אדם יושב בכיכר של עיר, לפנות ערב, ומהרהר. יש במקום עצים גבוהים שמצלים עליו. צעירים צוחקים בקירבת מקום ולא מבחינים בו. הוא איננו צעיר עוד, וגם איננו זקן. כיוון שהשמש שוקעת מחריפים ההבדלים שבין אור לצל, והאיש מרגיש בתנועה. יחד עם האור ההולך ופוחת נעשה הזמן העובר מוחשי. “כך נוסע הזמן. הוא יקר ושביר”, כתב אלתרמן, “הובילוהו לאט. הובילוהו לאט.” כך, או בדומה לכך, מתחיל אורי ברנשטיין את מחזור השירים “עניין פרטי”. מה חדש בזה? מאז ומעולם אהבו משוררים את השקיעה, את הצללים ההולכים ומתארכים. הם בחרו לשבת בפינה שקטה, מוגנת אבל פתוחה אל הנוף, שממנה אפשר להתבונן בכל העניין כולו, ולהרהר. בית־קפה ליד כיכר הוא מקום טוב. ומוטב בעיר זרה. וההירהורים הירהורים קטנים והירהורים גדולים, ובעיקר הירהורים שמנצלים עד תום את הזכות לחבר בין קטנות לגדולות. עניין פרטי, אומר ברנשטיין, רק עניין פרטי. מי התם שילך שולל אחרי השם הקטן והצנוע? שנים על גבי שנים כותבים משוררים על דברים קטנים ורגילים כמו “וזרח השמש ובא השמש”, וכמו ערב שמאיר “סימטה, חלון, עורב על הגדר”. כמה הרבה רצה קוהלת להגיד כשישב ורשם מעשה רגיל בשקיעה רגילה. כמה רחוק רצה להגיע אלתרמן כשהוסיף לסימטה ולעורב את הערב, המאיר “רק בפנס של כיס”, והפנס “כחלחל”. “אסימון לכם, פילוסופֵי הנצח”, כתב אורי צבי גרינברג. עורמת המשוררים הרגילה: הנח למשורר ערב כחלחל אחד, אצבע ורודה אחת, ואת הפילוסופיה של הנצח הוא מניח בשימחה לקמוטי המצח, לטרחנים. אבל אחרי האצבע הוורודה יבוא ההירהור על הנצח – אצל גרינברג, אצל ברנשטיין, אצל מי לא.

“הוּא לוֹגֵם קָפֶה” – כך קורא ברנשטיין לשיר הראשון במחזור. ואגב לגימת קפה באיזו כיכר מיקרית, מהרהר ברנשטיין בשאלה הקטנה האם התשוקות שאנחנו משתוקקים ארוכות מן הזמן שנותר בידינו או קצרות ממנו. וגם בשאלה קטנה אחרת: האם עומד לנו כוחנו למיין את הצרכים הרבים שלנו, או שהם, הצרכים, הורסים בנו כל סדר ופורמים כל מיון. וכיוון שקרה המיקרה ונפלה לפיו המלה פרימה, נזכר המשורר באשה שפרמה ריקמה – בין ששמה פנלופה ובין ששמה חגית או ג’יין. במה אשמה שעת השקיעה הקטנה והמהורהרת של ברנשטיין שהקוראים הולכים בגדולות, נתלים באילן הגדול של הומרוס, ומביאים אל לגימת הקפה הרגועה את המשל העתיק, והמטריד, על הרעיה הנאמנה שרקמה ופרמה, רקמה ופרמה.

לא מתוך זילזול אני כותב כאן, אלא מתוך קינאה. העמדת־הפנים של העיסוק בקטנות היא מן המסורות הנפלאות של השירה. וברנשטיין כתב מחזור שירים עמוק, חכם, דק־הבחנה. הרבה מן הפומפוזיות האנושית מסולק מן התמונה כאשר משוררים בוחרים לדבר על כוס קפה קטנה או לרוח הערב הרגילה. הלוואי ואפשר היה לכתוב כך גם ביקורת, לא רק שירה.

העמדת־הפנים של העיסוק בקטנות, וגם העמדת־הפנים שאין מה לחדש – הכל מוכר וידוע מדורי דורות. “תן לי לחשוב על זה יום־יומיים”, אנחנו מבקשים. או “בוא נעצור ונשתה קפה. נמשיך עם העניין אחר־כך”. או “אני יורד לשוטט קצת. את צריכה משהו?” או “סע לאט, לא יתחילו בלעדינו. תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.” לכאורה הנוסחאות של המוכר לחלוטין, של הישן נושן. למעשה – שעה אחת של שקט ואנחנו יודעים מה שאי אפשר היה לדעת קודם לכן, דבר חדש ורענן. ברנשטיין הוא משורר מסורתי מאוד, והוא גם משורר של המעשים והדברים שטוב להם להיראות כאילו הם מסורתיים לחלוטין. כמו הצורך להרהר כאשר הוא איננו בגדר מותרות; כמו הטכניקה איך לפַנות מקום כדי להרהר; כמו האיתות: כאן אני מפסיק את הריצה, את היעילות.

