כלל להתלהבות ספונטנית, לגמרי לא ליטאית, דווקא מצד אד"ש.

כן, שניתי בחיוך.

ואפשר יהיה לראות?

כן, שילשתי בציפייה לתוצאות.

*

במוצאי יום הכיפורים, “עם הכוכב השלישי”, כפי שהיה נוהג לומר אבי, טילפן אלי ירוחם לוריא. אד"ש סיפר לו, אמר. האם אסכים להראות לו את כתב־היד?

ההחלטה לעקור מבית הוצאה ולעבור לאחר היתה קשה לי מאוד. ואפשר לדמותה רק לסופה של אהבת־נעורים, לגירושים. אך חרף מידה של שמרנות שיש בי בעניינים אלה, הייתי בשל גם לגירושים גם לאהבה חדשה, וירוחם לוריא, בדרכו האצילית, המאופקת, הפך את כאב־הפרידה לחדוות־החיבור. בתוך פחות משלושה שבועות, אם אינני טועה, החליטה המערכת להכליל את פצעי בגרות בסידרת “הספריה לעם”, ובאביב ראה הספר אור.

סיפור אישי זה איני מזכיר אלא משום שכך למדתי להכיר עורך קפדן וחרד זה, לגלות אחד מסודותיה האמיתיים של הוצאת הספרים. יש בוודאי עוד הרבה סודות להצלחות ולכשלונות – סוד כותבי־הספרים, סוד הקוראים, סוד ההפצה. ירוחם גילה לי את סוד העורך האציל, הסמך־טיתי, ה"לוריאני". כל אימת שבאתי לחדרו הקטן, העמוס לעייפה ספרים, כתבי־יד, עלי־הגהה ומכתבים, ובתוכם, מעבר לשולחן, יושב הוא כאילו עליו כל המלאכה לגמור, חשתי באותו “זוהר רך, שנהבי”, שנשמר בו והוא מואר באורה של הספרות, “אשר עושה, / כִּדְבר־חֶמדה ימים רבים נשכח, / ישוב יִתגַל בכל יופיו הצח” (מתוך “אנשי מדות”, שהקדישו ליצחק למדן).

*

רשימה זו בחרתי להכתיר בשמו של השיר שכתב ירוחם “לזכר א”ד שפיר הרע האהוב". מבחינות רבות קשה לתאר שני אנשים רחוקים יותר איש מרעהו, וקודם כל בריקעם. אד"ש נולד בליטא, בנו של בעל־אחוזה יהודי, איש קבוצת הסופרים העברים של קובנה, שלאה גולדברג היתה הבולטת בה, איש ה"תפר" שבין הספרות הרוסית לספרות הגרמנית. ירוחם לוריא היה נצר למשפחות ספרדיות מסועפות ורבות יוחסין, שישבו בארץ דורי־דורות. לא רק ריקעם היה שונה, הם נבדלו זה מזה במיזגם, באורח־חייהם, בזיקותיהם הרוחניות.

חיברו אותם האהבה לספרות העברית, הבקיאות בלשון ואותה יכולת מופלאה של שניהם להעניק משלהם לזולתם – בתרגום, בעריכה, בבנייה קפדנית ומחמירה של אוצר הספרים העברי.

בפרידה מירוחם, כמו נראה בעין הבית הפותח את הסונטה היפה שכתב, “זמר סתו”:

שָׁוְא הִיא אֵימָתֵךְ, רוּחִי, מִפְּנֵי הַמָּוֶת:

הוּא יִשֹּׁר בְּנַחַת, כְּמוֹ הַסְּתָו הַזֶּה

וְעַל שִׁירְךָ יָטִיל, רָחוֹק, נָדִיב, הוֹזֶה,

הָאַדֶּרֶת הַכְּחֻלָּה שֶׁל הָעַצֶּבֶת.

אני מהרהר בירוחם לוריא, משורר שעבד את השפה העברית כעבוד גבירה אהובה ולא־מסתפקת־במועט, בו ובחברו אד"ש, שלזכרו כתב:

אָז יִשְׁמַע רֵעִי

קוֹל מָתוֹק מֵעַז

קוֹל מָתוֹק מֵאָז

קוֹל יַלְדוּת קָפָא

קוֹל הוֹרִים נָדַם

אָז יִשְׁמַע רֵעִי

וְשָׁב וְגַם נִזְכַּר

וִיחִי לִבּוֹ, יִכְמַר

וְעָרַב לוֹ אָז

עֲפָרוֹ, עֲפַר

אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

15.12.1977

על חברי־הטובים־באמת מעדיף אני לשתוק בטור זה¹. לא מתוך נאמנות לכלל־הזהב של המבקרים: “כתבת על פלוני מלה טובה – קנית אוהב אחד ומאה שונאים; כתבת רעות – קנית שונא אחד, אבל מאות אוהבים!” לא, מאותו חשש, שאהבה מקלקלת את השורה. אפילו את שורת־הדפוס. אלא שתוצאת העדפה זו משונה ביותר. הימנעות זו אינה כרוכה אמנם בסכנת בצורת לטורי, שכן מספר החברים־הטובים־באמת שיש לו לאדם אינו גדול, ברוך השם, והוא מצטמצם והולך, בעזרת השם. אבל מגיע רגע, שבו חש אני, שלא איסטניסיות כאן אלא מידה גדושה של מאזוכיזם. על מי, לכל הרוחות, אם לא על “כמה אחדים” היקרים לליבי מאוד?!

הפעם אפר את כלל־הזהב של המבקרים בשביל לספר על טיול אחד שעשינו עם בית הלל. ארבעה כובעים להלל: הוא המשורר ע. הלל; הוא אדריכל־הנוף הלל עמר; הוא אוהב טבעה של ארץ־ישראל מראשי־אצבעותיו ועד לשער־ראשו, פרד מחתרתי, הנאבק על הגנת הטבע ועל ארץ נקייה ואסתטית. כובעו הרביעי – אחר־כך.

בסיפרו החמור והיפה־להפליא, דַבְּרִי (בתש"ם), ישנו שיר קצר:

אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

מִתְבּוֹנֵן בָּאֲדָמָה הַחֲזָקָה הַזֹּאת

מַבִּיט בָּהֶם, בְּהַרְרֵי הַסֶּלַע הַחֲמוּרִים,

צוֹפֶה בִּשְׁמֵי אֵין־קֵץ הַנְּהָרָה

וּבְכָל הַפָּנִים וְהָאֲנָשִים הַלָּלוּ

וְרוֹאֶה אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנִים שֶׁל יֹפִי

וּצְעָקָה.

את סוף־השבוע האחרון עשינו שוב, בית הלל ואנחנו, בהתבוננות באדמה החזקה הזאת. כלומר, הלל מתבונן בה, מספר לי מה הוא רואה, ואז מתברר לי מה ראיתי אני. בנעוריו, במשמר העמק, הקיבוץ שבו נולד והתחנך, רעה שלוש שנים את הצאן. מקצוע אידיאלי לאיש מתבונן כזה. שעון אין להלל עד היום, אבל שלא כפועלים הערביים הזכורים לנו, ילדי־המנדט, אינו שואל כל עובר, “ע’אדש אל־סאעה, חווג’ה?”, מה השעה, אדון? הלל חי על־פי שעון משלו.

זאת הפעם אנחנו יורדים לים המלח. אבל לא ישר, כי אם ככה, בנתיבות עקלקלות, דרך עמק האלה, כביש הל"ה וכביש־קיצור חדש, עוצר נשימה, לגוש עציון, מוסיפים ונוסעים בכביש חברון באר־שבע עד לצומת הכביש המהיר לערד.

עד כאן מקופלים בזיכרון איש־איש מאתנו הרבה ארועים רחוקים, ונבדלים. אני איני יכול לעבור בכביש ירושלים־חברון בלי שאשוב ואחיה מה שהתנסינו בו בחורף האכזר ההוא, בתש"ח, בליווי שתי שיירות מירושלים לגוש עציון וחזרה. הלל שירת ב"גדוד פשיטה", שלשולי הר חברון עלה מהדרום, ועכשיו הוא מחפש איזה גשר שפוצצו שם אז באחד הלילות. בזכרוני אני נושא את שירו “כיתה בארץ”, אותן שורות הלליות אופייניות כל־כך לארץ הצהרים, ספרו הראשון, שקולו המיוחד, האחר כל־כך, החדשני גם בהמשכותו אל הצליל המקראי־קמאי, כבש מיד את לב הדור כולו:

מַסָּע מְאֹהָבִים, פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, בָּאֲדָמָה הַזֹּאת,

בְּזֶה הַוָּדִי!

בְּזֶה הָהָר סוֹמֵר־הַטֶּרֶשׁ!

כִּי בְּנֵי אֻמָּה־רוֹעָה, נוֹטְשֵׁי הַצֹּאן בַּמִּכְלָאוֹת,

זֶה צְבָא דָוִד!

וְהוּא יְפֵה־עֵינַיִם!

אומה־רועה לא היתה מליצה־בעלמא להלל, הנער־הרועה ממשמר העמק, שכתב: “אני שונא את המליצות כשינאת היער את הקיטנים!” (“בית בפרוזה”).

*

ורגע בערד.

ערד היא פנינת־הדרום. זכרוני מחזיר אותי לימי הראשית ממש, הר קרח ועליו צריפיו של צוות־ההקמה, כמה צמחים נסיוניים מאובקים ותוכניות דמיוניות. כאן יש מרבצי־שיש. כאן קדחו נפט ומצאו גאז (נלוויתי אז לחברי אלישע רואי, שהיה מופקד על הקידוחים). אבל מחוץ למחנה־ההקמה היה עדיין מלוא כל העין מדבר נוראי, ואפילו חפירות תל ערד, שניהל אז פרופ' יוחנן אהרוני, הותירו אותי ספקן וחשדן. צריך דמיון פרוע עם “שגעון לארץ ישראל” כדי לחבר לרצף נמשך את ראשית האלף השני לפני הספירה עם סוף האלף השני לספירה.

הלל מחבר: “רואה ארבעת אלפים של יופי – וצעקה”. אבל לערד באנו כדי לבחון את תרומתו של הלל עמר אדריכל־הנוף להווה החי – להציץ באחת השכונות החדשות, שאת חזותה עיצב. איזו הרגשה מרוממת אופפת אותך מדי הגיעך אל המקום הזה, הנפרש והולך ממש ישר על פני המדבר ומקיים איכות־חיים של תרבות אנושית גבוהה.

צוהב כזה בינואר – לא זכור לי. בהיותנו כאן לפני שנתיים, בזמן הזה, הוריקו אפילו סלעי־המגור שלחוף ים־המלח, וכיוון שאותו יום התקבצו מעליו עננים שחורים וטפטף גשם, דימינו לרגע שאנחנו בשפתו של איזה אגם שווייצרי. לא כן הפעם. תלמי מחרשות־המסמר הבדוויות אפורים וחררים. שמי־קלל עוצרים את מטרם.

*

לא שחשנו – בהגיענו למלונות ים המלח – כי עם ישראל בצרה גדולה. כן, עדיין הצלחנו למצוא שם מקום־חנייה, אבל די בדוחק. מיטה פנויה, לעומת זאת, אין. עמך ישראל חוגג את האינפלציה בכל הכיס. ונגד עין הרע משמיע המלונאי שלנו גם אנחה שוברת־לב. אבל אנחנו – לעין גדי, שעליו שר בעל שיר השירים, “אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי,” למעיינות שמימיהם זורמים בנחל ערוגות ובנחל דוד, מועדות פנינו. מה פלא שאלה עוררו בחמשת אלפי השנים האחרונות משוררים, נביאים, מתבודדים, סגפנים ושוחרי־תענוגות?

ברגע שקרבנו אל המים ולשפתו המוריקה של הנחל, ואותו ניגוד שבין זרם־החיים לבין החורב המסמא של הקניון בלט שבעתיים, ממש התבקש לומר שירה.

ואיך יכולתי שלא להיזכר בפלוני המנוח, מאשפי הביקורת של שנות־בחרותנו ולימים פרופסור גמור, שבהבל־פיו שרף את אמיר גלבע, ע. הלל, ט. כרמי ועוד “כמה אחדים”, בכללם גם את מורנו ורבנו שמעון הלקין. היה זה בירח אב תשי"ב. לפני שלושים שנה. הייתי אז בקיבוץ עין החורש. את הלל עצמו טרם היכרתי, אבל את ארץ הצהרים אהבתי מאוד. נדהמתי לקרוא באותו מאמר, שלאמיר גלבע אין אפילו “מעט כישרון”, ושחקתי למקרא דבריו על השפעת וולט וויטמן על ע. הלל. ספק אם גם היום יידע הלל חברי לקרוא את וויטמן באנגלית, וכשרעה את צאן משמר העמק וכתב את שירי ארץ הצהרים הלא־נשכחים, ספק אם קרא אפילו משהו מתוך “עלי עשב”, שבתרגומו העברי המפואר של שמעון הלקין ראה אור אצלנו שנתיים אחרי “ארץ הצהרים”. את הדברים קראתי בשובי מהעבודה, התמלאתי חימה, בהינף אחד כתבתי רשימה ושיגרתיה ל"משא"².

ומה זה חשוב, בעצם?! בעין גדי מכניס הלל אותי, המבדיל בדוחק בין כלב לזאב, בין נץ ליונה, בסוד אילנות ושיחים ופרחים וציפורים, בעיניו אני רואה את ארץ־ישראל, אוהב מה שאני רואה.

רואה ויודע מה היה ומה יש בארץ הצהרים, בטרוף טורף, בהודיה, כמו גם בשירי־הילדים הרבים והאהובים של הלל, וכן עד לדברי – אותו משהו שיש רק לבעל־ארבעת־הכובעים, ככתוב בפירוש באחד משיריו האחרונים, המרוכזים, הקשים עד כאב:

רֶקְוִיֶּם

כָּל הַשָׁמַיִם פָּנַיִךְ מֵעַל

וַאֲנִי צִים־אֳנִי טְרוּף יָם מִתַּחַת,

יְעָרוֹת בָּרוּחַ אֲנִי,

עֲדָרִים רְגוּזֵי חַיָּה,

נָהָר קָפוּא,

מוֹצַרְט, רֶקְוִיֶם.

*

ועכשיו, הכובע הרביעי: הזדהותו עם ארץ־ישראל לעומקה, עם ימי־הבראשית של הלשון, שהוריקה בין הסלעים החררים לבין הפלגים הרצים, עם השירות הראשונות שבמקרא, עם לשון־השירה של עלילות אוגרית (“האלה ענת”), עם כל עושר־הדורות הגנוז. על הא אנחנו משוחחים ביום ינואר חם במעלה נחל דוד – ועל דא במורד נחל דוד.

ובסוף דרכנו – יריחו.

היום היה מטורף במיוחד. קיץ בינואר. וגם זה, ודאי, גרם. אבל פתאום צלחה על כולנו רוח נשכחה. יריחו, הבשומה תמיד, היתה כמו מסע לזמן שכבר איננו. מי יאמין? אבל בעיר ערבית זו, בבקעת הירדן, עמדו כל הריחות וכל הטעמים של ילדותנו בארץ־ישראל שאיננה עוד, בין משמר העמק לפתח תקוה, והן באותה שנה, באותו חודש, במרחק תשעה ימים בלבד, נולדנו כאן.

ממעמקי הזיכרון חזרה שבת רחוקה בירושלים, בין ראש־שנת תש"ח לבין ראשית מלחמת תש"ח, כשירדנו לנו יהודית רעייתי ואני למסעדה ארמנית בסוף רחוב יפו, מול “ברקלייס”, ואחרי שהיטבנו את ליבנו, נכנסנו בשער שכם לאוטובוס ליריחו, זוג יהודי אחד, בלי כל מחשבה מיותרת בראש, בלי כל פחד בלב. אחרי כל השנים האלה, לא זו בלבד שיריחו נדמית כאותה עיר של אז – צבעיה, בשמיה, אווירה – אלא כאילו מקומותינו שלנו שבו אלינו, אלה שמאז נשתנו לבלי הכר במקומותינו.

*

על רגע זה, שאנחנו עומדים בו, ביקשתי, למען האמת, לכתוב.

בעוד פחות משלושה חודשים נעמוד בלי שארית סיני, בלי האוטונומיה, ומי יודע – בלי שלום. תישאר אתנו, לכאורה, כל ארץ־ישראל המערבית. בנושא זה אין בין הלל לביני הסכמה גמורה, ועוד פחות מזה ביני לבין חברים אחרים. אמת הדבר, שאיש מאתנו, בני הדור, אינו מילדי־החלוקה. בתוך כל אחד מאתנו ישנה ארץ־ישראל כשלמות רוחנית, כמעט נפשית, ואותו מאבק פנימי רק מעמיק בנסיעה כזאת. אבל האם צריכים אנחנו לרצות בחזרה הזאת אל מה שאז דימה חלק מאתנו כפתרון שלם, מושך־לב יותר – מדינה דו־לאומית משותפת?

השם ירחם! בחודש מאי נעמוד במצב לאומי קשה מזה שעמדנו בו ערב ששת הימים. בלי תשעים אחוזים מהשטח, ועם מאה אחוזים של הערבים הפלשתינים. בלי שום דו־קיום. רק עם חרבנו בידנו. מכל הניצחון הגדול תיוותר בגבולנו רק צרה לאומית זו, שאין לה פיתרון בחרב.

אלא שלא באלה דיברתי הפעם. ביריחו התמלאתי געגועים גדולים אל מה שאסור שיחזור. חוץ מבשעה שאני מהלך בצלו של הלל, בצל ארבעת כובעיו.

29.1.1982

פרידה מהלל

פה, בקיבוץ משמר העמק, המקום שבו נולדת ובו עוצבה רוחך היחידה והמיוחדת, אחינו האהוב והמיוסר, פה, הלל, אתה גם נאסף אל האדמה האהובה עליך כל־כך. הן כך כתבת לפני שתים־עשרה שנה בדברי, כשהיכה אותך פתאום החולי כהכות הברק אילן גדול:

דַּבְּרִי דַּבְּרִי אֲהוּבָתִי

הֲאָדָמה

כִּי לָךְ לָעֵת

גּוּפִי.

והן אצלך, הלל, האדמה הינה, בכל הפשטות ובכל העומק, כמו ביהלום־שירך, “ארץ־ישראל”.

מלווים אותך היום לא רק הנאספים בבית העולם שביער משמר העמק. כל סופרי ישראל מרכינים ראשם בהיפרדם מאחד מבחירי הספרות העברית הארצישאלית, אחד המחדשים המקוריים והרעננים ביותר בשירתנו. לא רק עמיתיך הסופרים, גם לא רק רבבות קוראי שירתך, מאז ארץ הצהרים ועד מבחר־שיריך עד כה, יזכרו כל הימים באהבה וגעגועים את שירתך פורצת הגדרות.

אילו היה הדבר אפשרי היו נאספים כאן גדולי אוהביך, דורות של ילדים, בהם מי שבינתיים היו הם עצמם לאבות ואמהות, לסבים וסבתות, ילדים ששיריך נארגו לתוך נפשם כמו ארץ הצהרים הזאת, כמו האדמה, כמו השמש

הָרִים עִם אֲנָשִׁים,

בְּרוֹשִׁים עִם רֵיחוֹת קַיִץ,

הֶמְיַת יונִים עִם מֵיתְרֵי עֲרָב,

שִׂיחוֹת הָגוּת עִם טוּס מְכוֹנִיּוֹת.

*

אבל אני, אחי אהובי, רוצה פשוט להיפרד ממך לשלום בשם חבריך הקרובים, ששנים רבות זכו להכיר את ייחודך, שהוא בחינת חסד לא חוזר, אנחנו שהיינו אתך בשמחותיך ולווינו אותך חסרי־אונים בשנים הארוכות של ייסוריך.

שנינו, הלל, אתה ואני, נולדנו תחת אותם שמים, באותה שנה, באותו חודש, באותו מזל, ורק תשעה ימים מפרידים בינך לביני, אבל כמה ייחודית נפשך, כמה יקרת לי מיום שקראתי את

הֵידָד לְוִירְטוּאוֹז הַגִּמְגּוּמִים!

הֵידָד לְעוֹג־עִלְּגֵי־הָאָרֶץ!

הַבּוּז לְכָל מוֹשְׁחֵי־בִּדְבַשׁ אֶת לְשׁוֹנָם!

אֲנִי שׂוֹנֵא אֶת הַמְּלִיצוֹת כְּשִׂנְאַת הַיַּעַר אֶת הַקַּיְטָנִים!

מאז ועד לשירך האחרון, “הלוואי עלי”, אהבתיך כאהוב את ארץ־ישראל האחרת, זו שצריכה להיות, יכולה להיות, זו שבך היא – היא.

הלל חברי, מכל מה שעשית בשנותיך הקצרות מדי, החל בשירה וכלה ב"גנים בפרוזה", טביעת־חותמך בנופי הארץ כאדריכל־גנים, כמו גן קלוֹר המחבר את תל־אביב ויפו, אין מעשה המאיר את הגרעין הפנימי ביותר של מהותך מהתמסרותך בשנה האחרונה, עד כלות הנשימה פשוטו כמשמעו, לקליטת העלייה מרוסיה, ייסוד קל"ט, שנשאת לבדך כמעט בשארית כוחותיך.

אפשר וצריך היה להאריך בפעילות אחרונה זו, שלא הרפית ממנה עד לזיק־חייך האחרון, לספר איך ברגע שנקרעו מעט העננים מעל גופך הכלה כנר, חיברת לא רק את שירך האחרון, הנפלא, “הלוואי עלי”, אלא הכתבת שדרים דחופים בענייני קליטת העלייה. פה אסתפק במה שאמרת לכל מי שהתחנן לפניך, שתאיט מעט את הקצב ותדאג לבריאותך. אתה, הלל הארצישראלי עד סף־כנענות, אמרת בשיא־החומרה:

“אני מרגיש, שזהו המעשה החשוב ביותר שעשיתי בחיי”.

אסיים במשפט שני, שכל כולו עי"ן הלל במיטבו, רצינות תמה וליצנית בנשימה אחת:

“איך אני יכול להפסיק, כשיש לי על כתפי שני מיליון יהודים?!”

שלום לעפרך, הלל, ילד שלנו אהוב.

6.7.1990

הגיעה השעה לנסח מחדש את ההבדל בין פרופסור לעיתונאי. מקובל לומר, שבשל “התפוצצות המידע”, יודע הפרופסור יותר ויותר על פחות ופחות, ואילו העיתונאי – פחות ופחות על יותר ויותר. מוצע בזה נוסח מתוקן: הפרופסור מפרסם יותר ויותר מידע על פחות ופחות, ואילו העיתונאי מפרסם פחות ופחות מידע על יותר ויותר.

במה ההבדל? לא הידע הוא העיקר בחברת התקשורת – אלא מה שמתפרסם על ידע. על שלושה דברים עומדת חברה זו: על המפרסמים, על המתפרסמים ועל המפורסמים. באקדמיה אומרים: “פרסם – או היעלם” (publish or perish), ואילו אחד מאבות משרד החוץ של ישראל ציווה לבאים אחריו: “עשית ולא דיווחת, לא עשית; עשית ודיווחת, עשית.”

והעיתונות? נו, צריך רק להתבונן בזרם הגואה של לא־חדשות על לא־מעשים של לא־אישים, שרק הפירסום בתקשורת, לא דבר זולתו, הופך אותם כבמטה־קסם לחדשות, למעשים, למפורסמים.

מפורסמים במובן מצומצם זה: פורסם עליהם בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה. חשוב לא מה עשית, מה אמרת, מי אתה בכלל. כל מעשה, כל יצירה, כל אדם שלא פורסמו – כאילו לא היו. להד"ם. אילו חי דיקארט כאן ועכשיו, לא היה אומר, “אני חושב – מכאן שאני קיים,” אלא “אני מפורסם מהטלוויזיה – מכאן שאני קיים.”

כנגד מה – וכנגד מי – דברים אמורים?

כאן אביא משל אחד ויחיד. שלשום, ב"צוותא" תל־אביב, היה ערב ספרותי לכבוד ספר־שיריו הראשון של אריה אורי, לזלמן מזמור. הכל באותו ארוע נדיר היה מרגש ומרתק, ולא רק מהבחינה הספרותית אלא גם (או: דווקא) מהצד הראוי שיפורסם ברבים, העיתונאי.

אני מודה: אריה אורי הוא חברי מימים רחוקים. פגישתנו הראשונה היתה באביב 1945, בחופה האדריאטי של איטליה. שנינו היינו אז חיילים ב"רג’ימנט הפלשתינאי", גדודי החי"ר של “הבריגדה היהודית” שבצבא הבריטי, אורי בגדוד השני, אני בשלישי. הוא נפצע באחד הקרבות, ואילו אני קדחתי ב"אדמת גרמנית". מבית־החולים הצבאי בראוונה נשלחתי לבית־החלמה צבאי בפאתי עיר־החוף פָאנוֹ, ושם פגשתי את אריה אורי.

בחריפות נושא זכרוני ערבים רחוקים אלה באיטליה החריבה בחברת צעיר תוסס ושרירי זה, בן למשפחת מורים וחלוצים, פיו שופע עברית רוננת, פרא אדם השר בלי־מנוח והיטב את כל שירי ארץ־ישראל ורוסיה. יום אחד, ידעתי, יכתוב הגבר שירים, סיפורים, ספר. לא ידעתי, שאחכה יותר מארבעים שנה, ולא שיערתי שהספר יהיה “לזלמן מזמור”. היה שווה לחכות.

התייצבו שם ב"צוותא" גם עשרות מחבריו למלחמה באיטליה (בהם אלה, שבסופה ערקו כמוהו מהצבא, הלכו למחנות הפליטים באירופה ופעלו בהם כמדריכים ומפקדים מטעם ההגנה). לא מעטים שבו ונפגשו כעבור שנתיים־שלוש בהר הצופים כסטודנטים וזמן קצר אחר־כך כלוחמים על ירושלים בגדודי “מכמש”, “מוריה” ו"בית חורון". ראש וראשון בנאספים היה “זרו”, קצין מצטיין בבריגדה וחברו של אורי מאז, והמג"ד שלו ושלי ב"בית חורון". בציבור הוא ידוע כאלוף (מיל.) מאיר זורע, וכמוהו כאריה אורי, כחבר קיבוץ מעגן מיכאל.

דיבר דברים יפים על אורי חבר־לשעבר במעגן מיכאל, יו"ר הכנסת שלמה הלל. הינחה עוד חייל ומפקד בגדוד השני של הבריגדה, וכן ב"מכמש" ו"בית חורון", חוקר הספרות העברית ובעל חיתוך־הדיבור ההדור ביותר ב"מידל איסט" – הדוקטור בועז שכביץ. בקפידה רבה, כדרכו, הכין דברים מחכימים לא רק על “לזלמן מזמור” ומחברו, כי אם גם על כל אחד ואחד מן המשתתפים בשיח. כאן אסתפק רק במה שסיפר בועז שכביץ על הקשר שבין “זלמן” של הספר לבין פרופ' יהודה פריד, פסיכיאטר בעל שם, תלמיד מובהק של פיאז’ה הגדול, אוהב ספרות מושבע, גם ידען גדול סתם.

ובכן, מיהו “זלמן”, שאני הקטן רואה בו לתומי מין “כל אדם”, בן דורותינו האחרונים, ככתוב בספר עצמו:

וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי

אִם אֲנִי הוּא

אוֹ אָבִי אוֹ בְּנוֹ

שֶהוּא בְּנִי

חָשַׁבְתִּי שֶׁמָּא

אוֹ אוּלַי

הִנֵּה הוֹלְכִים בָרְחוֹב

הוֹלֵךְ הַמֵּת

הוֹלֵךְ הַחַי.

במושבה יבנאל, שאביו של אריה אורי שימש בה בהוראה (והוסיפה במהלך הערב ד"ר זיוה שמיר: בימים שישב שם גם ס. יזהר, ואף כתב את סיפורו הראשון – “אפרים חוזר לאספסת”), התהלך איש תמהוני, משה זלמן בן־ששון, אחיו של חוקר תולדות ישראל חיים הלל בן־ששון. משה זלמן נרצח בידי ערבים בשנת 1938, והדמות המרחפת על פני פואימה ייחודית זו היא דמותו.

קשר־ידידות מתמשך נרקם בין אריה אורי ומשפחתו לבין יהודה פריד ומשפחתו שנים הרבה לפני שנחשף פרט ביוגרפי מדהים: שמם המקורי של האחים בן־ששון היה פריד, ואותו “זלמן” היה דודנו של פרופסור פריד, אחד הדוברים בערב לא־נשכח זה.

כך אמרתי? לא נשכח?!

איך אפשר לומר “לא נשכח” על מה שלא נזכר כלל והוא בחינת להד"ם, לא היו דברים מעולם, לא היה ולא נברא.

מניין לנו, שלא היה? עיינו נא בכל עיתוני יום שני: זה לא היה בעיתון! כל אותם זריזים, הממלאים טורי־טורים של קש וגבבא על כל בדרן בן־יומו ועל כל חרזן בן־אתם־יודעים־מה, מנפחים סיפורי־ענק מטיפה קטנה של מי־סבון ושתי ריאות אוויר חם – לא היו שם. ואם הם לא היו, והם לא כתבו – מי היה ומה, אם בכלל, קרה?

עובדה: אותו ערב לא־נשכח על פואימה מקורית ואחרת כל־כך, “לזלמן מזמור”, לא נזכר בתקשורת אפילו במלה אחת. ואם בעיתון לא נכתב וברדיו לא נשמע ובטלוויזיה לא נראה – לא לפני ולא אחרי – גם כל המסופר למעלה אולי פשוט לא היה מעולם.

ואולי רק חלמתי חלום.

2.9.1986

אתה יושב באולם קולנוע בתל־אביב. האורות כבים. המסך הלבן מקבל פתאום חיים. לנגד עיניך נשקפים פני בני־אדם מסוימים מאוד: ילדים בבית־הספר; בעלי־מלאכה; סוחרים ורוכלים ברחוב השוק; אנשים המכירים בערך עצמם, בבגדי חג וצילינדרים, בדרכם לבית־הכנסת; נשים זקנות; נערה יפה היודעת שהיא יפה; אדם הנושא אשה נכה ברציף תחנת־רכבת עד לפתח הקרון, בהמון בני־אדם היוצאים לדרך, במיטב בגדיהם, עם מזוודות וצרורות, בין אנשי ס"ס ופועלי רכבת וכלבי משטרה.

אנשים.

אנשים מסודרים בשורות, פונים ימינה או שמאלה עם מקלו של איש־המדים העושה את ה"סלקציה". אנשים המנגנים ואלסים בפתח הקרמטוריום. אנשים ונשים – אתה רואה אותם, אחד אחד, אשה, ילד, זקן, פנים כמו אלה שבאלבום משפחתנו, התמונות הדהויות ששרדו מכל אלה שהיו פעם סבי וסבתי וכל אחיהם ואחיותיהם של אבי ושל אמי וכל בניהם ובנותיהם – הולכים, פושטים את בגדיהם, הולכים, עירומים, המומים, אל בור פעור.

ומישהו צילם כל הזמן.

לעולם לא נוכל להבין את אלה שצילמו ושימרו את פניו היהודיות היפות של האיש, שזקנו נתלש והולך. לעולם לא נבין את אלה שצילמו את הדבר, שגם בשעה שאתה צופה בו מוסיף להיראות כמשהו שלא ייתכן שקרה באמת.

אבל אתה רואה אדם מסוים וחד־פעמי. ועוד אחד. ועוד עשרה. ועוד אלף. אנשים חיים שהיו לעשן שהתאבך יומם ולילה, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, במשרפות. אנשים חיים, מחייכים, מתרוצצים, עמלים, עושים תיאטרון, מתהדרים בלבושם, מתפללים, נאחזים בזיק־החיים האחרון – נמצאים אתנו כאן, לנגד עינינו, שלושים שנה, שלושים ואחת, שתיים, שלוש, אחרי שהיו לעשן.

היו אנשים כאלה. היה עם שלם. מהפלנטה האחרת חוזרות אלינו תמונות המשפחה.

*

את “המכה ה־81” החלו חיים גורי ודוד ברגמן להפיק יחד עם אנשי בית לוחמי הגיטאות לפני כשנתיים. ודאי לא העלו בדעתם, שאת מלאכתם הארוכה והמכאיבה ישלימו לא רק ליום השנה השלושים וחמש לפרוץ מלחמת העולם, כי אם בשנה הזאת, אחרי יום הכיפורים שעבר.

ודאי: לעולם לא יוכל איש מאתנו, וחוששני שגם לא אלה שהתנסו באלף מיני הרדיפות ושרדו – “להבין את השואה”. אנחנו יודעים על אנשים, ששנים אחרי תום המלחמה העירו אותם משנתם הסיוטים לילה לילה. אנחנו יודעים על אנשים חזקים, שרק כעבור שנים החלו מגלים תגובות מושהות, מודחקות, על אותם הנסיונות “שאין להבינם”.

צודקים כנראה גם הטוענים, שאת ניסיון השואה אי־אפשר “לעצב עיצוב אמנותי”. אולי גם הטוענים את ההיפך, שעל השואה אין שום אפשרות לחבר “תעודה” וכי רק בדרך ההשראה האמנותית, ובעקיפי־עקיפין, ניתן לתת לה ביטוי. עם כל עמקותן המדומה של אמות־מידה מחמירות אלה, חשובות בעיני גם זו וגם זו פחות מקליפת־השום.

את הסרט “המכה ה־81” הפיקו אנשים, שהתייחסו בצניעות גדולה אל עצמם ובכבוד אמיתי אל היהודים החיים, ואשר על מה שעולל להם העולם באו לספר. כבר אמרו, שאת המספר הזה – ששת המיליונים – אין אנחנו מסוגלים להשיג. אבל מה שקרה לנו בשואה גם אינו “דם ילד קטן” של ביאליק או אותה צעקה דוסטוייבסקאית על חיי ילד קטן, שעל־פיהם נמדד העולם כולו. הפנים הממלאות את המסך, עוד ועוד ועוד, אינם מיספרים. אתה חש, כי אילו היה הדבר אפשרי, היו עושי הסרט משתהים על כל ילד, על כל אשה צעירה, כל גבר וכל זקן, על כל אחד מהעולמות השרופים האלה.

לא יותר מזה. לא דוקומנטציה של השואה, ולא איזה שגב אמנותי, שאחרי מה שקרה מי יאמר לנו מה הוא. אבל גם לא פחות מזה. אנשים. חיים.

*

אילו היה הדבר בידינו, צריכים היינו לשוב ולהזכיר לעצמנו מה אנחנו רואים, אבל יותר מכך – לחייב את הגרמנים ואת כל שותפיהם הפעילים והסבילים לצפות בסרט הזה שוב ושוב. במקום המיסה של חג המולד. במקום סיפור הצליבה. במקום השילומים. במקום הנפט, שחסרונו מעביר צינה בבשרם. למראה הסרט יהיה להם גם קר גם חם.

אבל זה לא יקרה. לא רוצים לזכור. מי מרגיש עצמו עדיין אחראי למה שקרה בימי חיינו אנו, אף על פי שאת ישו הנוצרי מלך היהודים מוסיפים לבַכות, את “הפרושים” מלפני אלפיים שנה מוסיפים לא לשכוח.

לכן נדבר לא עליהם. נדבר על עצמנו. גם לא על העבר. נדבר על ההווה. האם זה אפשרי?

על מה שזוכרים האחרים אביא רק דוגמא אחת. בימים אלה נפל לידי כרך של War Illustrated (המלחמה באיורים), דו־שבועון מצוין, שראה אור בבריטניה בשנות המלחמה, ובו גם תצלומים מצויינים גם תיאורים קצרים של מאורעות שוטפים. הכרך שעלעלתי בו היה של גליונות 1945־1944, ומצאתי בו תיאור שיחרורה של ורשה, הריסותיה, פרשת המרד של אנשי בור־קומארובסקי. לא מלה אחת על כך, שבפולין היו אי־פעם יהודים, שהיה מרד בגטו ורשה, שהיתה השמדה. באותה שנה, בספטמבר 1944, הוקמה “הבריגדה”, החטיבה היהודית הלוחמת, ששירתו בה אלפי חיילים, הם ועוד אלפי מתנדבים נוספים מארץ־ישראל, שבמסגרות הצבא הבריטי השתתפו במלחמה במדבר המערבי, יוון, צרפת, איטליה. על כל אלה – לא מלה אחת. כנגד זה מצאתי שם מאמר מפורט על ועידה ערבית בקהיר בספטמבר 1944, שקיבלה החלטה התומכת בספר הלבן – הגבלת העלייה ואיסור על מכירת קרקעות ליהודים – רואה בה “התחלה לפיתרון קונסטרוקטיבי של שאלת פלשתין”.

זהו כרך מעצם ימי־השואה, מהשנים שסאדאת ישב בהן בכלא כסוכן נאצי, הרבה לפני כל העוולות הישראליות הנוראות, שלתיקונן מנהל ערפאת את המערכה הפלשתינאית.

נדבר אם כן על עצמנו. לא רק בהתבוננות לאחור קשה להשיג מה קרה, גם בצפייה לפנים קשה לתפוש מה יקרה.

*

שמורים אצלי קטעי־דברים, שאגב חיטוט בעיתונים ישנים לצורך עבודה מסוימת, העתקתי לי לפני שנים. קטע אחד ראוי לצטט כשמדברים על אותו נער יהודי, שהגרמנים דנו לשמונים מלקות. בבואו לארץ לא האמינו לו, ש"כל זה קרה". אז קיבל את “המכה ה־81”.

ב"הארץ" מיום ג' באלול תרצ"ט, 18.8.1939, התפרסם פיליטון, “בין היום למחר”, ששלח מוורשה העיתונאי א.ס. ליריק. הוא מספר איך השפיעה סכנת המלחמה לטובה על היחסים בין היהודים לפולנים, ולאחר שהוא מזהיר מהאשליה שבזה נפתרת שאלת יהודי פולין, הוא ממהר להוסיף:

ובכן, השמדה גופנית לא ישמידו את היהודים, פרעות לא יערכו בהם ואת האנטישמיות הברוטאלית, שאין לה שורשים עמוקים בעם, לא יוסיפו לטפח באופן מלאכותי…

אין לדבר על שקיעה: אין שקיעה לשלושה וחצי מיליון בני־אדם. אך השאלה היא מה מחיר ישלמו היהודים בעד הזכות “לחיות”, “לחיות” במשמעו הפשוט, האלמנטארי, של המושג הזה!..

ואלה דברים שנכתבו בוורשה ונדפסו בשנה השביעית לשלטונו של היטלר, תשעה חודשים אחרי “ליל הבדולח”, שנים־עשר יום לפני פרוץ המלחמה. איזה עיוורון מחריד.

*

כלומר, האם ניתן ללמוד משהו מראייה זו לאחור? האם קטע זה הוא עדות לסתם עיוורון של אחד? האם זו אשמת “מנהיגות” שהוכתה בסנוורים, כפי שבאים עכשיו להוכיח לאחור? האם מדגים הטיעון, ש"אין שקיעה לשלושה וחצי מיליון בני־אדם", טיעון רציונאלי שיסודו בהנחה שהשמדת־עם היא מחוץ לאפשרות האנושית בזמננו הנאור, אחת היא מה כותבים ואומרים הנאצים במפורש – את היאחזותנו העיקשת בתקווה?

יצא עכשיו ספר, במעגל הסתום, מאת עובדיה מרגלית, כולו במסורת החרדה לחיים “על קוו הקץ”, שסופרים רבים – מברנר ועד אלתרמן – נתנו לה ביטוי. הספר מלא מובאות מדברים, שנכתבו ונאמרו בארץ על השואה הצפויה כמעט מיום פרוץ המלחמה. בפברואר 1940 כתב אנשל רייס:

מעשי הזוועה הנעשים עכשיו ביהדות פולין אינם מעשים בודדים אלא פעולות מקיפות ובלתי־פוסקות להגשמת תוכנית אכזרית להשמדת קיבוץ שלם, ולנוכח השואה הזאת אשר באה עלינו השתרר בקירבנו שקט בלתי־מובן כלל וכלל.

בספר מובאים דברים מפורשים שנשמעו שוב ושוב בפומבי בגרמניה על ההשמדה. גבלס אמר ברייכסטאג:

כל מקום שנמצא את היהודים נחסלם, שלא יוסיפו להזיק… לא תועיל ליהודים התחינה לעזרת הפרלמנטים, התחלנו להשמיד וגם נגמור, ואיש לא יעזור להם! תוכניתנו קבועה ועומדת: חיסולם והשמדתם של כל היהודים בכל אירופה כולה.

האם הבינונו אז באמת מה קורה? גם כאשר אנו מונים את מה שלכאורה עשה אז היישוב, ולא קשה להוכיח כמה מוגבלת היתה יכולתנו, נותרת שאלה מרכזית: ההיו אפילו ראשי הציבור מסוגלים להבין מה באמת מתרחש ולפעול כדרך שפועלים כשעם שלם מובל להשמדה? המחבר מצטט דברים ראויים לאיזכור שאמר בימים ההם פרופסור שניאורסון:

מחמת הטמטום הזה שבייאוש, אין אנו מסוגלים לראות ולא להראות בעליל את המציאות הנוראה שלנו, את טרבלינקה! אנו צריכים לפנות במאניפסט לכל עמי התרבות ולהעמידם על האסון העולמי של טרבלינקה. מחוייבים אנו לחשוף את הנגע של הדור, את הפצע הממאיר, לכלות את עוון הדור וטומאתו.

קשה להשיב לאחור, גם אחרי כל מה שקראת ושמעת בינתיים על מעשים שכן נעשו. הרי היו פעולות שונות, היו הצנחנים, וגם ההתנדבות הגדולה לצבא הבריטי ינקה מן התחושה הזאת. להבין, בכל זאת, לא הבינונו. נפשית, היינו סגורים בתוך עצמנו.

אני למד מעצמי. אף־על־פי שהלכתי ל"רג’ימנט הפלשתינאי" ועמו לבריגדה, לא היה לי מושג אמיתי על המתרחש. רק ביוני 1945, לאמיתו של דבר, כשהגענו לגבול איטליה־אוסטריה, נפגשנו פנים־אל־פנים עם אנשים שיצאו ממחנות ההשמדה ופעם ראשונה ראינו את הפיג’מות, המספרים המקועקעים, העיניים המבוהלות, הנפשות החולות, הילדים שגדלו פרא, את הברק הנורא של הפלנטה האחרת – קרה משהו גם לנו. לצברים הצעירים, בני דורי, היה זה נסיונם היהודי הראשון.

זה הלך וקרה יותר ויותר לחיים גורי, הארצישראלי עד מח־עצמותיו. זה קרה לו אולי בראשונה כשיצא בשליחות ההגנה לאירופה. זה קרה לו, לרבים מאתנו, במשפט אייכמן. סרט זה, שהוא ודוד ברגמן החלו לעסוק בו לפני יום הכיפורים והשלימוהו אחריו – הוא תוצאה בלתי־נמנעת של התנסות יהודית כזאת, של ראייה בוגרת ומיוסרת יותר של המהות הארצישראלית.

לא מדברים על מסמך היסטורי. לא מדברים על אמנות. מדברים עלינו. אנחנו צופים בתמונות מהפלאנטה האחרת ושואלים: איך עלינו לחיות? מה עלינו לעשות?

6.9.1974

בכלל, מזמן עלייתי לארץ־ישראל, בשנת 1930, נתרחקתי לגמרי מארכיוני ספרד ומספריותיה ומאוצרות הספרים שבאירופה, ותפקידי ההוראה באוניברסיטה העברית וכמה בעיות המעיקות על איש יהודי בזמננו זה, מנעו ממני לגמור את מלאכתי בזמן המקווה תחילה. בשנת 1938 היה מוכן בידי נוסח גרמני של ספרי, וכבר חשבתי שהגיעה השעה להדפיסו. – – בגורלי נפל לנסח את הספר בעברית ולהחזירו ללשונה המקורית של חכמת ישראל. –

---

כבר בהיותי בחוץ־לארץ התחלתי לכתוב פרקים אחדים של ספרי. לא יכולתי לגמור את המלאכה אלא בזכות ישיבתי בארץ־ישראל, מתוך מגע חי עם מרכז החיים של תולדות ישראל ובדיבוק חברים טובים שנתקרבו למקורות חיינו יותר ממני. – – עסקתי בפרשה הנדונה, אחת הפרשיות של תולדות ישראל, ברצותי לבאר לעצמי בעיות יסודיות אחדות של קורות עמנו ועתידו הרוחני והחומרי, ומי יתן וספר זה יעזור גם לאחרים שנפשם חפצה בדרך כזאת.¹

לא לי להעריך את מפעלו המונומנטלי של יצחק בער, אם ביצירתו הכבירה תולדות היהודים בספרד הנוצרית ובמחקרים מקיפים אחרים על יהדות ספרד, אם במאמרו הקלאסי “המגמה הדתית־חברתית של ספר חסידים”, או בהשקפה ההיסטוריוסופית המוצעת בספרו ישראל בעמים. זאת יוכלו לקבל על עצמם רק מלומדים – רובם תלמידיו המובהקים – שנתברכו במקצת מאותו היקף מדהים של בקיאות בהיסטוריה העברית והכללית, מראשית ההלניזם ועד מוצאי ימי־הביניים, מימי הבית השני ועד גירוש ספרד; בכל מה שיש בו לזרוע אור על חיי הקהילות, כוחות חברתיים שעלו ושקעו בהן וזרמים רוחניים שפרצו והבקיעו מתוכן, על מה שנתהווה מבפנים ועל מה שהושפע מהחוץ.

כאן מבקש אני רק להשתאות על תופעה רוחנית ואנושית יחידית זו, איש יהודי שנולד בגרמניה, השתקע בירושלים לפני קרוב לחמישים שנה ולמיטב ידיעתי לא זז מתוכה כל השנים, עד עצם היום הזה, במלאות לו תשעים.

*

לפני יותר משלושים שנה נקלע בן־מושבה לשנים קצרות מדי לאולמות האוניברסיטה העברית על הר הצופים. הכל היה אז מצומצם מאוד, יודעים אנו היום, לא כך חשנו בפרק־הזמן ההוא, בין סוף מלחמת העולם לבין מלחמת תש"ח.

מי שהתקבל כ"תלמיד מן המניין", עלה לקומץ הבניינים החשופים שעל ההר המבודד כאל פיסגה. כל “מדעי הרוח” ו"מדעי היהדות" התמקמו בבניין אחד – בית רוזנבלום. ובכל־זאת, מה שונה נראתה האבן הירושלמית הצהובה־אדמדמה, קימורים מחוספסים בפטיש ואיזמל, של בית וולפסון, מבצר הספרים הלאומי, והאבן הבוהקת והחלקה של “הדסה” ובית־הספר לאחיות בית רוזנבלום, לעומת צריפי העץ ובתי־הבלוקים־והטיח בחולות השפלה.

במזרח נגעה האוניברסיטה במדבר יהודה, ובמערב ובדרום – שכונות־על־שכונות, כיפות מסגדים וצריחי כנסיות בתוך החומה ומחוצה לה. וצליפת הרוחות בריקנות הסלעית שבין ההר לעיר. כבר אז היתה ירושלים שסועה לאזורים מוקפי־תיל, אך עדיין הדיפה ניחוח רב־לאומי, ומשפלת־החוף היו מגיעים למרומיה ספק כעולים לירושלים־של־מעלה ספק כיורדים לחוץ־לארץ. כך גם הפקידים המכובדים של המזכירות האקדמית והכספית, הספרנים ובעיקר מעט הפרופסורים, כולם אנשי־שם, כולם בחליפות כהות, מעונבים, מכופתרים, נוקטים לשון “הוא” בפנותם אל היחפנים הצעירים שעלו מהחולות, מהזיפזיף, מהפרדסים, מהכורכר, מההוויה המחוספסת, החצופה, הלא־מרובדת והקרתנית של תל־אביב וחיפה, המושבות הקטנות, ההתיישבות העובדת. והכל יחד – כמה מאות תלמידים, כמה עשרות מרצים.

כלומר, את המפגש שלנו עם השיעורים, בהם המכינה ברומית לתלמיד ההיסטוריה הכללית ומכינה בתלמוד לתלמיד ההיסטוריה של עם ישראל, התרגיל, הסמינר – אין להבין אלא ברקע הבדלים קיצוניים אלה שבין הוויית ה"הר" להוויית ה"שפלה".

אלא שעד מהרה נהפך הלימוד לעיקר. לימוד, כיצד? איני זוכר, שהיה איזשהו ייעוץ. איני זוכר, שהיתה הדרכה אישית בהרכבת תוכנית־הלימודים. כנגד זה זוכר אני היטב איך החלה אכזבה מפזרת את אדי־השיכרון. הן להר הצופים עלינו לא בחיפוש אחר מקצוע, או קאריירה, כי אם בציפייה מתוחה להתגלות האמיתות הגדולות. בזה אחר זה נגוזו חלומות, והעיקרי, בכל הנוגע אלי – הכוונה ללימוד ספרות עברית (מה שקורין החוג לספרות כללית לא היה אז בגדר הנמצא). אחרי כמה טעימות קלות – עברית חדשה אצל פרופסור יוסף קלויזנר, רבנית אצל הרב שמחה אסף וימי־הביניים אצל פרופסור חיים שירמן, שלושתם מלומדים גדולים – ברור היה לי, שלנפשי לא תצמח מכל אלה ישועה.

וכנגד האכזבה – הפתעות בלתי־צפויות, משמחות שבעתיים. עולמות קסומים נפתחו בהצצה ראשונה לשעורי ההיסטוריה הכללית (חדשה, אצל פרופסור קבנר; עתיקה, אצל פרופסור צ’ריקובר) ויותר מכך בהיסטוריה של עם ישראל (בנציון דינור, יצחק בער ומכינה כישופית בתלמוד עם גדליהו אלון). אחרי שיעור אחד, דבקתי ביצחק בער, אם כי בכל הנוגע ללמדנות נשארתי אחרון תלמידיו המעטים, שכמה מהם היו מאז לחוקרים ומורים בעלי שם, את נפשי שלי העשירה מאוד פגישתי זו, מרחוק, תמיד מרחוק, עם יצירתו של בער – וכתיבתו כהיסטוריון היתה בפירוש מעשה־יצירה – ועם אישיותו.

*

המרחק היה עצם־מהותו. לשיעורו באולם ו' (ואולי א') נכנס אדם, שנראה גבוה מכפי שהיה באמת, אולי מפני שהיה רזה, תמיד בחליפה אפורה־שחורה, אולי אותה חליפה, תמיד חזיית ארג אפור־שחור מכופתרת על רזונו, צווארון חולצתו הלבנה נוקשה. בשל אלה ובשל שערו הגזוז קצר ותווי־פניו המזוותים, נראה כקצין פרוסי בדימוס. רק שלאולם נכנס ובידו האחת ילקוטו המהוה ובאחרת כוס מים. היה מציב את הכוס על הקתדרה, מוציא את ניירותיו, מחליף את משקפי־ההליכה במשקפי־הקריאה, לוגם מהכוס ובלי כל הקדמה פותח בהרצאה.

את הרצאתו קרא פרופסור בער בהיגוי “ייקי” מובהק, בנעימה חדגונית, בלי הרמות והשפלות, ומחמת קשיי־נשימה – בקול חנוק. לתלמיד החדש, והבור הגמור, קשה היה – כמעט בלתי־אפשרי – לעקוב אחר מהלכה, ורק בדרך אחת יכול היה לנצח את אוזניו הערלות, לא להגביה עיניו מהמחברת, לרשום הכל, בלי להחסיר מילה ובלי להבין מילה, וכך עד תום השעור, שהיה מסתיים כפי שנפתח, בגופי הדברים. פרופסור בער היה מחזיר את ניירותיו לילקוטו המהוה, נוטל את הכוס הריקה ויוצא בלי שהמרחק בינו לבין תלמידיו הצטמצם כהוא זה.

היכן, אם כן, היה הקסם? בשבת התלמיד בחדרו על הרשימות ששירבט בבהילות כזאת, שלא להחסיר מלה, התרחש הפלא. מלים הצטרפו למשפטים עבריים קפדניים ומוצקים, מסופגים בניחוחו הסגנוני הייחודי של תלמיד־חכם שכל המפתחות לאוצרות ההיסטוריה והלשון בידיו, אבל אינו נוטל אלא אותו מטבע מסוים ההולם את עניינו.

אם בלב כל אחד מבני־הארץ שמורה היתה מבית־הספר איזו דחייה, כמעט סלידה מגורל אבות־אבותינו ב"ימי הביניים", ממגילות הגזירות והרדיפות ומכל חשכת־חייהם, החלו פתאום המלים, המשפטים והפסקות בהרצאותיו של בער לרחוש חיים. מכוחם נראתה כמעט בעין תנועה לא־נפסקת של יחידים, שכבות חברתיות, רעיונות וחלומות כמוסים, וכמו מאליהם החלו נפרשים קשרי־קשרים בין זמן לזמן, בין מקום למקום, בין קהילות־היהודים לסביבתם. עד מהרה נפתחה דרכו של התלמיד החדש גם אל מאמריו הנפלאים של בער – “המצב הפוליטי של יהודי ספרד בדורו של ר' יהודה הלוי”, “טדרוס בן יהודה הלוי וזמנו”, “הרקע החברתי של הרעיה מהימנא” ועוד ועוד.

איני יודע כמה בשל הייתי אז, וכמה בשלתי מאז לקליטה שלמה של דבריו. אבל אני יודע, שחשתי עצמי נישא על כנפיהם למסעות מרתקים מאין כמותם במחוזות הרוח.

*

המובאה בראש הרשימה היא מתוך דברי י. בער בחתימת המהדורה הראשונה של “תולדות היהודים בספרד הנוצרית”. נפתח בהם צוהר לפנימיות ההיסטוריון הדגול, למניע המרכזי לפעילותו המחקרית – ואף לסגנונו. הספר “נחתם בימי אבל אמי שנפטרה בירושלים תוב”ב ביום י"ד שבט תש"ה," כלומר בראשית 1945. הם עומדים בתוקפם גם כעבור שלושים וארבע שנים. מכאן מרמז בער על ניתוק רב־שנים מן הארכיונים וממרכזי המדע של אירופה, ומכאן מעיד על עצמו, ש"לא יכולתי לגמור את המלאכה אלא בזכות ישיבתי בארץ־ישראל, מתוך מגע חי עם מרכז החיים של תולדות ישראל."

בחמישים שנותיו בירושלים בנה בניין היסטורי, שספק אם רבים מהסמוכים על אוצרות הספרים של אירופה ואמריקה בנו. כך בער וכך עמיתו וחברו גרשם שלום. כך עוד רבים מחכמי ירושלים בדור הזה, שבכל הנוגע לחכמת ישראל אין להם מתחרים רבים בבבל החדשה.

לא כך מתאר בער עצמו את עבודתו. סגנונו הוא סגנון ההמעטה. על עבודתו הכבידו, בין השאר, “כמה בעיות המעיקות על איש יהודי בזמננו זה,” וכוונתו לשואת אירופה שבאותה עת כבר נתגלו תוצאותיה ההיסטוריות האיומות. מפעל חייו אינו אלא עיסוק ב"אחת הפרשיות בתולדות ישראל". בירושלים זכה ל"דיבוק חברים טובים שנתקרבו למקורות חיינו יותר ממני". הכל באותה חומרה כלפי עצמו. ובכל־זאת מצביע הוא על המניע, הרצון “לבאר לעצמי בעיות יסודיות אחדות של קורות עמנו ועתידו הרוחני והחומרי”. המטה אוזן, ישמע אותה “סערת־רוח כבושה, הנובעת מהזדהותו הפנימית של אישיותו עם האידיאלים נוטי־הקו בתולדות־עמו”, כפי שכתב עליו ב. צ. דינור, ש"על־פי יוזמתו" הציע לו ברל כצנלסון לפרסם את הספר ב"עם עובד".

ואכן, ככל שמוסיפים ומעיינים ביצירתו (והוא מאותם חוקרים מקוריים, שיסוד היצירה שזור בכל עבודתם המדעית), כן נתפשים לסערת־רוחו הכבושה ונדבקים בה. שנים רבות עברו מאז ואני רחקתי מעולם זה, שהבניין ההיסטוריוגרפי המפואר שהקים יצחק בער ניצב במרכזו, אך מדי פעם עודני חש במשב הרוח שהפיח בהיסטוריה² הרחוקה. מכל הרגעים הרבים השבים עכשיו לזכרוני, אזכיר שניים. האחד:

סמוך לאחר פתיחת שנת הלימודים תש"ח, החלו מאורעות המלחמה בירושלים. עד מהרה שובשו הלימודים על הר הצופים עד שנפסקו כליל. בראשית החורף התארגנו באורח זמני שיעורים וסמינרים בעיר עצמה. הסמינר של פרופסור בער היה נפגש באחת הכיתות של גימנסיה “רחביה”. היה בא כל מי שטרם גויס, או מי שניתנה לו חופשה קצרה. פרופסור בער התעקש לקיים את המסגרת הלימודית, ואפילו לפני תלמיד אחד או שניים. נושא הסמינר היה נטוע במאות רחוקות, כמו בלי כל שייכות למאורעות המסוערים של תש"ח ולמתרחש מעבר לחלון בעיר הנצורה, אבל במהלכו נתן ביטוי לרעיון שפיתח מאוחר יותר בספרו “ישראל בעמים”.

אף־על־פי שהרבה לעסוק במחקר השוואתי הן בכל הנוגע לדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית בגולה והן בכל הנוגע להשפעת הסביבה הנוצרית על התפתחות רעיונות רוחניים־דתיים בהגות היהודית בימי הביניים, הנה לפי שיטתו ב"ישראל בעמים", היו יסודות הקהילה בגולה מעוגנים בארץ־ישראל של ימי הבית השני, כלומר – הקהילה היא יצירה מקורית, ולא יציר הגולה, חיקוי לאירגון העירוני הכללי. היתה עוצמה רוחנית רבה במתח שבין המתרחש בירושלים ובסביבותיה לבין ה"סמינר", שבין “פעולה” ל"פעולה", לשעה קצרה, השתתפת בו, נקלע לעינה של “סערת־הרוח הכבושה” בנפש המלומד הכחוש שבראש השולחן, קולו חדגוני ומשתנק, עיניו במשקפיים עבי־העדשה אינן משות מן הטכסטים שלפניו, מחזק בהרצאתו את החיבור בין זמנים ומקומות רחוקים לאותה שעה רותחת בעיר שותתת הדם.

ורגע שני, בארץ רחוקה:

ב"תולדות היהודים בספרד הנוצרית" מעמיק בער בניתוח המבנה הפנימי של הקהילות, מעמדן החברתי והחומרי של השכבות השונות והקשר בינו לבין קירבתן לזרמים רעיוניים מנוגדים ביהדות. הוא מתאר בהרחבה איך הביאו הרדיפות הגדולות של שנת 1391 (גזירות קנ"א) למשבר רוחני עמוק ולהמרה המונית ביהדות ספרד, שהם־הם – מאה שנים קודם לגירוש – ראשית קיצה. אך גם משבר קיומי זה לא פתאום התרחש, מראה בער, אלא היה שיאו של תהליך ממושך, חיצוני ופנימי כאחד. בהרחבה הוא עוקב אחר גורמי המשבר ונושאיו, משחזר בין השאר את דמות הרופא היהודי אבנר מבורגוס, מגדולי הצוררים שיצאו מקרב יהדות ספרד. כך כותב בער על האיש, שעשרים וחמש שנים “נפתל עם נפשו” עד שהשתמד בשנת 1321 והיה לאלפונסו מוַאליַאדוליד:

אין לך מומר יהודי בימי־הביניים, שקווי דמותו המרובים והמעניינים הם נהירים וגלויים כל־כך לעינינו כשל אבנר מבורגוס. והוא הוא שיצר את האידיאולוגיה של השמד, שעתידה היתה להחריב את ישראל, כשני דורות אחר מותו. על כן עלינו לדון בפרוטרוט על אישיותו. אכן, תפיסת־עולמו הדתית ידועה לנו בעיקר רק מתורתו שהורה לאחר התנצרותו. סיבות המרתו כבר נידונו בזמנו הוא בפנים שונות. – – צרות עמו והנבואות המשיחיות שנתבדו או שפורשו שלא כהלכה, הן שערערו את יסודות אמונתו בתורת־אבותיו, ורק לאחר גמר היאבקותו הפנימית המכרעת חיפש בספרות העברית ביסוס עיוני להרהורי לבו. – – וכן מבוססים באמת פרקים מרכזיים במשנתו על תורות המקובלים שקדמו לו. בקיאות רבה הוא מראה בספרי הפילוסופיה היהודית והערבית. הוא קרא ספרי תיאולוגיה נוצרית – בפירוש הוא מזכיר רק את אבגוסטינוס – וקיבל את שיטת הלימוד הכריסטולוגי של דברי חז"ל מ"פגיון האמונה" של ריימונדוס מארטיני והשתמש, בחכמה ובזהירות ובכוח־דמיון רב, במדרשיו המזוייפים של הדומיניקאני המפורסם. (עמ^' 193).

הניתוח המזהיר של איש מורכב ובקיא זה, אישיותו ומעשיו – פרשה אחת מני רבות בספר – שבה את ליבי ואת דמיוני כדי כך, שהציתה בי תשוקה לראות את ספרד שמלפני שבע מאות ושש מאות שנה, לגעת כביכול בהוויה יהודית רחוקה זו, שבקצה האחר דמויות עטויות־מסתורין כמשה די ליאון, בעל ה"זוהר". איך נכנסים לספרד הממשית ולא עוברים על החרם הכפול, זה שהטיל עליה עם־ישראל עם גירוש 1492 וזה שקרבנותיו של פראנקו הטילו על כל אדם בעל לב בעולמנו?

באביב 1967, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, גבר עלי יצרי. שימשתי אז כנספח לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. במקום “מישלן” לקחנו את “תולדות היהודים בספרד הנוצרית”, נכנסנו למכוניתנו ודרך צרפת ירדנו לספרד, נסוע וחפש בהררי קאסטיליה מה אומר יצחק בער על כל עיר ועיר, על רישעי הימים הרחוקים ההם ועל גיבוריהם, ולא היה קמיע חי וקרוב יותר ללבנו מיצירת־מופת זו, שהגנה עלינו מעונשו של החרם הכפול.

עכשיו, כשזכה יצחק בער לחוג בירושלים את יום הולדתו התשעים וזכינו אנחנו לחיות בתקופה אחת עם איש יחודי זה, צריכים גם אנחנו להשתאות יחד אתו על סוד ההיסטוריה היהודית. ואין טוב מלחתום בהבאת פסוקי־הסיום של ספרו הגדול, פסוקים הנכונים היום לא פחות מבימים שנכתבו, ימי השואה:

פשוטי־העם נשארו נאמנים לתורתם ולעמם. “שומר פתאים ה'!” ונתקיימה בהם הנבואה הישנה שנתחדשה לגבי יהודי ספרד בפי מקובל בן המאה הי"ג: והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. גורל העתיד נמסר בידי המעטים והאמיצים, שכוחם אתם לוותר על עולם ומלואו, כדי להתמסר לבניינו הפנימי של עמם. בפרשת ספרד חזר ונשנה, בעצם, מה שקרה – על בימה היסטורית רחבה מזו – בשתי פרשיות אחרות של תולדות ישראל: בתקופת ההיאבקות הארוכה עם הכוחות המאוחדים של יוון־רומי והנצרות הקדומה, ובתקופה האחרונה בתולדותינו, שנפתחה בהזמנה להתבוללות בין עמי אירופה ומסתיימת ונמשכת במה שעבר ועובר עלינו בדורנו זה. מדעת ושלא מדעת נענים ונאבקים הדורות השונים, בלבוש שונה של דעות מתחלפות, על סיומו של אותו הערך העצמי, שאין למצות את עומקו במסגרת של זמן ומקום מסוימים, והוא סוד מסודות ההוויה ההיסטורית.³

12/1/1979

יוסל ברגנר הטיל בנו איזה כישוף כבר לפני שנים, אולי, באמת, בפתח התקופה שתערוכתו זו מקיפה. לארץ הגיע לא רק עם ביוגרפיה, אלא גם עם פרצוף מסוים כצייר. אבל כאן – וזיכרון ראשון שלי הוא מנורת־נפט מיוסרת, תמונת־שמן שאת תצלומה ראיתי באיזה עיתון, או מלתעות טורפניות של איזה מגהץ – הבקיע פתאום אותו ייחוד של אמנותו, שקסם לנו כל־כך.

מהו אותו קסם, מהו אותו כישוף? עכשיו, למראה תערוכה מרהיבה זו, המסתערת על הצופה מכל עבר, מכל עשרים השנים, נדמה לי שבעבר החמצנו את תמצית ייחודה ועוצמתה של יצירתו.

בעבר ראינו את האיש הזר הזה, המעצב בקווים מבועתים ובצבעים אגדיים את הריקות שבין עולם שאיננו, עולמו שלו, לבין עולם שלא הגיע אליו – עולמנו שלנו. הסוריאליזם שלו נתפש כמציאות של הסיוט, ואולי יש להבינו במהופך: הסיוט הוא המציאות, והַביטו רק מסביב: הקירות החרבים, עקורי החלונות והדלתות. רהיטים מסוגננים של בתים שאינם עוד, מתגודדים בין ים ובין מדבר. עיניהן של כלות מתות, ניבטות מן המראות. הדמעות שהקרישו. כלי־הבית הרוחשים, המעופפים מעל ללא־מקום, הצלובים. הפעימות שנותרו מחיים שאינם.

הסיוט הוא המציאות, ואילו החלום הוא היפוכה. להתגבר על מה שאין האמנות יכולה לגעת בו בלי שתשרף כנעורת, על אותה מציאות, אפשר רק בכוח מה שהוא מחוצה לה, מעבר לה, בכוח המראות החיים בזיכרון, החזיונות הנבראים בדמיון.

בציורים מתקופה קודמת, אם אין זכרוני בוגד בי, פה ושם גם בתערוכה זו, משתלט הסיוט, שהוא חורבנו הגמור של עולם. ואולם, בעַזות ובַבשלות שביצירותיו המאוחרות יותר, מתרחש נס הבלתי־אפשרי; כאותן מלכויות אגדיות התלויות על בלימה בריקות שבין השמים לבין הארץ, יוצר האיזון השברירי שבין הסיוט לחלום את אמנותו המיוחדת של יוסל ברגנר. איזון זה הוא שכישף אותנו כל־כך.

עכשיו, נוכח התערוכה הרטרוספקטיבית, עלה בדעתי שלא במקרה הבשיל כוחו הגדול דווקא כאן. יותר מזה: במשמעות עמוקה ומסתורית, יוסל ברגנר הוא המבטא הנאמן ביותר של המצב הישראלי. הוא, יוסל הוורשאי, המסופג לשון יידיש והוויית הסביבה הספרותית היהודית של בית אביו; הוא, יוסל בגלגולו האוסטרלי; הוא, יוסל המאסטרו, הקורץ בערמומיות לעבר אסכולות, זמנים, תפישות רוחניות רחוקות – דווקא הוא מתגלה פתאום כמי שמצייר לא אותם, כי אם אותנו.

אינני מדבר בשפת ציירים, וכוונתי אינה לסימנים שכבר לפני שנים מיהרו לתת בציירים שבקוו ובצבע ציירו את סמלי הישראליות החדשה, המידית, הסינתטית, האוריינטלית, הביבלית, הפסטורלית, האימפרסיוניסטית, הפוֹבּיסטית, הקוּבּיסטית, האבסטרקטית – וכן גם לא לישראליות העכשווית, האצה להזדווג עם כל צעקה אחרונה, אוֹפּית, פּוֹפּית, קינֶטית, עם כל הֶפֶּנינג בבית וברחוב, ועם רטט מַחשבים על כל גבעה רמה ותחת קורת כל מוזיאון רענן של ישראל 75'.

כוונתי לאותו משהו המרחף בין מה שנמחה ואיננו לבין מה שעודנו רודף את¹ פרצופו המסוים, אותו משהו שבין דיוקנאותיהם האובדים של מתי המשפחה לבין החיות הרוחשת של הכלים השבורים.

דברים אלה אינם של מבקר אמנותו, כי אם של אוהב ציוריו. יוסל ברגנר היטיב לתארם כדפיו של ספר ההולך ונכתב זה שלושים שנה. המלה “ספרותי” אינה שבח לציירים, אבל לא במקרה אוהבים סופרים את הכלות בעלות העיניים, הפומפיות מנוקרות העיניים, העפיפונים, הפרפרים, המלאכים, הקירות וחצאי־התפוחים, ולא מקרית ההימשכות העמוקה של יוסל לספרות, ולא פחות מכך לתיאטרון.

בין הסיוט לבין החלום חלה ההתמודדות עם מה שבמבט ראשון אינו אלא אביזרי־במה, תפאורות דו־ממדיות, מסיכות; רק קיסמו של הסיוט־שהיה־לאגדה הופך אותם לפעולה, לקרקס, לדרמה, לחיים.

וזה מה שאתה חש – מה נדירה היום התפעמות כזאת בתערוכה! – נוכח כלותיו היפות והמתות של יוסל ברגנר וכליו המבועתים והחיים.

28.11.1975

למחזה “ילדי הצל”¹ הוסיף בן־ציון תומר, בסוגריים, עוד שם – “יורם”. אינני יודע אם הכינוי “יורם” לצברים מפונקים צמח מכאן, או שתומר רק בחר לתת אותו לגיבור המחזה. מכל מקום, עיקר־עניינו של המחזה הוא מיהותו של יורם – מסיכה, שמאחוריה מסתתר מישהו אחר, שונה בתכלית, לא צבר, אלא “ילד צל”, שלארץ הגיע בהיותו בן ארבע־עשרה, אחד מילדי הגולה, אחד ה"יוסלך".

היום – כשאיש אינו מתייחס עוד ברצינות לדיוקן הסינתטי של ה"צבר", אותה ברייה כמעט־מיתולוגית, מין ארי בן־כנען של הרומן (והסרט) אקסודוס, וביתר הרחבה של חלומות דור־האבות על “דור עזוז וגיבור, דור כובשי כנען בסערה” – מעניין אותנו לא מי באמת היה, כי אם איך נראה בעיני יורם־יוס’לה, איך השתוקק כל־כולו להיות ממש־כזה. ה"צבר" במחזה הוא דובי. עליו אומר יורם:

פחדתי להרדם, שמא אשוב ואצעק. תמיד, כשלא יכולתי להרדם, היית אתה נוחר. שוכב ונוחר. תמיד. ישנת בריא כל־כך. שלם עם עצמך, כמו עץ. ומטומטם כמו עץ! (18)

בעיקרו, המחזה הוא וידויו של מי שאינו מסוגל עוד להיות מי־שאינו, אך בה־בשעה מוסיף להתייחס אל השיבה־אל־עצמו כאל נסיגה להוויה סיוטית, פגומה. הוא נטוע “בין הגבולין”, רדוף רגשי־אשם, חש עצמו אשם בהסתלקותו ממיהותו האמיתית (יוס’לה), יודע שגם יורם אינו. הפגישה עם משפחתו, עם עברו, מטלטלת אותו:

הם מגישים לי את קוציהם יומם ולילה… את עברי מלא המתים, את עברי, שאינו שייך לי יותר… את כולם גזלתי, לעזאזל. את כולם. מאמא – את יוס’לה שלה, יוס’לה מת!

– – וממך לא גזלתי שום דבר? אולי את הפלמחניק העליז מהקומזיצים, שעכשיו הוא מאכיל אותך זבחי מתים?… (60)

שאלה לעצמה היא אם אכן קיים אותו דובי, הצבר ה"שלם כמו עץ, ומטומטם כמו עץ", שכמותו ביקש יורם להיות ונוכחותו רודפת אותו. אני סבור, שמלכתחילה לא היה זה אלא סטריאוטיפ, ובניגוד לדיעה שבעבר דבקו בה כמה מבקרים וכן כל אלה המעלים את גירתם עד היום, גם נסוג סטריאוטיפ זה אל הצל שעה קצרה לאחר שבא לעולם. לא כן העובדה, שנוכחותו המדומה רדפה שנים על שנים את היוס’לך המתחפשים ליורמים. פרדוכסלית, לצבר מדומה היה כוח אמיתי, כוחם ההורס של שדים ורוחות על המאמינים בקיומם.

ב"ילדי הצל" נתן תומר ביטוי חריף לכוח שדי זה, כוח שהביא את גיבורו למאמץ להיות כמותו, להקיף עצמו בשד כבשריון. המחזה הוא גם ביטוי – שלא לומר צעקת – אי־היכולת לעמוד בהוויה לא־אותנטית, שיקרית זו. השריון הולך ונסדק, הולך ומתפורר, ומתחתיו מגיח, מפוחד, אדם ממשי, מסוים, שהוא מה שהוא, כל מה שהוא, לא רק המחצית השנייה של חייו, זו שמתחת לשמש הארצישראלית, אלא גם ארבע־עשרה שנותיו הראשונות, בארצות הצל, גם זיכרון שעת־פלישתם של הנאצים לעיירת־מולדתו, מראה הבית ובראשו תרנגול־הפח:

נוצצים כסכינים הם באו, מלאכי הפלדה, על כנפיהם צלבים. פתאום חלפו על הגג וכרתו את ראשו. עכשיו הוא כאן. על העץ. אל תגעו בתרנגול שלי, אל תעשו בו כפרות! (38).

שש־עשרה שנה לאחר הצגת המחזה “ילדי הצל” ב"הבימה", פירסם בן־ציון תומר פרקים מ"ספר רחב־יריעה בכתובים", את “דרך מלח”.² הקריאה בדפיו המרתקים אינה רק חוויה מסעירה. מתוך הסיפור מתגלה לנו מחדש מה בהיר האור הגנוז בחיים האמיתיים, אור שכמותו לא יפיץ שום סטראוטיפ לעולם.

