הימנון הפנינה הוא אלגוריה מיתית לגורלה של הנשמה: הנשמה נשלחת מן האחד, ממלכוּת הרוח והאור (“המזרח”) להתגלם בגוף במלכות החושך הדֶמונית של העולם הזה, עולם החומר. היא נשלחת על מנת להציל משם יסוד רוחני השייך למלכות האור, ולהשיבו שמה. היא מתדרדרת אל מצב רוחני של טעות ותעיה, שכרות ושכחה, תרדמה ומוות. אולם בחסד אלוהי (“האב”, “המלך”) נשלח מסר של יֶדע אל הנשמה להעירהּ, להזכירה את מקורה ולהאירה. הנשמה מתוודעת אל עצמה, יסודותיה חוברים לאחד, והיא שבה אל מעלתה הראשונה, אל מקורה, שהוא פנימי וחיצוני כאחד: הוא בתוכה, אך גם מרוחק ממלכות החושך. היא שבה אל האחד ומשיגה מנוחת אמת.

ההסברים לנפילת הנשמה הם שלושה בעיקרם: חטא (יהודי, נוצרי־כנסייתי), לימוד (פלאטוני, ניאו־פיתגוריאי), או תפקיד במאבק קוסמי בין טוב ורע (זורואסטרי, גנוסטיקני). האפשרויות המפורשות בטקסט הן השתיים האחרונות בלבד. ואולם הימנון הפנינה חף מכל דיון פילוסופי בשאלה. מבחינה תמאטית הימנון הפנינה בנוי כאגדת־עם ולא כמיתוס הגוּתי כדוגמת מרבית הכתבים הגנוסטיקניים. נקודת המיפנה להבנת החיבור – הציון המורה לקורא לשוב ולבחון את הטקסט כאלגוריה (ואף מספק את המפתח) – מתגלה לעין הקורא רק עם סיום העלילה, כאשר הכסוּת הנשלחת לנסיך כפרס על הישגו מזוהה עם הידע – הגנוסיס (ר, שורות 78–76).

שמו של ההימנון התפרסם בקהל קוראיו המודרני לאחר שניתן לו על־ידי חוקרי הטקסט. הימנון הפנינה הגיע לידינו כשהוא כלול בחיבור האפוקריפי “מעשי תומא” שחובר באֶדֶסָה בתחילת המאה ה־3 לספירה, ומגולל את קורותיו ודבריו של תומא, השליח להודו. ההימנון נשתמר בשני נוסחים בלבד של “מעשי תומא” (מתוך שבעים וחמישה נוסחים יווניים ושישה סוריים). הנוסח הסורי הוא מן המאה ה־10 לספירה, והנוסח היווני מן המאה ה־11. נוסחי “מעשי תומא” שונים זה מזה בשִׁירוֹת, בתפילות ובסיפורים הכלולים בהם, וככל הנראה הטקסט נתגלגל בעריכות והעתקות חוזרות ונשנות. משום כך, בין השאר, לא ניתן להצביע גם על קדימותו של אחד מן הנוסחים הכוללים את הימנון הפנינה: במתכונתם הנוכחית, דומה שהינם חוליות של שתי מסורות עריכה שנפרדו זו מזו כבר בעת העתיקה.

בנוסח הסורי ההימנון מכונה “הימנון השליח יהודה תומא בארץ ההוֹדים”: שכן על־פי המסופר בחיבור זה, תומא, “אחיו התאום” של ישוע, שר את ההימנון בעת היותו חבוש בבית־האסורים שם. אולם, הגם שזהות מחברם של “מעשי תומא” אינה ידועה, ספק רב אם היה גם מחברו של הימנון הפנינה; ההימנון נבדל משאר “מעשי תומא” הן בסגנונו והן בתוכנו, ובמרבית הנוסחים של “מעשי תומא” לא נכלל הימנון הפנינה. יש איפוא בסיס מוצק לסברה כי ההימנון שולב מן המוכן בטקסט “מעשי תומא” – אם על־ידי מחברם ואם על־ידי עורכי הטקסט אחריו.