אני אנסה לקרוא את המחזור “עניין פרטי” כסידרה של שירים על שעה רגועה של הירהור.

אדם יושב בכיכר של עיר, לפנות ערב, ומהרהר על אהבה. הוא מהרהר על אהבה יותר מאשר על דברים אחרים, כיוון שכל הדברים האחרים מתחלפים זה בזה, ורק האהבה, הוא מקווה, מחוסנת בפני החילופים הרעים האלה. המסורת שברנשטיין הולך בעקבותיה היא קודם כל מסורת מודרנית: הבנאליות של הדברים ההולכים ונעשים דומים זה לזה, ובעיקר הבנאליות של האנשים שיש להם תמורה, היא איום כבד על משוררים רבים במאה העשרים. וכאשר האפרוריות הזאת מגיעה גם אל רגעי האהבה שלנו – אין סליחה ואין נחמה.

אין קורא שיכול לשכוח את הכתבנית הדהויה, שמחכה לביקור האהבה הדלוח של פקיד במישרדו של סוכן־דירות זעיר, בלונדון האיומה של אליוט ב“ארץ הישימון”. גם אליוט התחיל בהתבוננות מהורהרת בנוף “כשהיום נוטה”. התימזה זורמת, הוא כתב, אבל הזרם חלוש מכדי לסלק מן העין “בַּקְבּוּקִים רֵיקִים, עֲטִיפוֹת כְּרִיכִים, מִמְחֲטוֹת מֶשִׁי, קוּפְסָאוֹת קַרְטוֹן, בִּדְלֵי סִגָּרִיוֹת אוֹ עֵדוּיוֹת אֲחֵרוֹת לְלֵילוֹת הַקַּיִץ” (תירגם מנחם בן). הדברים המעידים על ליל הקייץ נעשו דומים זה לזה כיוון שכולם ירדו למדרגה של אשפה. בזמן העובר־לא־עובר של 1922, במים העומדים של התימזה, קל להחליף מימחטה של משי בעטיפה של כריך. והחפצים הסתמיים הם רק הקדמה לאנשים הסתמיים. הפקיד העלוב ישכב עם הכתבנית המחוקה, ש" אֵינָהּ מִתְאַוָּה וְאֵינָהּ גּוֹעֶרֶת", וימהר להסתלק אל חדר־המדרגות החשוך. מעט מאוד מבדיל בין הכתבנית שפתחה קופסת שימורים לפני שהפקיד בא לבין הכתבנית שתניח תקליט על הגרמופון אחרי שהוא ילך. “קָרָה מַה שֶּׁקָּרָה; אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁזֶּה עָבַר”, היא מהרהרת.

אין דבר שאין לו תמורה, חוץ מן האהבה שאינה באה בחשבון, כתב ברנשטיין. הוא איננו מן המשוררים שיפנו את מבטם אל האשפה הנרקבת של הדברים שאפשר להמיר אותם זה בזה; אבל הוא בהחלט מן המשוררים שיעשו הכל כדי לחלץ מן הגורל הזה את האהבה.

זה שלושים שנה ויותר כותב אורי ברנשטיין שירי אהבה שהם מן הנכסים היקרים והמעודנים של קורא עברית. גם כאן, במחזור “עניין פרטי”, האהבה היא העיקר. השאלה היא אהבה למי. כוחם של השירים האלה, לדעתי, בחשבון שברנשטיין עורך עם עצמו, עד כמה הוא מעז לאהוב, ואת מי. לא במיקרה מדברת, ומפתה, בשיר על הגוף הצוהל כמו סייח, אשה בדויה ולא אשה ממשית.

שעה של הירהור עלולה להיות גם שעה סנטימנטאלית. הסלחנות שנוהג “עולם המעש”, כמו שכתב אלתרמן, ב“רועי רוח” היא לא תמיד סלחנות ריקה מתוכן. מהרהרים זהירים מצטיידים בהומור ובאירוניה כדי להחדיר אל ההירהור את הביקורת עליו, כמו זריקת חיסון שמחדירה אל מחזור הדם מעט רעל. האם ההירהור הוא הפריווילגיה לדון אדם בלי להגיע למקומו? האם ההירהור הוא דיון על תנאי השדה של הקרב בתנאי הקרירות של השקיעה מול הכיכר? האם ההירהור הוא הזכות של משוררים, וקוראי שירה, לשמור על נפש עדינה בעולם שמונע את הזכות הזאת מרוב האחרים?