תרנגול־הפח הנזכר במחזה כסמל בתמונת־חלום, הוא עכשיו נוכחות חיה מאוד בעולמו של ילד עתיר־דמיון בעיירה בטרם אירע בה דבר בפועל, אבל התפצחויות העצים באח המבוערת ורחשם־לחשם של השדים במחסן כמו התנבאו על איזו התפוצצות, על איזה קץ קרוב ומנוחש כבר בכותרות העיתונים, בראדיו, בשיחות הבריות וראש לכל – בלב היודע מראש, אף כי ידיעה אחרת, כאילו היה סיסמוגראף לרישום אותות הפחד הסתום, הערטילאי ומסוגר עדיין בבקבוקו, כאותו ענק שבאלף לילה ולילה. יש פחדים לאחור ויש פחדים קדימה. – – מן המדרכה שממול אני יכול לראות את תרנגול־הפח שעל גג ביתנו. פניו למערב, והרוח בגבו, כמו סכין. בן־חורף התכסה שיבה, בן־שלג הלבין ראשו הזהוב. מקורו פעור קימעה, צועק דבר־מה לעבר המערב. עורבים שחורים חגים בשמי העיר. אחד מהם פורש מן הלהקה ונוחת על גבו של התרנגול. (32־3)

וכך, כמו התרנגול, ניצבים לנגד עינינו מראותיו החיים של עולם שלם, עולם שדינו נגזר. אנו מגלים מחדש חוטים המושכים לעולמה של הספרות העברית מלפני שניים ושלושה דורות. גיבורים ממשיים של עיירה פולנית מיתרגמים לציורים תנ"כיים, והלשון העברית “נצטיירה בעיני כשפת קוסמים ושמשונים רחבי־כתפיים, מרימי־משקלות ובולעי חרבות”. יומני־קולנוע מארץ־ישראל מתערבבים בסיפורי האבות. חוויית־יסוד תיאטרונית היא הצגת “ליל מותו של יוסף טרומפלדור”. המתח היהודי־גויי – ובמישור הדתי, היהודי־נוצרי – נארג לתוך ריקמת־אישיותו של הילד. עירבוב זה מוצא לו דרך משל ביטוי בשתי תמונות, מהאביב ומהקיץ של ערב המלחמה:

באביב האחרון בעולם הונח ארונה על הכרכרה השחורה, ובת האופה יצאה למסעה האחרון בעולם, כשהלילך בצבע הלילך והלילך בצבע הלבן סיחרר את החושים, והגוף קדחת אחזה בו, קדחת של אביב – –. עכשיו, בצלילה הזאת אחורנית אל תוך ממלכת האביב האבודה, אני יודע מה שחשתי אז: פריחה אחרונה של עצי לילך (40).

ולהלן, אגב תיאור חריף של בילוי משפחתי בעיר קיט:

הקיץ מת. בבת אחת, בלי וידוי, בלי חירחורי גסיסה ארוכים, נפטר הקיץ האחרון מן העולם והסתיו המנוחש של ר' גרשון, סתיו גוג־מגוג ורכבי־אש חולפים ביעף, התדפק על הלב ועל שערים חורקים על צירים חלודים (49).

*

ספר זה – במודע – אינו הספר השלם. מדמה הייתי אותו לאיזו ריצפת־פסיפס נרחבת, שאותם חלקים שנחשפו ורוחצו מעמידים אותך על רעננותה הזוהרת של השלמות, זו שעודנה מכוסה ורק דמיוננו יצליח אולי לשחררה במלואה.

הפרגמנטים של “דרך מלח” מרמזים לקורא על העושר הגנוז בשלמותו, אם “שלמות” היא המלה הנכונה לספר שההתנפצות היא עיקרו. אפילו מהפסוקים המובאים למעלה אפשר לראות, ששיבת בן־ציון תומר אל העולם ההוא טבועה כולה בחותם אובדנו הגמור. כשהוא מתאר את הבריחה מזרחה, לרוסיה (“נוסעים ונוסעים ונוסעים”), רואים תמונה:

שמש עולה ניצבה בקו אופקי אל החלון, ומעבר לנחל קרוב עמדה ילדה קטנה בשמלת פשתן, משפשפת בשמאלה את העיניים, בעוד ימינה מנפנפת שלום לרכבת, המותירה אותה, כמו את הכל, מאחור, אובדת ונשכחת בערבת אין קץ. צילום אחרון במצלמת העין וגם היא איננה, רק ערבה ועננים מפלצתיים, מרובי זנבות (68).

ואכן, בחלקיו האחרים – המנותצים – של פסיפס זה, מתגלות תמונות מהעולם ההפוך שלתוכו נזרק הילד ואשר אל מול זוועותיו הוא אנוס, כדי להתקיים, לשוב ולהתהפך, לשוב ולהתגלגל. הכל נורה לעברו – הוויית סיביר ואנשי ה"גולאג", הערבוביה של אסיה המרכזית והמוני הפליטים שאיבדו את עולמם, נכסיהם, כבודם, מעמדם, ערכיהם. ובתוך כל אלה – הזיכרון שאינו מרפה, זה שעתיד להשתמר כסיוט. אני שב ומתעכב על תמונה אחת, עוד רמז של מה שצריך עדיין להחשף בפסיפס עשיר זה:

האדמה זעה תחתי ונתהפכה; צריח מסגד נע כמטרונום; ימינה – שמאלה; עצים ואנשים ריחפו באוויר ותנועותיהם כשל אמודאים; הכל נע סביבי, סבב כסחרחרת. באחד הסיבובים ראיתי את תרנגול־הפח של ביתי הישן, מדלג על פני גגות בוערים. ידעתי כי הזייה היא, דימדום־חושים, מערפולת. אבל קול צעקתו מבין הלהבות היה כה מוחשי וברור, ואני רצתי אליו, מושך אחרי את רוחלה בסטיו אין סופי של עמודים מפוייחים, כשמעלינו גושי בטון מרוסקים, תלויים על בלימה. סבתא דלקה בעקבותינו ופיה הזקן וחסר השיניים פולט פיח ומילים בלתי מובנות, משועלות. פתאום עייפה, צנחה תחתיה, השעינה גבה אל עמוד, שבהתמוטטותו גרר אחריו מפלתם של קרעי הקירות. פתותי שלג שחור עוד הוסיפו לרחף שהות מה על המקום בו נעלמה. גם רוחלה לא היתה עוד, כמו נשטפה בצינת המים שניגרו על פני.

*

בשובנו היום אל יורם־יוס’לה של “ילדי הצל”, מגלים אנחנו על־נקלה נקודות־חיבור עם “דרך־מלח”. אך דומה שרק בראייה־לאחור הדבר נהיר כל־כך, מובן מאליו כמעט. בעיצוב הקונפליקט הפנימי של יורם, מעניק תומר משקל רב מדי לסטריאוטיפ הצברי, ואילו כל אותם מרכיבים גרעיניים, עזים, של אישיות גיבורו – ארבע־עשרה שנותיו הראשונות כיוס’לה – דחוקים עדיין בצל, מכווצים, חנוקים.

פרקי דרך מלח מושכים את הלב בזכות עיצובה הפלסטי והאמין של הוויה ממשית, מסוימת מאוד. הדרך להתגברות הספרות הישראלית – ואולי לא רק הספרות לבדה – על שניים־שלושה מחולאיה הקשים, היא בציורו הקפדני של “דיוקנו של אמן” כילד וכנער, לא כפי שביקשו אחרים שייראה, לא כפי שגם הוא העדיף לראות את עצמו, אלא כדיוקן־עצמו. ההוויה הישראלית, והספרות בתוכה, לא תוכל לפסוח על שלב ראשוני זה. לא סטריאוטיפ הצבר, שחזה מישהו בחלומו, גם לא אותם דיבורים “דאזלין ערטילאין” בין רקיעי הסימבוליזם והאליגוריה. קודם־כל גאלריה של אוטופורטרטים. אדם אחד, מסוים, אמיתי – אני.

בפרקים אלה טמונה הבטחה של דיוקן עצמי, שלאחר כל מה שכבר נכתב על דורנו המטולטל – טרם צויר על יריעה רחבה, ומאותה זווית מיוחדת של תומר. מעליית טהראן עד ל"ילדי הצל" צריכות היו לחלוף כנראה כעשרים שנה (ומשהו מזה מתואר בפרק־הסיום החזק של “ארץ המלח”), ועוד כשש־עשרה מאז עד לספר שלפנינו. עכשיו אנחנו מחכים להיחשפות הפסיפס השלם, לספר רחב־יריעה, שעל־פי מה שכבר התפרסם, יהיה לא רק יצירה מעניינת, אלא שבדומה לראייה המעמיקה והאמיתית יותר שאנו רואים היום את “ילדי השמש”, יסייע לנו לראות באור מלא את ילדי הצל, שהשם “ילדי המלח” יאה להם יותר.

30.3.1979

רק כשנעקר מתוכנו אדם משיעור־קומתו של אבא קובנר, מעמיד אותנו ההיעדר על כל הפלאי והבלתי־חוזר, שנוכחותו היומיומית בקרבתנו הפכה למובן־מאליו. גם צריך היה כנראה לעבור מהלך־חיים שלם, על הנסיונות והתהפוכות וייסורי הגוף והנפש שזומנו לו, קודם שעמדנו על מלוא עושרם של מעיינות החיוניות היוצרת, שהוסיפו ושפעו ממעמקיו עד לשעתו האחרונה. אין אדם, שאיפיונו כמעיין המתגבר, מתגבר על הכל, הלם אותו יותר.

יבואו סלון קטרינג ושירת רוזה, שנבעו מתוכו בימי סבלו וענותו, ויעידו. לא רק צלילות מופלאה השיג בהם, אלא הם מעידים על פתיחותו המחודדת לכל המתחדש והמתהפך בעולם ערב האלף השלישי וגם על רתיחתו הבוערת של זיכרון מה שהיה:

אֶפְשָׁר אֵין לָנוּ עֵדוּת יָפָה מִזּוֹ

שֶׁהָאֵל רוֹאֶה אוֹתָנוּ. וְהוּא

בְּאֶלֶף זִקּוֹת גּוֹמְלִין שֶׁל בּוֹרֵא־נִבְרָא

מְחֻיָּב לְחַיִּים –

מִלַּיְלָה זֶה כְּלֵיל־

הַנִּשְׂרָפִים כְּשֶׁהוּא

מַנִּיחַ אוֹתוֹ בִּמְלוּנַת־

כְּלָבִים

סְחוּפַת שֶׁלֶג לִשְׁמֹר עַל צֶלֶם

אֱלֹקִים;

אוֹתוֹ אִישׁ

עַכְשָׁו זָקֵן חוֹלֵה סַרְטָן

וְאֵין לוֹ שַׁבָּת פְּנוּיָה מִזִּיכְרוֹנוֹת

קָשִׁים. – –

(סלון קטרינג, עמ' 90)

הזיכרון הלא־מרפה הוא המקיים את העבר כהווה נמשך, הוא ההופך את השבועה שלא להניח להשכיח לכוח המניע.

בשיר המוקדש לנשמת איציק ויטנברג, מפקד המחתרת בגיטו, שב־16 ביולי 1943 הסגיר עצמו לרוצחיו כדי להציל את הגטו מפעולת עונשין, כתב:

אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים!

עוֹד פָּתוּחַ הַשַּעַר. הַפִּשְׁפָּשׁ –

וְקוֹל צְעָדָיו עַל רָאשִׁי חֲתוּלִים

אַט אַט

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל עַם תַּעֲצֹר מִלֶּכֶת

וְהוּא בְּרֶגַע זֶה עוֹבֵר

לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי –

* * *

אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים

בְּלֵילֵי 16 בְּיוּלִי

הוּא מִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבוֹ

בִּבְכִי לֹא מְתֹעָד

הֲשָּׁוְא הָיָה שִׁשָּׁה־עָשָׂר בְּיוּלִי

אוֹ אַחֲרוֹן קָרְבְּנוֹתָיו

שֶׁל עַם־מְאַחֵר־מוֹעֵד?

ראשית היכרותנו היתה ב־1951, בעין החורש, כשחדרינו נגעו זה בזה בבית־הביטחון, ופגישתנו האחרונה, בחדרו שבקיבוץ, היתה לפני קצת יותר משנה. בלחיצת־ידו האילמת והנמשכת נפרד ממני. אם צר לי על דבר אחד שלא אומר עוד בפניו, הריהו דווקא בעניין מה שבשל הסגנון החנוק והסגור שפיתח דורנו בארץ הקשוחה והתובענית הזאת, הייתי זמן רב קצת מסויג ממנו. כוונתי לאותן עוצמות ב"סלון קטרינג" ו"שירת רוזה", המאירות לאחור את חייו ואת יצירתו. ספרים אלה, שכתבם בהיותו כרות־קול, מבין ויודע עד כמה ספורים ימיו, מעמידים אותנו על גבורתו ועל סגולות רוחו היוצרת, מעניקים לנו אותו סוג ניצחון שהיה ועודנו נחמתנו היהודית האחת.

במרוצת השנים תהיתי שוב ושוב על אבא קובנר של הימים שקדמו ליוני 1941. כך תיאר את סופו של קיץ 1939, שעשה בו עם חבריו לתנועה במחנה למדריכים למרגלות הקרפטים:

שם ישבנו כשבועיים… אני זוכר משפט ספרותי שערכנו שם, מבוסס על ‘זאב הערבה’ מאת הרמאן הסה. ישבתי עם חניכי ב"משפט", שהוא שיחה אינטנסיבית – שלושים ושבע שעות! – – ועד שסיכמו המסכמים לומר את דברם על ‘זאב הערבה’, נפל דבר בעולם. מברק שהגיענו מההנהגה הראשית בווארשה, ציווה עלינו לקפל ללא דיחוי את המחנה ולחזור לבתינו, שכן המדינה, מדינת פולין, נצטוותה על גיוס כללי. עדיין לא תפסנו את מלא המשמעות של הידיעה, אך כבר בדרך חזרה ראינו רכבות גדושות חיילים ואזרחים בטרם־חיול, דוהרות צפונה, ואפשר שמרצון להדחיק את חששותינו פצחנו בשיר. ועם שירי התנועה ושירי ציון בפינו קרבנו ובאנו אל סיפה של מלחמת העולם השנייה…

מכאן ראשית צמיחתו כמנהיג, גם ראשית כתיבתו. בשתי חוברות של “מעמקים”, שהספיק “השומר הצעיר” להוציא בווילנה לפני שאסרו המספחים הסובייטיים על כל פעילות עברית וציונית, פירסם אבא קובנר את שיריו הראשונים, “אדם בליל” ו"נתיב".

כך כתב ב"נתיב":

– – וְלֹא אֵדַע, הַכּוֹשֵׁל, מִי הֵכִין צְעָדַי

לָקוּם וּלְדוֹבֵב הַגֵּו הַפָּצוּעַ:

עִם כְּמִיהָה אַחֲרוֹנָה אֶל רָקִיעַ

פָּרַשְׂתִּי דִּגְלִי הַדּוֹמֵעַ־וָחָי!

טֶרֶם תַּכִּירוּ עֱנוּת דַּרְכִּי בַּדָּם

קוֹמָתִי תִּמְעַד וְעוֹד לֹא אָקוּם!…

וְאִם לֹא תִּמְצְאוּ מִגּוּפִי מְאוּם,

נָתִיב תִּמְצְאוּ – וְעִקְּבוֹת אָדָם…

בראש וראשונה ייזכר אבא קובנר כמי שקרא לנוער היהודי לא ללכת כצאן לטבח.

לא, אני חייב לתקן:

הוא היה צעיר עברי, שקולו היה בשירו העברי. הוא היה צייר־בכוח, ובשנה הקצרה שבין כניסת הסובייטים לווילנה לפלישה הנאצית למד ציור באקדמיה. הוא היה לוחם, מפקד, מורה דרך, יהודי שעליו כל האחריות לגורל עמו בהווה ולדיוקנו של העם היהודי בכל הדורות. בראש אנשיו היה בגיטו, הלך ליער ולמלחמה הפרטיזנית, חרש את תוכנית “הנקם” ברוצחי עמו ובראשם, יצא בדרכי “הבריחה”, הגיע לארץ־ישראל, דבק מאז בקיבוץ.

אנחנו מדברים במשורר־מצביא, משורר־עומס־אחריות, שחי חיים שלמים במאמץ ללכד לאחד שני הפכים. מכאן “הדף הקרבי” הנודע שלו בחטיבת גבעתי בתש"ח והמפעל הגדול של בית התפוצות – ומכאן שירתו, שצופן פרטי וכמוס הוא ממאפייניה המובהקים ביותר. מורכבות כפולת־פנים זו הופכת את ייחודו לנס בימים שאינם יפים למורכבות כמו זו. בספרו חופה במדבר כתב:

אֲדָמָה עֵירֻמָּה הִיא הַדֶּרֶךְ אֶל אֲהוּבָתִי.

אִנִי בָּא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל רֵאָיוֹן.

אֲנִי מְנַסֶּה בְּשֶׁקֶט לְהָקִים עַל תִּלָּהּ

עִיר שְׁקוּפָה. לְהָשִׁיט בָּתִּים תּוֹעִים

בִּרְחוֹבוֹת דּוּסִטְרִיִּים. לְהַחֲזִיר לָהֶם

פָּנִים, לְהַכְנִיס בָּם סֵדֶר

שֶׁל מַחֲזוֹר זְרָעִים – – –

אבל גם הוסיף:

– – – וְאוֹתָךְ

רַק אוֹתָךְ, אֲחוֹתִי קְטַנָּה, אֶקַּח עִמִּי

עַל גַּבִּי. לְשֵׂאתֵךְ מֵעֵבֶר

לְחֶלְקַת הָאֲדָמָה הַעֵירֻמָּה שֶׁלִּי.

בסדרת הרצאותיו “שיבה מן המכאוב” (“על הגשר הצר”, בעריכת שלום לוריא), סיפר אבא קובנר:

כשהתחלתי בכתיבה, במעשה הכתיבה, הייתי אדם מובס. אין לך תשוקה אנושית יותר מן השאיפה־לנצחון של איש מובס. אך נצחון על מי? על מה? – – אט־אט כמו נסדק השיתוק, ואני מתחיל לנוע לעבר הממשות. לאחר הרבה שנים נכתב שיר בשם ‘אדון החלומות’. הוא נכלל בספר ‘מכל האהבות’. רישומה של אותה חוויה ותשתיתה, אף על פי שהיא מופקעת כאן ממקומה ומזמנה, כבוש בשיר הזה:

אֲנַחְנוּ אֵינֶּנוּ שׁוֹתְקִים!

הַשּׁוֹתֵק הוּא רַק אַתָּה

הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה

לַזְּעָקָה וְלַתִּקְוָה. שֶׁהֲרֵי

אֵין לָנוּ הַרְבֵּה בְּרֵרוֹת

אֶלָּא הַסִּכּוּי הָאֶחָד

לְהַגִּיעַ כִּכְלוֹת הַכֹּל עַד

הַיָּפֶה, לְמַלֵּא

מֵהַדָּם כּוֹס שְׁמוּרָה

כְּדֵי לְהַגְמִיא בָּהּ אֶת הַנֶּפֶשׁ

וּלְחַזְּקָהּ לָלֶכֶת

בְּקַו יָשָׁר

חֲזָרָה

לָעוֹלָם

לעיון נפרד ראויה כל אחת משורותיו טעונות הפַרדוכסים של השיר. לא כלפינו יש לכוון את טענת – או אשמת – השתיקה על הניסיון ההוא, שכולו מחוץ לעולמנו, מושגיו וערכיו. “השותק הוא רק אתה”, אלוהים. וכל עוד נמשכת שתיקתו, גם לא תימצא “מנוחה נכונה לזעקה ולתקווה”. ברצף פַרדוכסים מגיע המשורר לעיקר־העיקרים, להכרעה שאין לאדם ברירה זולת “הסיכוי האחד להגיע ככלות הכל עד היפה.” להגיע לא בדרך ההשכחה וההדחקה אלא “למלא מהדם כוס שמורה” ובדם זה לחזק את הנפש, “ללכת בקו ישר חזרה לעולם.”

עם הדם. עם הזיכרון.

עיקר־העיקרים מאובחן אצל אבא קובנר בדבריו על שירתו. בהערות על השיר המובא למעלה, הוא אומר:

איש מאמין אני כל ימי. האמונה אפילו שיחקה עמי במחבואים, אך היא לא נטשה אותי כליל, אף לא בשעות הקטלניות של הגטו, ואז – גם זה נעלם, ולא היה בבחינת קנייני.

נעלם – ולא, מוסיף אני.

הפואמה הגדולה הראשונה, “עד לא אור”, היא ניסיון להיחלץ מהאין־תקווה שעמד “ביני לבין אמונתי”, סיכוי לנוע לעבר האהבה, “ממשות נחשקת שאני חייב לנכסה, לארסה לי, כי בלעדיה התבוסה היא תבוסה עולמית.” אכן, המאבק על היחלצות מהאין־תקווה עובר בשיריו עמוסי הזיכרון, אך בעוצמה רבה שזור בהם ניגון אחר, ששמעתיו גם במקום שאבא קובנר עצמו נותן לו פירוש מנוגד. לרשימה קצרה, שכתבתי לאחר פטירתו, קראתי “לא יירד ארונך מכתפי”, שורה שאולה מהשיר “דברים שבלב אינם”. זה סיומו:

צִלְלֵי מִלִּים! רַק צִלֵּךְ הַחוֹזֵר

קַיָּם. לְעוֹלָם

לֹא יִגְּעוּ בָּךְ יָדַי. לְעוֹלָם

לֹא יֵרֵד אֲרוֹנֵךְ מִכְּתֵפַי.

אז לא ידעתי, שפירושו של קובנר אחר. אגב הדגשה, שריתמוס “עד אור” הוא ריתמוס האהבה, הוא דוחה (ב"שיבה מן המכאוב") את הפרשנות האומרת: “כוונת השיר לאבל. המחבר – אומרים, גם נדים לו – בזכרונותיו הוא חי, בקינתו של האבל על מתיו.” לחיזוק הוא מצטט את “דברים שבלב אינם”. על “לא ירד ארונך מכתפי”, הוא אומר:

והארון על כתפיו אין בו מת, אולי הוא ברית אהבה לא נכרתת, שחותמה התנועה־לקראת והציפייה לה. – – –תנועה זאת, ככל שהיא נפתלת, דומה שהיא המוליכה אותי. משעת האירוסין של ‘עד לא אור’ עד ל’חופה במדבר' ועד־בכלל. ואם לא נפסקה ועדיין היא נמשכת, אפשר שזה מכוח הציפייה לנס, בדומה לנס שקרה את בן־המלך בסיפורו של ר' נחמן מברצלאב, קיצור הדרך לגעגועים¹. –– לנס־שתי־הפרסאות הרי אנו מצפים תמיד, משיר אל שיר.

אילו היכרתי מובאה זו, הייתי מבטל את קריאתי מפני פרשנותו המוסמכת של המשורר. כיוון שלא היכרתי, לא הרפתה ממני קריאתי שלי. הן גם באותו שיר שב"חופה במדבר" (“אני מנסה בשקט להקים על תלה / עיר שקופה. להשיט בתים תועים ברחובות דוסיטרים”), הוסיף: " – – – ואותך / רק אותך, אחותי קטנה, אקח עמי / על גבי."

מי אותה אחות קטנה, צירוף החוזר שוב ושוב בספריו?

בספרו אחותי קטנה, כוונתו לנזירות שהסתירוהו בחודשים שבין כניסת הנאצים לווילנא לבין שובו אל הגטו ואל המחתרת, אבל בסוף הספר (ע' 19), הכיוון שונה מעיקרו:

אִמֵּנוּ הִתְאַבְּלָה עַל בַּת

שֶׁלֹּא בָּאָה לָעוֹלָם.

מִתַּ"שׁ עַד תַּשַׁ"ח נִכְרְתוּ יֶתֶר בָּנֶיהָ

וַתִּסְפֹּד לָהֶם

וַתֶּאֱבַל עַל אֲחוֹתִי קְטַנָּה

שֶׁלֹּא בָּאָה לָעוֹלָם.

כל זה הביא אותי שוב ושוב לקרוא את “לא ירד ארונך מכתפי” כנוכחות־העד של הזיכרון. זו תחושת־האשם של מי ששרד – חשתי – זו האחריות, הרתיחה הכבושה, לב שירתו. במקום אחר ב"שיבה מן המכאוב", אגב ניתוח הפואמה “המפתח צלל”, אמר אבא קובנר:

היום בקריאה חוזרת, אני מבין – אם לומר ביתר גילוי לב – שאז כתבתי אמת. והאמת היא, כי האשם האמיתי הוא לא זה שנידון בבתי־משפט, לא זה שהוסגר בשמו המפורש, כפושע, אל ספרי ההיסטוריה. האשם האמיתי יהיה זה, שיישא את סיטואציית האשם של חייו לצמיתות.

יש ריצוי בעונש על פשע. יש מחיקת עוונות על־ידי מחילה, על־ידי צדקה, על־ידי חזרה־בתשובה. אך אין למחוק נסיון־חיים. אין למחוק עמידת אין־אונים נוכח הנוקבת והמרושעת שבהכרעות הכפויות: מי לחיים ומי למוות. אם השנים־עשר התנסו בניסיון הזה, ישאו זאת כל חייהם. הם – ולא האפור־במדים, שהוא מחוץ לפואמה הזאת.

אני חשתי, שהדברים תקפים לכלל שירתו, עד ל"שירת רוֹזָה". רוזה היא אמו של המשורר ואמה של “אחותי קטנה / שלא באה לעולם.”

כך כתב באחרון ספריו, בשיר “קשרים”:

אֵלִי! כַּדֹּפֶק הָלַם בִּי בִּכְיֵךְ

עַל הֶהָרִים דָּלְקוּ דִּמְעוֹתַיִךְ –

כִּי הָיִית לְבַד יָם וְשָׁמַיִם

מֵעַל וְעָפָר וְעוֹפֶרֶת תַּחְתַּיִךְ.

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תְּפִלָּה תַּחֲמֹל

כָּל־כֻּלֵּךְ מֵתִים שְׂרוּעִים אַפַּיִם.

כך אני קורא: זו בתוך זו שזורות שתי האפשרויות, “רק אותך, אחותי קטנה, אקח עמי / על גבי” ו"לא ירד ארונך מכתפי." לשתיהן נתן לנו אבא קובנר עצמו מפתחות. האחד, ש"הארון על כתפיו אין בו מת, אולי הוא ברית אהבה לא נכרתת, שחותמה התנועה־לקראת והציפייה לה;" האחר, בהגדרת האשם:

האשם האמיתי יהיה זה, שיישא את סיטואציית האשם של חייו לצמיתות.

במתח פרדוכסאלי זה ייחודה ועוצמתה החד־פעמית של שירת אבא קובנר, כמוהו ככפל־התמיד שבין משורר הצופן הפרטי והכמוס לבין המנהיג, המפקד ואיש־הציבור רב־הפעלים – אדם בעל שיעור־קומה פלאי ובלתי־חוזר, שרק היעדרו מעמידנו על מה שנעקר מתוכנו.

21.10.1988

רק עכשיו, כשלושים שנה לאחר ש"פנקס פתוח" ראה אור, עוד בחיי יצחק שדה, קראתי לראשונה תעודה מרתקת זו במהדורה החדשה, ולא יכולתי להינתק ממנה עד שהגעתי לדף האחרון.

מה משך אותי כל־כך בפרקי ילדות־נעורים־בחרות אלה (למהדורה החדשה נוספו “פרקי רוסיה”), שכתב אחד “האבות המייסדים” של הכוח הצבאי העברי, המפקד הראשון של הפלמ"ח, רמטכ"ל ה"הגנה", הוא ה"זקן" הפורש זרועותיו (בתצלום המפורסם) על יגאל אלון מכאן ועל משה דיין מכאן?

ושאלה קודמת, שהצגתי לעצמי אגב קריאה: איך קרה הדבר, שספר כזה, המקנה ממד שלישי, ממד החיים האמיתיים, לא רק לאיש שעוד בחייו הפכוהו לדמות־אב של משהו שטוח, חפוז, שקרי, כי אם לכל אותה הוויה, שבבהילות חסרת־רצינות הוקנה לה מעמד של “מיתוס” – לא התגלה לי כבר אז? ואם נפל לידי במהדורה המקורית, כפי שאולי גם היה, איך לא שימר זכרוני אותן הארות מאלפות, שהספר גדוש בהן?

מכל התשובות שהצעתי לעצמי, נוטה אני לסברה שצריך היה כנראה להיווצר מרחק שלושים השנה על כל מה שצלח במהלכן, מה שהופרך, מה שהתהפך על פניו, מה שחרב והותיר אחריו, בלשון הקוסמולוגים, “חור שחור” – קודם שאהיה מסוגל ללוות בהתפעמות והזדהות את דרכו של ילד יהודי חלוש, נצר למשפחות חסידיות מיוחסות, בן ל"משפחה הרוסה", העובר מגלגול לגלגול ברוסיה הטרום־מהפכנית עד שמתעצבת אישיותו בשנות המלחמה והמהפיכה ועד עלייתו לארץ, כמעט במקרה, לא מתוך הזדהות ציונית, אלא מסיבות שלא היו לי עצמי ברורות די־צרכן. בעיקר, מפני שחברי יוסף טרומפלדור נפל בקרב בהגנת הארץ, וחסידיו, חבורה של קרוב למאתיים איש, פנו אלי, כלחבר הקרוב ביותר של מנהיגם (עמ' 307).

הכרך הוא ראשון לכתבי יצחק שדה, ולו עצמו שלושה חלקים: מבוא מצוין של המהדיר, שלמה דרך, על “האיש ונתיבו”, מהדורה מצולמת של “הפנקס פתוח” ורשימות אוטוביוגרפיות פזורות, מיעוטן על ימיו הראשונים בארץ, ימי גדוד העבודה, רובן על מלחמת העצמאות, שבראשיתה הודח מכהונתו בצמרת ה"הגנה" ובהמשכה שימש כמפקד שרות המשוריינים של הצבא המתהווה ואחרי־כן כמפקד חטיבת השריון הראשונה והיחידה של צה"ל. בלי שאחווה דעתי על מבנה הכרך, אתרכז כאן באותה תעודה ייחודית, שהיא גם רובו, “הפנקס פתוח”.

יצחק שדה המאוחר מוכר היה במידה זו או אחרת לכולנו. מי לא קרא אז את “מסביב למדורה”, רשימות שבועיות שחתם עליהן בכינוי י. נודד? מי לא שמע על אבי הגישה ההתקפית בפעולות כוחות־המגן, “היציאה מהגדר”? מי לא ידע, שהגנרל בעל זקן השיבה והממושקף הוא חברם לכוסית־ולשיחה של סופרים ומשוררים והוא עצמו מעין־מחזאי?

עודני זוכר אותו בחבורת סופרים צעירים, בהם כבר אז בעלי שם ובהם מתחיל־מהסס כמוני, שירד במיוחד מירושלים לפגישת־הייסוד של “משא” בשדרות רוטשילד 60. רק אז, אולי עוד פעמיים־שלוש, ב"מאור" שבאלנבי וב"כסית" שבדיזנגוף, ראיתי אותו ממש, לא בתצלום.

בעיני צעירים כמוני היה כבר אז בעיקר צירופן של מראיות פלמחיות־בוהמיות. על שורשיו ומקורות־צמיחתו לא ידעתי דבר, ואפשר מאוד שאז גם לא העסיקה אותי שאלה זו. הוא היה גדוד העבודה, הפלמ"ח, “הזקן” בעל השרירים, הבוהמיין.

לא האדם שתחילתו מצוירת ב"הפנקס פתוח". לא מי שריתק אותי עכשיו, כעבור שלושים שנה, ואף זה מעבר לגלגוליו של יחיד, כי אם כסיפורם של דור ושל זמן.

לפני תשעים שנה נולד יצחק לנדוברג, פריו של שידוך אומלל בין שתי משפחות חסידיות: אבי־אמו היה רבה של לובלין, שנודע בכינוי “העילוי מלאדי”, ואילו אם־אביו היתה “נצר ממשפחת הרבי מגור, והתיחסה גם על הרבי מקוצק”. הכלה לא ראתה את החתן אלא מתחת לחופה – ולמראהו של אותו בחור גוץ ומכוער, חתנה, פרצה האשה הצעירה בבכי. הוויה זו של אדיקות קיצונית מכאן ויחסים עכורים בין האם לאב מכאן, יחסים שנסתיימו בעזיבת האם בטרם מלאו ליצחק ארבע, מצויירת בחריפות בזכרונות שכתב בערוב־ימיו, בהיותו כבן ששים. רק מתוך פצעים שלא נגלדו, יכולים לבוא תיאורים כאלה. הוא הדין בגלגולו הבא, כשעקר האב עם שני התינוקות לבית הוריו בוורשה ויצחק בן הארבע, חולה־געגועים על אמו שנעלמה, היה מסתתר שעות ארוכות מתחת לשולחן כמעט ללא ניע וניד, בודד ועזוב, ורוחי סרה ומרה. – – איני זוכר שיהא מישהו דואג לנקיוני, חוץ מערבי חגים ומועדים. ואין פלא, שבסופו של דבר נחליתי מחלת־עור קשה.

כשמלאו ליצחק חמש, נשלח ללמוד ב"חדר", פרשה המתוארת כאילו חווה המחבר מחדש את סבלותיו ועינוייו של הילד. “עיקר העיקרים בימי ילדותי היו הגעגועים על אמי,” מספר יצחק שדה, שחש בחסרונה ביתר־שאת גם משום שלא היה לו אב חזק וסמכותי, שישרה עליו ביטחון. האב הלך ושקע, שתה לשוכרה ואף נשלח לכמה חודשים לכלא. בהוויה סגורה ומחניקה זו החליט הילד החולני והמדוכא, בהיותו בן שש בלבד, להתאבד. הדפים המעטים, המתארים איך מגיע ילד בן שש לא רק לידי מחשבה כזאת, אלא איך הוא תולה עצמו, הם מן העזים בספר.

פרק זה, שכאן אני מזכירו רק במרומז, בא לקיצו כעבור שנתיים, כאשר לוקחת אותו האם לבית החדש, שהקימה עם בעלה השני, איש אמיד שיש לו בנים בגילה, בעיר רוסלבל שברוסיה. אם עד עתה היה תינוק חולה וחיוור של הגיטו הוורשאי, שלשון דיבורו יידיש – הנה עכשיו עובר הוא גלגול שלם.

כשאנו אומרים, שלא הציונות הביאה את יצחק שדה לארץ, לא אמרנו הרבה. השורשים רבים ודקים. בבית הגדול והאמיד יש עכשיו לילדים מורה פרטי, שאינו אלא הסופר והוגה־הדעות הלל צייטלין, שמתיאורי יצחק שדה ניכר כמה עמוקה ומתקיימת היתה השפעתו על תלמידו. כעבור שנים רבות, כשהיה יצחק שדה “חלוץ, חבר בגדוד העבודה וחוצב אבנים בירושלים עיר הקודש” כתב לו צייטלין: “מי יתנני עתה בוורשה ולומד עמך מזמן לזמן את הכוזרי ואת התניא, או פשוט את ספר ישעיהו…”

בנעוריו שוכח שדה לשון יידיש של בית סבא, ואילו ידיעותיו בעברית מגיעות עד כדי הוצאת “כתב־עת” באותיות־כתב ושמו “כרם חמד”. אלא שהימים הם ימי התסיסה המהפכנית, וזו משתלטת וסוחפת עמה את הדור הצעיר. גם יצחק נוהה יותר ויותר אחר הספרות הרוסית והרעיונות המהפכניים המנסרים בחלל, ספק טולסטויאניים ספק “אס. אר.”יים. הלשון העברית הולכת ומשתכחת. הוא בשל לגלגול הבא.

וזה מתרחש עם התפרצות כוחות הנעורים. הילד החלוש היה לנער גבוה, המרבה בפעילות גופנית, מטפח את שריריו, מתגלה כ"בעל זרוע". הוא מבקש ללמוד בבית־ספר מקצועי, להיות נפח, מתחבר לתנועה מהפכנית טירוריסטית, ובן שש־עשרה עומד באותו “מבחן עליון” של הטירור האישי – נשלח להרוג “בוגד”, ועושה זאת. וכמו נבדה המעשה בדמיונו של סופר, מתגלה שהרג צעיר שלא היתה לו כל שייכות למעשה־מלשינות, אלא פשוט חיזר אחר בתו של קצין־משטרה.

“הפנקס פתוח” גדוש מעברים מרתקים כאלה מהוויה להוויה, מפעילות מהפכנית להוויה סטודנטיאלית, לשירות בצבא הצאר, לפיקוד על פלוגה בצבא האדום המתהווה, לפגישה גורלית ראשונה עם יוסף טרומפלדור (שהציע לממשלת קרנסקי תוכנית – מתוך שמונה מאות אלף החיילים היהודיים המשרתים בצבא הרוסי, יארגן כוח צבאי גדול, זה יחצה את הרי הקווקאז, יתקוף את הצבא הטורקי וישחרר את ארץ־ישראל).

כאן אני יכול רק לרמז על אותו עושר שנתגלה לי באיחור רב כזה, עם הופעת המהדורה החדשה, אפילו לא לגעת בתיאורים המאלפים של בני־הדור, האחים־החורגים, החברים, הספרים, הזרמים הרוחניים. ברשימה קצרה כזאת איני בא לומר אלא זאת:

כשאנו תוהים על כוחו של “הזקן”, על ההשפעה שהיתה לו על קבוצות נבחרות של צברים צעירים, על הדמיון ועל התושייה, על אותו עירוב משונה של כמיהות חברתיות ופיוטיות ושל חינוך לנחישות בעמידה על הנפש ולתוקפנות והעזה בלחימה, באים פרקי “הפנקס הפתוח” ומגלים לנו את סוד קיסמו המנהיגותי כמו גם את ריבוי השורשים שהפרוהו ומורכבותם, מגלים גם כמה שדופים – לעומת צלמו החי של בן הדור – כל אותם “מיתוסים” של קרטון, בין שהם גזורים בלבן בין שהם גזורים בשחור.

22.2.1980

כשהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל – כבר היה הוא בר־מצווה. בראשית המאה העשרים, לפני יותר משבעים שנה, הוסמך לרבנות. למד באוניברסיטאות ברן, ברלין, פטרבורג. מכהונתו כמנהל בית־המדרש למורים בבית־הכרם פרש אחרי עשרות שנים של הוראה ומחקר, בתש"ח. רק בשנתו השישים־וחמש, היה לפרופסור באוניברסיטה העברית. “חוק חינוך ממלכתי חובה” נחוק בשעה שהיה הוא שר החינוך, לפני עשרים שנה.

עכשיו, בשנתו התשעים, הלך לעולמו. אין זו רק שיבה טובה, שהרי ממש עד לחודשים האחרונים המשיך לעמול על סיכום מפעלו ההיסטורי הענקי, להתקין ספרים חדשים לדפוס. פתאום נדמה, שאינך דן עוד בבשר ודם שהלך לעולמו, אלא מנסה להעריך תופעה היסטורית. ואולם, כשמדובר בפרופסור בנציון דינור, יש בניסיון הזה משהו כמעט פרדוכסלי. הן כלפיו היו תלמידיו טוענים – בספק חיבה ספק ביקורת – שלהיסטוריה עצמה הוא מתייחס באופן סובייקטיבי, מעורב רגשית, כמעט יצרית, ב"מלחמות היהודים" של כל הדורות, ממשיך להשתתף בהן, אוהב, שונא, שופט, נוקם ונוטר, מוחל וסולח, לעולם לא מנותק, צונן, לא משקיף על ההיסטוריה מרחוק, או מגבוה. לעולם הוא בפנים, מעורב עד צוואר.

*

וזו תמציתה של תופעת דינור – תשעים שנות מעורבות יהודית.

ידיעותיו, ובתחומים שונים בתכלית, היו מרובות כל־כך – לא רק היסטוריון היה, כי אם בעל בקיאות פינומינלית בכ"ד הספרים, בהלכה ובאגדה, בספרות הילדים האירופית ובספרות הפדגוגית – שקשה היה להבין את צמאונו של בור סוד זה לעוד ועוד ספרים, עובדות, פרטים גדולים וקטנים, את מקורה של אותה עירנות רוחנית, שגם השנים הארוכות לא הקהו. מה עוד ביקש לדעת?

בעיקרו של דבר, חיפש תשובות לשתיים־שלוש שאלות “קטנות”. גם הכרכים הרבים של ספרי המקורות, שהקדים להם מבואות־ענק – “ישראל בארצו”; “ישראל בגולה”; “ספר הציונות” – אינם סתם גבב של ליקוטים מתוך ספרים, פרוטוקולים, נאומים, אגרות ויצירות ספרות. את הבחירה הדריכה חתירתו לגילוי איזשהו “רעיון מרכזי” בחיים היהודיים, שלא זו בלבד שהוא זורע אור בהיר על עלילות־העבר אלא עשוי לכוון את מעשיהם של הפועלים בהווה למען העתיד.

חיבתו למלים המבטאות פעילות, תנועה, שינוי, מתגלית בשמות ספריו: “מפלסי דרך”; “ערכים ודרכים”; “במפנה הדורות”. בניגוד למניח־היסודות לכתיבת ההיסטוריה של העם היהודי, צבי היינריך גרץ, שאת הזמן החדש בתולדות ישראל התחיל בתנועת ההשכלה (1750) ובניגוד לדובנוב שקבע את ראשיתו במהפיכה הצרפתית (1789), מתחיל דינור את הזמנים החדשים בעליית ר' יהודה החסיד לארץ־ישראל ב־1700. למה? משום שזו היתה לשיטתו ראשית הציונות – אותה פעילות יוצרת, שמקורה, והמשכה, ב"דוחקי־קץ מאמינים, שלא השלימו עם כשלונה של משיחיות המסתורין הפעילה, והתמידו נמרצות לחפש דרכים חדשות להחשת הגאולה ולהפקת מרצם המשיחי הבלום".

יש אישים, שקל להצביע על תרומתם, לזהות את החותם שטבעו בהוויה העברית המתחדשת. דינור אינו כזה, ולא רק משום שאת חילו פיזר בתחומים שונים – במחקר היסטורי, הוראה וחינוך, פעילות ציבורית – אלא משוס שפיזור זה הוא אולי עצם־טבעה של אותה פעילות רוחנית מיוחדת.

את חותמו קל לזהות באלפי התלמידים שהעמיד, בעיצוב דמותו של בית־המדרש למורים בבית הכרם, שתקופה מסוימת ריכז בין כתליו “טאנק מוחות” – הפילוסוף ה.ש. ברגמן, הבלשן־מילונאי א. אבן־שושן, הגיאוגרף י. בראוור, המורה לפילוסופיה של היהדות יהושע גוטמן, הבוטנאי אבי־זוהר ועוד. חותמו קיים ברבעון להיסטוריה “ציון”, ספר תולדות ההגנה, ספר היישוב וכדומה. צריך להזכיר, שכשר החינוך דאג לחקיקה המיוחדת שהבטיחה את הקמת “יד ושם”, והוא כיהן כיושב הראש הראשון של הרשות. הוא אבי חידון התנ"ך, שעל־פי תפיסתו צריך היה להוות אחד מרכיביו של חג העצמאות, זה שמרכזו יהיה “סדר העצמאות” עם “הגדה” ותפריט מחייב של מאכלות סמליים.

העיקר אינו בפרטים אלא בתחושתו, כפדגוג אולי יותר מאשר כהיסטוריון, שאת אישיותם של הדורות העתידים לצמוח כאן יש לחזק על־ידי חשיפת שני עורקים תת־קרקעיים ראשיים: זיקתה הנמשכת של הגולה לישראל כלב רעיון הגאולה, והנסיונות הלא־נפסקים לחדש את יישוב הארץ בלי לחכות לבוא המשיח. לעיקרים אלה היו מכוונים כל פרטי־הפרטים של עיסוקיו המגוונים. את עבודתו ההיסטורית של החוקר הדריך להטו הלא־נחלש של האוהב והמורה.

*

סמוך לראש השנה נוהגים היינו – אשתי, שהיתה תלמידתו האהובה בסמינר, ואני, שלמדתי אצלו באוניברסיטה – לבקרו ולאחל לו עוד שנים טובות. כשטילפנתי ערב ראש השנה, ביקש שנקדים ככל האפשר כדי שלא יופרע באמצע עבודתו. בבואנו, הבענו פליאה על בן התשעים המתמיד בלי־לאות ליד שולחנו העמוס ספרים ותיקים וכתבי־יד לא־גמורים. (בנציון דינור נולד סומא בעינו האחת, וקריאתו וכתיבתו היו תלויות בעינו הנותרת). על כך השיב:

בילדותי נחשבתי לעילוי, נשלחתי ללמוד בישיבת מיר וכדרכם של “מתמידים” בימים ההם, הייתי יושב ולומד יומם ולילה, ובגבור עלי עיפותי משתטח על הספסל, ישן קצת – ושב ללמוד. יום אחד קרא לי ראש־הישיבה והעיר, שאם אמשיך כך, לא אחזיק מעמד. שאלתי מה עלי לעשות. אמר לי ראש־הישיבה: צריך לשים עתים לתורה. עליך להסתפק בארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות לימוד ביממה. שמעתי בעצתו, וכך – סיים באותו חיוך קונדסי בעינו הרואה, שניכר אפילו על סף התשעים – עשיתי כל השנים. לא “מתמיד”, אלא מסתפק בארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות ביממה. ועובדה, הארכתי ימים.

וכל אותן שנים, כל אותן שעות, עיין בעוד ספר ועוד ספר, מלקט עוד ועוד עובדות, מצרפן לכל ההרים שהגביה בתשעים שנות מעורבותו בדברי ימי ישראל, מחזק את טיעונו בשתיים־שלוש נקודות עיקריות: שבחיי היהודים יש “עשייה היסטורית” פעילה ומרכזית מאוד, ושהחיפוש אחר דרך חדשה להחשת הגאולה, שתמיד היא דרך לארץ־ישראל – הוא הכוח המניע אותה. פעילות רוחנית מתמדת ולא־נלאית זו נפסקה בשנתו התשעים. באמצע נפסקה.

אדם שיחסו אל ההיסטוריה היה אישי, כמעט ייצרי, והוא עצמו נראה כ"תופעה היסטורית". יותר משכתב היסטוריה, ניהל אתה מלחמת־שניים. עכשיו הגיע לאוזנינו הד אחרון מהמלחמה הזאת, חזר רעם שהחל להתגלגל לפני תשעים שנה, בימי ה"סופות בנגב". עוד אחד מהראשונים נצרר בצרור חיי הארץ הזאת. רעמים אחרונים.

9.7.1973

געגועי על פיכמן התעוררו כבר לפני שנים, בראשית־צעדיו של מחנה הביקורת הלמדנית־מדעית, עוד בטרם פרץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה וכיסה את הארץ, כמים לים מכסים, פסקי־הלכה ספרותיים.

אבל רק היום, משנהפכו הבליטות הקשויות בקרקפות הרכות של גדיי הביקורת לקרניים מושחזות במצחיהם העזים של תיישי האקדמיה, מבין אני ממש אל מה יוצאת עכשיו הנפש – אל איזשהו דבר האסור, חטא מתוק, מסה קטנה, אימפרסיוניסטית, סובייקטיבית, לירית של יעקב פיכמן, שדבר לא תציע זולת התרשמותו של עוד קורא, זה שקנה לו מוניטין מכוח יצירתו – רק התרשמות, לא גזר־דין, לא ניתוח מדעי ולא דירוג מוחלט מטעמו של מכון־תקנים כלשהו. איך זה, שאחרי כל השפע, שמשפיעים עלינו ארבע־חמש אוניברסיטאות וכל נושאי החוכמה המוסמכת שהוציאו מתוכן, מתגעגע אני לכוס אחת של מי־מעין?

בראשי שמורים סיפורים רבים, ואם רק יזכני השם עוד אעלה אותם ביום מן הימים עלי גיליון. גלגולים שונים ומשונים היו בדורנו ליומרתם המפחידה של מבקרים להציע מדדים אובייקטיביים, ויש המדברים על “כלים מדעיים”. הפרמטרים הם החבר ז’דאנוב מכאן והמחשב האלקטרוני מכאן. אני נזכר למשל בשיחה מלפני יותר מעשרים וחמש שנים בין סופר מתחיל לבין מבקר ועורך רב־ביטחון־והשפעה בעת ההיא. בתוקף רב ואגב הסתמכות על סוללה כבדה של חכמי הזמן, פסק:

“בדורנו אין רומן הנכתב בגוף ראשון יכול להיות חשוב!”

למה? היום חבל אפילו לטרוח ולחזור על הנמקתו המוסמכת.

בימים ההם, כדאי להזכיר עוד, היה נושא חביב אפילו יותר על מעמיקי־ההגות: מות הרומן.

למה ועל מה מת הרומן?

גם על אותם טיעונים מבריקים כבר לא כל־כך חשוב לחזור.

כנגד זה מעניין יהיה לספר פעם, ובגוף ראשון דווקא, את מקרהו הפרטי של אותו מבקר ועורך שפסק, שאין עתיד לרומן בגוף ראשון.

כל סיפור יוצא מהמקרה הפרטי וחוזר אל המקרה הפרטי. לא כן הביקורת האובייקטיבית־למדנית־מדעית, שההכללה היא עניינה, היא נקודת־מוצאה והיא יעדה הסופי. שני אלה הם עולמות שאינם נפגשים, כמוהם כחומר ואנטי־חומר, עולם ואנטי־עולם. כל הכללה מדעית תעמוד בתוקפה כל עוד תושגנה תוצאות זהות – אלו שניסחה ההכללה – בתנאים זהים. כל פרודה בבריכת מים תהיה תמיד שני אטומי מימן ואטום חמצן. לא כן שיר, תמונה או סונטה על אותה בריכה. אמן שישיג שוב ושוב תוצאות זהות בתנאים זהים, יכתוב למשל את “הבריכה” של ביאליק עוד ועוד – יוציא מתחת לעטו את החיקוי המושלם, זה הפחות מהשיר המקורי הדל ביותר, הסיפור המקורי התפל ביותר. מכאן געגועי על משורר־קורא־וכותב־על־מה־שקרא כפיכמן. כתב אלתרמן:

מְשׁוֹרֵר רַב־תְּנוּפָה וְשָׁלֵם. וְכוֹתֵב הַמַּסָּה שֶׁהִיא לַחַן

וְהִיא כְּלִי מְלֻטָּש וְחוֹדֵר שֶׁל אֻמְדָּן וּבִקֹּרֶת. אָכֵן,

יֵשׁ שִׁיטָה מַדָּעִית רַב יוֹתֵר, הַשּׁוֹקְלָה בְּמֹאזְנֵי בֵּית־מִרְקַחַת

תְּנוּעוֹת חִירִיק־וְקֻבּוּץ שֶׁל שִׁיר… הֲטוֹבָה הַשִּׁיטָה? יִתָּכֵן.

אַךְ שָׁעָה שֶׁצּוֹפָה הִיא קְצָת־קָט מִגָּבוֹהַּ, כְּאִלּוּ סוֹלַחַת

לְמַסּוֹת הָ"אִימְפְּרֶסִיָה שֶׁלְּךָ", – הַסִּפְרוּת מְחַיֶּכֶת… לֹא כֵן? ¹

עיינתי מעט במבחר מאמרי־הביקורת על יצירת יעקב פיכמן. על דרך השלילה כתב שלמה צמח, שנתיים לפני שנורתה על הר הצופים אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית, קודם שיצאו לאוויר העולם דור הפלמ"ח ודור המדינה וכל דורות הסופרים שלאחריהם, כי ביקורתו של פיכמן “היא אקט של תרבות ולא אקט של ביקורת”.

מהמקום שאנו עומדים בו היום מקבל משפט זה משמעות, שלא עלתה ודאי על דעת צמח בראשית שנות העשרים. מה שבא אז לבטל את הביקורת הפיכמנית, הוא היום עיקר־טעמה: כן, אקט של תרבות!

תרבות אינה תעשיית־דפוס מפותחת, אף לא מעגלים סגורים של קוראים־את־מאמריהם־הם ואת מאמרי־עמיתיהם־למקצוע. תרבות היא צופן משותף, היא הֶצְבֵּר והיא רעב, היא זיכרון והיא משאת־נפש. בכלל הדברים הלא־טובים המתרחשים אצלנו היום, בולט העדר אותו “אקט של תרבות”. לא שהסטטיסטיקה מגלה ערווה. חס־ושלום. “פֶּר־קאפּיטה” אנו מייצרים וקונים ספרים למכביר, ממלאים בתי־ספר ואוניברסיטאות, קונים כרטיסים לתיאטרון ומה־לא.

אבל מתי שמענו לאחרונה מישהו מהאליטה הפוליטית שלנו (להוציא כמדומני את נשיא המדינה) נזקק לפסוק מהספרות העברית של דורנו? וכאשר בוחנים את התחלקות הספרים הנדפסים, נמכרים ונקראים ואת צרכניהם, כלום איננו מגלים, שישראל של הספרות העברית היא אי בישראל? וכלום פסחה הוויה אלימה זו הפושה בחברתנו, על עולם הספרות ואינה משפיעה בכיוון שהוא היפוכו של “אקט של תרבות”? אכן, אפשר להצטמצם ב"אקט של ביקורת" ולהגיע לדבר־מה מפלצתי.

באחת המכללות הוטל על תלמידה להכין שיעור־לדוגמה בספרות. תחילה בחרה בסיפור שאהבה, של צ’כוב. סמוך לשיעור, אמרה למדריכתה שבחרה בסיפור אחר. היא מבקשת להקנות לתלמידיה כֵּלים, הסבירה, וקיים חשש שהתלמידים ייסחפו אחר הסיפור ודעתם תוסח מהכלים. הנה כך נהפך “אקט של ביקורת” למפלצת של תרבות.

כמה אני מתגעגע על קצת פיכמניזם, אם כפי שהגדירו לפני יותר משבעים שנה יוסף חיים ברנר, “אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית מחמדינו, לספרות העברית,” אם בניסוחו היפה של יעקב שטיינברג:

יגון־היצירה של פיכמן הוא יגון ההיקף הסובב עם הדברים; הזעף של סוף־דבר אין למצוא אצלו, על כן אין אצלו גם הבדידות עם הרוח הרעה.

כלום אפשר לאבחן בדייקנות מרובה מזו את הדרוש היום לכולנו, אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית מחמדינו, לספרות העברית? כלום אפשר לאבחן ביתר נאמנות את הרעה החולה של כמה מתיישי־האקדמיה, אותו “זעף של סוף־דבר”, אותה “הבדידות עם הרוח הרעה”?

אני מודה: געגועי הם על איזשהו פיכמן, שיהיה לא מדעי ולא אובייקטיבי, ואפילו לא עמוק, אלא – ואני מצטט מהמבוא של נורית גוברין – שמקור כתיבתו יהיה בהרגשת הקירבה ליוצר והזדהות עמו. משום כך עוסק פיכמן רק ביוצרים שהעניקו לו חווייה והתרוממות־רוח, וביקורתו היא מעצם טיבה ביקורת חיובית, ביקורת של אהבה.

כן, אקט של תרבות.

6.6.1980

כבר מזמן הגיעה השעה לבירור מעמד הביקורת והיחסים המותרים והאסורים, שהיא מקיימת אצלנו עם הספרות. אמנם, לספרות לא תועיל עוד שום צעקה לשעבר, אבל גם אם הוויכוח איחר לצאת מחושך לאור, את שתיקתם של סופרים ומשוררים לא ימחול המבדיל בין קודש לחול.

חלוקת־העבודה בין היוצר לבין המבקר יונקת מאיזו מוסכמה נימוסית, שפירנסה גם את דימויה הרווח של הנפש ה"מוזית". למוסכמה זו סייעו היוצרים עצמם, קצת מתוך אנינות, קצת מחמת הספק המכרסם בליבו של כל יוצר, קצת משום שמדיבוריו של סופר על יצירתו וסביבה משתמעת מעין הודעת בעל־הדין, שאינה עומדת על רגליה, אלא היא מעין מפיבושת. המלצתו של גיתה, “יְצוֹר – ודוֹם”, סייעה לקַבע את דימויו הרומנטי של הסופר, המחונן אולי ב"כוחות", אבל מחמת רפיון־השכל והיעדר “כלים” אקדמאיים נאותים, אינו מסוגל להבין ממש מה שכתב. גם לא נאה, ש"פה קדוש" יפרש ברבים מה שהוא סוד־בתוך־סוד, רזין דרזין.

הסופר יושב ועטרתו בראשו, ומצפה לקורא הטוב. המבקר האידיאלי, שאליו מתפלל כל מחבר, הנו אדם שלא רק קרא ושנה הרבה ורגישותו גבוהה, אלא הוא כמין תחנת־מימסר הקולטת את האותות הלחשושיים ביותר ומעבירה אותם בחדות ובעוצמה מוגברת לרבים. מלאכת המבקר ניזונה בעיקר מהבקיאות באמנויות. תמציתה היא יכולתו לראות מה שלפניו. אמר עזרא פאונד: “אילו יכולתי, רוצה הייתי לחדד את הפֶּרצפּציות שלכם, שאז יהיה טעמכם אדון לעצמו.” כאן העיקר: חידוד הרגישויות, פתיחת הקורא אל עוד ועוד יצירות אמנות. טעמו יתעשר, יתעדן, ועולמו יישאר אישי.

אבל ככל אידיאל גם הקורא הטוב הינו, מעצם ההגדרה, מחוץ לעולם המצוי. בחברת זמננו, המורגלת במומחה לכל עניין, נהפך גם הקורא הטוב להתמחות פרופסיונאלית, ויש שהגיעו למדריגת הגדולים במנתחי־הלב ומנתחי־המוח. הביקורת שוב אינה רק דעה אישית של קורא מומחה, ועניינה אינו עוד התיווך בין סיפורים ושירים לבין קוראיהם. המבקר נהפך לחי הנושא את עצמו, לנוכחות בלתי־תלויה ביוצר וביצירה. מכאן אך כפסע לתחושה, שהקיים באמת ביצירה הוא הפירוש שנתן לה המבקר. ממעמד מרומָם זה, הביקורת כיצירה, היא עוברת כמו מאליה עוד גילגול, מתנתקת כליל מחיבורה לסיפור זה ולשיר זה, שקורא מסוים קרא ולרשמיו נתן תפוצה. היא נהפכת למדע. מדע הספרות.

בשני מאמריו ב"מעריב" ובמכתב אישי אלי לפני חודשים אחדים, בעקבות מאמרי “געגועים על פיכמן”, מותח מנחם פרי קו מבדיל בין ביקורת על ספרים לבין מדע הספרות. בתגובה על מאמרו המבריק של מאיר ויזלטיר, טורח פרי לבסס אבחנה זו, שנלווית לה אותה טענה חבוטה כלפי הסופרים, שאינם מקיימים דו־שיח עם מדע הספרות ובכך מחמיצים הם הזדמנות “ללמוד: איך עושים טקסט ספרותי?”

פרי ראוי לתודה על עצם כניסתו לדיון עקרוני זה, להבדיל מאותם מאמרים שהוא מגדירם בזה הלשון: “אכן, המוספים מלאים בחומר של ספיחי האקדמיה, שלא מצא את מקומו בפרסומים הרציניים. כמו בכל מקום אחר, גם באוניברסיטאות יש כמה שוטים מתרוצצים.”

חידוש ידוע יש גם בגילוי, שאין הסופר “ילד או פרא או חולם־בהקיץ, מין יצור אינטואיטיבי וקצת אובססיבי, אחוז דיבוק או השראה, שפעילותו לא רציונלית”. מודה הוא בדבר נוסף, שלפי כל הסימנים נעלם מעיני מבקרים רבים: “סופרים קוראים בתחום הפסיכולוגיה, הפילוסופיה וכו', הם מתעניינים בתחומי תרבות רבים.” אמת נכון הדבר. הסופר ס. יזהר הוא גם ד"ר יזהר סמילנסקי. ויש עוד סופרים בעלי תארים אקדמיים, או סתם השכלה טובה. חרף כל אלה, קובל פרי, “סופרים המדברים כאינטלקטואלים, פגשתי מעט מאוד”. אם אין טעות גמורה בידי, כוונתו בעיקר לסירוב “לקיים דיאלוג – ולו גם מתוך ויכוח – עם מי שמקדיש את מיטב אונו האינטלקטואלי לתיאורה של הספרות”.

ובכן, דברי פרי טעונים תגובה, מה גם שאותה “תשובה אחרת” שנתן למאמרו של ויזלטיר, רחוקה מליישב את הקושיות העיקריות.

*

ראש לכל: לכאורה, מבקש מאתנו פרי להבדיל הבדלה גמורה בין הביקורת לבין מדע הספרות ומזמין אותנו לדו־שיח עם זה האחרון. מה אעשה והערותי (וכן גם מאמרו של ס. יזהר “שתיים שלוש הערות על קריאת שירים וסיפורים”), עסקו בביקורת? מה אעשה והבלבול בין המתפרסם כביקורת שוטפת במוספים לבין המחקר האקדמי נגרם על־ידי המשמשים בעת ובעונה אחת בשני הכתרים ומשווים לפעילותם הרצנזנטית סמכות אקדמית־מדעית?

יתירה מזו: מבלבל גם השימוש במטבע “מחקר אקדמי”. פרי מתרכז במדע הספרות, אבל באקדמיה, ובכללה בחוגים לספרות עברית מתרוצצות כמה תורות. הקשר בין בעלי התורות לביקורת הפריודית, לעוסקים בהכשרת מורים ולמשליטים טעמים ספרותיים עכשוויים, הדוק ביותר. כל הפרדה היא אחיזת־עיניים. כשמופיע בטלוויזיה פרופסור לספרות עברית ומזהיר את הצופים מפני רומן ראשון של סופר צעיר, שהיה לרב־מכר, מיטשטש כל גבול בין “מדע” לבין “שוטים מתרוצצים”.

עיון קפדני יותר מגלה טשטוש־תחומים בין “מדע” לבין ביקורת גם אצל מנחם פרי, אך כיוון שהגענו לכך, אני בא להסתייג מעצם השימוש במלה “מדע” לעיסוק, שהמלה “עיון” מתארת אותו נאמנה. פרי עצמו חש בכך, אבל את השימוש ב"מדע" הוא מצדיק בהסמכתו ל"מדעי היהדות", “מדעי הרוח”, “מדע הכלכלה” וכיו"ב.

שאלה גדולה היא – ששאלו גדולים ממני – אם כל החכמות הנלמדות באוניברסיטאות הן בגדר “מדעים”. אי־הקפדה על ההבדל בין הדיסציפלינות השונות היא הפירצה הקוראת לרועי־הרוח. תולדות מדעי־הרוח רצופות בניינים עיוניים מפוארים, שהיו לקברים לבוניהם. די להרהר בגדולים כמארכס ופרויד, שמכוח אינטואיציות גאוניות טבעו חותמם על כמה דורות, כדי שנעמוד על הקושי היסודי, שלא לומר המופרכות, שבשימוש במלה “מדע” לעיון בנפש האדם, לניתוח תהליכים כלכליים וחברתיים ולפיענוח סודות החומר.

כנגד הטענה, שיצירה ספרותית מתאפיינת בחד־פעמיותה, פוסק פרי: “כל אובייקט בעולם הוא חד־פעמי – – ושתי טיפות־מים אינן דומות זו לזו בכל, למרות ששתיהן H₂O.” כאן שב פרי ומחבר את “מדע הספרות” אל המדעים המדוייקים, וכך גם מתגלית כל רפיפותה של מדעיות מדומה זו. איני יודע אם שתי טיפות־מים דומות זו לזו בכל, אבל מה שהוא מים חייב להיות זהה בשתיהן. תקפות הסימן H₂O נבחנת על־ידי פירוק טיפת־המים לחמצן ולמימן, או הרכבת שני היסודות שוב ושוב למים. כלומר: בתנאים זהים יושגו שוב ושוב אותן תוצאות.

ניסוי שחזר והצליח רק מחזק את תוקף ההישג המדעי, ומכאן פתוחה למדע הדרך קדימה. לא כן בדוגמה הספרותית שמביא פרי: המטפורה. מי שייצור פעם נוספת, בלי לשנות כקוצו של יו"ד, אותה מטפורה – וכן אותו שיר, סיפור, רומן – ייצור את החיקוי המושלם. עשייתו זו תהיה התגלמות היפוכה המוחלט של הרוח היוצרת. זה מובן החד־פעמיות ביצירה, ובינו לבין חד־פעמיות ערימת־הזבל או טיפת־המים אין כל דמיון. סודה של היצירה טמון בבלתי־דומה, בבלתי־צפוי, בלא־ניתן־לחיזוי.

במה טמון קסמה המופלא של היצירתיות המדעית? בכך, שעל בסיס הישגי המדע עד כאן ניתן לחזות מראש את כל הדרוש לטיסה אל הירח, לבצע זאת בדייקנות מדהימה ובכך להפוך את החזוי למצוי. מן הבחינה המדעית, היתה טיסה זו קפיצה גדולה לפנים, ולאחריה באו קפיצות גדולות יותר למרחבי החלל, עד לכוכב שבתאי.

מה תחזה לנו תורת הספרות על תנועת הרוח היוצרת? האפשר בכלל לדבר על התפתחות, על תנועת היצירה מאל"ף עד תי"ו? הנוכל לבנות דגם התפתחותי מאיוב עד בקט? היש ממש בקביעת פרי, ש"תיאוריות ספרותיות עשויות להשפיע גם על היצירה הספרותית העתידה"? היעז להעלות השערה מדעית בדבר סיפור אחד העתיד להכתב בעשור הקרוב כפריו של דיאלוג מעמיק עם מדע הספרות? ההסתברות לכך, חוששני, קרובה להסתברות, שאלכימאים יפיקו מעופרת זהב.

איני בא לטעון נגד העיון בספרות, אף לא נגד “הניסיון השיטתי להבין את הספרות על תופעותיה ועל גילוייה השונים”. כבר הסכמנו, שסופרים גם קוראים, הן את סיפוריהם ושיריהם של זולתם, הן בתחומים שונים, איש וטעמו, אפילו מאמרי־ביקורת ועיונים בספרות.

אך גם בזה מיוסדים דברי פרי על טעות עקרונית. החומר של הספרות הוא העולם, החיים, לא “הספרות”. ספרים משפיעים, פעמים מעצבים, מתוקף היותם חלק מהמפגש עם העולם, אולי כתמציתו. החומר של “מדע הספרות”, כעדות פרי, הוא הספרות. אין פירוש הדבר, שסופר פלוני לא יימשך לעיון זה כשם שאחר יימשך לבוטניקה, לחכמת הפרצוף, כימיה או אסטרונומיה. “לימוד משהו חדש” – כן. אך כלום גם משהו, שבלעדיו אי־אפשר לסופר להיות סופר?

אני טוען: כלל ועיקר לא. המעיין בספרות והיוצר ספרות, עוסקים בשני עולמות. אומר זאת אחרת, מזווית שונה: התייחסות הסופר אל סיפורו ואל שירו אינה כאל “אובייקט”, שיש לתארו, לסווגו, להגדירו, להופכו לעוד אבן קטנה ב"גוש של מדע". פגישת היוצר – כיוצר! – לעולם היא חד־פעמית וסובייקטיבית, לעולם לא ייעדר ממנה מימד השיפוט, שהוא בהכרח ערכי, אם באמירה “שקספיר הוא סופר טוב”, אם ב"הוא כותב יפה", או “חזק”, או “מסעיר”. וכן להיפך: “זהו סופר רע,” “יפה אבל משעמם,” “כתיבה מיומנת ותו לא” וכדומה. בכל העניינים הסובייקטיביים הללו, אומר פרי, אין מדע הספרות עוסק, שכן הם מחוץ לגידרו, וכיוון שאין מים אלא תורה, חוזר הוא למשל המים ומקביל את המשפט “שקספיר הוא טוב” ל"אלה מים טעימים." לצערנו, טרם הגענו לימות המשיח ועדיין אין כל משל דומה לכל נמשל. באנליזה מדעית של מים ניתן לקבוע אובייקטיבית לא רק שהם מים, אלא שהם “טעימים”. על אותם הבדלים מוגדרים היטב בטעמים (צפויים, ובלתי־משתנים!) נחלק שוק המשקאות למיניהם, ממֵי וִישִׁי, עד לקוֹקה קוֹלה ופֶּפסי קולה ועד לג’וֹני ווֹקֶר ושִׁיוַאס רִיגַאל.

איך בכל־זאת בורר מדע הספרות את ה"אובייקטים"? חומר הוא חומר הוא חומר, ספר הוא ספר הוא ספר ואותן מלים מאכלסות את ספר הטלפונים, את דברי הכנסת ואת כרכי “סימן קריאה” ו"הספרות". כאן מגיעים אנו לתחום הצל שבין הכימיה לאלכימיה. כותב פרי:

מדע הספרות אינו שופט. את זה עושה הביקורת. עם זאת, מדע הספרות עוסק בטקסטים שנשפטו. השיפוטים קובעים לפעמים מה יהיו האובייקטים שלו.

איך התבצעה קפיצת־פלאים זו מהביקורת אל המדע? קם מבקר ושפט: “אלה הם מים טעימים”, “שקספיר הוא סופר טוב”. איך יבחן, יאמת או יפריך המדע מה שלא הוכשר לעשותו, להציב סולם ערכי, שיהיה גם מדיד, גם אובייקטיבי, גם עונה על אותו תנאי מדעי יסודי, שנוסחה שתבחן בתנאים זהים, תביא שוב ושוב לאותן תוצאות?

בכוח האלכימיה.

באחת: כל הנתון לטיפול “מדעי” הוא התפל, השגור, המוכר והצפוי שבספרות, ואילו כל מה שהוא בה חד־פעמי, התנהגותו אינה ניתנת לניבוי, כלומר “הטוב והיפה” ביצירה החדשה ינפץ את כליו היומרניים של מדען הספרות, או יתרסק תחת מהלומות פטישו החזק.

*

אחר הדברים האלה שבים כולנו אל הביקורת. אם אין המדען רק צורך את “החומר השפוט”, כי אם משמש בשני הכתרים בעת ובעונה אחת, נהפך הוא לקַרטֶל, שפירמה אחת שלו, הביקורת, עוסקת בשיפוט ובהכנת חומרים מעובדים למחצה למדע הספרות, ואילו הפירמה השנייה, המדע, מקנה לביקורת את תוקפה מעורר־היראה של האקדמיה. ובלשונו של פרי:

המבקר המבצע אקט של שיפוט, יכול להסתייע בטיעוניו בנימוקים שמתחום השגי מדע הסיפרות.

בדרך זו משתלט הקרטל על השוק כולו. כל צופה טלוויזיה יודע, שמספיק שייראה מפרסם מוצר מסוים בחלוק לבן וסטטוסקופ, כדי שלאמירתו “קנה את הסחורה הזאת” יוקנה תוקף מדעי.

ב"געגועים על פיכמן", ביטאתי געגועים אל סוג ביקורת מסוים – התרשמותי, מהוסס, אישי. לא טענתי נגד העיון והמחקר, שחשיבותו לכל תרבות רבה כל עוד מודעים החוקרים למגבלות “מדעי הרוח”, שלעולם יהיו גם הם חלקיים, סובייקטיביים, מתהפכים; כל עוד לא יתיימרו לגלות “חוקים” ו"אמיתות", שבדורנו נזהרים בהם אפילו מדעי־הטבע יותר מבמאה הדטרמיניסטית שעברה. ביטאתי בו חרדה מפני עירוב מעמדו של המבקר כקורא טוב ורגיש המסייע לקורא להבחין ונזהר שלא לכפות עליו את טעמו במעמדו של בעל החלוק הלבן, שהוא־הוא שמקנה ללובשו (ל"שיפוטו") עוצמה אקדמית.

הדברים אינם אמורים ב"מדע הספרות" דווקא, ואפילו לא בעיקר בו. בעולמנו הקטן רווחת דמות החוקר־שהוא־גם מבקר, ובמאמץ להבדיל בין “מדע” ל"ביקורת" יש לפחות אי־דיוק. האקדמיה אינה רק חוקרת תופעות, אלא גם מכשירה מורים ומבקרים, היוצאים לשוק־הביקורת־והחינוך בתחושה ש"כליהם" אינם רוחב השכלה, רגישות שנתחדדה ויכולת־הבחנה טובה יותר, אלא מעבדה שלמה שאם יוכנס לתוכה סיפור, יוּשְׁרֶה בתמיסה הנכונה ובמינון שבפנקסיהם, תתגלה להם ולתלמידיהם כל האמת המדעית על היצירה. הדברים מגיעים לכך, שמורים צעירים נזהרים מיצירות שאינן נענות בנקל ל"כלים" שבידיהם.

*

על אותו אדם שאמר לי בזמנו, “בדורנו אין הנכתב בגוף ראשון יכול להיות חשוב”, פסק מנחם פרי כי אף במכון התקנים לא יכירנו מקומו, ובוודאי אינו חוקר ספרות. מוקדם לספר בהרחבה על אותו אדם, שהלך לעולמו, על השפעתו הרבה בתקופה מסוימת ועל התמורה הקיצונית שחלה בו עצמו במרוצת השנים. אומר רק זאת: בספרות משתנה לא רק “המדע”, משתנים גם “מכוני התקנים”. מה שבדור זה נקבע כתיקני, עלול להרשם בספרי הדורות הבאים כקוריוז שרלטני.

בלתי־משתנית היא רק חד־פעמיותה של כל יצירה. ראשונית־תמיד היא רק עמידתנו כקוראים מול עוד שיר יפה, עוד סיפור טוב. מתחדשת תמיד היא רק התפעמותנו נוכח איזשהו “טוב ויפה”, שלעולם לא תדמה לעמידת המדען מול עוד איזו טיפת־מים, ואפילו תגלה המעבדה שאינה זהה בתכלית לכל טיפות־המים לפניה ואחריה.

את אלה מוסיף אני לבקש במבקר הטוב, הוא הקורא הטוב, הנוטל לידיו ספר לא כדי להשחיז עליו את איזמלו, אלא בציפייה שיתגלה לו פתאום משהו, שכל כלי בדוק שבידו לא יצלח עליו עוד.