הנפשות הפועלות ב“הימנון הפנינה” וכן הגיאוגרפיה הנזכרת בו מצביעים על תקופת השושלת הארְשַׁקית של ממלכת פרתיה (247 לפנה"ס עד 224 לספירה) המסמלת בהימנון את כוחות האור והרוח. אם אומנם חובּר ההימנון באֶדֶסָה (שהיתה מרכז לאסכולה התומאסיאנית וכן לזרמים דתיים רבים אחרים) – הרי תאריך החיבור אינו יכול להיות מאוחר מ־165 לספירה (השנה שבה הסתיים השלטון הפרתי בעיר). אדסה שכנה על דרך המשי, שבה עברו בין סין והודו ליוון ורומא לא רק סחורות אלא גם תרבות. מעצם התהפוכות המדיניות שידעה, מיזגה בתוכה אדסה מיגוון תרבויות (הלניסטית, פאגאנית מקומית, פרסית, יהודית ונוצרית). אפשר איפוא בהחלט שהטקסט נתחבר מלכתחילה במתכונת דו־לשונית, אך כמו לגבי חיבורים רבים אחרים, ברי שהנוסח היווני הוא שזכה לתפוצה הרחבה יותר בכל אגן הים התיכון, וממנו תורגמו חיבורים ללאטינית, לקופטית, ושאר לשונות.

על־פי עדות הפתיח של “מעשי תומא” החיבור שלפנינו הוא הימנון (psalmos); “וּבְהִתְפַּלְּלוֹ, וַיַּבִּיטוּ בּוֹ כָּל הָאַסִּירִים וַיבַקְּשׁוּהוּ לְהַעְתִּיר בַּעֲדָם. וַיְהִי אַחַר הִתְפַּלְּלוֹ, וַיֵּשֶׁב תַּחְתָּיו, וְכֹה הֵחֵל לָשִׁיר הִימְנוֹן.” כדרכו של הימנון, הוא נכתב כשירה, הושר בליווי כלי נגינה, וקרוב לוודאי הועבר באופן זה במסורת שבעל־פה. תבניתו אופיינית לשירה השמית, הוא משופע תקבולות (6, 9, 10, 14, 26, 27, 50, 67, 68, 85–83) ואפשר שנכתב במקורו במשקל תיבתי קבוע. (הנוסחים שבידינו אינם שומרים ביותר על המשקל, אך אפשר שבגרסה המקורית התבנית השירית היתה שלמה יותר). גם בנוסח היווני מתהדהדים ניבים ומבנים פרוסודיים שֵׁמיים (ארמית/סורית) ונראה שבמתכונתו זו מקורו אומנם במרחב השמי של א"י־סוריה־עיראק. למרות היעדר דמויות ותפיסות יהודיות־נוצריות מובהקות בהימנון הפנינה, כלילתו של ההימנון בחיבור תומאסיאני מקרבת אותו לנצרות היהודית ולתפיסות יהודיות; כמו כן, מן הראוי לציין כי תחנות המסע הנזכרות בטקסט היו כולן מרכזי יישוב יהודיים חשובים (ר' להלן – מֵישָׁן, גַּנְזַכּ(?), הוֹרְכָּן).

יש סוברים כי ההימנון משקף את תורת האסכולה הגנוסטיקנית של וָלֶנטינוּס ותלמידיו: לפיה השילוש הוא האב (“מלך המלכים”), האם (“גברת המזרח”) והבן החי. לדעת אחרים יש בהימנון תיאולוגיה תומאסיאנית של “הכפיל הרוחני”: גאולתו של המאמין התמצתה בהתוודעות אל האלוהי שבתוכו ובאיחוד עם האור הפנימי – הלא הוא “ישוע החי”, התאום הרוחני. השלושה הם אחד: היחיד, התאום הרוחני (ישוע) והאל (האב). אולם המוטיב של “התאום” הינו מוטיב מיתי ופולקלוריסטי עתיק, ואף כעיקר דתי מטאפיסי הוא מופיע כבר בדת זרתוסטרא. ההשערות מרובות וחלוקות, ולא תיסקרנה כאן במלואן. די לומר, שעל אף שהגיע לידינו דרך מסורת נוצרית אפוקריפית, הרי למעשה הימנון הפנינה אינו מוגבל במסורת צרה של כת דתית או הגוּתית כלשהי. זהו טקסט פיגורטיבי שאינו נופל במסגרת נוצרית דווקא, וכל אזכור של ישוע כמושיע הנשמה נעדר ממנו לחלוטין. משום כך יש הסוברים כי הימנון הפנינה אוּמץ על־ידי חוגים יהודיים־נוצריים, אך ראשיתו אינה בהכרח בהם. הימנון הפנינה ניתן להתפרש על־פי מפתח הינדואיסטי, זורואסטרי או הלניסטי לא פחות מאשר לפי המפתח היהודי־נוצרי־גנוסטי. אולם העובדה שקשה לעמוד על שורשיו התיאולוגיים מצביעה על עושרו האסוציאטיבי והמטאפורי ומקנה לו ערך רוחני אוניברסאלי.

