הימנון הפנינה הוא אלגוריה מיתית לגורלה של הנשמה: הנשמה נשלחת מן האחד, ממלכוּת הרוח והאור (“המזרח”) להתגלם בגוף במלכות החושך הדֶמונית של העולם הזה, עולם החומר. היא נשלחת על מנת להציל משם יסוד רוחני השייך למלכות האור, ולהשיבו שמה. היא מתדרדרת אל מצב רוחני של טעות ותעיה, שכרות ושכחה, תרדמה ומוות. אולם בחסד אלוהי (“האב”, “המלך”) נשלח מסר של יֶדע אל הנשמה להעירהּ, להזכירה את מקורה ולהאירה. הנשמה מתוודעת אל עצמה, יסודותיה חוברים לאחד, והיא שבה אל מעלתה הראשונה, אל מקורה, שהוא פנימי וחיצוני כאחד: הוא בתוכה, אך גם מרוחק ממלכות החושך. היא שבה אל האחד ומשיגה מנוחת אמת.
ההסברים לנפילת הנשמה הם שלושה בעיקרם: חטא (יהודי, נוצרי־כנסייתי), לימוד (פלאטוני, ניאו־פיתגוריאי), או תפקיד במאבק קוסמי בין טוב ורע (זורואסטרי, גנוסטיקני). האפשרויות המפורשות בטקסט הן השתיים האחרונות בלבד. ואולם הימנון הפנינה חף מכל דיון פילוסופי בשאלה. מבחינה תמאטית הימנון הפנינה בנוי כאגדת־עם ולא כמיתוס הגוּתי כדוגמת מרבית הכתבים הגנוסטיקניים. נקודת המיפנה להבנת החיבור – הציון המורה לקורא לשוב ולבחון את הטקסט כאלגוריה (ואף מספק את המפתח) – מתגלה לעין הקורא רק עם סיום העלילה, כאשר הכסוּת הנשלחת לנסיך כפרס על הישגו מזוהה עם הידע – הגנוסיס (ר, שורות 78–76).
שמו של ההימנון התפרסם בקהל קוראיו המודרני לאחר שניתן לו על־ידי חוקרי הטקסט. הימנון הפנינה הגיע לידינו כשהוא כלול בחיבור האפוקריפי “מעשי תומא” שחובר באֶדֶסָה בתחילת המאה ה־3 לספירה, ומגולל את קורותיו ודבריו של תומא, השליח להודו. ההימנון נשתמר בשני נוסחים בלבד של “מעשי תומא” (מתוך שבעים וחמישה נוסחים יווניים ושישה סוריים). הנוסח הסורי הוא מן המאה ה־10 לספירה, והנוסח היווני מן המאה ה־11. נוסחי “מעשי תומא” שונים זה מזה בשִׁירוֹת, בתפילות ובסיפורים הכלולים בהם, וככל הנראה הטקסט נתגלגל בעריכות והעתקות חוזרות ונשנות. משום כך, בין השאר, לא ניתן להצביע גם על קדימותו של אחד מן הנוסחים הכוללים את הימנון הפנינה: במתכונתם הנוכחית, דומה שהינם חוליות של שתי מסורות עריכה שנפרדו זו מזו כבר בעת העתיקה.
בנוסח הסורי ההימנון מכונה “הימנון השליח יהודה תומא בארץ ההוֹדים”: שכן על־פי המסופר בחיבור זה, תומא, “אחיו התאום” של ישוע, שר את ההימנון בעת היותו חבוש בבית־האסורים שם. אולם, הגם שזהות מחברם של “מעשי תומא” אינה ידועה, ספק רב אם היה גם מחברו של הימנון הפנינה; ההימנון נבדל משאר “מעשי תומא” הן בסגנונו והן בתוכנו, ובמרבית הנוסחים של “מעשי תומא” לא נכלל הימנון הפנינה. יש איפוא בסיס מוצק לסברה כי ההימנון שולב מן המוכן בטקסט “מעשי תומא” – אם על־ידי מחברם ואם על־ידי עורכי הטקסט אחריו.
הנפשות הפועלות ב“הימנון הפנינה” וכן הגיאוגרפיה הנזכרת בו מצביעים על תקופת השושלת הארְשַׁקית של ממלכת פרתיה (247 לפנה"ס עד 224 לספירה) המסמלת בהימנון את כוחות האור והרוח. אם אומנם חובּר ההימנון באֶדֶסָה (שהיתה מרכז לאסכולה התומאסיאנית וכן לזרמים דתיים רבים אחרים) – הרי תאריך החיבור אינו יכול להיות מאוחר מ־165 לספירה (השנה שבה הסתיים השלטון הפרתי בעיר). אדסה שכנה על דרך המשי, שבה עברו בין סין והודו ליוון ורומא לא רק סחורות אלא גם תרבות. מעצם התהפוכות המדיניות שידעה, מיזגה בתוכה אדסה מיגוון תרבויות (הלניסטית, פאגאנית מקומית, פרסית, יהודית ונוצרית). אפשר איפוא בהחלט שהטקסט נתחבר מלכתחילה במתכונת דו־לשונית, אך כמו לגבי חיבורים רבים אחרים, ברי שהנוסח היווני הוא שזכה לתפוצה הרחבה יותר בכל אגן הים התיכון, וממנו תורגמו חיבורים ללאטינית, לקופטית, ושאר לשונות.