5.12.1980

ודאי צדקה אותה סופרת, שברשימה אחת העירה כי אין לדבר על “הספרות” כעל איזו שלמות אחת, כי אם על סופר אחד ושני ושלישי. אין אותה סופרת רוצה שיסחרו בה “אַן־גרוֹ”, או “אַן־בלוֹק”: נמכור לך סוס מירוצים מעולה, אבל בחבילה אחת עם שלושה חמורים…

נכון הייתי להפליג אפילו מעבר להבחנה זו ולהסכים, שגם סופרים אין, ויש רק ספרים. לא “כל־כתבי”, אלא אך ורק ספר טוב אחד ושני ושלישי. “עובדיה” אינו הסופר, כי אך ורק כ"א הפסוקים המצוטטים הרבה, פרק אחד ויחיד בתרֵי־עשר.

אך לאחר שהגעתי עד כאן, חייב אני לומר גם את ההיפך הגמור. אין ספר חי בארץ צלמוות, ואין סופר גדול צומח רק הוא לבדו על אדמה חרוכה. עַם הספר, המליצה המחממת את לב כולנו, אינו אלא מליצה. הספר הוא תמצית יצירתם של דורות סופרים, משוררים, ממשלי משלים, חדים בחידות, מלכים־כנרים ומלכים־פילוסופים, איובים, נזירים, הוללים. עם הספר הוא בניין על בניין, שאנשים חיים הוסיפו לו עוד ועוד נדבכים, משנה ואגדה, פיוטים וכל עשר החוכמות, בכללן החוכמה הנסתרת.

כלומר – בכל־זאת, ספרותנו. הדגש, אעיר כבר כאן, הוא על ה"נו", על הספרות שהיא אנחנו, לא איזה שלנו קרתני, כי אם אנחנו קיומי. הן לא סתם אמרו, שהטריטוריה של ישראל הוא הספר.

מה ההקדמה הזאת?

דבר של כלום, שחכמים ממני היו מייעצים לי להתעלם ממנו. בפתיחה החגיגית של ועידת אגודת הסופרים, עמד אברך אחד שאני נפגש בו שנים על שנים ברצנזיות שהוא מפרסם בכל העיתונים, ומרוב רצנזיות נחקק שמו בראשם של תמימים הרואים בו, כשם שהוא רואה בעצמו, סופר ר"ל. זה מקרוב שב האברך ממדינות הים והוא דוקטור ובקרוב, מי יודע, כמאמרו של עגנון, פרופסור גמור. כשעמד חיים הזז והרצה בוועידה, שיסע אותו הדוקטור בטנור ערב, חזור ושסע:

“הבלים! הבלים!”

למה הבלים? משום שישנם מאה או מאתיים – כך הרצנזנט הדוקטור מוקד – סופרים בני “דור המדינה”, שדברי הזז מחללים את כבודם.

מאה – או מאתיים – סופרי המדינה?! לא ידענו, שאפילו מאות סופרים הספיקה מדינתנו הקטנטונת לייצר, מה גם שבמניפסטו של הדוקטור קראנו, כי בכל השנים שקדמו להתגלותו מקיפה אגודת הסופרים המון ‘נפשות מתות’ – אנשים שמעודם לא היו סופרים של ממש, או שחדלו להיות כאלה לפני זמן רב… ועד־האגודה הנוכחי הוא פרי־קנוניה בלתי־קדושה בין ותיקי האגודה לבין ‘דור הפלמ"ח’, שהוא בדרך כלל, פרט ליזהר וגלבע, ריאקציוני ודל־יצירה ממש כחלק ניכר מוותיקי האגודה עצמם, אף כי לא כל־כך כמו אותם הנמושות ה’ניאו־יהודיים', שמצורפים מדי פעם לוועד בחינת ‘ילד טוב ירושלים’…

אניח ליודע־העברית המצוי להוציא משפט על עושרו הלשוני של מניפסטו זה, על התהודות התרבותיות העולות ממנו, על השקפתו התרבותית הכוללת של אביו־מולידו. רק ברמז חוזר אני אל התופעה המדהימה: מאה־מאתיים סופרים של “דור המדינה” ורק משורר אחד ומספר אחד מדור הפלמ"ח ועוד “סופרים שחדלו להיות כאלה” (כאיזה? – בלשון ילדינו) מדור קודם. פלא ביו־רוחני!

האמת קשה יותר: אותה תוקפנות, ששוב אינה מודחקת, כי אם משתוללת בלי בושה בבתי־הקולנוע, על הכבישים, באיצטדיוני הספורט, ביחסים הזאביים שבין הבריות – לא פסחה על החיים הספרותיים.

בקולנוע אתה שומע את הפרחח האחד, הצורח בקולי־קולות, מפני ש"קניתי כרטיס" ומפני ש"מתחשק לי". על הכביש אתה רואה את בעל־המכונית ש"הכביש שלי", ו"אני יַראה לך מי פה גבר", ואם גם הנהג האחר מגלה תוקפנות (והוא מגלה!) – פשוט “יוריד אותך מהכביש!”

אותה תוקפנות, אותה אלימות, חדרה לפני שנים לא־מעטות גם לחיי הספרות. ואם כי כולנו מבחינים בה היטב, אנו משפילים את עינינו ופורשים לקרן זווית. קשה לחזור על הדברים, אך מבקר,¹ שלא נמנה עם חצרות הנוגעים־בדבר, שאל פעם משורר מדור המדינה מדוע תוקפים באכזריות כזאת משורר אהוב, שהלך בינתיים לעולמו.

השיב אותו משורר נודע: “היה לו כבר מספיק כבוד!”

אם זה הסגנון, אל נתפלא שבמניפסטו המכוון ישר לתולדות ספרותנו החדשה מוצאים אנו משפט כזה:

“גולדה ואלון, לכו הביתה וקחו אתכם את הזז!”

אם עודכם מפקפקים, אשוב ואזכיר: לא בעלי־עגלות צעירים חיברוהו. סופרים. מורים. אקאדמאים. אואנגארד. ד"ר מוקד וידידיו.

ולא שום פליטת־קולמוס כאן. אותו מטבע עצמו, “סופר גדול זה לשעבר”, שימש לפני כשלוש שנים כותבי מאמר־מערכת ב"עכשיו", שגבריאל מוקד הוא אחד מעורכיו.

מהו “לשעבר” אצל סופר גדול, אם הוא גדול? וכי משורר צרפתי כארתיר רנבו (1854–1891 ,Arthur Rimbaud), שכתב שירה רק עד שמלאו לו תשע־עשרה או עשרים ואחת, אינו נחשב עד היום, ל"אחד מגדולי הסימבוליזם" ו"מאבות השירה החדשה", למרות שמאז ועד מותו הסתפק בחיי הרפתקן, מבריח נשק וסוחר? ואלו נפשות הן “מתות”, להוציא אלה שלא נולדו כלל לידה ספרותית?

לא בזה העניין, כי אם באיזו התמוטטות כללית, שהביאה להיפוך גמור של ערכים. יפה שקמו כמה וכמה קתדראות לספרות, שנכונו מכונים ויוצאים כתבי־עת מחקריים, המתקתקים לנו באוזן אפַּרָטים שלמים. אך שמא נעצר נא לרגע ונשאל כמה שאלות־תם:

פרופסור גמור לספרות, פלוס עוזרים ומסייעים, ואולמים וחדרים והטבות סוציאליות, עולה למדינה מאה אלף ל"י בשנה. וזה טוב. וזה מצוין. גם נגדיל תורה – גם נאדירה. אך האם אין זו סיטואציה קפקאיות?! הסופר, שיצירתו נלמדת (ואינני מדבר במי שבעל המניפסו וחבריו הכניסום לרשימת הנפשות המתות וגזרו עליהם כרת), לא ייפנה כל חייו לשנת יצירה אחת, ולו רק כדי שאחר־כך תפרנס בכבוד כמה וכמה פרופסורים…

זאת אף זאת. ב"מעריב" של יום ו' שעבר הביא ד"ר א. ריבלין דוגמאות מתוצאות מבחנים שנערכו בשנים האחרונות בקרב תלמידי ביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל־אביב, כלומר, בין העתידים להרביץ תורה לילדי ישראל. אני ממליץ לאנשי משרד החינוך והתרבות לעיין בממצאים ולהוציא לקחים. אין אסוציאציות. אין לשון. אדמה חרוכה.

ודאי: אין ספרות. אין סופרים. יש רק ספר ועוד ספר, שיר ועוד שיר. יש רק שורות. וצורות. ומקצבים.

אבל, אם זו כל האמת ואין עוד ספרותנו, לא עוד אותו זרם חשמל ההולך במעגלים שלמים בתוך העם, אנרגיה האצורה רק בחלומות ובמקסמי־השווא, אם אין כל אלה, מה יש? רק אדמה חרוכה. כשאין היפעלות הדדית של ציבור אנשים חיים – אין תרבות, אין ספרות, אין גם ספר אחד, אין גם שורת־שיר אחת.

היש מראה נוגה מזה של עץ אחד ויחיד, עץ מת, במדבר־צייה?

אפשר רק לאמץ אל הלב את המניפסטו של הברברים החדשים ולקרוא אתם, אם גם בדמעה: “גולדה ואלון, לכו הביתה וקחו אתכם את הזז.”

היורשים צובאים בפתח.

4.4.1972

אילו פגשתי בירושלים את צ’סלאב מילוש, שלפירסום המתלווה לפרס נובל זכה רק בהגיעו לשבעים, הייתי מספר לו סיפור ישן־נושן, פרטי ומאוד שולי. לבי אומר לי, שדווקא מהמרחק הזה, אחרי ארבעים שנה, היה סיפורי נכנס לליבו:

לצורך איזה עניין שהעסיק אותי לפני כשנתיים־שלוש, עלעלתי בצרור־מכתבים ששלח מ"אי־שם באיטליה" טוראי בן שמונה־עשרה, איש הגדוד השלישי של החי"ל (ה"בריגדה"), מספר אישי 38705/PAL, לחברתו בירושלים. בין אגרות אוויר ומעטפות נמצא דף צהוב חרוך משנים מתוך גליון ה־27 באוקטובר 1944 של “טריביון”, אז שבועון האגף השמאלי של ה"לייבור" הבריטי. כותרת־הגג של חציו השמאלי, החשוב, של הדף היתה: “שני שירים מוורשה”. בשולי השירים היתה גם הערת המתרגם, המשורר הנודע פּוֹל פּוֹטְס, שכתב:

האותנטיות של שירים אלה אינה מוטלת בספק. הם הוברחו מטרבלינקה, והעתקים פוטוסטטים של כתבי־היד נעשו על־ידי המחתרת הסוציאליסטית בוורשה והוטסו ללונדון במטוס שהטיס גם את סגן ראש ממשלת הרפובליקה הפולנית.

גם בזהותם היהודית של שני המשוררים אין פול פוטס מטיל ספק. את דבריו הנרגשים הוא מסיים במלים:

ואכן, אין דבר בחיים שהייתי שואף לעשותו יותר מאשר לתרגם את קַאמפּוֹ דִי פיוֹרי – חוץ מאשר, כמובן, להיות מחברו. לא לכשרון ליצירת יופי כזה הייתי משתוקק אלא – בדומה למשוררים יהודיים אלה מפולין – גם לאומץ הרב למות למענו.

כשמצאתי בין מכתבי הטוראי בן השמונה־עשרה את הדף בן הכמעט־ארבעים, ידעתי כבר גם אני, שלא מטרבלינקה הוברח קאמפו די פיורי ולא משורר יהודי שנספה הוא מחברו, אלא המשורר הפולני צ’סלאב מילוש. אילו קראתי אותו לראשונה היום, היתה מתגנבת ודאי לתוך תגובתי עובדת היות מחברו חתן פרס נובל ומי שהילה מאירה את יצירתו כמו גם את אישיותו. ולכן הצגתי לעצמי, מעבר להתרגשות המובנת שבגילוי־מחדש של הדף המצהיב עם שני השירים, שאלה:

מה היה בשיריהם של שני משוררים אלמונים, שעורר טוראי בן שמונה־עשרה, צבר מפתח־תקווה, שהאנגלית שלו לא היתה אז מי־יודע־מה וכמותה גם מבינותו בשירה, עד כדי כך שמכל העיתונים והמגזינים האנגליים למיניהם, שהופצו ביחידות המחנה השמיני באיטליה, נדחף לתלוש דווקא דף זה ולצרפו למכתב ששלח לחברתו ב־20 בפברואר 1945 (כלומר, ממש ערב הכניסה לקווי החזית) בלווית הערה:

אני מסופק מאוד אם הם מתורגמים לעברית. הם עלולים (כך!) להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקראם.

מתבקשת כאן הערת־אגב גם על תרגומי קאמפו די פיורי לעברית. מתוך רשימה שפרסם חיים נגיד כשזכה מילוש בפרס נובל, נודע לי, שאותה חוברת של “טריביון” הגיעה בשעתה לירושלים ויעקב אורלנד תרגם את שני השירים (השני הוא “תהילה חדשה”, שגם היום אין לי מושג מי חיברו, רק מגרה אותי המחשבה, שאף הוא של מילוש, שכל ימיו נמשך לספר תהלים). כבר באותה שנה נדפסו בשבועון “הד ירושלים”, שערך המשורר יהושע טן־פי. מאלף אף יותר הגילוי, ששנים חשב אורלנד, שאת קאמפו די פיורי כתב משורר יהודי שנספה בטרבלינקה וכששב ופירסמו ב־1957 ב"חיפה העובדת", צירף הערה ברוח זו.

כל אלה אינן “הערות שוליים אקדמיות” בעלמא. אני מושך אל הקוטב המנוגד. מה החזיר שוב ושוב את אורלנד לשירו של משורר אלמוני? מה עורר כדי־כך לפני ארבעים שנה את רגשות החייל הבוגר־למחצה ומדוע סבר, שמשהו בשירים אלה דווקא יש בו כדי “להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו”?

הן עיקרו של קאמפו די פיורי – “שוק הפרחים” בעברית – הוא תקבולת בין אדישותם המטומטמת של המוני העם בוורשה האביבית כלפי המרד הנואש האחרון של שרידי הגטו העולה באש לבין ההמון האדיש של רומא באביב 1600, כשהעלתה האינקוויזיציה את ג’ורדאנו ברונו על המוקד בקאמפו דִי פיורי כדי שעם גופו תשרף ותכלה רוחו החופשית של האדם.

אילו פגשתי את מילוש בירושלים, מספר הייתי לו כל זאת, אולי גם מראה לו את השורות, שהדגיש אז בן השמונה־עשרה בקווים דקיקים על הדף ששלח לירושלים:

קֶצֶב הַגֶּ’ז מָנַע אֶת קֶצֶב הָרוֹבִים

מִלַּעֲבֹר אֶת חוֹמוֹת הַגֶּטוֹ

אֶל אֹזֶן הַמְּרַקְדִּים.

(בתרגומו של יעקב אורלנד)

ושורות אחרות, בתרגומו של דוד ויינפלד מהמקור הפולני:

וְאֶל הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,

הַנְּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,

שְׂפָתֵנוּ הָפְכָה זָרָה לָהֶם

כִּשְפַת כּוֹכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,

עַד הַכֹּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה

וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת

בְּקַמְפּוֹ דִִּי־פְיוֹרִי חָדָשׁ

מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְשׁוֹרֵר.

ורק אז שואל הייתי אולי משהו על הגלות, זו שבסוגיותיה – אני למד מהעיתונים – העמיקו השבוע ב"משכנות שאננים" האורח ומארחיו המקומיים.

ג’ורדאנו ברונו היה גולה. לא היתה לו אופציה זולת ויתור על רוחו הגדולה, החופשית. הוא נטש את המסדר הדומיניקאני, את הכנסיה הקאתולית, גלה ממולדתו, שמר אמונים לחירות־הרוח. טעותו הגדולה היתה היענותו להזמנת ונציאני עשיר להתארח אצלו וללמדו את “אמנות הזיכרון”, והן בין השאר נודע בזכרונו המופלא.

כשהתאכזב פטרונו, הסגירו לידי האינקוויזיציה. שבע שנים החזיקה אותו הכנסייה הרומית בכלא, אבל את רוחו לא שברה, וב־17 בפברואר 1600 – “בשנה האחרונה למאת הטירור” – הועלה על המוקד. לשופטיו אמר: “אפשר שאתם פוסקים עלי את הדין מתוך פחד גדול מזה שאני מקבלו.”

ג’ורדאנו ברונו צדק. זה לקח אמנם הרבה מאוד זמן, וכל כתביו נדפסו ברומית ובאיטלקית רק כשלוש מאות שנה לאחר מותו. והוא לא שימש כפרופסור אלא במקום שהובטחה לו בו חירות־הרוח. הוא, כמו שאומרים, שיחק באש.

צ’סלאב מילוש כתב את קאמפו די־פיורי ב־1943, נוכח גיטו ורשה הבוער. בתום המלחמה שירת את ארצו, גם את המשטר הקומוניסטי, עד לרגע שבו צריך היה לבחור בחירה דומה לזו של ברונו – לגלות. הוא לא העדיף חיים של גם־זה וגם־זה.

ומן המעט שקראתי ושמעתי על גורלם של סופרים־גולים ועל מילוש עצמו – יש בה, בגלות, בהחלט, מטעמה של מיתה. צריך לקרוא שוב ושוב את “בן אירופה”, כדי לשער מה נושא בן וילנא הליטאי־פולני בזכרונו, איך הוא רואה את אלה “שנשארו בחיים”, כלומר, גם את עצמו:

אָנוּ, שֶׁמֶּתֶק הַיּוֹם חוֹדֵר לְרֵאוֹתֵינוּ

וְשֶׁרוֹאִים אֶת הָעֲנָפִים הַמְלַבְלְבִים בְּאִיָּר

טוֹבִים מֵאוֹתָם שֶׁנִּסְפּוּ.

אז אחר כל אלה, אותו עימות מוזר בירושלים? הוא מכאן וכל הפרופסורים־מן־המניין מכאן? הוא גולה – והם גולים? ואלה שלא הגיעו – האם מפחדה של אותה גלות, ושמא מאי־יכולתם להינתק מגלותם – לא באו?

מוזר, מוזר.

ריחה של הגלות הוא ריח של שריפות וטעמה טעם של מיתה.

לא ריח של בושם וטעם של קצפת.

וגם אנטון שמאס, המחונן והמקסים – בכל החיבה – גולה בירושלים?! גם הוא־גם אריה זקס?! גם אורי ברנשטיין?!

אחרי ארבעים שנה מין שוק־פרחים (קאמפו די־פיורי) במשכנות שאננים, בין סַבָּטיקל לסַבטיקל.

ידידו הווילנאי של מילוש, המשורר היידי הדגול אברהם סוצקבר, הסביר לו אולי – בין פורים לפסח, בירושלים – את ייחודה של גלות זו. אולי נעזר בפתגם היידי, שאין מה להוסיף עליו:

ס’איז א גלות – אבער לאנג זאל עס דויערן (זו גלות – אבל שרק תתארך עוד ועוד)!

2.3.1985

בפליאה משועשעת, שהלכה ונהפכה לתדהמת־עצב, צפיתי בשני ימי ה' האחרונים במשדרי הטלוויזיה “המלחמה שלא נגמרה – 1948” ו"שבר ענן". סרטים כאלה, במינון משתנה של “קוַואטש” ו"קוֵועטש", מתברר, לא ייגמרו לעולם. אין עושיהם צריכים אלא לבחור בקפידה ארבעה־חמישה “עדים”, שהתנסו בנסיונות קשים ויספרו עליהם בלשון “ככה הרגשתי”, “זה מה שראיתי”, “זה מה שהיה”, ולתפור את הקטעים ה"חזקים" ביותר כרצף סיפורי ורעיוני, והנה סרט תיעודי שיש בו מעוצמת הדרמה (“קוֶועטש”) וממהימָנוּת החיים העצובים (“קוַואטש”).

תדהמת־העצב היא משום שהסרטים על מלחמת העצמאות ועל העלייה ההמונית מספרים על שני המאורעות המרכזיים, שבלעדיהם לא היתה ישראל של היום. השקרים הצועקים מתוך שני הסרטים אינם סתם התחלקויות אומללות. יעיד מאמרו של מאיר שניצר ב"הארץ" (יום ו', 16 ביוני), המחבר סרטים אלה לתערוכה “לחיות עם החלום” במוזיאון תל־אביב ומגלה מה עמוק חולייה של ארצנו האומללה, שגופה נאבק בעת ובעונה אחת עם ה"טיפוס" ועם ה"כולירה", עם הרב לוינגר וחבריו ועם שניצר וחבריו. אסתפק במובאה קצרה ממאמרו הקשה לעיכול:

בתערוכה זה נאמר בנועם, בלי הרבה גלים… בסרט שהפיקה הטלויזיה זה נצעק בבוטות מבהילה. ופשר הצעקה: היה פה גזע אדונים, שאז חשב שהוא כזה, ומאז לא חדל מכך. הגזע האדון – הצבר הפלמחניק – נוצק כגיבור מערבון הזולל תפוזים וענבים, כי לו פרי הארץ. מולו, גלי עצמות חסרי־זהות, שעברו כבר בעבר תהליכי איכסון במחנות, ואפשר בהחלט להמשיך ולהקשות עליהם. עוד מחנה, פחות מחנה, מה זה כבר משנה.

גזע אדונים, צריך להזכיר, הוא ביטוי נאצי, “העררן ראסע”. השימוש בביטוי זה כלפי היישוב היהודי הקטן והעלוב שהתקבץ כאן, ברובו המכריע בעשרים השנים שלפני תש"ח, הוא מקרי? לתערוכה הגדולה והמרשימה מאוד “לחיות עם החלום” נלווה קטלוג אלבומי מפואר, שקניתי וגם קראתי את הכתוב בו עד לעייפה על “מיתוסים”, שאותו יישוב עלוב היה שטוף בהם כביכול, מיתוס החלוץ ומיתוס העבודה ומיתוס ההתיישבות, והשיא:

מלחמת הקיום של המדינה הצעירה מעוררת את הצורך להיאחז במיתוסים של גבורה, צורך ההופך את השואה לאחד המיתוסים המרכזיים בחברה הישראלית.

מאה פעם קראתי צירופים אלה, ועדיין אינני מבין. על איזה מיתוס מקשקשת הגברת? השואה היא חיי מאות אלפי ישראלים וצאצאיהם. ובניגוד למאמרו של שניצר על גזע האדונים, היא סיפור משפחות דור תש"ח, במקרים רבים מאוד סיפורם האישי. כל מי שנמנה עם לוחמי תש"ח, ולא התחיל לקטר ריטרואקטיבית אחרי ארבעים שנה, יודע זאת.

“מחלקת ההר” המפורסמת, הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון, בהם מפקדם דני מס, היו עולים חדשים, ובנופלם היו בארץ עשרות שנים פחות ממשה זנבר, יו"ר בל"ל, הקם היום (!) ומשחזר כביכול את הרגשתו אז. לקרב נשלח בלי אימונים מפני ש"היה להם חבל לבזבז את התחמושת ולאמן את העולים… הרי היינו רק בשר תותחים".

בשר תותחים? כרבים מבני דורי זוכר גם אני לוחמים מפוארים, שהגיעו לגדוד “ישר מהאנייה”. רבים ממפקדי צה"ל, החל בדדו ז"ל, ששבע שנים אחרי עלייתו בעצם המלחמה, והוא נער בן חמש־עשרה, היה למג"ד “הפורצים”, הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, וכלה בילד מלחמה, שסיפור הצלתו בבלגיה קודר וכואב, האלוף יוסי פלד, הם מקרב אותם עולים. רבים מראשי המדינה היום, בכללם זנבר, הם “בשר התותחים” של אז.

עם הכאב הלא־נרפא לא מתווכחים. גם לא אחרי ארבעים ושתים שנה. גם לא כשאומרת הלינה בירנבאום, שמחנה לנוער עולה בישראל הזכיר לה את אושוויץ. ובכל־זאת:

כך אומרת אשה חיה, בריאה, בישראל העצמאית, ב־1989, וזה פשוט עובר?!..

עם רגשות לא נתווכח. אבל לדברים מאזינים ארבעה מליון ישראלים, שתשעים אחוזים מהם נולדו או עלו אחרי תש"ח. סרטים אלה יוקרנו אולי מחדש בעוד ארבעים שנה, ואז לא יימצא בישראל אדם חי אחד שיוכל לצעוק:

גם אני הייתי שם, לעזאזל! זו עלילת־שקר על אחיכם, שמתו באלפיהם כדי שיהיה לניצולי השואה מקום לבוא אליו. גזע אדונים? מי? יהודית הנדל מנשר, שאך לפני זמן לא רב סיפרה על הבית היהודי־פולני שלה, על הצריף ועל כל ההוויה המהגרית של ביתה, היתה, כדבריה, ‘בת אלים’? אני הייתי בן אלים? עלו בבקשה על קברות ששת אלפי נופלי תש"ח ובקשו מהם סליחה, לעזאזאל!

אם יימשך הטירוף הזה, יהיו השקרים של שני סרטים אלה בעוד ארבעים שנה לאמת, רק האמת, כל האמת. אם אמנם יישאר עד אז מכל החלום הגדול – בין “טיפוס” ל"כולירה" – משהו זולת איזשהו מיתוס על סיוט אחד גדול שאיננו עוד.

26.6.1989

במקום הקדמות ארוכות, שורות אלה מתוך השיר “פטר הגדול” מאת גבי דניאל:

פֶּטֶר הַגָּדוֹל

סָלַל אֶת עִיר הַבִּירָה פֶּטֶרְבּוּרְג

בְּבִצּוֹת הַצָּפוֹן

עַל עַצְמוֹת אִכָּרִים.

דָּוִד בֵּן־גּוּרְיוֹן

סָלַל

אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל בּוּרְמָה, הָעוֹקֶפֶת

אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ הַבִּירָה יְרוּשָׁלַיִם,

בְּעַצְמוֹת יְלָדִים מִן הַשּׁוֹאָה.

אין אני עומד לפתוח כאן באיזשהו דיון ספרותי. לעזאזל, חוזר אני ואומר לעצמי, לעזאזל גם הספרות העברית גם כל חיינו, חיי אבותינו וחיי ילדינו, בארץ הזאת. כן, חוזר אני ואומר לעצמי מאז קראתי שורות אלה פעם ראשונה ב"דבר" מיום ששי שעבר ושבתי וקראתי את השיר כולו ואת שאר שירי המחזור “שירים במרחב”, הכלולים ב"איגרָא", שעורכיו הם שני הפרופסורים לספרות, דן מירון ונתן זך, זה כבר הסוף.

לא של הספרות, של כל העסק.

אכן, אורזי המזוודות כבר כותבים אלינו משם, רואים אותנו משם, ואני מצטט משיר שני, “אחי” –

עִם בֹּהַק טִמְטוּם בַּפַּרְצוּף, עִם הַשֹּבַע הַזֶּה

בַּחִיּוּךְ הַמּוֹנְגוֹלִי חֲסַר־הַכִּוּוּן.

הַנִּוּוּן.

שֶׁל גֶּזַע קָטָן מִזְדַוֵּג עִם עַצְמוֹ.

גָּלוּת הַגֹּעַל הַזֶּה.

מֶה הָיָה לְאָחִי.

כן, מה היה, חזרתי ושאלתי כשחזרתי וקראתי, מקלל, מקונן, נודר להתאבל באלם על החורבן הזה, כן, מה היה לאחי?

קראו נא גם אתם שוב ושוב: “פטר הגדול – – על עצמות אכרים. דוד בן־גוריון– – בעצמות נערים מן השואה.”

אינני מתעניין כאן בפיוט, כי אם בכל האנאלוגיה השטנית הזאת. פטר הגדול (וכן זה שברומן של אלכסיי טולסטוי אינו אלא משל לסטאלין), היה הצאר שבאכזריות תהומית הפך אומה נחשלת, נטועה במרחבים האינסופיים של רוסיה, כך אומרים, למדינה מודרנית. על עצמותיהם של רבבות עשה זאת פטר. על עצמותיהם של עשרות מיליונים – חישב רוברט קונקווסט בספרו “הטרור הגדול” – עשה זאת סטאלין.

מה לזה ולבן־גוריון ולדרך בורמה? איך לא יבשה ידו של גבי דניאל כשהעלתה על הכתב הקבלה שקרית זו?

כלומר, אילו הוספתי לשגות באמונתי, שגבי דניאל נברא מקצף־הים, איזשהו בן “דור המדינה” שלא נוגע בחוויות משחיתות־הספרות של דור תש"ח, תוהה הייתי על שני הפרופסורים העורכים, שבקיאותם המופלגת בכל שבע החוכמות, כמו גם בפרד"ס, היא מן המפורסמות – שלא נטלו קורה מבין עיני אותו ינוקא. ואולם, עוד בטרם נכנסה השבת לחשו יודעי ח"ן, פרופסורים גמורים לספרות אף הם, שבעל הפסוידונים אינו אלא פרופסור כפול (דהיינו, כדאמרי אינשי, רוקד עם ישבן אחד בשתי חתונות, קתידרה בתל־אביב וקתידרה באמריקה) – פרופ' בנימין הרשב, הוא הרושובסקי, הוא המשורר, המתרגם והמבקר המוכר לנו שנים רבות, ה. בנימין.

אני מודה ומתוודה: משעה שקראתי שורות אלה, אינני יודע את נפשי. ולא משום שתיאור מעוות ושקרי של היחסים בין “ותיקים” כביכול לעולים חדשים בשנות המאבק על המדינה ובימי העלייה ההמונית, הוא בגדר חידוש גמור. משום ששורה כמו זו – “סלל את הדרך – – בעצמות נערים מן השואה” – עוד לא קראתי.

ולא הספרות מעניינת אותי, לעזאזל.

אינני יודע את נפשי, משום שמאז אותו יום ששי שבים ועולים מן המתים חברי בני העשרים והעשרים־ושתיים. מי שנולדו בארץ, מי שעלו בילדותם, מי שהגיעו – כמו בנימין עצמו – ממש ערב תש"ח, הם נערים אלה, ששום בן־גוריון לא סלל בעצמותיהם את דרך בורמה ודרך גוש עציון ודרך עטרות ודרך הרטוב, אלא הם לבדם, מעצמם, בכל נפשם ובכל מאודם, התפרצו למלחמה הזאת. דומם מונה אני את שמותיהם. זוכר אותם כפי שהיו לפני שלושים ושמונה שנים, בין ה־29 בנובמבר 1947, שחגגנו אותו כולנו יחד, לבין יום הקמת המדינה, כשרובם כבר לא היו אז בין החיים.

לעזאזל הכל, אומר אני אל ה. בנימין.

שכן הוא, בנימין, לא רק היה שם. בגלגול רחוק, לפני שנהפך מסתם יהודי־ישראלי לאחד מאנשי הלוח הכפול. “אלמנך” פה ו"קאלֶנדוֹת" שם, כתב הוא עצמו דברים שונים מאוד – רק דרך משל – על “פרידה מהדרום” לאבא קובנר (בתוך מסה נרחבת, בשלושה המשכים, שפרסם ב־1952 ב"משא" גליונות 11, 15, 17). שם לא סלל שום בן־גוריון דרך בעצמות נערים מן השואה. אינני בא להעריך את הדברים שכתב סמוך כל־כך למלחמת תש"ח המבקר הצעיר ה. בנימין. אני רק מביא את פיסקת־הפתיחה:

משעמד אבא קובנר להיפרד מן הדרום, מאותה מציאות־חיים מזעזעת, שמלחמת השחרור שמה, לא עשה את החשבון הלאומי של המאורע ההיסטורי הגדול, כשם שלא עשאתו השירה הצעירה כולה. לא תמצאו בשירה זו הכללות בעלמא והכרזות פאתטיות – – שכן חווייה עמוקה לאין ערוך השתלטה על כל מאווייו של המשורר־הלוחם, הוויית האדם במלחמה – – שאין בה מוקדם ומאוחר, דיוק גיאוגרפי או נאמנות היסטורית, אלא אותה נשימה לוהטת, האומרת: אין להפריד בין הדבקים: כל החוויות והזכרונות הללו ניצבו לעיניו של החייל ברגע האחד שעל סף ההסתערות.

מי שרוצה לתהות על מה שקרה לנו, יקביל לא את פטר הגדול ובן־גוריון, כי אם שורות אלה של הסטודנט הירושלמי והמשורר הצעיר ושירו של הפרופסור המכובד, שצר לו המקום ב"גלות הגועל הזה", שהמלחמה ששינתה את גורל היהודי היא אצלו תמונת הדרך הסלולה בעצמות ילדים מן השואה, שהמאבק הגדול על עלייה, “ההעפלה”, מתואר בשיר אחד שלו (“ללא לבנה”) באלה המלים:

וְזֶה נִקְרָא:

לְהַגְשִׁים.

וְזוֹ הָיְתָה הַעְפָּלָה.

הַאֲפָלָה

אַחֲרוֹנָה.

אֲנַכְרוֹנִיזְם

מְגֻחָךְ.

כָּךְ

עָזַבְנוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֵירוֹפָּה

כל זה מחריד, לא חדש, הופך זה שנים מתחת לרגלינו את החיים ואת טעמם, ובכל־זאת: פה הוגדשה אצלי הסאה. די, לעזאזל הכל.

שהרי איננו עוסקים כאן ב־fringe, באיזשהם חרזני־שוליים המשכפלים בפרוטות חוברות על נייר צהוב ובדפוס בלתי־קריא.

מאחרי תחפושת זו של “שמאל” ו"אנטי" ו"אוואנגארד" ומסכנות־הנרדפים (ולא אגע פה בפלאטפורמה הפרוגרמאטית של הפרופסור הכפול האחר, האינקוויזיטור הקטן של ספרותנו, דן מירון, שבבדיחת השנה מציע לסופרי ישראל חזות של “בְּנֵי בּלי בית”, בדידות ו"חוֹרגוּת ציבורית"), מסתתר מימסד חזק ותוקפני, שבידיו כל הכלים להכשרת דור, ובעצם, לפחות שני דורות של חוקרים, מורים, מבקרים, עורכים. באחת: להיות לגורם המרכזי בעיצוב ערכיו של הציבור כולו.

זהו סיפור עצוב, שהשיר דנן אינו ראשיתו. הוא בולט אך ורק בבוֹטוּתו. אפשר וצריך היה להאריך בזה. לא אעשה זאת כאן.

כנגד זה אסיים בשיר קטן, פרי־עטו של נער מקרית־ביאליק, שהתפרסם ב"מעריב לנוער". במקריות, שבעניינים אלה לעולם אינה מקרית, היסב את דעתי לשיר שלום רוזנפלד בשעה שכתבתי שורות אלה.

זה לא רק סיומן הנכון. זה גם רמז מצמרר למה שכבר חילחל אולי דרך כל ריקמת־חיינו:

אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּ־16־F

* * *

אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּגִבּוֹרִים מֵתִים

* * *

אֲנַחְנוּ עַם שֶׁשָּׂרַד, וְאוּלַי חֲבָל שֶׁשָּׂרַד

לֹא טוֹב שֶׁהִגַּעְנוּ עַד זֶה הַמָּקוֹם

כִּי אֲנַחְנוּ עַם שֶׁלֹּא מַאֲמִין – – בַּשָּׁלוֹם.

זו הסכין החותכת – מ"על עצמות נערים מן השואה סללנו את הדרך העולה לירושלים" ועד ל"אנחנו עם ששרד, ואולי חבל ששרד".

זו המחשבה הסיוטית: שעצמותיהם של אלפי נערים סללו את הדרך למימסד הרסני כמו זה, שאיני מכיר בשום ספרות לאומית, קל וחומר בתנועה לאומית כשלנו, שהספרות העברית לדורותיה היא־היא שסללה את דרכה לירושלים.

אכן, גלות הגועל.

22.8.1986

היש ייחוד לכנס סופרים בימים אלה, מהכואבים והמרים שידענו מאז נוסדה ישראל, שבעוד חודשיים ימלאו לה ארבעים? אינני יודע. אין מגירות נבדלות לישראלי, ליהודי, לציוני, לסופר, לאדם שבנו. כל אלה יחד חייבים לצעוק היום בתוכנו, אם כי בזכות צעקה זו לבדה לא ייהפך סופר לסופר טוב יותר. גם לא לרע יותר.

צועק כל אדם שחש, כי בשמונים הימים האחרונים הלך והתעוות משהו יסודי בערכיה האנושיים והיהודיים של מדינת ישראל. זכות הצעקה אינה מוגבלת לסופרים, אם זו זכות. היום, לעניות דעתי, זוהי חובה, חובתו של כל אדם בישראל. על מה הצעקה?

יש המציעים להסתפק בראיית מאורעות הימים האלה ב"קונטכסט", ברצף ההיסטורי של מאה שנות הציונות, אולי של מאה או מאתיים השנים הבאות בדרך הארוכה מגולה לגאולה. אני מכיר בתקפות הטעון התהליכי, המזהיר מקיצורי־דרך במסע הארוך מחיים יהודיים בגולה לעבר קיום נורמלי בטריטוריה לאומית ריבונית, קרי: בארץ־ישראל. איש לא הבטיח לנו, וגם איננו מבקשים לנו כאן, גן של ורדים.

לא זה מה שהתפוצץ בעוצמה כזאת ב־9 בדצמבר, עודו נמשך והולך, ואין יודע מתי וכיצד יסתיים, אם כי כבר היום מוזהרים אנחנו מפני מה שהוא טובע בנפשנו הקולקטיבית. הקורה בשמונים ימים אלה אינו מחוייב המאבק היהודי־ערבי, ש"הקונצנזוס הציוני" קיבל כבלתי־נמנע. היום אנחנו אוכלים אחד מפירותיו המרים והמיותרים ביותר של מה שמתעוות והולך זה עשרים שנה במדינאות ובמעשה הציוניים. הוא שהתפוצץ היום, הֶצבּר עשרים השנים.

ההתקוממות במרחבי הגדה המערבית ורצועת עזה אינה דומה למאורעות תרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ו, גם לא למלחמתם של ערביי הארץ בנו בתש"ח לפני שנהפכה למלחמה בין צבא המדינה הנולדת לצבאות מדינות ערב. כל מה שקדם לששת הימים אינו דומה למה שהתפוצץ עכשיו.

זה כארבעים שנה איננו עוד יישוב הנאבק על ריבונות, אלא מדינה ריבונית. אנו אדוני הארץ. אנו החוק ואנו המשפט. ואלה מתקיימים משום שאנחנו גם הכוח. לא רק לעקרון הזכות ההיסטורית ולכורח הקיומי במדינה יהודית ריבונית בארץ־ישראל ניתן ביטוי במגילת העצמאות. גם לאמונה עמוקה בערכי המוסר היהודי והאוניברסלי, שמדינה זו תקיים ותאדיר, ובלשון המליצה החביבה על דוד בן גוריון, אמונה ב"אור לגויים". המדינה אינה רק כוח ליהודים. היא גם צדק לכל אזרחיה, לתושב ולגר הגר בתוכה.

אידיאלי לא היה המצב גם לפני ששת הימים, אבל היתה שאיפה נמשכת לתיקונו וכן תחושה כללית, שאנחנו מגינים על “כבשת הרש” מפני הלאומנות הערבית, שלא הסתלקה – עד עצם היום הזה, לצערי! – משאיפתה להביא להתחסלות ישראל. היו לנו אז סיבות טובות לאיתנות מוסרית פנימית, שבה היה עיקר חוסננו.

מלחמת ששת הימים הפכה הכל. גם לטובה, אמהר מיד להבהיר את דעתי. היא היתה יותר מניצחון צבאי גדול, יותר מכניסת־אמת למשפחה המודדת גם צדק במידות של כוח, משפחת העמים. היינו למדינה שכוחה עמה, ותוצאות המלחמה איפשרו לנו סוף־סוף לנהל מדיניות חוץ. לראשונה היו בידינו נכסים להחזרה, ונוצרה אפשרות להמירם בעיקר: הכרה ושלום. עד עכשיו הצלחנו להפוך רק חלק מהישגי מלחמת ששת הימים, ובמחיר כבד מדי, להסדרים מדיניים. את העיקר, את המחלוקת ההיסטורית בין שני העמים התובעים את הארץ טרם פתרנו. גם אין ביטחון, שהפיתרון, אפילו טיפסנו על כל הקירות, הוא מאחורי כותלנו.

אנחנו איננו הנבלים של הטרגדיה, וערפאת ואנשיו אינם קרבנותיה. אולי צודקים המציעים לחיות עם הלוח, לא עם שעון־העצר. אין אלה חיים, שכל יום חמישי יש בהם איזה “טוטו”. אבל כדי לחיותם, צריך עם להיות משוכנע שעשה כל ויתור אפשרי, שהלך לקראת היריב עד גבול הסיכון לעצם הקיום הלאומי. עד ששת הימים איחדה אותנו הידיעה, שעשינו יותר מהכל: הארץ חולקה פעמיים, ופעמיים השלמנו אתה אנחנו, ואילו ערפאת וכל קודמיו לא הסתפקו בפחות מהדיפתנו לתוך הים. מי שנלחם בגבו אל הים, לא צריך הסברה.

מאז ששת הימים נטרפו כל המערכות, השתלטה תחושה שקרית, שתמו ימי המדינאות הפרגמטית וההכרה בשני “תובעים לזכות”. זה קרה דווקא משעה שישראל נהפכה לכתובת היחידה בכל דונם שבשליטתה. היום קל לראות איך התפוררה אותה “ציונות היסטורית” ואיך קנו לגיטימיות רעיונות של “אגואיזם לאומי” אנטי־מוסרי, איך השתלטה אווירת “קץ הימים” ונעשו מעשים הנאים לימי־דימדומים מוסריים, איך ניתן הכשר אפילו לתנועות השוללות את הציונות ושואפות להפוך את מדינת החוק למדינת ההלכה.

היום קל לראות, משום שזה שמונים יום ניצבים ילדינו בתוך התבערה. אבל הגחלים לוחשות כבר עשרים שנה. השריפה היתה רק שאלה של זמן וצירוף־נסיבות.

המחשבה שדבר אינו קורה, היתה רק אשליה. דיבורים נוראים נשמעים כבר שנים בשוליים הימניים, תחילה מפי כהנא, שיש לו סמיכה לרבנות, מאוחר יותר מפי מורי־הוראה בגוש אמונים, דברים שנדפסו שנים ב"נקודה" ועוד. המצוקה המדינית הוציאה סוף־סוף לעין השמש את רעיון ה"טרנספר", וכבר לא בשוליים: קם סגן שר הביטחון ודיבר על כך וקם שר של המפד"ל והציע עשרים אלף דולר לכל ערבי שיילך. והשבוע יזם האלוף זאבי כנס, שהשתתפו בו אנשים לא מעטים, בהם אלופי צה"ל לשעבר, שאזכיר רק את המוכר והמיושב בכולם, שלמה גזית, נשיא אוניברסיטת בן גוריון ומנכ"ל הסוכנות לשעבר – הוא בתירוץ זה, אחרים בתירוצים אחרים, אבל העיון ב"טרנספר", בעקירת מאות אלפים, ולוא רק כתרגיל אינטלקטואלי, שוב לא הרתיע.

אשוב ואבהיר: למרות כל האמור לעיל, טוב המאזן המוסרי הכולל שלנו, הן בצד הזכות והן בצד החובה, לאין שיעור מזה של הפלשתינים. אבל עלינו באנו לדבר, רק עלינו. אנחנו כואבים לנו. ואנחנו, זאת עלינו לשאול היום, האם עודנו – אנחנו?

אם יעסקו בנינו בכפיית עוצר על מאות אלפים, בקרבות עם ילדים, בחיפושים ומעצרים והכאות, אם זו הפרספקטיבה ההיסטורית של חיים בארץ־ישראל שלימה ודו־לאומית, האם נוכל בכלל להשאר אנחנו?

והאם גם אחרי שמונים ימים כאלה יש עדיין הבדל בין ראשי תנועה פוליטית בישראל, המצהירים שלעולם לא יוותרו על שלמות הארץ ויעבור עליהם מה לבין מנהיגי תנועה, המצהירים השכם והערב שמדיניות כזאת היא מירשם לאסון היסטורי, אבל הם ממשיכים לשבת באותה ממשלה ולשאת באחריות העליונה למשרדי החוץ והבטחון?

דברי סופרים אינם טובים מדברי כל אדם. אבל כלום אין כל אדם חייב לשאול עצמו היום מה ישיב כשיישאל ביום מן הימים אם השמיע את קולו אז, כששרים ואלופים שוחחו בריש גלי על גירוש מאות אלפי בני אדם – “מרצון” – אל מעבר לגבול?

ומה ישיב כל אדם כשיזכירו לו את מכתבו של היועץ המשפטי לממשלת ישראל אל שר הבטחון – “ביררתי ומצאתי, כי מספר התלונות על שימוש בכוח בידי חיילים מעלה את החשש, שהגדרת פגיעות כאלה כמעשים חריגים אינה משקפת עוד נכוחה את המציאות” – וישאלו אותו היכן היה הוא כשקרא את הדברים האלה?

ליבי אינו מגלה לפי מעשים חמורים הרבה יותר, אבל הלוא אלה הם מעשים שכל אדם קורא בעיתונים, כל אדם מאזין להם ברדיו, כל אדם צופה בהם בטלוויזיה, כל אדם שומע אותם בשוב ילדיו וילדי חבריו לישראל היהודית, המוסרית, הצודקת, ממשימות שאסור להטיל על ילדי ישראל היהודית, המוסרית, הצודקת.

לפני שאנחנו מדברים על ספרות ועל סופרים, נשאל היום איש־איש את עצמו: היכן אתה, כל אדם בישראל? היכן אתה היום?

דברים בכנס בבית הסופר, 26.2.1988

גלגולו הראשון של ד"ר קאופמן נמשך ששים שנה חסר ארבעה חודשים. לא את כל שאיפות־נעוריו הגשים, אך בהשקיפו לאחור רשאי היה לסכם את חייו כסיפור־הצלחה: הוא היה רופא ראשי בבית־החולים היהודי בחארבין ומנהיגם המוכר והמכובד של קהילות ישראל במזרח הרחוק ואירגוניהם הציוניים. מקובל היה כבעל השכלה יהודית וכללית רחבה, הירבה להרצות, לכתוב, לעשות נפשות לציונות ואת קשריו בחוגי השלטון היפני והאינטליגנציה ניצל להגנה על אחיו היהודים.

באחת: יכולים אנו לצייר לעצמנו את אישיותו היציבה, הבוטחת והתקיפה של רופא־מנהיג זה, שלא הגיע לירושלים, כי אם נקלע ערב מלחמת העולם הראשונה לחארבין שבמאנג’וריה, ובקיץ 1945, שלושים־ושלוש שנים מאוחר יותר, ודאי הרהר במה שמהרהרים מנהיגים ציוניים על־סף העשור השביעי – בעלייה לארץ כדי למות בה ולהיטמן באדמתה.

לא אחטא בשפתי אם אומר, כי אילו כך התגלגלו הדברים, קשה היה למצוא משהו מסעיר ומרומם בפרשת־חייו של רופא־עסקן מכובד ומיושב־בדעתו זה. אלא שרק אז מתחיל גלגולו השני של הרופא מחארבין, וכל שישים שנותיו הראשונות נראות מעתה כמין פרוזדור ארוך שהכשירו לחייו האמיתיים, הארוכים והזוהרים להפליא.

*

ימים אחדים אחרי שנכנס הצבא הסובייטי לחארבין, ערב כניעתה הסופית של יפן, הוזמן דוקטור קאופמן (שהשלטונות החדשים מינוהו לסגן ראש־העירייה) לקבלת־פנים לנכבדי העיר. היתה זו תחבולה ערמומית להבאת המועמדים למאסר לזרועות השלטונות. מקבלת־הפנים לא שב עוד ד"ר קאופמן לביתו, ואת אשתו וילדיו לא ראה אלא שש־עשרה שנה מאוחר יותר, במדינת ישראל.

ספרות מחנות־הריכוז הסובייטיים עשירה ומגוונת, ונדמה לעתים ששוב אין מה לחדש. עודני זוכר את הרושם שהשאיר בשעתו “זוהר בחצות”, ספרו של יוסף ברגר־ברזילי, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית ומראשי הקומאינטרן, שנדון במוסקבה למיתה ועשרים שנה עשה בבתי־סוהר ובמחנות קודם שמצא דרכו חזרה לישראל.

מכל משפטי החפים מפשע זכורה לי במיוחד פרשת איזשהו בולשוויק זקן, שהואשם בכך, שאינו הוא, אלא רוצחו, הואשם ברצח עצמו ועל כך גם נדון. זכורה לכולנו הגלריה האינסופית של העצירים בסיפורי סולז’ניצין.

ובכן, בכל אלה אין כסיפורו האוטוביוגרפי של דוקטור קאופמן, שנפטר בארץ חודשים מעטים לפני שראה ספרו אור, והוא בן שמונים ושש, רופא בקופת־חולים, שלא הניח את מלאכתו עד לשנת־חייו האחרונה.

הרבה דיו ספגה דמותו של ה"אנטי־גיבור", האמורה לבטא את המהותי והפנימי ביותר בחיי בן־זמננו. מה כתבו ומה לא כתבו על הבורג הקטן, קרבן הנסיבות, האיש שאין לו שליטה על גורלו ואינו מבין כלל את טיב הכוחות הנעלמים המשחקים בחייו ומטלטלים אותם בלי שיידע מניין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי ועל מה הוא עתיד ליתן דין וחשבון, אם יש דין ויש חשבון ויש מי שדן ושופט.

גיבור “רופא המחנה” אינו מגיבורי הספרות הגדולים, ובכל־זאת הוא היפוכו הגמור של האנטי־גיבור. ביום שנעקר מתוך עולמו ופשוט נזרק לתוך עולם הפוך – היה בן ששים. מהפך קיצוני כזה, כך נדמה, יסתיים בהכרח בהרס גופני ונפשי. די בתיאור ארבעת חודשי מאסרו הראשונים של אברהם קאופמן, בכללם שלושים־ושלושת הימים בקרון חתום של רכבת אסירים, מאה וארבע נפשות המוסעות בחורף, בקור נורא, בחצי רעב, מקצה המזרחי של סיביר לסברדלובסק שבאוראל – כדי להבין משהו מאימתו של אותו ניסיון. די בשתי השנים שעשה בבתי־הכלא של סברדלובסק ומוסקבה לפני שנדון לעשרים וחמש שנות מאסר, כדי שבלבנו נגיע לכלל מסקנה, שקיצו הפיסי אינו עוד אלא עניין של כך־וכך חודשים, לא הרבה יותר.

ואולם לרופא זה, לאדם זה, לא קורה דבר. וקודם־כל, הוא אינו משתנה. הוא אינו מסוגל להשתנות. ששים שנותיו הראשונות הן כמין מצבר של אנרגיה פיסית ונפשית, ומהן – מסתבר – הוא ניזון. הוא רופא. גם ברכבת האסירים. לילדי אסירות. אפילו לחוקריו, אנשי הקג"ב. הוא מרפא, חוקר, נושא הרצאות, דבק בעקשנות תמימה בעולמו.

*

גם את ספרו כתב קאופמן כרופא, הרושם מימצאים בכרטיסי־חוליו. לשונו עניינית, מרוכזת, מדוייקת, בלי שום ערפילים פיוטיים, וזה אולי מה שבלי כוונת־מתכוון, לא כתחבולה ספרותית, מעניק לכרוניקה נדירה זו עוצמה פנימית רבה. האיש הוא פשוט כזה.

וכאלה, מובנים מאליהם, בלתי־משתנים, שאר מרכיבי אישיותו. כך עמלנותו ההומנית, שהיא כולה המאה הי"ט, כך הציונות שלו. הספר מלא תיאורים עזים של החקירות שעבר, תיאורים שאינך מפקפק לרגע באמיתותם. אבל יותר מכל מפעימים רגעים בלתי־צפויים כמו זה בכלא לוביאנקה, כשחוקר בכיר משאיר את הנחקר – כנראה במתכוון – עם גליון “פראבדה”, ובו ידיעה על הקמת מדינת ישראל. כותב קאופמן:

כל אותו לילה לא עצמתי את עיני. מה רב האור בתא! מה בהיר הוא! אורה של מולדתנו, אורה של “אלטנוילאנד”!

או תיאור עבודתה של הוועדה לבדיקת כושרם של האסירים, ועדה שחברים בה מנהלת בית־החולים, המחבר וצעירה אחת. קבוצת נזירות, אסירות חדשות, מסרבות להיבדק. בחרפות וגידופים משלח אותן המפקד למעצר. בחדר נשארים השלושה, מדוכאים, מחרישים.

לפתע, מתוך הדממה, מגיע לאזני: “הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות, ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותי הנידחות.”

זו הצעירה, סטודנטית, המדקלמת בשקט, ברוסית, עוד ועוד, “כמו אחוזת דיבוק משירי ביאליק.” השלושה, מסתבר, יהודים. לבקשתו, העתיקה הצעירה רבים מן השירים שהיו שגורים על פיה. הוא כותב:

בלילות, עת הטרידוני מחשבות נוגות על גורלי, הייתי מעלה בזכרוני את השירים של ביאליק. האמנם ‘אף – אין תקווה עוד?’…

והאיש, האם שכחתם, הגיע בינתיים לאמצע העשור השביעי לחייו, ודבקותו בעבודתו הרפואית אינה משכיחה מלבו, שסיכוייו קלושים מאוד לצאת חי מהמחנה. מדי יום הוא מטפל בשבעים עד שמונים אסירים חולים, במפקדים ובסוהרים ובמשפחותיהם ובתושבים האזרחיים בסביבות המחנה שבקזכַסטאן, כך שש־עשרה שעות ביום, שנה אחרי שנה.

אין כל פלא, שרופא זקן זה מצית ניצוץ בכל מי שבא אתו במגע:

לא אדע כיצד, אך נודע לעובדי בית־החולים, כי ב־29 בנובמבר ימלאו ארבעים שנה לעבודתי הרפואית. מיד עם כניסתי ניגשה אלי אחת החולות, בירכה אותי לכבוד היובל והגישה לי אגרת־ברכה. כל החולות מחאו כף. אותו דבר עצמו חזר בכל מחלקה ומחלקה. הייתי נבוך מאוד. לא ציפיתי להפתעה כזאת במחנה סובייטי. אולם, עם תום הביקור במחלקות, שעה שחזרתי לחדרי, גדלה מבוכתי שבעתיים: השולחן, הכיסאות והמיטה היו עמוסים מתנות – עוגות, סוכריות, כפפות, ממחטות עם משלבת, ספרים, פנקסי־כתיבה וכיוצא בהם…

מתעורר הרצון לספר עוד ועוד, אך אסתפק במעשה באסיפת־זיכרון להרצל במלאות חמישים שנה למותו, שנערכה כשהמפקדים הלכו לארוחת־הצהריים:

הרציתי הרצאה מקיפה על הרצל ופעלו ולאחר־מכן נישאו נאומים. מבין עשרים ושנים משתתפי המסיבה היו שבעה־שמונה ציונים, ואילו האחרים – קומוניסטים ובונדאים לשעבר…

דוקטור קאופמן, שמימי לימודיו בשווייץ זכר את הקונגרסים הציוניים הראשונים, שוחרר אחרי הוועידה העשרים בראשות חרושצ’וב, והוא כבר בן שבעים ואחת. משפחתו עלתה לישראל שבע שנים קודם לכן, ורק הוא לבדו נשאר ברוסיה הגדולה, איש שמעודו לא היה אזרח סובייטי ועל כורחו הובא מחארבין הרחוקה.

הוא מבקש היתר־יציאה לישראל, מגיע לימים אחדים למוסקבה, שהישיבה בה אסורה עליו, מתדפק על דלתות המשרדים, אך לשווא. אין לו סיכוי. מרחוק הוא רואה את השלט על בית שגרירות ישראל, אבל לגשת אל הדלת אינו מעז. הרופא בן השבעים ואחת גולה לקרַגאנדה שבאסיה המרכזית, האיזור האחד המוכר לו מאחת־עשרה שנותיו במחנות.

הוא רופא. מבוקר עד ליל. כרגיל. אלא שעכשיו הוא גם כותב מכתבים גם פוגש יהודים. עקשנותו מביאה לו הישג שלא ייאמן:

ביולי 1958 קיבלתי דרכון ישראלי שתקפו לשנתיים.

הכיצד? כך הסביר למנהל משרד “אוביר” בקרגאנדה:

אמרתי, כי בחזקת חסר־נתינות אני חייב לקבל דרכונה של אותה ארץ לשם בדעתי לנסוע, וכיוון שמשפחתי מתגוררת מזה כמה שנים בישראל, ביקשתי דרכון ישראלי וקיבלתיו…

בינתיים מלאו לרופא מחארבין שבעים ושלוש. נאמר לו, שבעוד שבועות אחדים יקבל היתר־יציאה. “אין דבר. חיכיתי שלוש־עשרה שנים, אחכה עוד שישה שבועות.” בעובדה, יחכה עוד שלוש שנים. לשווא הוא מפגיז באיגרות את כל ראשי המדינה. הוא מנסה דרך אחרת, פנייה אל ראש ממשלת הריפובליקה של קזכסטאן. ואכן, “ב־2 במארס 1961, בחג הפורים, קרה הנס”. הוא מבריק למשפחתו בישראל:

קיבלתי היתר־יציאה. מסַדר הניירות.

אחרי שש־עשרה שנות ניתוק יוצא הרופא בן השבעים ושש מחארבין למסעו הארוך מקרגאנדה דרך מוסקבה לישראל. תם גילגולו השני.

ברובד העליון אין זו אלא כרוניקה, שהתוויתיה כאן בקוויה הגסים. אבל בגמר הקריאה לא הרפה ממני הרושם, שנסיונו זה של ה"אנטי־אנטי־גיבור" יורד למעמקים, מסמל התגרות אנושית ויהודית גדולה, כופה עלינו להרהר מחדש במוסכמות ביולוגיות, פסיכולוגיות ותרבותיות, לתהות על פירושו השלם של “ואם בגבורות”.

ושמא אודה: כרוניקה פשוטה זו שהעלה על הכתב רופא המחנה,¹ אינה בעיני סיפורו של יחיד בלבד. לא רק סופמשחק הם חיי־אדם. אם יכול אדם לפתוח במשחק הזה בגיל שישים, ועל המגרש הנורא ביותר עלי אדמות, בבדידות אין קץ, לנהלו כאדם ולנצח, הרי זה משחק פתוח, שלאדם שמורות בו אופציות, משחק שאין לו סוף.

ואכן, כמין משחק בתוך משחק, החל רק אז, עם העלייה לישראל, גילגולו השלישי של אותו אדם נדיר, שבכל שעה ובכל הנסיבות אינו יכול אלא לרפא. עשר שנים היה רופא בקופת־חולים בישראל, וכך עד שנתו השמונים ושש.

איזה סיום יפה, הולם ומשמעותי לחיי “גיבור דורנו”. לא “אני אדם חולה”, כפתיחת אחד מסיפורי דוסטוייבסקי, נביא עולמנו החולה. אדם רופא. רופא המחנה.

לא, בכל עת, בכל מקום.

9.7.1971

הרבה אחרי שקראתי את החיים והגורל, הוסיפה יצירה גדולה זו של ואסילי גרוסמן “לעבוד” עלי. אין הספר נקי מפגמים. עיצובן של עשרות (אולי מאות) הנפשות, אינו מניח את הדעת. למרבה הפרדוכס, דבקו גם ברומן זה, שחרות האדם היא גיבורו הראשי והעריצות הטוטליטרית של סטאלין ושל היטלר הן הסיטרא אחרא שלו, כמה מסממניו של הרומן הסובייטי, ה"סוצ־ריאליסטי". למרות כל אלה, איזה ספר אמיתי ועמוק, איזו עוצמה סיפורית!

סמוך להופעת המהדורה העברית של החיים והגורל, ראה אור בבריטניה ובארצות הברית תרגומו האנגלי. כמה מבקרים נחשבים כתבו בהתפעלות לא רק על תנופתו האפית החובקת־כל, להטו ההומניסטי ואומץ־ליבו האינטלקטואלי של הסופר, כי אם על הצלחתו לכתוב ספר, שכל־כולו התעלמות מן האופנות הספרותיות של המאה העשרים, ודאי מאלה ששלטו במערב בשנים שגרוסמן חצב מליבו, בבדידות ובעוני, יצירה נפלאה זו (נמסרה למו"ל במוסקבה בשנת 1961, ומידיו הגיעה לקג"ב). הוא ממשיך המסורת המפוארת של הספרות הרוסית הגדולה.

והנה, בשבועות אלה ממש הזדמן לי לראות, ומזווית בלתי־צפויה, את המבדיל בין “חיים” ל"ספרות". נפל לידי ספרו של מַרשאל ו. א. צ’ויקוב, המלחמה על סטאלינגראד (התרגום העברי ראה אור ב־1970, בהוצאת “מערכות”). במרכז הרומן מציב גרוסמן את המערכה הגורלית על סטאלינגרד, עד לכניעת מארשאל פון פאולוס בסוף ינואר 1943 (אם כי את גורלות הנפשות המרכזיות ומשפחותיהן מלווה הסופר גם למחנות ההשמדה, למרתפי הנקוו"ד במוסקבה, למעבדות של אבות פיצצת־האטום הרוסית, גם לקרמלין של סטאלין). סיקרנה אותי נקודת־המבט “האמיתית” של צ’ויקוב, האיש שעמד בחודשים הגורליים ההם, מיולי 1942, בראש הכוח העיקרי שלחם בסטלינגראד, הארמיה הרוסית ה־62, מנע את נפילתה ובזה ציין את המפנה במלחמה כולה.

התעניינותי גברה למקרא שורות אלה:

אל נא ייעלב ואסילי גרוסמן, אם אגלה סוד. הוא חיבר כתבה מעניינת ביותר על הקרבות באיזור התעשייתי בימי אוקטובר, בשם ‘בכיוון המאמץ העיקרי’, אך העובדות על ימי־הקרב של הדיביזיה ה־308 של גורטייב בהן השתמש, מתייחסות לתקופה שבה כבר נמצאה דיביזיה זו בגדה השמאלית של הוולגה, כלומר לא בסטאלינגראד (עמ' 197).

בספרו של צ’ויקוב זה האיזכור היחיד של גרוסמן, מהמהוללים בכתבים הצבאיים הסובייטיים, איזכור ביקורתי, “הכתבה מעניינת ביותר, אבל העובדות אחרות”… טענה זו מרחיב צ’ויקוב על הכלל. הוא מבקש להסביר מדוע הובלט חלקה של דיביזיה אחת דווקא, זו של גנראל רודימצב, שהחל ב־26 בספטמבר “נשארה בגיזרה שקטה של החזית עד גמר המערכה.” טוען צ’ויקוב:

דווקא לגיזרה שקטה זו החלו זורמים אז עיתונאים, צלמי־עיתונות, סופרים וכתבים. הם לא יכלו להגיע לגזרותיהן של דיביזיות אחרות, שכן שם התחוללו קרבות עזים, ואנו גם לא היינו מרשים להם לבוא. [הם כתבו על מה שסיפרו להם בגיזרה השקטה, ו]מסיבה זו נתקבל הרושם כאילו רק דיביזית רודימצב לוחמת בסטאלינגראד.

הנה “העובדות” מול “הבידיון”, החיים מול הספרות. טיעונו של צ’ויקוב, שכמותו מכירים אנחנו – במלחמה ובשלום – בכל המקומות ובכל הזמנים, עושה בהחלט רושם. נו, לך תסמוך על גרוסמן ודומיו!

ספרו של צ’ויקוב התפרסם ברוסיה בשנת 1958 לערך (במהדורה העברית אין התאריך מצויין, אבל הוא משתמע מהמסופר). הוא לא יכול היה לדעת, שבאותם ימים עצמם מכלה גרוסמן את כוחותיו ב"החיים והגורל", ספר ענק ש"אידיאולוג המפלגה" וחבר ניצחי בפוליטביורו, סוסלוב, יגזור עליו גניזה ל"עוד מאתיים או שלוש מאות שנה". אבל צ’ויקוב ידע בהחלט, שמנהיג ברית המועצות בעת ההיא הוא חרושצ’וב, ואילו סטאלין הוכרז בינתיים למי שאין מזכירים את שמו (וגם שם סטאלינגראד יימחה ומעתה ועד להודעה חדשה תקרא עיר־הגבורה וולגוגראד).

“אני רוצה לנהוג בכנות כלפי ההיסטוריה,” כותב מרשל צ’ויקוב, ממש בהמשך להערת הביקורת על גרוסמן ודומיו. ובכן, אילו נאלצה ההיסטוריה להסתפק ב"עובדות" שבספרו סטאלינגראד, לא היתה מגלה מי היה סטאלין זה שעל שמו נקראה העיר. לא ייאמן: בספר צבאי קפדני ויבש זה, שכתב אחד מגדולי המצביאים במלחמה, אין סטאלין נזכר אפילו פעם אחת. והן לא רק ראש המפלגה ומנגנוניה היה, אלא גנראליסימו, המפקד העליון. בספר של צ’ויקוב אין מפקד עליון.

כלומר, ישנו אדם, לא זה שעמד בראש הכוחות המזוינים, כי אם “חבר מועצת המלחמה” בחזית סטאלינגראד. ומי הוא אותו אדם אם לא שליט ברית המועצות ב־1958, חרושצ’וב?! בהפסקות ארוכות יותר מאשר בימיו של “שמש העמים”, אך בכל נקודת־מפנה, מופיע האל־מתוך־המכונה, ניקיטה סרגייביץ', מקשקש כמה מלים בנאליות ומציל את המולדת.

הנה כך כותב צ’ויקוב בעמוד האחרון של ספרו:

– – – כאילו שוב שומע אני את דברי ניקיטה סרגייביץ' חרושצ’וב, שאמר לי ב־12 בספטמבר 1942, כאשר גייסות הגרמנים התקרבו אל גדת הוולגה: “זכור תזכור, ואסילי איוואנוביץ', חייבים אנו להציל את סטאלינגראד…” – – – הבינונו נכונה את דברי החבר הראשון של מועצת המלחמה של החזית, כאשר החלטנו לא לצאת מסטאלינגראד ולהלחם בה עד הסוף…

מצד אחד זה מצחיק מאוד, ויש לשער שגם צ’ויקוב צחק בשעת כתיבה, אבל מצד אחר מאיר כזב ציני זה כבאור־הברק את שאלת ה"עובדות" מול “בדיית הסופר”. אפסח על שורה ארוכה של תמיהות, שמעוררת ההיסטוריה הצבאית שכתב המארשאל ואסתפק בזו המרכזית: כתבת ספר על סטאלינגראד, ואין בו סטאלין?! איפה סטאלין?!

והתשובה היא:

בספרו של ואסילי גרוסמן. סטאלין נוכח בספר כשם שנוכחותו היתה קיימת אז בעיר שנקראה על שמו וברחבי המדינה הענקית, שעיצב בשלושים שנות עריצותו. רק למקרא ספרו של צ’ויקוב ידעתי, שאפילו לא דייק גרוסמן בתיאור קרבותיה של הדיביזיה ה־308, יילך היסטוריון העתיד אל סטאלינגראד של גרוסמן.

הסופר, לא המרשל, עמד בהתחייבות “לנהוג בכנות כלפי ההיסטוריה”.

12.9.1986

אם יש עוד מפקפקים בהבדל שבין “סיפור סתם” לבין “סיפור יהודי”, הנה מעשה שלא היה אפשרי אלא בשני יהודים, שני סופרים, קצת במוסקבה קצת בתל־אביב, קצת בימים ההם קצת בזמן הזה:

ב"מרידיאן הסטודנטים", ירחון “ספרותי־חברתי”, הרואה אור במוסקבה, חוברת אפריל 1989, נדפס ראיון עם יקטרינה קורוטקובה גרוסמן, בתו של הסופר ואסילי גרוסמן, לרגל הופעת ספרו הנפלא “החיים והגורל” בברית המועצות, כמעט שלושים שנה אחרי שהחרימו סוכני הקג"ב את כל עותקי כתב־היד של הרומן ואת רשימותיו של המחבר.

הראיון, כמוהו כהפצתו ההמונית של אותו כתב־אישום קטלני, הרומן של גרוסמן על רוסיה הסטאלינית בכלל ועל מערכת סטאלינגראד בפרט, הוא מהחריפים באותות ה"גלאסנוסט", המוזרה במהפיכות. קוראי “מרידיאן” בברית המועצות ימצאו אולי לראשונה אישור מוסמך על קורות “החיים והגורל”, שיעמוד לדורות כתעודה ספרותית כבירה על חלום המהפיכה ושיברו הנורא. מפי בתו ישמעו מה סיפר לה:

לי הציעו לחתום שלא אפרסם את העובדה, שהחרימו את כתב־היד. אם אומר מלה, אעבור עבירה פלילית… כך לוחמים באמת.

מחוץ לברית המועצות יצא הספר כבר ב־1980, וגם מהדורה עברית ראתה אור כבר לפני שלוש שנים. אבל אז היה פרסומו בגדר סנסאציה גדולה. כמעט עשרים שנה אחרי כתיבתו, הוברח במיקרופילם והותקן לדפוס (וגם זה חלק מהסיפור) בידי פרופסור שמעון מרקיש, בנו של המשורר היידי פרץ מרקיש, מקורבנות “הטיהור האנטי־יהודי” של סטאלין. עד היום אין פיתרון לחידה: איך הוברח כתב־יד, שכל עותקיו היו בידי הקג"ב? שמעון מרקיש עצמו סיפר לי כבר לפני כשנתיים על מידע, שבברית המועצות עומד לראות אור נוסח שלם יותר של הרומן, זה הגנוז כמעט שלושים שנה במרתפי הקג"ב.

חידה זו אינה נפתרת בריאיון עם הבת, אבל היא מספרת איך מת אביה מעוצר יגון בתוך שלוש שנים מיום שהוחרם הרומן “החיים והגורל”. קוראי “מרידיאן” שומעים לראשונה, ש"האידיאולוג הראשי" של המפלגה בימי סטאלין וחרושצ’וב גם יחד, סוסלוב, אמר לגרוסמן: “הספר יראה אור אולי בעוד 200–300 שנה.” הם מגלים, שאת החקוק על האנדרטה לגיבורי סטלינגראד בגבעת מאמאייב – “רוח ברזל נשבה בפניהם והם הלכו קדימה…” – חיבר גרוסמן. על השאלה אם אביה לא נפגע ממבקרים שנהגו להגדירו כ"סופר צבאי", ענתה: “אבא חשב שטעם חייו הוא לכתוב על המלחמה. ‘נכון, אני קודם כל סופר הכותב על המלחמה,’ אמר. “כמו טולסטוי ב”מלחמה ושלום”, ראוי להוסיף.

*

מניין לי כל זה, ומה נטפלתי לראיון בירחון הסטודנטים הסובייטי? איפה ה"פואנטה"?

לראיון מצורפים שני מכתבים מעזבונו של גרוסמן, ודאי משום שיותר מכל האחרים הם מיטיבים להאיר את דמותו, לתת מושג על ה"אני מאמין" שלו. האחד נשלח ב־7 בדצמבר 1959 לסופר בוריס וַלאסטארוּ בקישינב, שתהה: “היש טעם בהמשכת העבודה הספרותית, ושמא מוטב להיות חשמלאי או מכונאי?”

במכתבו מגלה גרוסמן משהו מכאבו בתום עשר שנות הכתיבה של החיים והגורל. הוא כותב:

וגם כזאת יקרה: שהסופר כותב ואין מדפיסים אותו, ובכל־זאת אינו חדל מהיות סופר.

ועל ספרו של ולאסטארו כותב גרוסמן משפט היפה לו עצמו בשעה הרעה ההיא:

אני חושב כך על יסוד ספרך – – – יכול אני לקבוע שיש בו מחסדי הלב ומאהבת הבריות – – סגולות שאין עליהן שליטה – – למבקרים בז’ורנאלים למיניהם.

מיהו הסופר בוריס ולאסטארו?

הוא ידידי היקר בוריס וקסלר, איש קישינב וישראלי מ־1973. המכתב שנדפס היום ב"מרידיאן הסטודנטים", כבר הובא בספרו האוטוביוגרפי עת לעקור, שראה אור ב־1977, בתרגומו על עמנואל ביחובסקי.

בוריס היה קצין בצבא האדום. ב־1948 החל לכתוב ברומנית, בשם העט ולאסטארו. עד שהגיש בקשה לעלייה והוטל עליו חרם, פירסם ברומנית וברוסית שבעה־עשר ספרים, בהם שנכללו בתוכנית־הלימודים של מולדאביה. את מכתבו הראשון אל גרוסמן כתב בשנת 1952 הארורה, כשחיסל סטאלין את ראשי הספרות והאמנות היהודית־קומוניסטית בברית המועצות וסופר בשם מיכאיל בובנוב נתן אות לסיבוב הראשון של המיתקפה על יצירת גרוסמן. ב־1957 ביקר וקסלר אצל גרוסמן בביתו במוסקבה ומאז עמד אתו בקשרי־מכתבים. כך נולד המכתב, שנדפס עכשיו, באיחור של שלושים שנה, ב"מרידיאן הסטודנטים¹".

בפגישתם האחרונה במוסקבה, מספר בוריס, נראה גרוסמן זקן וחולה. “לפני שלושה ימים באו לדירה הזאת שלושה בבגדים אזרחיים, הוציאו כתב חיפוש,” סיפר. “אפילו את נייר הקופי ואת הסרט מהמכונה לקחו.”

ולאסטארו־וקסלר ניסה לנחמו: “אומרים, שכתבי־יד אינם עולים באש.”

גרוסמן, מחבר החיים והגורל, שראשון דיווח לעולם על מחנה המוות טרבלינקה ועם איליה ארנבורג כתב את הספר השחור על השואה, השיב: “כמה כתבי־יד על מחבריהם עלו באש!”

*

בבית סוקולוב – “מרידיאן” וכל הטירוף הסובייטי בינינו – אני מאזין לתרגומו העברי של הראיון. לפני שש־עשרה שנים שב ולאסטארו והיה לווקסלר לכל דבר. שנים עסק בוריס בקליטת עולים, ניהל מרכז קליטה ועכשיו הוא גימלאי, ממשיך לכתוב. עם בנו יוסי הייתי לפני שנתיים ביריד הספרים במוסקבה. לא קל לעקור, אבל היום הוא חש יותר מתמיד שאז, כשקמו הוא ומשפחתו ועלו, היתה “עת לעקור”.

