ניצני הלאומיות הפלסטינית החלו כבר ערב מלחמת העולם הראשונה, אך ההתגבשות הארגונית החלה לאחר המלחמה, לצד ההתארגנות הציונית. היא החלה ביוזמה בריטית, אך כבר מראשיתה התארגנה לצידה זרוע טרור. באפריל 1918 הגיעה לארץ ישראל משלחת ‘ועד הצירים’ הציוני בהנהגת ד"ר חיים וייצמן, כדי להתחיל במגעים עם שלטונות הכיבוש הבריטי למימוש ‘הצהרת בלפור’. קציני המודיעין הבריטים שעמדו בקשר עם אנשי ‘הצבא הערבי’ של האמיר פייסל, לא ראו בעין יפה את ההצהרה. כדי ליצור איזון בין הקהילות הערבית והיהודית, יזם קצין המודיעין ביפו, סרן צ’רלס ברונטון (Bronton), הקמת גוף ייצוגי מקרב הנוצרים והמוסלמים כדי לייצגם בפני השלטונות.¹ לדברי לוי יצחק שניאורסון, שעמד בראש ‘משרד הידיעות’ של וועד הצירים הציוני, הוא הסתייע בסוכנו ביפו, עלי אל-מוסתקים (לימים סגן ראש עיריית יפו), להקמת ‘האגודה המוסלמית- נוצרית’ (אל-ג’מעה איסלמייה משיחייה), וכי “ביסוד הסתדרות זו הונחה אבן היסוד לתנועה הערבית בארץ”.² האגודה נוסדה לראשונה ביפו, ובעקבותיה הוקמו גם בערים נוספות. נשיא האגודה הראשון ביפו היה עורך הדין השיח' רג’אב אל-דג’אני, שעמד בראש הקוראים לאוטונומיה פלסטינית במסגרת ‘סוריה הגדולה’ תחת שלטון האמיר פייסל. הוא עסק בתעמולה אנטי בריטית והסתה נגד הציונות, ונדרש מספר פעמים על ידי מושל יפו להפסיקה, אך המשיך בכך, ובשל כך הוחלף בנאחלי ביירותי הנוצרי.

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון (1975–1888) היה בן המושבה חדרה וחבר מחתרת ניל“י. הוא היה בין חברי הקבוצה שהואשמה בסיוע לבריטים ונאסר. לאחר שחרורו הצטרף לחברו אבשלום פיינברג בקבוצה המחתרתית, ושהה באיסטנבול בשנת 1916 עם בוגרי הגימנסיה ‘הרצליה’, שהוכשרו כקצינים בצבא העות’מאני. בשנת 1917 חזר ופעל לצד אהרון אהרונסון, ואף הציע את סיסמת הארגון שהפכה לשמו – ניל”י (נצח ישראל לא ישקר). הוא התגייס לצבא הבריטי ופעל בשרות המודיעין, ולאחר המלחמה פתח משרד חקירות והחל לפעול בשרות המודיעין של ‘ועד הצירים’ הציוני, לאחר שגויס בעקבות בקשת זאב ז’בוטינסקי. הוא סיפק מידע מפורט על ההתארגנות הערבית והנפשות שפעלו בה, ובאוגוסט 1920 הורה לו ד“ר דוד איידר, ממל מקום ד”ר חיים וייצמן, להפסיק לאלתר את פעילותו, למורת רוחו של שניאורסון.³

כשהחלו הדיונים על גורל המזרח התיכון בוועידת השלום בפריז, גברו חילוקי הדעות בין הנוצרים תומכי צרפת, והמוסלמים שחתרו לעצמאות תחת שלטון ערבי. באוגוסט 1919 חזר ליפו עומר אלביטר, שכיהן כראש העירייה בשנים 1914–1908, והוגלה למצרים עם כיבוש העיר בידי הבריטים. הוא הצטרף לאגודה ופעל לצירופן של אגודות מוסלמיות נוספות שפעלו באותם ימים ביפו, ‘המועדון הערבי’ (אל-נאדי אל-ערבי), ו’המועדון הספרותי' (אל-מונתדא אל-אדבי), ונבחר לכהן כנשיא האגודה במקומו של ביירותי.⁴ במהלך מלחמת העולם הראשונה, עם התגבשות הלאומיות הערבית ופעילותה נגד התורכים, נוסדה בדמשק אגודה מחתרתית בשם ‘היד השחורה’. היא פעלה נגד שלטונו של ג’מאל פחה, מושל דמשק וארץ ישראל, ורבים מחבריה נתפסו בידי השלטונות ונידונו לתליה. פעילות הארגון המחתרתי התפשטה גם לתחום ארץ ישראל.⁵