על־פי עדות הפתיח של “מעשי תומא” החיבור שלפנינו הוא הימנון (psalmos); “וּבְהִתְפַּלְּלוֹ, וַיַּבִּיטוּ בּוֹ כָּל הָאַסִּירִים וַיבַקְּשׁוּהוּ לְהַעְתִּיר בַּעֲדָם. וַיְהִי אַחַר הִתְפַּלְּלוֹ, וַיֵּשֶׁב תַּחְתָּיו, וְכֹה הֵחֵל לָשִׁיר הִימְנוֹן.” כדרכו של הימנון, הוא נכתב כשירה, הושר בליווי כלי נגינה, וקרוב לוודאי הועבר באופן זה במסורת שבעל־פה. תבניתו אופיינית לשירה השמית, הוא משופע תקבולות (6, 9, 10, 14, 26, 27, 50, 67, 68, 85–83) ואפשר שנכתב במקורו במשקל תיבתי קבוע. (הנוסחים שבידינו אינם שומרים ביותר על המשקל, אך אפשר שבגרסה המקורית התבנית השירית היתה שלמה יותר). גם בנוסח היווני מתהדהדים ניבים ומבנים פרוסודיים שֵׁמיים (ארמית/סורית) ונראה שבמתכונתו זו מקורו אומנם במרחב השמי של א"י־סוריה־עיראק. למרות היעדר דמויות ותפיסות יהודיות־נוצריות מובהקות בהימנון הפנינה, כלילתו של ההימנון בחיבור תומאסיאני מקרבת אותו לנצרות היהודית ולתפיסות יהודיות; כמו כן, מן הראוי לציין כי תחנות המסע הנזכרות בטקסט היו כולן מרכזי יישוב יהודיים חשובים (ר' להלן – מֵישָׁן, גַּנְזַכּ(?), הוֹרְכָּן).
יש סוברים כי ההימנון משקף את תורת האסכולה הגנוסטיקנית של וָלֶנטינוּס ותלמידיו: לפיה השילוש הוא האב (“מלך המלכים”), האם (“גברת המזרח”) והבן החי. לדעת אחרים יש בהימנון תיאולוגיה תומאסיאנית של “הכפיל הרוחני”: גאולתו של המאמין התמצתה בהתוודעות אל האלוהי שבתוכו ובאיחוד עם האור הפנימי – הלא הוא “ישוע החי”, התאום הרוחני. השלושה הם אחד: היחיד, התאום הרוחני (ישוע) והאל (האב). אולם המוטיב של “התאום” הינו מוטיב מיתי ופולקלוריסטי עתיק, ואף כעיקר דתי מטאפיסי הוא מופיע כבר בדת זרתוסטרא. ההשערות מרובות וחלוקות, ולא תיסקרנה כאן במלואן. די לומר, שעל אף שהגיע לידינו דרך מסורת נוצרית אפוקריפית, הרי למעשה הימנון הפנינה אינו מוגבל במסורת צרה של כת דתית או הגוּתית כלשהי. זהו טקסט פיגורטיבי שאינו נופל במסגרת נוצרית דווקא, וכל אזכור של ישוע כמושיע הנשמה נעדר ממנו לחלוטין. משום כך יש הסוברים כי הימנון הפנינה אוּמץ על־ידי חוגים יהודיים־נוצריים, אך ראשיתו אינה בהכרח בהם. הימנון הפנינה ניתן להתפרש על־פי מפתח הינדואיסטי, זורואסטרי או הלניסטי לא פחות מאשר לפי המפתח היהודי־נוצרי־גנוסטי. אולם העובדה שקשה לעמוד על שורשיו התיאולוגיים מצביעה על עושרו האסוציאטיבי והמטאפורי ומקנה לו ערך רוחני אוניברסאלי.
התרגום שלהלן הוא מן הנוסח שהיה המוכר והנפוץ יותר באגן הים התיכון – הנוסח היווני1. עם זאת, משום שיבושים וטעויות העתקה בנוסח זה, תוקנו מיספר שיבושים והושלמו פערים טקסטואליים בסיוע הנוסח הסורי2. המספור בראשי הפרקים הוא על־פי הנוסח היווני: מספור השורות – על־פי הנוסח הסורי.
