הימנון הפנינה הוא אלגוריה מיתית לגורלה של הנשמה: הנשמה נשלחת מן האחד, ממלכוּת הרוח והאור (“המזרח”) להתגלם בגוף במלכות החושך הדֶמונית של העולם הזה, עולם החומר. היא נשלחת על מנת להציל משם יסוד רוחני השייך למלכות האור, ולהשיבו שמה. היא מתדרדרת אל מצב רוחני של טעות ותעיה, שכרות ושכחה, תרדמה ומוות. אולם בחסד אלוהי (“האב”, “המלך”) נשלח מסר של יֶדע אל הנשמה להעירהּ, להזכירה את מקורה ולהאירה. הנשמה מתוודעת אל עצמה, יסודותיה חוברים לאחד, והיא שבה אל מעלתה הראשונה, אל מקורה, שהוא פנימי וחיצוני כאחד: הוא בתוכה, אך גם מרוחק ממלכות החושך. היא שבה אל האחד ומשיגה מנוחת אמת.
ההסברים לנפילת הנשמה הם שלושה בעיקרם: חטא (יהודי, נוצרי־כנסייתי), לימוד (פלאטוני, ניאו־פיתגוריאי), או תפקיד במאבק קוסמי בין טוב ורע (זורואסטרי, גנוסטיקני). האפשרויות המפורשות בטקסט הן השתיים האחרונות בלבד. ואולם הימנון הפנינה חף מכל דיון פילוסופי בשאלה. מבחינה תמאטית הימנון הפנינה בנוי כאגדת־עם ולא כמיתוס הגוּתי כדוגמת מרבית הכתבים הגנוסטיקניים. נקודת המיפנה להבנת החיבור – הציון המורה לקורא לשוב ולבחון את הטקסט כאלגוריה (ואף מספק את המפתח) – מתגלה לעין הקורא רק עם סיום העלילה, כאשר הכסוּת הנשלחת לנסיך כפרס על הישגו מזוהה עם הידע – הגנוסיס (ר, שורות 78–76).
שמו של ההימנון התפרסם בקהל קוראיו המודרני לאחר שניתן לו על־ידי חוקרי הטקסט. הימנון הפנינה הגיע לידינו כשהוא כלול בחיבור האפוקריפי “מעשי תומא” שחובר באֶדֶסָה בתחילת המאה ה־3 לספירה, ומגולל את קורותיו ודבריו של תומא, השליח להודו. ההימנון נשתמר בשני נוסחים בלבד של “מעשי תומא” (מתוך שבעים וחמישה נוסחים יווניים ושישה סוריים). הנוסח הסורי הוא מן המאה ה־10 לספירה, והנוסח היווני מן המאה ה־11. נוסחי “מעשי תומא” שונים זה מזה בשִׁירוֹת, בתפילות ובסיפורים הכלולים בהם, וככל הנראה הטקסט נתגלגל בעריכות והעתקות חוזרות ונשנות. משום כך, בין השאר, לא ניתן להצביע גם על קדימותו של אחד מן הנוסחים הכוללים את הימנון הפנינה: במתכונתם הנוכחית, דומה שהינם חוליות של שתי מסורות עריכה שנפרדו זו מזו כבר בעת העתיקה.
בנוסח הסורי ההימנון מכונה “הימנון השליח יהודה תומא בארץ ההוֹדים”: שכן על־פי המסופר בחיבור זה, תומא, “אחיו התאום” של ישוע, שר את ההימנון בעת היותו חבוש בבית־האסורים שם. אולם, הגם שזהות מחברם של “מעשי תומא” אינה ידועה, ספק רב אם היה גם מחברו של הימנון הפנינה; ההימנון נבדל משאר “מעשי תומא” הן בסגנונו והן בתוכנו, ובמרבית הנוסחים של “מעשי תומא” לא נכלל הימנון הפנינה. יש איפוא בסיס מוצק לסברה כי ההימנון שולב מן המוכן בטקסט “מעשי תומא” – אם על־ידי מחברם ואם על־ידי עורכי הטקסט אחריו.
הנפשות הפועלות ב“הימנון הפנינה” וכן הגיאוגרפיה הנזכרת בו מצביעים על תקופת השושלת הארְשַׁקית של ממלכת פרתיה (247 לפנה"ס עד 224 לספירה) המסמלת בהימנון את כוחות האור והרוח. אם אומנם חובּר ההימנון באֶדֶסָה (שהיתה מרכז לאסכולה התומאסיאנית וכן לזרמים דתיים רבים אחרים) – הרי תאריך החיבור אינו יכול להיות מאוחר מ־165 לספירה (השנה שבה הסתיים השלטון הפרתי בעיר). אדסה שכנה על דרך המשי, שבה עברו בין סין והודו ליוון ורומא לא רק סחורות אלא גם תרבות. מעצם התהפוכות המדיניות שידעה, מיזגה בתוכה אדסה מיגוון תרבויות (הלניסטית, פאגאנית מקומית, פרסית, יהודית ונוצרית). אפשר איפוא בהחלט שהטקסט נתחבר מלכתחילה במתכונת דו־לשונית, אך כמו לגבי חיבורים רבים אחרים, ברי שהנוסח היווני הוא שזכה לתפוצה הרחבה יותר בכל אגן הים התיכון, וממנו תורגמו חיבורים ללאטינית, לקופטית, ושאר לשונות.