במהלך דיוני מועצת המעצמות בפריז לא היה מחנה ערביי ארץ ישראל מאוחד לגבי עתידו, והחלו מחלוקות פנימיות על הפתרון הרצוי לערביי ארץ ישראל. לדברי שניאורסון, הקיצוניים הצעירים “ראו בכיבוש הבריטי ובשאיפות הציונים את אבדן תקוותם לחופש ועמידה ברשות עצמם”.⁶ שאיפתם הייתה למגר את השלטון הבריטי ולגרשו מהארץ, לתמוך בשלטונו של האמיר פייסל, ולדרוש את ביטול השאיפות וזכויות היהודים בארץ ישראל שהוזכרו ב’הצהרת בלפור‘. כדי לממש את ההחלטה חודשה פעילות ארגון ‘היד השחורה’, והוא החל לפעול ביפו. לדברי שניאורסון הארגון המחתרתי הוקם בידי הקיצונים ביפו; השיח’ רג’אב אל-דג’אני, מוחמד אל-דג’אני, גע’בר אל-עיסא, וסולימן אבו-רזאלה. לדברי שניאורסון בדיווחיו, מטרת הארגון הייתה:

לחנך מספר מסוים של צעירים מהקיצונים, ולהכינם לרגע הפעולה. החברים יהיו מוכנים להקריב את חייהם לתכלית הקדושה של הגנת הארץ, והכנת נשק. מעוררים יצאו אל העם ויעוררו אותם למרד. אלה החשודים בתור בוגדים, יוסרו מן הדרך. וכאשר יבוא היום אשר בו תחליט אספת השלום, שהארץ לא תימסר לערבים, תחת חסות השריף, אז יפרוץ המרד. יהודים ישחטו, ופקידי הממשלה יהרגו. ⁷

במאי 1919 הוחלט על שינוי שם הארגון ל’ג’מעה אל-פידאאיה' (המקריבים עצמם). הפעילות התפשטה גם לירושלים, רמלה, עזה, שכם, וטול כארם. לדברי שניאורסון, היה הארגון “כעין וועד הפועל לכל יתר האגודות הקיצוניות, ובתכנית כולן היא נחשבה לזאת שתוציא לפועל את כל הניסיונות המסוכנים”.⁸ הארגון שימש כזרוע צבאית מחתרתית של ‘האגודה המוסלמית נוצרית’, שהייתה גוף לגיטימי מוכר, והוא גייס, לדברי שניאורסון, דמויות עברייניות. אספות הארגון נערכו בביתו של ד"ר איברהים חממי, ששימש רופא בצבא התורכי והיה מתלמידיו הקיצוניים של השיח' רג’אב אל-דג’אני, והוא הקדיש לארגון את מרבית זמנו. ביוני 1919 הגביר הארגון המחתרתי את פעילותו לקראת בואה לארץ של ועדת החקירה הבינלאומית, בראשות האמריקאים הנרי קינג וצ’רלס קריין, שנשלחה בידי הנשיא ווילסון כדי לחקור ולדווח לו על הנעשה באזור, בכדי לגבש את מדיניות השלום שהגה. אספת ‘האל-פידאאיה’ החליטה שארבעה מחבריה; סעיד אלדין, שיח' דרוויש אל-ד’בר, עלי אל-סאווי, ואבו ג’יב, יחלו בתעמולה בקרב העם, וכי “יתחילו במריבות עם היהודים בכדי לתת הזדמנות לאי סדרים”.⁹