סימנים בגוף הטקסט:
ר"ת בהערות שלהלן:
הנה"י – הנוסח היווני
הנה"ס – הנוסח הסורי
{ } נשמט או חסר בנה“י, אך מופיע כדין בנה”ס
[ ] הנה"ס מועדף על היווני; ר' הערה לפסוק.
() תוספת המתרגם להבהרת הפסוק.
* פסוקים שבתרגום הסורי בלבד.
108
1 וַיְהִי בְּשִׁבְתִּי בְּהֵיכְלוֹת אָבִי, תִּינוֹק לֹא יֵדַע דַּבֵּר,
2 בְּנוּחִי עַל הוֹן אוֹמְנַי וּמַנְעֲמֵיהֶם
3 וַיִּתְּנוּ לִי הוֹרַי צֵידָה לַדֶּרֶךְ וַיִּשְׁלְחוּנִי1 (מֵאֶרֶץ) מוֹלַדְתֵּנוּ, מִן הַמִּזְרָח.
4 וּמֵהוֹן אוֹצְרוֹתֵיהֶם צָרְרוּ לִי מַשָּׂא רַב גַּם קַל, 2
5 לְמַעַן אוּכַל לְשֵׂאתוֹ לְבַדִּי;
6 זָהָב מִ[בֵּיִת עֲלִיָּה] הָיָה הַמַּשָּׂא, וְכֶסֶף מְרֻקָּע מִן הַגַּנְזַכִּיםהַגְּדוֹלִים3,
7 אַבְנֵי כַלְקֶדוֹן מֵהֹדוּ, וּפְנִינִים מִכּוּשָׁן.4
8 וַיֶּאֶזְרוּנִי נֶשֶׁק עָשׁוֹת;5
9 [וַיַּפְשִׁיטוּנִי6 אֶת] הַכְּסוּת הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב וַאֲבָנִים בְּמִלּוּאוֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאַהֲבָתָם אוֹתִי,
10 אֶת הַשַּׂלְמָה הַצְּהֻבָּה7 אֲשֶׁר כְּשִׁעוּר קוֹמָתִי {מִדָּתָהּ}.
11 וּבְרִית כָּרְתוּ אִתִּי, וַיִּכְתְּבוּהָ בְּלִבִּי {לְמַעַן לֹא} אֶשְׁכָּחֶנָּה, וַיֹּאמְרוּ:
12 אִם תֵּרֵד מִצְרַיְמָה וַהֲבֵאתָ מִשָּׁם אֶת הַפְּנִינָה הָאַחַת, 8
13 אֲשֶׁר שָׁם הִיא, אֵצֵל הַתַּנִּין9 הַבּוֹלֵעַ,
14 וְלָבַשְׁתָּ אֶת הַכְּסוּת הַמְשֻׁבֶּצֶת בְּמִלּוּאוֹתֶיהָ, אֶת הַשַּׂלְמָה הַהִיא אֲשֶׁר רָצִיתָ;
15 וְהָיִיתָ לִמְבַשֵּׂר בְּמַלְכוּתֵנוּ עִם אָחִיךָ10 אֲשֶׁר זָכוֹר יִזָּכֵר.
109
16 וָאֵלֶךְ מִן הַמִּזְרָח בְּדֶרֶךְ קָשָׁה וְנוֹרָאָה, וְאִתִּי מַדְרִיכִים שְׁנַיִם,
17 כִּי כֵן לֹא הִסְכַּנְתִּי לִנְסֹעַ בַּזֹּאת.
18 וָאֶעְבְּרָה אֶת גְּבוּל בְּנֵי מֵישָׁן,11 בַּאֲשֶׁר מְלוֹן סוֹחֲרֵי הַמִּזְרָח,
19 וָאַגַּע עַד אֶרֶץ הַבַּבְלִים.12
20 וַיְהִי כְּבוֹאִי מִצְרַיְמָה, וַיִּרְחֲקוּ [מֵעָלַי] הַמַּדְרִיכִים אֲשֶׁר אָרְחוּ עִמָּדִי.
21 וָאָחוּשׁ מְהֵרָה אֶל הַתַּנִּין וָאִחַן אֵצֵל מְאוּרָתוֹ,
22 וָאֱהִי אוֹרֵב לְהֵרָדְמוֹ וּלְנוּמוֹ לְמַעַן אוּכַל וְלָקַחְתִּי לִי אֶת הַפְּנִינָה.
23 וּבִהְיוֹתִי לְבַדִּי וָאֶתְנַכֵּר לְמַרְאֶה, אַף לְרֵעַי כְּזָר נִגְלֵיתִי.13
24 וָאֵרֶא שָׁם אִישׁ קָרוֹב אֲשֶׁר מִן הַמִּזְרָח, בֶּן חֹרִים,
25 נַעַר יָפֶה אַף נָעִים, בֶּן גְּדוֹלִים.14
26 וְהוּא בָא וַיַּחֲבֹר עִמָּדִי, וַיְהִי לִי לְרֵעַ,
27 וָאֶעֱשֶׂנּוּ לְיָדִיד לִי וְלַחֲבֵרִי לַדָּרֶךְ.