לפעמים התשובות לשאלות האלה הן חיוביות. לפעמים הן חיוביות מדי. הסנטימנטאליות של הגסות רווחת יותר מן הסנטימנטאליות של העדינות. בריונים למיניהם רוצים להישמע פרקטיים לחלוטין כאשר הם הוזים הזיות של קיטש. לכן אין סתירה בין הירהור שקט לבין הירהור ביקורתי. שקט וביקורת הם צירוף נחוץ ונדיר.

אֵיךְ מְשׁוֹטֵט לוֹ גּוּף בָּעוֹלָם כְּמוֹ סְיָח, בְּצָהֳלָה רַבָּה, בְּמִשְׁתִּים: רְכוּשׁ רַב, הַבָּשָׂר. יש משוררים שפורצים אל חייהם, לפחות אל כתיבתם, כמו סייח צוהל. הם מרשים לעצמם את הצהלה, בעיקר את הפראות. ואז חיי הדמיון שלהם אינטנסיביים לא פחות, לרוב יותר, מחיי הממש שלהם. ישים עצמו לצחוק מי שינסה להבחין בין דמיון לבין ממשות אצל רמבו, אצל יונה וולך. המשורר הפירחח, המשורר הבועט, המשורר שמרשה לעצמו הכל, המשורר של “תחפושות הענק וההצגה שרצה כל הזמן” (כמו שכתבה דליה רביקוביץ על יונה וולך) – אורי ברנשטיין מעולם לא היה כזה.

מאיאקובסקי חשב שהוא “ענן במכנסיים” וכל השמיים מלאים את גבריותו. ברנשטיין כתב בשיר הראשון של ספרו הראשון: “שִׁיר יָם שֶׁל אָדָם הַסָּפוּן בְּבֵיתוֹ, אוֹהֵב נָשִׁים רַבּוֹת מִבְּעַד גּוּף אִשְׁתּוֹ “. הוא מעולם לא העז לשלוח יד אל הפרי האסור, לבעור בערה קצרה ומכלה. ב”ערב עם סו” מספרת לו סו על אהבה גדולה, סוחפת, אהבה שהרסה את קווי ההגנה של שני אנשים שהתמכרו לה. הוא עצמו רק יושב מולה, מקשיב, כותב, ומפעם לפעם מתקנא. הוא מדמה את עצמו לאדם שבא אל חוף־ים כדי להתבונן ב“בַּחוּרִים שְׁזוּפִים” שצוללים אל המים העמוקים, ושם “עוֹטֶפֶת אוֹתָם תְּהִילָה”. הוא מהרהר בהם, ומנחש את עוצמת הקור, שלעולם לא יעז להתנסות בו. הכל קורה “בַּמָקוֹם שֶאֵלָיו אֵינֶנִי מֻכְשָׁר לְהַגִּיעַ”.

שנים רבות כתב ברנשטיין שירי קינאה כאלה. עכשיו, כשהוא לוגם קפה ושומע צחוק של צעירים, הוא רושם לעצמו, ספק בצער ספק בהקלה: מעולם לא הייתי סייח צוהל, וכנראה גם לא אהיה. אותי מפתה, בחלום, אשה בדויה. בהקיץ מה שיש לי הוא: קֵן רֵיק לַצִּפּוֹר מוּאָר לִרְוָחָה.

יש גם יתרונות לסוסים כבדי־צעד שחלמו בלילות על סוסים פרועים. למשל היכולת לשמור על יופי. מי שנזהר מלשלוח יד אל פירות מפתים, נזהר לא רק כיוון שחשש לעורו. הוא גם חשש לעורה האחד של אהבה אחת. שוב הפחד מן הבנאלי, מן החוזר והנשחק, מאהבה שיש לה תמורה באהבה אחרת. ברנשטיין כתב שירי אהבה יפים כל־כך, גם כיוון שעשה הכל כדי להרחיק מן האהבה את הניווּל ואת הזוהמה. מרחוק, מתוך חשש, מתוך קינאה תיאורטית־משהו במאהבים הבלתי נלאים, נשמר הסיכוי ליופי. כאשר כותב ברנשטיין על הצהלה של הסייח, על המישתים שעושה לעצמו הגוף – הצהלה הזאת לא הופכת אצלו לקינה, המישתים לא מסתיימים בבחילה. אליוט, אם לחזור אליו לרגע, הגיע אל הכיעור ואל הזוהמה גם כיוון שהעז יותר, אבל גם כיוון שסיפח, ובקנאות, את החיים הארוטיים של הגוף אל הבנאליות הכללית. התוצאה היא שינאה סנובית לגוף. הקנאות של ברנשטיין – ואין קנאות ללא מחיר – היא לחזור ולומר שהגוף המתאמץ לאהוב, החולם לאהוב, הוא גוף יפה.