והנה שוב – החיים והגורל:

במרחבים האינסופיים, שהדגל האדום פרוש עליהם, בסין המדפיסה עכשיו את הספר הקטן של דנג וטובחת סטודנטים, ברוסיה המתהפכת עד כדי הדפסת החיים והגורל, בפולין הכופפת ראשה ל"סולידאריות", בהונגריה הקוברת מחדש את עצמותיו של אימרה נוג', במרחבים האלה רועדת מתחת לרגליים האדמה.

וקסלר מתרגם מתוך ה"מרידיאן", שבמכתבו של גרוסמן אל גילגולו הקודם, ולאסטארו, הוא משתמש כדי לפתוח לסטודנט הסובייטי 1989 צוהר לעולמו של הסופר היהודי, שתיעד את החיים והגורל בין חפירות סטלינגראד למרתפי הקג"ב, בין אימי הנאציזם לטירור שהשליט העריץ הגרוזיני מבית. ובצאתי מהשיחה אני מאזין לדיווח על מטוס “אל על” הנוחת ביירוואן ושב וממריא עם קורבנות הרעש כדי להתקין להם תותבים ישראליים.

מי יעז עוד לפקפק בשוני שבין סיפור סתם לסיפור יהודי?

30.6.1989

קשה לי להסביר, גם לא לעצמי, מה באותה פגישה עם מצרי צעיר שהתקיימה השבוע בבית ידיד ישראלי¹, השאיר עלי מחדש רושם ראשוני, כאילו טרם הורגלנו זה שלוש שנים במסעות נשיאים וראשי־ממשלה, שרים, גנרלים וסתם טוריסטים, ממצרים לישראל ומהכא להתם.

דוקטור עלי עטייה, זה האיש, הוא בן שלושים וחמש, אדיב, מופנם, בורר את דבריו בקפידה. תואר הדוקטור הוענק לו זה מקרוב, לאחר שש שנות לימוד באותו מוסד אקדמי מהולל, “לונדון סקול אוף אוריינטל סטאדיס”. בכל אלה אין כדי לייחד איש צעיר כזה, להוציא עובדת היותו מצרי. אלא שגם פגישה עם איש מצרי, ואפילו בפרבר תל־אביבי, שוב אינה הזיה או בגדר סוד כמוס. הנה באלה הימים, דרך משל, מבקר אצלנו שר החקלאות המצרי.

החידוש והייחוד הם בכך, שעלי עטייה התמחה בספרות העברית החדשה והמחקר שזיכהו בתואר דוקטור היה על “השִׁלוח”, אותו כתב־עת שעורכו הראשון (בשנים 1896–1902) היה אחד העם, ובעשרים וחמש השנים הבאות, מכרך י"א, יוסף קלוזנר. לחזור לכתב־עת זה בשנים שאחד העם פירסם את מאמריו וניצח על הבירורים הרעיוניים והרוחניים ב"תנועת התחייה" ובינה לבין שאר הכוחות שהתרוצצו אז בעם היהודי – הוא לבקש מה שמתחת לפוליטיקה, במעמקים, בתשתית. כך חצי־היובל של “השלוח” בעריכתו של קלוזנר, שפתח את יציר־רוחו של אחד העם לפני אותה “משמרת צעירה” שתססה בראשית המאה.

מי שמהרהר בשני עורכים אלה מעבר לשנים הרבות שחלפו מאז, יודע שאחד העם וקלוזנר עתידים להיות מזוהים – בראייתם את הרנסאנס העברי, אמצעיו ומטרותיו – עם שתי הדרכים בציונות: מכאן “מי השלוח ההולכים לאט” ומכאן הציונות המדינית, ההרצליאנית, ומאוחר יותר – הז’בוטינסקאית.

אבל זו רק מחשבה שעברה במוחי בשעה שישבנו כולנו ושוחחנו על הא ועל דא בעברית, מלאי התפעלות משטף־דיבורו של דוקטור עטייה ועושר־לשונו. בשיחה נזכר האיש שהנחה את האורח בעבודת־הדוקטור, פרופסור בן (יהודה בן־ציון) סגל, שאינו רק חכם מובהק בזכות עצמו, כי אם גם בנו של בעל הפירוש לתנ"ך, פרופסור משה צבי סגל. את שנות נעוריו עשה בן סגל בארץ והוא מוסיף להיות קשור אליה באלף נימים (בימי עבודתי בשגרירות ישראל בלונדון, הרבינו להיפגש), ומפעם לפעם אני מוצא מאמרים מפרי־עטו (בעיקר ב"ג’ואיש קוורטרלי" של יעקב זונטאג) בשאלות הספרות הישראלית, התייחסותה לנושא הערבי, לפלשתינאים וכיוצא באלה.

בכל קשרי־הקשרים האלה הרהרתי למראה הכיוון ההפוך, מלומד מצרי הבא ללמוד מגוויליו הבלים של “השלוח” מהו המנגנון הפנימי של ישראל בסוף המאה העשרים.

האמנם? האם זה שמושך את לבו של החוקר המצרי הצעיר? אני יכול רק לשער. שכן עיקוב מדוקדק אחר הפובליציסטיקה והספרות העברית בכרכי “השלוח” מאז הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ועד לשנות העשרים, פותח למעיין עולם שונה מעיקרו מזה שציירה כל השנים התעמולה הערבית. באוניברסיטת עין שאמס, שאליה שב דוקטור עטייה, מסיימים מדי שנה כמאתיים תלמידים מסלול לתואר ראשון בלימודים עבריים (כחלק מלימודי הלשונות השמיות). אין זה דבר של מה בכך.

תוך כדי שיחה חוזרות וצפות שלוש פגישות קודמות עם מצרים, שהשאירו משקע בזכרוני:

הראשונה אירעה ב־1960. שבתי אז מארצות הברית, ועשיתי חניית־ביניים באירופה כדי לעבור מחדש את מסלול ה"בריגדה" (בכיוון הפוך, מאמסטרדם לנַפולי, ומשם באונייה לחיפה) כחלק מעבודתי על ספר שהעסיק אותי מאז הימים הרחוקים ההם ולא השלמתיו אלא כעבור עוד ארבע שנים – “פצעי בגרות”. מניו־יורק טסתי ב"סוויס אייר", ואם כי מגמת פני היתה אמסטרדם, נאלצתי לטוס דרך ציריך ושם להחליף מטוס. כשישבתי במקומי, הבחנתי בגבר צעיר, אתלטי, חליפת־פסים כהה, שעלה אחרי ומכיס־מקטורנו הציץ עיתון ערבי. משום מה החלטתי, שזו טיסתו הראשונה. מבטינו הצטלבו, ובעיניו ראיתי שאלה: האם לא הגעתי גם אני לציריך מאיזו מדינה ערבית? במטוס נותרו לא מעט מושבים ריקים, אחד גם לידי, אבל הבחור ישב משמאל למעבר, שורה או שתיים לפני. אחרי ההמראה הציעה הדיילת סוכריות לנוסעים, אך הוא סירב בכף־יד פשוטה ובצקצוק מבוכה. כעבור עוד כמה דקות היטה ראשו לאחור ושאל אותי בערבית אם אני שומע ערבית. אני עניתי במזרח־תיכונית, בלי מלים, רק בהנעת כף ימיני הפשוטה ימינה ושמאלה, משיב, קוֹמְסִי־קוֹמְסָה, ככה־ככה.

הוא ממש קפץ ועבר לשמאלי, ובלי כל היסוס מיהר לשטוח בערבית שוטפת את הבעיה שלו: הוא נשלח לעבודה בקונסוליה המצרית באמסטרדם, אך בשל תקלה, שהערבית הדלה שלי לא עמדה על טיבה, יש חשש שאיש לא ימתין לו בנמל־התעופה. האוכל אני להיות לו לעזר?

למען ההגינות זיהיתי עצמי (ועילגותי גילתה עד כמה איני דובר ערבית) כישראלי. הגילוי לא הרתיעו, ולכן חשבתי שלא הבין מה אמרתי. הצגתי את דרכוני הישראלי – וגם זה לא הבהילו. בידי הפקיד רוחו, אפשר לומר. כיוון שכך, שמחתי להיות לו לעזר.

לפני הנחיתה ביקשתי ממנו את דרכונו, וכך, עם צמד דרכונים, ישראלי ומצרי, עברנו יחד את ביקורת משטרת־הגבולות. בעיני ההולנדי היה זיק־תדהמה, לא יותר. יחד עברנו גם את המכס. אכן, איש לא חיכה לבחור, שעמד אבוד באמסטרדם. חייגתי לקונסוליה המצרית, איש לא ענה, וכבר לא היה ספק, שאיש אינו מחכה לבחור. לבי לא מלאני להשאירו לבדו בשדה. לקחתי מונית ושנינו נסענו יחד למרכז העיר, למשרד שטיפל בהזמנת חדרים לתיירים. זה היה יום ראשון, שיא עונת התיירות, ולא נמצאו שני חדרים נפרדים אלא בבית־מלון קטן אחד. שוב לקחתי מונית לשנינו, הבאתי את המצרי עד לפקיד־הקבלה, כל אחד מאתנו קיבל חדר ובזה, חשתי, יצאתי ידי חובתי. מעט מאוחר יותר ירדתי לפקיד־הקבלה וביקשתי שיתקשר בבוקר אל הקונסוליה המצרית וידאג שיבואו לאסוף את האיש שלהם. את יציאתי מהחדר השהיתי עד שעת־בוקר מאוחרת, ופקיד־הקבלה קידם את פני בבשורה טובה: באו ולקחו אותו!

רושם עז השאיר עלי לא רק המעמד יוצא־הדופן, הדרמטי, ולא האמון המלא שנתן אותו מצרי צעיר בישראלי אלמוני – ואם תרצו, איך לא חששתי כלל אני ממלכודת?! – אלא זה שפתאום נפלו חומות האיבה והחשד, ומגע אנושי פשוט בין ישראלי למצרי נוצר כמובן מאליו.

*

פגישה שנייה כזאת היתה לי בקיץ 1976 בפילדלפיה. התארחתי באחת האוניברסיטאות שבעיר, והפרופסור היהודי הצעיר שפרש עלי את חסותו, הזמין אותי לספל קפה ולשיחה עם כמה עמיתים בחדר המורים. היה ביניהם מצרי צעיר, שהשלים עבודת דוקטור על “השפעת התיאטרון האירופי על המחזאות המצרית המודרנית”. נקשרה בינינו שיחה, שעד מהרה נעשתה ידידותית וחמה. את דבריו פרסמתי בשובי ב"מעריב" (11 ביוני 1976) בכותרת –

שיחה עם איש־רוח מצרי: “כתוב שאנחנו רוצים שלום.”

האיש סיפר, שאך לפני חדשים אחדים שב מקהיר והוא משוכנע ש"עכשיו היא שעת הכושר." ועוד אמר:

את כל קלפיו הניח סאדאת על ניתוק מצרים מן המאבק בישראל ועל התרכזות בצרכיה הפנימיים. את דבריו, אמר, הוא מבסס על הכרת ההשקפות הרווחות בקרב החוגים הפנימיים בקהיר.

הדבר היה כשנה וחצי לפני ביקור סאדאת בירושלים, חדשים רבים לפני ה"מהפך", ודברים אלה היו אז חלום באספמיה. כשישבתי לספר על הפגישה בפילדלפיה, הייתי מלא ספקות, וכך גם כתבתי:

לא ראשי־מדינה אנחנו שנינו, ואין בכוח אחד מאתנו להזיז אפילו אבן מדינית אחת ממקומה. אבל בהוויה זו, שבה האיבה הנמשכת כמו היתה לחומת־אבנים, היה בפגישה הלא־צפויה הזאת עם (כתבתי שם בדוי, “סאלם”, אך היום אגלה, שהאיש היה דוקטור אל־חגאגי) דבר־מה שלא במהרה יישכח והמרמז על כך, שהחומות האטומות ביותר מועדות להיסדק.

מה מוזר לשוב ולקרוא דברים אלה עכשיו. לא רק מ"השלוח" ניתן ללמוד הרבה, כי אם גם מפגישה מקרית עם איש אחד, חושב, רגיש, האומר את אשר עם לבו, רואה מראש מה יעשו המדינאים כעבור שנה־שנתיים, לפעמים רק כעבור דור־דורתיים.

*

והיתה גם פגישה שלישית, אמרתי. כוונתי לשתי שיחות מרתקות בימי פיסגת סאדאת־בגין באסואן עם אניס מנסור, עורך “אוקטובר”. משהו עליהן כתבתי במטוס הביתה “לעיתון של מחר” וגם היום איני נוטה לכתוב הרבה יותר. חשתי, שאני משוחח עם שניים – אינטלקטואל חריף ושנון ופוליטיקאי, שלרגע אינו שוכח, כי מפיו מדברת המלכות.

כדי לחבר את הדברים: סיפר עכשיו דוקטור עטייה, שבשעתו גילה אניס מנסור רצון עז ללמוד עברית והוא, עלי עטייה, היה המורה שלו. כשבא אליו למערכת לשעור השלישי, לא היה מנסור במשרדו. כך היה פעם נוספת – ואז אמר המורה נואש…

עכשיו תהיה אולי לעורך “אוקטובר” הזדמנות מחודשת לשוב ללימודיו ולהעמיקם. אין טוב מיעד כזה: להגיע בידיעת העברית לרמה, שתאפשר לו לעיין בכרכי “השלוח”, ולעשות זאת. מה שמתחת לקצף ימצא שם – מאחד העם עד קלוזנר. אז אולי גם יבינו הוא ועמיתיו בצמרת הפוליטיקה וההסברה, שמדליון כמו זה המוענק ל"גבורי אוקטובר", מגן־דוד שנופץ לרסיסים, מלמד שהדרך להבנה אמיתית, דו־צדדית, עודנה ארוכה מאוד.

מכאן השמחה באנשים כדוקטור עטייה, שאת מי השילוח יביא לארץ היאור, לאוניברסיטת עין־שאמס.

2.1.1981

יצירת המספר היהודי־רוסי הגדול יצחק בַבל היא עולם ספרותי מלא. חרף צמצומו (כל סיפוריו, שברובם נכתבו בין השנים 1922–1925, מצטרפים בדוחק לכדי כרך בינוני אחד), מתרחב עולם זה והולך בליבו של הקורא עם כל קריאה נוספת. קריאה בתרגום מהמקור הרוסי, אני ממהר להוסיף, וזו לעולם “נשיקה מבעד למטפחת”. ודאי שאצל בַבל, אמן הקיצור והליטוש. מיטיב לספר על כך קונסטאנטין פאוסטובסקי בזכרונותיו:

בַבל הוציא ממגירת השולחן כתב־יד עבה, כתוב במכונה. כתב־היד הכיל לא פחות ממאתים עמודים. (ואני פוסח על כמה שורות ומגיע ישר לעיקר – ח.ב.) זהו “ליובקה קוזאק”. סיפור. יש בו למעלה מחמישה עשר עמוד. אך כאן כל עשרים ושתיים נוסחאותיו של סיפור זה, לרבות האחרון שבהם. ובסך־הכל הכתב־יד הוא בן מאתיים עמוד.¹

ואני, לא זו בלבד שאת בַבל הכרתי רק “מבעד למטפחת”, אלא שלהוציא שניים־שלושה סיפורים שמצאתי בתרגום עברי, היתה היכרותי הראשונה עם אסופת סיפוריו באנגלית דווקא. איך ובאילו נסיבות הגיעה לידי בראשית 1959, הוא סיפור לעצמו. לילה אחד נסעתי במכוניתי הישנה מלוס אנג’לס לעיר נידחת במבואות מדבר מוהאבי, כדי להרצות באסיפת המגבית היהודית תמורת כמה דולרים. באיזו פינה בביתו העשיר של מארחי ראיתי את “כל סיפורי בבל”, עם המבוא של ליונל טרילינג, וכל הערב שבתי ונמשכתי אל הפינה ההיא, מריח את הספר. בצאתי, תחב אותו המארח לידי. היה ליל ירח מלא, מידברי, ואני נהגתי לי שמח וטוב לב חזרה. עד אז לא ידעתי שמנוע־מכוניתי צריך לטבול בשמן. בחצי הדרך החל ה"פלימות" להעלות עשן, ומהר מאוד הוברר לי, שנשרף המנוע. למזלי, עבר הרבה אחרי חצות איזה מאחר בנשף, והוא אסף את בבל ואותי. בלי המכונית.

את הספר לקחתי והוא נמצא אצלי מאז ועד היום. קראתי אנגלית, והכל התרגם בראשי מאליו לעברית, ליידיש, ליהודית. אולי לא מפני שכך כתב, הזהרתי את עצמי, אלא מפני שכך אני קורא, אבל – עובדה. כאן הדגש בסיפורי הוא בזה, שאת בבל היכרתי מבעד למטפחת האנגלית. קראתי שוב ושוב, ובראשי התרגמו הסיפורים שוב ושוב לעברית, ליהודית. מי אם לא איש עברי, יצחק בן עמנואל, היה כותב את “גדליה”, את “בן הרבי”? איסאק אמנואילוביץ'?

לכן גם ציפיתי במתיחות לתרגומו של אברהם שלונסקי (ספרית פועלים, 1963). ואולי משום כך עורר אצלי, בצד ההנאה, גם תחושה של עומס־יתר, אולי של סטייה מ"בבל האמיתי" (שהיה קיים רק בדמיון, שהרי רוסית איני קורא). היה ויכוח, ודווקא קוראי רוסית מובהקים ואנינים שיבחוהו מאוד. לא רק לאה גולדברג. זכור לי היטב, ששאלתי בזהירות רבה את המשורר והשחקן אברהם חלפי, איש רגיש ובקיא, שראשית כתיבתו היתה ברוסית, ובפיו היו דברים נלהבים על התמודדות שלונסקי עם סגנונו הרב־שכבתי של בבל. תחושת אי־הנחת לא פגה, ודי להרהר בסיפור כ"אגרת" (הקוזאק קורדיוקוב אל אמו ייבדוקיה פיודורובנה בעניין הריגת אביו טימוֹפיי רודיאוניץ' בידי אחיו סמיון טימופייץ').

כששמעתי שנילי מירסקי מתרגמת מחדש את חיל הפרשים, שמחתי ככל קוראי תרגומיה, שכן היא מהמעולים במתרגמי דורנו. ואכן, הקריאה מענגת כתמיד, ובנסיבות רגילות הייתי מסתפק בברכת הנהנין. אילו לא נתלוו לנוסח עברי עכשווי־קצת־יותר זה כמה דברים תמוהים כלפי תרגומו של שלונסקי וכלפי זהותו של בבל עצמו, קצתם באחרית־הדבר של המתרגמת וקצתם בשער האחורי והלא־חתום של הספר החדש. מאחור כתוב לאמור: “בבל מתורגם לעברית לא בפעם הראשונה. התרגום הקודם, למרות כמה ממעלותיו, היקשה על המגע בין הקורא העברי לבין גדולתו של בבל.” רק מן ההמשך, ממובאה מתוך דברים שכתב בעבר ידידי חיים באר, מסתבר שהכוונה לתרגום של שלונסקי. העורכים מסכימים למה שכותב שם חיים באר, שאותו תרגום

היה מחסום בלתי־עביר שמנע את ההתוודעות האינטימית אל יצירתו המדוייקת ורבת־ההשראה של באבל… שלונסקי הווירטואוז, הלמדן, זחוח־הלב, לא הצליח לבודד את הטון הבאבלי המיוחד של השפע המאופק… האם לא הגיעה השעה שנילי מירסקי.. תיתן לנו איסאק עמנואלוביץ בלבוש חדש?

והשער האחורי אכן מסתיים במלים: “והנה, שעה זו הגיעה עתה.”

אני משער, שחברי ורעי חיים באר לא חזה בחלומו, שאת משאלת־לבו הנרגשת ימצא בשער אחורי כהסכמה יחצ"נית לתרגום, שאין לו (ולי) כלים להשוותו למקור וספק אם התאפשר לו להקדים לפרסום השוואה עם תרגומו של שלונסקי. אני מפקפק אם היה ממליץ להמיר בתרגום העברי דווקא את השם שנתן עמנואל לבנו יצחק כשהביאו בבריתו של אברהם אבינו באיסאק אמנואילוביץ' הלהכעיסניקי.

באחרית־הדבר האינטליגנטית שצירפה לתרגום, נהגה נילי מירסקי עצמה יותר כבוד באותו “תרגום קודם”, הסבירה ש

אינו מניח את דעתי כלל, אך מובנת לי יפה המצוקה (כן, מצוקה!) העומדת מאחריו, ועל כן אף איני רואה מקום ללגלג על שלונסקי (כפי שהזדמן לי לשמוע תכופות) כעל מי שעשה כאן מעשה תמהוני סתם. אדרבה, הוא ידע יפה־יפה מה הוא עושה.

שמעתי את הכבוד, אך גם את ההסתייגות, והתקשיתי מאוד להבין מדוע קראה לבבל “איסאק אמנואילוביץ'”, כלומר הרחיקה אותו עוד צעד משמו ומשם אביו, יצחק בן עמנואל. ואז קראתי את התרגום עצמו.

בפשטות: בחלק ניכר מן הסיפורים דבקה נילי מירסקי בנוסח שלונסקי.² להמחשת טעוני, בחרתי לא לתלוש פסקות, או משפטים מסיפורים שונים, אלא להביא במלואו את אחד הקצרים והמופלאים שבסיפוריו, את “בן הרבי”, בשלושת תרגומיו לעברית. השינויים שהכניסה מירסקי מתקבלים ברובם על דעתי, ומתגלות בהם כל סגולותיה המצוינות כמתרגמת, אבל אין לפנינו נוסח תרגומי נבדל. מי שיקרא את שני התרגומים משפט־משפט, יראה: נוסח שלונסקי נשאר הבסיס, ונוסח מירסקי דבק באותו מילון, אותו סדר־מלים ואותו ריתמוס. אני משבח מאוד את קירוב התרגום להרגלי הלשון של ההווה הישראלי ואת העריכה הקפדנית. זה לא מעט, אבל איזה “מחסום בלתי עביר” נפרץ? על איזה “לבוש חדש” מדובר?

שאלותי מופנות בעיקר אל עורך הסדרה. אחרי הסיפור־שלא־היה, פרשת דוד פוגל ואשר ברש, רשאים היינו לצפות להרבה יותר זהירות וצניעות. למנחם פרי, כדברי צ’רצ’יל על אטלי, יש הרבה סיבות לצניעות.

עד כאן בעניין אותו “לבוש חדש”. עכשיו מלים אחדות בעניין איסאק אמנואילוביץ, ככתוב בשער האחורי כמין דגש נוסף לטכסט הבא להבטיח לקורא, שדברים אמורים ב"פיסגת הספרות הרוסית", בסופר נכרי, לא מאחב"י ר"ל, שרק קרתן מובהק כשלונסקי קפץ מיד והפכו לאחד מהחבר’ה, ליצחק. ובכן, איך ראו – ורואים – את בבל אפילו בברית המועצות? ומי היה בעיני עצמו, איסאק, או יצחק?

בתקציר של שיח סופרים צעירים, כותבי יידיש, שהתפרסם לפני כמה חודשים ב"סאוועטיש היימלאנד" (יולי 1987), מונה אחד המשתתפים, לעוו בערינסקי, את בבל בין הסופרים הדו־לשוניים:

בעברית כתב בבל הגדול. לי ידוע שבשנות העשרים ראו אור בפאריז סיפוריו בעברית.

אני לא שמעתי על כך, אך כיוון שזה מתפרסם בבמה, שכל דרכה היא נגד העברית, הגילוי הוא בפירוש מדהים. אולי עוד יימצאו גם סיפורים עבריים גנוזים שלו, אבל בבקיאותו בעברית אין כלל ספק. אנחנו יודעים, שאחרוני הסופרים העברים בברית המועצות, לפני יותר מששים שנה, ראו בו אחד מבשרם, וכך ראה גם הוא את עצמו. מניין לנו?

ב"תולדותי", רשימה שנכללה במהדורת שלונסקי ומשום־מה לא הובאה במהדורת מירסקי, מעיד בבל עצמו על חינוכו העברי:

בתוקף רצונו של אבי למדתי עד השנה הט"ז לחיי עברית, תנ"ך, גמרא.

אלא שמצויה עדות מרתקת הרבה יותר לזיקתו הספרותית הנמשכת לשפה העברית. בראשית, קובץ יחיד במינו של קבוצת סופרים עבריים בברית המועצות, שעורכו היה א. קריברוצ’קה, לימים אברהם קריב, ראה אור ב־1926. אמנם, בשערו הפנימי צוין, “מוסקבה / לנינגרד”, אבל למעשה נדפס בברלין, ועד שיצא לשוק כבר נאסרה העברית סופית בבריה"מ ונמנעה הפצתו של אותו קובץ עברי אחרון, “בראשית”.

מה יש בקובץ, שמצאתי אחד מעותקיו בספריה העירונית של תל־אביב? שלושים מתוך מאתים עמודי בראשית הוקצו לשישה סיפורים (“רשימות”) של י. בבל – “גדליה”, “הקו והצבע”, “הרבי”, “אגרת”, “סידורוב”, “בן־הרבי” – והם הוצבו בראש החוברת, מיד אחרי העורך.

כיוון שכך, מותר לשער, שהסופרים העבריים ראו בו אחד מחבורתם. יצירות בבל הן היחידות בקובץ, שלא נכתבו עברית, ול"רשימות" הקדים העורך הערה זו: “תרגום מרוסית בהגהת המחבר”. העניין בהערה זו כפול ומכופל: שם המתרגם אינו נזכר (אם כי הדעה המקובלת היא, שהתרגום הוא של מ. חיוג), אבל כל קושיה אפשרית מתרץ העורך מראש במלים “בהגהת המחבר.” חזקה על אותו קפדן מובהק, יצחק בבל, שלא אישר את פירסום סיפוריו אלא אחרי שבדק היטב את הנוסח העברי. הגושפנקא עליו היא שלו. ואגב כך, יש כאן הכרעה מוסמכת מאין כמותה בדבר שמו הפרטי. פעמיים, בתוכן העניינים ובשער ה"רשימות", כתוב י. בבל, לא א. בבל, יצחק העברי, לא איסאק הפראווסלאווי.

עניין מיוחד יש בהשוואת התרגום של “בן הרבי” שאישר בבל, לשני התרגומים המאוחרים יותר. מאלף הבדל אחד בין נוסח שלונסקי לנוסח מירסקי. אצל שלונסקי: “הכל היה כאן בערבוביא – מאנדאטים של תועמלן ורשומות של משורר עברי.” אצל מירסקי: “הכל כאן היה בערבוביה – כתבי־הרשאה של תועמלן ורשימות של משורר יהודי.”

קצת השתוממתי: למה החליפה “עברי” ב"יהודי"? גם בתרגום האנגלי נאמר Hebrew ולא Jewish, אלא שיודעי־רוסית טענו, ש"ייבריי" ברוסית הוא גם פשוט “יהודי”. רק כשחוזרים אל ה"תרגום מרוסית בהגהת המחבר," מכריע הכתוב סופית: “כאן היה הכל צבור יחד, ווסילי – תעודות־הרשאה ורשומות משורר עברי.”

יצחק בן עמנואל, לא איסאק אימנואילוביץ, ככתוב ב"בראשית", בהגהת המחבר.

משורר עברי, ככה, כך, ולא אחרת.

וקצת דרך־ארץ, בבקשה, אדוני היחצ"ן.

6.11.1987

פעמים אחדות הזדמן לי להיפגש עם ג’ורג' סטיינר, המסאי, המבקר והסופר המכהן באוניברסיטת ז’נבה וחי בקיימברידג'. כל הפגישות התקיימו באנגליה בין מאי לנובמבר 1967 – לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ולאחריה, כשהחלה ישראל לצאת שוב מהאופנה. לא אסתיר: מאותן פגישות נותר בפי טעם מר ויותר משמץ של בחילה (בהרחבה עמדתי על כך בספרי “ישראלים בחצר סט. ג’יימס”).

מאז מעורב בלבי האיש, שקנה לו שם – שנוי במחלוקת – כמסאי ששליטתו באנגלית מזהירה ורעיונותיו מבריקים, לא אחת חריגים־במתכוון, ביהודי האוסטרי־צרפתי־אמריקני־בריטי הרגיש, היהיר, ההיסטרי, מוכה רגשי הנחיתות והרדיפה, שבתוך שישה חודשים קפץ מהזדהות עם ישראל בכל רמ"ח ושס"ה להתחמקות פחדנית מזיהוי שמו אתה. במפורש: סטיינר אינו הגיבור שלי.

והנה, ב"סאנדיי טיימס" של השבוע קורא אני על מחזה, שיועלה בתיאטרון “מרמֵייד” בלונדון החל ביום רביעי (היום). המחזה מבוסס על נובלה של סטיינר, “העברתו של א.ה. לסאן קריסטובאל”. רשימה מקדימה זו ושני מאמריו המאלפים של יורם ברונובסקי ב"הארץ" (15 ו־22 בינואר)¹ מאפשרים לנו לתהות על צידה העגום ביותר של ההוויה היהודית בימים אלה – התעוררותה המחודשת של השנאה היהודית העצמית, שבינה לבין שינאת־ישראל הפורחת מחדש וחודרת אף לסלונים המעודנים ביותר, יש איזו סימביוזה חולנית.

סיפורו של סטיינר יוצא מאיזו הנחה פרועה: היטלר לא התאבד בבונקר שלו בברלין, אלא מוסיף להסתתר בג’ונגלים ביצתיים של דרום אמריקה. חמישה ישראלים לוכדים אותו, אך שלא כבמקרה אייכמן, אינם מביאים את היטלר בן התשעים (הוא נולד ב־20 באפריל 1889) לישראל, כי אם שופטים אותו שם, בביצות האמזונה. במחזה ניתנת רשות הדיבור, במונולוג של עשרים וחמש דקות, ל־.A.H, הלוא הוא אדולף היטלר. בלשון־המעטה אנגלית מעיר בעל המאמר ב"סאנדיי טיימס", כי

מתנת הלשון שניחן בה סטיינר מפתה כל־כך, שהוא מסוגל להפוך את הרוע לקביל… להיטלר של סטיינר ניתן היתר לבסס הגיונית את מותם של שישה מיליון יהודים.

מה, למשל, יטען הערב היטלר באזני קהל־הבכורה ב"מרמֵייד"? ישר מתוך הטקסט של הנובלה, העמוד האחרון, יאמר:

אותו ספר מוזר, “מדינת היהודים”. קראתי אותו בקפדנות. ישר מתוך ביסמארק. הלשון, הרעיונות, הטון. ספר מחוכם, אני מודה. עיצוב הציונות בצלמה של האומה הגרמנית החדשה. אבל האם הרצל ייסד את ישראל, או אני? – – השואה היא שנתנה לכם את האומץ לעשות עוול, היא שהביאה אתכם לגרש את הערבי מביתו, משדהו, משום שהיה מוכה־כינים וחסר־ישע, משום שעמד בדרך שאלוהים ציווה אתכם ללכת בה. – – אולי אני הוא המשיח, משיח האמת, שבתאי־צבי החדש, שאלוהים התיר לו לעשות כל תועבה כדי להשיב את עמו לביתו. – ה"רייך" הוליד את ישראל. אלה המִלים האחרונות שלי.

וזו רק דגימה, על קצה המזלג, מנאום עשרים וחמש הדקות ששם סטיינר בפי היטלר – כדבריו – בכוונה לזעזע, להביאנו לכך, שנעמוד על המשמר מפני התחדשות משהו דומה לפשעיו האיומים. לעמוד על המשמר מפני מי? איזו אנלוגיה זו בין הציונות, מדינת ישראל והמאבק היהודי־ערבי בארץ־ישראל לבין מה שמסתמל בהיטלר, תורתו ומעשיו?

בשנת 1967 התפרסם קובץ מסותיו של סטיינר, לשון ושתיקה. הוא שפיתח את המחשבה, שאחד מפשעי הנאציזם הוא חילול הלשון. הוא שטען, כי מי שלא עבר את זוועות השואה על בשרו – צריך לשתוק, “לא להוסיף את זוטות הוויכוח הספרותי, הסוציולוגי, על מה שאינו ניתן להבעה במלים.” כה אמר סטיינר במסה זו: “לנוכח מציאות מסוימת, האמנות היא טריוויאלית ונטולת־משמעות.”

וויליאם סטַיירון, מחבר “בחירתה של סופי”, ראה הכרח להתנצל על שכתב רומן – מדהים בעוצמתו, אך בעייתי מאוד – על ניצולת־שואה, בחורה פולניה־קאתולית. סטיירון הבחין היטב בהעמדת־הפנים הליטראטית של בעל “לשון ושתיקה”, וכתב:

אני מוצא קורטוב של צדקנות בדברים אלה, בייחוד שסטיינר לא שמר על שתיקה!

כל זה נאמר באותה שנה, 1967, שבה ישב סטינגו, המספר ב"בחירתה של סופי", לכתוב את הרומן. מה לא קרה מאז?! ומה כן קרה מאז, שהביא את סטיינר להשתעשע ב"אמנות טריוויאלית", לשמש “פרקליטו של היטלר”, ולו גם כמין איפכא מסתברא כביכול?!

לתת ידו להצגת תיאטרון, שבה נושא היטלר נאום הגנה כמו זה, כשלהגנתו הוא מגייס את השבתאות, את הציונות, את הרצל, את מאבקיה המדיניים והצבאיים של מדינת ישראל?!

וזאת, לאחר שכל שונאי ישראל חברו באו"ם וכבר עשו אנלוגיה בין ציונות לגזענות. וזאת, ימים ספורים לאחר שאך כפסע היה בין מדינת היהודים לבין גירושה מהאו"ם בטעון שעצם־קיומה מסכן את שלום העולם; כשגם היום אך כפסע בין מצוקת ישראל לבין התרת דמה?

ואיך הוא עושה זאת? בתיאטרון, כחגיגת אמנות טריוויאלית ושיקרית! נאום זה של א. ה. – לעומת אמירתו של סטיינר, כי מי שלא עבר את אושוויץ אל לו “לעסוק בייסורים אלה”.

גם מהמעט שלמדתי על כשרונו של סטיינר לעלות ראשון על גל אופנתי אחרון ולבטאו בלשון זוהרת וכישופית, אין ספק שהאיש שתיאר איך חיללו הנאצים את הלשון, עשה זאת הפעם בעצמו. לעמו. לישראל. יש לו בעיה, ויותר מאחת. כנער עשה את שנות מלחמת העולם עם משפחתו באמריקה, והוא רדוף רגשי־אשם. יש לו איזו נכות באחת מידיו. הוא זר ואינו מקובל על הממסד האקדמי בבריטניה, ואילו ביתו הוא אוניברסיטת קיימברידג', שרעייתו מלמדת בה.

נפגשנו גם שם, והוא הזמין אותי לצהריים בצ’רצ’יל קולג'. בזעם וקנאה דיבר על הפרופסורים “שם”, ליד שולחן־הכבוד (Head Table), כל אותם אנטישמים, בעוד אנו יושבים עם כל פשוטי־הקולג'.

מפיו שמעתי גם כמה יקרה לו ישראל. עודני זוכר את השיחה הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים. ביוזמתו טילפן מקיימברידג' לשגרירות והתנדב לצאת לישראל “להחליף מרצה באוניברסיטה, מורה בתיכון, אפילו לשבת סתם ברחוב דיזנגוף ולהפגין את היותי אתכם”. באותו ערב, סיפרתי לו, עומדים כמה סופרים להיוועד בבית הסופרת גרדה צ’ארלס להתייעצות בנושא “הזדהות עם ישראל”, ואם יבוא גם הוא – תהיה זו תרומה נכבדה.

“אני לוקח מונית מיוחדת ויוצא ללונדון”, אמר ועשה.

מסובך מאוד. כל השנים הוא נמשך לישראל – וטורח לבסס את רעיון ה"תעודה" להבדיל מהמדינה הציונית־לאומית, שהיא “ניוונה של היהדות”, כלשון הרצאותיו במכון ויצמן ברחובות לפני כמה שנים. אך מה שעולל הפעם, הוא יותר מהיענות לאופנה האחרונה. אני רואה את השחקן הנפלא אלק מקוואן כובש את הקהל לטעוני היטלר של סטיינר. זה מאוד קל, מאוד אופנתי, בימים אלה.

סטיירון הנוצרי תמה על סטיינר, תמיהה תמוהה לעצמה, “שאינו מזכיר אלא דרך־אגב את ההמונים הגדולים של לא־יהודים, שמנגנון־המחנות בילע ואשר מנת־גורלם היתה כליון חרוץ, ממש כשל היהודים”. עכשיו, כשהפר סטיינר את נדר השתיקה וקילל, ימצא את התשובה:

היטלר הקים את מדינת ישראל. היטלר היה משיח הציונות.

זוועה כזאת לא יכולה להיוולד אלא במוחו של אדם, שאינו שונא־ישראל. אדם השונא את עצמו. יהודי.

מאותו נדר לשתוק על מה שאין להביעו במלים, הגיע סטיינר אל “אמנות טריוויאלית” כזאת. על זה אין לעבור בשתיקה.

17.2.1982

רבים יזכרו את הסרט שצילם צוות־טלוויזיה צרפתי ב"גולאג" באוראל. אצלנו ליווה את ההקרנה בהסברים אסיר לשעבר באותו כלא, נתן שראנסקי. בין הכלואים שם נראה אסיר ציון, דן אהרנברג, חברם למאסר של שראנסקי ויוסף מנדלביץ.

שלשום פגשתי זוג קיבוצניקים מעין השופט, ששבו זה עתה מחודש של הוראת עברית בברית המועצות, שבועיים בקייב ושבועיים בחארקוב, וביקשו לשתף אותי בהתרגשותם. ככל מי שחוזר משם, בוער בהם הצורך להקנות לציבור את תחושת ה"אקסודוס" הגואה לנגד עינינו. “חזרנו ציונים”, אומרים השניים. את דן אהרנברג, שבינתיים שוחרר, פגשנו בחארקוב. הוא בן שלושים וחמש, ומתוכן עשה יותר מאחת־עשרה שנה במאסר. הזוג נתן לי דף, שלושה שירים שכתב אהרנברג בכלא: “שבת”, שהקדישו ליוסף מנדלביץ; “סבלנות”, מוקדש לנתן שראנסקי; וכאן אני מביא את השלישי – שנכתב בגולאג ב־1981. כל המוסיף – גורע.

טִיּוּל

אֶתְמוֹל טִיַּלְתִּי בְּאַרְצֵנוּ.

לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

עָמַדְתִּי וּבָכָה לְבָבִי.

הִנֵּה נָסַעְתִּי לְתֵל־אָבִיב.

הָיִיתִי בְּחֵיפָה, בְּנָצְרַת,

תַּחַת זַיִת נַחְתִּי בְּמִקְצָת,

אָכַלְתִּי דָּג מִן הַכִּנֶּרֶת,

אִילָן נָטַעְתִּי בְּט"וּ בִּשְׁבָט,

בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּקַּרְתִּי

אֶת מְעָרַת הַמַכְפֵּלָה.

עַל דֶּרֶךְ לַגָּלִיל דִבַּרְתִּי

עִם בַּחוּרִים מֵעֲפוּלָה.

תְּפִלָּה קָרָאתִי שֶׁיּוֹדֵעַ

בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הָאֲרִ"י.

בַּשּׁוּק הָעַרְבִי בִּבְאֵר־שֶׁבַע

קָנִיתִי בְּשַׂר חָזֶה חָרִיף.

שָׁכַבְתִּי עַל שְׂפַת יָם הַמֶּלַח,

רָאִיתִי שָׁם אִשָּׁה שֶׁל לוֹט.

בְּסוֹף הַטִּיּוּל זָרַעְתִּי פֶּרַח

עַל קֶבֶר וַיְצְמַן בִּרְחוֹבוֹת

זָכַרְתִּי מַכַּבִּי וְהֶרְצְל

וְלוֹחֲמֵי הַגֵּטָּאוֹת.

עָבַר זְמָן מְעַנְיֵן. טוֹב מְאֹד

שֶׁיֵּש אֶצְלִי גְּלוּיוֹת יָפוֹת.

מעגל נסגר ונפתח

בראשית – ביהודה ובגליל ובירושלים – היו העולים מרוסיה, ה"מוסקובים". שיעורם היה ניכר בשלוש העליות הראשונות, וכשהגיעו החלוצים מפולין מצאו את ה"רוסים" מחזיקים בכל – מההסתדרות ועד לתיאטרון. כך חשו הייקים כלפי הפולנים. כך כל עלייה העלייות שקדמו לה, הם המקופחים וקודמיהם האדונים. כך לאחר קום המדינה, ניצולי השואה באירופה כלפי כל “הוותיקים”. כך החל ב"מרבד הקסמים" מתימן ועליית בבל והעלייה הגדולה ממרוקו – האשכנזים למעלה והמזרחיים למטה.

מתוך הרגל דבקים הכל בדימויים הישנים בלי לחוש איך נסגר מעגל מאה השנים ונפתח מחדש: העולים החדשים הם ה"מוסקובים", והממסד הקולט – שר השיכון דוד לוי, שר הקליטה יצחק פרץ, גזבר הסוכנות מאיר שיטרית, שר הפנים אריה דרעי, שר התחבורה משה קצב, אפילו מנכ"ל “אמנות לעם” יצחק קינן – עולי מרוקו. כך גם המשורר ארז ביטון, שהערותיו בעניין הספארי של כותבי “פוליטיקה”, שנערך בעיקבות החוברת המוזרה על העיירה אופקים, קלעו מאוד למטרה.

את סיפור העלייה מרוסיה כדאי לראות גם מזווית זו, של “דפוקי” האתמול, העומדים היום בראש הממסד הקולט. זה לא כל סיפורה של ישראל – אבל זה חינו וכל הדרו.

19.1.1990

פגישתי הראשונה עם פיליפ רות היתה ב־1962, הרבה לפני קובלנת פורטנוי, שהיקנה לו פרסום עולמי ומשך אליו אש יהודית עזה. אהבתי את קובץ סיפוריו הראשון, שלום, קולומבוס, והפגישה עם המחבר הצעיר, הדק והגבוה, ששערו המקורזל מתחיל קצת להקריח ועיניו האפלות עצובות וצוחקות כאחת, היתה משמחת גם היא.

היטב זכרתי את הערב הארוך בדירתנו ברמת־אביב, את הערותיו האירוניות על ביקורו באחד הקיבוצים ה"אנגלו־סאקסיים" בגליל העליון ואת דבריו על עמיתיו הסופרים היהודים־אמריקנים, סול בלו וברנארד מלמוד. משנאות עכשיו להפגש אתי בניו־יורק, ואף הזמינני לסעוד אתו ב"אלגונקין" המפורסם – שמחתי כפליים.

הכפל הוא בשל סקרנותי הילדותית, שנדלקה לשמע שמה של אותה מסעדה (או “קלאב”), שלעולם תהיה זכורה בפולקלור העיתונאי והספרותי של ניו־יורק כמטהו הלא־רשמי של הארולד וואלאס רוס, מייסדו (ב־1925) ועורכו הראשון של ה"ניו יורקר", ששינה את פני העיתונאות בדורו (כתוב ב"בריטניקה"). לפני כעשר שנים, בשהותנו בארצות הברית, קראתי ספר מעניין על רוס, עיתונו והחבורה שהקיפה אותו, וגם אז לא הרפתה ממני הסקרנות. מטעמים שהשתיקה יפה להם (כסף!) חזרתי אז לישראל וחצי תאוותי (לשבת ב"אלגונקין") בידי. הכל העליתי בדמיוני בביקורי החוזר, בתום העשור, לא שאסעד ב"אלגונקין" ומארחי יהיה פיליפ רות, מחבר רב־המכר המהולל והמוקע קובלנת פורטנוי.

שוחחנו, כמובן, על קובלנת פורטנוי. אני נמנה עם קוראי הרומן, שמספרם מגיע כבר ודאי למיליונים, ואני לא רק מחשיב ואוהב אותו – אמרתי, והוספתי, קצת כדי לגרותו לתגובה מחודדת, ובעיקר משום שכך קראתיו – אלא לדעתי זהו רומן ציוני מאוד.

תחילה סבור היה רות, שכוונתי לחלקו האחרון – לדעתי, הפחות משכנע ואמין ברומן כולו – סיפור ביקורו של פורטנוי בישראל ומוצאותיו שם. ודרך־אגב, הוסיף באותה רצינות יהודית ערמומית, אולי אפילו היתולית: בין ההתנסויות של פורטנוי לבין מה שהתנסיתי בו אני בישראל, אין כל קשר. לי לא היה מזל כזה…

כוונתי לפרקים האחרים דווקא, אמרתי לו, לעמידתו של הגיבור בתוך החברה שבה נולד וגדל, לניכורו הפנימי העמוק הן מביתו היהודי בניו־ג’רסי והן מהחברה האמריקנית, שלתוכה הוא נקלע בצאתו לקולג'. פיליפ רות לא התחנך על הספרות העברית, ואם אומר שאינו מכיר אותה כלל – לא אפגע בו. ואף על פי כן, התייחסות פורטנוי גיבורו אל העולם הגויי היא של איש שונה, זר, לא מבפנים (כלומר, outsider). כך כלפי הסביבה האנושית בקולג' מערב־תיכוני זה, כך כלפי הטבע, שלגבי פורטנוי אינו אלא “מין עץ”, “מין ציפור”, מין־משהו שאינו נטוע בתוכו, אלא מרחף מעליו, עקור משורש, תלוש, מלא מכאובי־זרות.

רות אינו מתקומם נגד פרשנותי ה"ציונית". אדרבה, נראה שהוא נוטה בהחלט לקבל אותה, אף שבאותה נימה, ספק היתולית ספק רצינית, הוא מעיר: “כן, אבל הציוני שלי לא יעלה לישראל לעולם”. והערה זו רק מחזקת בי את תחושתי כלפי דמותו של פורטנוי, שתלישותו פנימית, מוחלטת, ולדעת יוצרו אין לתלישות זו תקנה.

רות יודע, כמובן, שקובלנת פורטנוי מצוי בתרגום עברי ומבקש לדעת איך התקבל על־ידי הקוראים ומה כתבו המבקרים. דבר לא שמע, גם לא על מאמרו החריף של גרשם שלום נגד “פורטנוי”, ואני מספר לו את עיקרו. מתברר לי – ואיני מופתע כלל – שפיליפ רות מעוניין מאוד לקרוא כל מה שנכתב על ספרו בישראל. מכאן אנו עוברים לביקורת שנכתבה עליו באמריקה, כגון מאמרו של פרופסור ברונו בטלהיים. רות אומר, שמצא עניין במאמר זה, אם כי לדעתו את העיקר בספרו החמיץ בטלהיים.

אני מזכיר לו שבפגישתנו הקודמת, לפני שמונה שנים, דיבר מתוך כבוד רב על סול בלו ועל ברנארד מלמוד וראה בהם גם מורים וגם עמיתים. כיצד הגיבו הם על"פורטנוי"?

“שלחתי ספר לסול בלו,” אומר רות, “אבל לא קיבלתי ממנו תגובה. אצלנו לא מקובל, שסופרים כותבים איש אל אחיו ומחווים דעתם. כנגד זה קיבלתי מכתב ארוך ומלא־שבחים מברנארד מלמוד, שאני מחשיבו מאוד. הוא גם היחיד שהבין למה התכוונתי.”

אני מזכיר לו את סיפורו של מלמוד, The Jew Bird, מעשה בציפור המתיישב על אדן־חלונו של אדם, יהודי־ציפור, שקראתי ב"ניו סטייטסמן" הלונדונאי.

“כן,” אומר רות, “זה סיפור נפלא, ברוח זו שאליה התכוונתי ב’פורטנוי'. איש מהמבקרים לא הבין, שבעצם כתבתי אגדה לא על מקרה פרטי, אלא על ארכי־טיפוס של הווייה שלמה.”

*

את הסעודה במסעדה האלגנטית, עם הכלים היקרים, האווירה הנובו־רישית והמלצרים הניו־יורקים שאת תפקידם לא יידעו לעולם לשחק כהלכה, סיימנו כבר מזמן. אנחנו משוחחים על ספרות וכמו מבלי־משים נמצאים מדברים בישראל.

אני מספר לרות על שיחותי כאן עם אנשי השמאל – בהם אחד שהוא ידיד קרוב של רות – שכל מה שאנחנו עושים בארץ אינו משביע את רצונם. לדידם, איננו מספיק מוסריים, ובהתעקשותנו להגן על חיינו אנחנו מקשים עליהם להצטייר יפה בעיני העולם.

אינני איש פוליטי, אומר רות, ואני לא מתמצא בפרטי־העניינים. אבל כשאני נפגש עם אותו ידיד שהזכרת, אני מוצא עצמי כעבור שעה קצרה בריב גדול אתו. בכלל, אני מגלה בתוך עצמי – חרף כל רצוני – מידת שמרנות. אין לי כוח לברנשים האלה. אין לי כוח לתופעות החולות של אמריקה, ואני מציע לכם לא להיות מודאגים מדי.

בינתיים כבר יצאנו את המסעדה, ואנחנו מטיילים לנו לאורך שדירת “האמריקות”. לי מצפה פגישה שנייה, שכבר אני מאחר אליה, ופיליפ רות, המקסים אותי בצניעותו ובחכמתו, מלווה אותי. חבל, אומר הוא לי, שאתה כבר נוסע. אני משלים עכשיו קובץ סיפורים, שאחד מהם עומד להופיע בימים אלה ב"ניו יורק רוויו", בעריכתו של תד סולוטארוף. הייתי רוצה לתיתו לך, אבל איך?! הייתי רוצה ש"תיקח אותו אתך ותצניח אותו על ישראל כמו פצצה".

אינני צוחק, שכן מדהים אותי צירוף־המקרים: “מעניין מאוד, שאתה מזכיר את סולוטארוף. זה האיש, שלפגישה אליו אני מאחר.”

אם כך, אומר לי רות, אין בעייה. הודפסו קצת תדפיסים, וודאי יוכל לתת לך עותק של סיפורי החדש, The Answer Man.

*

ובכן, חוזר אני שוב מהסופר אל סיפורו זה, שאכן קיבלתי מידי סולוטארוף. אולי אני טועה. בראשי מעורבבים מדי נסיונותי בשבועות דחוסים אלה, כל אותן פגישות צפופות עם פניה המרובות של אמריקה – עם ניו־יורק הקשוחה, זעומת־הפנים; עם נערים יהודיים טובים שגילחו את ראשם, לבשו גלימות בודיסטיות צהובות וכאפרוחים מרוטי־נוצה הם מתגודדים בקרנות־רחוב ושרים חדגונית את מלות ה"הארי קרישנה"; עם “המוסלמים השחורים”; עם פרבריה של העיר חסרת־הלב, לוס־אנג’לס האינסופית; עם הטלוויזיה, שעשרים־וארבע שעות ביממה מוסיפה לשדר אותן הלצות ואותן פרסומות, שהשארנו אחרינו לפני עשר שנים; עם איזו הרגשה קשה של מפגש עם מדינת־ענקים, שאיכשהו מתפוקקים כל תפריה…

ואולי פועל כל זה עלי בשעה שאני מתפנה לקריאה בסיפורו החדש של רות – כלומר בשעות הפנאי הקצרות, בטיסה מעיר לעיר, או בלילה, בחדר־המלון. או אולי מקננת הרגשה זו בגוף הסיפור עצמו, שהוא קינה עצובה של יהודי עלוב החי בעולם של גויים, יהודי שהפְּנים שלו מסוער ומשופע ברעיונות, והחוץ שלו כולו פחדים ואלימות. היהודי הוא פלוני בשם ליפמן, שהיה בעל חנות־נעליים עד שגילה שני נערים שחורים, מצחצחי־נעליים, אנאלפאבתים, נהפך ל"סוכן" שלהם והפך אותם ל"כוכבים". מאז אותו יום הוא חולם להיות לסוכנו של מישהו גדול באמת. אבל מיהו מישהו גדול באמת?!

ובכן, יש מישדר רדיו (בסיפור עודנו בעידן הרדיו!) פופולַרי, The Answering Man, שעניינו שאלות שמציגים המאזינים ותשובות שנותן גוי אחד. גוי מטומטם, אומר בליבו ליפמן, גוי שאינו יודע דבר ואינו מבין ולא כלום. והלוא לנו, לנו יש איינשטיין! כמה נפלא יהיה ליהודים אם כ־Answering Man ישמש אלברט איינשטיין, ותשובותיו תהיינה תשובות של גאון. זה הרעיון הגדול המבזיק במוחו של ליפמן, והוא ממטיר על איינשטיין מכתבים, מציע לו לשמש כסוכנו למישדר זה, הצעה שהמניע שלה אינו תאווה לכסף ופירסום, כי אם רצון לשרת את העם היהודי.

ואף על פי שאינו זוכה למענה כלשהו מאיינשטיין, קם ליפמן יום אחד, מכניס למכוניתו את אשתו וילדיו ונוסע אל איינשטיין, שגם הוא חי בניו־ג’רסי, באוניברסיטת פרינסטון. ליפמן אינו מגיע אל איינשטיין. הוא אובד בדרך בהרפתקאות סוריאליות, בין בתי־גלידה לבתי־בירה, בהמון פרוע של גויים. גלידה מרעילה את אשתו ובנו, והוא עצמו נהפך לקורבנה של התעללות מצד “שריף” מטורף, המתעקש לשקול את אשכיו ואת אשכי ליפמן כדי להוכיח שאשכי יהודי קלים יותר מאשכי גוי. השריף גם נותן לליפמן אקדח, אך בביטחון (מוצדק!), שלא יעז ללחוץ על ההדק. הסיפור, הנפתח בנימה סטירית, מצחיקה מאוד, מסתיים כאליגוריה מפחידה על היהודי בעולם הגויי.

סיפור זה עדיין רודף אותי. עודני רואה את שעת־הצהריים הניו־יורקאית ההיא בקרן שדירת “האמריקות” ורחוב 52, לרגלי גורדי־השחקים החדישים שצמחו כאן בעשור האחרון – בצד הישנים ובמקומם. עדיין ניצב לנגד עיני אותו סופר יהודי צעיר וגבוה ממני, שערו המקורזל מתחיל להקריח, עיניו השחורות עצובות וצוחקות גם יחד, אומר לי על סיפורו, שהוא רוצה ש"תיקח אותו אתך ותצניח אותו על ישראל כמו פצצה".

עודני שומע את פיליפ רות מספר באהבה רבה על אביו, שרוב ימיו התגורר בנוארק, ניו־ג’רסי, אך ככל היהודים יצא את העיר המחולקת בין האיטלקים לשחורים, ואינו חוזר אליה אלא כדי לטפל כביכול בעסקיו ולהיפגש עם מכריו הגויים הוותיקים. בגלל ריבוי השחורים, יורד בעיר ערך המקרקעין. מפעם לפעם מטלפן האב הנדהם אל בנו ואומר: “אתה יודע מה אומרים הידידים שלי?! צריך לירות בהם, בשחורים! שמעת, ‘לירות בהם’! איך אפשר לדבר ככה?! איך אפשר?!”

אני פונה לחצות את השדירה הרחבה, שאלפי מוניות צהובות זורמות בלי הרף לאורכה והמון־אדם אינו מפנה לעולם את מדרכותיה.

פיליפ רות הולך לדרכו. אני רואה אותו מרחוק, גבוה, כבר לא כל־כך דק, שערו המקורזל נראה למרחוק, אובד גם הוא בהמון־האדם. אותן שעות ספורות, מיוחדות, נמחקות בתוך ההמון הבודד. לא, אני נושא אותן הלאה, רחוק, אתי, הביתה.

איני יודע מה בדיוק חושב רות, אבל אני, אני נפגשתי עם איש יהודי, עם סופר יהודי.

3.7.1970

הוא איש זקן, פנים צמוקות, מכונס מאוד בתוך עצמו. במפתיע בא למושב פא"ן הבינלאומי, שזימן המרכז השוודי של ארגון סופרים זה, במקום יז’י אנדז’ייבסקי, שהוזמן אישית וברגע האחרון הודיע שחלה. כמה מטעה חזות חיצונית זו של המשורר והמסאי הפולני הגדול אנטוני סלונימסקי בן השבעים ושמונה, עתיד הייתי לגלות כבר ביומנו הראשון באי היפהפה לִידִינְגי, בעיבורה של שטוקהולם.

בסדר־היום היתה הצעת־החלטה על רדיפת סופרים בצ’כוסלובקיה, החזקת עשרות סופרים במאסר, אי־פירסום יצירות בגבולות המדינה ומניעת שכר־סופרים על יצירות המתפרסמות בחוץ־לארץ, שלא לדבר על כך, שמנציגי פא"ן הצ’כוסלובקי נמנעת ההשתתפות בכנסים בינלאומיים: מאז הפלישה בקיץ 1968, אין רואים אותם. השוודים הנייטראליים אף לא שלחו להם הזמנות, כנראה שלא להרגיז את השלטונות. כנגד זה הזמינו מברית המועצות את אַקסיוֹנוֹב, ווֹזנֶסֶנסקי ויֶיבטוֹשֶנקוֹ. שלושתם הודיעו שיבואו. שלושתם לא הגיעו.

ולעומתם, אף שלא הוזמן – הגיע סלונימסקי. היתה זו יציאתו הראשונה מפולין מאז ההתקפה עליו. על אף שאינו אלא בן אחד מצאצאיו המומרים של חיים זליג סלונימסקי (חז"ס), מייסד “הצפירה” ועורכו הראשוןּ¹, היה באותה התקפה יותר משמינית של אנטישמיות.

בהתאם לנוהל, מגישה משלחת הצעת־החלטה (את עניינם של סופרי צ’כוסלובקיה העלו המערב־גרמנים), והיו"ר שואל אם יש תומכים בהצעה, תמיכה שהיא תנאי להעמדתה להצבעה. את היד הרים סלונימסקי: מרכז פא"ן בפולין תומך בהצעה לגנות את צ’כוסלובקיה.

אינני מומחה גדול להצבעות, אבל בטוחני שבקורות הגוש המזרחי יקשה למצוא לכך תקדים. ואכן, מרכזי הונגריה, מזרח־גרמניה ובולגריה ביקשו את הסרת ההצעה מסדר־היום. כשבכל־זאת הועמדה להצבעה – הצביעו הם לבדם נגדה. פולין הצביעה עם כל האחרים. בעד.

ולמחרת, בדיון הספרותי על “לאומיות ובינלאומיות בספרות זמננו”, דיבר סלונימסקי ראשון. באנגלית מצוינת ובמשפטים קלאסיים מחודדים היטב, ניסח את המציאות הפולנית. בתקופה הסטאלינית, כשתמך המשטר בריאליזם סוציאליסטי, היתה ספרות האואנגארד, כתיבה נסיונית מודרניסטית, ביטוי למחאה נגדו. כשביצר גומולקה את שלטונו, אמר סלונימסקי בחריפות, נהפכה פולין למדינה היחידה, שבה “נתמך האואנגראד על־ידי הקוו המפלגתי”. לאחרונה רואה הוא התקדמות, אמנם קלה מאוד, לעבר “הרחבת שולי החירות” לאמן. גם ביצירה ניכרות הסתלקות מצורות־הסתר מודרניסטיות והתקרבות לבעיות פוליטיות ואחרות, רצון להשמיע “בשורה”.

עם זאת, כולנו עבדים לססמאות. גם בכנס זה אנחנו משתמשים במלים “חירות”, “סוציאליזם” וכדומה, בלי שנשאל למשמעותן. אין לדבר על בינלאומיות בלי ביסוסן והעשרתן של כל הלשונות הלאומיות, ושאיפתנו צריכה להיות לא ביטולן של לשונות לאומיות, כי אם “זרימה חופשית של מידע”. בהקשר זה סיפר, כי בחודש מארס (1973) קיבלה אגודת הסופרים בפולין החלטה הקוראת לכבד את מגילת האו"ם. זה ביטוי לזיקתה של פולין לתרבות המערב. שכן מה פירושה של מגילת האו"ם? חופש הביטוי. זה תנאי ראשון ליצירה. בימים אלה של “טרור וכוח” – סיים את דבריו העזים – נחזור נא לאותם מושגים ישנים: כבוד, אחריות ואומץ־לב. בלעדיהם לא תבוא ישועה לאנושות.

פתחתי בסיקור יבש זה בשביל להמחיש מה היה מצודד כל־כך בהופעת המשורר הזקן, שהותקף בגסות כזאת בעיתונות הפולנית בימים הקשים של 1968 אגב רמזים לא רק על “ציוניותו” כביכול (על יסוד דברים שכתב בביקורו בארץ בשנות העשרים), אלא על מוצאו היהודי.

אינני יודע אם אכן בגלל מחלה ביטל אנדז’ייבסקי את בואו, אבל זאת אני יודע: לראשונה מאז 1968 ניתן לסלונימסקי “לייצג” בחוץ־לארץ מוסד כלשהו. מה פירושה של הצבעה זו נגד צ’כוסלובקיה? מה פירושו של נאום כזה? כך אין מדבר אדם “שבור”, אלא אם התהפך משהו בפולין מן הקצה אל הקצה.

היו לי כמה שיחות עם אנטוני סלונימסקי. אמרתי לו, והדבר ידוע לו – ידוע היטב – שרבים בארץ מכירים את שירתו וזוכרים את מאמריו באהבה רבה. אנשים אלה, הוספתי, ירצו לשמוע עליו היום.

הוא סיפר לי, כי הנידוי שהיה שרוי בו הוסר חלקית כבר בשנת 1970. הוצאה אז מהדורה של שיריו בחמישה־עשר אלף עותקים, וכדי שלא ירבו הקופצים, נקבע לספר מחיר גבוה, שבעים זלוטי… תוך יומיים אזלה המהדורה, אך הממונים על ההדפסה החליטו, כי די במהדורה אחת.

החודש עומד לראות אור בפולין מבחר מיצירתו השירית, בשני כרכים, “142 שירים של א. סלונימסקי”, ובכללם הפואימה “משפטו של דון קישוט”, לראשונה בפולין הקומוניסטית. כן ייצא מבחר מאמרים שפרסם בשנים האחרונות, בעיקר בעיתונים קאתוליים. הפוליטרוקים המפלגתיים התנגדו להופעת הספר, ורק התערבות שר החינוך הכריעה. “אני מקווה שהספר אמנם יראה אור,” מחייכים פני־הקלף החכמים.

בשיחתנו איני מסתפק במידע מעניין זה. אני שואלו מדוע הוא מדגיש, כי את מאמריו הוא מפרסם בעיתונות הקאתולית.

לפני המלחמה, אומר סלונימסקי, ביטאה הקאתוליות את הראקציה, ואילו הקומוניסטים והסוציאליסטים היו סמל לקידמה. כיום התהפכו היוצרות, ולכן ניכרת גם בנוער משיכה אל היסוד המוסרי שבנצרות, בניגוד לצביעות המרקסיסטית. מובן מאליו, מוסיף הזקן, כוונתי אינה לתנועת “פַּאקס” של פיַאסצקי, שהיא כלי של המשטר, כי אם למשיכה אל הרעיונות המוסריים שבנצרות. הוא מפתח את הדברים שהשמיע בכינוס ואומר, כי ישנה התעוררות מחודשת באינטליגנציה הצעירה, שנטשה את הנסיונות האוואנגארדיים ועברה לכתיבה רצינית.

ומה, שואל אני, הביא לתמורה ביחס השלטונות אליו עצמו?

אולי מייסר אותם מצפונם, ואולי הגיעו לכלל דעה שיש משהו משונה בהחרמתו של אדם הנחשב בפולין לסופר קלאסי. “יצירותי כלולות בכל ספרי־הלימוד. את סלונימסקי מלמדים בכל בתי הספר. איך אפשר בעת ובעונה אחת להחרים את סלונימסקי האדם?”

בימים הקשים שלאחר 1968 – סופר לי במקום אחר – היו צמודים אל סלונימסקי שני סוכנים, שליווהו כצללים. יום אחד נכנס למועדון הסופרים בוורשה וישב ליד אחד השולחנות. ניגש אליו אדם ושאלו מדוע הוא לבדו. הצביע סלונימסקי על השולחנות שמימינו ומשמאלו ואמר: אינך רואה שלא לבדי אני?!

עכשיו, צוחק הוא, הגעתי למצב, שאני יכול אפילו להרשות לעצמי לדחות פניות להופעה בטלוויזיה…

לא על הכינוס באי לידינגי, אחד האיים ששטוקהולם יושבת עליהם ומוקפת בהם (מישהו חישב ומצא שמספרם 24 אלף), ולא על הדברים המעניינים יותר ופחות שנשמעו במהלכו, באתי לספר. אולי עוד אשוב אל אחד הדוברים המוזרים של השמאל הקיצוני בשטוקהולם, יַאן מִירדַאל, המקונן על זכותו לצעוק ככל העולה על רוחו נגד המתרחש בארצו בלי שייאסר, ואפילו יעבור על כל חוקי הדיבה. קינתו, בארץ יפה ובוטחת זו, שלא ידעה מלחמה מראשית המאה ה־19 והמתפוצצת מרווחה ושקט, נוגעת רק בדוחק גם ללב שומעיו בכינוס.

קשה יותר לשמוע על חמישים וחמישה אלף אינטלקטואלים הכלואים באחד מאיי אינדונזיה בתנאים תת־אנושיים. או על סופר יווני חשוב, נשיא פא"ן בארצו, קוצוריאס, שהוכה בפראות בידי המשטרה, הסתמא בעינו האחת והשנייה גם היא בסכנה. העדויות המוסמכות ששמענו, לימדו משהו על צרותיו האמיתיות של איש הרוח בימינו. כמו בצ’כוסלובקיה. בכמה מארצות אמריקה הלטינית. במקומות רבים לאין־ספור. כאן נניח לזה. נספר על זקן בן שבעים ושמונה, הנותן לכולנו שיעור בכבוד, אחריות ואומץ־לב.

אני שואלו על הצבעתו. האם על דעת חבריו ושולחיו בפולין תמך בגינוי צ’כוסלובקיה?

חובתי, הוא אומר, היתה להצביע בהתאם למצפוני. אין הוא מוחל לפולין על השתתפותה בפלישה לצ’כוסלובקיה. כשהציעו לו לייצג את מרכז פא"ן הפולני, ניתנה לו יד חופשית, וכך גם הצביע. הם יודעים את דעותי, הוסיף. וחוץ מזה, אני זקן. מה הם יכולים לעשות לי?!

הוא – זקן?!

לתוך הוויה זו של שוודיה, שיש בה הרבה סַלון־מהפכנות, היושבת על מילאת, מוכרת מוסר לכל העולם, מגיע איש אחד, זקן מצומק, שאפילו גורל המלים שהפיח בהן רוח־חיים, שיריו, מחשבותיו, נתון לשבט או לחסד בידי כוח שכבר גילה כמה אין בו שום רחמים.

בהליכות אציליות, בסגנון קלאסי מאופק, אך בתוקף לא־נרתע, לימד אותנו למה התכוון כשקרא לחזור אל המושגים הישנים – כבוד, אחריות, אומץ־לב, אלה שבלעדיהם לא תבוא לאנושות כל ישועה.

היה יפה לראותו בשעה זו. נעים גם לספר על כך.

11.5.1973

אל הנובלה “עץ המשי” ואל מחברה ג’אנג שיאנליאנג, החי בחבל האוטונומי נינגשיה שבערבות מרעה־הסוסים, מדרום למונגוליה הפנימית וממזרח למדבר גובי, התוודעתי בעת ובעונה אחת, והכל משום שבסתיו 1985 נזדמנו יחד לאותו מחזור של ה"תוכנית הבינלאומית לכתיבה", שמקיימת זה עשרים שנה האוניברסיטה של איובה.

כלומר, הכל כאן כאילו במקרה. יתירה מזו, שלושים וחמשת הסופרים שהשתתפו באותו מחזור, שוכנו בקומה השמינית של “מעונות מייפלאוור”, שאת שאר שבע קומותיו איכלסו בניהם ובנותיהם השלווים של חוואי המזרח התיכון. את שיח־סופרי הודו וניגריה, שבדיה וגאנה, תורכיה ומזרח־גרמניה ודרום־אפריקה, מכסיקו, ארגנטינה ופינלנד, שימשה היטב האנגלית. גם עם מי שדיברו ספרדית או צרפתית בלבד, אפשר היה להידבר איכשהו.

לא כן שני הסופרים מסין העממית, ג’אנג שיאנליאנג ופאנג ג’יסאי. שניהם שומעים סינית בלבד, ואתם לא היתה כל לשון משותפת. חדרו של ג’אנג וחדרי היו משני עברי המסדרון הארוך, דלת מול דלת. אלא שמלת נימוסין פשוטה אחת לא ידענו לומר איש לרעהו. האנגלית של ג’אנג היא כמו הסינית שלי – אף לא הגה.

למרות מגבלה זו, ובלי שאמעיט מערכן של הפגישות עם שלושים וכמה הסופרים האחרים שבחברתם עשיתי שם שלושה חודשים, שמורה בליבי ההתוודעות לג’אנג ולשלושת סיפורי עץ המשי בתרגום אנגלי¹ משהו חשוב בהרבה – גילויו של עולם שלם, שלרבים מאתנו הוא כספר החתום.

מדעת מדבר אני על הספר ועל מחברו בנשימה אחת. ולא רק משום שהם מאירים זה את זה, כי אם משום שסיפורי ג’אנג שיאנליאנג אוטוביוגרפיים במוצהר. הנובלה “עץ המשי”, עיקרו של הספר, היא ראשונה בתשע נובלות שמתכוון ג’אנג לכתוב ואשר יחד תצטרפנה לסיפור־חייו ולסיפור “הדור האבוד” של המהפכה הסינית, שהוא אחד ממיליוני קורבנותיה (“אין אדם בסין שלא נפגע בשנות התהפוכה ההן”, אמר לי בשיחותינו), חשוב יותר – אחד האינטלקטואלים המעטים שיצאו ממסה זו שלמים בגופם וברוחם ומצאו כוח לשוב אל שולחן הכתיבה.

וכאן נכנס אני לגופו של הדבר, שמן הראוי לספר לקורא העברי על מחבר עץ המשי ועל שלושת הסיפורים שבקובץ:

אשוב לרגע לפרט קטן – שאין ג’אנג שומע אנגלית כלל – פרט המלמד על כל מה שקרה במשפחתו, וכנראה גם על הרבה יותר. ג’אנג הוא נצר למשפחה עשירה, מסורתית, קרובה קירבת־דם לשושלת צ’ינג, האחרונה לסין הקיסרית. אבי־אמו היה מראשי חצרו של הקיסר האחרון. אבי־אביו למד באמריקה בראשית המאה העשרים, ואוניברסיטת שיקגו העניקה לו תואר דוקטור למשפטים. אביו סיים את בית־הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הארוארד, שאין יוקרתית ממנה. כלומר, סבו ואביו ידעו היטב אנגלית, ולאביו היה כנראה קשר מתמשך לאמריקה. (קשר כזה ניצב במרכז “סיפורו של רועה”, השלישי בקובץ, ולמשתתפי התוכנית הוקרן סרט שהופק על־פיו בסין.) ג’אנג, הנכד והבן, אינו שומע אנגלית.

ג’אנג הוא בנה של המהפכה, משוררה, קורבנה. נפעם מססמת מאו, “יפרחו מאה פרחים”, פירסם ב־1957, והוא בן עשרים ואחת, שיר בשם “הרוח הגדולה”, נעצר ונשלח למחנה־תיקון. רק עם שיחרורו, אחרי עשרים ושתיים שנות סבל ואובדן־חירות, נודע לו על מה נענש – על השיר ההוא. היום הוא שוב סופרה הפופולרי והנכבד.

כשקיבל לידיו מאו את השלטון, היה ג’אנג, בן העיר נאנג’ין, כבן שתים־עשרה. הוא הזדהה כליל עם הקומוניזם, הכשיר עצמו להוראה, כתב שירים. בימי הטיהור הגדול הראשון של האינטלקטואלים, נשלח ג’אנג לארבע שנות עבודה במחנה ריכוז בגבול מונגוליה הפנימית ומדבר גובי. ממש כג’אנג יונגלין, גיבור הנובלה “עץ המשי”, שוחרר כעבור ארבע שנים, בראשית דצמבר 1961, ובחג האביב של 1962 נשלח שנית לעבודת־פרך. במחנות, במאסר ממש, או בריתוק לחוות נידחות ובעבודה מפרכת עשה את שנות התהפוכות, שהקשות בהן היו עשר שנות “מהפכת התרבות” (1966–1976). רק בראשית 1979 הושבה לו חירותו, ואז שב אל הכתיבה.

בשיחותינו – הו, כן, בתיווכה של תורגמנית סינית־אמריקנית, הגברת קתרין לו, קיימנו כמה שיחות ארוכות, בלתי־נשכחות – תיאר את כתיבת סיפורו הראשון ופרסומו:

כל עשרים ושתיים שנותי במחנות חשבתי שאחרי שאשתחרר אעסוק בכתיבה, אלא שכוונתי היתה לכתוב על כלכלה, היסטוריה, פוליטיקה. גם בראשית הליברליזציה, ב־1979, עדיין קשה היה לפרסם מאמרים כאלה. ובכל־זאת, שינוי חשוב התחולל כבר אז. עד אותה שנה לא היה שום דבר זוכה לפרסום אלא לאחר שריקעו המפלגתי והמעמדי של מחברו נבדק בדיקה יסודית והיתר פירסום ניתן למוציא־לאור או לעורך כתב־העת או העיתון. חובת הבדיקה הזאת בוטלה באותה שנה לגבי פירסום יצירות סיפרות.

ידיד מתקופתי האחרונה במחנות יעץ לי לשלוח לאחד מכתבי־העת בחבל שירים שהייתי מחבר בראשי במחנה. ניסיתי להעלותם על הכתב, אבל מהר מאוד גיליתי, שבעשרים ושתיים השנים האלה חרב המעיין. ישבתי אפוא וכתבתי סיפור, ושלחתיו לכתב־העת של החבל שהשתקעתי בו גם אחרי שחרורי – נינגשיה. הסיפור פורסם.