התרגום שלהלן הוא מן הנוסח שהיה המוכר והנפוץ יותר באגן הים התיכון – הנוסח היווני¹. עם זאת, משום שיבושים וטעויות העתקה בנוסח זה, תוקנו מיספר שיבושים והושלמו פערים טקסטואליים בסיוע הנוסח הסורי². המספור בראשי הפרקים הוא על־פי הנוסח היווני: מספור השורות – על־פי הנוסח הסורי.

סימנים בגוף הטקסט:

ר"ת בהערות שלהלן:

הנה"י – הנוסח היווני

הנה"ס – הנוסח הסורי

{ } נשמט או חסר בנה“י, אך מופיע כדין בנה”ס

[ ] הנה"ס מועדף על היווני; ר' הערה לפסוק.

() תוספת המתרגם להבהרת הפסוק.

* פסוקים שבתרגום הסורי בלבד.

108

1 וַיְהִי בְּשִׁבְתִּי בְּהֵיכְלוֹת אָבִי, תִּינוֹק לֹא יֵדַע דַּבֵּר,

2 בְּנוּחִי עַל הוֹן אוֹמְנַי וּמַנְעֲמֵיהֶם

3 וַיִּתְּנוּ לִי הוֹרַי צֵידָה לַדֶּרֶךְ וַיִּשְׁלְחוּנִי¹ (מֵאֶרֶץ) מוֹלַדְתֵּנוּ, מִן הַמִּזְרָח.

4 וּמֵהוֹן אוֹצְרוֹתֵיהֶם צָרְרוּ לִי מַשָּׂא רַב גַּם קַל, ²

5 לְמַעַן אוּכַל לְשֵׂאתוֹ לְבַדִּי;

6 זָהָב מִ[בֵּיִת עֲלִיָּה] הָיָה הַמַּשָּׂא, וְכֶסֶף מְרֻקָּע מִן הַגַּנְזַכִּיםהַגְּדוֹלִים³,

7 אַבְנֵי כַלְקֶדוֹן מֵהֹדוּ, וּפְנִינִים מִכּוּשָׁן.⁴

8 וַיֶּאֶזְרוּנִי נֶשֶׁק עָשׁוֹת;⁵

9 [וַיַּפְשִׁיטוּנִי⁶ אֶת] הַכְּסוּת הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב וַאֲבָנִים בְּמִלּוּאוֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאַהֲבָתָם אוֹתִי,

10 אֶת הַשַּׂלְמָה הַצְּהֻבָּה⁷ אֲשֶׁר כְּשִׁעוּר קוֹמָתִי {מִדָּתָהּ}.

11 וּבְרִית כָּרְתוּ אִתִּי, וַיִּכְתְּבוּהָ בְּלִבִּי {לְמַעַן לֹא} אֶשְׁכָּחֶנָּה, וַיֹּאמְרוּ:

12 אִם תֵּרֵד מִצְרַיְמָה וַהֲבֵאתָ מִשָּׁם אֶת הַפְּנִינָה הָאַחַת, ⁸

13 אֲשֶׁר שָׁם הִיא, אֵצֵל הַתַּנִּין⁹ הַבּוֹלֵעַ,

14 וְלָבַשְׁתָּ אֶת הַכְּסוּת הַמְשֻׁבֶּצֶת בְּמִלּוּאוֹתֶיהָ, אֶת הַשַּׂלְמָה הַהִיא אֲשֶׁר רָצִיתָ;

15 וְהָיִיתָ לִמְבַשֵּׂר בְּמַלְכוּתֵנוּ עִם אָחִיךָ¹⁰ אֲשֶׁר זָכוֹר יִזָּכֵר.

109

16 וָאֵלֶךְ מִן הַמִּזְרָח בְּדֶרֶךְ קָשָׁה וְנוֹרָאָה, וְאִתִּי מַדְרִיכִים שְׁנַיִם,

17 כִּי כֵן לֹא הִסְכַּנְתִּי לִנְסֹעַ בַּזֹּאת.