קורא שעוקב אחריו לא שוכח את “חָשׁוּב שֶׁצָּחַקְתְּ, שֶׁבִּרְכַּיךְ יָפוּ, שֶׁמֵּעַל אֲרוֹנֵךְ נֻפַּץ כַּד הַזְּכוּכִית”. קשה לשכוח גם שורות כאלה:

גם אם הלב יוצא אל שירים כאלה, לברנשטיין עצמו לא די בכך כעת. יופי קצר, חטוף, אובד בין חושך לחושך, איננו יופי מבוטל, אבל המחזור “עניין פרטי” נכתב, במידה רבה, כדי להשתחרר ממנו. ברנשטיין מלווה את הקורא שלו בנאמנות, בזהירות, באנינות, אל השעות הרבות של הכאב שמשאירים אחריהם רגעים קצרים של אושר. אתה קורא את שירי האהבה שלו, ואתה מקווה לבחור, כמוהו, ביופי של הרסיסים שנשארים ביד אחרי שהכד נופץ, ולא בקינה נרגנת על עולם שבו כדים מתנפצים בקלות. אבל זה לא מספיק לו.

מה אנחנו יודעים על רסיסים, על הבזקים בני רגע? רק מעט. אהבה קצרה וחטופה איננה ריקה מתוכן, אבל בוודאות, באחריות, בביקורת כלפי הוזה ההזיות שבך, אתה יודע עליה רק דברים קצרים וחטופים. וברנשטיין תמיד בחר, בסופו של דבר, באפשרות הוודאית, יחסית, האחראית, יחסית. עכשיו, במיטב שנותיו, על אחת כמה וכמה.

כמה מאוהבת יונה וולך בהזיה הפרועה שלה. כמה ריקים השירים החזקים שלה מהזיות של אחרים. עכשיו, שלושים שנה אחרי שהתחיל לפרסם שירים, יושב ברנשטיין ומצרף מחזור שירים מקולות של אנשים רבים, לא רק מקולו שלו (סימנים והתחלות הופיעו אצלו לפני שנים, אבל לא בזה מדובר כאן). מי שלא עלה בידו להתמכר לחלומו, יכול כעת, בבגרותו, להתרווח, להשלים מעט עם גורלו, ולהרהר. הוא יכול להשוות בין חלומות שונים, לשקול אותם, לגלות בהם פנים לכאן ולכאן. יש ב“עניין פרטי” שירים שבהם מדבר בן־דוד שמת – איש נדיב ומעניק חסות, וגם רע לב. מופיע כאן, כאמור, קולה של אשה בדויה וחשוקה, אבל חסרת חן, ובעיקר חסרה את הצורך לדייק. וברנשטיין עושה לעצמו חלום מסוייג מאוד, תשוקה מסוייגת מאוד, כאשר הוא פוגש אשה, או גבר, שלא מנסים לדייק. מדברים כאן גם אב זקן שמת, ובן צעיר שיוצא לדרכו העצמאית, ובת צעירה, ואשה שהיא שותפה לדרך ארוכה.

ברנשטיין כותב כעת כבעל משפחה. היד הכותבת שלו קרובה ליד הכותבת של זך. אבל הנשמה הכותבת מזכירה לי סופר כמו אמיל חביבי: איש שאיננו קל־תנועה, איש פסימי שלא מתאהב בקלות, איש מטופל בענייניהם היגעים והמרובים של האנשים המקיפים אותו; והוא גם קנאי לתפקיד המכובד של אבי המשפחה; ובלי עורמה אין לו חיים, ואין לו כתיבה. בעורמה כותב אמיל חביבי כאילו היה זורבה היווני. בעורמה כותב אורי ברנשטיין כאילו היה קזנובה איש ונציה. (גם זורבה וגם קזנובה הם אנשים של הים התיכון. מוטב לקורא שלא ילך שולל אחרי האור הצפוני המופיע לפעמים בשירים של ברנשטיין, או אחר גורדי־השחקים המתגלים ממטוסים חולפים. ברנשטיין הוא מן הים התיכון – מן המשפחה הים־תיכונית, ומן החושניות הים־תיכונית, ומן העורמה של הסביבה הזאת. בספרי הילדים היפים שלו הארומה הים־תיכונית לא מופיעה ונעלמת, היא מורגשת בכל דף.)