לא זו בלבד שפורסם – אלא שעורר עניין רב. בשנתו הארבעים ושלוש זכה סופר מתחיל־מחדש זה לקוראים רבים. קובץ סיפוריו הראשון, הנקרא על שם סיפור הכלול בו, “בגוף ובנפש”, ראה אור ב־1981. זה הסיפור שעובד לקולנוע בשם “סיפורו של רועה”. לסיפור “מעיינות מרים” הוענק “הפרס הלאומי לסיפור הקצר לשנת 1983”, וגם על־פיו הופק סרט. הנובלה “עץ המשי” נדפסה בכתב־העת “אוקטובר” ב־1984, קצת לפני פגישתנו באייווה, הועתקה שוב ושוב, ובסך־הכל הופצה בכעשרה מיליון עותקים…

כעבור שנה פירסם ג’אנג רומן שני, חצי הגבר הוא אשה, שעניינו אובדן היחס הטבעי אל המין האחר אצל מי שאת מיטב שנותיו עשה במאסר, מנותק מחברת נשים, נושא המרומז גם ב"עץ המשי". לבקשת ג’אנג שיאנליאנג, שלחה לי המתרגמת שלו, מרתה אייוורי, שישבה אז בהונג־קונג, נוסח אנגלי של חצי הגבר הוא אשה. הצעתיו ל"ספרית מעריב", וב־1991 ראה אור בתרגומו של יותם ראובני.

נשוב לסיפורו הראשון של ג’אנג. קורא, שסיפורו זה השאיר עליו רושם רב, היה מזכיר המפלגה בחבל, שגם ביקש לדעת מיהו אותו בעל־כישרון צעיר. כיוון שאיש – אף לא ג’אנג עצמו – לא ידע על מה נאסר לפני עשרים ושתיים שנה, מינה המזכיר ועדת חקירה. כך התגלה פישעו, אותו שיר מהפכני נפעם, “הרוח הגדולה”. עכשיו הושבו לג’אנג שיאנליאנג חירותו וכבודו. הוא התמנה לעורך כתב־עת נכבד, נבחר ב־1984 לכהונת יושב־ראש אגודת הסופרים של חבל נינגשיה ולנשיאות אגודת הסופרים הכל־סינית, ועוד כהנה וכהנה.

ג’אנג שיאנליאנג הוא גבר כחוש, קומתו למעלה מבינונית, כל הליכותיו מאופקות, אציליות. כששמעתי את קורות חייו וקראתי – בדפי “זירוקס” – את הפרקים הראשונים של “עץ המשי”, התקשיתי ליישב את חזותו המנדרינית עם החיים האכזריים שבנובלה. בהמשך הקריאה התעוררו בלבי גם שאלות: הסיפור, בצורתו ובתוכנו, מלא איזכורים מסיפרות המערב ועם זאת הוא נטוע כולו באיזו הוויה זרה, לא־מובנת. ועל הכל, הקַפיטאל של קארל מרכס מוצב בנובלה כמין גיבור נוסף, שאינך יודע מתי מתייחס אליו המחבר בכובד־ראש תמוה ומתי באירוניה דקה. והעיקר: איך מצא האסיר המשוחרר בן הארבעים־ושלוש כוח להתחיל שוב מהתחלה – סופר צעיר, בעל צעיר, אב צעיר (אל בנו בן העשר היה מטלפן מדי שבוע כדי לשמוע אותו שר!)?

הכתוב בספר והנאמר בשיחותינו מעורבים זה בזה. עוד נקודה אחת אנסה להאיר. גיבור “עץ המשי”, וכמותו המחבר, היו רדופים תחושת־אשם. אמר לי ג’אנג:

כאשר נאסרתי ב־1958, היו ספקותי

מכוונים כלפי עצמי. ניסיתי לחשוב שהצדק עם

הסוציאליזם, ואילו אני אשם מתוקף

מוצאי המעמדי והתורשה שאני נושא בתוכי.

את ראשית המפנה בתודעתו מתאר הוא כך: בשנת 1960 הצליח להימלט מהמחנה, ובמשך חודשיים היה בן־חורין.

האם נתפש? שואל אני.

לא, מרצונו שב למחנה. אלה היו ימי הרעב הנורא, ובקושי התקיים כפושט־יד. מה שראה סביבו עורר בו ספק “אם הממשלה פועלת באמת על־פי המרכסיזם”, ואז הגיע לכלל דעה, שעליו ללמוד מהו סוציאליזם ומהו מרכסיזם. בתנאי ה"חופש" לא היתה לו כל אפשרות לקרוא, ואילו במחנה היה לו ביטחון שמשהו לאכול יקבל, וכיוון שהשומרים נהנו מיום־עבודה בן שמונה שעות, זכו לפנאי גם הכלואים. היתה הספרות המרכסיסטית, והוא מצא את ספריהם של קאנט, הגל, אדם סמית. אותן שנים – עד ל"מהפיכת התרבות", שבה נאסרה אפילו הקריאה – היו “האוניברסיטה שלי”. לכן בחר לקרוא לסדרת תשע הנובלות, ש"עץ המשי" היא הראשונה בהן – “היווצרותו של מאטריאליסט”. את סיפור שני החדשים שבין שנותיו במחנה לבין שילוחו לעבודת־פרך בתנאי בידוד, בחר לכתוב ראשון, “משום שזה הפרק הקל ביותר.”

רמז לפירוש האישי, ההומניסטי, שהוא נותן למהות הסוציאליזם, כניגודו הקוטבי של מה שהתרחש בסין בין השנים 1957–1979, מצוי בהקדמתו של ג’אנג למהדורה האנגלית של “עץ המשי”, ואסתפק בכמה משפטים מתוכה:

נראה לי כי ג’אנג (שם גיבור הסיפור, שהוא כשם המחבר – ח. ב.) יכול היה למצוא את זהותו האבודה ואת טעם חייו רק בכתביו של קארל מרכס. היו שהטילו בכך ספק ושאלו אם אדם שהוקע כאוייב העם ושאינו אוכל לשבעה אמנם יכול לחשוב על עיון במרכס ולאמץ לו באמת את המרכסיזם. הם שאלו אם כל זה לא נכתב אלא כדי לאפשר את הדפסת הספר ואם אין כאן שוב כל מה שהיה בעבר. לדעתי אין לזלזל בדמיונם של הקוראים. בחוץ־לארץ ישנה קבוצה, להבדיל מהשופטים ומעורכי־הדין, השוקדת על לימוד החוק, כוונתי לפושעים, שהחוק מאיים עליהם. בכל אחת מן התהפוכות הפוליטיות בסין היו האינטלקטואלים תדיר בקוו־האש הראשון, ורבים מהם הוקעו על סטייה ‘בורגנית־ימנית’, ‘אנטי־מרכסיסטית’, או כ’סמכות אקאדמית ריאקציונית' ונענשו – – – לעתים קרובות יצרו התהפוכות הפוליטיות אפקט של קומדיה שקספירית; הנתבע נהפך לתובע, התובע לנתבע, ואילו האינטלקטואלים, שבכל תהפוכה הוקצה להם תפקיד 'אויבי המרכסיזם’ – למרכסיסטים האמיתיים.

החירות האמיתית של האדם – זה עיקרו של מה שהגיע אליו בשנים ההן, העיד על עצמו ג’אנג שיאנליאנג בשיחותינו. בכך מסביר הוא הן את הישרדותו והן את יכולתו להתחיל מחדש:

עליך לדעת – המאסרים ההמוניים של האינטלקטואלים נעשו ב־1957. רבים מחברי מתו במחנות המאסר, או שבגלל מה שהתנסו בו נעשו בלתי־מסוגלים לשוב ליצירה. רק מתי־מעט יצאו חיים ומסוגלים לכתוב. רק מי ששמרו על חוסנם הגופני והרוחני, יכלו להחזיק מעמד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בחיפוש האמת על עצמם ועל מה שקרה למפלגה ולמדינה.

וכך רואה ג’אנג היום את חייו ואת כתיבתו. הוא מאמין, כי התמורה המתחוללת בסין היא עמוקה וכי הימים האפלים ההם לא ישובו עוד. על כך הוא מדבר בפה מלא.

נותרה עוד שאלה אחת, הנשאלת ודאי כמו מאליה: איך בכל־זאת נוצר אותו “חיבור” בין שני אנשים זרים ורחוקים כמוהו וכמוני, סופרים היכולים להידבר אך ורק בתיווכה של תורגמנית? תשובה אין בפי, רק סיפור קצר. בשיחתנו השלישית היה הוא השואל (והרושֵׁם) ואני המשיב. עניינה אותו הזיקה בין העם היהודי והמסורת לבין ישראל הצעירה והפעילה (ולהפתעתי, שמע עלינו יותר מששיערתי).

כדי לסבר את אוזנו, סיפרתי לו סיפור שאבי היה מספר כמשל להתרוצצות רוחנית פנימית שליוותה אותו כל ימיו. אבי־אבי היה מבית חסידים פולניים אדוקים, שדבקו באורח החיים הישן, ואילו אם־אבי גדלה בבית יהודי־גרמני, הוריה היו אדוקים במצוות אך השתדלו להראות כגרמנים לכל דבר: “בקיץ היו שולחים אותי לסבא וסבתא מצד אבא, וכשהיו רואים אותי בלבוש ‘מגורמַן’ היו סופקים כפיים, אומרים ש’הפכו את הילד לגוי', מגדלים את פאותי, מלבישים אותי בגד חסידי, ומשלחים אותי חזרה. כעבור זמן הייתי נשלח אל סבא וסבתא מצד אמא, ולמראי היו הם סופקים כפיהם: ‘את הילד הפכו לנו לחיית־פרא פולנית!’, גוזזים את פאותי, מלבישים אותי כגרמני קטן ומשלחים אותי חזרה. זה סיפור־חיי,” היה אבי עובר מהמשל לנמשל.

ג’אנג פרץ בצחוק רם ולתדהמתי, קרא: “זה בדיוק כמו אצלנו. אספר לך סיפור: בשנות המאבק על המודרניזציה של סין, פעם גברו הדבקים בישן ופעם המחדשים, נכתבה קומדיה שזכתה להצלחה גדולה – מעשה באיכר, שבכל פעם ניחת עליו מלמעלה צו חדש – יום אחד נדרש לגזוז את צמתו וכעבור זמן להצמיחה מחדש. מה עשה? תפר את צמתו לכובע־הקש. כשקרא הצוו, ‘לגזוז את הצמה!’ – היה מסיר את הכובע. היה הצוו, ‘להצמיח צמה!’ – היה חובש את הכובע. בדיוק אותו סיפור!..”

אכן, הדמיון המדהים בין שני סיפורים קטנים אלה קיצר באחת את המרחקים בין עולמותינו הנבדלים כל־כך זה מזה.

*

בסוף נובמבר הגיעו שלושת חודשי “תוכנית איובה” לסיומם, וכולנו התכנסנו למסיבת פרידה בביתם היפהפה של הוגי סמינר בינלאומי ייחודי זה – המשורר פול אנגל, יליד איובה, שהלך מאז לעולמו, ורעייתו, הסופרת הסינית וואלין אנגל. ביום בואי, בסוף אוגוסט, היה החום כבד מנשוא. הסתיו הלוהב בשלל־צבעיו חלף עבר, וממש בן־לילה נפל עלינו החורף. בעד חלונות הבית, התלוי מעל לקניון, נשקפו פניו הקפואות של נהר איובה, ומכאן ומכאן היער העומד בשלכת. המסיבות בבית אנגל היו משופעות במאכל ובמשקה, לא בדברים. והנה קם פתאום ג’אנג שיאנליאנג וקרא מן הכתב דברים, אחד מקרא ואחד תרגום מפי קַתְרין לוּ, שמתוכם עלה, כי בעיתון רב־ההשפעה “יומון בייג’ין” הותקף ספרו החדש, חצי הגבר הוא אשה; שבעיתונים הסיניים בטאיוואן ובארצות הברית ניתן פירסום נרחב להתקפה זו ואף הוצע לו שלא ישוב לסין וישתקע בארצות הברית. בהתרגשות קרא ג’אנג דברים על חובתו לשוב לארצו ולסייע בביצוע השינויים הגדולים המתרחשים בה.

כשישבתי לכתוב “אחרית דבר” לתרגום העברי של עץ המשי, העדפתי שלא לספר על דבריו אלה במסיבת־הסיום, שמילאו את לב כולנו דאגה לצפוי לאיש מופלא ומיוחד זה בשובו לארצו. והנה, כשעמדה להסתיים התקנת התרגום לדפוס הגיע לידי כתב־העת הסיני באנגלית, “בייג’ין רוויו” (מס' 27, מיום 7 ביולי 1986), העוסק בהרחבה בג’אנג שיאנליאנג ובהתקפה על יצירתו. אני מודה מקרב לב לידידי יעקב הורביץ מקיבוץ עין החורש על שהמציא לי גיליון זה. מובא בו ריאיון עם שר התרבות החדש של סין, ואנג מנג, אף הוא מקורבנות הטרור, סופר שעשרים שנה לא הונח גם לו לכתוב. השר מספר את כל המעשה בהתקפה על ג’אנג ומוסיף: “ג’אנג דחה את כל ההצעות ובשובו לסין גילה, שדבר לא השתנה לרעה ביחס כלפיו.” השר אינו מסתפק בכך ומוסיף: “טבעי הדבר, שכך יגיבו נוכרים, שכן היו זמנים שאמנים נרדפו בסין ובני משפחותיהם הופרדו זה מזה.”

בנפרד נתפרסם באותו גליון ריאיון נרחב עם ג’אנג עצמו. מן הכתבה אנו למדים, שהנובלות של ג’אנג “עץ המשי” ו"חצי הגבר הוא אשה", עוררו “ויכוחים נרחבים הנמשכים בעולם הספרותי של סין עד עצם היום הזה”. ועוד מגלה “בייג’ין רוויו”: “באתי לראותו בבייג’ין כשבא להשתתף כציר בוועידה המדינית המייעצת של העם הסיני… לא בקולו ולא בהתנהגותו היה רמז להימצאותו באיזו צרה.”

אלה החדשות האחרונות והמשמחות על מחבר עץ המשי.

לא אצא ידי חובתי בלי שאשתף את הקורא הישראלי, שסיפורים אלה קורעים לו חלון לעולם שאנו יודעים עליו כה מעט, עוד בחוויה אחת, שזימן לי המפגש עם ג’אנג ויצירתו. שלושה חודשי איובה עמדו להסתיים. גם את שיחתנו האחרונה, שבה היה ג’אנג השואל – שאלות מעניינות – על ישראל ואני המשיב. עוד ימים אחדים ונשוב כולנו איש לארצו, איש לעולמו, וספק אם אי־פעם נשוב וניפגש. והנה, באחד הימים האחרונים בקומה השמינית של ה"מייפלאוואר", מצאתי על ריצפת־חדרי מכתב שנתחב מתחת לדלת, שני דפים בכתב סיני ציורי וסתום לחלוטין. קתרין לו החביבה תירגמה גם את מכתבו זה, שחציו היה אלי אישית וחציו אל ישראל. אסיים במשפטים אחדים מהחצי השני:

– – – ישראל הוא עם יוצא־מן־הכלל. כל ימי חשתי כי לסין ולישראל גורל דומה. ראשית, גם אתם וגם אנחנו התנסינו בתקופה ארוכה של סבל. שנית, גם אתם גם אנחנו נאבקים קשה מאוד כדי לבנות את ארצותינו. אמנם, סין היתה תמיד מדינה, אולם זו לא היתה מדינתו של העם, וכך עד העת האחרונה ממש. בגלל הסבל שסבלנו – אתם ואנחנו – יצאו תדיר מתוכנו – הן מסין והן מישראל – אישים יוצאים־מן־הכלל, שתרמו תרומה מיוחדת למין האנושי.

אמנם, שתי מדינותינו, מטעמים הידועים לך, לא השכילו עדיין לכונן יחסים דיפלומאטיים, אבל אני מאושר שאנחנו, כסופרים, צועדים לפני ממשלותינו. אנחנו קשרנו בינינו קשרי ידידות. אני מייחל לכך, שידידותנו תתקיים. ידידות בין סופרים יקרה וחשובה יותר מידידות בין ממשלות.

בשולי התרגום העברי של עץ המשי, אוגוסט 1986.

נ.ב.

בנובמבר 1993 קרה הבלתי־ייאמן: ג’אנג ביקר בישראל בראש משלחת רישמית ראשונה של סופרים מסין העממית ונפגשנו שנית, הפעם בירושלים ובתל־אביב.

אינני מכיר סיום ספרותי יותר מהמשפט, שתומס מאן חותם בו את לוטה בוויימאר: “לראות את לוטה יורדת ממרכבתו של גיתה, זהו נושא הראוי לרומן.”

ואגב, האמנם מסתיים הרומן, שקראתיו לפני הרבה שנים, במלים אלה ממש? בשעת כתיבה אין הספר תחת ידי, הציטוט הוא ישר מזכרוני המתעתע, ורק לשם רושם־האמינות אני מביאו במרכאות. ומה זה חשוב? חשוב, שרגעים כמו זה לא רק פולחים כברק לאחור ומאירים עולמות שלמים, אלא עוצמתם הבלתי־מפוענחת־עד־הסוף נטבעת בחביון זכרוננו לעד, פולטת קרינה סתומה של מדרשי־פליאה.

ברגעים כאלה, הכובשים עולמות שלמים לתוך משפט או מעמד חד־פעמי, התנסיתי גם בפגישותי עם סופרים – ובפירוש לא באמצעות ספריהם, אלא בחיים, כמו שאומרים.

אתה הוא סטיינבק, ג’ון!

לפני כך־וכך שנים ביקר בישראל ג’ון סטיינבק. נספחות התרבות של השגרירות האמריקנית קיימה לכבוד הסופר המהולל אחת מאותן מסיבות קוקטייל, ששומר נפשו ירחק מהן, וכל המוליך את שמו לפניו דוחקו לטבורן. לאותו קוקטייל מסוים, אודה, נדחקתי אף אני: אם אי־פעם הערצתי־ממש בני־תמותה, היו אלה סופרים, עושי־הנפלאות, וסטיינבק היה מגיבוריהם הגדולים של נעורי ובחרותי. כל־כך, שבשנה שעשינו בלוס־אנג’לס, לא התקררה דעתנו עד שבכביש מס' 1, ה"קאמינוֹ רֵיאַל", הצפנו עד סַלינאס ומונטריי לראות את מחוזותיו במו־עינינו, ובמונטריי, ליד “קַאנֶרי ראוֹ” (רחוב מפעלי־השימורים, ושם אחד המקסימים שבספריו), גילגלנו שיחה עם שרידי ידידיו־משכבר, לדבריהם, מגיבורי “בשפל” קליפורני זה.

והנה פה, ברחוב הירקון, אני בטווח־נגיעה מסטיינבק ומאשתו, שלא זזה ממנו לרגע, בהמון סופרים ומבקרים, עורכים וכתבים ויקירי־קרת, שמכולם היתה צורת סופר־ממש רק למבקר־תיאטרון פלוני, שהיה גבוה וכחוש, מצחו ולחייו חרוצי קמטים עמוקים, סנטרו עטור זקן מכוסח. ראיתיו חותר בין משברי־הסופרים לעבר האורח, הרואה גם הוא שזה הסופר בה"א הידיעה בכל החדר (ממקומי בצד, מכל־מקום, פירשתי כך איזו התעוררות במבטו הדועך). רק משום שאוזני הייתה רגילה בדיבורו המיוחד של מבקר־התיאטרון – הוא היה כבד־פה ובלע את ההברות כאיטריות לוהטות – קלטתי מה שראה פתאום צורך דוחק לשרבב לתוך דבריו אל סטיינבק:

“האם אתה מכיר את סטיינברג?”

כמה מלים נוספות שגימגם, הבהירו שכוונתו לקריקטוריסט הניו־יורקאי הנודע, אם כי חידה היא בעיני עד היום מה דחפו להשמיע באוזני סטיינבק דווקא את השם סטיינברג.

ג’ון סטיינבק, שהיה אז בסוף ימיו, ודומה היה שאוזניו כבדות והוא אפוף איזה ערפל דק, לא היה רגיל כמונו בהיגויו של מבקר־התיאטרון, צירוף ייחודי של יידיש ורשאית ואנגלית קנדית, ולא בדיבורו המרוסק והשרקני. מענהו הנלהב גילה לי מה שמע:

“שימך סטיינבק?!” קרא סטיינבק במענה לסופר המקומי המרשים.

אשתו של סטיינבק תפסה מיד מה קרה וכדי לא להרבות בלבול ומבוכה, שילבה זרועה בזרועו, שיסעה את מבקר־התיאטרון שהתעקש להבהיר שלסטיינברג הקריקטוריסט התכוון, וישר לתוך אוזנו אמרה בעדינות אבל בקול שהגיע גם לאוזני:

“אתה הוא סטיינבק, ג’ון!”

הוא שאמרנו: לשמוע את אשתו של סטיינבק אומרת לו, “אתה הוא סטיינבק, ג’ון!” – זהו נושא לרומן.

חברו של שאול טשרניחובסקי

לרגל מעורבותי בארגון קונגרס של פא"ן הבינלאומי בירושלים בנובמבר 1973 (ובגלל מלחמת יום הכיפורים התכנס בירושלים בסוף 1974) פגשתי באביב זה בארצות הברית, בריטניה ושוודיה, כמה סופרים ידועי־שם, בהם שניים־שלושה, שיצירתם אהובה מאוד עלי אישית. ומה יפה יותר מיצירת־ספרות יפה? מכל הכוכבים הרבים בשמי הזמן הזה, הקורצים לבן־דורנו, מושכים את לבי בחבלי־קסם רק אשפי־המלים, מקיימים בי עד היום ריגשה זו, שכולה ממחוזות־הנעורים, שדות הספרות הניצחיים.

משהו על כך רצוני לספר. לא שום ראיונות “עם סופרים”, או “על ספרות”. רק כמה רגעים, שמעתה יהיו לחלק מן הזמן הפרטי שלי. בראש וראשונה, אלף פניה המתהפכות של החידה היהודית, שלנסות לרדת לחיקרה זה כמו לפתוח באבושקה רוסית, באבושקה בתוך באבושקה.

הנה אני בשטוקהולם, בכנס של פא"ן הבינלאומי. מארחינו מסיעים אותנו לראש גבעה רמה, בירכתיו של אחד מתיאטרוני העיר. חצר מרוצפת חצץ. מכאן בימת־קיץ קטנה, פתוחה – ומכאן סורג־ברזל. ולכל מלוא העין העיר היפהפייה, שהים פולש לתוכה מכל עבר. מה שאינו שטוקהולם, ואינו הפיורדים, הוא איים מיוערים. ובין כל אלה, ספינות המפליגות צפונה, עוד ועוד, לסוף־העולם.

כאן, במקום שאנחנו מכונסים, אהב לשבת אוגוסט סטרינדברג, הגאון החולה, מספרים לנו מארחינו השוודים, מניחים לנו לעמוד ברוח החותכת (מה שהם קוראים אביב) וקוראים בשוודית פרק – יפה מאוד, מותר לשער – מסיפור, שסטרינדברג מתאר בו בדיוק מה שרואות עינינו. ואחרי־כן נכנס הציבור לתוך התיאטרון לקריאת שירים בכל־מיני־שפות. כמה סופרים, ואני בתוכם, נשארים לשבת בבאר־רסטוראנט, לשתות ולשתוק.

והנה, כמו בלי־משים נקשרת שיחה, מהיפות והמפליאות בכנס¹. סביב השולחן יושבים הסופר־המחזאי הגרמני היהודי־למחצה פטר וייס, החי בשוודיה; המשורר המזרח־גרמני סטיפאן הרמלין, גבר מרשים להפליא בחזותו, בעבר כמעט שר התרבות, היום “על הכוונת” כסוטה־למחצה; המשורר הסרבי ואסקו פופה ועוד. הבירה מגלגלת לשונות, והשיחה נוגעת בכל. הרמלין, שעשה שנים בברית המועצות, מספר כבדרך אגב על הסירוב הממושך להתיר לאשתו הרוסייה לצאת אתו למזרח גרמניה, כמו גם על “נידחותו”, אך בעיקר מתפתחת שיחה מרתקת מתוך מה שמספר פטר וייס על מחזהו החדש, “הלדרלין”, שעניינו היחסים בין גיתה למשורר טרגי זה. בשלב כלשהו מרבה פטר וייס המכונס לשאול על ישראל, מספר לי על בתו, מתעניין בידידים, וכל זה פעם אחת ויחידה במהלך הכנס, בשיחה אפופת קסם משוחרר בבאר־התיאטרון.

ובאותו יום עצמו, בשעה מאוחרת יותר, אני מוצא עצמי בשיחה עם סופר פולני זקן, יאן פרנדובסקי, שסיפרו “מיתולוגיה” ראה אור לפני שנים בתרגום עברי. אצלו נותר עותק בלבד מתרגום זה, ועותק בודד זה, הגיר דמעות מעיניו של אורח שהזדמן פעם לביתו.

לא עלילות הגיבורים המיתולוגיים מילאו את עיני האורח דמעות – האותיות העבריות. עם האורח הנרגש נעלם גם אותו עותק בודד של התרגום העברי (שאת המו"ל שלו אני מבטיח לשוב ולחפש, כשם שניסיתי בלי הצלחה אחרי פגישתנו הראשונה לפני כמה שנים) – מספר פרנדובסקי, פניו הזקנות לאות, ואשתו היהודייה מחייכת בעצב.

ואז שואל פרנדובסקי במפתיע אם השם טשרניחובסקי מוכר לי.

טשרניחובסקי?! – אני מחייך, ספק בתימהון ספק בביטול – ומה יודע עליו אתה?

היינו ידידים ותיקים. אהבתי מאוד את האיש היפה והטהור הזה.

אני תופש עצמי בקלקלתי, איך השתוממתי על קירבה אפשרית בין מתרגם ה"איליאדה" ומחבר “נוכח פסל אפולו” למחבר “מיתולוגיה”. ובכל־זאת, ידידים?! היכן – ומתי – נפגשו?

מספר פרנדובסקי: פגישתנו האחרונה היתה בוורשה, ימים לפני פרוץ המלחמה. הוא היה בדרכו לאותו קונגרס של פא"ן, שנועד להתכנס אז פה, בשטוקהולם, ובגלל המלחמה התבטל. בביתנו היה, התחנן ממש שנצטרף אליו, נקום ונמלט עם הילדים. לא שמענו בקולו.

קולו של פרנדובסקי רועד, ואשתו היהודייה מנידה ראשה. ואז הוא נוגע בידי באצבעותיו, וכל מה שאבד וחרב לא רק במלחמה אלא גם בשנים הארוכות מאז, מתמצה בשאלתו על המשורר, הידיד, האיש הטהור שאהב מאוד, אבל מאז ספטמבר 1939 לא שמע עליו ולא ידע שכבר לפני שלושים שנה מת, שאלה ראויה לחתום בה רומן על זמננו:

מה אתה יודע עליו? מה אתו היום?

ידידו הטוב של יעקב קלצקין

נשיא פא"ן הגרמני השנה הוא הרמן קסטן, תושב איטליה, איש לא גבוה, שבעיניו השתמרה צעירות מפתיעה. אגב שיחה, וכאילו מחוץ להקשרה, הוא שואל פתאום אם הצעירים בישראל (ובהם הוא כולל גם אותי, אם מתוך אדיבות אם מפני שלאמיתו של דבר התכוון ל"ילידי הארץ") יודעים מיהו יעקב קלצקין.

שמות מתולדות המחשבה הלאומית הציונית, שנדמה גם לי שבמדינת היהודים נשכחו מלב, אפילו מליבם של המעטים, חוזרים אלי בבית־ההבראה הקסום באי לידינגי, על שפת אחד הפיורדים של שוודיה. ועם השמות חוזרות שנות לימודי אצל פרופסור בנציון דינבורג (לימים, שר החינוך דינור), בעיקר קיץ תש"ז, שקראתי בו את כל הביבליוגראפיה לבחינת־כניסה לסמינר, שלושים כרכים של אבות הציונות, מפרץ סמולנסקין עד חיים ארלוזורוב, בהם המאמר הקלסי, שכתב יעקב קלצקין בברלין שמלפני המבול, “הערכה לאומית והגדרה לאומית”:

או גאולת הארץ ונתקיים גם אם יבוא שינוי־ערכים לתכנים־רעיונות של רוח־היהדות, או גלות ונתנוונה גם אם יתקיים רוחם של אלה. אין אנו שואפים אל הארץ על־מנת לקיים בה רעיונות היהדות. הגאולה הארצית היא לנו תכלית לעצמה: חיי חרות לאומית.

לזכרוני חוזר גם רגע מביך באותה בחינה אצל פרופסור דינבורג. בלשון “איך קראתי בהרצאותי ל־”, הציג לי שאלה שנועדה לגלות אם עמדתי על עיקר תפיסתו את המהפיכה הציונית. כדרך נבחנים, מיהרתי להטיל מטבע שעבר לסוחר בימים ההם: “שלילת הגלות”.

“לא!” זעף, נתן לי הזדמנות שנייה ושלישית להיזכר במה שעמד במרכז הרצאותיו בתש"ז, ומשנואש ממני, הפטיר:

“המרד בגלות! פה העיקר: לא השלילה. המרד! המרד!”

היו לנו הרבה שיחות ארוכות, אומר קסטן ארבעים ושמונה שנים ועולם הפוך אחרי שכתב קלצקין את הדברים האלה. אני כובש דחף לספר לו על מעידתי בבחינה אצל דינבורג, שואל פרטים על נסיבות היכרותם.

“בניו־יורק, שאליה גלינו שנינו עם עליית היטלר, הרבינו להפגש. היינו משחקים שח ומנהלים שיחות ארוכות, חברי הטוב קלצקין ואני. אחרי המלחמה, השתקע קלצקין בשווייץ, ושם מת, בארבעים־ושמונה. ואני חי באיטליה.”

כבר אמרתי: האיש הוא נשיא פא"ן המערב גרמני.

“פיליפ רות – אוייב העם היהודי!”

ולפני שטוקהולם, בניו־יורק, נפגשתי בשלישית עם פיליפ רות. פגישתנו הראשונה היתה ברמת־אביב, בראשית שנות הששים, אחרי פרסום ספרו הראשון שלום, קולומבוס, שקבע לו מקום במרכז מפת־הספרות של אמריקה. לפני שלוש שנים נפגשנו שנית בניו־יורק, ואז גם סיפרתי², בין השאר, שהזמין אותי ל"אלגונקין". אני חייב לך ארוחה, אמרתי כשהתקשרתי אליו הפעם, וזו ההזדמנות.

פיליפ רות שאני פוגש הפעם נראה גבוה וכחוש משהיה, רגיש ודוקרני כתמיד. כיוון שאני המזמין, מכוון הוא את שנינו למסעדה העממית ביותר בסביבה. אנחנו משוחחים על המתקפה הנמשכת זה ארבע שנים על “קובלנת פורטנוי” ומחברו, וממש סמוך לפגישתנו בירחון “קומנטרי” (שידידות רבת־שנים נקשרה ביני לבין נורמן פודהורץ, עורכו הראשי וניל קוזודוי, משנהו). גם ההצלחה העולמית המסחררת של “פורטנוי” אינה מרגיעה את רות. מכאיבה לו הביקורת מצד אנשי שם כגרשם שלום וכן מארי סירקין ב"קומנטרי", ומקפיצים אותו גם גילוייה השוליים ביותר.

אחרי שיחה על כריך פסטרמי, אנו עולים לדירתו העירונית הקטנה והריקה כדי לתת לי את ספרו החדש, השַד. אגב הליכה הוא מספר מעשה שהיה לפני ימים אחדים בהצטלבות זו ממש. אדם בלתי־מוכר לו לחלוטין, נעצר פתאום מולו וצעק לתוך פרצופו (רות הוא מוקיון עצוב, הוא נעצר בקרן־הרחוב ומחקה את צעקתו של אותו אלמוני):

“פיליפ רות, אתה אויבו של העם היהודי!”

“אם אתה עומד וצועק עלי ברחוב,” חוזר רות ומספר מה אמר אחרי שהתאושש מהתדהמה, “אולי תציג קודם־כל את עצמך: מי אתה?!”

“לא חשוב מי אני!”

“מותר לי לדעת מי מתנפל עלי ברחוב בצעקות. מי אתה?”

“אני – שום דבר. אבל אתה – אתה אויבו של העם היהודי!”

שיחתנו התגלגלה מעניין לעניין, ולא כאן המקום לפרט, אף שמצאתי עניין רב בכל הערותיו החריפות – ביחסו הלגלגני כלפי תנועת השיחרור של הנשים הבורגניות והשתלטניות־ממילא (ואני מצידי, גם כלפי השמאל האופנתי החדש גם כלפי הנשיא ניכסון שאותו תקף בסאטירה אכזרית הרבה לפני שהחלה להתגלגל פרשת ווטרגייט). דיברנו בעניינים שונים, אבל אותי מעניינת ה"באבושקה"³ היהודית, תיבה בתוך תיבה, סוד בתוך סוד.

כמו לחיזוק ואימות, חזר וסיפר, כמעט מלה במלה, סיפור על אביו, שסיפר בשיחתנו הקודמת. לאביו נתן לקריאה את ספרי פצעי בגרות, שנתתי אני לרות לפני שלוש שנים, והספר מצא חן בעיניו, בייחוד המקומות שבהם מחזירים היהודים מכות. “גם בעיני,” הוסיף⁴.

ושוב חזרנו לעניין שאינו נותן לו מנוח, הרוגז עליו בקהילה היהודית, בעיקר על שהוא מלעיג על היהודים בפני הגויים. ממעלה מנהטן נסענו במונית, אני לפגישה שנייה והוא לסוכנות־הנסיעות, לקראת ביקורו בפראג. אני ירדתי ראשון, וכשכבר עמדתי על המדרכה ולחצנו ידיים לפרידה, אמר – ודומני שזכרוני אינו בוגד בי:

“אינני יודע מה אני, אבל אם אני משהו – אני יהודי.”

“הציפור הצבועה” – ילד יהודי מול כל העולם

לכאורה, דובר כבר יותר מדי על מקום ישראל בלב כל יהודי, על כך שגם אם אינה בנויה עדיין לתלפיות, היא התל שהפִּיות, והלבבות, אולי לא פונים אליו – אבל אינם יכולים שלא להתייחס אליו. אפשר לספר עוד ועוד, אך כיוון ששיחותי לא היו ראיונות עיתונאיים, אגביל עצמי רק עוד לשתי פגישות וחצי, המשתחלות על אותו חוט, ואם תרצו – יורדות לסתרי אותה “באבושקה”.

מטעמים לא מובנים לי, טרם ראה אור תרגום עברי של הציפור הצבועה מאת יז’י קושינסקי⁵. זהו אחד הספרים המזעזעים, האכזריים והפסימיים ביותר שנכתבו על השואה. ביסודו הוא מעין כרוניקה, סיפור פיקרסקי על מוצאות ילד, שבהיותו בן שש, הושלך, כולו לבדו, לתוך פולין האיכרית של המלחמה והכיבוש הנאצי. הילד אינו יודע מי הוא. הוא סבור, שהוא כמו כולם – ילד פולני, ילד קאתולי. אבל הוא כהה־עור (“שחור”), הוא זר, אולי צועני, אולי יהודי, ובאמת אין לו מקום בעולם, וכך הוא נרדף וניצל, יוצא בעור־שיניו מהפח ומוצא עצמו בתוך הפחת. זהותו הולכת ומיטשטשת, לשונו אובדת לו והוא נעשה לאילם. הרוסים המשחררים מצילים אותו ולשים ממנו אדם אחר. הוריו מגלים אותו, אבל הוא נותר לבדו בעולם, כולם אויביו והוא האויב של כולם.

מחבר הספר הוא פנומן ספרותי נדיר. הוא נולד בפולין ב־1933 והיגר מתוכה ב־1957. רק אז, בבואו לארצות הברית, למד אנגלית, ששליטתו בה מפליאה. הציפור הצבועה, ספרו הראשון, ראה אור ב־1965, זכה בפרס הצרפתי הגבוה ביותר לספרות זרה ותורגם לארבעים לשונות. ספרו השני, צעדים, הופיע ב־1968 וזיכהו באחד הפרסים הספרותיים החשובים באמריקה, “נֶשוֹנאל בּוּק אֶוּוֹרד”.

קושינסקי הוא היום נשיא מרכז פא"ן האמריקני בניו־יורק ורציתי להיפגש אתו בעניין הקונגרס העתיד להתקיים בירושלים. כמה מידידיו, בהם חבר הוועד של אותו מרכז, שהכרתיו לפני שנתיים (סיפור יהודי מסובך לעצמו!), התרו בי להיזהר בלשוני בשיחתי אתו. קושינסקי הוא איש המיסתורין. הסברה אומרת, שהוא יהודי, אבל הוא אינו מודה בכך, ואם רצוני בפגישה מוצלחת, הוזהרתי בכל לשון, אל אזכיר את הנושא.

האיש שפגשתי גבוה, דק, אלגנטי מאוד, מתהלך גם בצהרי־יום בחליפת שלושה חלקים, שייך להפליא לדירה המודרניסטית במרומי ה"המיספיר האוז", בית־דירות יקר ברחוב 57 מספר 60, בלב מנהטן. שייך גם לאשה היפהפייה, ידידתו (רעייתו?) קתרינה, המצטרפת לשולחן שערכה בקפידה. על עברו מרמזים רק הקירות, בעיקר פיסלו המופל של סטאלין בוורשה, מתצלומי המארח, שבאחד מגלגוליו היה צלם מקצועי. ויש מראות מלחמה. וציורי־זוועה, שנושאם – “הציפור הצבועה”.

ניתנה אמת להיאמר: את הציפור הצבועה לא קראתי אלא כשהגעתי לניו־יורק, וגם זה רק בכוונה “להיות מוכן” לפגישתי עם מחברו. משהתחלתי לקרוא, נכנסו דפיו לדמי, סייטו את לילותי, לא יכולתי להנתק. שיחתנו התנהלה בעודי נתון כולי לרישומו של ספר מחריד ובעייתי זה.

כיוון שהוזהרתי, איני נחפז להציג שאלות אישיות, אבל אילו הצביע מישהו ברחוב על ג’נטלמן הדור זה העובר על פנינו ובלי שיגלה לי דבר על עברו, ביקש שאתן בו סימנים, הייתי עשוי לומר לערך כך: אינטליגנט, יהודי, מזרח־אירופי. יותר לא הייתי מנחש. יותר גם לא ידעתי, להוציא פיסות רכילות, בכללן זו שאשתו הראשונה, המנוחה, מרי הייוורד ווייר, היתה “יורשת” משפחה עתירת־מיכרות. שמעתי עוד, שראשון הנלהבים מהציפור הצבועה היה אלי ויזל (“עוצמה בלתי רגילה. כתוב בכנות עמוקה וברגישות רבה. התיאורים עזים וישירים, ומעבר לווידוי”), והוא גם שהוקיע לאחר זמן את התכחשותו של יז’י קושינסקי ליהדותו.

אני נשמר מכל משמר, אך לעברי מנשבת אהדה רבה לישראל, רמזים למעורבות רגשית עמוקה. קושינסקי הוא סופר מהולל, “סלבריטי” הנראה הרבה בטלוויזיה, איש החברה הגבוהה, ואפילו בשיחתנו אינו שוכח לאזכר את ידידו האַגא חַאן, מגרשי “פולו” ואתרי “סקי”, מרמז על תחושותיו האפלות בעניין מזימותיהם של טרוריסטים ערביים נגד ישראל. הוא יודע משהו? שואל בתוכי קול, או סתם מפנטז? ובאותו רגע, כפי שקורה לי, אללי, לא אחת, גבר פתאום ייצרי על שכלי, ויריתי ישר מן המותן:

“מר קושינסקי, אמנם הוזהרתי שלא לשאול אותך אם אתה יהודי, אבל – האם אתה יהודי?”

קושינסקי פרץ בצחוק, וירה חזרה: “אלא מה אני?”

וכדי שאשתכנע, שלילד ניצול־שואה אין מובן מאליו מזה, המשיך וסיפר על החלטתו לתרום את ההכנסות העולמיות משני ספריו הנזכרים למעלה וכן מספרו להיות שם (Being There) ל"אורט" בישראל, שתקים קרן לתלמידים נצרכים. כן, הוא יהודי, וזה מחייב מאוד איש הדור הזה, מהגר מפולין, שבמלאות לו ארבעים נבחר לנשיא מרכז פא"ן האמריקני בניו־יורק. בהתרגשות הודה על שהזמנתיו לקונגרס בירושלים, גם סיפר איך נימק (בריאיון לביטאון של “אורט”) את הימנעותו מביקור בארץ עד היום.

לפני שאצטט מה אמר ל"אורט", אספר איך הגיע כל זה לידיעתי. ישבנו שלושתנו לשולחן, אכלנו ושוחחנו, ובכל־פעם שנזכר בשיחה דבר, שיז’י קושינסקי רצה גם “לתעד”, היה קופץ מהשולחן, יוצא לכמה דקות לחדר סמוך, חוזר ובידו תצלום זירוקס: ביקורת על ספר, מאמר, מסמך. איש מאורגן ומודע להפליא למעמדה המכריע של מעצמת־התקשורת. כך הגיע לידי הריאיון בביטאון “אורט”, שאמר בו:

בישראל חיים אנשים רבים שהגיעו אחרי המלחמה מפולין ומברית המועצות. דומני, שפחדתי מעימות אתם, ודרכם – מעימות עם עברי שלי. אך עתה, משעמדתי על מקורו של פחד זה, אני מסוגל לבוא לישראל ולהתייצב מולו שם.

כמה יז’י קושינסקי מופיעים ונעלמים במהלך שעות קצרות אלה בדירתו, ולרגע קצר אחד ממש נתקלים זה בזה!

המזעזעים בדפי הציפור הצבועה הם אולי אלה שמתואר בהם האיכר הפולני, שנתן לילד מחסה בביתו, ובהיותו נוצרי מאמין לא העז לרצוח אותו במו־ידיו, אבל לילה־לילה אילץ את הילד לתלות עצמו בידיו בשני אונקלים שבתקרת הביקתה וכמיטב יכולתו להגביה עצמו אל מחוץ לטווח־שיניו של כלב צמא־דמים, השב ומזנק לעברו. אם ייחלשו ידיו הקטנות ושוב לא יצליחו להגביה את גופו, ייקרע לגזרים. לא ידי האיכר האדוק ישפכו את דמו. הכלב יהיה הרוצח.

שוב יצא קושינסקי לצלם ניירות, וידידתו ואני המשכנו לגלגל שיחה, היא מקרבת מגש גבינות, ואני מחכה לו שיחזור לשולחן וייהנה מהן גם הוא.

לא, אל תחכה," היא מעירה לפי תומה, “בשל עוויתות־בטן, שריד מאותם לילות, שהיה תלוי באונקלים שבתיקרה, אין יז’י נוגע בגבינות…”

אחרי משפט אחד זה על השפעת הגבינות, לא הייתי צריך עוד לשאול עד כמה אוטוביוגרפי סיפרו הציפור הצבועה.

אין שאלות.

נ.ב. אחרון, פה בישראל

לקונגרס פא"ן בירושלים, שנדחה בשנה, לא הגיע קושינסקי. על נייר־מכתבים של נשיא המרכז האמריקני, כהתנצלות, הודיעני ב־1 בנובמבר 1974: “לאחר ניתוח ראשוני שלא עלה יפה, נמסר לי זה עתה שבמחצית הראשונה של דצמבר עלי להינתח בגרוני.”

עוד פעם אחת נפגשנו בניו־יורק, וכחמש־עשרה שנה, עד לביקורו האחרון בארץ, לא שבתי לראותו. נעניתי ברצון רב, ויותר מזה מתוך סקרנות, להזמנה לקבלת־פנים לכבודו בבית טשרניחובסקי. על כולנו עובר לא מעט בחמש־עשרה שנה, אבל את שעולל לקושינסקי לא רק הזמן, כי אם הביקורת צמאת־הדמים, קרא כל העולם. מבקריו היטיחו כלפיו, שאותה אנגלית מהוללת של קושינסקי כביכול היא של האלמונים שכתבו את ספריו, והוא רק מתחזה כמחברם. קטילה זו תלו חסידיו במלחמה שקרא השמאל הספרותי על קושינסקי בשל עמדותיו הימניות המובהקות, אולי גם בקינאת סופרים ב"עולה חדש" שבתוך שנים אחדות כבש לו מקום בכותל המזרח של הספרות האמריקנית. אלא שהביקורת השיגה את מטרתה. המעמד המרכזי שהיקנו לו הצפור הצבועה וצעדים, לא הושב. ככוכב שביט זהר, וכמותו גם נשחק וכבה.

בקושי זיהיתי באיש שנכנס עכשיו לבית טשרניחובסקי את הגבר הגבוה והאלגנטי שהיכרתי. קושינסקי רזה מאוד, התכווץ, דהה. ניגשתי לומר לו שלום, אבל לפני שפתחתי פי להזכיר לו את שני ביקורי בדירתו, ראיתי כמה שקעו ועממו עיניו השחורות. מבטן הרתיע, יותר מזה – דיכדך אותי. לא אמרתי מלה. הוא לא הבחין בי. המפגש כולו היה חלול, מליצי, ולוואי ולא נעניתי להזמנה.

זמן לא רב אחרי־כן, תואר בכלי־התקשורת איך טמן יז’י קושינסקי את ראשו בשקית פלסטיק, כמין נ.ב. לתהומות הייאוש שבספרו העיקרי, הציפור הצבועה, והתאבד.

רק אז שבתי אל מה שרשם לי ב־14 באפריל 1973, בראש ספרו עץ השטן:

לחנוך ברטוב,

היודע שהחיים אינם

אלא החולייה האחרונה

בשלשלת הארוכה של המתים.

עם סול בלו במעונה של וירג’יניה וולף

ביקשתי להיפגש עם סול בלו, ולמקום שפגישתנו תתקיים בו לא ייחסתי חשיבות. מישהו בניו־יורק נתן לי את מספר־הטלפון של ביתו בשיקגו, טילפנתי אליו ואמרתי לו באיזה עניין אני מבקש להחליף אתו דברים. הוא היה אדיב ביותר, אך הוסיף שלמחרת הוא טס, לשהות לא קצרה, לאנגליה. כיוון שגם עלי היה להתעכב בלונדון בדרכי חזרה הביתה, הציע שמיד בהגיעי אטלפן למספר הטלפון שנתן לי.

וכך אמנם היה. את סול בלו, הסופר היהודי־אמריקני, יוצרם של כמה מהרומנים הנפלאים שקראתי מעודי, פגשתי בבית־הארחה מאוד מסוים של אוניברסיטת סאסקס. המעמד היה כאילו יצא ישר מבין דפי כוכב הלכת של מר סאמלר.

סול בלו הוא מגדולי הסופרים בדורנו, הוגה יהודי אחראי, אחד המעטים שרוחות־העוועים של הזמן לא סחפום. את חד־פעמיותו של סול בלו איננו מעריכים עדיין כראוי רק משום שעודנו חי בתוכנו. חוקר ישראלי, יליד אמריקה אף הוא, אמנון הדרי, פירסם ספר מעניין על הספרות היהודית־אמריקנית⁶, ובו מסה מבריקה על הרצוג, רומן שבעיניו הוא מעין “מענה” יהודי ליוליסס של ג’יימס ג’ויס. בשמותיו הפרטיים של הרצוג, מוזס אלקנה, טוען הדרי, נרמזים משה רבנו המשחרר והמחוקק ושמואל בן אלקנה, שהמליך את שאול ואת דוד.

רושם עז במיוחד השאיר עלי כוכב הלכת של מר סאמלר⁷, שהוא כמין קינה על מצבו של העולם. הגיבור, עיתונאי והוגה יהודי זקן, הוא עד למאה העשרים כולה. הוא היה מקורב לכמה מגדולי “חבורת בלומסברי” – לסופר הפאביאני ה. ג. וולס, מחבר מכונת הזמן, האנשים הראשונים על הירח ומלחמת העולמות, דברי ימי העולם ומדעי החיים; לכלכלן מיינארד קיינס ולביוגראף ליטון סטרייצ’י, מחבר המלכה ויקטוריה וויקטוריאנים דגולים. סאמלר היה עֵד לעולם שבין שתי מלחמות העולם, עד לאחר השואה. בהווה הוא חי בניו־יורק שטופת הברבריות החדשה; האלימות השחורה והלבנה; הבוז להיסטוריה ולתרבות; טירופיה של בבל חדשה. התבוננותו וחייו מגיעים עד אחר מלחמת ששת הימים, שסאמלר “מכסה” כעיתונאי.

שנים ישב סאמלר בבלומסברי, התגורר בכיכר וובורן וברחוב גרייט ראסל. על קשריו המסועפים ועל הספר שהוא כותב לכאורה על ה. ג. וולס ועל חבורת בלומסברי, מספרת בתו המטורפת שולה (שחיתה בישראל ואביה לקחה אליו לניו־יורק). ואם לא אמרתי זאת במפורש עד כאן – מבטא הצירוף עמדה של אירוניה מרה כלפי מה שעלה לעולמנו, שנסתמא כל־כך עד שסאמלר העיוור בעינו האחת, הוא הרואה היחיד ב"ארץ העיוורים" (גם זו נובלה של ה. ג. וולס!).

ובכן, פגישתנו בסאסקס.

בשיחתנו הטלפונית, הציע בלו שנגיע ברכבת לעיירה הסמוכה, לוס, ומהתחנה יסיע אותנו במכוניתו. עד אז לא ראיתיו, ובדמיוני היה גדול ורחב יותר. אך בצאתנו לתחנה הזעירה זיהיתי מיד את עיניו המיוחדות, הבולטות, את החוכמה העצובה־צחקנית, לאה־קופצנית, שאילו לא עבר סאמלר מה שעבר, היתה נוצצת גם בשתי עיניו.

לא על כל השיחה הארוכה שהיתה לנו ביום ההוא עם בלו ועם ידידתו אני בא לספר, אלא רק על אותו היבט מסוים, שלו אני מייחד צרור זה של משפטי סופרים. מיד אחרי שהיצגנו עצמנו, החלפנו כמה משפטי נימוסים והתיישבנו במכוניתו, הפתיע בשאלה:

“אתה (אתם) מדבר (מדברים) יידיש?”

מבינים, צחקנו שנינו ביידיש, וקצת גם מדברים, כמו גויים.

סיום זה שיעשע אותו, והוא סיפר על פגישתו עם ש"י עגנון, בביקורו הראשון בישראל. סול בלו אינו דובר עברית, ועגנון לא דיבר אנגלית, ולכן שוחחו ביידיש, שבלו מדבר היטב (באנתולוגיה של סיפורים יהודיים שערך בלו, הביא סיפור של י. באשוויס־זינגר בתרגומו וכך גם התגלה לקוראי אנגלית).

“עגנון שאל אותי אם סיפור מסיפורי תורגם כבר לעברית. לא, אמרתי. זה היה לפני שתורגמו ספרי.” עד כאן דיבר בלו אנגלית, אבל את דברי עגנון הביא במקורם: “אמר לי: ‘אדון בלו, ראה לכך שספריך יתורגמו לעברית, שכן מכל לשונות הגויים לא יישאר דבר.’ (וייל פון אלע גוי’ישע שפראכען וועט גארנישט בלייבען).”

בלו צחק במשובה, גם בחיבה רבה, נזכר בעוד דבר שאמר עגנון, שהוא מצטער מאוד על שאין בלו יודע עברית, שכן ‘הייתי מספר לך סיפורים כאלה, שהיית מתגעגע עלי.’ משהוברר לבלו, שאינני גוי ישראלי גמור, תיבל את שיחתו בפתגמים וזכרי־לשון יידיים.

כל זה בעודנו בדרך לבית־ההארחה. פתאום העיר, שיש לו הפתעה בשבילי. האם אני יודע באיזה בית הוא מתגורר פה בסאסקס?

לא, אמרתי.

ב"מוֹנק’ס האוּז", ביתם של וירג’יניה ולנארד וולף.

השאלה, ידעתי, לא נשאלה סתם בעלמא. גם הפתעתי מן הגילוי לא היתה תדהמה סתם. פתאום התהווה רגע עז, כאילו נפלו חומות בין הכאב האין־סופי והאירוניה חסרת־הרחמים הממלאת את כוכב הלכת של מר סאמלר לבין החיים: סול בלו מבלה קיץ בביתם של כוהני “בלומסברי”, וירג’יניה ולנארד וולף! איזו אירוניה בריבוע!

אירוניה שמירוניה, יאמרו הפקחים והמפוכחים. מקרה בעלמא. הכל מקרי. גם זה, שחברינו הלונדונאים סוניה ולואי מרקס מפתיעים אותנו במתנה, וירג’יניה וולף⁸, ביוגרפיה שפרסם זה עתה קוונטין בל, בנה של אחותה הבכירה ואנֶסה. אבל בעובדה מעורבים זה בזה הביקור ב"מונק’ס האוז" והעיון בספר.

ובכן, וירג’יניה ולנארד וולף רכשו בקיץ 1919 את “מונק’ס האוז”, שנהפך ל"מכה" של חבורת בלומסברי, ומתוכו יצאה וירג’יניה באביב 1941 אל מותה. לנארד חי עוד כשלושים שנה אחריה, ועל ערש־מותו ציווה את כתיבת הספר לקוונטין בל – פרופסור לתולדות האמנות ולתורתה באוניברסיטת סאסקס הסמוכה, ואילו את הבית עצמו ציווה לציירת משרידות הקבוצה, ריצ’י, והיא שמכרה אותו על תכולתו לאותה אוניברסיטה. כאן שיכנה את מחברו של “סאמלר”.

כל שינוי לא נעשה בבית. התמונות שציירה ריצ’י. פורטרט של איינשטיין עם הקדשה לקינגלסי מארטין, עורך ה"ניו סטייטסמן". דיוקנה של וירג’יניה וולף. החדר הנוסף עם הכניסה הנפרדת, שנהגה להסתגר בו. עכשיו מוערמים על הרצפה רק הספרים שהביא אתו סול בלו, ודאי שונים מאוד מאלה שהיו מושכים היום את לב בעלת אל המגדלור וחדרו של ג’ייקוב. המעמד הזה והעלעול בביוגרפיה של וירג’יניה וולף מחזירים לזיכרון ספרים שהילכו עלי שיכרון בירושלים שלמחרת מלחמת השחרור, יותר מכל מרת דלוויי (גם הוא מהחנות למרגלות החומה, שהתגנבנו לתוכה בסכנת־נפשות מעמדותינו במלון פאסט, שגם הוא נעלם ואיננו⁹).

לזמננו אנו, מצד זה של השואה, אומר אני בלבי ב"מונק’ס האוז", יש בפי סול בלו דברים מרדניים, נוקבים, משמעותיים יותר.

בלו, עדין ומשועשע, לוקח אותנו לסיור בבית. השיחה מתגלגלת מעניין לעניין (הרבה יידיש, שלא יצאה, אני משער, מפיו של לנארד וולף, בן יהודייה אורתודוכסית, מפַאטני האמידה שבלונדון) – מסיט את השיחה לעניין אחר ברגע שאני מרמז על יצירת בלו עצמו.

“בבית הזה מקבל סאמלר מְמד נוסף,” אני מעיר.

בלו רק שולח לעברי מבט אלכסוני חכם ושואל לשלומו של דוד שחר, שאחד מספריו קרא, וכמו גם את מחברו – אהב.

אנחנו עולים למרפסת הסגורה, הצרה והארוכה, הנשקפת אל הגן, לשעבר חדר־עבודתו של לנארד וולף. בו יושב וכותב סול בלו.

“עכשיו זהו באמת ‘חדרו של יעקב’,” אני עושה ניסיון אחרון, אבל הוא – אדיב, קרוב, שופע חמימות – אינו נלכד.

ואילו אני, מה לעשות, נוצר את הרגע הזה, שהוא כמין סמל למהפך בספרות הנכתבת בלשון האנגלית, כמו גם בגורל היהודי, ב"כל מיני דברים", שאיני יודע ואיני שואף לתת להם שם.

אני מהרהר בדפי כוכב הלכת של מר סאמלר, בהרצאתו באוניברסיטת קולומביה על אנגליה שבין המלחמות, כך עד שבאמצע דבריו גירשוהו הברברים החדשים מהכיתה במלה חד־משמעית:

“חרא!”

ככתוב ב"סאמלר": “הפסיכופתולוגיה של ההוראה בארצות־הברית.”

אני חוזר (בדפי הספר) לשיחה שמנהל סאמלר על ה. ג. וולס עם בתו המטורפת שולה, שהביאה אליו מישראל לניו־יורק, חוזר ליחס־הבוז כלפי וולס, שבפיו היו תשובות לכל שאלות המדע והחיים ונאף כאחוז תזזית, נתקל בקטע־שיח תמוה בין סאמלר, שהקדיש עמל רב לספר על וולס, וכמו בלו עצמו כתב על מלחמת ששת הימים לעיתון אמריקני.

שולה: כמעט איבדנו אותך בישראל, במלחמה ההיא. פחדתי שלא תשלים את מפעל־חייך.

סאמלר: שטויות, שולה. איזה מפעל־חיי?! וליהרג שם – המוות הנאה ביותר שאני יכול¹⁰ להעלות בדעתי. ונוסף על כך, לא נשקפה לי כל סכנה. מגוחך!

בסאסקס – באוניברסיטה ובברייטון – נזדמן לי לבקר לא פעם במסגרת עבודתי בשגרירות (כוֹנַנו שם אז משרת מרצה ל"לימודים ישראליים"), אבל ב"מונק’ס האוז" לא הייתי. מה המשפט שנכון לסיים בו את משפטי הסופרים?

משפט א': הלכתי לבקש את מחברו של סאמלר, ונמצאתי שוב בביתם של כוהני בלומסברי.

משפט ב': אני מבקר בבית וירג’יניה ולנארד וולף, ואת מי אני מוצא שם אם לא את סול בלו!

1992–1973

א.

בעל־הבית קם ופשפש בין הספרים והוציא חוברת השחר, שהשאלתי

לו לפני שתי שנים ומחצה ואמר , אף שיר עברי מצאתי, קוצו של יו"ד של גורדון. שאל מר

דייכסיל בתמיהה, גורדון, כלום כתב יאקוב גורדון שירים

עברים? בחורף שעבר

נזדמנתי אתו בקומרס שעשו חברי האקדימיים שבלבוב לכבודו. הדוקטור שבשפלנו

שבא לברכו בשם האגודה הקולטורית שאל אותי בלחישה,

משחק וזקנו מגודל?

כשאמרתי לו שגורדון זה מחבר חזיונות הוא, שקספיר

היהודי, צריך היה שבשפלנו

לשנות כל נאומו.

ש"י עגנון, בנערינו ובזקנינו

אותו יום דצמבר הסיעה הרוח הקרה גשם על משטחי האספאלט הפרוצים של נמל־התעופה היתרוֹ. באולם האח"מים התגודדו נציגי הארגונים היהודיים בבריטניה, סתם חכמים ושוחרי־ספרות, סטודנטים, עיתונאים, וכן נציגי שגרירותנו בלונדון, מארחתו של בעל פרס ה"נובל" הראשון בתולדות הספרות העברית ובדברי־ימי מדינת ישראל, ש"י עגנון.

אני, כמובן, זיהיתי אותו. זכרתיו מימי הירושלמיים, ובייחוד שמורה היתה בזכרוני תמונה מלפני שנים, כשראיתיו עובר בשעת־ערב ברחוב בן־יהודה, שהחללים הגדולים, זכר לבנייני־האבן שנהרסו בחורף תש"ח, בהתפוצץ משאית־התופת, היו עדיין פעורים בו – ידו האחת של ש"י עגנון אוחזת בזרועה של לאה גולדברג והאחרת אורבת למגבעתו, שמא תחטוף אותה הרוח החזקה.

הוא, כמובן, לא הכיר אותי, ואפילו הציגני מישהו לפניו פעם או פעמיים בעבר, בפניו לא ניכר שזכר. משונה: פגישתי האישית הראשונה עם ש"י עגנון (היא גם האחרונה) היתה בלונדון. אולי משום כך עזים כל־כך צבעיה בזכרוני, ואולי משום שהשבוע היה גדוש פגישות עם יהודים ונכרים, אנשי־שם ופשוטי־עם, קרובים ורחוקים, מלא זוויות שונות ומפתיעות, שבוע שבמהלכו הייתי כמתבונן מראש פיסגה ברגעי השקיעה האחרונים, העמקים והגבעות הנמוכות כבר אבדו בחשיכה, אבל מעליהם, עד לקצה־האופק, פרושה חופת־זוהרה של השמש.

השגריר אהרן רמז שכב חולה במיטתו, ואל כבש המטוס שהביא משטוקהולם את חתן ה"נובל" ואת רעייתו, בתו וחתנו, אחייניתו וכן רחלי, נכדת מיטיבו והמו"ל שלו, זלמן שוקן, ניגשנו שנינו – הציר ישעיהו ענוג ואני – וקידמנו פניהם. עגנון היה מכורבל במעיל חורף, צעיף סביב צווארו ונעליו בערדליים. מבטו נראה אובד כלשהו, תועה למקומות אחרים, ספק מאזין לנו, ספק שומע את בתו לוחשת, שנספחנו בלונדון גם הוא סופר, גם נוקבת כנראה בשם אחד מספריו.

שמע גם שמע, שכן בעודנו פוסעים בדלף הערפילי לעבר המכונית, אמר לי לערך כך:

“אמונה בתי אומרת לי, שאדוני הוא סופר שכתב ספרים, אבל שלא כחבריו הסופרים, לא זיכני אף באחד מספריו.”

שלא להישאר חייב, מלמלתי: “לא שלחתי לך את ספרי שלא להביאך לידי ביטול זמנך, היקר לכולנו.”

נדמה היה לי, שאני קולט נצנוץ קונדסי קל במבטו, ושמא נצנצה בהן רוח אחרת. מהשגרירות בשטוקהולם הודיעונו יום קודם, שעגנון חש ברע והמלצתם היא להימנע מהתרוצצות ומארועים מיותרים. לכן הדאיג אותי מעט מבטו האובד, ואף־על־פי־כן נראה כאילו לא סתם בעלמא הוא אובד אלא מחפש את קבלת־הפנים שציפה לה מצד לונדון ואינו מוצא. להגנת לונדון צריך לומר, שזה מנהגה בכל אורחיה.

אותו יום היו השמים עיסה אפורה ודלילה, ממש רבצו על הארץ. מסענו חולף על־פני שכונותיה האינסופיות, עוד ועוד טורי־בתים קודרים, שאין המבט הראשון מגלה בהם כל משטר, ודאי לא חגיגיות מיוחדת לכבוד גדול סופרי ישראל בדורנו. ביום כזה מעכירה לונדון את רוחו של כל אדם, קל וחומר גדול שבגדולים, ובאחת השעות היפות בחייו הארוכים – נראית כאילו אפילו עליו היא עוברת לסדר־יומה.

עלי להבהיר: מקור חששותי מפני מה שש"י עגנון אומר אולי בליבו כשאנו מוליכים אותו לתוך אולם האח"מים של נמל־התעופה, המלא ביקירי ק"ק לונדון וכן במהלך מסענו הארוך לבית־המלון, שלאחר הרבה לבטים בחרנו לו בסוויס קוטג', לא היה במבטו אלא במכשולים מוחשיים מאוד שהונחו בדרכי מרגע שניגשנו למימוש הרעיון, שבדרכו חזרה מה"נובל", יתארח בעל אורח נטה ללון אצלנו, בק"ק לונדון.

על הבחירה בש"י עגנון כחתן פרס נובל בספרות לשנת 1966 קראתי באיזשהו סוף־שבוע בטלפרינטר¹ שבשגרירות, זה שבלי־הרף הדפיס חדשות על סדין־הנייר האינסופי. רק שבועות אחדים קודם לכן נכנסתי לכהונת “היועץ לענייני תרבות”, והואיל והייתי ראשון בתפקיד זה ואני עצמי הגעתי מלא כוונות והתלהבות, אך בלי כל ניסיון קודם, גיששתי את דרכי בזהירות, בבדידות, כסומא בארובה. הפצת תרבות־ישראל בקרב הגויים־הגויים והגויים־היהודים קשה על מקצוענים ותיקים ומנוסים, קל וחומר על מפיץ־אור חובבני שכמותי. איך אני מרכז את תקציבי העלוב וכוחותי הדלים ב"משהו" עיקרי, שגם תהייה לו תהודה מידית? מאיזה קצה אני מתחיל?

ופתאום, באמצעות הטלפרינטר, ידיעה כזאת! ודאי ששמחתי בשמחת חתן הפרס בפרט ובשמחת הספרות העברית בכלל, אבל יותר מכל – למה אכחד – בנס שנעשה לי ממש מן השמיים, ב"נובל", כאילו לי אישית הוענק ובעיתוי שאין מוצלח ממנו. התקשרתי לבית השגריר והעליתי רעיון, שבשובו מטקס קבלת ה"נובל" נארח את עגנון בלונדון, נארגן “ארועים” בהשתתפות סופרים ואמנים ידועי־שם וכך ייוודע בגויים דבר ה"נובל", ובכבוד גדול סופרינו נתכבד כולנו. בבירכת השגריר ובז’ארגון תרבותניקי מתבקש, כתבתי מיד לירושלים:

ניתנת לנו הזדמנות להקרין את הדיוקן הרוחני של ישראל, את תחיית הספרות העברית, את היצירה המקורית – וזה ברקע החדשות המגיעות יום־יום מישראל, שאינה זוכה לכותרות אלא בעיתות משבר בטחוני ומשום כך מצטיירת כמבצר מזויין, כמוקד של מתיחות ואפילו כחברה ששה־אלי־קרב, המשביתה את שלוות העולם.

רק עכשיו אני יודע מה רבה היתה אז תמימותי כשכתבתי עוד:

הענקת פרס נובל לסופר עברי תשאיר רושם עמוק ונמשך על הציבור היהודי, על מערכת החינוך, על היחס לישראל כאל מרכז של יצירה רוחנית חשובה. – – אין זה מן הנמנע, שהארועים סביב ביקורו של עגנון ישמשו התחלה מרשימה לפעילות מעמיקה בשדה החינוך העברי ולפעילות תרבותית כללית של ישראל בבריטניה.

מעתה, אמרנו בליבנו, לא נותר לנו אלא לקוות, שש"י עגנון יוכל וייאות לעמוד במאמץ נוסף זה. אם אך נצליח לארגן את ביקורו כראוי ולשוות לו אופי הולם, מובטחת הצלחתו מראש.

אבוי, אותה שעה לא העליתי כלל על דעתי, שאגב התעסקות בצדדיו הסידוריים של הביקור, אעבור קורס מזורז בהכרת העסקונה היהודית של לונדון, שבינה לבין גיבורי בנערינו ובזקנינו היה רק שינוי מקום וזמן. לא ידעתי עוד, שאגב כך אלמד גם פרק בהילכות סעודת־מיצווה נוצצת, Dinner בלע"ז, על כל פרטי הטקס ודיקדוקי הכבוד שעליהם היא קמה ונופלת.

ראשית חכמה, פסק השגריר, יש לכונן “ועד כבוד”, שבחסותו תיערך הסעודה ומבחינה מסוימת יאציל את מעמדו על הביקור כולו. צעד ראשון לקראת כינונו של הוועד הנ"ל, מציאת יושב ראש מן המעלה הראשונה. לשמחתנו, נענה הלורד גודמן, יו"ר Arts Councils (המועצה לתרבות ואמנות), לפניית השגריר ובכך קבע את מעלתו של ועד הכבוד כולו. כאן צריך לספר, שאותו איש יחיד־במינו, שגם בעניינים אחרים נהניתי מעצותיו הטובות, לא נולד למשפחה כחולת־דם. ארנולד גודמן הוא בן למשפחה יהודית טובה. אביו, שדיבר עברית, נמנה עם חוגו האקדמי של סר ליאון סיימון (לימים נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים). הוא מטובי המשפטנים בבריטניה, ידיד קרוב להארולד וילסון ויועץ רב־השפעה. כשהיה וילסון לראש ממשלת בריטניה, הכניסו לבית־הלורדים והציבו בראש ה־Arts Council, שכל מוסדות התרבות והאמנות בבריטניה תלוים בהקצבותיו. כן היה מקורב לשרת התרבות ג’ני לי, אלמנת אניורין ביוואן, מנהיגו הנערץ של השמאל הבריטי, ואישיות בולטת בזכות עצמה. ליו"ר כזה אין מסרב איש מאלה שביקשנו לשתפם בחגם של עגנון והספרות העברית.

ואכן, משהסכים עגנון לבוא ללונדון לימים אחדים, ניגש הלורד גודמן למלאכה. סיפור לעצמו הוא קצב־עבודתו של האיש, המצויר בקריקטורות כדוב כבד־בשר, שחור ומקורזל, ואכן – זו צורתו. הגבר, רווק, לא עוד צעיר, ידו בכל, מאחר לכל פגישה, וכל איחור פירושו שאל בין אלף עיסוקיו, דחס עוד כמה עשרות עניינים בלתי־צפויים, שהוא חותך במהירות, בפסקנות, בהרבה שכל. לפנייתו נענו: ג’ני לי, שרת התרבות; לורד אואנס, יו"ר אגודת הידידות האנגלו־ישראלית; מ. טף, נשיא ועד שליחי הקהילות בבריטניה; הסופרים סי. פי. (לורד) סנאו, אנגוס ווילסון, סיריל קונולי, ארנולד ווסקר וכריסטופר סייקס, וכן פרופסור דוד דייצ’ס, חוקר ספרות נודע ובן רבה של אדינבורו; הבמאי פיטר הול; השחקנית פגי אשקרופט; הרב הראשי לשעבר ד"ר ישראל ברודי; “האיש החזק” של המימסד הציוני, לוי בקסטנסקי וד"ר ש. לבנברג, נציגה הוותיק של הנהלת הסוכנות היהודית בבריטניה.

יפה? יפה מאוד!

כך חשבנו כולנו. כך נדמה היה גם לי. עד שעלינו על דרך הייסורים, כלומר, מיד. שאלה ראשונה: איזה אופי ראוי לשוות לארוע יחיד ומיוחד זה? ועד הכבוד סבר, ואנו הסכמנו אתו בכל לב, שעליו להיות שונה במובלט מכל אותם Dinners הנערכים כל שני וחמישי ב"דורצ’סטר" ובשאר בתי־מלון מפוארים שבווסט אנד לשם איסוף כספים לאחת המגביות היהודיות. בערב זה יצדיעו האורחים לא לכסף, כי אם לספרות. לורד גודמן הציע, שנפנה לנשיא יוניברסיטי קולג' הוותיק והמכובד של לונדון, ונבקש שיעמיד לרשות הסעודה את אחד האולמות הגדולים, שארועים אקדמיים חגיגיים מתקיימים בהם. הכל הסכימו אתו, שלא הפאר החיצוני חשוב, כי אם האווירה שתהלום את המעמד, את האורח הדגול ואת קהל־המוזמנים. גם ברשימת המוזמנים, הכוונה היתה בעיקר לראשי מוסדות תרבות, עורכי עיתונים ומוספים לספרות ואמנות, סופרים, אקאדמאים וכיוצא באלה. שאר המבקשים להיראות עם ה"נובל", יוזמנו לארועים שיזמו הקהילה וההסתדרות הציונית.

נשארה עוד שאלה נכבדה:

האם ניתן להבטיח מזון כשר בסעודה חגיגית זו ביוניברסיטי קולג'? הלכנו אל האחראים, ואלה הבטיחונו, כמעט כנעלבים, שמזון כשר אינו רק אפשרי, אלא גם הוגש שם לא פעם. אשר יריב ז"ל, אז איש־המינהל של השגרירות, ואני – אבן אחרונה נגולה מעל לבנו. הכל מסתדר.

ואז, לפתע־פתאום, התברר: שום דבר לא מסתדר.

כמה עובדות מוצקות הגבילונו בקביעת מועדה של סעודת הכבוד: את יום הענקת ה"נובל" באקדמיה של שטוקהולם לא היה בכוחנו לשנות. עגנון לא יכול היה להגיע אלינו אלא אחרי הטכס, ולימים ספורים בלבד. כל החישובים והבדיקות השאירונו עם תאריך אפשרי אחד – יום ה', ה־15 בדצמבר 1966.

כל אלה נבדקו ונמסרו לנוגעים בדבר כחודש לפני מועד הביקור. או אז הודיענו מר בקסטנסקי, מזכיר הפדרציה הציונית והמגבית המאוחדת בממלכה המאוחדת, שעל־פיו – כך “דוּברַרתי” – יישק דבר: ב־15 בדצמבר מתקיים הדינר המסורתי הגדול של המגבית (שמטעמים משפטיים עודנה למען “פלסטינה”, Joint Palestine Appeal), וכל אדירי־ההון וראשי־הקהל הוזמנו אליו. להתיק סעודה זו לפנים או לאחור, בשבוע או ביום, פסק בקסטנסקי, אין כל אפשרות. אם נתעקש ונקיים בו בערב את ה־Dinner לבעל ה"נובל", הוסיף, ייפגעו עד עומק־ליבם כל מי שייאלצו להיעדר ממנו בשל סעודת המגבית, או שיעדיפו את ה"נובל" ויפגעו פגיעה אנושה במגבית. אכן, דילמה של ממש. כשאמרנו, שטיעון זה מוליך למסקנה אחת ויחידה, שאת ביקורו של עגנון בלונדון יש לבטל – נענינו במלמולים דו־משמעיים.

ואנחנו, שתמימים היינו, לא פיקפקנו לרגע שבסופו של דבר יבוא הכל על מקומו בשלום. כלום יש לישראל בשעה זו חג גדול מהענקת ה"נובל" לגאון הספרות העברית בדורנו?! כלום יש ביטוי קולע מטקס זה באקדמיה השוודית (הסבּרה!) לניצחונה ההיסטורי של התחייה העברית?! יהיה בסדר, גמרנו בדעתנו וחזרנו לעבודה.