לאחר ייסוד הארגון הופצו כרוזי תעמולה והסתה בקרב הערבים, שנכתבו לדברי שניאורסון בידי ג’אבר אל-עיסא, אחיו של עיסא אל-עיסא עורך העיתון ‘פלסטין’. הם קראו “להשמיד את הסכנה טרם התבססה, וטרם היותה יותר מידי חזקה. להרוג את הנחש כל זמן היותו צעיר וחלש”.¹⁰ הכרוזים גם איימו במוות על הערבים הבוגדים במולדת, אם יעזו לבוא לעזרת הציונים. נכבדי יפו שהיו חשודים בנטייה לאנגלים, וביניהם ראש העירייה עאסם בק אלסעיד, עבדול ראוף אלביטאר והשיח' אחמד ביידס משיח' מוניס, קבלו מכתבי איום: “אתם הנכם בוגדים בארץ אבותיכם ותמכרוה לזרים. דעו לכן שימיכם ספורים וקצכם קרוב. זאת היא פקודת נביאנו להמית כל בוגד, ולכן אוי לכם הבוגדים”. מכתבי ההזהרה נחתמו בשם ‘ג’בל ג’הנם’ (הר הגיהינום),אחד מכינויי הארגון.¹¹

פעילות ‘האל-פדאאיה’ התבססה לדברי שניאורסון על “בחירת שודדים ידועים ובחינוכם. על אלה שהינם שכירים חדשים יהיה מוטל להוציא לפועל את כל אשר יפקד עליהם הועד הפועל של ההסתדרות”. מרכז הפעילות היה ביתו של הד"ר איברהים חממי, והיא כללה גיוס מסיתים לתעמולה ואיסוף ידיעות על פעולות הבריטים והציונים. הקשר הפנימי בין חברי הארגון ושאר הסניפים התבצע באמצעות כתב סתרים, ומכתבים לא נשלחו בדואר אלא באמצעות שליחים. תזכירו של שניאורסון מציין את שמות כל חברי סניפי הארגון, ביפו, רמלה, ירושלים ועזה, ואת שמות חברי מחלקת הריגול והאינפורמציה. הוא מציין כי בנוסף לחברים המוכרים, היו שכירי חרב נוספים ששמשו כרוצחים, וקבלו שכר על כך מקופת הארגון.

הנשיא - תאופיק בק אל-גוסיין

בין פעילי הארגון החשובים במחוז יפו, היה גם תאופיק בק אל-גוסיין, אפנדי עשיר ובעל נכסים ופרדסים מוואדי חנין (נס ציונה). הוא פעל רבות בתעמולה והסתה בקרב הכפריים ובקרב שבטי הבדואים, ובין אלפי הערבים שהיו מתקבצים בסוף הקיץ סביב קברו של ‘נבי רובין’ מדרום לראשון לציון. בספטמבר 1920 נבחר תאופיק בק לנשיא ארגון ‘האל-פדאאיה’, וסגנו היה שוקרי תאג’י אל-פארוקי, קרובו ושכנו מוואדי חנין.¹² בעקבות מאורעות ‘נבי מוסה’ בירושלים, באפריל 1920, התגברה פעילות הארגון במחוז יפו. בדוחות שכתב שניאורסון לד"ר דוד אידר, ממלא מקום ראש וועד הצירים, אל-גוסיין עבר בין הכפרים וגייס חברים לארגון בראשו עמד. הוא מוזכר כדמות הפעילה ביותר גם בקרב שבטי הבדואים, וסוכניו של שניאורסון דיווחו ציטוטים מדבריו במפגשים. לדברי יהושע פורת, היו סימנים לכך כי הארגון עמד מאחורי הפרעות ביפו, ב-1 במאי 1921.¹³ רמז לכך ניתן למצוא במכתבים שנשלחו על ידי ראשי וועד המושבה נס-ציונה, לראש התאחדות מושבות יהודה, שבוע לאחר המאורעות ביפו:

בזה אנו רוצים שוב פעם להפיץ אור על התנהגותו, מעשיו, ועל שמועות שהפיץ תופיק בק אל גוסייני, וגם בניו, מיום הראשון שבוע העבר, יום הפרעות ביפו, ועד עזבו עם משפחתו את מושבתנו ולמסור עובדות אחדות: א. בשבוע שלפני יום הפרעות ביפו, נסע תופיק בק ליפו ויותר לא שב למושבה. ¹⁴