28 וָאֲחַזְּקֶנּוּ15 לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַמִּצְרִים וּמֵחֲבֹר אֶל טֻמְאוֹתֵיהֶם.
29 וָאֶתְלַבֵּשׁ בְּתִלְבֹּשֶׁת הַמִּצְרִים, לְמַעַן לֹא אֶתְנַכֵּר לְמַרְאֶה16
30 {כִּי בָאתִי}17 מִחוּץ לָאָרֶץ לְהָשִׁיב אֶת הַפְּנִינָה, פֶּן יְעוֹרְרוּ עָלַי אֶת הַתַּנִּין.
31 וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה18 זֶה לָמְדוּ לָדַעַת כִּי לֹא מִמְּקוֹמָם אָנֹכִי,
32 וּבְנִכְלֵיהֶם מָסְכוּ לִי אֶת מְזִמָּתָם הָרָעָה, וּמֵאָכְלָם טָעָמְתִּי;
33 וְלֹא הִכַּרְתִּי (עוֹד) לָדַעַת כִּי בֶן מֶלֶךְ אֲנִי, וָאֶעֱבֹד אֶת מַלְכָּם.
34 וְגַם בָּאתִי עַד הַפְּנִינָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ שְׁלָחוּנִי הוֹרָי,19
35 אֶפֶס כִּי מִכֹּבֶד אָכְלָם תַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה עָלַי נָפָלָה.20
110
36 וְגַם הוֹרַי נָתְנוּ עַל לִבָּם אֶת הִוָּסְרִי בָּאֵלֶּה, וַיִּוָּסְרוּ עָלָי.
37 וְתִקָּרֵא קְרִיאָה בְּמַלְכוּתֵנוּ כִּי יִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי שְׁעָרֵינוּ כֻּלָּם.
38 וּמַלְכֵי פַּרְתִיָּה21 וְנוֹשְׂאֵי הַמִּשְׂרוֹת וְרָאשֵׁי הַמִּזְרָח
39 אָז גָמְרוּ אֹמֶר עַל אוֹדוֹתַי, אֲשֶׁר לֹא אֵעָזֵב בְּמִצְרַיִם.
40 וְגַם כָּתְבוּ אֵלַי הַשָּׂרִים, וְכֹה הוֹדִיעוּנִי:
41 "מֵאֵת אָבִיךָ מֶלֶךְ הַמְּלָכִים,22 וּמֵאֵת אִמְּךָ גְבֶרֶת הַמִּזְרָח
42 וּמֵאֵת אַחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים לָהֶם, לִבְנֵנוּ אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם שָׁלוֹם.
43 קוּם וַהֲקִיצוֹתָ מִשְׁנָתְךָ,
44 וּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת, וְזָכַרְתָּ כִּי בֶן מְלָכִים אַתָּה, וּבְעֹל עֲבָדִים נִתַּתָּ;
45 זְכֹר אֶת כְּסוּתְךָ הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב;
46 זְכֹר אֶת הַפְּנִינָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ שְׁלַחְנוּךָ מִצְרָיְמָה.
47 וּ{בְ}סֵפֶר הַחַיִּים נִקְרָא שִׁמְךָ בְּמַלְכוּתֵנוּ,
48 גַּם שֵׁם אָחִיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתָּ לְךָ." 23
111
49 וַיַּחְתְּמֶהָ הַמֶּלֶךְ כְּצִיר שָׁלוּחַ
50 מִפְּנֵי הַזֵּדִים בְּנֵי הַבַּבְלִים וּמִפְּנֵי שֵׁדֵי הַמָּבוֹךְ24 הָרְשָׁעִים.
* {וַתָּעָף בִּדְמוּת נֶשֶׁר, מֶלֶךְ כָּל הָעוֹפוֹת,
* וַתָּעָף וַתָּנַח עַל יָדִי, וַתְּהִי כֻּלָּהּ לְדָבָר.}
53 וְאָנֹכִי, לְשֶׁמַע קוֹלָהּ הִתְחַלְחַלְתִּי25 מִשְּׁנָתִי,
54 וָאֲרִימֶהָ וָאֶשַּׁק לָהּ וָאֶקְרָא.26
55 וְהָיָה הַכָּתוּב בָּהּ מֵאֲשֶׁר הוּחַק בְּלִבִּי;
56 וָאֶזְכְּרָה כְּרֶגַע כִּי בֶן מְלָכִים אָנֹכִי, וְכִי בִּקְשׁוּ בְנֵי עַמִּי אֶת חֻפְשָׁתִי.