אך בעוד אנו טורחים בהכנות, מרכיבים את רשימת המוזמנים (נכבדה, מאוזנת, מצומצמת, רב־צדדית, בחינת מועט המכיל את המרובה), מרכזים כל תרגום משל עגנון לאנגלית, ואלה אינם רבים, שהצלחנו לאתר ובצירוף חומר ביו־ביבליוגראפי מפיצים בין המוספים לספרות בעיתונות היומית והפריודית, ומכינים סדר־יום מדוקדק לאורח – מתרגשת פורענות שנייה על ראשנו.

בוקר אחד מטלפן למשרדי הרב הראשי לשעבר וחבר ועד הכבוד, ד"ר ישראל ברודי, ומציג שאלה: האם אני בטוח, שהמזון שיוגש ביוניברסיטי קולג' הוא אכן כשר?

די היה בשאלה כדי שאבין באיזו צרה אנחנו ואתכסה זיעה קרה. לשם הנימוס, כמנהג המקום, ניסח דבריו כשאלה, אך פסיקתו היא:

לא כשר!

הייתי כאיש נדהם. בפירוט רב סיפרתי שבדקנו את הדבר עם האחראים לכך באוניברסיטה ואלה הניחו את דעתנו. אחרי שהאזין לי באורך־רוח שב ופסק: עדות על כשרות יש רק אחת – כרטיס מטעם “ועדת הכשרות” על כל שולחן. באין עדות כזאת, הוסיף, ייאלץ להיעדר מהסעודה.

הרמז היה ברור, ואם אנו רוצים להמנע מכישלון מחפיר, עלינו לסלק ספק זה שהוטל בכשרות הארוע. מיד טלפנתי ל"ועדת הכשרות", שלא הופתעה כלל מהתקשרותי, ומפיה שמעתי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: סידורינו אנו בטלים ומבוטלים. רק אם מי שבידיו כתב־סמכות מידי ועדת הכשרות יקבל עליו את ה"קייטרינג" ולא ייגע בכלי מטבחה של האוניברסיטה, אלא יביא את כליו ואת צוות־עובדיו, תקבל הסעודה הכשר, שיאפשר גם לשומרי כשרות להשתתף בה.

לא אפרט כל מה שעבר עלינו עד שברגע האחרון ממש מצאנו “קֵייטֶרר” כשר למהדרין, ואסתפק בשורה התחתונה: בסופו של דבר היה הכל מתוקן, ואפילו הרב הראשי ד"ר יעקובוביץ וד"ר ברודי השתתפו בלי חשש בסעודת־הכבוד לש"י עגנון, שאף הוא, כידוע וכמפורסם וכפי שהינחונו המברקים מירושלים – היה שומר מצוות.

בזה הקדמתי את המאוחר, ולכן אחזור להכנות לקבלת־פני האורח הדגול. בדרך הטבע, ביקשנו לשכן את הפמלייה באחד המהוללים שבמלונות לונדון, אך ברגע שהוספנו תנאי, שמזונו של האורח יהיה בהתאם לכללי “ועדת הכשרות” הנ"ל, דחו כולם, חד וחלק, את הכבוד.

ובכן, איך מזווגים מתן כבוד לאורחנו עם שמירת הכשרות? אני, שאיני מקפיד לא על זה ולא על זה, נועצתי בזיקני השגרירות, דיפלומטים עתירי־ניסיון. בשולי סוּוִיס קוֹטֶג', בצפון־מערב העיר, איזור שמתגוררים בו רבים מיהודי לונדון, כמו גם אנשי השגרירות, ישנו מלון חדש ונאה, “קְלַייב הוטל”, המקובל על יקירי ישראל ואלופיה. בעל המלון בכבודו ובעצמו, הוא ואותו “קייטרר” מהדר־במצוות שבחרנו, ידאגו לכך, ששלוש פעמים ביום יונח על שולחנם של האורח ופמלייתו אוכל יהודי כשר למהדרין.

בסדר?! עוד לא! הפדרציה הציונית, הוברר לנו, לא ויתרה בעניין מועד הדינר שלה. יתר על כן, ראשיה גמרו כנראה אומר “לנקום” גם באורח עצמו. בבריטניה, מסתבר, אין “המזרחי” (המפד"ל) מאוגד בפדרציה, ומשותפת לכולם רק המגבית. לפיכך, הוטל על השגרירות (עלי) לראות לכך, ששום ציבור יהודי לא ייפגע וכל מנהיג בעמו לא יופלה לרעה.

אנשי “ברית עברית עולמית”, למשל, אמרנו בליבנו, ודאי ירצו לכרוך את שמם בקבלת־פנים גדולה לשוחרי שפת עבר באלביון. עד לרגע האחרון ממש לא הצלחנו לברר מה באמת עתידה ברית זו לעשות. יפה יהיה, למשל, אמרנו עוד בליבנו, אם כל תלמידי בתי־הספר היהודיים במטרופולין הגדולה ייפגשו עם גדול סופרינו, אבל גם כוונה טובה זו התנפצה אל סלע־המחלוקת עתיק־היומין, איזה בית־ספר יהיה המארח ואילו בתי־ספר ייאותו להתארח אצלו, ותחת גגו של איזה אירגון־חינוך יתנהל הכנס. אילו האזין עגנון לשיג ולשיח, היה עושה ממנו סיפור מצחיק־עצוב. אני נושך את לשוני, מסתפק במה שכבר סיפרתי: מוסד לא ויתר למוסד ומנהיג למנהיג, והואיל והיתרו בנו שנית לחוס על בריאות אורחנו הקשיש, לא הסכמנו להריצו ממוסד למוסד וממחנה למחנה וכך ירד מהפרק הרעיון כולו. היה זה עוד לקח מאלף, לקח מר.

הנה כך הגענו סוף־סוף לרגע המיוחל, שבו עמדו רגלינו בנמל התעופה היתרו, מקבלים את פני ש"י עגנון ומוליכים אותו אחר כבוד לאולם האח"מים, המוזמנים הרבים נדחקים אליו ולוחצים את ידיו, ורק חברי ואני מבחינים היטב בנעדרים – ראשי הפדרציה הציונית… סטודנטים² יהודים הניפו כרזות ברוך הבא, עיתונאים שאלו מה ששואלים עיתונאים, צלמים צילמו פנים ואחור, ובכלל – היה נחמד.

בתום הברוך־הבא הסיע הציר ישעיהו ענוג את ש"י עגנון ורעייתו במכוניתו, ואני את ארבעת צעירי הפמליה במכוניתי. בלונדון לא הייתי אז אלא כארבעה חודשים ואת דרכיה הנפתלות של המטרופולין טרם היכרתי, ועד מהרה ירטה הדרך לנגדי. נסעתי ונסעתי, הימנתי, השמאלתי, והואיל ונחפזתי להגיע ראשון ל"קלַייב", נתארכה הדרך בלי־סוף. מה אומר ומה אדבר, באורח פלא התגלה פתאום המלון, אך את אורחנו הדגול מצאנו במעילו ובערדליו, יושב לא כמי שהגיע לפני שעה ארוכה אלא כמי שמתעתד לצאת בכל רגע למקום אחר.

רק אז קשרנו שיחה ראשונה. היום, אחרי כל אותן שיחות נפלאות שזכיתי להן בשבעת ימי הביקור, מודה אני: דבריו הביכוני מאוד. המבט התועה בעיניו ברידתו בכבש המטוס, היה בינתיים למורת־רוח מפורשת: בשטוקהולם הועמדה לרשותו ה"סוויטה" המלכותית במפואר שבמלונות העיר, אמר, ואילו כאן – הכל אינו לרוחו. החדר צר מדי, מיטתו קשה מדי, הנוף הנשקף מחלונו – אכן, לא “הַייד פארק” מחלון ה"דוֹרצֶ’סטר", אלא שולי “פְּרִימרוֹז הִיל” באמצע דצמבר – מַשמים.

“רואה אתה, אפילו את הערדליים לא חלצתי.”

ובאמת, ישיבתו זו במעילו ובערדליו היתה כמין מחאה נעלבת. בניסיון לרצותו, סיפרתי כמה טרחנו לכבודו, כמה רצינו לשכנו במכובד שבמלונות המטרופולין, אף שכרנו לימוזינה מסוג “אוֹסטין פְּרינסֶס” שתעמוד כל השבוע לשירותו, אלא שחזקה עלינו הנחיית משרד החוץ בירושלים שהכַּשרות מכרעת, ולפיכך בחרנו במלון נאה ומכובד זה, שבעליו ידאג לו אישית למזון כשר למהדרין.

הסברי זה לא הפיסו, אלא אדרבה – הכעיסו עוד יותר. מי בלבל את ראשנו בכל הסיפורים האלה. בכלל, אמר, אינו אוכל אלא כזית, והיה מסתפק באוכל צמחוני. כל דיקדוקי־הכשרות האלה אינם לרוחו.

עכשיו השתלט עלי השובב שבי, ובלי־חיוך הצהרתי: אם הוטעינו, ושאלת הכשרות אינה מכשול, אני מטלפן לאחד המלונות ידועי־השם, שוכר חדרים, ועוד לפני שחולץ אדון עגנון את ערדליו – אנחנו שם.

או־אז איתרתי בבירור את הנצנוץ הקונדסי הקל, שעתיד היה להיראות שוב ושוב בעיניו של האיש, ששהייתי במחיצתו היא מן היקרים בזכרונות השנתיים המרתקות בלונדון.

“יודע אני בך, שלא תיקח אותי לשום מלון אחר, וכולנו גם עייפים מהדרך,” אמר, ולחיזוק פנה אל הגברת עגנון (אסתרליין), אל בתו אמונה ואל חתנו מר ירון, כאילו רק בהחלטתם תלוי הכל.

במהלך השבוע שב אמנם וסיפר לרעייתי ולי אילו חדרים גדולים ונאים הועמדו לרשותם באותה סוויטה מלכותית בשטוקהולם, אף הוסיף שהבריות היו נעצרים ברחוב ומצביעים עליו, “הנה בעל ה’נובל'!”, גם לא שכח להפליג בשבחי מר גבריאל גבריאלי, איש שגרירות ישראל בשטוקהולם, שבחים שמתוכם השתמע כמה רחוק אני ממדרגתו. לעניין החדר ב"קלייב" לא חזר עוד. עד היום איני יודע עד כמה אמר כל זאת ברצינות גמורה ועד כמה היה כל זה רק מישחק עוקצני ומשעשע, שחזר ונשנה גם בעניינים אחרים.

באותו ערב ראשון, לפני שנפרדתי ממנו, שאל עגנון ריתורית – אולי כמחווה של פיוס – אם ראיתי כבר את ה"נובל" (כך כינה את הפרס ואת מדליית הזהב שבצידו).

בעווית־שפתיים, משיכת־כתפיים ופשיטת שתי ידי, אמרתי:

איך ומתי ראיתי אני “נובל”?

בבוקר, הבטיח, אראה לך.

ב

פתח דייכסיל ואמר, רבותי קראתם לי ואבוא. אך מי אני כי

אחווה דעתי בדבר נשגב כזה. לבשתי ולחרפתי שמתי את

כל מעייני רק בלשונות

זרות, בפולנית ובגרמנית וברומית ובצרפתית וברוטנית,

ואם תמצאו לומר גם בשפת

בריטניה האדירה, ארץ אשר בצדק יאמר עליה אשר השמש

לא תשקע בה לעולם, ארץ

אשר יושביה יאכלו חדש כל ימות השנה, ארץ אשר אמרה

לתת למנהיגנו הגדול

תיאודור הרצל את אוגנדה שבעטיים של אוסישקין וחבריו

גבורי קראקוב אנחנו

נודדים עוד בגויים…

בנערינו ובזקנינו

סעודת הכבוד ביוּניבֶרסיטי קוֹלג' היתה כמו שביקשנו שתהיה. היטב ידענו, שבשל מגבלות קשות, לא יישא הארוע אופי של מפגש רוחני אמיתי. לקוראי אנגלית היתה יצירתו של עגנון כספר החתום, וגם המעט שתורגם לא היה בו כדי להטעים את קוראיו בטעמים שממלאים אותנו לשונו, הרמזים האסוציאטיביים המוצנעים בצירופיה, חוכמתו הדקה, שאף היא כולה ביד לשונו. היה בידי תרגום של “בדמי ימיה”, שלמיטב הכרתי צריך “לעבוד” על הקורא בכל תרגום, ונתתיו לפיטר הול (לימים יורשו של לורנס אוליבייה בראש ה"נשונאל תיאטר"), חבר ועד הכבוד. תגובתו האדיבה לא הותירה ספק – סיפור נפלא זה, ממיטבו של עגנון, לא “הגיע”. היתה גם מיגבלת־תקשורת. הואיל ועגנון לא שמע אנגלית, הצטמצמה ביותר האפשרות לשיחה ולמגע בלתי־אמצעי בין המוזמנים לבין האורח.

על־כורחי הרהרתי בנאומו זה של דייכסיל, תוהה מה עובר בראשו של עגנון בשעה שהוא יושב במרכזו של שולחן־הכבוד ומאזין לנאומיהם הנמלצים של כל אותם נכבדים, שספק אם קראו אפילו אחד מספריו. היום אני סבור, שהיה נרעש מאוד מהמעמד. ודאי, אילו גם היתה תרבות זו קרובה יותר לליבו, היה מבחין יותר באישים שהתכנסו לכבודו, החל בשרת התרבות, ראש המועצה הבריטית, העורך הראשי של ה"טיימס" ועורכי הספרות בעיתונים הגדולים, וכלה בחבורה נכבדה של סופרים יהודיים, מיטב היוצרים בבריטניה של היום.

מה בדיוק נאמר בנאומים אין גם אני זוכר, ומה שנשמר בזכרוני – אינו חשוב. בכל־זאת, נשמעו כמה דברים, שאם לא נגעו נגיעה של ממש ביצירת עגנון³, העלו כמה משאלות הרוח היוצרת. הלורד אוואנס, ראש אגודת הידידות ישראל־בריטניה, פרופסור לספרות ובמשך שנים ראש יוניברסיטי קולג' (שנוסד ב־1828 ביוזמת אישים רבי־השפעה מהכיתות הלא־אנגליקניות), ייחד את הדיבור על מקום היהודים במאבק על שיחרור האוניברסיטאות ממרות הכנסיה האנגליקנית כחלק מהמאבק על חירות המחשבה והיצירה בכללה.

עיקרו של הערב לא היה גם בזה, כי אם בנוכחות ישראלית בתחום שונה מאלה ששומעים⁴ עליהם כל ימות השנה. ושמא – יסלח לי האלוהים – גם זה לא היה העיקר? עכשיו מותר כבר להודות: מכל הביקור שמור בלבי באמת לא הצד הציבורי – שחשיבותו במקומה מונחת – אלא אותם רגעים פרטיים במחיצת עגנון, תגובותיו, סיפוריו, התרשמויותיו. בשום פנים איני מעז לחקות את לשונו המיוחדת. כל שאני מביא בשמו כביכול, אינו אלא פרפרזה של דבריו.

*

כשנפרדנו בערב הראשון, הבטיח עגנון שאת ה"נובל" יראה לי בבוקר. ישבנו לשולחן המיוחד שנערך לפמליה, כלים מיוחדים ואוכל שהביא אותו יהודי שקיבל עליו את סעודת־הכבוד. כשראה את תכונת ה"קייטררס" סביבו, הגיב שוב ברוגז:

“ומי יאכל את כל האוכל הרב הזה? האם אי־אפשר למצוא איזו מסעדה צנועה, שאפשר יהיה לטעום בה משהו?!”

בכיכר לֶסטר, סמוך לפיקדילי, אמרתי, ישנה מסעדה צמחונית, “וֶוגָה”. לא יהודית, הוספתי, וכשרה ודאי אינה. לעגנון נראה הרעיון מאוד. בינתיים כבר הגיעה הלימוזינה השחורה. עשינו בה סיור ראשון בכרך ובצהריים ירדנו כולנו פתח “ווגה”, שכולה מתחת לפני האדמה והשבענו רעבוננו במיני ירקות ופירות שהמלצרים כיסו בהם את שולחננו. אל שולחן סמוך ישב בחור חובש כיפה עם חברתו. הראיתי עליו באצבע, כאומר: שומרי כשרות אוכלים פה.

תגובתו של עגנון, שמצב־רוחו היה מרומם ומזלגו שוטט בין מיני הירקות, הפירות הגבינות, היתה מפתיעה. אדון ברטוב, אמר, לך והזהר את הבחור מפני איסור מפורש של פת עכו"ם. ולחיזוק דבריו סיפר מעשה שהיה בו ובחברו הטוב בבוצ’אץ':

יום אחד קמנו שנינו ונסענו לברלין. בישיבתנו⁵ שם, קיבלתי אני מכתב מאבי, וחברי קיבל מכתב מאביו. אבי הביא במכתבו מה שאומר הרמב"ם בעניין איסור פת עכו"ם, ואבי חברי הביא במכתבו רמב"ם אחר בעניין איסור בת עכו"ם. והנה, סיים עגנון בחיוך דק ובלי “גזירה שווה”, אותו חבר העמיד לשיקצה אחת כמה וכמה ממזרים…

*

מפליאה תמונת לונדון שהיתה לעגנון בדמיונו, אף־על־פי שזה היה ביקורו הראשון בה. באוסטין פרינסס נסענו באחד מגשרי התימזה. שלט גדול על אחד הקירות מעבר לנהר, הכריז: “תה ויסוצקי”. מיד העיר: “פה ישב אחד העם” (שעבד אצל ויסוצקי – ח. ב.). בזכרוני היה שמור מה שקראתי על הקשר העמוק בין עגנון הצעיר לבין ברנר, שעמד על גדולתו ואף “טרח והוציא את ספרי הראשון והיה העקוב למישור.”⁶ העירותי, שגם ברנר ישב כאן. התכוונתי לומר, בלונדון.

לא כאן, מיהר עגנון לתקן אותי והצביע בכיוון לאיסט־אנד. אפילו ותיקי מטרופולין סגרירי זה אינם יודעים בין מערבם למזרחם, והוא – מימיו לא היה שם, אבל בראשו היתה תמונה: לא כאן, שם.

באיזה חוש לא־מובן, פשוט ראה היכן ווייטצ’אפל.

אגב הנסיעה בלימוזינה קלט בחריפות כל מה שנקרה בדרכנו. נסענו לאורך ווייטהול, בין כיכר טרַפלגר לווסטמינסטר, מכאן ומכאן בנייני המיניסטריונים האימפריאליים מן הימים שחלפו ואינם. כשעברה המכונית על פני ה־Cenotaph, מצבת־הזיכרון לחייל האלמוני, בנקודה שווייטהול נהפך לרחוב הפרלאמנט, התמתח נהגנו במושבו, גילה את ראשו וצימד את כובע־המיצחה האפור ללוח־לבו. אורחינו ישבו מאחור, ואני ליד הנהג. עגנון, שהבחין בהצדעה, ביקשני שאשאל אותו מדוע עשה מה שעשה.

“חברים רבים מדי איבדתי במלחמת העולם ובקוריאה, משאעבור באדישות על־פני ה’סֶנוֹטאף',” השיב הנהג.

מענהו זה הביא את עגנון לידי התרגשות עמוקה, ופעם ראשונה – אולי יחידה – ראיתי דמעות ניקוות בעיניו. זה, הוסיף ואמר, צריך לזכור. מכל הביקור בלונדון, את זה לא אשכח. אך לא הרחקנו משם הרבה והוא שב לאותה לשון שלעולם היא ספק רצינית ספק קונדסית:

“אדון ברטוב,” את שמי ביטא מלעילית ואפילו פעם אחת לא שכח להקדים לו אדון, “אינך מתיירא שמא אגנוב לך את כל הסיפורים?”

הוא “מתח” אותי, כמובן, ואולי לתקן איזה רושם, או משום שאמירה זו עצמה גררה אסוציאציה חדשה, שאל אם שמעתי את המעשה בהיינריך פון קלייסט ואיך כתב את הקומדיה “הכד השבור”. לא שמעת? ובכן, שמע: מעשה בשלושה מחברים גרמניים ידועי־שם (גם בשמות שני האחרים נקב, אבל בזכרוני לא השתמרו), שנָפשו באיזשהו כפר. יום אחד טיילו שניהם ברחוב ושוחחו בעניין זה, שעגנון הזכירו בבדיחות־הדעת, האם אפשרית בכלל “גניבת נושא ספרותי”. בעודם מתווכחים, קרבה לבאר־הכפר נערה ומילאה את כדה מים. הנה “נושא”, אמרו השלושה איש לרעהו: יכתוב איש־איש מאתנו יצירה כלשהי על נושא זה – הכד. והנה, שלוש היצירות שכתבו שונות בתכלית זו מזו – בצורתן, בתוכנן, בערכן – פון קלייסט כתב קומדיה, השני כתב שיר אלגי, השלישי סיפור טרגי.

“אל תדאג,” חתם עגנון בנמשל. “יש מספיק סיפורים לשנינו.”

*

הנהג השתקן ובעל־הנימוסין בבגד־השרד האפור המשיך לעניין את עגנון ובתיווכי חקר אותו על חייו, מוצאו, השקפותיו. פתאום פנה אלי ואמר לערך כך:

“איני יודע במה כוחך גדול. חבריך הסופרים באים אלי לירושלים ומביאים לי את סיפוריהם, ואני קורא. אתה לא באת, את סיפוריך לא הבאת ואיני יודע אם לפי כוחך הדבר. אבל שמע נא, אדון ברטוב, הנח לכל אותם לורדים ודיפלומטים ואדונים ואדוניות. הנה איש זה, המסיע אותנו בחוצות לונדון – סיפור יפה הוא. יודע אתה מה צרתה הגדולה של הספרות העברית? שנשארה דחוקה כולה מאחורי התנור של בית־המדרש. לא תבוא גאולה לסיפור העברי עד שלא ייכתב רומן, שאין בו אפילו יהודי אחד, שכל נפשותיו יהיו גויים כנהג זה. אם לפי כוחך הדבר, שב וכתוב.”

שמעתי ושתקתי. לא ידעתי אם הוא מלגלג שוב, או מדבר במלוא הרצינות, ועד עכשיו איני יודע להכריע. פעמים (גם על פי סימנים אחרים, בדבריו וביצירתו) נדמה לי כך, ופעמים – להיפך. איני יודע, משום שהערות־אגב שהשמיע על ספרות וסופרים נשמעו מעניינות גם מצד עצמן וגם היו כמין סדקים צרים שפתח לעולמו הפנימי העשיר והחיוני עדיין להפליא.

אנשים נוסעים עכשיו מארץ לארץ, אמר, נוסעים ואינם רואים. על אוסקר קוֹקוֹשקָה, הצייר, שמעת? בשנות שבתי בברלין היה ידידי הטוב. פעם אחת נסע אוסקר קוקושקה לספרד. הגיע לעיר אחת, טולידו, מצא בה מלון אחד, שכר לו במלון חדר אחד, שהיה בו חלון אחד, וכל ימי היותו בספרד לא יצא מאותו חדר. שאלוהו: בשביל זה צריך היית להרחיק עד ספרד? אלא שבלי לצאת מאותה עיר, מאותו מלון, מאותו חדר, מבעד לחלון האחד, ראה את ספרד יותר משרואים כל אותם תיירים המתרוצצים מעיר לעיר וממדינה למדינה ואינם מוצאים מנוח.

*

באופן דומה הגיב, ומתוך כעס, על מאמר באחד העיתונים, שנמתחה בו ביקורת על כך, שפרס נובל הוענק לסופר הכותב על “עולם אחר”, שכביכול אינו עולמה של הספרות הארצישראלית “האקטואלית”.

יודע אתה “אקטואלי” מהו, שאל וסיפר: שני חכמים טיילו בעיר היידלברג שבגרמניה ושוחחו בעניין זה. אמר האחד (איינשטיין, כמדומני): רואה אתה את צריח הכנסייה? רואה את השעון שבראשו? מחוגיו מורים את השעה השלישית. לפני שלוש מאות שנה, בשלוש, עמדו מחוגים אלה מלכת, ומאז לא זזו. אלא שתי פעמים ביממה מורים הם את השעה הנכונה. זאת “אקטואליות” בספרות.

כאן אחזור אל מה שפתחתי בו – השתלשלות הביקור בלונדון. כאן, מפני ששיחה מאלפת אחת ניהלנו במוצאי השבת בביתו של מר הארי לאנדי, מראשי “המזרחי”. לפני שאספר מה אמר שם על חידושי הספרות הארצישראלית הצעירה, אקדים ואספר איך הגיע עגנון לביתו של לאנדי ומה קרה שם בינו לבין אהרן ורגליס, המשורר ועורך הירחון היהודי היחיד בברית המועצות, “סאוועטיש היימלאנד”.

לביתו של מר הארי לאנדי הגענו באותו שלב, שהשגרירות (ואני בתוכה) השתדלה לצאת ידי חובת כולם – הפדרציה הציונית, הכשרות, “המזרחי”, ועל הכל האורח עצמו, שסבורים היינו שירצה להתפלל בשבת בבית־כנסת וקהל־המתפללים ירצה לכבדו. אין כל אפשרות להגיע בשבת ברגל ממלון “קלייב” לאחד מבתי־הכנסת המרכזיים בכרך ענק זה, ואפילו אפשר היה – לאיזה מהם?! התעוררו בעיות לוגיסטיות וריחפה עננת “איזון־הכיבודים”. עמית בכיר העלה רעיון, שאורחינו יעשו את השבת כולה בביתו המרווח של מר לאנדי בהַאמסטֶד גארדְן סַאבַּרבּ, שכונה הנושקת בהאמסטד, גוֹלדֶרס גרין והַייגֵייט, ומאוכלסת ביהודים אמידים – מרחק הליכת־שבת מתונה מבית־הכנסת האורתודוכסי המפואר, שהשכונה משתבחת בו.

משפחת לאנדי ראתה בכך כבוד גדול, ופינתה לאורחים את הקומה העליונה של ביתה, וגם הרב ד"ר ברודי עשה את השבת באותה שכונה, הכל כדי שיוכל להתפלל יחד עם האורח. רק ש"י עגנון עצמו התקומם נגד כל הרעיון כולו, וכבר בשיחתנו הראשונה, כשסירב “לחלוץ את הערדליים”, סירב בתוקף לעשות את השבת בהאמסטד גארדן סאבארב. רק אחרי שידולים רבים, העמדתו על העלבון שיסב סירובו לכל הנוגעים בדבר וכן הפצרות בתו – נעתר, אבל ל"מלווה מלכה", כלומר לקבלת־פנים גדולה בצאת השבת, לא הסכים בשום פנים. עיקר כעסו היה על חסות זו של עסקני־מפלגות על ביקורו. כך גם אמר: “אני את המזרחי שנאתי כבר לפני ארבעים שנה…” ובכל־זאת, בערב־שבת הסענו אותו ואת מרת עגנון לפתחו של בית לאנדי ונדברנו לשוב ולהיפגש במוצאיה.

בחלום הפרוע ביותר לא העלינו על הדעת, שבלונדון נטה ללון עוד אורח, אהרן ורגליס הנזכר לעיל, וכי איזשהו מתווך התקשר לפני כניסת השבת לבית לאנדי והשפיע על עגנון להפגש עם ורגליס במוצאיה. עד היום דעתי היא, שעל עגנון היה להימנע ממתן כבוד למי ששימש כלי־שרת בידי שלטון, שניתק את היחסים בין ברית המועצות לישראל, רדף את הלשון והספרות העברית ודיכא את התרבות היהודית בברית המועצות. ישעיהו ענוג ואני החשבנו זאת עד כדי כך, שנסענו להאמסטד גארדן סאבארב וכל הדרך חזרה מבית־הכנסת דיברנו על ליבו (בכנסת שקלנו על נסיעה זו בשאילתא של המפד"ל לשר החוץ על “חילול שבת בפרהסיה”), אך ללא הועיל. עגנון לא זז מדעתו, אף נעזר בדברי חכמים:

“לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיו.”

ובכן, במוצאי אותה שבת ישבנו בבית לאנדי בחברת בעלי הבית ועוד כמה מנכבדי “המזרחי” בעיר, ובחדר סמוך התמשכה עדיין אותה שיחה מוזרה בין האורח מירושלים, שכל ימיו הארוכים ראה עצמו שר אוצר של חוכמות ישראל, יורש ויוצר, ומולו האורח ממוסקבה, שהגם שהוא כותב יהודית ועורך כתב־עת ביהודית, הוא שלוחו ודברו של משטר, שכל היקר לעגנון⁷ הוא לדידו “ריאקציוני” ואחת דתו לעבור מן העולם, אם ב"פרוצס היסטורי" אם בחיסולו.

ימי מחצית דצמבר קצרים בלונדון, והשבת יצאה כבר מזמן. איך ומתי הסתלק ורגליס לא ראינו, אבל שהשיחה הסתיימה ראינו כשנכנס עגנון לחדר־האורחים, נראה מרוגש ולחייו סמוקות, כמו מן המאמץ. כחוזר לשיחתנו הקשה לפני־הצהריים, אמר שאינו מצטער על השיחה, אף ששמח היה יותר אילו נתקיימה בירושלים. אילו לא דחה ר' יהושע בן פרחיה “בשתי ידיו” לאותו אדם, שב ואמר, אפשר וכל תולדות ישראל ותולדות העולם היו לובשות פנים אחרות.

אמרתי לוורגליס, סיפר עוד, בוא אלי לירושלים. אף־על־פי שאסתרליין חולה ומיום שבא אותו פקיד של משרד החוץ וסיפר לי על ה"נובל", אין לי רגע מנוחה ולא כתבתי מלה אחת – אם תבוא, תהיה אצלי אורח חשוב. אשפות לך קומקום של קפה, בעצמי אכין לך פת־ערבית (א ווֶעטשֶערֶע, אמר), אקח אותך לטייל בארץ, לבאר־שבע, לצפת, אבל כל זה רק בתנאי אחד – שתבוא רק אתה עצמך, כאדם, כסופר, לא כפוליטיקאי. תבוא, אמרתי לו, תעבור מרחוב לרחוב, מבית לבית, תדפוק על כל דלת, תראה איך חיים יהודים בארץ־ישראל…

מרוגש היה, והאורחים שנתכנסו בבית היו עליו לטורח. עברנו לחדר קטן, שתינו תה ושעה ארוכה סיפר לי מה דיברו ביניהם, הוא וורגליס. כבר אמרתי, שלדעתי לא צריך היה להיפגש עמו כלל, ופתאום נכנסה איזו רישעות לליבי ובשל הטינה שהיתה בי על שהבוקר לא שעה לעצתנו, היתממתי ושאלתי אם קרא מה שכתב השבת משה שמיר (ב"ספרא וסייפא", אז המוסף לספרות של “מעריב”) על טכס ה"נובל". היטב ידעתי, שלא יכול היה לקרוא, שכן עיתוני יום ו' של ישראל מגיעים לדוכני לונדון רק בשבת, ואני עצמי לא קראתי את העיתון אלא קצת לפני בואי אליו. הוא הסתקרן מאוד, ואותי דחף השד, וכיוון שהפציר בי סיפרתי לו, שלפי הבנתי כותב שמיר שבנאום ה"נובל" בשטוקהולם נעצר עגנון ברמב"ם ולא הזכיר את יצירת כל הדורות הארוכים שלאחריו, כלומר גם לא את הספרות העברית החדשה עד לדורנו זה בישראל.

כפי ששיערתי, חרה לו הדבר מאוד. שעה ארוכה ישב וסיפר סיפור בתוך סיפור, ורק חבל שלא הקלטתי או לא רשמתי מיד את דבריו, ולמעלה מכוחי להביאם כלשונם.

הספרות הצעירה! – חזר בניגון אירוני – מה חידשה לנו הספרות הצעירה?! הנה, בשנה פלונית, כשיצא התרגום הגרמני של והיה העקוב למישור, עשה הספר רעש גדול. ישבתי אז בברלין ובאו אלי מן הקינוֹפִילם והציעו לי כך וכך מרְקים, ממון רב, ובלבד שאתיר להם לעשות ממנו פילם. ראו שסירבתי, שלחו אלי אַקטריסוֹת יפהפיות, והיו להן רגליים, או איזה רגליים היו להן… ובכן, באה הסיפרות הצעירה וחידשה, מה חידשה – רגליים…

יסלחו חברי הסופרים המצוינים, שעגנון הרבה להזכירם ולמנות את שבחיהם. כל זה אינו ממין העניין, כמו גם הערותיו השנונות על אישים שונים, בכללם על בובר, “שכתב על החסידות בשביל הגויים”. רק על אמירה אחת שלו איני יכול לוותר. שאלתיו אם קרא את סיפורי באשביס־זינגר ומה דעתו עליהם. את דעתו לא אמר, אבל זו היתה תשובתו:

“אמר לי אהרן אפלפלד: ‘איך האב נישט ליעב זיינע ממזר’ישע שטיק’.” ובעברית: אינני אוהב את הקונצים הממזריים שלו.

אגב, אז גם חזר וחקר את אשתי כדי לראות אם אכן ילידת בוצ’אץ' היא, כפי ששחה לו, ומה באמת היא זוכרת, וטעמו עמו:

מיום שקיבל עגנון את הנובל – כל העולם מבוצ’אץ'!..

*

לא שיחתו של עגנון עם ורגליס מעניינת אותי, כי אם מה שסיפר עליה. כבר באותו ערב עצמו הבחנתי בהבדלים בין גירסתו לבין מה שסיפרה אחייניתו, שהאזינה לשיחה. על־פי גירסתה, עגנון דיבר רוב הזמן, ואילו על־פי עגנון עצמו – ורגליס הוא שדיבר. אם כך ואם כך, מעניין רק עגנון.

ורגליס, כך סיפר, אמר לו שבאוקראינה הוא נחשב לסופר לאומי, אחד מגדולי סופריה בימינו, ממשיך מסורתם של הריאליסטים הגדולים, טולסטוי ודוסטוייבסקי (!), הצייר הגדול של החיים בריפובליקה המערב־אוקראינית (קרי, גאליציה המזרחית שסופחה לברית המועצות, – ח. ב.). במיוחד, הדגיש, ביקש ורגליס לספר לו באיזו התלהבות דיברו שולוחוב וסופרים אחרים על יצירתו ועל הצורך להריקה לרוסית…

על דברים אלה חזר עגנון ברצינות תמוהה. הוא לא זלזל במחמאות אלה ולא פיקפק בכנותן ובמניעיהן. עוד לפני־כן סיפר, שישראלית חשובה אחת, שביקרה אצל ורגליס במערכת עיתונו במוסקבה, ראתה את תמונתו (של עגנון) על שולחנו. ועוד סיפר, שמיד בהתפרסם דבר ה"נובל", קיבל מברק־ברכה ארוך מוורגליס.

ועל אף אותה רצינות תמוהה, לא הרפתה ממני איזו הרגשה, שאותו ניצוץ קונדסי ניצת שוב בעיניו. ורגליס הזמינני – סיפר – להתארח אצלו במוסקבה. אמרתי לו: ביקשוני ללכת לאמריקה ולקבל שם דוקטור לשם כבוד משש אוניברסיטאות, ואף על פי שבאמריקה יכול אני להכנס לבית־כנסת וללמוד דף גמרא, לא נסעתי…

ואז באה אותה הצעה־שכנגד של עגנון לוורגליס, שיבוא אליו לירושלים, אבל לא כ"פוליטיקאי". בגילי, השיב ורגליס, כבר מאוחר להפריד את הספרות מהפוליטיקה. עם זאת, התוודה, עולה בי יותר מפעם הרצון להסתלק מהעסקנות ולהקדיש את כל זמני לכתיבת שירים.

על כך השיב לו עגנון בשני סיפורים, המלמדים כמה עמוקה היתה חכמתו וכמה לא הלך שולל אחר דברי־החנופה:

שואל המדרש – סיפר לוורגליס – מה עשה שאול המלך כל אותו הלילה שלפני הקרב על הגלבוע, כשכבר ידע שלמחר ניטלת מידיו המלכות? שואל ומשיב: ישב ותיקן תקנות לטובתן של ישראל.

ואם טרם הבין האורח ממוסקבה את מוסר־ההשכל, סיפר לו עגנון מעשה בבחור יהודי שנשלח לעבוד בצבא הצאר. יום אחד בא הבחור אל אמו ובישר לה שעלה בדרגה ומעתה הוא סמל. כששמעה זאת אמו, מיררה בבכי. אמר לה בנה, הלוא לשמוח את צריכה, למה את בוכה? אמרה לו: עכשיו שאתה סמל, תיהפך לאנטישמי…

*

שבעת הימים במחיצתו, באותה שעה זוהרת שהוענקה לו באחרית ימיו, ודווקא בכרך גדול זה שבחוץ־לארץ, הגיעו לסופם.

כך אני זוכר אותו, כשהוא נוטל קופסת־נעליים, פותח אותה מוציא מתוכה את המדליון שדיוקנו של אלפרד נובל טבוע בו, אות ההוקרה הנחשק ביותר עלי אדמות, מראה לי אותו בגאווה ילדותית, קובל על כך שהכל התעניינו רק בגודל הצ’ק ולא הביטו ב"נובל"…

כך אני זוכר אותו, אנו נוסעים באוסטין פרינסס השחורה, ועגנון מבקש לדעת מדוע הושבתי אותו מאחור, ואילו אני התרווחתי לי ליד הנהג, במושב שממנו רואים הכל…

וכך זוכר אני אותו, כשהוא שב ומזכיר לי, שלא שלחתי לו אפילו אחד מספרי, ולכן גם לא קרא בהם, גם לא באתי לבקרו בתלפיות, ששם היה מוזג לי כוסית משקה ומראה לי כמה כתבים מחכים אצלו לגאולתם שעה שכל העולם מטרידים אותו בגלל ה"נובל", שב ומספר בדרכו איך ביקש לשמור בסוד את דבר הזכייה:

טילפן אלי פקיד אחד ממשרד החוץ ואמר, שהוא שמח לבשרני שזכיתי ב"נובל". השבעתי אותו, שידיעה זו תישאר סוד כמוס בינינו, שכבר ראיתי איך מבטילים אותי מעבודתי ומריצים אותי ממקום למקום. לא יצאה שעה אחת והפקיד שב וטילפן ואמר, שחייב אני לקבל את הפרס, שאם לא כן תתקפח פרנסתו. כיוון שראיתי שכל פרנסתו תלויה בי, נכנעתי לו…

חשדתי בש"י עגנון, שגם בבקשו שאשלח לו ספר משלי הוא “מותח” אותי, ואע"פ שלא גליצאי אני ולא בן גליצאי, עשיתי מעשה גליצאי. היו לו כמה חפצים, שהתקשה לאורזם, ובכללם זוג נעלי “סאקסון” חדשות, שקנה ברחוב אוקספורד וכששאל היכן יארוז את הישנות, אמרתי לו: אשגר לך אותן לירושלים בדואר הדיפלומטי…

וכך גם עשיתי. לא דבר פשוט, לשלוח לש"י עגנון ספר שלך. שנה אחת קודם לפגישתנו יצא פצעי בגרות בספריה לעם של “עם עובד”, ותבניתו, בכריכה רכה, כאילו נבראה למילוי אחת מנעליו. ארזתי הכל היטב ושלחתי לו ב"דיפ".

בכ"ב אלול תשכ"ז כתב אלי מכתב יפה, ומתוכו למדתי שאת ספרי קרא, ומכאן שגם את הנעליים קיבל. בין השאר כתב:

סומך אני עליך שודאי שמעת שחולה אני ומטולטל הייתי מביתי ומוטרד באורחים ומכתבים וכל מיני דברים שבעולם, שלא היו לטובתי ואינם לטובתו של שום אדם, גלל כן לא הספקתי להודות לך על כל אשר עשית עמדי בלונדון.

אם ביום מן הימים אראה אותך אולי אוכל עוד לספר לך מקצת מן הדברים שארעוני. עכשיו עם צאת השנה אני מברך אותך ואת ביתך ואני מקוה שבמהרה בקרוב אראה אותך פנים אל פנים.

לא הודיתי לך בכתב על ספרך “פצעי בגרות”, אבל דיברתי בשבחו עם כל מכרי ואחד מהם, ד"ר לזר, הזכיר זה ב"מעריב". שמחה גדולה היתה לי עם קריאת ספרך. סצנות אחדות הרעישו את לבי כביום שראיתי תמונות של ברויגל..

*

בשובי לארץ, כבר היה חולה. בירושלים לא זכיתי לפוגשו אפילו פעם אחת.

רק ביום שהובא למנוחות בהר הזיתים עמדתי עם כל הקהל ברוח העזה, ירושלים בגבנו וכל המדבר, עד לים המלח, לפנינו.

11–18.12.1970

למען תינתן להם משאלת־לבם – ההזדמנות להילחם בגרמנים

ניימיכן שבהולנד, השוכנת לחוף זרועו הדרומית של הריינוס, ציינה ב־17 בספטמבר 1984 את יום־השנה הארבעים לשחרורה מהכיבוש הנאצי. הבולט בחיילי הגייסות המשחררים שהוזמנו לטכסי־הזיכרון היה נשיאה השישי של מדינת ישראל, אז מייג’ר הרצוג.

על השואל “מה נשתנה מאז?”, לראות בעיני רוחו את פני המלחמה ביום הרחוק ההוא, 17 בספטמבר 1944, ערב ראש השנה תש"ה. בראשית ספטמבר נכנסה המלחמה לשנתה השישית, ואם כי נסיגת הווהרמאכט בחזית המזרח נמשכה, באיטליה התנהלה מלחמת־חפירות וב־6 ביוני נפתחה בנורמנדיה החזית השנייה, לא היתה ההכרעה קרובה.

בניסיון להחיש את סוף המלחמה, הוצנחה ב־17 בספטמבר אל מעבר לזרועו הצפונית של הריינוס דיוויזיית הצנחנים הבריטית הראשונה. שמונת ימי הלחימה הסתיימו בכישלון צבאי מוחלט ובמחיר נורא בחיי אדם. מתוך עשרת אלפים הלוחמים שהוצנחו – העידית של הצבא הבריטי – צלחו את הריינוס ונמלטו בעור שיניהם רק כאלפיים וארבע מאות. עד גמר המלחמה נפלו עוד מאות־אלפים, ודי להזכיר את מתקפת־הפתע של הווהרמאכט בארדנים, שמגמתה היה תקיעת “טריז” בין גייסות הברית וכיבושה מחדש של אנטוורפן. הניסיון נכשל, אך באיזה מחיר! בקרב על הבליטה נפלו, בין ה־17 בדצמבר ל־10 בינואר, שבעים ושבעה אלף אמריקנים.

בראש השנה תש"ה היה קץ המלחמה רחוק, אבל אז כבר ידענו על השמדת היהודים כמעט הכל. למתנדבים הארצישראליים בצבא הבריטי, זכור ה־19 בספטמבר, ב' דראש השנה, בשל הודעה זו שפירסם באותו יום מיניסטריון המלחמה בלונדון:

ממשלת הוד מלכותו החליטה להיענות להצעת הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, שתוקם חטיבה יהודית מוגברת במגמה שתשתתף בפעולות קרב – מבוססת על הגדודים העבריים של הרג’ימנט הפלשתינאי.

אל חיים ויצמן כתב כבר ב־17 באוגוסט שר המלחמה גריג:

התוכנית כלולה בתזכיר מצורף. ממנה תראה, שכוונתנו להעביר את הבריגדה של חיל הרגלים ולבסוף את הבריגדה המקובצת לאיטליה למען תינתן להם משאלת־לבם – ההזדמנות להלחם בגרמנים.

ואכן, שלושת הגדודים החלו להתרכז, למחרת ראש־השנה, במרחב מידברי בשם בורג אל־עראב, בין אלכסנדריה לאל־עלאמיין. משם כתב איש הגדוד השלישי, חייל בן שמונה־עשרה, ב־28 בספטמבר:

ימים אחדים אלה, בין היום שבו עזבנו את הארץ ועד ליום הזה, אחרי היותנו שלושה ימים במידבר, מלאי חוויות רבות. – – כל הדרך שרנו, רקדנו, לא ישנו כמעט במשך הלילה, אלא המשכנו בשירה. – – בעיתון ודאי קראת על אודות המסיבה שנערכה לנו בקרית מוצקין לפני שעזבנו. – – נאומו של בן־גוריון השאיר רושם כביר. הוא תיאר את המצב לאמיתו עם הסיכויים שבו ועם החששות. הוא לא השאיר בקירבנו הרגשה של הבטחות מוגזמות, כי אם של אמת בת־סיכויים. – – מחננו הוא עתה המחנה הראשון בצבא הבריטי, הבולט בצביונו העברי. דגלנו הלאומי מתנופף במרכז המחנה ברשות רשמית, דבר שהוא לכאורה זעיר, אולם אומר הרבה. – – – אתמול היה יום הכיפורים. מספר גדול של אנשים צם (ואני ביניהם…) נערכה תפילה רשמית של כל הגדוד, והיו סדורים מיוחדים לאנשים דתיים. צבא יהודי ממש.

לעמוד היום במקומו של בן השמונה־עשרה אז אפשר רק אם נכנסים לזמן ההוא כולו. בתמציתו בא הזמן לידי ביטוי בהודעת ווינסטון צ’רצ’יל לפרלמנט באותו יום עצמו, 28 בספטמבר 1944:

נראה לי כנכון באמת, שיחידה מיוחדת של אותו עם, שסבל עינויים שאין לתארם מידי הנאצים, תהיה מיוצגת כחטיבה נפרדת בתוך הכוחות, שנתקבצו לשם מיגורם הסופי של הנאצים (תשואות). אין לי כל ספק, שלא זו בלבד שחטיבה זו תיקח חלק פעיל בקרב, אלא גם תשתתף בכיבוש גרמניה שיבוא אחריו (תשואות).

*

השתתפותו של מייג’ר הרצוג בטכסי־הזיכרון בניימיכן, הפעם כנשיא ישראל הריבונית, הבליטה מאליה את התמורה המהפכנית שחוללה הריבונות ב"מצבו של היהודי". בנאומו הזכיר את מיליון וחצי היהודים שלחמו בצבאות הברית, אבל תחת הדגל העברי לחמו אז רק גדודי החי"ל. בכיבוש גרמניה, בניגוד לאותה הודעה מפורשת של צ’רצ’יל, לא ניתן לנו להשתתף, וזו פרשה לעצמה.

ארמז רק על מה שכן עשתה, לא רק עצם הלחימה בחזית האיטלקית בשבועות האחרונים של המלחמה. נוכחות המתנדבים מהארץ, ובמידה מכרעת קיומה של עוצבה אוטונומית, ששמה היה על שרוול־בגדו של כל חייל – Jewish Infantry Brigade Group – היא שניתבה רבבות לעבר נמלי־ההעפלה באיטליה ופרצה את דרכי הבריחה. החייל הארצישראלי היה הדגל והגשר.

רק ארבעים שנה? כבר ארבעים שנה?

מן המקום שאנו עומדים בו בראש השנה תשמ"ה, צריך לאמץ מאוד את הזיכרון – כמעט אמרתי, את הדמיון – בשביל לראות את ראש השנה ההוא, כשעיקרו של ההווה היה החורבן, והתחדשותם של חיים יהודיים, שלא לומר מדינה – היתה בחזקת חלום רחוק. ב־6 בפברואר 1945, כתב אותו חייל צעיר מאי־שם באיטליה:

מי יעלה? מי יבנה ויחיה בארץ? מאין יבואו המיליונים שמחכים להם? – – – אמנם, כפי שהסבירו לי, אחת המטרות העיקריות לדרישת מדינה יהודית לאלתר, היא ליצור בסיס חוקי למעשינו כאן ולעודד את המטילים ספק באפשרות המדינה. אבל האם אפשר ליצור מדינה יהודית דמוקראטית כאשר אנו מהווים פחות מ־40 אחוז של תושבי הארץ הזו? האם אין הדבר הזה עלול להביא לדיכוי המיעוטים האחרים המהווים למעשה רוב?

רק ארבעים שנה? כבר ארבעים שנה?

את הזמן המדויק מורה לנו בביקורו בניימיכן מי שהיה אז מייג’ר בריטי, היום נשיא מדינת ישראל. גם בגופו מסמל חיים הרצוג כל מה שהתהפך מאז בחיי דורנו. עוד מעט יישזר זיכרון דורנו בזיכרון הדורות. לא צריך, ואי־אפשר, שיהיה אחרת. רק שימשיכו לזכור מה שלנו היהודים אסור לשכוח.

*

קורפורל רודלי, הוא האנס רוזנפלד

גם בארנהם גם בניימיכן, עם גדודי החי"ל¹, הייתי בקיץ

1. הזדמנתי לשם עוד פעמיים מאז, ולפני שבועות אחדים – שבע עשרה שנים אחרי ביקורי השלישי בה – ברביעית.

בזיכרון עומד הכל כאז. ואילו במה שרואה העין – תם ונשלם העידן הבתר־מלחמתי, הכל שוקם ונבנה מחדש, והוא היום עולם לעצמו.

באוסטרבק, שה־First Airborne נמחצה בו למוות, חי הזיכרון בקברי 1,750 הצנחנים. שם זוכרים. אבל גם שם, בסדרה של שיחזורי מעמדים משמונת ימי הלחימה, הוחדרה “סימטריה” מטשטשת בין שני הצדדים – הבריטים, ואתם הקנדים והפולנים, מכאן, והגרמנים, אנשי ה"פאנצר" וה"וואפן אס־אס", מכאן. זהיר, רחוק, מנוכר.

קבר אחד בלבד הוא של יהודי. מכל מקום, מגן־דוד יחיד (ורק אוסיף, שרק בבית־קברות זה לבדו מאתיים וחמישים קברים הם של “חיילים אלמונים”). על חייל זה אני יודע רק מה שחקוק על מצבתו, אבל שם כל הסיפור כולו:

האנס רוזנפלד

שירת בתור 1463901

קורפוראל ג’י. פי. רודלי (Rodley)

רג’ימנט הצנחנים

קל לשער – פליט יהודי מנרדפי הנאצים, שגם מדי צנחן בריטי ואמנת ז’נבה לא יועילו לו אם ייפול לידי הגרמנים. לכן ניתן לו פנקס שירות בזהות שאולה. המציבה אינה מספרת איך ובאילו נסיבות נפל. ובכל־זאת, במותו הושבה לו זהותו היהודית.

לי הזכירה מצבה יחידה זו, שבמלחמה – להבדיל מהמוזיאון – לא היתה כל סימטריה. גם לאחיו הארצישראליים של האנס רוזנפלד הותר לענוד על שרוול בגד־הקרב מגן דוד צהוב ולהלחם תחת דגלם – בשם ובמלכות, שאז היתה רק בחלומם – רק בראש השנה תש"ה, ברגע האחרון ממש. זה הזיכרון.

על מצבתו של קורפורל רודלי בארנהם נדחפתי לספר מתוך צורך להזכיר את נשמתו של יהודי צעיר, שמרמז יחיד בלוח האבן הלבנה, שיערתי שהיה אחד הילדים (כעשרת אלפים, כמדומני), שברגע האחרון ניתן להם מקלט באנגליה, הוריהם נשארו בגרמניה ורובם אבד בשואה.

בקבר זה, אמרתי בליבי, נרמזת בדידות עמוקה לאין־שיעור מזו של מגן דוד בודד בין כל הצלבים במצבות 1,750 הלוחמים, שלפני ארבעים שנה נפלו (נצודו כצפרים בעודם באוויר, או נורו במקלעי אוגדת ה"פאנצר", שהמודיעין הבריטי לא ידע על מציאותה באזור הצניחה). בדידות זו מוכרת לנו – פחות או יותר – מגורלם של אחדים מאותם ילדים, שחייהם אמנם ניתנו להם, אבל לא באפס מחיר.

הרהרתי בנערה אחת כזאת, שהיתה בת חמש־עשרה כשהופרדה מהוריה ונשלחה לאנגליה – המשוררת קארן גרשון. כעבור שנים ראיינה מאות ילדים כמותה, ואת הראיונות ליכדה לסיפור רצוף, מרגש מאוד², שראה אור בעת ובעונה אחת עם קובץ שיריה הראשון³, שכל־כולו ביטוי להתנסות זו, ואם כי הספר נחלק לשניים, “שלושים שירים על נושאים יהודיים” ו"שבעה עשר שירים על נושאים אחרים", הכאב הנמשך אחד, כאב ילדה לבדה, באין הורים, באין עולם־ילדות, באין איש. וכך כותבת קארן גרשון ב"יציאת־מצרים של הילדים"⁴:

בְּצֵאתֵנוּ מִגֶּרְמַנְיָה

נוֹשְׂאִים שִׁשָּׁה מִילְיוֹנֵי חַיִּים

הָיוּ אֵלֶּה דִּבְרֵי יְמֵי יִשְׂרָאֵל

אֲבָל כָּל יֶלֶד הָיָה פָּלִיט אֶחָד

וְלֹא כָּעֲבָדִים בְּמִצְרַיִם

גָלִינוּ אֶחָד־אֶחָד

וְאִישׁ־אִישׁ בַּעֲזוּבָתוֹ

בָּרָא לוֹ מִדְבָּר לְעַצְמוֹ.

ומול הקבר הבודד בארנהם (שפקדתי גם בביקורי השני והשלישי) תהיתי: מה גדולה היתה עזובתו של האנס רוזנפלד? מה רחב היה המדבר שהקיפו? מכאן הדחף להזכיר את נשמת הצעיר שנפל לפני ארבעים שנה, שלא ידעתי למי מכוונות מלים אלה שהיו חקוקות אף הן באבן המצבה ושגם אותן הבאתי במאמר שפירסמתי:

אבלים עליו עמוקות אשתו, בנו וקרובי־משפחה.

לא ציפיתי להד כלשהו. ואז, במוצאי השבת, ממש עם “כוכב שלישי”, צלצל הטלפון. קולה של אשה אמר, ישר:

“אני אחותו של האנס רוזנפלד.”

עכשיו אני מבין, שזה “סיפור יהודי פשוט”, כלומר צירוף־מקרים מטורף וסביר לאין־שיעור מכל אותם פיברוקי־טלוויזיה נוסח “לא ייאמן כי יסופר”! אין “לא יאומן” בדור יהודי זה. מה שיסופר – יאומן. יש שיטה בטירוף הזה. מלודרמה אחת גדולה: אני, פה, עשר דקות מביתך, רות, אחותו של האנס.

“ספרי לי,” אמרתי לקול שמעבר לקוו.

השערתך, פתחה ואמרה, היתה נכונה. האנס אחי, שהיה גדול ממני, הגיע יחד אתי ברכבת שיצאו בה ילדים יהודיים, באביב

1. כשפרצה המלחמה ביקש לשרת בחיל האוויר, ואם כי נחשב, כשאר הפליטים היהודיים, ל"נתין אויב", הותר לו בסופו של דבר להתאמן בהטסת דאונים. באחת הפעולות נפצע, ואז הוצע לו מינוי של קצין ב"חיל החפרים המלכותי" (יחידות עבודה, שגם מתנדבים ארצישראליים הוגבלו רק להן בראשית המלחמה). האנס טען, שהחלים מפציעתו ולא זז מתביעתו לשוב לגייסות המוטסים. בצניחה לארנהם הטיס את אחד הדאונים. ב־23 בספטמבר 1944 נפל, והוא בן עשרים וארבע.

“ואת? איך הגעת את לישראל? ומתי?”

רות מספרת:

החלטתי לעלות נפלה אחרי שנפל האנס. בבריטניה הייתי חברה בתנועת “בני עקיבא”, ועם חברי עליתי בראשית 1948. הייתי בהכשרה בקבוצת יבנה וממייסדי קיבוץ לביא שבגליל התחתון. בעלי גם הוא מאותם ילדים מגרמניה. מאז ראשית שנות החמישים אנחנו מתגוררים בשרון, ובני הגדול טייס בחיל האוויר.

אני שואל על מה שמצאתי חקוק באבן־המצבה, “אבלים עליו עמוקות אשתו ובנו.”

האנס היה בודד מאוד באנגליה. במפעל שעבד בו עד לגיוסו, הכיר אשה, עשר שנים קשישה ממנו, לא יהודיה, אומרת רות. גם היא כבר אינה בחיים.

והבן?

כשנפל אביו, היה בסך־הכל בן שנתיים. אין הבן זוכר את אביו.

האם אתם מקיימים קשר?

כן, אני שומע היסוס־מה בקולה של רות, קשר מסוים. הוא משפטן. מרצה ב"לונדון סקול אוף איקונומיקס". משמש כיועץ המשפטי של הארגון הבינלאומי “אמנסטי”. רואה עצמו ממשיך דרכו של אביו – לוחם לחירות האדם.

וזה שמו, רוזנפלד?

לא, את שמו הצבאי של אביו הוא נושא. רודלי. נייג’ל רודלי.

לסיפור יהודי פשוט זה, אין בעצם מה להוסיף. הנה כך התעגל, גם נסגר היטב, נאמן להיגיון זמננו, המטורף לאין קץ.

*

הזכרתי את קארן גרשון. הכרתיה בימי עבודתי בשגרירותנו בלונדון. היא חיתה אז עם בעלה, מורה, לא יהודי, ועם ארבעת ילדיה במחוז סוֹמרסט שבדרום־מערב אנגליה. נפגשנו בהזדמנויות שונות, וראיתי באיזה אי־שקט היא שרוייה, קרועה בין נאמנויות, זכרונות שאינם נרפאים, משיכות סתומות, אי־שקט שמקורו ב"יציאת־מצרים של הילדים", בלי הוריהם, ובמקרים רבים גם לא ייוודע להם לעולם מתי, ובאילו נסיבות, נרצחו. באחד משיריה כותבת קארן גרשון –

הוֹרֵינוּ הִנִּיחוּ לָנוּ לָלֶכֶת

וְיָדְעוּ שֶׁעַל הַנִּשְׁאָרִים לָמוּת.

פרידה כזאת, אומרת היא ב"לא הייתי שם", אינה נגמרת לעולם:

בַּבֹּקֶר שֶׁיָּצְאוּ בּוֹ מִן הַבַּיִת

לֹא הָיִיתִי שָׁם לְנַחֲמָם.

(וְאִם כִּי) לֹא הָיָה לְאֵל־יָדִי לַחֲסֹךְ מֵהֶם דָּבָר כִּי

הָיִיתִי צְעִירָה מִדַּי – אֵין זוֹ הָאֱמֶת.

ולא יועילו כאן כל טיעונים הגיוניים

וְאִישׁ לֹא יֹאמַר לְהֲגַנָּתִי

שֶׁאִלּוּ הָיִיתִי שָׁם לְנַחֲמָם

זֶה לֹא הָיָה מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד.

יתירה מזו: מכאן אותה הרגשה שאינה מרפה ממנה, שאם כי הדעת אינה נותנת – הכל עדיין בגדר האפשר. הנה השיר “יציאת־מצרים מזרחה”, הבית הנועל:

מֹחִי מַמְצִיא בְּלִי־הֶרֶף

מַעַמְדֵי מַחֲנוֹת־רִכּוּז בִּשְׁבִיל

הוֹרַי הַמְּחַכִּים לְמוֹתָם

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ חוֹבָתִי לַחְקֹר

אֶת כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת וּלְעַמֵּת

דִּמְיוֹן וֶאֱמֶת

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ אֵינָם יְכוֹלִים לָמוּת

עַד שֶׁמֹּחִי יִהְיֶה שָׁם וְיִצְפֶּה.

מהתגלותה הפלאית של רות, אחותו של האנס רוזנפלד־רודלי, החייל היהודי האלמוני, הסיעוני מחשבותי אל ילדה שנייה מבין האלפים המעטים שמצאו מקלט באנגליה, קארן גרשון, וזאת – הנה האמת לאמיתה – בגלל ילדה שלישית.

הילדה השלישית היא נורמה הוברמן, שביום שנפרדה מהוריה באלטונה, בסוף אוגוסט 1939, ונשלחה לאנגליה עם אחותה ואחיה הגדולים ממנה, האני והרברט, היתה בת תשע. חודשים אחדים לפני נסיעתם נולד להם אח רביעי, שמואל (סאם), שנשאר עם אביו ואמו – אחותה הבכירה של אמי – באלטונה. איני צריך להוסיף, שהורי שלושת האחים הוברמן ואחיהם הקטן אבדו ואינם. השלושה עלו לישראל מיד לאחר קום המדינה וחיים כאן מאז.

לפני זמן לא רב שמעתי מפי נורמה, שכל השנים אינה מרפה ממנה הרגשה פנימית עזה, שאחיהם הרביעי, סאם, חי. בידה שמור תצלום של סאם, שצורף למכתב האחרון ששלחו הוריהם – באמצעות הצלב האדום – מאלטונה. זה היה בשנת 1941, וסאם היה אז בן שנתיים.

במאמצים הנואשים להתחקות אחר גורל הוריה ואחיה, עלתה נורמה על עקבותיו של אדם אחד, שכתב אליהם מאמריקה וסיפר, שבשנת 1943 היה במינסק עם משפחת הוברמן, ההורים ובנם סאם בן הארבע.

מה מוזר. באחד משיריה כותבת קארן גרשון:

בַּקַּיִץ הַשְּׁלִישִׁי לַמִּלְחָמָה

הָגְלוּ כָּל שְׂרִידֵי הַיְּהוּדִים הַגֶּרְמָנִים

לַחֲזִית הַמִּזְרָחִית.

מה מוזר. בשיחה שנייה סיפרה לי רות, אחותו של האנס, כי מפי דודנה הניצול נודע לה, שגם הוריה שולחו למינסק.

אני דוחה מעלי סיפורים על “הרגשות עזות”, וכדי לחזק בנורמה את ההכרה במציאות, הזכרתי לה שוב ושוב, שאפילו נאמין בעדותו של אותו אדם, הנה גם מאז הפגישה במינסק עברו ארבעים ואחת שנה. אילו שרד, היה סאם היום בן ארבעים וחמש ומזמן היה מוצא דרך אליכם. כל זה אינו עושה על נורמה רושם. משנה לשנה, היא אומרת, אני שומעת יותר ויותר סיפורים בלתי־אפשריים. ולי יש גם כל מיני סימנים.

לא אכנס לפירוט הסימנים ומקורותיהם. פעמים רבות, ואפילו באכזריות יתירה, הצעתי לנורמה לעקור מראשה כל תקווה.

כותבת קארן גרשון:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִמִּי

נִשְׁלְחָה לְאוֹשְׁוִיץ וְשָׁם מֵתָה

אוּלַי זֶה כָּךְ אֲבָל אֲנִי מַאֲמִינָה

שֶׁהַטְרָנְסְפּוֹרְט שֶׁמְּדֻבָּר בּוֹ לֹא הִגִּיעַ

אֶלָּא מָדַד אֶת מְסִלּוֹת פּוֹלִין

עַד שֶׁכָּל מִטְעֲנֵי־הַקְּרוֹנוֹת הָיוּ מֵתִים

הֵם הָרְגוּ יְהוּדִים בִּדְרָכִים רַבּוֹת כָּל־כָּךְ

שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת בַּחַיִּים.

נורמה צחקנית גדולה, צוחקת ואומרת שהיא יודעת: סאם לא מת! בדרכים משלה גילתה עליו דברים רבים, אפילו זה שהוא רופא שיניים. בכל עיתון יהודי בעולם כבר פירסמה מודעות “מי מכיר, מי יודע”.

בכל עוצמת הגיוני השפוי אני מתקומם נגד השטויות האלה. אבל על חיינו אפשר לומר הכל, רק לא זה, שסימני־ההיכר שלהם הם ההיגיון והשפיות. הטלפון המדהים של רות, אחותו של החייל האלמוני הטמון בקברות הצנחנים בארנהם, זיעזע בי משהו. והריני מקיים בזה הבטחה שנתתי לנורמה, בתה של דודתי שרה:

כל היודע דבר על סאם הוברמן, נולד ב־1939 באלטונה, נראה פעם אחרונה ב־1943 במינסק, מתבקש להתקשר.

מי מכיר? מי יודע?

10.10. 1984

לשבע־מאות הסטודנטים, שנקבצו על הר הצופים, בשפת מדבר יהודה, לפתיחת שנת הלימודים תש"ח, היו קיץ וסתיו 1947 בגדר התנסות יחידה ולא חוזרת, לרבים מהם – ראשונה ואחרונה. וכייחודו וססגוניותו של כל אחד מימי פֶסק־השלום הקצר ההוא, כך כל סטודנט בחבורה המצומצמת ההיא – יוצאי היחידות העבריות בצבא הבריטי וחיילים אמריקנים משוחררים, רזֶרוִויסטים של הפלמ"ח וניצולי הגיטאות והיערות, נערות יפות, סטודנטים נצחיים ומלומדים מזהירים, ששמם החל רק אז ללכת לפניהם.

מעטים מכולם בשנה ההיא באוניברסיטה העברית היו הוותיקים – בהם תלמידים מובהקים, שקצתם כבר היו משמשים במחקר ובהוראה בצילם של גדולי הדור, מורינו יצחק (פריץ) בער וגרשם שלום, בנציון דינבורג (דינור) והרב שמחה אסף, יוסף קלוזנר ובנימין מייזלר (מַזר), ריכארד קבנר ואביגדור צ’ריקובר. מדריכינו במכינות ברומית ויונית היו אלכסנדר פוקס וחיים וירשובסקי, ועל אולם א' הגדול, שמרטין בובר השמיע בו מבוא בסוציולוגיה, צבאו תלמידים רבים עוד יותר כשגדליה אלון – “המעיין המתגבר” – נתן מכינה בתלמוד.

ולמטה בעיר, בעומקה של חצר זרועת אורנים בצד קולנוע “אוריון”, ניצב בית־אבנים עתיק־יומין, שבמדרגות חיצוניות עלינו לקומתו השנייה – משרדי הסתדרות הסטודנטים. גם שם, בשעות־הערב, עשוי היה תלמיד חדש למצוא עצמו יושב כמאזין סביל בחוג מצומצם, שקיימו בחדר קטן כמה מאותם תלמידים מובהקים, ששמם כבר הלך לפניהם – בהם הסוציולוג שמואל אייזנשטאדט, הפילוסוף נתן רוטנשטרייך וההיסטוריון יהושע פראוור.

וועד הסטודנטים עצמו. בראש דאגתו היו: עבודה, שלא היתה מצויה בעיר; דיור – עניין יקר ויקר־המציאות בימים ההם; פטורים והנחות בשכר־לימוד. ההתארגנות והבחירות לוועד היו כמובן מאליו פוליטיות, ונבחרי שמונה מאות הסטודנטים ייצגו את כל המפלגות שביישוב. בראש הסטודנטים עמדו שני אנשי “אחדות העבודה פועלי ציון”: נשיא ההתאחדות הארצית של הסטודנטים (שכללה גם את הטכניון בחיפה ואת בית־הספר למשפט וכלכלה בתל־אביב) היה אחד הבולטים בתלמידי הפילוסופיה והסוציולוגיה, היום עורך־דין נודע – משה ורבה; יו"ר ההסתדרות הירושלמית, תלמיד מובהק של שירת ספרד ואיש הש"י, עיניו בוערות, לשונו חוצבת להבות, תמיד בחולצה רקומה – היום פרופסור ישראל לוין, מטובי חוקרי שירת ימי הביניים ושנים ארוכות ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.

בלטו בפעילותם אנשי המחנה החלוצי־דתי, “יבנה”, ותאי “השומר הצעיר”, “תנועת העם” (מיסודו של ד"ר בנימין לובוצקי, לימים אליאב) ופורשי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), “הקומוניסטים העברים”, שעל ראשיה (חבורה זו היתה כולה צ’יפים, בלי אינדיאנים) נמנו שמואל אטינגר (בעתיד ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל), אליעזר פרמינגר (בעתיד מראשי מפ"ם, חבר כנסת, מנכ"ל משרד הפיתוח ואיש עסקים), יוסי אגסי (היום פרופסור בפילוסופיה), רות קלינוב (היום פרופסור בסוציולוגיה) ומרדכי נסיהו (היום ראש מחלקת המחקר של מפלגת העבודה). אסתפק בדגימה זו, אף שהיו עוד תאים – ורבים מפעיליהם היו ברוכי־כשרון.

לבית הסטודנטים היינו באים מטעמים פרוזאיים: לבקש הנחה בשכר־הלימוד, למצוא עבודה, לזכות במגורים זולים במעון. שנת תש"ח נפתחה בשביתת סטודנטים בענייני שכר־לימוד, ששוב איני זוכר במה הסתיימה. הישג אחד, שגם רעייתי ואני נהנינו ממנו, לא אוכל לשכוח: בגלל המתיחות ומיעוט נופשים, נהפכו כמה פנסיונים, ובעיקר בבית הכרם – בית איידליץ, פאקס, רייך ועוד – למעונות סטודנטים.

מלחמת העולם הסתיימה אמנם כבר ב־1945, אבל המתנדבים הארצישראליים לצבא הבריטי השתחררו ברובם באביב ובקיץ 1946. רק לאיטו הלך והתפזר העשן אשר כיסה את אירופה, ומתוך החורבות החלה קמה ההוויה החדשה. שנים עברו עד שמטוס־הנוסעים כיווץ את כדור הארץ, אבל כבר בשנתיים הקצרות ההן, בעוד המעפילים מיטלטלים בספינות ישנות ובלתי־כשירות לשיט, הסתגלו חברות הספנות לתנאי־השלום ואניות סוחר ונוסעים שבו להפליג מסוף העולם ועד סופו. כך גם הגיעו להר הצופים משוחררי הצבא האמריקני, שמכוח חוק השיקום (ה־G.I. BILL) יכלו לבחור בלימודים בירושלים. זו היתה חבורה תוססת ומעניינת. רבים מהם זכורים לי לטובה, אך כאן אזכיר רק את חיים בלאנק ז"ל, (שהתנדב גם למלחמת השחרור, התעוור ולמרות מגבלה זו היה לאחד מגדולי הבלשנים העבריים בדורנו); את האחים עזרא (חוקר הספרות) ודני (הסופר) ספייזנהנדלר; את שכנינו למעון הסטונדטים, ביל יאנוב (יחיאל ינאי, מאז חבר מעגן מיכאל ומחנך) ודב שוגר, תותחן באניית־קרב אמריקנית (תותחי 21 אינטשים) ורגם (3 אינטש) בחי"ש ירושלים, שחזר לאמריקה ואינני יודע עליו דבר; כרמי טשרני, הוא המשורר ט. כרמי, זן לעצמו, שהגיע אחרי תקופת־מה בצרפת, בה עבד במעון לילדים ניצולי שואה (ראה ספרו “אין פרחים שחורים”). בדרך מקרה עבר בתש"ח ממנו אלי אותו מקלע בינוני (37־BZ, הוא ה"בזה"; סימנו – ידית־אחיזה שבורה, מספרו – 3032).

הנה כך, בפרוס שנת הלימודים תש"ח (1947/8), כבר רחש כל זה תוך חיכוך־גומלין מעורר, תערובת של צמאון־דעת, שבשל תנאי־הזמן לא הצליחו העולים להר להרוותו עד אז, ונינוחות אקדמית קיצרת־ימים, תגלית מפליאה לדורנו המסוער:

האזנה להרצאות על אנגליה של המאה הי"ח ועל צמיחת העיר על נהרות אירופה הבייניימית ומתוך יערותיה.

קריאת שלושת נאומי קיקרו נגד קטילינה במקורם הרומי. עשיית ימים ארוכים בבית־הספרים הלאומי על־שם וולפסון.

במוצאי יום שלישי תזמורת “קול ירושלים” בימק"א. ויכוחים עד לב השמים בירכתי “עטרה” שבבן־יהודה.

ארוחת מרק־שעועית ולחם אחיד ב"מנזה" שבמרדכי בן הלל הכהן. צפייה פעמיים, שלוש וארבע, בסרט־השנה ב"רקס" – “גילדה” (ריטה הייוורת) עושה סטריפטיז בהסרת כסייה ושרה Put the blame on me, או בזה שב"ריג’ינט" הצמוד – “ילדי גן העדן”.

סתם ראש־על־ראש באיזשהו חדר במעונות הסטודנטים, בפנסיון איידליץ, פאקס, בית בנציון, על בקבוק מדיצינאל ומלפפונים כבושים, כדי לשיר, בקול, הכל, גם מה שהביאו חברינו הפרטיזנים לשעבר מיערות רוסיה, “לאָ’מיר זינגעֶן אלעֶ אין אֵיינעֶם, אוֹי אוֹי, אוי אוי אוי אוי, פאר’ן גרויסער חבר סטאלין, אוי אוי, אוי אוי אוי אוי”…

*

על הר הצופים התקיים בקיץ תש"ז כינוס עולמי ראשון לאחר המלחמה למדעי היהדות. ההתכנסות היתה מיסדר־נוכחות של פליטת־ישראל. יעקב לשצ’ינסקי, זקן הסוציולוגים של עם ישראל, נשא קינה על חזות הדמוגראפיה היהודית אחרי השואה. עיקרה קורע־הלב היה, אם אין זכרוני בוגד בי, לא רק המיליונים שנרצחו, בהם כמיליון ילדים, אלא בעיקר הדורות שמחמת השואה לא ייוולדו.

קסם מיוחד הילך עלינו לשעה גם ד"ר אריה טרטקובר, שהחל ללמד “סוציולוגיה ודימוגרפיה של עם ישראל”, ולא מעטים מאתנו בחרו בזה כחוג־משנה (בהם רעייתי ואני, שאת דברי ימי ישראל למדנו כחוג ראשי – היא בית ראשון ושני, ואני ימי הביניים והזמנים החדשים).

היה פנקס־הלימודים והיו כל החובות הפורמליות, תרגילים, סמינרים, עבודות, אך לא פחות מזה הפרה חיכוך־הגומלין עם אנשים חדשים, ספרים, שירים, חלומות כמוסים, שפתאום העזנו להוציא לאור השמש, לגלות זה לזה. בתל־אביב ערך אברהם שלונסקי את “עתים”, שבועון ספרותי, פורמט של עיתון יומי, ברו ותוכו חדיש־חדש. בחנות־ספרים ברחוב יפו, מול תחנת “אגד” הישנה, אני רואה ספר מאת מחבר, שאת שמו, ס. יזהר, כבר שמעתי, אבל משלו ספק אם קראתי עד אז – “החורשה בגבעה”. אני נכנס, מעלעל, והריאות כמו מתמלאות אוויר וסחרחורת־של־תענוג מעלפת את הנפש. אני קונה. אני קורא.