הארגון המחתרתי, שבין מטרותיו היה הרג יהודים שימצאו משוטטים בגפם בדרכים, היה אחראי למעשי רצח יהודים לאחר המאורעות, בשלהי 1922. הם התרחשו באוגוסט עד אוקטובר לאחר אישורם הסופי של המנדט הבריטי ו’הצהרת בלפור' במועצת חבר הלאומים. שמונה מעשי רצח אירעו במקומות שונים, והמקרה המזעזע ביותר שהותיר רושם קשה בישוב, היה הפגיעה האכזרית במשורר החרדי יוסף צבי רימון, ב-22 באוקטובר 1922.¹⁵ לא היה ספק כי “יד נעלמה” מכוונת את “ההסתדרות הטרוריסטית” המשתוללת ברחבי הארץ. “אנו מצווים לגלות את עקבות מפקדי החרש, את אבות הרוצחים בחדרי משכיותיהם, ומהם נדרשו את דם אחינו השפוך” נכתב בעיתון ‘קונטרס’.¹⁶ חיים ויצמן פנה במברק לנציב העליון בבקשה לשים קץ לפעילות הטרוריסטית.¹⁷ לדברי חברי קבוצת ‘הקיבוץ החשאי’, בהנהגתו של ישראל שוחט, הייתה שמועה כי תאופיק בק, קצין המשטרה מיפו, הוא העומד בראש כנופיית הרצח.¹⁸

הארגון שעמד מאחורי מקרי רצח היהודים היה ‘האל-פידאאיה’. השמועה כי בראש “היד הנעלמה”, היוזמת את מעשי הרצח, עמד תאופיק בק אל-סעיד, קצין המשטרה מיפו, היא שהובילה לייזום את חיסולו של הקצין. הוא נרצח ב-17 בינואר 1923 בידי ירחמיאל לוקצ’ר וחבריו חברי ‘הקיבוץ החשאי’, בהוראתה של מניה שוחט.¹⁹ מטרת החברים הייתה לפגוע בראש הכנופיה כדי ללמד את הערבים לקח.²⁰ יעד החיסול היה אמנם תאופיק בק אל-גוסיין שעמד בראש ‘האל-פידאאיה’, אך דמיון השמות הוא שהוביל לטעות ביעד החיסול. ארגון הטרור החשאי המשיך לפעול עד סוף שנת 1923, לאחר ניצחון מחנה האופוזיציה למחנה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, בבחירות ל’אגודה מוסלמית-נוצרית'. יהושע פורת מציין את מעבר נשיאה עומר אלביטאר למחנה האופוזיציה, בעקבות הסכמת עיריית יפו להתחבר למפעל החשמל של רוטנברג, כנקודת מפנה בפוליטיקה הפנים פלסטינית. ²¹

תאופיק בק אל-גוסיין היה פרדסן עשיר בעל שטחים גדולים באזור נס-ציונה. הוא שימש בתפקידי מנהל תחת השלטון העות’מאני, ועל מקום ארמונו בנס-ציונה שוכן היום אולם הספורט של בית הספר ‘ראשונים’.²² על פי פירמאן הסולטן העות’מאני, המשפחה הייתה מופקדת על הטקס המסורתי סביב קברו של נבי סלאח ברמלה. בנו יעקוב, שלמד בבית הספר העברי בנס-ציונה, הפך לדמות בולטת בפוליטיקה הפלסטינית, כשעמד בראש ‘מפלגת הנוער’ שחברה למחנה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בשנות השלושים. הוא היה בין המנהיגים הערבים שנשפטו והוגלו בידי הבריטים לאי סיישל, בעקבות מהומות אוקטובר 1933. עם הקמת ‘הוועד הערבי העליון’ בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, הוא היה בין חבריו וניצב מאחורי המופתי בצילום חברי הוועד הערבי. יעקוב נשא לאישה את בת משפחת אל-נוסייבה הירושלמית, והיה גיסו של אנואר אל-נוסייבה, מושל ירושלים בתקופת השלטון הירדני. נינו של תאופיק אל-גוסיין הוא פרופ' סרי נוסייבה, ובתו קלידה נישאה לג’אוויד אל-גוסיין, יושב ראש הקרן הלאומית הפלסטינית שנחטף והוחזק בידי יאסר ערפאת באבו-דאבי בשנת 2000, לאחר שהתנגד לתמיכה בסדאם חוסיין וקרא להגיע להסכם עם ישראל. הפרשה עלתה בעיתונות בריטניה, ועוררה סערה בעקבות מאמצי המשפחה לשחררו. הוא שוחרר בסופו של דבר, ומת זמן קצר לאחר מכן.²³

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון

תאופיק בק אל-גוסיין

יעקוב אל-גוסיין עומד שני מימין