57 וָאֶזְכֹּר גַּם אֶת הַפְּנִינָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ נִשְׁלַחְתִּי מִצְרָיְמָה;
58 וָאֵלֶךְ לַחֶתֶף27 אֶל הַתַּנִּין הַנּוֹרָא,
59 וְבְקָרְאִי בְּשֵׁם אָבִי הִכְנַעְתִּיו
*{וּבְשֵׁם הַמִּשְׁנֶה לָנוּ וּבְשֵׁם אִמִּי, מַלְכַּת הַמִּזְרָח.}
61 וְאֶת הַפְּנִינָה חָטַפְתִּי, וָאֵפֶן לְהָשִׁיבָהּ אֶל הוֹרָי.
62 וָאֶפְשֹׁט אֶת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים וָאַנִּיחֵם בְּאַרְצָם
63 וָאֵישִׁיר הַדֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר אֲשֶׁר בְּמוֹלֶדֶת הַמִּזְרָח.28
64 וָאֶמְצָא בַּדֶּרֶךְ {אֶת הָאִגֶּרֶת} וַתִּשָּׂאֵנִי;
65 וַיְהִי בְּתִתָּה קוֹלָהּ לְאוֹת, וַתְּקִימֵנִי מִתַּרְדֵּמָה, וַתַּנְחֵנִי בוֹ אֶל הָאוֹר.
66 כִּי כֵן הָיְתָה לְנֶגֶד עֵינַי בִּדְמוּת כְּסוּת הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר מִמֶּשִׁי;29
* {וּבְקוֹלָהּ וּבִנְחוֹתָהּ דַּרְכִּי גַּם הֵחִישָׁה פְעָמַי}
68 וַתְּנַהֲלֵנִי וַתִּמְשְׁכֵנִי בְּאַהֲבָה,30
69 עַד אִם עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי הַמָּבוֹךְ; וּבְעָזְבִי אֶת בָּבֶל מֵאַחֲרַי עַל הַשְּׂמֹאל31,
70 בָּאתִי אֶל מֵישָׁן, אֲשֶׁר הִיא הַחוֹף הַגָּדוֹל, 32
* {נְמַל הַסּוֹחֲרִים.
* וְאֶת שַׂלְמָתִי הַנֶּהְדֶּרֶת אֲשֶׁר פָּשַׁטְתִּי, וְאֶת מְעִילִי אֲשֶׁר יְכַסֶּנָּה;
* מִמְרוֹמֵי הֹרְכָּן33 שְׁלָּחוּם הוֹרַי שָׁמָּה
* בְּיַד אוֹצְרֵיהֶם אֲשֶׁר נֶאֶמְנוּ בָאֵלֶּה.}
112
75 אֶפֶס כִּי לֹא (עוֹד) זָכַרְתִּי אֶת תִּפְאַרְתִּי;34 הֵן בִּהְיוֹתִי יֶלֶד, וְאַךְ צָעִיר לְיָמִים, עָזוֹב עֲזַבְתִּיהָ בְּהֵיכְלוֹת אָבִי;
76 אַךְ בִּרְאוֹתִי פִּתְאֹם אֶת כְּסוּתִי, כְּמוֹ בִרְאִי נִדְמְתָה (לִי),
77 גַּם בְּכֻלִּי חֲזִיתִיהָ, וְאוֹתִי יָדַעְתִּי גַּם רָאִיתִי בַּעֲדָהּ,
78 כִּי עַל אַף הֱיוֹתֵנוּ מֵאֶחָד,35 חֵלֶק נֶחֱלַקְנוּ, וְשׁוּב אֶחָד בִּדְמוּת אַחַת הָיִינוּ. 79 וְעוֹד גַּם זֹאת, כִּי אַף אֶת הָאוֹצְרִים אֲשֶׁר הֵבִיאוּ אֶת הַכְּסוּת
80 שְׁנַיִם רְאִיתִים, וּדְמוּת אַחַת בִּשְׁנֵיהֶם, אוֹת הַמֶּלֶךְ36 אֶחָד בְּיַד שְׁנֵיהֶם נִתָּן.
81 וּרְכוּשִׁי וְהוֹנִי בִּידֵיהֶם הָיוּ, וַיָּשִׁיבוּ לִי אֶת כְּבוֹדִי:
82 אֶת כְּסוּת הַתִּפְאֶרֶת, אֲשֶׁר שְׁלַל צְבָעִים לַזֹּהַר רֻקְּמָה
83 זָהָב וְאַבְנֵי יְקָר וּפְנִינִים כַּאֲשֶׁר יָאָתָה,
84 בְּגָאוֹן הוּכָנוּ;
* {וְאַבְנֵי יַהֲלֹם כָּל מַחְבְּרוֹתֶיהָ.}
86 וּדְמוּת מֶלֶךְ הַמְּלָכִים {רְקוּמָה עַל} כֻּלָּה
87 וְאַבְנֵי סַפִּיר לְגָאוֹן מְשֻׁבָּצוֹת אַחֲרֵי חֵן.37
113
88 וָאֵרֶא כְּפַעַם בְּפַעַם כִּי תְּנוּעוֹת יֶדַע38 עֲבָרוּהָ כֻּלָּהּ
89 וְנָכוֹנָה לְהַגִּיד דָּבָר;
90 וָאֶשְׁמַע בְּדַבְּרָהּ:
91 “לוֹ אָנֹכִי, לַאֲשֶׁר מִכָּל הָאָדָם גָּבֵר, וַאֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ בְּיַד הָאָב נִכְתַּבְתִּי”.