מי היה מאמין: לאחר שנים של ניתוק, של אוהלי צבא ונדודים בדרכי־המלחמה מהארץ ומצרים עד איטליה והולנד, מתחילים בני העשרים פלוס ובני השלושים מינוס רק עכשיו, כאן, את עצם־החיים. חוטים שנותקו, נקרעו, נשרפו, שבים ומתחברים. מתחילה ריקמה חדשה. פוגשים אנשים מעולמות רחוקים ונקשרות ידידויות חדשות, אך גם מתלכדות מחדש חברויות שראשיתן בשחר־הנעורים, בתיכון, במושבה.

נחום שושני, למשל, בן כפר־סבא ובוגר גימנסיה “אחד העם” בפתח־תקוה, הוא כבר ותיק בירושלים. נחום הוא צופה מובהק, נלהב, תמים, אחראי, מחפש. הוא גבוה, חסון, והשמש מתאכזרת אל עורו הג’ינג’י, מבקעת את שפתיו, שולקת את אפו, חורכת את ריסיו. רק עיניו האפורות צלולות להפליא, אישוניהן פעורים לסודות העולם. בסתיו, כבר בתש"ח, סיים נחום את קורס הממ"ים האחרון בג’וערה, בהרי אפרים, וכעת הוא בסגל־המפקדים המצומצם של ההגנה בירושלים.

נחום הוא חבר קרוב, אהוב מאוד, וחדר־המשפחה שלנו, תחילה בבית צוּבְּחי מוּסָה ברוממה ועכשיו במעון הסטודנטים בבית־הכרם, הוא לו מעין בית, שהוא רצוי בכל עת ואליו הוא בא לגהץ חולצה, לתפור כפתור, לאכול משהו, להפקיד את אוצרו, “הספריה הפילוסופית” בהוצאת מגנס, לעשות את האהוב עליו באמת – להתווכח, להאזין למה שכתב חבר, לקרוא מה שכתב הוא.

באותו קורס ממי"ם הוסמכו עוד שניים, שפגשנו באמצעותו, נועם גרוסמן ו"רבי" – בנימין אלחנן (רבינוביציוס). כשם שנחום היה גבוה, תמיר, ג’ינג’י, כך היה “רבי” כבד, שעיר, מרכיב משקפי־קרן. אני זוכר את כניסתו הראשונה לחדרנו, כמוהו כנחום במכנסי “שיבר”, רגליו חשופות ושעירות מקפלי־מכנסיו עד גליל־הגרביים מעל לנעליו המסומרות, כמוהו כנחום מהיר־דיבור, כספיתי, אצבעותיו ועיניו בכל ספר שבחדר. שמו הלך לפניו, שכן בראשית מאי יצא עם עוד שניים־שלושה חברים למסע במדבר יהודה, בדרך למצדה, אבד ורק בניסי־ניסים יצא בשלום. עכשיו, שחזר בלי פגע, מקנטרים אותו חבריו – אבל אל חזות־פניו החמה והפקחית מתנפצים כל הקינטורים. נחום ורבי מדריכי חג"ם, שם כיסוי לפעילות הגדנ"ע בתיכוניים, שניהם צמאי־דעת ומחוננים. נחום לומד פילוסופיה, פיסיקה, מתימטיקה, מחפש את אמיתות־היסוד על האדם והיקום. רבי למד שנה בטכניון בחיפה, ואשתקד עבר לירושלים, לומד היסטוריה וכלכלה.

ונועם גרוסמן, שעודני רואה לנגד עיני את חזותו המעודנת, גבוה, דק, כמעט יפה מדי, נועם, שברגע האחרון התגייס לבריגדה היהודית, אבל את כניסתנו לחזית החמיץ, בעצם לא הספיק לשרת בה. כעבור שנים רבות ייוודע לי, שאת קורס הממ"ים עשו שלושתם באוהל אחד, שלושה מתוך שמונה. כל השמונה, לפי סדר המיטות באוהל, נפלו בתש"ח. נועם לומד ספרות, מבקש להתמסר לה כאביו המשורר ראובן גרוסמן (שבעתיד ישנה שמו לאבינועם, יערוך את “גוילי־אש”). עם נועם אעשה כמה מימי דצמבר 1947, מיד עם גיוסנו, במושב הזקנים שבמבואות המערביים של העיר, מול ליפתא העלית.

אנחנו כבר בתש"ח, אך רק באוקטובר־נובמבר 47'.

על ההר ובעיר ובבית־הכרם פוגשים את מיטב הנוער. דרך נחום אנחנו מכירים גם את מי שבקרוב ניתקל בהם בנסיבות שונות מעיקרן – ישראל פונט; פיפי (אפרים) הכבד, ששפמו מצניע שפה שסועה ואופנועו רועם לפניו; ריצ’י (מנחם ריצ’מן), שיהיה מפקד אחת הפלוגות הלוחמות; “מוסא” סלומון, שיפקד על אחרת. מוסא צנום, יבש, מאחת ממושבות הדרום, אולי רחובות. כבר סתיו, והמפקדים ניכרים באופנת המחתרת, מכנסי קורדרוי גס, באטל־דרס רפוי עם ריצ’רצ’ים, נעלי זאמש גבוהות, סוליות קרפ. גם מוסא גוץ, אבל כולו דרוך כלפי מעלה, רק עור ושרירים ועצמות על תיל קופצני, ולכן הוא נראה פחות נמוך מריצ’י, שגפיו הקצרים מלאי קימורים, משקפיים עבים על עיניים זריזות, לא שום דבר שיבשר את קרב רמת רחל, שבתוך ששה חודשים ייפול בו עם רבים מאנשיו. גם מוסא ייפול במלחמה.

בעצם הימים ההם מגיע לירושלים גם יצחק פוחס, בן למייסדי עין גנים, שאחרי סמינר לוינסקי ושירות כנוטר, נכנע לתשוקותיו הכמוסות ובא ללמוד מוסיקה ולכתוב בסתר שירים, איציק יפה־התואר, מחברינו בגימנסיה “אחד העם”, עיניו חבויות מאחרי ריסים ארוכים, איציק המחלל, שנהרג בשיירה לגוש עציון. בשובי היום ל"גוילי אש", לספר הל"ה ולמקורות נוספים, אני מבין מה צעירים היינו בפרוס תש"ח – עשרים, עשרים ואחת, הקשישים בני עשרים ושלוש.

נועם נולד באמריקה, אבל בהיגויו איני זוכר אפילו שמץ של אמריקניות. לא כן יוסקה קַבַּקֶר, שנולד בוואנקובר, במערב קנדה, והרי"ש דבקה ללשונו וסירבה להמעך בחיכו. גם יופיו הבולט של יוסקה היה שונה מזה של נועם, שפם צפוף, באריטון רך וערב, והבנות הלכו שבי אחר שירתו. ליבו היה במקרא, ואף השאיר אחריו מחקר אחד על שיר השירים ושני על “ירמיהו ונביאי השקר”, אבל בזכרוני הוא מחבורת מדריכי החג"ם, בוגר קורס הממ"ים האחרון וקורס חבלה.

וברוך אָמוֹן (רובינשטיין), בנו של אחד מראשוני “הבימה”, בחור מגודל, אפילו מעט מגושם, שרק אחרי זמן, ב"גוילי־אש", גילינו שבמסתרים חטא גם הוא בכתיבת שירים. ונתן פרלמן, משדרי “קול ירושלים” ותחנת “קול המגן העברי” המחתרתית. וברוך פת, אותו בחור גוץ, רך־שפם, שופע הומור יהודי חם, שהיה מחוגגי כ"ט בנובמבר בחדרנו המשפחתי שבמעון הסטודנטים.

כך גם דוד טַ"ש, מוצק, מנומש, בן כפר מל"ל, שבא ללמוד משפטים וסוציולוגיה, אבל גם אהבתו הנסתרת שלו היתה בת־השיר. כך עודד בנימין, משוחרר הרא"ף, גם הוא משוכני המעון בבית איידליץ, שבכוח הצטרף למחלקת ההר, הל"ה, ועם כל אנשיה נפל בדרך לגוש עציון. כך עוד ועוד.

בסופו של אותו קיץ 47' אני רואה בני עשרים, אנשים חיים, אפופי אשליית־שווא של נינוחות סטודנטיאלית. לא שבני העשרים סגרו עצמם מפני הקרב ובא, ועיניהם טחו מראותו.

אינני יודע מתי והיכן נולדה האמירה, שרווחה אז – “לעזאזל החיים, העיקר הבריאות.” נחום חברנו, הנתון בפעילות מתמדת ועד מהרה יקבל עליו פלוגה ואחריות למרחב מוצא־ארזה, מול הקאסטל וצובא מכאן וקולוניה מכאן, ובתוך כך ממלא מחברות שחורות בחרוזים לבנים, נקרע בין ניטשה לבין הדרשה על ההר, בין רוּסוֹ לדֶקַרט, בין “הספריה הפילוסופית” לפיצוח גרעינים שחורים, שכיסיו מלאים בהם תמיד, ברגעי מצוקה מחייכים כל הג’ינג’ים בפניו הנורדיות, אולי הסלוויות של נחום, והוא מצהיר:

“לעזאזל החיים – העיקר הבריאות!”

הרבה קודם, בראשית 1947, נקראו משוחררי הצבא הבריטי וחברי חי"ש לשעבר לאולם מרתפי בבית־ספר “למל”, אם איני טועה. מעתה, נאמר לנו, אנחנו מחלקת סטודנטים בחי"ש ירושלים, וכיוון שכולנו מלומדי מלחמה, לא יבלבלו לנו את המוח באימוני נשק ובא"ש. נמסר לנו מי מפקדינו הישירים, ומי אנשי־הקשר. האם ידענו כבר אז, שב"יום פקודה" יזעיק אותנו שמואליק מַטוֹת, מ"פ במנגנון ה"הגנה" בירושלים? האם נקבע כבר, שבועז שַׁכֶבִיץ, קצין אמיתי בצבא הוד מלכותו, יהיה המ"מ שלנו, מחלקת יוצאי הצבא הבריטי?

מי יכול לזכור?

ירושלים של שתי השנים בין פרוץ המאבק בבריטים למלחמת השחרור, היתה עיר שסועה. הבריטים קרעו אותה ל"זונות ביטחון" (Security Zones), “זונה A”, “זונה B”, כפי שאמרנו גם בעברית, גידרות תיל, מחסומי דרכים, שיני־דרקון, עמדות־ירי. כך מבניין ג’נרלי ומגרש הרוסים בואכה שער יפו.

כך מלון המלך דוד וימק"א וסביבותיהם. כך מבניין המוסדות הלאומיים לעבר טלבייה, קטמון, המושבה הגרמנית ומחנה אלנבי. שכונות הדרום – תלפיות ומקור חיים – נמצאו מבודדות בלב אזור ערבי עוין, ומעבר להן בית־צפפא. כך ארנונה, כך קיבוץ רמת רחל, שבכתפו שכן הכפר צוּר בַּאחֶר ובגבו מַאר אֶליָאס ובֵית גַ’אלה ומבואות בית לחם. כך האוניברסיטה, הר הצופים, שיום־יום עלינו אליו במספר 9 מקולנוע תל־אור דרך הפיתולים רוחשי־השינאה של שייח ג’ראח, שלא לדבר על עטרות ונוה יעקב המנותקים. כך הכניסה ממערב, מתל־אביב. את הבאים קידמו ליפתָא העלית והתחתית ומעבר להן מושב־הזקנים מכאן ובית־המשוגעים מכאן, והלאה משם רוֹמֵמה ושייח' בַּאדֶר המעורבות. את ירושלים, שהעלייה אליה בשנות מלחמת־העולם היתה כמו ביקור במרכז קוסמופוליטי בָּשׂוּם וקסום, הפכו הבריטים בשנת 1945 לעיר־לא־עיר.

אפילו טיול־שבת מבית הכרם הקרה בחורף 47', נהפך לא רחוק מצומת יפו המלך ג’ורג', לאימה: ממרומי בניין ג’נראלי, מבין רגלי האריה, פתח פתאום “ויקֶרס” באש אינפילַדית לאורך יפו, עד מחנה יהודה, וכל עוד נפשנו בנו נמלטנו אל הסרט ב"עדן", שגם במוצאי אותה שבת, אם איני טועה, לא ויתרנו עליו. חרדה לא היתה. כנגד זה, ידוע־ידענו מהי אותה עננה, כמין פיסת־יד קטנה, הנקשרת באופק. חשבנו שידענו.

*

בליל ה־29 בנובמבר – כבר אחרי פתיחת שנת הלימודים, אחרי חנוכה ונשף הסטודנטים הלא־נשכח, האחרון, על ההר, באולמי בית רוזנבלום – צהלה ושמחה כל ירושלים הקרועה והשסועה.

שמחו גם מעונות הסטודנטים בבית־הכרם. אפילו מהמרחק הזה עודני רואה את מוצאי השבת ההיא, את פני הנדחקים ראש על ראש, זה לילה שני, לחדר־המשפחה שלנו בבית איידליץ, סובאים עוד מדיצינאל, נושכים עוד מלפפונים חמוצים ועוד מקלונים מלוחים, כולנו עוברים את הגדר לפנסיון פַּאקְס, להאזין ברדיו המתוחכם של אחד הסטודנטים האמריקנים לשידור ישיר של ההצבעה בעצרת או"ם בלייק סאכסס, מונים כל קול “בעד” ו"נגד" עד לזהו־זה, מדינה יהודית, אמנם לא עם ירושלים, ומי יודע עם מה כן, אבל אותו רגע משכר יותר מהמדיצינאל הממלא אותנו ונמשיך לשתותו, שוב בחדר ומאוחר יותר על חשבון בית־הקפה “הר אביב”, ועד עלות השחר ימלאו חוצות בית־הכרם מיצהלות־שיכורים, שכמותן לא ידעו לפני ה־29 בנובמבר, וודאי לא אחריו.

מלבד חברינו הנזכרים למעלה, נחום וחבריו, זכורים לי מאותו הלילה דיירי מעון הסטודנטים שלנו, בית איידליץ.

אני רואה את ברוך ליפשיץ, ששכל בפולין את אשתו וילדיו והתגלגל לקולחוז באסיה הסובייטית, וכן את אלזה, שמשפחתה גלתה מצ’רנוביץ לסיביר והיא הגיעה איכשהו לבינינו. בשיכון זה נקשרו השניים, הקימו משפחה, הולידו בן, ברוך הקלסיקן עלה במעלות האקדמיה ונעשה פרופסור, אך בגזירת גורלם האכזר נפטרו שניהם, בזה אחר זה, לפני שנים.

אני רואה את איסר (איז’ו) נתנזון, גם הוא ממשוחררי הצבא הבריטי, מבוגר יותר, מכונס, מנהל־בית מטבעו, תמיד בנעלי־בית, מתקן את קצרי־חשמל הרבים, מנקז את מי־הגשמים שנאגמו לפני חדר־המדרגות ובתוכו, אך על הרוב ספון בחדרו. רק אחרי נפילת העיר העתיקה, נודע לנו ששתקן לא־נראה זה היה ממפקדי אצ"ל ברובע היהודי. אחרי המלחמה היינו שוב שכניו של איסר, איש שקט, חרוץ, בעל בית ממש במושבה הגרמנית, שחי בו עם אשתו הצעירה מלכה, בת הרובע היהודי. גם הוא נפטר מזמן, וגם הוא, פשוט, בידי שמים.

ולהבדיל בין החיים לבין המתים, אזכיר עוד אחדים מחברינו לשמחת הכ"ט בנובמבר:

פנחס אביבי (בעתיד פרופסור לפיסיקה, כל ימיו אוהב ספרות נפלא, משוגע לדוסטוייבסקי);

דב לוין (היום פרופסור, מחוקרי השואה המובהקים, בן קובנה, פרטיזן, שעוד אשוב ואזכירו).

שלומקה פרלמוטר (ילד פולני שהתגלגל לבין הפרטיזנים ביערות, אומץ על־ידי ראשי הוועד היהודי האנטיפשיסטי, בהם איליה ארנבורג, וזמן לא רב לפני פגישתנו בבית איידליץ הוציאו מארק יארבְּלוּם ממוסקבה, חדרו הוא המטבח־לשעבר של הפנסיון, חדרנו חצי חדר־האוכל, בינינו האשנב למלצרים¹: פרוע־בלורית, משולח־דמיון, כורע תחת משא זכרונותיו ובדידותו, מהפנט בסיפוריו, בעתיד מורה ומנהל).

ובחצי השני של חדר־האוכל לשעבר, מעבר למחיצת־עץ, אברהם עוזיאלי (עוזי), סרז’נט ב־B Company, שבימי היותנו בחזית האיטלקית סוּפחתי גם אני אליה, ובעתיד סמג"ד “בית חורון”, שעם כל שרידי גדודנו הירושלמי המקורי, “מכמש”, עשיתי בו גם אני את שארית המלחמה, הוא וחברו הטוב אלכס הכהן, שיתפרסם כעבור שנים בממון הרב שיצבור, ככתוב בעיתונים, פה ושם בעולם.

וטרם הזכרתי את חברינו הכפר־סבאים, שמואל איידלסברג (עדן) וברוך סולומיינסקי (שראל), אז מדריכי חג"ם וככולנו קרועים בין אלף אהבות ותשוקות. שמואליק יעשה שנים אחדות בצבא הקבע וארוכות יותר במשרד המסחר והתעשייה, אבל על אהבותיו הכמוסות – היינריך היינה ונתן אלתרמן – אין עדים טובים מאתנו. כך ברוך, שיהיה גם מג"ד, אם איני טועה, ינהל את הוצאת “מגנס” האוניברסיטאית, אבל אהבתו כל השנים תהיה הספרות, וגם על מה שיכתוב הוא בעתיד על שני ספרי הראשונים, כל זה בעתיד, הוא זכור לטוב.

*

אבל למחרת ה־29 בנובמבר אין העתיד נראה לעין, ודאי לא העתיד הקרוב. ב־30 עודנו סובלים מ"האנג אובר", משוטטים בחוצות, שותים, מתהוללים, נזכרים סוף־סוף שצריך לחזור ללימודים. כך, כנראה, גם באחד בדצמבר, אם כי יום זה אינו קיים בזכרוני. ה־2 בדצמבר, לעומתו, חקוק בו היטב. כמדי־בוקר, נוסעים רעייתי ואני במספר 12 מבית־הכרם העירה, ובמספר 9 מקולנוע “תל־אור” להר הצופים. אני נכנס לאולם ו', לשיעור של פרופסור דינבורג.

בצאתנו מהשיעור, אני רואה את שמואל מטות עומד במסדרון ועוצר כל מי שנמנה עם מחלקות החי"ש, שקמו בחורף בבית־ספר “למל”, גם אותי. המרכז המסחרי בוער, הוא אומר. רד מיד העירה ועלה לחדר של קוּבּלנוֹב במועצת פועלי ירושלים. את מחברותי אני משאיר בידי יהודית, היושבת באותה שעה מעבר למעבר המקורה, באולם־הקריאה של בית־הספרים הלאומי, בניין וולפסון. אני משאיר אצלה את רשימותי, מבטיחה נאמנה, שברגע שנסיים מה שרוצים מאתנו שם, אני חוזר. להר עלינו יחד בתחנת “תל־אור”, מעבר מזה למסעדה הקואופרטיבית, והחדר שאליו אני נשלח עכשיו הוא באותו בניין, מעברה האחר של המסעדה.

בלי להיכנס לפרטי כשלוננו המביש ביום ההוא, על אנקדוטה אחת איני יכול לפסוח: קבוצה מתוכנו אורגנה למעין כיתה, שניים־שלושה מאתנו צויידו באקדחים, עוד אחד־או־שניים ברימונים, ויתרנו שימש “רזרבה קרבית”, כלומר בלי כל נשק. בדרכי־עקיפין, בין ה"זונות", הגענו לבניין דוד, עברנו על־פני טחנת־הרוח, ובפינת מיתחם צבאי בין “קינג דייוויד” לימין משה (שם התמקם כעבור שנים בצריפי ה"ניסן" הקמרוניים ביתן האמנים), בצל זית עתיק יומין, נעצרנו בפקודה. בגיא העמוק, בואכה בית טאנוס, שער יפו והחומה, בער המרכז המסחרי. אל הגדר קרב סרז’נט בריטי ושאל למעשינו.

“אנחנו סטודנטים,” אמרנו, “ובאנו בכוונה להגן על בעלי־החנויות מהפורעים והבוזזים.”

מידע זה מילא את הסרז’נט השתאות ושאט־נפש גם יחד:

“On King George Street you see the bloody Hagana, but when it comes to fighting – they are sending students!”

בו־בערב, אם אינני טועה, נשלחנו לבתי זִיבְּנבֶּרגן, כדי להגן על מאה שערים ובנותיה. כך, מכל מקום, גוייסתי למלחמת העצמאות.

כך, לערך, גוייסו מחלקות הסטודנטים, שנשאו בחלק נכבד מנטל הקרב על ירושלים והיישובים המבודדים סביבה – גוש עציון בדרום, עטרות ונווה־יעקב בצפון, ישובי הפרוזדור עד מוצא ועד הרטוב במערב. מי שנמנו עם הרזרווה של הפלמ"ח נקראו ליחידותיהם, האחרים היו לעמוד־השידרה של שני גדודי החי"ש בירושלים – “מכמש” ו"מוריה" – שבסוף פברואר מנו 1,271 לוחמים, בנים ובנות.²

לא על כל המבצעים הרבים שהשתתפו בהם הסטודנטים אני בא לספר, ולא את כל הנופלים אמנה כאן. כל כוונתי להחזיר לזיכרון כמה מבני־דורי, להדליק נר לנשמת אחדים מאותם נערים מחוננים וטהורים, אשר רק מהמרחק הזה מתגלה מה אבד לכולנו כשנעקרו מארץ־החיים בטרם הבשיל פריים.

*

בתחילה היה הכל מאולתר, ואף שידענו, כי באיזשהו בניין (בית הקרן הקיימת, מול בית המעלות) יש לגדוד, “מכמש”, איזשהו מג"ד, שלום דרומי, מבחינתנו היה המ"מ המפקד העליון ורק אי־שם מעליו, המ"פ. בקבוצות קטנות, חוליות, כיתות, נשלחנו לאזורי־התפר שבין השכונות העבריות לערביות. מבתי זיבנברגן נשלחנו, כמה “וטראנים” בני עשרים פלוס, להגן על מושב הזקנים בליפתא. שמואל שמעוני (לימים מנהל תיכון חדש) ואני נבחרנו בשל “מומחיותנו” ב"ברן", אחד המקלעים היחידים בעיר. המ"כ היה דב בן־דרור, מאוחר יותר ממגיני גוש עציון ולימים מבכירי האוצר. אזכיר עוד את נועם גרוסמן ואתו צעיר רך, סמוק לחיים, יוצא הולאנד, קותי (שם משפחתו אינו זכור לי עוד). שניהם נפלו כעבור כמה שבועות בשועפת.

מהר מאוד נהפכו החוליות והכיתות למחלקות ולפלוגות. בפלוגה של ריצ’י היו שלוש מחלקות, בהן אחת של תלמידי מדעי הרוח ואחת של תלמידי מדעי הטבע שנשלחו לגוש עציון, ומפקדיהן היו מנחם אבירם (“מן”) ויהויכין קנולר (“ג’וחה”). לאחר זמן היה יהויכין מ"פ בגדודנו. בגמר לימודיו, עבד ככימאי, אם איני טועה, במפעל האשלג בים המלח. ערב ששת הימים נהרג בעלות הג’יפ שנסע בו על מוקש.

אנחנו הווטראנים התרכזנו במחלקה השלישית, בפיקודו של בועז שכביץ (לימים חוקר הספרות והלשון העברית). הוצבנו ב"היוזם", מלון־פנסיון בעיבורה של תלפיות, שיזמה קבוצת חיילים משוחררים. שלוחה יפהפיה זו אבדה מזמן מתחת ל"דיפלומט", “גני יהודה” וכל הבנייה האדירה בין תלפיות לארמון הנציב. אבל בחורף ההוא היה “היוזם” סוף העולם – מדבר יהודה במזרח; צור־באחר בדרום; ארנונה, שאף בה ישב כוח קטן מהגדוד, בינינו לרמת רחל.

בלי־משים התגלגלנו חזרה מסטודנטים לחיילים, אמנם בלי מדים (להוציא מה שנשאר לנו מהצבא הבריטי, באטל־דרס ומעיל חורף שצבעתי לשחור אזרחי), עם נשק מוצנע, בחצי מחתרת. כינוי הצופן של הפלוגה היה “פלט”, והכתובת למכתבים היתה “קפה פינתי”, מול קולנוע “תל־אור”. מכתבים, צרורות, אפילו משלוחי־נשק, הכל היה ממוען: “קפה 'פינתי’ – אצל אֶמי”.

רק לאחר זמן גילינו, כי אמי, היום ד"ר עמנואל ריקליס, הוא קצין השלישות שלנו. אמי עצמו נפצע, עבר לתפקיד אחר, אך הכתובת הפלוגתית לא שונתה עד לשיירת נבי דניאל, בסוף מרס, כשהוחלפו אנשי הפלוגה. אני מודה לאמי על שריענן עכשיו את זכרוני.

אבל כאן כבר הקדמתי את המאוחר.

ב־11 בדצמבר 1947, במארב על שיירת אספקה לגוש עציון, נפלו עשרה לוחמים, בהם המ"כ, יצחק פוחס חברנו. כמה שיירות שנשלחו אחריה, לא הותקפו.

ב־12 בינואר שוגרו חמש משאיות טעונות אספקה והרבה חומרי־מלחמה – תחמושת, רימונים, בקבוקי מולוטוב, מה לא. את השיירה ליוו חמישה־עשר לוחמים, שישה ממחלקת הסטודנטים ב"היוזם" ותשעה נוטרים. המפקד היה ממחלקתנו, מנחם מרגליות, שש שנים בצבא הבריטי, בהן שירות ב"קומנדו". בשיירה נסע גם – בדודג' חדש, מודל 47', אם איני טועה – המפקד הנכנס של הגוש, עוזי נרקיס. פעמיים הותקפנו במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, הן בצאתנו אחר־הצהריים הן בשובנו באשמורת האחרונה. היה זה נסיוני הקשה הראשון בתש"ח (משהו מזה נכנס לסיפורי “יום ולילה”, נדפס לראשונה ב"אורלוגין", 1951). לכפר עציון הגענו בלי אבידות ועם שקי ה"שֵׁדית", הרימונים ובקבוקי המולוטוב, שעליהם ישבנו זקופים כנרות, מכוונים “סטנים” קיצרי טווח לעבר מקלעים שירו בנו מגבעות רחוקות ממזרח לכביש.

בשובנו באשמורת האחרונה מכפר עציון חיכו לנו במבואות בית־לחם חמישה מחסומים ומארב־מקלעים, ובין הפרות והתרנגולות שהועמסו בגוש על המשאיות שלנו, ניסינו גם להשיב אש וגם לפרוץ את המחסומים ולהגיע איכשהו עד משטרת בית־לחם, שלעזרתה קיווינו.

הדודג' החדשה ושתי המשאיות נשארו על המחסומים. חבר קיבוץ רבדים ושניים מן הנוטרים המלווים, נהרגו. דן עצמון, איש מחלקתנו, נפצע קשה בבטנו מצרור מקלע. רק בזכות תרמיל חובשים, שבועז כפה עלי בפקודה, הפעלתי גם בתש"ח את הכשרתי כחובש קרבי בחי"ל. רק אחרי חודשים ארוכים בבית־חולים החלים דן מפצעיו, סיים את לימודיו והיה לד"ר עצמון, שלזכותו נזקף זן משובח של חיטה, המניב יבולי שיא של גרעינים. כל סיפור השיירה ההיא³ קשה ואכזר, אך כאן אזכיר רק עוד זאת: עצמות שני הנוטרים שהושארו מאחור, נמצאו רק אחרי מלחמת ששת הימים, ואז הובאו לקבר ישראל.

לאחר שיירה זו שוב לא ניתן היה להסיע על הכביש רכב בלתי משוריין. יומיים אחר־כך פתחו מאות מאנשיו של עבד אל קאדר אל חוסייני ורבים מכפריי הר חברון במתקפה כבדה על גוש עציון. אמנם, ההתקפה נהדפה, אבל לגוש היה עכשיו צורך דחוף בתגבורת ובתחמושת.

כך גמלה ההחלטה לשגר ברגל תגבורת לגוש, מהלך שלושים קילומטר בדרך הררית קשה, בליבו של שטח עוין. מחצית מחלקת הל"ה היתה מן ה"רזרוויסטים" של הפלמ"ח ומחציתה ממחלקות החי"ש בבית־הכרם וארנונה. כמעט כל הל"ה נמנו עם ציבור מצומצם זה שמסופר בו כאן, תלמידי האוניברסיטה. מחלקת ההר, הל"ה, היתה לאגדה עוד בעצם ימי המלחמה, ושירו של חיים גורי, “הנה מוטלות גופותינו”, שנכתב במקום שליחותו באירופה ונדפס סמוך לארוע, הרטיט את לב חבריהם בירושלים, שהיטב ידעו כי המלחמה הכבדה כולה לפניהם. בלי להפלות חס ושלום בין דם לדם, מבקש אני לספוד על עוצמה רוחנית זו שאבדה לכולנו בנפול הל"ה, מהזוהרים בפרחי הדור. הנה עיקרו של מכתב, ששיגר נועם גרוסמן למשפחתו למחרת נפילתם:

עודני נמצא תחת הרושם הכבד של האסון שאירע אתמול בהרי חברון. את כולם עד אחד היכרתי. עם כולם הייתי יחד בהרבה הזדמנויות, ועם כמה מהם השתתפתי בהפחתת מספר ערבים ובתיהם מן העולם. וכשאתה קורא בעיתון שוב ושוב את רשימת השמות המלאה, הלב מזדעזע ואין אתה יכול להאמין. אני מסתובב כל היום כמטורף, כשהם כולם עומדים לנגד עיני. דני מס (בנו של ראובן מס המו"ל), בחור צנוע, חרוץ, אמיץ, תמיד חיוך על פניו. הוא היה אתי יחד בכפר עציון שבוע לפני ההתקפה ועבדנו יחד להגנת המקום. אולי הודות לו החזיק האיזור מעמד. היה יושב אתי בערבים, שותה קפה, היינו משוחחים עד שעה מאוחרת. בתקופת המאבק ביצע מבצעים נועזים, שלוא היה לנו צבא סדיר, היה מקבל מדאליות על אומץ בעבורם. מאחדים מהם יצא בנס. היה מרושל תמיד בתלבושתו, לא מגולח, אבל איש־העבודה, איש־השדה. שש שנים שירת בפלמ"ח. השנה צריך היה להשתחרר ועם פרוץ המאורעות נקרא שוב ככל בחור. הוא היה המפקד בה"א הידיעה ב’ארגון'. בחור־חמד.

ברוך פת. תלמיד האוניברסיטה. בחור נמוך, בעל שפם גדול, תמיד עליז. שחקן בקבוצת כדורגל של האוניברסיטה – זה היה ה’הובי' שלו. הביא לי פעם חבילה ששלחתם אלי, לכפר עציון. לפני שיצא אמר שהוא מרגיש שלא יחזרו מדרכם. איזו אינטואיציה!

אליהו הרשקוביץ. בחור בריא, פיקח. יום לפני צאתו אמר (מתוך צחוק) שאם לא יחזור, מונחת צוואתו בשולחן הכתיבה. דוד טש – סטודנט גם כן. הוא היה בביתי מספר פעמים. אהבנו להתלוצץ יחדיו. בעל הומור לגלגני. גם הוא בחור חמד. יעקב כהן, עודד בנימין (תלמיד הגימנסיה) – שניהם סטודנטים. האחרון גר לידי בבית־הכרם. ועוד כל הרשימה הארוכה הזאת – ממיטב הבחורים – – – אתה אומר לעצמך, זוהי מלחמה. ומלחמה, אני אומר, אינה חברת־ביטוח. וקרבנות מן ההכרח שיפלו. אבל אין הדבר כן כשאתה מכיר את האנשים אחד־אחד, כשישבת אתם יחד, טפחת להם על השכם, שתית עם כמה מהם ביום הקמת המדינה. שוב אכנס למסעדה הקואופרטיבית, מקום שהייתי פוגשם, אבל אף לא אחד מהם יברכני עוד לשלום – –

כעבור ששה שבועות יצא נועם בראש כוח של אנשי פלוגתו, רובו מפקדי מחלקות וכיתות, להציב מארב לתחבורה הערבית מצפון לעטרות. הכוח נתגלה, כותר ובקרב נפלו נועם וחמישה־עשר מאנשיו, בהם קותי ועוד חבר, שב־29 בנובמבר שתה אתנו, בחדרנו, נתן פרלמן.

בין ההחלטה בעצרת האו"ם לבין ההכרזה על הקמת המדינה, עברו יותר מחמישה חודשים. אל שרידי מחלקות הסטודנטים צורפו מחלקות חי"ש שהועלו מהשפלה, ולעומתם נשלחו חניכים – בהם מן הווטראנים ב"היוזם" – לקורס הקצינים הראשון של צה"ל ב"דוֹרָה", ליד נתניה.

בזכרוני שמורים שמות כמה מבוגרי הקורס, ששבו לירושלים:

מאיר חפץ, מהגדוד שלי בבריגדה, מהמעולים בחברינו, מ"פ ב"בית חורון", נפל בקרב סביב ארמון הנציב, ערב ההפוגה השנייה;

דוד שוהם, מפקד המסייעת וסמג"ד “בית חורון”, בעתיד מ"נערי אשכול" באוצר, מאוחר יותר בנקאי בכיר;

יהודה ארבל, היה למ"פ בגדודנו, שירת שנים במשטרה, עמד בראש השב"כ בשטחים. סיפור־חייו המרתק והעצוב הסתיים לפני כמה שנים;

מנחם מרגליות הנזכר למעלה, בעתיד גם הוא מבכירי האוצר;

אהרן קמחי, נכנס לתש"ח עם “מדליה צבאית” בריטית על הצטיינותו בחזית איטליה, יימנה גם עם “נערי אשכול” והבנקאים. החליף את “רבי” כקצין קשר במחוז ירושלים.

אריה אורי, פגשתיו באיטליה, בבית־החלמה צבאי קרוב לחזית, מפקד אמיץ־לב בגדודנו, שנים רבות חבר מעגן מיכאל, איש־ספר שזכה לראות בעודו בחיים בפירסום ספר־שיריו המיוחד, “לזלמן מזמור”.

מפקדים חדשים אלה שבו באחת השיירות, שפרצו לשעה את מצור ירושלים. אז כבר חדל למעשה “מכמש” להתקיים. אנשיו ומפקדיו היו נצורים בגוש עציון ובעטרות ונווה יעקב, פזורים בכל המרחב, נופלים בשחיקה המתמדת.

היה גם מפקד פלוגת מוצא־ארזה, חברנו נחום שושני. ערב מבצע נחשון (גם כינויו היה נחשון, אך בלי קשר למבצע), יצא נחום בראש כיתה לסיור לעבר צובא. משנתקלו בכוח ערבי גדול, נשאר הוא עם מקלע לחפות על נסיגת אנשיו, ולא נמצא עוד. שמו חקוק עם שמות כל הלוחמים שמקום קבורתם לא נודע, ורק בלב אוהביו עודנו יפה, זוהר, אמיץ־לב ותמים, בן עשרים ושתיים לנצח. סיפור בתוך סיפור על נחום: כמה חודשים אחרי שאבד, בעודנו חופרים בסלע, בצד חומת המנזר הצרפתי, עמדות “בזה” לקראת הקרב האומלל על ארמון הנציב וכביש יריחו, סיפר לי לפי תומו אחד מאנשינו מחלקת המק"ב, בחור מבויש בשם לוינסון, כי גם הוא היה בסיור כיתתי זה שנחום החליף בו את המ"כ המפוחד כ"מופת אישי". אכן, סיפר לוינסון, הכיתה נסוגה והמפקד נשאר לחפות עליה. בזעם ריטרואקטיבי על מות נחום, הוריתי בליל הקרב ללוינסון לשמש לנו “חיפוי אחורי” אי־שם ליד הכביש לצפון־תלפיות. בהרחקתו מהקוו, אמרתי באיוולתי, אעניש אותו על הפקרת נחום. פה ושם ירו הערבים כמה צרורות, אבל ליל ה־17 באוגוסט ההוא שמור בזכרוני כלילה חמים ודי שקט. והנה בא אלי בריצה צ’יקי סגני ומודיע לי, שלוינסון נהרג.

איך, ריבונו של עולם?!

כדור בודד פילח את קסדתו דווקא מאחור, ליד הכביש. קול לא השמיע.

וחודש אחד לפני כן, ב־18 ביולי, נפלו בשלושה קרבות שונים: “רבי” (בנימין אלחנן), שבהפוגה הראשונה ירד לפקד על מחלקה בכוח־הנחיתה שהתארגן אז, נפל בקרב הכושל בבית עפא. יוסקה קבקר, בקרב על בית טול. ברוך אמון, עם קבוצת לוחמים גדולה, בחירבת אבו־לחם.

אנשים כה מעטים, חללים כה רבים. גדוד “מכמש” פורק הרבה לפני־כן (זוכר ד"ר ריקליס, הוא “אמי”), בטכס שנערך בדיר יאסין החרבה בחול המועד פסח. שרידיו צורפו ל"מוריה".

לא כולם. מדינת ישראל עמדה לקום. סדרי־גיוס של מדינה החלו להחליף, ולא בלי קשיים, את ההתנדבות. היה צורך בסגל לקליטת המגויסים החדשים ואנשי הגח"ל, שלארץ עמדו להגיע בצאת הבריטים ולירושלים בהיפתח הכביש. מ"פלט" ומגדוד “מוריה” הורכב קורס מפקדי־כיתות במחנה שנלר. המ"מים הנזכרים למעלה, יוצאי קורס זה וחבורת מ"כים בני שמונה־עשרה שהגיעו מהקריות, היו לשלד הפיקודי של גדוד 62, “בית חורון”, בראשותו של מאיר זורע (“זרו”), ששירת כקצין בחי"ל וזכה ב"צלב צבאי" בריטי על הצטיינותו בחזית.

באותו יום שישי לא נשכח, כשהוכרז במוזיאון בשדרות רוטשילד על הקמת מדינת ישראל, נע גדודנו החדש בין הפגזה להפגזה לקרית ענבים, מעלה החמישה, אבו גוש, נווה אילן והמשלטים על הכביש, בואכה שער הגיא. מי ששיחק מזלו, כמוני, הצליח לשמוע ברדת היום – כמוני, בין נסיעות משנלר לקרית ענבים וחזרה – בבית הכרם ותוך הליכה חזרה לשנלר, בעד החלונות הפתוחים של שכונת “המקשר”, את שברי מגילת העצמאות משודרים ב"תלם שמיר בועז", תחנת־השידור המחתרתית של ה"הגנה", מאותה שעה קולה של ישראל הריבונית.

*

מלחמתה של המדינה הנולדת בצבאות הפולשים החלה, ועתידה היתה להימשך כל השנה. רק באביב תש"ט, משנחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, התחילו הסטודנטים להשתחרר ולשוב – למגויסי מלחמת העולם היתה זו שיבה שנייה ולכמה מאתנו שלישית – לספסל הלימודים. רבים מנופלי הר הצופים לא זכו אפילו לראות את ד' באייר תש"ח.

המלחמה רק החלה. עד הסוף לא ידעה ירושלים קרבות קלים. הכאוב בהם, והזכור היטב ל"בית חורון", היה הניסיון הכושל השני לפרוץ דרך שער ציון ולהגיע לרובע היהודי ואל הכותל. וכך גם עתיד הכל להתאבן. תשע־עשרה שנים­.

קצת מאותם סטודנטים, שנקראו ב־2 בדצמבר 1947 מתוך אולמות האוניברסיטה למלחמת תש"ח, שבו להר הצופים כבר אחרי הסכמי שביתת־הנשק, שעל־פיהם הותרה שהיית כך וכך שוטרים בשטח המפורז, שכלל את האוניברסיטה ואת בית־החולים “הדסה”. עודני זוכר את המדים הכחולים של משטרת ישראל שקיבלנו במפקדת המחוז, היום מגרש־חנייה לבאי תיאטרון ירושלים. ששה שבועות עשיתי בהר המפורז, המנותק והריק מכל אותם חיים צעירים ששקק בימי־לימודי הקצרים בו בין המלחמות, כל שנת הלימודים תש"ז וסימסטר מרוסק אחד בתש"ח. שוטטתי בין אולמות הרפאים של בית־רוזנבלום, מאולם־ההתעמלות למגרש הכדורגל הצופה אל החומה, מאמפיתיאטרון נפתח מדבר יהודה, ואני עומד שם, מתאמץ לשווא לשמוע את קולות חברי, שתצלומי המשותף אתם בתש"ז שמור אצלי עד היום. הם, כבר אז, לא היו בין החיים.

ובקיץ 1967 עלינו שוב להר הצופים, ואנחנו בני ארבעים פלוס, כפליים מגילם של חברינו המתים, אלה שאתם ירדנו בבוקר ה־2 בדצמבר 1947 למלחמה. עוד שנה, עוד שנה – וכבר שלושים שנה, ורק בזיכרון החיים מתחברים ההר והאנשים של ראשית תש"ח.

*

ולא הזכרתי אלא ברמז את המכי"ם בני השמונה־עשרה שעלו מהקריות וכמה מהם נפלו בקרב ה"ראדאר" עוד בטרם למדנו את שמותיהם. ולהבדיל בין החיים לבין המתים, לא הזכרתי אחד מהם, סמל המרגמות אליעזר סיני, בעתיד מטובי התפאורנים בתיאטרון הישראלי.

גם לא את יהודה תגר (הוא יודקה תג’ר, הוא פישקה בפלמ"ח), מפקדי במחלקת המק"ב ומאוחר יותר מ"פ המסייעת. זמן־מה אחרי המלחמה נעלם לנו מפקדנו החייכן והנינוח, כמו נגוז. רק כעבור עשור, בשובו, התגלה לי היכן היה כל השנים – הוא יצא “בשליחות עלומה” לבגדד, נתפש, נדון למוות, עשה עשר שנים בכלא העירקי ורק בדרך נס שוחרר וחזר. שבע שנים מאוחר יותר הצטלבו גורלותינו שנית, והפעם בנסיבות נעימות יותר, בשגרירות ישראל בלונדון.

ומה רבים השמות שלא הזכרתי, אם כי בזיכרון חיים גם ההולכים מאתנו, שורה ארוכה, ארוכה, גם המתהלכים אתנו בארץ החיים עד עצם היום הזה.

לא אחת, בפקוד אחת העוויתות המחזוריות את ביקורת הסיפרות, ואחוזת איזו בהלה היא נחפזת לקטלג את היצירות שנכתבו בשלושים – עשרים, חמש, שלוש השנים האחרונות, ששת השבועות האחרונים, ולסווגן באורח מדעי דורית, נושאית, זירמית ואסכולאית, מתעורר פתאום, כראשי־אצבעותיה של רגל קטועה, זיכרה החי של אותה הוויה רכה ואכזרית, נלבטת ומתאגרפת, שואפת־צל ונטולת־מסתור, ימי תש"ז־תש"ח על הר הצופים, בירושלים וסביבה, זכר אותם סטודנטים מעטים, שיחד הצטרפו לציבור ייחודי וססגוני יותר משאפשר להעלות על הדעת.

מאז תש"ח הלא־רחומה, הקטלנית, ובמהלך שלושים השנים האלה, נסוגו מקומם וזמנם וזיו־עלומיהם ויפי־נפשם אל האין־מקום והאין־זמן, ורק את הכאב הזה, כאב־מה־שלא־סופַר, הותירו אחריהם בלב חבריהם החיים.

והן חרף כל מה שנאמר ונכתב מאז על המעטים ההם – כמה לא

סופַר, דבר לא סופַר.

ערב יום העצמאות תשל"ח, 10.5.1978

העובר בקטע זה של רחוב יפו, מצומת בנק “ברקליס” לשער יפו שבחומה, לא יאמין שכאן היה לפנים אחד השוקקים והצבעוניים במרכזי־המסחר של ירושלים. לי עצמי זכורה תקופה זו קצת במעומעם, שכן את העיר חילקו הבריטים לאזורי־ביטחון מגודרים ומבוצרים כשלוש שנים לפני שפרצו הערבים למרכז המסחרי הסמוך – ביום השלישי לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ־ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית – העלוהו באש ופתחו בזה במערכה על ירושלים.

כלומר: כבר שנתיים־שלוש לפני פרוץ מלחמת העצמאות, שיסעו שלטונות המנדט הבריטי לגזרים את ירושלים זו המעורבת, רבת־הפנים, הפרידו אלה מאלה את היהודים והערבים, ואת עצמם כלאו מאחורי גדרות־תיל וקונוסי בטון (“שיני דרקון”). היה מעבר בצד גדרות־התיל והמחסומים שהקיפו את אזור (ZONE) ג’נרלי, הדואר המרכזי, מגרש הרוסים, העיריה ו"ברקליס" – אבל נעים זה לא היה. גם ב"משולש" הירושלמי היתה דריכות מתמדת. זכורה לי היטב שעת־ערבית בשבת קיץ אחת, אנחנו עולים ברגל מבית־הכרם לסרט ב"עדן", פוסעים לתומנו ברחוב יפו עם אדוקי ירושלים המלווים את שבת־המלכה – ולפתע מתמלא האוויר צרורות “ויקרס”, מיקלע בינוני שקולו וקיצבו היו זכורים לי היטב מהחזית האיטלקית. לפתע פתחו הצנחנים הבריטיים (ה"כלניות") בעמדת־הירי מתחת לאריה של “ג’נרלי” בירי אינפילדי מעל לראשי טיילי־השבת, ובתוך שניות התרוקן הרחוב. נפגעים לא היו, אבל נעים גם זה לא היה. הרבה לפני המלחמה, נזהרנו שלא להיקלע למצבים כאלה.

לא שמנענו רגלינו מחלקיה הערביים של העיר. כלל ועיקר לא. סיפור לעצמו היא הליכתנו ל"נעילה" ביום־כיפור תש"ז, לראות מה יקרה בהגיע המתפללים ל"לשנה הבאה בירושלים" ואיש אצ"ל, כמדי שנה ובניגוד מפורש לפקודת השלטונות, יתקע בשופר מתחת לעיני החיילים הבריטיים ולועי־כלי־נשקם. השופר תקע, החיילים והשוטרים קפצו לחלל הצר שלפני הכותל ו… גם אני נעצרתי ונכלאתי ב"קישלה", אחרי חצות שוחררתי בהתערבות ראש הרובע היהודי, ו"תיק" עם צילום וטביעות־אצבעות נפתח לי למחרת…

סיפור שני: נסיעתנו ליריחו בראשית תש"ח, זוג יהודי בודד באוטובוס ערבי, בצירוף לא־מובן־היום של משובה, קלות־דעת וביטחון שאת כללי־האבירות יוסיפו שני הצדדים לקיים אפילו תפרוץ המלחמה, שבאותם ימים כבר היתה מאחרי כתלנו. עובדה: בשלום ירדנו ובשלום עלינו חזרה באוטובוס כזה, שוב לבדנו, לירושלים.

בקטע שוקק וצבעוני זה של רחוב יפו שוטטנו לא מעט, אנחנו הסטודנטים של שנת השלום היחידה (היא גם שנת ה"מרד" ה"מאבק" ו"תנועת המרי") שבין שיחרורנו מהשירות בצבא הבריטי לכניסתנו למלחמת העצמאות. היה־היתה ירושלים כזאת, ואפילו בזיכרון איש חיצוני כמוני היא קבועה היטב, אם גם במעומעם.

*

פתאום: השניים בדצמבר 1947, שריפת המרכז המסחרי, ההתארגנות להגנת העיר, ראשית המערכה עליה. גם המבקר באיזור זה היום, יראה ממש בשפת מגרש־החניה הגדול, אותיות חקוקות באבן באותיות רומיות בחזית אחד הבניינים ההרוסים¹ – בית טאנוס. משם ועד לחומה נפתח כבר אז שטח־הפקר בין שני חצאי ירושלים, שני המחנות, שני העמים.

פרק שני זה שבין סוף מלחמת תש"ח לששת הימים, זכור לאנשים רבים יותר. זכורות גם הסמטאות, שבתיהן הנטושים והחרבים־למחצה נהפכו ל"סלאמס" חדשים בירושלים העברית, החצויה, זחלו וחדרו לשטח־ההפקר ממש. אחד הבולטים ועתירי־היוחסין שבבנייני־הפקר אלה, היה מלון “פאסט” (בנוהו גרמנים בשלהי המאה שעברה), שנעלם בינתיים אף הוא והיה כלא היה.

בסיפורי אין “פאסט”, כמוהו כ"בית טאנוס", אלא מוצב קדמי בשפת שטח ההפקר. חיילי הלגיון הירדני מעל לחומה, ואנחנו מבוצרים בכמה מחדרי המלון הנטוש, ההרוס־למחצה. בין הלגיונרים לבינינו מפריד רק קטע זה של רחוב יפו, שעד לפני שנה־שנתיים היה שוקק־אדם. קירות האבן הירושלמית עמדו בהרעשות הכבדות, לא כן רעפיהם האדומים של גגות החנויות, הצמודות בגבן אל החומה, כמו מתוכה צמחו. את ההריסות, קונצרטינות־התייל, קונוסי הבטון, מחסות הלבנים וריקועי־הפחים, סגולה מפני צלפים, את ההתפוררות הנמשכת, שנים על שנים – זוכרים ודאי רבים.

למזלם של לוחמי ירושלים, שאפילו מדים לא ניתנו להם, היה חורף תש"ח מן הפחות גשומים והפחות קרים שידעה העיר. לא כן חורף תש"ט, שהיה משופע בגשמים, ואולי בוגד בי זכרוני, אנחנו כבר חיילי מילואים והימים ימי חורף תש"י. לא, זה היה בתש"ט, שכן הירדנים שעל החומה ירו עדיין בכל מה שזז, ואנחנו הקפדנו היטב על כללי התנועה בהסתר. בינינו היה הרחוב, הנהרס והולך לעינינו, כל תנועה חשודה למרגלות החומה גוררת מטחי־יריות ושלשול רימונים.

*

אלא שתנועה בשטח־ההפקר היתה במידה ידועה חלק מתפקידנו. היה עלינו להבטיח, שבחסות החשכה לא יתגנב האוייב לחנויות ההרוסות ולא יתבצר בהן למטרות צבאיות, או לשם “קביעת עובדות מדיניות”. התנועה בשטח־ההפקר היתה גם חלק מאישיותנו. בכל פה אכלה בנו הסקרנות: האם צמודות החנויות לחומה ממש? האם ניתן להסתנן לתוכן בעד פתחים אחוריים, וכיצד? ובכלל, מה העניינים שם בפנים?

עודני זוכר את המטר הכבד בלילה, שחדרנו בו לראשונה לשטח־ההפקר, חוצים בזהירות את הכביש הזרוע שברי־רעפים ושאר מיני פסולת, ממש מריח את השק הגס שחבשתי לראשי ואשר הלך ונספג מים. אך האם לא הספיקו הבעלים לנעול את חנותם? ההיה התריס הגלי מורד, ופרץ אותו מישהו שקדם לנו? האם פגזים ריסקו את הכניסה? דווקא פרטים אלה (לא קשה למצוא לכך הסבר פסיכולוגי) נמחו מזכרוני.²

בזכרוני, אנחנו אפופים חשכה גמורה. בפנס־כיס, שהאהלנו עליו בשק, שלא יבקע אורו דרך החורים שבגג ולא ימשוך אלינו את הלגיונרים שעל החומה, אנחנו מגששים דרכנו לתוך החנות. זה זכור לי היטב – והן ריח חנות־ספרים עזובה שונה כל־כך מאותו ריח אחר, שאף אותו אוצר זכרוני עד היום, ריחה של ספריית ספיר בקומת הקרקע של בניין ועד־המושבה, שכל ילדותי החלפתי בה ספר ליום. הספרים בספריית ספיר היו כמעט כולם משומשים, כרוכים מחדש, מסופגים בטביעות כל הקוראים שקדמו לי. שונה מעיקרו ריחם העז והכלוא של ספרים אלה, מדפים על גבי מדפים, קירות ספרים, שפנס־הכיס חושף והולך. הריח היה ריח חללה האפל של החנות העזובה למרגלות החומה, ריחם הדחוס והמגרה של ספרים חדשים שהעבישו.

המטר העז המשיך להכות על רעפי־הגג, לקלוח בעד החורים הפעורים, ונעלינו בוססו בשלוליות. מהר מאוד סיגלו עצמן עינינו לאורו הקלוש של הפנס וכבר הכילו את מלוא־מידותיה של החנות, אומדות אוצר גדול זה של ספרים, ההולכים ונשחתים בשטח־הפקר. בכמה מקומות ממש ראינו את המים קולחים מן התקרה המחוררת, אבל ריח הרטיבות והעובש מילא את החנות כולה. במוקדם או במאוחר צפוי לכל אלפי הספרים גורל אחד – כלייה.

האם הקדימו אותנו אחרים, והם שהפכו מדפים עמוסי ספרים? ואולי נעקרו מדפים ונשמטו ספרים מהֵדף ההתפוצצויות? מי יודע? על הרצפה התגוללו הרבה כרכים נפוחים ממים, מתמוססים, מתפוררים. ובכל־זאת, רובם ניצב עדיין על המדפים – מאות רבות, לא, אלפים, חדשים, יקרים.

העיקר היה לא בזה. שנה, שנתיים (יותר?), עברו מאז ניטשה החנות בשטח־ההפקר, אולי כבר בראשית חורף 1948. פחות משלוש שנים לפני כן הסתיימה מלחמת העולם, ורק אז התחדשו הייצור, הסחר, התובלה הימית, נחלצים משש שנים של הגבלות חמורות, שנים שבהן היה מרוכז כמעט הכל במלחמה. רבים מהספרים, שראינו אותו לילה בשטח־ההפקר – יודע אני היום – נדפסו בשוב דור שלם של אמריקנים ובריטים צעירים מהמלחמה, מתפרץ אל האוניברסיטאות, בהול להציל משהו משנותיו האבודות, בולע ספרים כאחוז בולמוס, מחפש את היגיון הזמן המטורף שזה אך הגיע לקיצו, אולי יותר מכך את הגיונו של העתיד, שבימים ההם היה כולו תקוות והבטחות, לא שום ממשות ברורה. ספרים אלה, שרובם נדפס בניו־יורק ובלונדון בשנים 1945–1947, מצאו דרכם גם לחנות זו שלמרגלות החומה.

כך היתה גם עמידתנו בלילה ההוא – סטודנטים בני־הזמן, רובנו יוצאי שתי מלחמות, מסוחררים, צמאי־דעת, דעתנו משתבשת למראה אוצר מתמקמק זה שבשטח־ההפקר, רק הושט ידך וקח.

וכך החלה אותה גניבה ספרותית גדולה.

למזלנו, אפשר לומר, לא פסקו הגשמים כל אותו שבוע. למחרת עשינו את כל הסידורים מראש – הישגנו שקים יבשים, הכינונו פנסי־רוח, ומדי לילה, משהתכסתה הארץ חושך ונפתחו ארובות השמים, היינו יוצאים ממלון “פאסט” בפתח אחורי, מסתנננים בין קונצרטינות התיל בפירצה שהיכרנו רק אנחנו, חוצים בשפיפה עמוקה את רחוב־ההפקר, כאחוזי־בולמוס ממלאים את שקינו במיטב הספרות העולמית, בפירותיה המופלאים של רוח־האדם.

הספרים בחנות זו היו כולם באנגלית (ושמא רק בזכרוני זה כך), מכל טוב המו"לים האמריקניים והבריטיים, מה"אודיסיאה" והטרגדיות והקומדיות היווניות ואריסטו, עד ניטשה, שופנהאור, צ’כוב וליליאן הלמן, מ"קאנדיד" עד לרומנים של וירג’יניה וולף ותומאס וולף בהוצאת Modern Library ו־Random House; מבחר מסחרר מבין 977 הספרים ברשימת Everyman’s, ואזכיר רק את “עלייתה ונפילתה של הקיסרות הרומית” של גיבון ואת “מסעה של הביגל” של צ’ארלס דארווין. ואיך אשכח את “הציביליזאציה של הריניסאנס באיטליה” מאת יעקב בורקהארדט בהוצאת Phaidon ואת כתבי ג’ורג' ברנארד שאו בהוצאה נדירה, Bernhard Tauchnitz, Leipzig, 1923. וכרכי ההיסטוריה הבריטית של ג. מ. טרווליאן בהוצאת Longmans, Green. וספריית ספרי־היסוד בפסיכולוגיה בהוצאת Kegan Paul, בכללם “טיפוסים פסיכולוגיים” של יונג. והוצאות Viking ואוקספורד וקיימברידג ומה־לא.

ובאמת, מה לא משך את ליבנו בימים הפרועים ההם? שקים מלאי פסיכואנליזה והיסטוריה וביוגראפיה וספרי־מסע, אך בראש וראשונה, ספרות־העולם (איזה מבחר משכר של רומנים, קצתם ספוגי־מים ועבשים, רובם חדשים ורעננים!) משכנו באותו שבוע גשום של תש"ט (או תש"י, או תש"ח) מהחנות העזובה, כורעים תחת משאם גנבנו את שטח־ההפקר.

מה מביא אותי להודות דווקא עכשיו, אחרי יותר משלושים שנה, באותה גניבה ספרותית גדולה? הגירוי המידי היה התרגום העברי (מעשה־ידי אהרן אמיר) של “הבט הביתה מלאך”, ספרו הראשון של תומס וולף שראה עכשיו אור אצלנו. למיטב ידיעתי, זה תרגום עברי ראשון מיצירתו, להוציא קטע מן המסה “סיפורו של רומן”, שאשוב אליו למטה.

היום איני יודע איך ועל סמך־מה בחרתי בספרים שקניתי בלילות ההם במשיכה, ואם כבר היכרתי את שמות כל אותם סופרים – מנין?

ובכל־זאת, בצד ספרים שכבר הזכרתי, היו גם תרגום אנגלי של כרכי בחיפוש אחר הזמן האבוד מאת מארסל פרוסט; מבחר מיצירת ג’יימס ג’ויס; נובלות של יוזף קונרד; מבחר מחזות של אוסקר וויילד, או’ניל, קליפורד אודטס; האוטוביוגרפיה של בנימין פרנקלין, בלזק של סטפאן צווייג…

גם אינני משיג היום איך הצלחנו לקרוא משהו מכל אלה, ובזמן מועט כל־כך, אגב עבודה (צריך היה גם להשתכר); שירות־מילואים (שנקראתי לו לראשונה לא הרבה אחרי שיחרורי באפריל 1949, ולא שוחררתי ממנו סופית אלא כעבור שלושים שנה); לימודים (אינסוף ספרים בהיסטוריה עברית וכללית ובסוציולוגיה של עם ישראל); גם כתיבה (עם הקריאה המסוחררת בספרי־ההפקר נכנס לתוכי אז גם דיבוק זה).

עובדה.

בקריאתי הייתי מאוד פוליגמי – מתאהב מהר, הרבה, ובדבר־והיפוכו בעת ובעונה אחת. לבי יצא אחר מחזותיו של צ’כוב בתרגום האנגלי (של קונסטנס גרנט). גיליתי לראשונה את וירג’יניה וולף, ואם כי קראתי גם את אל המגדלור וחדרו של יעקב, התאהבתי עד שיכרון במרת דלאוויי, שחשבתיו למעשה־האמנות המעודן והמושלם ביותר. אהבתי את “דאבלינרס” של ג’ויס, אבל קטעים מ"פינגאן’ס ווייק", שהיו באותו מבחר, המאיסוהו עלי לשנים. אנסתי עצמי לקרוא את פרוסט, אבל עודני בחזקת מי שקרא דפים רבים, אבל לא סיים אפילו אחד מכרכי בחיפוש אחד הזמן האבוד.

כל אלה לחוד – ותומס וולף לחוד. שבתי וקראתי עכשיו, ובנשימה אחת, את המסה האישית הנפלאה של וולף “סיפורו של רומן”, ועם הקריאה שב וניעור בי אותו צעיר, שעשה אז את צעדו המהוסס הראשון לתוך הספרות, אולי גם משהו מאותם רגשות שאולי הציפוהו אז. ארבעת הרומנים אדירי־ההיקף של תומאס וולף אינם אלא רומן ענק, שעניינו איש צעיר הכותב רומן ענק. יצירתו של וולף אוטוביוגראפית במובהק ובמוצהר, ומהיותה כתובה בידי איש צעיר (וולף מת בן שלושים ושמונה, ואת שני ספריו האחרונים התקין והוציא לאור עורכו וידידו אחרי מותו), נכנסה ישר ללבו של איש צעיר, זה שאפילו לידו הכותבת אינו מעז לגלות את חלום הסופר.

קל למצוא מאה הבדלים ואחד בין “שורש היצירה” של תומאס וולף לבין שורשו של צעיר ארצישראלי בשלהי שנות הארבעים, וקשה לגלות קו אחד של דמיון. ובכל־זאת, השפעת אותה פגישה, כולה פרי הגניבה הספרותית הגדולה, היתה עמוקה. בין הספרים שנשארו אצלי (במרוצת השנים החלפנו בתים, ארונות ואהבות ספרותיות, ובכל עקירה נשרו עוד ועוד ספרים) – שרד The Portable Thomas Woolf, Edited by Maxwell Geismar, The Viking Press 1946, שראה אור כשמונה שנים לאחר מותו של וולף, שאפילו את שמו לא שמעתי עד אז.³

רק סקרנות שלוחת־רסן, שמשכה אותי לתוך שטח־ההפקר ורעב שאינו־יודע־שבעה, היקרו לי כל אותם סופרים – שהבלתי־צפוי והמשפיע בכולם על קרתן צעיר ומחפש כמוני, היה קרתן צעיר ומחפש, בנו של סתת מאשוויל, צפון קארוליינה, תומאס וולף (ובמסעותינו באמריקה פקדתי פעמיים את בית וולף באשוויל ההררית).

כששבתי היום לסיפורו של רומן, מצאתי בו מחדש שורות יקרות־ערך, ועודני חש כלפיהן קירבה ריגשית. תוקפן של כמה מהבחנותיו יפה לגבינו הישראלים עד היום. על ההבדל בין מה שכותבים אמריקנים מתוך עולמם־הם לבין שאיפתם להיות מעודנים מהמעודנים שבסופרי אירופה (בתשובה למכתבו של סקוט פיצג’ראלד, המבקר את וולף על היוליותו, על חוסר הריסון שבכתיבתו, על שאינו לומד מפלובר, כתב: “אל תפלַבר לי שום פלוברים, אל תבַאבר לי שום בובאריים, אל תזַלא לי שום זולַאים.”) המסה ראויה גם היום לתרגום ולקריאה, אולי יותר מהרומנים. הנה שורות אחדות בתרגום מהיר:

על ספרי מדברים תכופות כעל רומן אוטוביוגראפי. בהקדמה לספר מחיתי נמרצות נגד מונח זה וטיעוני היו, שכל יצירה רצינית הינה בהכרח אוטוביוגראפית וכי ספק אם מעולם נכתבה יצירה אוטוביוגראפית יותר מ’מסעות גוליבר'…

מסעו זה של תומס וולף דרך נבכי האוטוביוגרפיה ובמרחבי ארצו לעבר העיצוב הספרותי, הוא אותו משהו שמשך אותי בימים שעשיתי צעד מהוסס ראשון לתוך כתיבתי. כל־כך הרעיש אותי, שבמחווה אישית וכמוסה מאוד, שלגיבור הרומן הראשון שכתבתי אני, “החשבון והנפש”, נתתי את שם־המשפחה וולף, שאמנם הוא אמריקני־דרומי־גרמני (או אנגלי) מאוד, אבל בהחלט גם מאוד ארצישראלי־מזרח־אירופי (או ייקי) מאוד. חוק ההתיישנות, המתיר להודות בגניבה הספרותית הגדולה ההיא, מאפשר לי כבר להודות גם בזה.

11.7.1980

אינני יודע בזכות מה נמצאתי ראוי להשמיע דברים במעמד מכובד זה, אבל לי זהו רגע בעל משמעות אישית עמוקה. התחושה שממלאת אותי היא, שהיום נשלם מעגל שנפתח פה, על הר הצופים, בקיץ 1946.

באוטובוס מספר תשע עלה לכאן ביום ההוא חייל משוחרר משלוש שנות שרות בגדוד השלישי של החי"ל (“הבריגדה”), בחור בן עשרים, שתעודת בגרות אין לו ומאחריו חמש שנות אוניברסיטה של החיים, לוטש־יהלומים, רתך, רובאי. במה שיקרה על ההר תלוי היה כל עתידו: יעמוד בהצלחה מלאה בבחינות הכניסה ויתקבל כתלמיד מן המניין, יהיה דינו כאילו התנדב לצבא הבריטי הישר מספסל הלימודים, יקבל פטור משכר־לימוד ולמחייתו יוענקו לו חמש לירות בחודש. מכוח תמיכתה האיתנה של חברתו הסטודנטית וחוצפתו הוא, ניגש לבחינות, עמד בהן והתקבל כתלמיד מן המניין בפקולטה למדעי הרוח. החייל ההוא הייתי אני. את שנת הלימודים תש"ז ואת ראשית תש"ח עברתי פה, על הר זה. לא רק למדתי היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, אלא עלה בחלקי להיות שותף ועד לשעה היסטורית, שאבותי ואבות אבותי לא ידעו כמותה מי יודע מאימתי.

מכאן תחושתי המיוחדת במעמד זה ב"אַלמא מַאטר" שלי, הענקת תעודות מוסמכים לצעירים שחייהם עוצבו לא בטרם עצמאות, גם לא בישראל של הקו הירוק, אלא במדינה שמלחמת ששת הימים שינתה את גבולותיה ופניה, והיום היא קרבה שוב לפרשת־דרכים גורלית בקורותיה ובדברי ימי ישראל. מה שלדורי הוא ביוגרפיה, לדורכם הוא היסטוריה. אפילו בכביש המהיר תל־אביב ירושלים אני חש לא אחת כמהלך על כבלי מתח גבוה, פלאי והרה־סכנות זה, שבין 1948 ל־1988. מנין, אם כן, אותה תחושה לא־מרפה, שהקפיצה הגדולה בחיינו כאן בארבעים שנים אלה עולה מצד אחד על הדמיון הפרוע ביותר, ומצד אחר כאילו עודנו באמצע הריחוף על פני תהומות, בחינת הרשות נתונה, והכל עדיין צפוי?

באירופה של קיץ 1945 פגשנו את שרידי יהדות אירופה בצאתם ממחנות־ההשמדה, מהיערות, משנים של מנוסה ממבקשי־חייהם, צפינו בחורבן יהודי ואנושי כה מוחלט, שהיה עלינו בעצם להתייאש מעצם הסיכוי, שיישוב של שש מאות אלף יהודים יקים אי־פעם מדינה משלו, אולי להתייאש מעתיד יהודי כלשהו.

פה, על הר זה, נערך בקיץ 1947 כינוס עולמי ראשון אחרי השואה למדעי היהדות. זקן הסוציולוגים והדמוגרפים של עם ישראל, יעקב לשצ’ינסקי, דיבר על משמעות ההשמדה לדורות – מיליוני ילדים יהודיים שלא ייוולדו עוד משום שמעיינות הפוריות של יהדות מזרח אירופה נסתמו לעד. הימשכות רבים מאתנו אז ללימוד היסטוריה וסוציולוגיה של עם ישראל ביטאה יותר מכל תהייה קיומית.

לכאורה, לא קשה לשרטט בכמה קווים את המציאות של ראשית 1948 ולהקבילה לזו של ישראל 1988 ולעומד להכרעה בעתיד שלכם. בלי משים עברתי מ"אני" ל"אנחנו", וכבר אני מציב “אתם” מול “אנחנו”.

אכן, מה שאביא בפתח דברי כזיכרון אישי מאוד אינו זכרוני שלי בלבד, אבל רק בדיעבד. מהצבא שוחררנו שנה אחרי גמר המלחמה, בקיץ 1946, ורק אז החלו נוהרים להר זה מאות צעירים, ולא כל־כך צעירים, משוחררי הצבא הבריטי והנוטרות, רזרוויסטים של הפלמ"ח ושאר יחידות ה"הגנה", פרטיזנים לשעבר, ניצולי מחנות ריכוז, גם חבורה גדולה של אמריקאים יוצאי צבא, שבאו ללמוד פה, כולם אחוזים בתאווה הכפולה, התאווה לדעת והתאווה לחיים.

לרעבוננו לדעת לא היה גבול, ולמזלנו הוענקה לנו שנה אחת של מורים דגולים ושל בית־הספרים הלאומי. מגדולי־הדור אזכיר רק את בנציון דינור ויצחק בער בהיסטוריה של עם ישראל, את ריכרד קבנר ואביגדור צ’ריקובר בהיסטוריה כללית, את אריה טרטקובר ורוברטו בקי בסוציולוגיה ודימוגרפיה של עם ישראל, את השעות עם מרטין בובר במבוא לסוציולוגיה ועם גדליהו אלון בשיעורי התלמוד. חיים שלמים אני ניזון ממעט הדעת שהספקתי לגנוב כל שעה וכל רגע בשנת השלום הקצרה ההיא, בין מלחמה למלחמה.

גם במהלכה לא נפסק המאבק בבריטים, ובאופק הלכו ונצברו ענני המלחמה עם הערבים, שדחו כל פשרה, כל חלוקה של הארץ המשותפת. היינו צעירים, שופעי סקרנות ואופטימיות אין־קץ. רעייתי ואני התגוררנו ברוממה, בביתו של צובחי מוסא, הוא עם משפחתו וצאנו בקומה הראשונה, ואנחנו כדיירי־משנה של דייריו היהודיים בקומה השנייה. מגורים דחוקים אלה הסתדרו היטב עם דבקותנו התמימה בדו־לאומיות נוסח “השומר הצעיר”. מי שיער שימי־החסד על ההר וברוממה הולכים וכלים, ובתוך שנה לא יהיו עוד בין החיים רבים מחברינו החדשים באוניברסיטה. ב־29 בנובמבר 1947 חגגנו את ההחלטה על הקמת מדינה יהודית וכעבור יומיים, מהר זה, נקראנו – בעיקר החיילים המשוחררים חברי מחלקות הסטודנטים של ה"ההגנה" – למלחמת העצמאות.

*

הנושא שלי היום הוא ישראל של פרשת־הדרכים, שדורכם עומד לפניה, וכל דברי מכוונים אל השעה הזאת. גם מה שנשמע כעדות חיה בעלמא, מין Oral History זוטא, מכוון למתוח את כבלי המתח הקיומי הגבוה שבין שני צמתי סיפורנו האחד. אל ראשית זו אני חוזר רק משום שמהמרחק הזה, ו"מעל פיסגת הר הצופים", מתגלה בפרופורציות נכונות מה שהתהפך כאן ובעולם היהודי מימי תש"ח ועד היום. ככל שיתוספו שנים לזמן ההיסטורי, תלך ותגדל הפליאה על הצלחת שש מאות אלף עולים חדשים באי יישובי רופף, ארץ־ישראל 1945, למחרת השואה, להיענות לאתגר הכפול, החלטת החלוקה מכאן והמלחמה בצבאות ערב מכאן, ובתוך שלוש שנים להקים מדינה, שהחזיקה מעמד ארבעים שנה והיתה לבית ליותר משלושה וחצי מיליון יהודים, ששני מיליון ומאתים אלף מתוכם הם היום ילידי הארץ.

אני מדגיש נתון מרכזי זה להבלטת עיקרו של מה שהתהפך בארבעים שנה אלה: מכל שלושה יהודים בישראל של היום, שניים נולדו בה. שבע מאות אלף מהם הם בנים לאבות צברים, יותר מכל היישוב כולו בקום המדינה. ובקרב המחצית הצעירה, התהפוכה מוחלטת. בשנת 1986 מנו בני 0–30 כ־000,1,922, שהם חמישים וארבעה אחוזים מיהודי ישראל. תשעה מכל עשרה צעירים (1,700,000) הם היום ילידי הארץ. באחת: מדינת היהודים 1988 רובה צעירים, רובה ילידי הארץ. זו הממשית והעמוקה במהפכות¹ שהתחוללה בעם היהודי בדורנו. בה מתבטא גם ההבדל הדרמטי בין תשמ"ח לבין תש"ח.

*

בניגוד למיתוסים שקריים שהיו מסד לתורות שלמות, במציאות הממשית של תש"ז־תש"ח פשוט לא היה יישוב ותיק, מושרש, הומוגני, מנוכר לגולה, בעל זהות לאומית נבדלת, “עברית”, ובלשון הפולמוס, “כנענית”. הכנענים ודור הפלמ"ח אינם אלא מבנים דמיוניים, אם כמשרתיהם של חלומות ואם ככלים בידי העומדים על שיברם. החברה הארצישראלית הממשית של אותם ימים הירואיים היתה ברובה המכריע עולים חדשים, ובמיעוטה המצומצם צברים בני עולים חדשים. כמה מספרים מחכימים:

מכל היישוב הישן ושאריות העלייה הראשונה והשנייה שרדו ב־1918, בפרוס המנדט הבריטי, חמישים וששה אלף נפש. כעבור שלושים שנה, בסוף דצמבר 1947 מנה היישוב שש מאות ושלושים אלף. ערב מלחמת העצמאות, לא היה אפילו אחד מכל עשרה יהודים שלושים שנה ויותר בארץ, וטרם אמרנו מלה על מספר הצברים בני כל הגילים!

מספר עגום זה מעלים אף הוא את היקף הכישלון הציוני בחמישים השנה שבין “הסופות בנגב” לעלייתו של היטלר. המיליונים נהרו מאז 1881 מרוסיה לאמריקה. לארץ־ישראל עלו אלפים. בשנת היובל לביל"ו הגיעה יהדות אמריקה לחמישה מיליונים, והיישוב למאה שבעים וחמישה אלף בלבד.