יש משוררים שהשנים החולפות מכבות בהם את הבערה. יש משוררים שהבגרות מעניקה להם כובד וסְמיכוּת שלא היו להם בצעירותם (פנחס שדה, ספריס, לואל). משורר שמשרטט קו עדין מאוד, וזהיר, ומתורבת – יכול להפיק הרבה מן השנים העוברות עליו. אנינות שהשנים מוסיפות לה את “בצקו הסבלני של העולם”, כמו שכתב ספריס, היא אנינות אחרת.

ברנשטיין מנסה לכתוב כעת עוד שירי אהבה? כן, אבל למי. שירי אהבה שהוא כותב לאשה, לנשים, מבליחים, וחולפים. הם גם חוזרים על עצמם. האור הנדלק לרגע, יפה ככל שיהיה, נדלק שוב ושוב – אותו אור עצמו. אהבת בן לאביו, ואהבת הבן שהיה לאב לבנו שלו – האהבות האלה שוקלות כעת יותר. אלה השירים הטובים שברנשטיין כותב בשנים האחרונות. אדם מסובך, פחות או יותר לרצונו, בקשרים וקשרי קשרים, יכול להרים ראש מעל שולחן הכתיבה שלו, ולהשוות בין קשר לקשר. אהבה של בן לאב, ושל אב לבן, לא יכולה להיות קצרה; היא נָתון ורק מעט בה הוא בחירה; היא עוֹל ולא רק יופי. כאן הכתיבה מקבלת נפח. כאן השנים העוברות הוסיפו לו ידע, חשבונות, שכבות של רגש. מה עוד שברנשטיין תמיד פחד מן השווה, מן הזהה, מן המתגלגל והחוזר על עצמו. המשפחה היא המקום שהפחד הזה מופיע בו בכל עוצמתו: " כְּשֶׁהָיָה לוֹ אַבָּא הֵגִיס בּוֹ לֵב, שֶׁכֵּן הִדְגִּים אֶת הַצָּפוּי, נָשָׂא אֶת פָּנָיו שֶׁיִּהְיוּ."

שעה טובה של הירהור איננה מתפתה לנוצה צבעונית קלה, לזיקוק חולף. איש במיטב שנותיו יושב בכיכר של עיר כדי להרהר בשקט, ואיננו רוצה להתפתות לאשליות. הוא נעשה קל לשעה רגועה אחת כדי להניח לדברים הכבדים שבו לשקוע מעצמם, בלי מאמץ. אבל בלי קסם הבריחה שלא הצליחה, בלי קינאה בפירחח הקל – הוא לא יכול.

נספח

קֵן רֵיק לַצִּפּוֹר מוּאָר לִרְוָחָה

אתה קורא את השורה הזאת ושומע מרחוק את שיר הילדים המתוק של ביאליק:

השורה הנפלאה של ברנשטיין יוצרת אצל הקורא תחושת מרחקים. אתה קורא ומפליג אל הילדות המוקדמת שלך, אל המלים העבריות הראשונות שנקלטו בך בלי מאמץ. ברנשטיין לעולם לא יבחר ציטוט שהדרך אליו מפותלת, בוודאי לא ציטוט שמפגין למדנות.

הוא משיג את המרחק הנכון של ההירהור גם בסיפור שהשיר מספר, אבל גם בעברית שלו. ולא פעם אין סיפור – העברית, והתנועה בתוך העברית, הם העיקר. הוא מסרב לכתוב על הארץ הזאת, על נופים ישראליים. השיר לא קורה כאן, כדי שאפשר יהיה לחשוב בו בשקט, כדי שאפשר יהיה להרפות מן המאמץ. העברית של השיר היא האינטימיות שלו, היא שעושה את המקומות הזרים שבו למקומות שלנו. מדוייק יותר: למקומות שיכולים להיות שלנו. הקן, שעובר דרך הקן לציפור של ביאליק, איננו שלי, אבל הוא לא זר לי. הוא זיכרון רחוק ואהוב. גם במובן זה ברנשטיין הוא משורר מסורתי. הוא עושה בשקט ובניקיון מה שמשוררים רבים רצו לעשות: הוא מרחיק את עדותו כדי לתת לעצמו, ולקורא שלו, תחושת בית, ולא תחושת כלא, בין המלים של שפת אמו.

אוגוסט 1992