על־פי עדות הפתיח של “מעשי תומא” החיבור שלפנינו הוא הימנון (psalmos); “וּבְהִתְפַּלְּלוֹ, וַיַּבִּיטוּ בּוֹ כָּל הָאַסִּירִים וַיבַקְּשׁוּהוּ לְהַעְתִּיר בַּעֲדָם. וַיְהִי אַחַר הִתְפַּלְּלוֹ, וַיֵּשֶׁב תַּחְתָּיו, וְכֹה הֵחֵל לָשִׁיר הִימְנוֹן.” כדרכו של הימנון, הוא נכתב כשירה, הושר בליווי כלי נגינה, וקרוב לוודאי הועבר באופן זה במסורת שבעל־פה. תבניתו אופיינית לשירה השמית, הוא משופע תקבולות (6, 9, 10, 14, 26, 27, 50, 67, 68, 85–83) ואפשר שנכתב במקורו במשקל תיבתי קבוע. (הנוסחים שבידינו אינם שומרים ביותר על המשקל, אך אפשר שבגרסה המקורית התבנית השירית היתה שלמה יותר). גם בנוסח היווני מתהדהדים ניבים ומבנים פרוסודיים שֵׁמיים (ארמית/סורית) ונראה שבמתכונתו זו מקורו אומנם במרחב השמי של א"י־סוריה־עיראק. למרות היעדר דמויות ותפיסות יהודיות־נוצריות מובהקות בהימנון הפנינה, כלילתו של ההימנון בחיבור תומאסיאני מקרבת אותו לנצרות היהודית ולתפיסות יהודיות; כמו כן, מן הראוי לציין כי תחנות המסע הנזכרות בטקסט היו כולן מרכזי יישוב יהודיים חשובים (ר' להלן – מֵישָׁן, גַּנְזַכּ(?), הוֹרְכָּן).
יש סוברים כי ההימנון משקף את תורת האסכולה הגנוסטיקנית של וָלֶנטינוּס ותלמידיו: לפיה השילוש הוא האב (“מלך המלכים”), האם (“גברת המזרח”) והבן החי. לדעת אחרים יש בהימנון תיאולוגיה תומאסיאנית של “הכפיל הרוחני”: גאולתו של המאמין התמצתה בהתוודעות אל האלוהי שבתוכו ובאיחוד עם האור הפנימי – הלא הוא “ישוע החי”, התאום הרוחני. השלושה הם אחד: היחיד, התאום הרוחני (ישוע) והאל (האב). אולם המוטיב של “התאום” הינו מוטיב מיתי ופולקלוריסטי עתיק, ואף כעיקר דתי מטאפיסי הוא מופיע כבר בדת זרתוסטרא. ההשערות מרובות וחלוקות, ולא תיסקרנה כאן במלואן. די לומר, שעל אף שהגיע לידינו דרך מסורת נוצרית אפוקריפית, הרי למעשה הימנון הפנינה אינו מוגבל במסורת צרה של כת דתית או הגוּתית כלשהי. זהו טקסט פיגורטיבי שאינו נופל במסגרת נוצרית דווקא, וכל אזכור של ישוע כמושיע הנשמה נעדר ממנו לחלוטין. משום כך יש הסוברים כי הימנון הפנינה אוּמץ על־ידי חוגים יהודיים־נוצריים, אך ראשיתו אינה בהכרח בהם. הימנון הפנינה ניתן להתפרש על־פי מפתח הינדואיסטי, זורואסטרי או הלניסטי לא פחות מאשר לפי המפתח היהודי־נוצרי־גנוסטי. אולם העובדה שקשה לעמוד על שורשיו התיאולוגיים מצביעה על עושרו האסוציאטיבי והמטאפורי ומקנה לו ערך רוחני אוניברסאלי.
התרגום שלהלן הוא מן הנוסח שהיה המוכר והנפוץ יותר באגן הים התיכון – הנוסח היווני1. עם זאת, משום שיבושים וטעויות העתקה בנוסח זה, תוקנו מיספר שיבושים והושלמו פערים טקסטואליים בסיוע הנוסח הסורי2. המספור בראשי הפרקים הוא על־פי הנוסח היווני: מספור השורות – על־פי הנוסח הסורי.
סימנים בגוף הטקסט:
ר"ת בהערות שלהלן:
הנה"י – הנוסח היווני
הנה"ס – הנוסח הסורי
{ } נשמט או חסר בנה“י, אך מופיע כדין בנה”ס
[ ] הנה"ס מועדף על היווני; ר' הערה לפסוק.
() תוספת המתרגם להבהרת הפסוק.
* פסוקים שבתרגום הסורי בלבד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.