לא זה ענייני כאן, אלא דמות היישוב של שנת תש"ח. בשמונה שנים בלבד, משנת 1932 עד פרוץ מלחמת העולם עלו מאתים וחמישים אלף, וערב מלחמת תש"ח היה ויתקם בארץ תשע עד חמש־עשרה שנה. עוד מאה ועשרים אלף עלו בין 1939 ליום הקמת המדינה, ובמלחמת תש"ח היו בארץ בין שבע שנים לתמול־שלשום.

זה הפרופיל האמיתי של דור תש"ח, לא יישוב הומוגני, ותיק, מושרש, אלא ארץ של עולים חדשים, רובם המכריע כמעט בלי עבר על האדמה הזאת. כך בכלל, כך באליטות של תש"ח.

שבתי בימים אלה לספר הל"ה, שנפלו בדרכם מהר־טוב לגוש עציון הנצור, תמצית המיתוס של דור תש"ח, בהם מטובי התלמידים פה, על הר זה, בוטנאים, מתמטיקאים², מספרים ומשוררים, אולי מצביאים לעתיד בצה"ל. בדיקה דומה גילתה לי, לתדהמתי, כי חמישה־עשר מתוך שלושים וחמישה הנופלים לא נולדו בארץ. גם מפקדם האגדי, דני מס בן העשרים וארבע, עלה מברלין, ונפל בשנתו הארבע־עשרה בארץ. אני מדגיש זאת כדי לומר: הארץ היתה כולה עבר ועתיד, כמעט לא הווה. העבר והעתיד גם יחד הרכיבו את הזהות הפנימית, וחיבורם הפיק אנרגיות גדולות.

פה, על הר זה, ממש בימי חנוכת האוניברסיטה העברית, בשנת 1925, התחברה קבוצה רעיונית קטנה ויוקרתית, בלשון־ההווה, “ברית שלום”, שבמרכזה עמד יהודה לייב מגנס, נשיא האוניברסיטה. התעצמות הסכסוך עם הערבים והעלייה המצומצמת הוליכו את אנשי “ברית שלום” לעבר מה שנראה אז כפתרון אפשרי יחיד, הסתלקות מהשאיפה למדינה יהודית והסכמה על מדינה דו־לאומית, שיחיו בה יהודים “רבים”, אבל לרוב לא ייהפכו.

דוד בן גוריון מתעד ב"זכרונות", כרכים א' ו־ב' את ריבו עם “ברית שלום”, מציב כנגדה את מטרת הציונות על־פי תפישתו בשנות העשרים וראשית השלושים: מדינה, שארבעה מיליון יהודים ושני מיליון ערבים יחיו בה משתי גדות הירדן. כחיזוק לאמונתו, שתנאי לציונות היא נשימה היסטורית ארוכה, הביא קטע ממכתב ששלח ב־1882 זאב (ולאדימיר) דובנוב הביל"ויי לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב:

המטרה הסופית היא להשתלט במשך הזמן על ארץ־ישראל ולהחזיר לעם ישראל את עצמאותו המדינית, שנשללה ממנו מזה אלפיים שנה… אין דבר אם יום נהדר זה יבוא בעוד חמישים או יותר שנים. מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה. הסכימו, ידידי, שזה רעיון נעלה ונהדר.

בצטטו את דברי דובנוב האח חמישים שנה אחרי כתיבתם, שיגר ב. ג. מסר: אין מקום לייאוש, ואין “רבים” במדינה דו־לאומית תחליף לרוב בכל ארץ־ישראל. בשיחות עם מנהיגים ערביים הבטיח, בתמורה לתמיכתם, את עזרת העם היהודי במימוש שאיפותיהם הלאומיות מחוץ לארץ־ישראל. בזכרונות הוא מספר על שיחתו עם מוּסא עלָמי ב־1934:

היצגתי לו את השאלה הגדולה: היש איזו אפשרות שהיא לבוא לידי הבנה עם הערבים בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, וארץ־ישראל כוללת גם עבר הירדן?

בן־גוריון נואש מכל הסכם־מרצון עם הערבים, אבל הבין שהתעקשות על ארץ־ישראל השלמה פירושה החמצת השעה להקמת מדינה יהודית גם בחלקה. הנוער, גם פה על הר זה, נטה לפתרונות אחרים – בשמאל ל"דו לאומיות" של “השומר הצעיר”, או ל"פיקוח בינלאומי" נוסח אחדות העבודה; אצ"ל ולח"י ל"רק כך", כיבוש הארץ בכוח הרובה. אלה ואלה היו שותפים לעוורון היסטורי. אחרי השואה שוב לא תפשו דברי דובנוב איש ביל"ו: “מה הן חמישים שנה אם לא רגע קט למפעל מעין זה”.

בצומת זה ניווט ב. ג. את ההכרעה הגורלית, מדינה יהודית לאלתר בחלק מן הארץ. בראשית דצמבר 1947, כשנקראנו מהר זה למרכז המסחרי הבוער, כבר החל הכל מתגלגל, ורק ממרחק של ארבעים שנה אנחנו מבינים, שנפתחה אז היסטוריה יהודית חדשה.

*

את ארבעים השנים האלה חוצה מלחמת ששת הימים.

פה, על הר זה, לפני עשרים ואחת שנה, ביום שאוחדה בו ירושלים מחדש, נשא הרמטכ"ל יצחק רבין נאום בלתי־נשכח. בתש"ח פיקד על חטיבת “הראל”, והוא לא שכח את תשע־עשרה שנות ירושלים החצוייה והר הצופים המנותק, את קרבנות תש"ח וכשלונותיה האיומים. אבל נאומו התמקד לא בחשבונות־דמים, אלא ב"יתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל". על הלוחמים ראה לנכון לומר, ש"המחיר הנורא ששילם האויב, אף הוא נגע עמוק בליבם של רבים מהם".

את “הרגשות המעורבים” של הלוחמים ניסה אז להסביר בכך, ש"העם היהודי מעולם לא הורגל ולא חונך לחוש את שמחת הכובש והמנצח". שוב ושוב מושם בנאומו הדגש על ה"הכרה העמוקה במוסריותה של מלחמתם" ביתרונם המובהק של מפקדי צה"ל, הצבא ש

מהעם בא ואל העם חוזר – עם המתעלה בשעת דחק ויכול לכל אויב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן.

מאז חצינו את פרשת־המים ההיא, עברו עוד עשרים ואחת שנה.

תודעת רובכם עוצבה אחרי כל הדברים האלה. מה שאצל בני דורי אינו מובן מאליו, נראה עד היום כהליכה במרומי הטרפציה המעופפת, לילידי המדינה, ודאי למי שבגרו אחרי ששת הימים, הוא מחויב המציאות, מובן מאליו. יותר מזה, לא עוד תנועה מתמדת לעבר איזשהו עתיד, מדינת היהודים החזונית. הכל הווה, כאן ועכשיו, מהים עד הירדן. השטחים הם עובדה טבעית. ומאות אלפי ערבים חסרי זכויות הם עובדה טבעית. כמוהם כפריחה הכלכלית. כמוהם כאלפי הטנקים ומאות מטוסי־המלחמה החדישים ביותר, ואלפי קני הארטילריה, והיקבעות איזה ביטחון שכך היה מעולם וכך גם יהיה עד עולם.

והקשה מכל: שזה דרך העולם. כל דאלים גבר, ולנו דרושים באמת רק קיר ברזל ונשימה ארוכה, מפני שאין מוסר ואין צדק, ואין עם מי לדבר, ואין על מה לדבר. “זה מה יש,” כמו שאומרים היום. עם לעם זאב, ואדם לאדם כלב, וזה כל העולם.

ולא שכל זה שגוי לחלוטין. מי שעמד אין־אונים, בקורס המכי"ם במחנה שנלר באותו יום נורא בתש"ח, מול שריוניות בריטיות, שמנעו בעדנו להבקיע לעבר שייח ג’ראח, ובזה הפקירו עשרות רופאים, אחיות, מרצים ותלמידים, נוסעי השיירה להר הצופים, ואיפשרו לערבים לרוצחם לעין השמש, לא יזלזל לעולם ביכולת להגן על החיים.

אין לברוח מהאמת: גם היום לא נתקיים פה, אם לא נדע להגן על חיינו. מאז התנפצו חלומותינו התמימים על “דו־לאומיות”, שתהיה מושתתת על איזון נאור של אינטרסים ומוסר, זכותנו המלאה לדחות כל הסדר, שיסכן את בטחונה של ישראל ריבונית.

מה אם כן ממלא את הלב תחושה, שמשהו בחיינו התעוות לבלי־הכר? אדם כמוני חרד מהפיכת האמצעים שמטרתם להבטיח את קיומנו – לטעם הקיום. “זה מה יש” אינו אנחה על דמותו העגומה של ההווה, אלא קבלת ההווה כ"יש הנצחי". הוא כל הצפוי, אולי – כל הרצוי.

זה המהפך שעברנו מאז עמד רמטכ"ל צה"ל על הר זה ואמר דברים, שלא נלאינו מהתבשם מהם. הגדולה בנאומו של יצחק רבין היתה דבקותו בערכי־היסוד, המקנים לכל רגע בהווה של אומה רוחנית כשלנו את מלוא עוצמת הזיכרון ההיסטורי וההשתוקקות המוסרית.

ב־67' עמדה ישראל בצומת שונה לחלוטין מנקודת־ההתחלה של תש"ח. לראשונה בתולדותיה הקצרות הקנה לה הניצחון מעמד של חבר שווה־ערך בין “העמים הזאבים”, בלשונו של ברנר. פעם ראשונה התאפשר לה לנהל מדיניות חוץ: הקלפים שבידיה, השטחים, היקנו לנו סוף־סוף עמדה של כוח, שהוכח קבל־עולם.

הכל נראה אפשרי וקרוב.

הזכרתי את דברי ב. ג. נגד ה"דו לאומיות" של “ברית שלום” ואת אמונתו במדינה גדולה עם ארבעה מיליון יהודים ושני מיליון ערבים. הרואים בשטחים את תמצית הציונות הגדולה, רשאים לכאורה לקפוץ על דבריו כמוצאי שלל רב: “הן זה בדיוק המצב שנוצר אחרי ששת הימים!”

כלל לא. גם בעת השיחות הנזכרות למעלה, כתב ב. ג.:

מיום בואי לארץ בשנת 1906 ועד היום עמדתי על דעתי, שהארץ שייכת לערבים היושבים בתוכה ולכל יהודי התפוצה הרוצים לעלות ולהתיישב בארץ־ישראל.

ובמקום אחר בזכרונות כתב:

אין לנו כל כוונה, כל רצון וכל צורך לשלוט באחרים. הרעיון המדיני שלנו הוא, שאחרים לא ישלטו בנו.

יותר מזה: דבקות בן גוריון בחלוקה גם כשמנהיגי השמאל והימין צידדו בהמשך הלחימה ובכיבושה של כל ארץ־ישראל המערבית (וראו דבריהם בעת הדיון בכנסת על הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באביב 1949), ביטאה את הסתלקותו מהאמונה, שמדינת ישראל תוכל להכיל בתוכה מיליוני ערבים בלי שיאבד טעם היותה. הוא היה עקיב בהתנגדותו לסיפוח רצועת עזה וקרא להחזרת השטחים תמורת שלום אמת. דברי הרמטכ"ל על הר זה לפני עשרים ואחת שנה, היו כמין הד שהתגלגל מישראל שמלפני ששת הימים.

*

דור תש"ח, מעט צברים והמון יהודים נרדפים וחולמים, מסתלקים בזה אחר זה מעל הבמה. אתם, דור גדול, חזק ומשכיל של ילידי הארץ, יורשים עוצמה, שלפני ארבעים שנה לא האמין באפשרותה גם בעל הדמיון הפרוע ביותר. הכל – דירות, מכוניות, כבישים, מחשבים, ספרות, מוסדות חינוך, טנקים, מטוסים – עולה על כל דמיון. מעבר מזה לארבעים השנה שבע מאות הסטודנטים של תש"ח, הנלחמים בגבם אל הקיר על עצם החיים, ומעבר מזה שישים ושבעה אלף סטודנטים באוניברסיטאות ישראל. מספר תלמידי התואר השני בירושלים לבדה מגיע לארבעה אלפים.

זו עוצמת הארץ, בקצה האחר של ארבעים השנה. אבל אם זה סיפור של עוצמות בלבד, ולא של ערכים, שלשמירה עליהם נצברו העוצמות כל השנים האלה, עלולות ליהפך מחר גם הן לאבק פורח.

פה אני נעצר.

באתי כמי שבפרוס ארבעים השנים האלה למד פה, על ההר הזה, כמוכם היום, בסופן. אכן, ימכור אדם את כותנתו האחרונה, ואל יהיה חלש. אבל זיכרו גם זאת: מתהומות חולשתנו, כשלוש שנים אחרי תבוסת המכונה הנאצית האדירה, עשינו צעד מכריע ראשון לעבר המקום שאנחנו עומדים בו היום. ארבעים השנים הבאות הן שלכם.

ההזמנה לדבר פה באזניכם היא לי כאילו זכיתי סוף־סוף בתעודת ה־מ.א., שאז התעקשתי שלא להיות זכאי לה. הרבה יותר מכך יוצאת נפשי לדעת מה ישמיע במעמד דומה, בשנת 2028, בן־דורכם.

בדמיוני סוערות האפשרויות. זה עתה נשלמו ארבעים שנות המסע הארוך מהגלות לעצמאות חזקה ובוטחת, אבל היום, פחות מבעבר, מדברים אצלנו על חברת־מופת. פני ישראל העתידית, זה אתגר דורכם. עשרים שנה היתה הארץ חצויה, והעם מלוכד סביב המטרות הלאומיות העיקריות. היום אוחדה כביכול הארץ, אבל מעולם לא היה קיטוב כזה – בין הרוב היהודי למיעוט הלא־יהודי; בין דתיים לחילוניים; בין מי ששלמות הארץ היא להם בחינת ייהרג ולא יעבור לבין המאמינים ששלמות העם קודמת. אותן גחלים הלוחשות, שיצחק בן אהרן הזהיר מפניהן לפני מלחמת יום הכיפורים, היו עכשיו לאש שחורה, ואין לראות אנה אנו פונים מהצומת הזה.

הייזכר נאום־ההר של רמטכ"ל ששת הימים כחתימתו של זמן, שבינו למה שאומר ועושה זה שישה חודשים שר הבטחון רבין, אין צל של דמיון? ואולי דווקא היום יש לשוב לנאומו זה כדי לראות כמה רחקנו מהעולם הערכי שביטא, ולסמן את הצומת שדורכם עומד בו.

ההכרעה אינה רחוקה, והיא תהיה בין חזרה למדינת־חוק יהודית נאורה, צודקת, פתוחה לעולם, ברוח חזונם של מייסדיה, לבין הפלגה אל מחוץ לציונות, למדינת־הלכה שאוכלוסייתה דו־לאומית וחווייתה לאומנית־סתגרנית, ומאבק ישראלי־פלשתיני מתמשך למניעת התפוקקותה מבפנים הופך את האלימות לאורח־חייה.

היעמוד גם בעתיד פה, על הר זה, רמטכ"ל שלא ימצא הסבר ליתרונם הגדול של מפקדי צה"ל אלא “במונחים של הכרה עמוקה במוסריות של מלחמתם”, ואת עוצמתו ימשיך לייחס ל"רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית בעת מבחן"?

דורנו הולך ונסוג לערפילי העבר. צאו אתם מחפירות ההווה, וכיבשו את העתיד. כל המלאכה עודה לפני דורכם, שהוא באמת, לטוב ולרע, דור שלם ראשון של בני הארץ, והיא – עיצובה המוסרי והאנושי של מדינת היהודים והפיכתה לארץ הבחירה.

פה הצומת, זה הזמן.

בטקס הענקת תארי מ.א. באוניברסיטה העברית

14.6.1988

לפני שבעים ושש שנים, הרבה לפני שנחנך, הרעישה שאלת דרכו העתידה של הטכניון, “ליבות רבים מבני עמנו בכל ארצות הגולה, ובייחוד בארץ־ישראל”. הוויכוח נסב אז לא על התכנים המדעיים־מקצועיים של חומר־הלימוד, אלא על החלטת הקורטוריון, שברוב המדעים תהיה לשון ההוראה גרמנית, והעברית תצטמצם “בגבול הצר של לימודי היהדות”. בשל מחלוקת זו התפטרו שלושה מחברי הקורטריון, בהם סופר עברי מאודיסה, אחד העם, שניהל אז בלונדון את עסקי־התה של ויסוצקי, אחד התורמים העיקריים לבניין הטכניון. את התפטרותו מ"מוסד כזה, שהשתתפתי בבנינו בחיבה יתרה והשקעתי בעבודתו חלק חשוב מזמני וכוחי במשך שש שנים" נימק אחד העם ב"מכתב גלוי", שרק במעמד חגיגי כזה בשנה השישים ושש לטכניון והארבעים ושלוש לעצמאות ישראל, מתגלית כל אמיתו ההיסטורית.

“ההחלטות ההן,” כתב ב־13 בדצמבר 1913 אחד העם, שנקבע בתודעתנו כשכַלתן צונן וזהיר, “מתנגדות בהחלט לעצם היסוד של כל עבודתנו התרבותית בארץ־ישראל ועלולות להיות לאבן־נגף על דרך התפתחותה של העבודה הזאת.” ועוד:

אחר עשרים שנה של עבודה קשה ומלחמה תמידית עם מעצורים ומכשולים פנימיים וחיצוניים הגענו סוף סוף לראות את לשוננו שלטת בבתי הספר בארץ־ישראל והולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החינוך והתרבות שם. – – ויהודים חדשים, שאין כמותם בגולה, יהודים בלשונם, בהשכלתם, בשאיפותיהם ובכל הלך־רוחם, הולכים ונוצרים שם בבתי־הספר העברים, ומשנה לשנה ירבה מספרם ויחזק ליבם לשאת ביד רמה דגל התרבות העברית – –.

האמנם נראתה כך המציאות הריאלית של היישוב העברי ערב מלחמת העולם הראשונה? ההיה אז יסוד ממשי לקבוע, “שהניצחון כאילו הולך וקרב כבר,” כדברי אחד־העם? לא כך חשבו רבים וטובים. שנה אחת לפני־כן כתב ד"ר שמעון ברנפלד ב"הצפירה":

לעשות את השפה העברית שפה מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור, עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם… כלי זכוכית שנשבר, שוב אין לו תקנה.

חיזוק לספקנותו מצא בן־הזמן במספרים היבשים. “ריב הלשונות” התנהל במציאות ארצישראלית דלה, שהישגיה הממשיים – אחרי כל מאמצי “חובבי ציון” והתנועה הציונית, אחרי כל מה שהשקיע הברון רוטשילד ועשתה פיק"א, ואחרי העלייה הראשונה והשנייה – היו רחוקים מ"מדינת היהודים" ו"המרכז הרוחני" כרחוק מזרח ממערב. היהודים נסעו לאמריקה, לא לארץ־ישראל. מתוך 2,367,000 יהודים שעזבו את אירופה, ובעיקר את רוסיה, בשנים 1882–1914, עלו לארץ רק כשלושה אחוזים. ערב העלייה הראשונה חיו בה כעשרים אלף יהודים. כעבור יותר משלושים שנה, ביולי 1914, עלה מספרם – עם היישוב הישן בירושלים, צפת, טבריה, חברון ועוד – ל־85,000, ועד סוף מלחמת העולם הצטמק גם מספר נוגה זה ל־56,000. במספרים היבשים לא מצא בעל שכל צונן כל אחיזה לקביעה, ש"הניצחון כאילו הולך וקרב כבר".

בחרתי לפתוח באחד העם ו"ריב הלשונות" לא משום שעל הטכניון נסב הפולמוס. אנחנו עומדים ביוני 1990, לא בדצמבר 1913. פתיחת הטכניון התאחרה אמנם עד ל־1925, אבל אתם, 324 מגיסטרים חדשים, מצטרפים לשלושים האלף שכבר הכשיר הטכניון בשישים וחמש שנותיו – ובעברית. לעינינו נסגר מעגל היסטורי שנפתח לפני מאה שנים. משעה זו ראוי לתהות על כמה עיקרים, שאיבחן אחד העם והתקפים עד היום, להרהר מחדש במלים כ"מציאות", “מספרים יבשים”, “עובדות מוצקות”, גם לבחון דימויי אישים כאחד העם שצוייר כאיש “שלטון השכל”, ספקן, שכלתן, מינימאליסט, חסר תעוזה מדינית. האמנם?! האמנם?!

*

מהו מעגל מאה השנים? איש לא יעז היום להינבא במה תסתיים המהפכה־בלי־יריות המזעזעת את העולם, שדמותו וגבולותיו עוצבו בשתי מלחמות ושורת מהפכות בין 1914 ל־1945 ואשר נדמה היה, שכך גם יעמדו, מאובנים לעד מכוח “מאזן האימה” הגרעיני. הכל תוהים איך ייראה “עולם אמיץ חדש” זה המתארגן לעינינו, אבל 1990 כבר נכנסה להיסטוריה כאחת מפרשות הדרכים הגדולות של האנושות.

לפני מאה שנה, בסמיכות מפליאה, קמו שלוש תנועות, נפתח המעגל ההיסטורי הנסגר לעינינו באורח מדהים כל־כך:

האחת, התנועה הציונית, שמה לה למטרה בקונגרס בזל, שהתקיים באוגוסט 1897, להפוך חוברת אוטופיסטית של תיאודור (זאב בנימין) הרצל – “מדינת היהודים” – למציאות.

השנייה, ה"בונד", נוסד בווילנא בספטמבר 1897 מתוך אמונה, שאת ייחודם של ההמונים דוברי היידיש במזרח אירופה (“הבית הישן”) ובארצות ההגירה בצפון אמריקה ודרומה (“הבית החדש”) תקיים לדורות אוטונומיה תרבותית, אם כי כבר אז הגדיר פלכאנוב את ה"בונד" בעקיצה המפורסמת: “הבונדיסטים הם ציונים החולים במחלת ים”.

השלישית, הלניניזם וגלגולו הסטאליני צמחו מתוך המפלגה הסוציאל דמוקרטית הרוסית, שנוסדה באביב 1898 במינסק, במחתרת. לפני פילוגה בוועידת לונדון ל"מנשביקים" ו"בולשביקים" ואחריו, בלטו בין ראשיה יהודים, שראו בטמיעה את פתרון השאלה היהודית.

לקונגרס באזל קדמו כל ההתחלות. בן גוריון ראה את ההתחלה ב־1870, במקווה ישראל. עלי חביבה 1878, שנת ייסוד פתח־תקווה. הציונות החלוצית התרפקה על קומץ הסטודנטים שהכריז בתרמ"ב – “בית יעקב לכו ונלכה,” ביל"ו. ראשית העלייה מתימן היתה אף היא בתרמ"ב, ונתנו בה סימן, “אעלה בתמ”ר". רבים מקדימים את הציונות לעלייה – מתחילים באהבת ציון של מאפו, בסופרי אודיסה, בכפל־פניה של התחייה, הספרות ועבודה המעשית של “חובבי ציון”. למרכזה של הוויה זו פרץ לפני יותר ממאה שנים אחד העם ב"לא זה הדרך", שנוסחו המקורי, הבלתי־מצונזר, נפתח במלים:

אחר הרבה הרבה שנות עבדות ושפלות מבחוץ ואמונה ותקוה לרחמי שמיים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש אשר כמוהו לא היה בישראל מימי כורש וזרובבל: רעיון תחיית האומה וגאולתה בדרך הטבע.

מאז נהפך קולו לסמכותי בציבור המשכילים העבריים וחובבי ציון, אז מיעוט מבוטל בעם היהודי. את דימויו כאיש־מעשה צונן טיפח כבר ברשמי ביקורו הראשון באביב 1891, “אמת מארץ־ישראל”:

רוצה אני להיות לא “כינור לשירי ציון”.. כינורות כאלה יש לנו כבר די והותר, המיַשנים אותנו בזמירות יפות.

הקורא בעיון את מאמריו הראשונים, מבין אחרת את עומק “ראיית המציאות” של אחד העם. דמיונו לא ידע גבולות, אלא שהיה נטוע כולו בתרבות ישראל. את תמצית ראייתו היטיב לנסח פרופ' ח. י. רות:

בשביל איש כזה – – – אין יהדות בלי יהודים, ואין יהודים בלי יהדות – – אך שוב, אין היהדות אלא רוחו של עם ישראל כפי שהתבטאה בכל הצורות החברתיות והתרבותיות על מיניהן השונים, וביניהם לא רק דת אלא גם ספרות ולשון.

מה פלא שבהישגי היישוב של סוף 1913, שכבר היתה לו הסתדרות מורים וגימנסיה הרצליה וכתבי־עת וסופרים כברנר ועגנון וראשית הקבוצה, ראה אחד העם “ניצחון קרוב”? הן כבר ב־1893 התפעל מבית־ספר אחד ביפו, ש־121 ילדים למדו בו עברית בעברית. במאמרו “הכמות והאיכות”, הביא בתרגום עברי את מכתבו הצרפתי של מנהל בית־הספר:

בשלוש המחלקות הראשונות העברית היא גם השפה המדוברת… בשעה שכותב אני דברים אלה כבר הגענו כמעט לתכלית חפצנו. ילדינו מבינים כבר כל מה שמבארים להם בלשון עברית, ועונג גדול הוא עד מאוד לראות שני ילדים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי, יושבים ומספרים זה עם זה בלשון אבותינו.

ועל כך מעיר אחד־העם עצמו:

עתה, זאת הפעם הראשונה, שומעים אנו קולו של אחד ממורי הכי"ח, והקול קול יעקב, והקול עולה מן הארץ!.. הן משפט קדום הוא שנשתרש עמוק בלבות אחינו המערביים, כי אין הקולטורא שורה אלא על מי שנתחנך ברוח אחת האומות הנאורות שבאירופא… אבל מה יהיה אם אחר איזו שנים יתייצבו לפני אחינו ההם, כהכחשה חיה, מאות בחורי ישראל שנתחנכו ברוח עברית טהורה על אדמת אבותינו ואינם נופלים עם זה מחניכי בתי ספר אירופיים בידיעותיהם ונימוסיהם וכל יתר ‘הסימנים’ של הקולטורא החדשה? טופס עברי כזה לא נברא עדיין, ובני המערב אינם מאמינים באפשרותו, אבל לכשייברא?..

כך ב־1893, כשהיישוב כולו מנה פחות מחמישים אלף נפש, העלייה נעצרה כליל והמצב תואר כ"יום קטנות". מה פלא, שכעבור עשרים שנה התמלא תחושה, שכבר “הגענו סוף סוף לראות את לשוננו – – הולכת ומתכשרת יותר ויותר להיות ליסוד החינוך והתרבות שם”?

*

ואכן, באמצע שנות העשרים, כשנפתחו האוניברסיטה העברית והטכניון, כבר משלה העברית בכל מערכת החינוך, בעיתונות, בספרות ובתיאטרון. קפיצה גדולה זו התאפשרה אך ורק בזכות המשוגעים הקדושים, המורים, הגננות, הסופרים ושאר נאמני השפה העברית. בגני־הילדים, בבתי־הספר, בספריות הציבוריות התחולל הבלתי־אפשרי, התחייה העברית, הממלאת עד היום עמים אחרים השתאות וקנאה.

בני־גילי נולדו בין פתיחת הטכניון (1925) לבין פטירת אחד העם (1927). נולדנו באורח הטבעי ביותר לתוך העברית, שמינקותנו היתה שפת יומנו ושפת לילנו. היא היתה הרחוב. גן־הילדים. הספר הראשון. בה קראנו את ספרות העולם. בה צפינו בסרטים. כל שפה אחרת קנינו בשבירת שיניים. ופלא זה התרחש ביישוב, שבשנת מות אחד העם מנה מאה וחמישים אלף (אחוז אחד!) מכלל ששה־עשר מיליון יהודי העולם אז, בכללם חמישה מיליון יהודי ארצות הברית, רובם מהגרים או בני מהגרים.

ובכל־זאת, המציאות המתדפקת בפתח, לטוב ולרע, היתה קרובה יותר מכל נבואות החורבן והגאולה גם יחד. לא אחזור על הידוע לכל – איך עלו מאות אלפי פליטי אירופה בשנות השלושים, ערב המלחמה, במהלכה ואחריה, ומה התרחש מאז נוסדה ישראל. נתחיל ישר מרגע זה, אמצע יוני 1990.

ימים אלה הם מהקשים – מוסרית, לא צבאית – בקורותינו. אבל אתכם, מהנדסים, אדריכלים, מנהלים, תעשיינים, מדענים ורופאים של האלף העומד כבר מאחרי כתלנו, אני מבקש שתראו את מעגל מאה השנים, את העושר הרב שאתם יורשים יחד עם החמצותיהם ההיסטוריות של קודמיכם. כרמז אצטט מתוך “אמת מארץ־ישראל”, 1891:

– – הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים – – ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול – –. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדספוֹטיסמוּס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות – – ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת…

*

מדוע בחרתי להרחיק עד אחד העם?

דווקא נוכח הפילוג הפנימי שהעמיק בימים אלה, ולא רק בשאלות הסכסוך הקיומי בינינו ובין הפלשתינים, אלא בין הציונות כתנועה של תחייה מוסריות ורוחנית לבין צירוף של אנוכיות לאומנית עיוורת וסתגרנות גיטואית א־ציונית, אל נשכח את הטווחים הארוכים, את מאה השנים המגיעות לסופן.

אני חוזר למספריו היבשים של השנתון הסטטיסטי¹. בשנת 1988, ערב “יציאת רוסיה 90'”, חיו בישראל 3,636,000 יהודים. נזכור את היישוב הדל שמצא אחד העם ב־1893 וב־1913, כמו גם כשנולדו פה בני דורי, אלפים ספורים. השנתון הסטטיסטי מגלה, ששליש מהעם שלאחר השואה חי היום בישראל. מה מוזר הדבר – כל השנים מהגרים לאמריקה, יורדים לאמריקה, חולמים אמריקה, והיום אין יהדות ארה"ב, כחמישה וחצי מיליון, עולה בהרבה על זו שמלפני ששים שנה.

הישראלים הם גם ציבור חיוני וצעיר. 2.2 מיליון מתוכם הם בני שלושים וארבע ומטה, ואם שישים ושלושה מכל מאה יהודים ישראליים נולדו בארץ, בקרב גילאי שלושים וארבע ומטה שעורם מגיע לשמונים ושמונה למאה. רק עוד נתון אחד: שבע מאות שישים ושלושה אלף הם צברים בני צברים, והם רבים יותר מכל היישוב כולו במאי 1948.

עיקר־העיקרים הוא בריקמה העברית העשירה, שכאן אין צורך להרחיב עליה את הדיבור. מספר התלמידים והמורים במוסדות להשכלה גבוהה לבדם עולה על כל היישוב העברי כולו ביום שהתפטר אחד־העם מהקורטוריון של הטכניון לעתיד. ידוע לכל היקף תפוצתם של עיתונים, כמה ספרים זוכים להמכר בריבבות עותקים, מה רב כוח־המשיכה של התיאטרון המקורי. אפשר להאריך בזה עוד ועוד, ולא להגזים.

ומכאן ליציאת רוסיה ולסיכוי האדיר לקליטת שבט יהודי זה בארץ. באורח דרמטי – ונקווה שבלי ספיחים טרגיים – נסגר בימים אלה מעגל מאה השנים. אודיסה היתה נמל היציאה של הביל"ויים בעלייה הראשונה, של אנשי “השומר” בשנייה ושל האונייה “רוסלאן” בשלישית, אודיסה של חיבת ציון והספרות העברית ושל יצחק בבל, המספר הגדול ברוסית. בימים אלה עוזבים שוב מאות יהודים את אודיסה מדי שבוע, ועולים מספרים שהעיר מתרוקנת מיהודיה.

לפני מאה שנים היו הציונים בטלים בשישים. מיליונים היגרו, ומיליונים נשארו ברוסיה, אם מאונס, אם באמונה שיקיימו תרבות יהודית ייחודית, אם כדי להיטמע. אחרי שבעים שנות שיתוק, מתפרצת הלאומנות הרוסית לתוך החלל שפערה נפילת הקומוניזם ואתה גם שנאת היהודים, שפינסקר הגדירה ב"אבטואמנסיפציה" (בתרגום אחד העם):

כעַם היהודים, זה הנודד הנצחי, כך שינאת היהודים נראית כאילו אין למוות שליטה בה.

כמו אחרי “הסופות בנגב”, בורחים יהודים במאות אלפיהם. לקריאה “בית יעקב לכו ונלכה” נענו אז רק יחידים. הרבבות נסעו לאמריקה. היום מוצאים הם פה מקלט פתוח, גם אם לא תמיד הוא בטוח. בחמשת החודשים הראשונים של שנת 1990 כבר הגיעו מרוסיה יותר עולים מבכל שנות העלייה הראשונה והשנייה גם יחד. באודיסה היתה ההתחלה, ויהודיה, מספרים, הם אחרוני הסוגרים את מעגל מאה השנים.

את פניהם מקבלת מציאות עתירת הישגים ורוויית כשלונות, סכנות ומחדלים, אבל מרגש באמת המפגש בינם לבין הישראלים של המעגל הנפתח – אתם, 2.2 מיליון ילידיה, מספר העולה על הפרוע בחלומותיו של האיש העברי ההוא מאודיסה, אחד העם.

מעגל נסגר. מעגל נפתח. זה עיקרה של אמת מארץ־ישראל, 1990.

בחלוקת תעודות מ.א. בטכניון בחיפה

12.6.1990

איך אמצה על רגל אחת את כל המתפרץ להיאמר במעמד חד־פעמי כל־כך, עיטור ספרי הי"ג בפרס ביאליק? מחמת ההכרח לקצר, אחטא לכל האנשים הרבים שחיזקוני ואימצוני כל השנים, ויותר מכולם ליהודית, חברת־חיי, ואת דברי אייחד לשני אנשים שאינם כאן הערב, אמי ואבי ע"ה. וגם על אבי ועל אמי לא אספר אלא סיפור מצומצם על ערב אחד, לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי בן שמונה חסר חודש. לפני ימים אחדים עלעלתי בעיתונים ישנים, ועכשיו אני יכול לקבוע בוודאות:

זה היה במוצאי ד' באב תרצ"ד.

אז ישב כבר אבי כתשע שנים בארץ־ישראל, אבל רק זמן לא רב קרוב לאותו יום התייצב על שתי רגליו, סוף־סוף לא מלמד דרדקי, כי אם בעל מלאכה מכובדת: טייח! עובד, כמנהג הימים ההם, בקבלנות, על־פי המטר, ולראשונה מאז עלייתם מתחילה אמי גם לראות קצת כסף טוב. לפי מטר־הטיח – השכר.

והנה אותו ערב של אב, שזיכרון בן השמונה ישמרו בכל חריפותו: מריבת־קיץ נרגזת, מרה, ספוגת דמעות, משפט אחד שאמא חוזרת עליו שוב ושוב, מוכת תדהמה, בלתי־מסוגלת להבין את התנהגותו המופקרת של אבי:

“בשביל לוויה?! בשביל לוויה זורקים יום־עבודה?!”

אבי, שכל ימיו, עד נשימתו האחרונה, היה עבד נרצע לכ"ב האותיות הקדושות, חוזר ומסביר לאמי את מניעיו, אבל שאלותיה הלא־מרפות של אמי הולכות וממלאות אותו עברה וזעם וחרון־אף:

“ביאליק מת, ואני – לפחות זה – אני לא אלך ללוויה?!”

“אבל הילד חי! והילד צריך לאכול! איך זורקים יום־עבודה?! ובשביל מה, בשביל לווייה?!” – שומע אני עד היום את אמי זכרונה

לברכה, “תְּהוֹמוֹת מִלִּבָּהּ שִׁוֵעוּ, אִמָּהוֹת וּכְרוּבִים הִתְיַפְּחוּ מִגְּרוֹנָהּ”.

“איך יכולתי שלא ללכת?! ביאליק איננו!” – שומע אני עד היום את סערת־רוחו, של אבי, “עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה – – – אָזְנוֹ נְטוּיָה אֶל רִנְנַת־כּוֹכָבִים רְחוֹקָה.”

*

רמזתי, שלפני ימים אחדים הלכתי לבדוק כמה פרטים בנוגע לממשותו של אותו ארוע, ששימר זכרונו של הילד. באתי אל הבית הזה, “בית אריאלה” ונכנסתי לאוצר העיתונות. אגב עלעול בכרך “הארץ”, כדי לגלות באיזה יום הגיע ארונו של ביאליק ואיך מדווח העיתון על ההלוויה, מצאתי את הזמן ההוא כולו, זה שרק מתוכו מסתברת התמונה שנשארה טבועה בחריפות כזאת בזיכרון בן השמונה־חסר־החודש.

ב"הארץ" נדפסה ידיעה ראשונה על מות ביאליק ככותרת ראשית במסגרת שחורה לרוחב כל שמונת טורי הגיליון של כ"ב בתמוז תרצ"ד. וזה לשון הכותרת:

בחצות הלילה, עם חתימת הגליון, הגיעה הבשורה המרה מווינה על פטירתו של חיים נחמן ביאליק לאחר הניתוח שנעשה לו לפני זמן קצר

ומאותו יום, שבועיים רצופים, עד היום שלאחר הלוויה, חוזרת בכל אחד מגליונות “הארץ” (ובעיתונים אחרים, ניתן לשער) כותרת ראשית אחת – ביאליק. הימים הם ימי התבצרותו של היטלר בשלטון, ואין יום בלי עוד מעשה־נבלה, בלי עוד איום על העם היהודי ועל שלום האנושות. אלה הם ימי דולפוס באוסטריה. בירושלים נדון ערעורו של סטאבסקי על הרשעתו ברצח חיים ארלוזורוב. הכל נדחה מפני ביאליק. היה מעניין לפרט את כל שהתפרסם בעיתונים, אך כאן אסתפק בכמה כותרות ראשיות בלבד.

ביום כ"ו בתמוז, כותרת ראשית:

“היום הלוויית ביאליק בווינה – הערב יוצא הארון לטרייסט”

ולמחרתו: “הלוויית ביאליק בווינה אתמול”

ולמחרתו: “ארונו של ביאליק בטרייסט”

ולמחרתו: “ארון ביאליק הפליג לארץ־ישראל”

שלא לדבר על ד' באב, בוקר הלוויה. העמוד הראשון של “הארץ”, שכותרתו הראשית היא, “לבוא ארונו של ח.נ. ביאליק”, אין בו כל ידיעות, רק שלושה מאמרי הספד: “איכה דלונו פתאום” מאת העורך הראשי, מ. גליקסון; “ביאליק שלי” מאת יצחק גרינבוים; “המשורר והמשורר הלאומי” מאת ש. גורליק.

וכך שבעה עמודים מלאים מתוך עשרת עמודיו של העיתון. אין חדשות. אין כלום. רק ביאליק.

כלומר, התחוור לי רק עכשיו, שאביו של אותו ילד ירד מפיגום־הטיח לא רק משום שהיה משורש מלמדים, עבד לכ"ב האותיות הקדושות, כי אם משום שבמשך שבועיים היתה זו הכותרת הראשית של הזמן, של ההוויה הישראלית כולה. לעזאזל הכל. ביאליק איננו.

*

נושא חביב מאין כמותו על עורכי־משאלים ומכנסי־כינוסים:

“למה אתה – אני – כותב?”

מה יודעים אנו על הכוחות הנסתרים המניעים אותנו? ובכל־זאת, בכל פעם שהציגו לי – והצגתי לעצמי – שאלה מעין זו, חזרה תמונה: אותו ערב בחודש אב, אותה מריבת־קיץ בין אבא לאמא. הילד בן השמונה־חסר־חודש היה גם לא בעל־גוף, גם מרבה לחלום, גם מבקש להיות כאחד מאנשי־השם אשר מעולם. ובכן: איזה מלך, איזה גנרל, איזה אדמירל היה זוכה לכך, שאבי הנערץ יקריב לכבוד הלוויה שלו, ובלא כל היסוס, את היקר אז למשפחתנו מכל יקר – יום־עבודה?!

ביום ההוא, אני חושב, נולדה בי התשוקה לעבודת גיבורים – להיות לסופר עברי.

עוד מלים אחדות באותו עניין, אבל מזווית אחרת. את החלטת חבר השופטים לזכות את “באמצע הרומן” בפרס ביאליק אני מבקש לראות ברוח דבריו של ביאליק עצמו במאמרו “הספר העברי”:

לא רק חוצפה וכפיית טובה מאין כמותן, אלא גם בורות גדולה היא לחשוב, שכל מה שנוצר בספרות על־ידי האומה ואדירי־רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו. אלא מה יש לו ערך? זה שנכתב על־ידי פלוני־אלמוני משנה פלונית ואילך – –

בענווה ובתחושה עמוקה, כדברי ביאליק, “שאם אין קרקע אין צמח, ואם אין בספרות מסורת ושלשלת־הקבלה, אין גידול והתפתחות ואין התחדשות,” מודה אני על שספרי נמצא ראוי לפרס.

אעשה שקר בנפשי אם לא אוסיף גם במעמד זה, שראוי לכל אחד מאתנו לשוות לנגדו את שאלותיו של ביאליק ב"צעירות או ילדות? מילואים ל’הספר העברי'" – שהתפלמס בו עם דוד פרישמן – בעניין עידוד יוצרים, מחברי רומנים, שאלות המוסיפות להישאל ואשר תקוותי היא, שלעולם לא תמצא להן תשובה אחת ויחידה מפי איזשהו בעל תשובות אחד ויחיד:

ואיפה הבטחון שהרומנים עתידים להיבראות על־ידי קיצבת הפרסים? וכשייבראו, איפה הביטחון שיהיה בכוחם ‘לכבות את השריפה תיכף ומיד’ ולא יהיו פסולים לאכילת־כלב? ומתי יינתן הפרס: לפני בריאת הרומן, או לאחריה? אם לפניה – הרי אפשר שתניחו את ה’פרס' על קרן הצבי, ואם לאחריה – הדבר אמנם נכון ויפה מצד עצמו, אבל שוב אין בזה תחבולה “לעשיית ספרים” – – –

במעמד זה, יודע אני היטב, היה אבי ע"ה רואה איך נשלם מעגל מסתורי מאוד, שנפתח באותו יום אב רחוק, כשירד מהפיגום כדי ללוות את ביאליק לבית־עולמו. וגם אמי זכרונה לברכה היתה מקבלת את הפרס שעוטר בו בנה כפיצוי הוגן לא רק על עשרות שנים קשות ובלתי־מבוארות בארץ חמדת אבות. כשכתב ביאליק את מאמרו הנודע “שירתנו הצעירה”, היה אבי כבן שמונה. מה נפלא לחתום דברי־תודה אלה, כעבור שמונים שנה, בכמה פסוקים מתוכו:

ועתה הנה דור צעיר הולך ושירו החדש עמו. ו"ישראל סבא" נשען עוד הפעם על מקלו, מטה אזנו הכבדה ומקשיב מרחוק בלב דופק ורועד – הקול קול ילדיו ותפארת בחוריו. – – – והוא אינו מתיירא מהם. הוא לא יבדוק בציציותיהם ולא יעמוד לחפש “כזית” של לאומיות בנשמתם, הם הרי הלאומיות, חתיכה חיה של לאומיות, “עצם מן הגאולה”.

דברים עם הענקת פרס ביאליק לבאמצע הרומן

23.5.1985

להיטותם של כמה חוקרים ומבקרים במקומותינו לסווג כל שני וחמישי את הספרות העברית הנכתבת בישראל לדורות, זרמים ואסכולות, שיעשעה אותי גם בשנות השבעים והשישים. בהקשר אחר אמר הפוטורולוג הרמן כהן (דודנו של פנחס ספיר): סתם איכר נוטע אילן (ואני מציע תיקון: חרוב) ומחכה עד שייתן פירות. לא כן איכר יהודי. הוא עוקר את החרוב כל שני וחמישי, לראות אם כבר העמיקו שורשיו.

אין חרוב־אינסטֶנט, נֵס־חרוב. לא כל חצי־שעה נולדים דורות ספרותיים חדשים, מודרניסטים מנצחים שומרי־חומות, אליגוריסטים את הריאליסטים, פוסט־ריאליסטים את הסוריאליסטים. להיטות כזאת טובה לצור בה את פי־הצלוחית, קישקוש¹ בגרוש לתועמלנים ויחצ"נים, לא לביקורת. סבלנות איכרים, עמא פזיזא!

רק תופעה אחת, מרגשת ומשמחת, אולי ייחדה את שנות השמונים. פעם ראשונה בתולדותיה הקצרות לערך של הספרות העברית החדשה, כותבים היום בישראל ארבעה דורות, ורובם הגדל של קוראיהם נולדו בעברית. בימים אלה מלאו שמונים וחמש למשורר ש. שלום, שמעיין־יצירתו עודו נובע. בקצה האחר, בני העשרים והשלושים, שביכורי־יצירתם ראו אור בשנות השמונים וזכו לביקורות נלהבות ולעשרות־אלפי קוראים ואוהבים. ובין אלה עשרות מספרים פוריים, נקראים, נחשבים יותר ונחשבים פחות, שאת כולם מתעקשים לדחוק לתוך שלוש־ארבע מיטות־סדום דוריות ואחרות.

ודבר שני, שבשנות השמונים הוא ודאות: ספרות עברית היא ספרות ישראלית, ואין שחר לדיבורים על התקיימותה כמהות נבדלת ואוטונומית, מחוץ לטריטוריה הזאת. ואשר לשאר: שובו למשל החרוב. הניחו לשורשים.

חכו קצת. שבעים שנה, למשל.

מאזנים, פברואר־מרס 1990

ברשותכם, אייחד את הדיבור על עניין אחד, שאיני יודע אם הוא “נושא ספרותי”, אם הוא “מבעיות הרוח”. לי, מכל מקום, נדמה שהוא כעצם החיים במקום הזה, בזמן הזה, לחשיבות. כוונתי לאותה סוגייה, שלא מצאתי לה ניסוח קולע יותר מן המטבע העברי “עצמנו ובשרנו”.

לא אבוא להלאותכם במדרשי־מלים, ולו רק מן הטעם הפשוט, שידיעותי אינן מכשירות אותי לצלילה למעמקי השפה העברית. אך גם אל פני השטח, כמו מאליה, מגיעה לאוזנינו המיית המתח הדיאלקטי הגבוה שבצירוף זה. הן התיבות “עצם” ו"בשר", ברוב שימושיהן, מבטאות כל¹ מה שהוא גופני, גשמי, נמוך, חולף־ועובר, הכלי הסגור המחַייץ כל אדם מזולתו.

והנה, דווקא מתוך ההכרה, ש"העצם והבשר" הם כל־כולם נחלת היחיד, ובתוכם כלוא כל אחד מאתנו בנפרד מן האחרים – דווקא הכרה זו היא שבראה צירופים המפליגים מתוך היחיד ומבקשים להבקיע מה שאי אפשר להבקיעו. אין קרבה אנושית עמוקה מזו המצוירת בדימויים לא־ערטילאיים, לא־רוחניים כ"והיו לבשר אחד" ו"עצם מעצמי ובשר מבשרי". בבקשו לבטא את הזיקה העמוקה והמחייבת ביותר לזולת, אמר האיש העברי: “אחינו בשרנו הוא”.

את המיית המתח הגבוה הזה אנו חשים ביתר־שאת, באומרנו: “עצמנו – (אתנחתא) – ובשרנו”. כשם שקודם שמענו את איחוד המנוגדים, שומעים אנחנו עכשיו את התרחקות המאוחדים. התרחקות זו של “עצמנו” מ"בשרנו" קבועה היטב בשיגרת־הלשון, וכשאומרים “בשרנו” יודע שומע העברית, שהכוונה היא דווקא לאחר, ל"שארים", ללא־עצמו. כל־כך, שצריך היה להזהיר: “ומבשרך לא תתעלם”.

אילו הרשיתי לי לעשות כמעשי הדרשנים, הייתי מזקיק לכאן מה שאמרו בפרקי אבות: “וכשאני לעצמי – מה אני?”, וכן מה שנאמר ביחזקאל “העצמות האלה – כל בית ישראל המה”. יכול הייתי להאחז גם במה שכתב המשורר, שאת הפרס הנושא את שמו זכיתי לקבל הערב: “הבן יקיר לי אברהם, עור וגידים ועצמות, הללויה.”

אבל אני מבקש להמנע מהפלגות ולהשאר בתחום העניין האחד הזה. מעבר לצורכי הגוף, לקיום הפיסי שבלעדיו אין חיים לא ליחיד ולא לציבור, מלאים חיינו בשאלות “מאין באת, ולאן אתה הולך”. מיום שנברא האדם, נמשך מסעו זה החוצה, אל העולם, ופנימה, לתוך עצמו. בצד אותן שאלות, מוצעות תשובות: “ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים, חקב”ה." ואולם, גם בדורות שבהם מצא לו האדם משען בכוחות עליונים ומעוז ומחסה באמונה, שלכל הדברים יש סיבות ולכל הנמצאים תכלית, גם אז כירסמו שאלות אלה בלב וניקרו במוח. התורות השלמות ביותר לא הניחו את הדעת אלא לפרקי־זמן מוגבלים, והדברים ידועים.

הדורות האחרונים נידונים לחיות בתוך שאלות מתרבות עד אין־סוף, כנגד תשובות מתמעטות עד לאפס. השאלות, כך לימדונו, מניעות את גלגלי ההיסטוריה, אבל חיים שאין בהם כל תשובה מותירים חלל ריק, שהוא היפוכו של כל יש. הריק הוא מחוץ להיסטוריה.

ב"דורות אחרונים", הכוונה צריכה להיות למעגל הגדול, לתמורה בעולם כולו, או למצער בעולם המערבי, אבל כאן אני מצטמצם מדעת במעגל הקטן שלנו. אנחנו נעים במסלולו של העולם המערבי, והאינרציה שלנו מושכת לתוכו, אבל הכוח הרצוני הגדול שלנו, הגורל, איזו התפוצצות קוסמית, אולי כולם כאחד – קבעו לנו חוקיות־חיים שונה, והסיבוב שלנו הוא בכיוון אחר. היום אחר. הלילה אחר. השנה אחרת. הממש אחר – והחלום אחר.

הזעזועים שפקדו את העולם בדורות האחרונים, הביאו את ההוויה היהודית ההיסטורית אל “קץ הימים” במובן הכפול. לא אטחן מים ולא אחזור על מה שכולנו יודעים. גם לא אדרש לשאלה אם “ההוויה היא שקבעה את ההכרה” בקיום היהודי הממושך. נסכים רק לכך: במקום שלא נותרה הוויה יהודית לא נתקיימה “יהדות”, והוויה יהודית לא נתקיימה בלי “יהודיות”. זוהי עובדה היסטורית עיקשת, אף שהתגלגלה ממדינה למדינה, מתקופה לתקופה, פשטה צורה ולבשה צורה.

דרך־כלל נדחק לו ההווה היהודי לתוך סדק צר בין העבר הזכור לבין העתיד המיוחל, בין “זכרונות” לבין “שופרות”. כך היה עד לדורות האחרונים, וזה בניגוד לחייהם של הרבה עמים אחרים, בניגוד לאמונות אחרות, אלה שנתקיימו ואלה שעברו ובטלו מהעולם. מן הבחינה הקובעת הזאת – שלא ההווה מפרנס את החיים אלא העבר והעתיד – אין אח ומשל לחייהם של אבותינו,“עצמנו ובשרנו”. אבותינו – לא על דרך הפיוט והמיתולוגיה, כי אם בפועל ממש, דור אחד, שניים, עד עשרה ועשרים דורות לאחור, כל מי שקדמו לדור הזה בארץ.

איני צריך לומר, שעל הדור הזה אני מדבר, על אנחנו שנולדנו ונתחנכנו ובגרנו כאן בארץ־ישראל. אבל משום־מה נכנס לראשנו, שפה, לפני כך־וכך שנים, נברא העולם, ואנחנו יוצאים ראשונים לשוח בגן־העדן. לא “משום־מה”. היו כמובן סיבות טובות לדבר, אבל שאלותינו אנו התמהמהו, איחרו לבוא, אך משבאו – גאו סביבנו כמי־המבול. ספק אם היה דור יהודי אחד, שהשאלות שהוא שואל והצריכות להישאל על־ידו רבות ותמהוניות כל־כך. גם על עצמנו – גם על בשרנו.

מהבחינה הביולוגית הפשוטה – אילו חיברנו לנו ספרי־יוחסין – אין כלל ספק בני מי אנחנו, בני אבא, סבא, אביו של סבא וכן הלאה. אבל הביולוגיה היא רק פרט אחד – ולא הנכבד ביותר – בתולדותיו של האדם. אנחנו שואלים: מי אנחנו?

יש דברים שלפני שנים לא רבות היו אמת ידועה לכל הדיוט, היום יש בהשמעתם חשש של חילול השם, אך אי־אפשר שלא לחזור עליהם:

אנחנו נולדנו מתוך המרד בהוויה היהודית. ולא סתם מרד ב"אנומליה", לא סתם החלטה לכבוש לנו כיברת־ארץ ולהפוך עליה את “הפירמידה המקצועית”, כי אם מרד בכל מה שנקבע ונתגבש בתחומי “היהדות ההיסטורית”. להיות “ככל הגויים” לא רק כטריטוריה ודגל, כי אם בכל: מרד בשלטון התורה; מרד במסורת; מרד בסגנון־החיים, בלשון, בערכים. מטבע הדברים, היה מרד זה אכול סתירות פנימיות: אלה שמרדו בגולה, הלכו לארץ־ישראל בשם ההיסטוריה, אך לשם כך צריך היה לעשות מעשה נגד ההיסטוריה, להתייחס לחייהם של עשרות דורות כאל פקק־תנועה, או תאונת־דרכים. ההיסטוריוסופיה החדשה גרסה מעתה, שההיסטוריה שלנו נפתחת משעה שהתחלנו אנחנו את תולדותינו, בימי אברהם אבינו, והיא נפסקת משעה שהתחילו אחרים לשלוט בה. “לעם היהודי אין היסטוריה.”

המרד היה של האבות – של אלה שבאו מ"שם", כשה"שם" שפע עדיין חיות, וצריך היה להילחם בו בכל כלי־הנשק, למרוד בכל תג ותג שבהווייתו. המרד נעשה על בשרנו, אנחנו ילדי בית־הספר, ונדמה היה אז שהצלחתו מהירה ושלימה. כמה נפלא הדבר, שה"צבר" הוא כל־כך גויי, שאין בו שום דבר יהודי. אפשר כמעט לומר, שהצבר עוצב בנגטיב של היהודי המזרח־אירופי, ואולי כפוזיטיב של הגוי משם.

וזה גם היה, לכאורה, בסדר גמור, לפי צורכי המקום והשעה. ואף שהיתה זו מהפיכה גמורה – היא לא היתה קשה כל־כך. “עצמנו” – זה אנחנו, תמיד ורק אנחנו. “בשרנו” – אותם לא היכרנו, לא את סבא, לא את סבתא, לא את הדודים ולא את הדודות. מה שידענו, ידענו מתוך יל"ג וסמולנסקין, מנדלי וברדיצ’בסקי, ביאליק וברנר, ואת כל זה ראינו בעיני המורים, תנועות־הנוער, הפובליציסטים, שניהלו מלחמה שקל היה לנו מאוד להזדהות אתה.

בין אבא לבין בר־כוכבא – רק רדיפות, גירושים, בזיונות וכשלונות, ששום צבר המכבד את עצמו לא היה מוכן לשאתם. זה היה בסדר גמור. צמחנו לתוך הוויה פעילה, בשר־ודמית, גברית מאוד, בעלי תודעה חילונית. דיברנו עברית בהברה ספרדית, שנאנו יידיש, התחלנו לשחק כדורגל, עשינו לנו מקלות קפא"פ מענפי הלימון – ונלחמנו בכל העולם. הגביע היה שלנו.

אחר־כך היתה השואה.

אחר־כך קמה המדינה, והיינו טרודים ובהולים ועייפים.

אחר־כך עברו שנים.

ואז נמצאנו שוב נוכח שאלות, ששוב לא היו להן תשובות מפני שההיסטוריה סיאבה אותן: מי עצמנו? מי בשרנו?

קודם־לכן צרנו לנו, בחלומנו, עוגה, פסטורלה, לחוף הים התיכון, ארץ כנען, גמל־גמלי, יהושע בן־נון. התייצבנו לימין צדקיהו נגד ירמיהו, מתחנו לנו גשר תלוי מן המאה השנייה לפני הספירה ישר אל המאה העשרים ואחת לספירה.

ואילו המאה העשרים? והשבע־עשרה? והאחת־עשרה?

אנסה לפרש במקצת את הדבר שאני בא לומר:

הרציפות היהודית נשברה ונחרבה – ומדינת ישראל אינה המשך לתחום־המושב, ודאי שלא. אבל אין כל אפשרות להמשיך עצמנו במישרים מתוך עולם המקרא. היתה זו תמימות הרת־פורענויות להאמין שכך יתרחב לנו ההווה שלנו בין נביאים ראשונים של שבטי ישראל לבין נביאים אחרונים של העולם המערבי.

ובכן: האם נאמר, שפה, היום, מן הלוח החלק, אנחנו מתחילים? זאת האוטוביוגרפיה שלנו, כל־כולה?

צריך הייתי לדבר בענייני ספרות, אך זו, לצורותיה, אסכולותיה וז’אנריה, אינה אלא בבואה של האוטוביוגרפיות. היום, כך נדמה לי, נדחפים אנו חזרה לבחינתה הבוגרת, האכזרית והשלמה של האוטוביוגרפיה שלנו – לא זו ה"מיתית", כי אם האמיתית, המורכבת מאוד, שכולה “ראשית” וכולה “אחרית”, כולה קרקע בתולה וכולה חרשו בה חורשים.

היתה השואה. קמה המדינה. חלפו שנים. וככל שאנו ממשיכים לנסוע החוצה ופנימה – כן חוזרת בנו התחושה, שאין ההווה אלא סדק בין “זכרונות” לבין “שופרות”. בלי זיכרון – אין אוטוביוגרפיה, אין ספרות, אין “עצמנו”. המיתוס הצברי, בכל קיסמו הרב, אינו הולם עוד את דיוקננו. הריהו בחינת תצלום דהוי בתעודת זהות של איש אחר. אותה זהות “ישראלית” – הריהי תצלום חדש, לא בפוקוס, לא במלוא האור הגנוז והדרוש. לאיטו שב אלינו הזיכרון, והוא הלוחש לנו, שצילומים אלה עושים לנו עוול: איפה גומות־החן בלחיינו? איפה הקמטים במצחנו? איפה היהודי שבנו?

הרבה שאלות, שלפני ימים רבים דימינו שגורשו מפיתחנו, ניצבות דומם, כמו מאז ומתמיד, על סיפו: מי אנחנו, מה חיינו, מניין באנו ולאן אנחנו הולכים? עצמי – מי? ובשרי – מה?

דווקא בנקוף השנים, ובמדינת ישראל, גם נוכח העולם הסובב אותנו, ואל מול יהודים אחרים, ואל מול אירופה וגרמניה בטבורה, לא נוכל לחיות בלי השאלות, לא יינתן לנו לחיות בלעדיהן: האם היהדות היא כפי שחשו סופרים עבריים לפני שני דורות: “היהדות היא סיבת הגלות, ולפיכך כרוכה הגאולה בשלילת היהדות; שינוי ערכים קודם לגאולה”?! האם את האוטוביוגרפיה שלנו יכולים אנו לראות היום באור הזה? ובכלל, כאן הפכנו את היהדות מגורל לבחירה, או שמא שבים אנחנו – במבנה אחר – לחיות בתוך הגורל היהודי? ואילו יכולנו למלט עצמנו מן הגורל היהודי, האם זה רצוננו? באמת?!

שאלות אלה אינן עניין לסימפוזיונים ולדיאלוגים ביניבשתיים. הלוא נפל דבר בישראל – ואני חש, שהננו חלק ממה שקרה שם. האם החיים החדשים האלה כאן פירושם מטמורפוזה? “יד ושם” זה שבירושלים, האם הוא מונומנט של אבן שחורה לאיזו שואה רחוקה, או שבאמת השכול, והכאב, והגורל, כל אלה הם “עצמנו ובשרנו”?

אנחנו אנוסים להתייצב מחדש מול עצמנו – איש־איש לבדו וכולנו יחד – ולשאול. אלא אם כן הסכמנו בינינו, שהכל הוא סתם־כך, שמש, וים, ומכאוביו המתוקים של איש־המערב, וליטרטורה. אבל אם כך הדבר, מה לנו פה ומי לנו פה בכלל?

התכוונתי לדבר על עניין אחד המעסיק סופר ישראלי היום, כאן, עכשיו, ועל־כורחי דיברתי על מה שבלעדיו אין כלום, כלומר, אנחנו כמו שהננו, עם הזיכרון, עם הגורל כולו, שהוא “עצמנו ובשרנו”.

דברים עם הענקת פרם שלונסקי לפצעי בגרות

“על המשמר”, 18.6.1965

יום חמישי. זה הבוקר שאני מצפה לו בקוצר־רוח. בעיקר בגלל היום שלפניו, שיאו של המסלול האחר, המקביל, שעליו נעים חיי – המסלול העיתונאי. בדרך־כלל אני מסיים ביום רביעי בערב את כתיבת הטור הקבוע שלי ל"מעריב" של שבת, ורק אז, מכוחה של איזו התנייה פנימית, אני מעתיק עצמי למסילה האחרת, אם אפשר לומר כך. ביום חמישי אני מתעורר מוקדם מהרגיל, כמו לקראת טיול או נסיעה גדולה, בכוננות מלאה להפתעות משמחות.

להפתעות שאכין לעצמי, עלי להוסיף. כשאשב לשולחני ואחזור לקצה־חוט־הסיפור, שהנחתי שוב לפני יום־יומיים, אראה מה עשה בינתיים הוא. כלומר, הבוקר, בשבוע מסוים זה, הגעתי ברקמת־סיפורי למקום שממנו והלאה (כך קורה באמת, או שבזה מתנחם מי שאלה הם חייו) רוקם לו הסיפור את עצמו גם בשעות שמחברו נתון כולו בעניינים אחרים, הסוערים חזק וכָלים מהר. עוד נראה. לפי־שעה, מתכרסם גם הבוקר הזה בכתיבת שורות אלה.

סיפורים יכולים לחכות. ואם אינם יכולים, ברירה יש להם?

לפני שנים רבות – אך־זה יצאנו את הקיבוץ, שני תינוקות, חובות עד מעל לאוזניים ודירת מרתף ברחוב ברנדס, ליד קולנוע “צפון” – חשתי לפתע פתאום מצוקה ספרותית דוחקת. מתי, לעזאזל, אכתוב אם צריך אני לעסוק באלף פרנסות, אשתי עובדת גם בבוקר גם בערב, מנהלת לבדה את משק הבית, את ביתנו מכים חלאים, שטפונות, מה לא?!

במצב־דברים זה הגיעה באחד הערבים לדירתנו אמי ע"ה, הוציאה את חלוקה הפרחוני מסלה והודיעה לי חגיגית:

“הערב אני מאכילה את הילדים, ואתה שב וכתוב קצת!”

אכן, כל ימי אני כותב קצת, בין לבין, וכל חיי חולם גם אני את חלום־הסופר: שאירש מיליונים, אשלח לאי בודד ושם, מנותק מהשאלה הערבית, מהבעיה היהודית, ממס־הכנסה, ממבקרי הספרות, ממסעות ה"אגו" של כל חתני פרס־הנובל הפוטנציאליים המצטופפים בקו ירושלים־חיפה־תל־אביב, שם – על לחם, יין והשראה – אכתוב, אכתוב, אכתוב…

קצת מאוחר מדי, בסתיו שעבר, העליתי בגורל שלושה חודשים כאלה, נינוחים, ממש אידיאליים – ב"תוכנית הסופרים הבינלאומית" של אוניברסיטת איובה שבמערב התיכון של ארצות הברית. התרכזו שם כשלושים וחמישה סופרים – מסין, יפן, הודו, ניגריה, דרום־אפריקה, ארגנטינה, מכסיקו, שוודיה, אירלנד, מאיפה־לא, אנשים מרתקים.

היה לי כל הזמן שבעולם, וחשתי עצמי שרוי באחת מאותן תקופות־צבירה, שעל מאגריהן מתפרנסת אחר־כך הנפש ימים רבים. הכל היה, רק לא הלחץ, רק לא שיגרת חיי שאינם חיים אם אינני בתנועה מתמדת, בכמה מסלולים, במהירויות שונות ובכל הכיוונים. ואם כי נפשי יצאה לכמה חודשי בידוד מלא, בתוך־תוכי חששתי מראש, שכך יקרה. מניסיון־חיי ידעתי: פעמיים שהיתי בחו"ל, כשנתיים בכל פעם, ובשתיהן צברתי נכסי־זיכרון כבדים, פעלתי, התרוצצתי, ראיתי – וחציי העיתונאי לא שבת גם אז. סיפורים לא. אף לא סיפור אחד הצלחתי להשלים באותן שנות חו"ל.

רק פה, בסיר־הלחץ, ב"גשטאלט" המסוים האחד הזה – זה קורה.

בין כמה וכמה סיפורים השמורים בזיכרוני על סיפורַי, ששנים היו באינקובַציה ובקעו פתאום, ממקום כלשהו מתחת־לעור־התודעה, אזכיר את “של מי אתה ילד”, ששנים ניגררו אתי טיוטותיו ממקום למקום, לקחתיו ללונדון שלם כמעט כביכול, וכל שתי שנות עבודתי שם כנספח תרבות בשגרירות, לא נגעתי לא בו ולא במכונת־הכתיבה העברית שלי. רק בשובי הביתה, ישר ללב הסחרחרת הלא־נפסקת שקפצתי גם אני לתוכה עד מעל לאוזני, בין לבין, במין בוקר כזה, יום חמישי כזה, מצאתי עצמי כולי בזמן אחר, בקצב אחר, רוקם סיפור.

כך גם שבוע זה, שלקראת סופו אני כותב “יומן” (כן, קמתי, התרחצתי, התלבשתי, אבל לא, אללי, לא התפללתי). כבר כולי בפנים, וחבל לי על כל רגע. שוב מצאתי באיזה קלסר ישן חצי־רומן, שהשד יודע מי ומתי הביא את עלילתו עד כאן, ואני יודע שעכשיו שעתו להיכתב ולהדפס.

אבל מסביב קורה כל־כך הרבה, שמחות פרטיות גדולות ושברונות פרטיים גדולים כמותן, ובזה אחר־זה מתרגשים עוד ועוד עניינים, לא פרטיים כדי־כך, אבל ארוגים ושזורים בפרקים נכבדים מחייך – ואתה רץ, רץ, רץ, ומי חכם ויידע היכן באמת מתוח קו הגבול בין שעון־הימים ללוח־השנים, בין “לפרט קטן” (ומכאן שם טורי הקבוע, “הפרט הקטן”) לבין “לפרט גדול”, חשבון האלפים?!

ביום ראשון אני עומד בגשם הלא־נפסק עם הרבים המלווים לעולמו את ישראל גלילי. ראשית היכרותי האישית אתו רק משנות עבודתי כעורך־לילה ב"למרחב", החל בקיץ 1956. (אגב, באותם ימים, כשיצאנו בחוסר־כל את הקיבוץ, רצה א. ב. יפה, עורך ה"דף לספרות" של “על המשמר”, להעסיקני כעוזרו, אבל מישהם שם למעלה הטילו וטו על העסקת “עוזב”.) בשלושים השנים שעברו מאז זכיתי להיפגש עם גלילי פעמים רבות לשיחות מרתקות ומאלפות, וכך ממש עד שהכריעה אותו מחלתו ובאו עליו ייסורי־איוב.

אנחנו עומדים בגשם הגובר, ומבעד למסכי־המים והמטריות הרבה פנים מוכרות, כל פרצוף – סיפור. רבים מהם עמדו בגשם בחצר גינוסר כשמת יגאל אלון, ועמדו בגשם בחצר גבעת־השלושה סמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשמת בני מרשק. הם – כלומר, אנחנו – רק דומים יותר ויותר לפרצופי הדור הקודם.

אני עומד כך בגשם ומהרהר בכל שיחותי עם ישראלי גלילי, אחד מקומץ האישים המרתקים והמורכבים ביותר שהיכרתי מעודי – בלי שום ספק, מבין המנהיגים הפוליטיים, אבל גם מבין המכונים “אנשי רוח”, מורי באוניברסיטה, הוגים וסופרים שפגשתי במשך השנים בארץ ובחו"ל – אדם ששינה אצלי את מושג האינטלקטואל, מילא אותו תוכן חיוני, הפרה והעשיר את רוחי בלי ששיעבד אותה לדעותיו ולאמונותיו (בעוקצנות נהג לומר: “אם אתם רוצים להבטיח, שחנוך לא יכתוב על נושא מסוים, בקשו אותו לכתוב!”).

אני נזכר במה שסיפר לי על ילדותו הענייה (האב נשאר תקוע ברוסיה עד תום מלחמת־העולם) בפתח־תקוה של הטורקים, של האיכרים־ה"בועזים", על מגורים בבית־אריזה ורעב ממש. אגב כך, חוזר שוב לזכרוני ספרון שקראתי לאחרונה, אביב מוקדם מאת מוקי צור – על דמותו של צבי ש"ץ, הסופר שנרצח יחד עם יוסף חיים ברנר. חוזרות השורות הלא־נשכחות ממכתבו של ש"ץ, ברוסית, עוד לפני עלייתו, אל יוסף טרומפלדור:

מפה כותב לו גרישה, זה הרשום בפאספורט בשם גרגורי, יהודי על־פי ההכרה בלבד, ואדם על־פי השם בלבד – – ואולם מארץ־ישראל כתוב יכתוב לו שוכן־הרים, קומוניסט, צבי…

אני מהרהר ביצחק שדה, שגם אותו הביא לכאן מגעו עם טרופלדור, וכן בכל קשרי־הקשרים שבין האנשים העומדים פה בגשם, בכל קשת־הזיקות לארץ־ישראל, שעוצמתה אינה בהכרח פונקציה של שנות החיים כאן, אלא של הלוך־הנפש. בתוך הציבור אני עומד, ורק כך מצליח באמת להיות כולי לבדי, לא בתוך בועה, אלא מוקף באנשים מוכרים, קרובים, רחוקים, שנואים, אהובים, בין אותם פרדסים של ילדותי, מחותל בזכרונות המקום הזה, עולמי.

ושוב אני חוזר לשולחני, לזמן רחוק ואחר כל־כך, לפעימתו הלא־מרפה של הסיפור, שבינתיים התחיל להנביט עוד פרק. על שולחני נערמו ספרים מכל סוגי אהבותי, אבל עכשיו יחכו הם קצת. ובכל־זאת אני מסיים לקרוא בכתב־יד ספר משובב־נפש של חבר קרוב.¹ ואחרי “כל מיני דברים” פרטיים, מאוחר בערב, אני מתרגם עוד דפים אחדים מתוך עץ המשי,² סיפורו של ז’אנג שיאנליאנג, סופר סיני שהכרתי ונכבשתי לקיסמו באיובה, אדם שעשה עשרים ושלוש שנים במחנות הריכוּז של מאו ויורשיו והתנסות זו היא נשוא יצירתו הספרותית. זו חובת־כבוד, שאני ממלא בשמחה.

והסיפור שלי? יחכה עוד קצת.

ושוב יום רביעי, אלא שגם בו השתבש השבוע קצב־חיי הרגיל. יו"ר הכנסת, מר שלמה הלל, המחזיר לכהונה זו את כבודה האבוד, “דוחף” במרץ, בגופים ממשלתיים וציבוריים מרכזיים, פעולה חינוכית להעמקת הזיקה לדמוקרטיה בחברה הישראלית, ובמיוחד למאבק בגזענות שאינה עוד מוגבלת לשוליים האפלים של החברה, כי אם הולכת ונעשית “כשרה לסאלונים”. בשלוש אחר הצהריים תתקיים בבניין הכנסת ישיבת המועצה הציבורית לחינוך לדמוקרטיה, שהוא עומד בראשה.

רצה המקרה ובשעה זו ממש מתרחש ביזיון לאומי כפול:

בבנייני האומה מתכנסת תנועה גזענית יהודית, שבראשה עומד רב וחבר כנסת, ואילו ועדת חוק, חוקה ומשפט בראשות חבר־כנסת קולאס, ממשיכה בגרירת־רגליים ואינה משלימה חוק מפורש, שיושיב את כהנא וחבר־אגרופניו במקומם, בבית־הסוהר.

אני נוסע לירושלים, משתתף כחצי־שעה בהפגנה, רק כדי להרגיע את עצמי, הולך לישיבת המועצה לחינוך לדמוקרטיה, חוזר לתל־אביב, ישר למערכת־העיתון, מקדיש לעניין זה את הטור שלי לגיליון יום ששי (והנאתי היחידה היא הכתיבה ישר למעבד־התמלילים, שאינני חדל להתפעל מביצועיו – כמו הפראים מחרוזי־הזכוכית!). חוזר הביתה בשעת־ערב מאוחרת, עייף, אבל מעוצבן, כלשון חברי הלל עומר. ויודע שאתעורר מוקדם מאוד.

מפני שהיום יום חמישי. אין עוד עייפות, רק כוננות ילדותית מלאה להרפתקה המשמחת, המזומנת לי – ביני לבין הנייר הלבן.

מה יודעים הגנרלים?!

להפעיל אוגדת־טנקים קשה?! לקחת כך־וכך נפשות, שאתה עצמך בראת בראשך, לזרוק אותם בזה אחר זה לשדה־המערכה, החל בעמוד הראשון ואילך, ולנהל את כל הפעולה הזאת כך, שכולם גם ייצאו חיים, איש ודיוקנו, אותן עיניים, אותה אישיות, אותה ביוגרפיה, אבל עם סיפור שלם – זה ניהול־מערכה ברמה של גנרלים!

ובכן, משסיימתי “יומן” זה, אני מתפנה לעשות כמצוות אמי ע"ה באותו ערב רחוק ברחוב ברנדס, יושב לכתוב קצת.

“יומן”, “הארץ”, 14.2.1986