92 וְאָנֹכִי נָתַתִּי אֶת לִבִּי עַל שִׁעוּר קוֹמָתִי {וְהִנֵּה רַב כְּפִי עֲמָלִי}.39
93 וַיְהִי כִּי עָצְמוּ כָּל תְּנוּעוֹת הַמַּלְכוּת לְדָבְקָה בִי40 וַתָּנַחְנָה עָלָי;
94 וַתְּמַהֵר (הַכְּסוּת) וַתִּמָּשֵׁךְ מִיָּדָם41 אֶל מְקַבְּלָהּ.
95 וְאַוַּת נֶפֶשׁ הֵעִירַתְנִי לָרוּץ לְפָגְשָׁהּ וּלְקַבְּלָהּ.
96 וַאֲפָרֵשׂ [לְקַחְתָהּ, וְאֶת יְפִי] צְבָעֶיה עָדִיתִי,42
97 וָאֶתְכַּס כָּלִיל בְּשַׂלְמָתִי, בְּשַׂלְמַת43 הַמַּלְכוּת הַנַּעֲלָה;
98 וַיְהִי אַחַר לָבְשִׁי (אוֹתָהּ), וָאַעַל אֶל מְקוֹם הַשָּׁלוֹם וְהַיִּרְאָה;44
99 וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לְאוֹר45 הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחָהּ אֵלַי,
100 אֲשֶׁר אָנֹכִי אֶת מִצְווֹתָיו עָשִׂיתִי, וְהוּא אֶת דְּבָרוֹ קִיֵּם כְּמוֹ כֵן.
101 וָאֶתְעָרַב46 {בִּגְדוֹלָיו} אֵצֵל שַׁעֲרֵי אַרְמוֹנוֹ אֲשֶׁר מִקֶּדֶם קַדְמָתוֹ.
102 וַיִּשְׂמַח בִּי וַיִּקָּחֵנִי אֵלָיו הָאַרְמוֹנָה;
103 וְכָל נְתִינָיו שָׁרוּ בְּקוֹל הַלֵּל.
104 וְגַם הִנִּיחַנִי אִתּוֹ לָבוֹא בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ,
105 לְמַעַן נֵרָאֶה אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ47 וּמַתְּנוֹתַי וְהַפְּנִינָה עִמָּנוּ.
תרגם מיוונית והֵעיר: אמיר אור
-
״שְׁלָחוּנִי״: למשימה, כשליח (apesteilan). ↩
- [השווה מתי יא 30, בשורת תומא צ.]. ↩
-
״[בֵּית עֲלִיָּה]“: כך בנה״ס – (Beth Ellaye) בית רם ונישא, עליית הבית, או ׳בית בני עליה׳. יש הסוברים כי זהו שם מקום (המצטרף כמו “גנזך” שלהלן לגיאוגרפיה המטאפיסית של הטקסט כשאר המקומות הנזכרים). בנה”י – “מֵעַל״, ״מִמָּרוֹם״ (במובן המטאפיסי, או במובן הפיסי – “ממרומי ארץ”). / ”מִן הַגַּנְזַכִּים“: אף זה נתפרש כשם מקום; ע״פ הנה״ס – ”מִגַּזַּכּ הַגְּדוֹלָה", היא גַּנְזַכּ שזוהתה בתלמוד עם גוזן המיקראית (קיד, עב, א), השוכנת בין הים הכספי לאגם אורמיה. אך מהשוואת הנוסחים נראה שאין ״גזכּּּ״ (Gazzak) אלא הגַנְזַךְ, בית האוצר, והמובן זהה לזה של הנה״י. ↩
-
“כּוּשָן”: היא ארץ הכושאנים בצפון הודו ובבקטריה. על־פי רייט הכוונה לחשאן שבפרס, מצפון לאיספהן.
