נסים קלדרון, חוקר ומבקר ספרות, נולד בתל אביב בב׳ בניסן תש״ז, 23 במארס 1947. בנערותו היה פעיל בברית הנוער הקומוניסטי. ב-1965 התגייס לגרעין הנח״ל של התנועה ושירת בקיבוץ יד חנה. בשנה זו פירסם שלושה מאמרים על שירתו של אמיר גלבע במוסף הספרות של קול העם, שחשפו בפני ציבור הקוראים את קולו הביקורתי. בעקבות הפרסום הוזמן על ידי גבריאל מוקד ודן מירון להמשיך ולפרסם את ביקורתו בכתב העת עכשיו.

בתום שירותו הצבאי החל בלימודי תיאטרון וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובשנים 1972–1980 למד לתואר שני ושלישי בספרות עברית. עבודת הדוקטור שלו, בהדרכתו של דן מירון, עסקה במצבי יסוד בשירתו המוקדמת של דוד אבידן. כבר בשנות לימודיו היה מבקר ספרות פעיל, ובשנים 1973–1974 שימש כעורך משנה של כתב העת סימן קריאה בעריכת מנחם פרי. ספרו הראשון, בהקשר פוליטי – ארבעה מאמרים על סופרים (הקיבוץ המאוחד, 1980), כולל מאמרים על אבות ישורון, יעקב שבתאי, חנוך לוין ועמוס עוז. ניתוח יצירותיהם נעשה בזיקה לחיים הפוליטיים ולמחשבה הפוליטית. חידושו הגדול של הספר היה באופי הקריאה השונה מהמקובל בתקופה. ספרו סוטה מאסכולת ״הביקורת החדשה״, מגמת הביקורת המרכזית של אותה תקופה בשיח הביקורתי הישראלי, שנטתה להתמקד בקריאה צמודה ולהימנע מהקשרים חוץ-ספרותיים. מנגד הוא מציע קריאה שמדגימה את החשיבות של קריאת הטקסט הספרותי בהקשרו התרבותי והפוליטי הרחב ומאפשרת בכך לזהות בו את זרמי העומק של התרבות.

ב-1984 נדפס ספרו בשנה השנייה למלחמה: על הסיכוי לעבור ממחאה אל התארגנות פוליטית, וכשנה לאחר מכן נדפס ספרו פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים. בספר זה בחן קלדרון את המגמות האנטי-פוליטיות והפוליטיות שפעלו בשירה של שנות החמישים ותחילת שנות השישים. ב-1988 יצא לאור ספרו הרגשה של מקום; שישה מאמרים. מאמריו המכונסים בספר זה ממשיכים את המגמה שהחל בספריו הקודמים, אולם ביתר תקיפות. קלדרון מנסח עמדה מוסרית שאותה צריכים לנקוט האינטלקטואלים הישראלים לנוכח האדישות, המשרתת אשליה של נורמליות. הקשריה הפוליטיים של הספרות העברית, בייחוד מאז מלחמת לבנון הראשונה, נבחנים בספר זה דרך עיון בכתביהם של א״ב יהושע, עמוס עוז, דליה רביקוביץ ואחרים.

בשנות התשעים עסק קלדרון בתופעת הרב-תרבותיות בספרות ובחברה הישראלית. ספרו פלורליסטים בעל כורחם, על ריבוי התרבויות של הישראלים (2000) זכה בפרס בהט. בספר זה מבחין קלדרון בין פלורליזם תרבותי, שבו הוא מצדד, לבין רב-תרבותיות ברוח הפוסט-מודרניזם והפוסט-ציונות, שאותה הוא שולל.

מאז פרישתו מן המפלגה הקומוניסטית ב-1970, המשיך קלדרון את פעילותו הפוליטית בארגונים הפועלים למען שלום ישראלי-פלסטיני ולמען שוויון חברתי, ובחברות במפלגות השמאל הציוני (מוקד, של״י, מרצ). פעילותו הפוליטית היא בעלת זיקה הדוקה לפעילותו הספרותית; מושאי מחקרו נבחנים תחת עדשה שאינה ספרותית גרידא. בספריו וברשימותיו הוא מדגיש את המחויבות ליצוק הקשר פוליטי לתוך הפעילות האינטלקטואלית. טיעוניו מנוסחים בלהט, הן רעיוני הן סגנוני.

משנות האלפיים החל לעסוק בקשר שבין מוזיקת רוק לשירה העברית. קלדרון שימש כיו״ר תוכנית ״אופק״ באוניברסיטת בן-גוריון, המרכזת את ההתנדבות האקדמית בקהילה, ובמסגרתה נערכו עשרות מפגשים עם מוזיקאים. בנוסף, הוא מקיים סדרת מפגשים בין סופרים לבין מוזיקאים במועדון ״לבונטין 7״ בתל אביב. ספרו יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך (2009) חוקר את הזיקה בין השירה הישראלית לרוק הישראלי משנות השמונים של המאה העשרים.

הספר מהווה מעין גרסה מורחבת ומתוקנת לספר שגנז לפני שבע-עשרה שנה ועסק במשבר השירה העברית. טענתו המרכזית היא ש״משהו יסודי אכן השתנה בצליל של השירה העברית בסביבות 1980״ (318), כיוון שבתקופה זו איבדה השירה הישראלית באופן סופי את מרכזיותה בספרייתו של האינטלקטואל הישראלי, שמעתה ואילך לא חש בצורך להכיר או לקרוא שירה כלל. את ה״אנרגיות״ של השירה הכתובה מזהה קלדרון בטיפוס יוצר חדש בתרבות הישראלית, במה שהוא מכנה הזמר-כותב (תרגומו למונח האנגלי singer-songwriter). ב-2016 יצא לאור ספרו בשיתוף המלחין עודד זהבי: ארול אחד: מאיר אריאל – ביוגרפיה (הוצאת דביר). בביוגרפיה משולבים ראיונות שערך קלדרון עם כ–120 מחבריו ובני משפחתו של מאיר אריאל בתחנות חייו השונות, בצד ניתוחים מוזיקליים של המלחין פרופ׳ עודד זהבי.

קלדרון לימד באוניברסיטת תל אביב בשנים 1971–2002. בשנת 2002 הפך לחבר סגל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כיום הוא פרופסור אמריטוס. בהרצאותיו, במאמריו ובביקורת ספרות בעיתונות היומית, הוא אחד ממבקרי הספרות הפעילים והמשפיעים ביותר בישראל. היה שותף לעריכה של ספרים רבים, כתבי עת ותוכניות רדיו ושימש במגוון תפקידים, בתוך האקדמיה ומחוצה לה. בין השאר שימש כמנהל האמנותי של פסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים (1999) וכיהן כיו״ר חבר השופטים של פרס ישראל לספרות (2008).

נכתב על-ידי מוריה דיין וערן צלגוב עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]
[צילום: יותם גלאון]