הנה״ס: “אַבְנֵי אֹדֶם מֵהֹדוּ וְלֶשֶׁם מִכּוּשָן.” ↩
-
״עָשׁוֹת״: (adamas) כנראה פלדה. הנה״ס: “וַיֶּאֶזְרוּנִי נֶשֶק עָשוֹת אֲשֶר יָרֹעַ בַּרְזֶל” ↩
-
“[וַיַּפְשִיטוּנִי]”: כנראה מן ההקשר, זה הנכון. בנה״י – “וַיַּלְבִּישוּנִי”. ↩
-
״אֶת הַשַּׂלְמָה״: מילולית – “וְאֶת הַשַּׂלְמָה”: אך נראה שחלקו השני של הפסוק מוסיף ומאפיין את הראשון, כדרך התקבולת. בנה״ס מופיעים ״שַׂלְמַת תִּפְאֶרֶת״ ו״מְעִיל אַרְגָּמָן״ (ר׳ פסוק 72). / “צְהֻבָּה” מילולית “צְהֻבָּה בְּצִבְעָהּ”. ↩
- [הש׳ 4–7, 12 לבשורת תומא עו.] ↩
-
״הַתַּנִּין״: דרקון, נחש ענק (drakon) בדומה למונח היווני, בלשון המקרא מציין “תנין” כל מפלצת מים (ובכלל זה התמסח) ו/או יצור דמוי נחש.
בנה״ס – “אֲשֶר בְּלֶב הַיָּם הִיא, אֵצֵל הַנָּחָש הַלּוֹחֵש.” ↩
-
[הש' 12–15 לבשורת תומא ב.]. / ״אָחִיךָ״: בנה״ס ״הַמִּשְנֶה לְךָ״, ואפשר ש״אח״ הוא כאן תואר ולא ציון של קשר דם ממש (ר׳ גם פסוק 42); מלכי פרתיה היו נבחרים מבית הארשקים כראשונים בין שווים על־ידי אציליהם (ר׳ הערות לשורות 38, 41). ↩
-
״מֵישָׁן״: כך בנה״ס וכן בתלמוד (קיד, עא, עב); בנה״י ״מוֹסַן או מסוֹן (שורה 70): היא מסנה (Mesene) שעל החידקל, שעיר נמלה לחוף המפרץ הפרסי (כְּרַכּא דְמישׁן) שימשה מרכז לסחר עם הודו. ↩
-
״הַבַּבְלִים״: מן ההקשר ומן הגיאוגרפיה של המסע – ברי שהכוונה היא לבבל שבמצרים, עיר מבצר בראש הדלתא שנודעה גם בשמשה כמטה המיבצעים של הלגיון הרומי באימפריה המוקדמת. המשך הפסוק בנה״ס: ״וָאָבוֹא בְּחוֹמוֹת סַרְבּוּג״ (ר׳ הערה לשורה 50). ↩
-
“כְּזָר נִגְלֵיתִי”: כך לשון הטקסט, אך נראה שהכוונה לתנאי בטל (שהרי נאמר שהיה לבדו). ↩
-
“בֶּן גְדוֹלִים”: בן לאנשי שֵׁם או בן לשׂרים (משׂרי מלך המזרח). ↩
-
“וָאֲחַזְּקֶנּוּ”: אפשר שזהו שיבוש מעתיקים, ויש לקרוא כאן “וַיְחַזְּקֵנִי”; האזהרה מונגדת ללבישת בגדיהם וטעימת מזונם של המצרים (29, 32). ↩
-
“בְּתִלְבֹּשֶׁת הַמִּצְרִים״: במקור – ”וָאֶתְלַבֵּשׁ בְּתִלְבָּשְׁתָּם… פֶּן יְעוֹרְרוּ עָלַי הַמִּצְרִים“.” “לְמַעַן לֹא אֶתְנַכֵּר לְמַרְאֶה”: לבל ייראה כזר בעיני המצרים: לעומת זאת, "וָאֶתְנַכֵּר לְמַרְאֶה״ שבפסוק 23 מניח קבוצת התייחסות שונה – נראיתי כנוכרי ביחס לבני עמי. ↩
-
“[כִּי בָאתִי]”: המלים נשמטו בנה״י. ההשלמה על־פי הנה״ס. “לְהָשִׁיב”: או “לָשֵׂאת”. ↩
- ״עַל מָה״: מילולית – “מֵאֵיזוֹ סִבָּה”. ↩
- “הוֹרַי”: או “אָבוֹתַי”. ↩
-
[הש׳ 32–35 לבשורת תומא כח.] / “תַּרְדֵּמָה…נָפָלָה״: מילולית – ״נָפַלְתִּי לְתַרְדֵּמָה” ↩
-
״מַלְכֵי פַּרְתִּיָּה": פרתיה היתה מורכבת מממלכות חסות ופחווֹת, ש״מלך המלכים״ היה שליטן העליון (ר׳ הערה לשורה 41). ↩
-
״מֶלֶךְ הַמְּלָכִים״: תוארם של מלכי פרתיה ופרס למן השושלת הארְשַׁקית (247 לפנה״ס עד 224 לספירה) ועד לנפילת פרס בידי הערבים (פרסית – “שַאהּנְשַאהּ”). ↩
-
או: “אֶפֶס כִּי נִקְרָא שִׁמְך אֶל סֵפֶר הַחַיִּים / גַּם שֵׁם אָחִיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתָּ לְךָ בְּמַלְכוּתֵנוּ.” ↩
-
״המבוך": (labyrinthos) הלבירינת של מצרים כאל־פאיום של ימינו, היה מפורסם ביותר. ונראה שהטקסט רומז לכך שהפנינה נמצאה בלבירינת, שבו שמר עליה התנין – אולי אֵל התמסח, סוֹבֶּכּ, שפולחנו נפוץ בפאיום.
בנה״ס – ״שֵדֵי סַרְבּוּג״: אפשר שזוהי גרסה ׳סורסית' ל״סְבַךְ“ או ל״סָבוּךְ” – שאינו אלא הלבירינת (בהקבלה גמורה גם בפסוקים 19, 69). כגרסה השמית־סורית יש כאן אף לשון נופל על לשון: סָבוּךְ / סוֹבֶּכּ. ↩
- מילולית: “התחלחלתי מקולה ומתפיסתי (אותה).” ↩
- בנה״ס: “וָאֶשְבֹּר חוֹתָמָהּ וָאֶקְרָא”. ↩
-
״חֶתֶף״ (harpasis): או – ״מַלְקוֹח״ (harmasis). בנה״ס הדובר מרדים את התנין בלחשיו. ↩
- [הש' בשורת תומא.] ↩
-
[הש׳ בשורת תומא נ.] / ״כִּי כֵן הָיָה…“: או – ”הֵן – לְעִתִּים מְזֻמָּנִים הָיָה…" ↩
- “בְּאַהֲבָה”: המלה מציינת אהבת הורים. ↩
-
״הַמָּבוֹךְ״: בנה״ס – “סַרְבּוּג”. / “עַל הַשְּׂמאֹל”: ממערב, בדרכו צפונה. אך מובנו גם “על הצד הרע”: ליווני, בפנותו צפונה, אותות מבשרי רעה באו ממערב, משמאל. ↩
- ראה הערה לשורה 13 ↩
-
״הֹרְכָּן״: (יוונית – Hyrkania) היא וירכניה שמדרום־מזרח לים הכספי. בימי ארתחשסתא III הוגלו לשם היהודים, ויש סוברים כי זה גם מקורו של השם הורקנוס. ↩
-
“אֶת תִּפְאַרְתִּי”: אפשר שיש להשלים ולקרוא “אֶת זִיו דְּמוּתָה”. ↩
- “מֵאֶחָד”: מאותו אחד עצמו. ↩
-
(הש׳ לבשורת תומא סא, פג, פר.) / “אות המלך”: (symbolon) ציון מזהה, לרוב בין “אחים בברית” (xenoi), ששימש לצורך עזרה הדדית במישרין או באמצעות בעלי־ברית נוספים. הציון, נעשה מלוח חרס שחולק לשניים בחיתוך מזוגזג, כך שעל־פי התאמת החצאים ניתן היה לזהות את נושאו. אפיונו של הציון כ״ציון מלכותי" בא להצביע על מעלת בעליו. ↩
- “אַחֲֵרי חֵן”: או 'תּוֹאֲמוֹת". ↩
-
“תְּנוּעוֹת״: או – 'רִגְשוֹת־” / “מִרְצֵי־” (kineseis). “יֶדַע”: גנוסיס, התוודעות ליֶדע. ↩
- בנה״ס: “כִּי גָדְלָה קוֹמָתִי כְּפִי עֲמָלִי”. ↩
-
״לְדָבְקָה בִי״: או – ״וַיְהִי כִּי עָצְמוּ וַיִּתְרוֹצָצוּ״ / “וַיְהִי כִּי עָצְמוּ לָצֵאת” (pros…hormas). ↩
- “מִיָּדָם”: כתיב,“מִיָּדוֹ.” ↩
-
״עָדִיתִי״: על־פי תיקון וכן בנה״ס (מילולית – הושבתי). ↩
- “בְּשַׂלְמָתִי, בְּשַלְמַת״: במקור – ”בְּשַׂלְמַת…שֶלִּי". ↩
-
״וְהַיִּרְאָה״: מילולית – של מושא היראה (sebasmatos). ↩
-
[הש׳ בשורת תומא פג.] “לְאוֹר”: או “לְהַדְרַת־”. ↩
-
“וָאֶתְעָרַב”: הנה״ס – “וָאֶתְעָרַב בִּגְדוֹלָיו בְּשַעֲרֵי אֲחַשְדַּרְפְּנָיו”. ↩
-
“נֵרָאֶה”: נראה שלשון הרבים כאן מתייחסת לדובר ול׳שׂלמה׳ (ולאוצְריה?). / “הַמֶּלֶך”: המלך עצמו. ↩
- בתיה שוורץ
- יוסי לבנון
לפריט זה טרם הוצעו תגיות