18 וָאֶעְבְּרָה אֶת גְּבוּל בְּנֵי מֵישָׁן,¹¹ בַּאֲשֶׁר מְלוֹן סוֹחֲרֵי הַמִּזְרָח,

19 וָאַגַּע עַד אֶרֶץ הַבַּבְלִים.¹²

20 וַיְהִי כְּבוֹאִי מִצְרַיְמָה, וַיִּרְחֲקוּ [מֵעָלַי] הַמַּדְרִיכִים אֲשֶׁר אָרְחוּ עִמָּדִי.

21 וָאָחוּשׁ מְהֵרָה אֶל הַתַּנִּין וָאִחַן אֵצֵל מְאוּרָתוֹ,

22 וָאֱהִי אוֹרֵב לְהֵרָדְמוֹ וּלְנוּמוֹ לְמַעַן אוּכַל וְלָקַחְתִּי לִי אֶת הַפְּנִינָה.

23 וּבִהְיוֹתִי לְבַדִּי וָאֶתְנַכֵּר לְמַרְאֶה, אַף לְרֵעַי כְּזָר נִגְלֵיתִי.¹³

24 וָאֵרֶא שָׁם אִישׁ קָרוֹב אֲשֶׁר מִן הַמִּזְרָח, בֶּן חֹרִים,

25 נַעַר יָפֶה אַף נָעִים, בֶּן גְּדוֹלִים.¹⁴

26 וְהוּא בָא וַיַּחֲבֹר עִמָּדִי, וַיְהִי לִי לְרֵעַ,

27 וָאֶעֱשֶׂנּוּ לְיָדִיד לִי וְלַחֲבֵרִי לַדָּרֶךְ.

28 וָאֲחַזְּקֶנּוּ¹⁵ לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַמִּצְרִים וּמֵחֲבֹר אֶל טֻמְאוֹתֵיהֶם.

29 וָאֶתְלַבֵּשׁ בְּתִלְבֹּשֶׁת הַמִּצְרִים, לְמַעַן לֹא אֶתְנַכֵּר לְמַרְאֶה¹⁶

30 {כִּי בָאתִי}¹⁷ מִחוּץ לָאָרֶץ לְהָשִׁיב אֶת הַפְּנִינָה, פֶּן יְעוֹרְרוּ עָלַי אֶת הַתַּנִּין.

31 וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה¹⁸ זֶה לָמְדוּ לָדַעַת כִּי לֹא מִמְּקוֹמָם אָנֹכִי,

32 וּבְנִכְלֵיהֶם מָסְכוּ לִי אֶת מְזִמָּתָם הָרָעָה, וּמֵאָכְלָם טָעָמְתִּי;

33 וְלֹא הִכַּרְתִּי (עוֹד) לָדַעַת כִּי בֶן מֶלֶךְ אֲנִי, וָאֶעֱבֹד אֶת מַלְכָּם.

34 וְגַם בָּאתִי עַד הַפְּנִינָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ שְׁלָחוּנִי הוֹרָי,¹⁹

35 אֶפֶס כִּי מִכֹּבֶד אָכְלָם תַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה עָלַי נָפָלָה.²⁰

110

36 וְגַם הוֹרַי נָתְנוּ עַל לִבָּם אֶת הִוָּסְרִי בָּאֵלֶּה, וַיִּוָּסְרוּ עָלָי.

37 וְתִקָּרֵא קְרִיאָה בְּמַלְכוּתֵנוּ כִּי יִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי שְׁעָרֵינוּ כֻּלָּם.

38 וּמַלְכֵי פַּרְתִיָּה²¹ וְנוֹשְׂאֵי הַמִּשְׂרוֹת וְרָאשֵׁי הַמִּזְרָח

39 אָז גָמְרוּ אֹמֶר עַל אוֹדוֹתַי, אֲשֶׁר לֹא אֵעָזֵב בְּמִצְרַיִם.

40 וְגַם כָּתְבוּ אֵלַי הַשָּׂרִים, וְכֹה הוֹדִיעוּנִי:

41 "מֵאֵת אָבִיךָ מֶלֶךְ הַמְּלָכִים,²² וּמֵאֵת אִמְּךָ גְבֶרֶת הַמִּזְרָח

42 וּמֵאֵת אַחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים לָהֶם, לִבְנֵנוּ אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם שָׁלוֹם.

43 קוּם וַהֲקִיצוֹתָ מִשְׁנָתְךָ,

44 וּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת, וְזָכַרְתָּ כִּי בֶן מְלָכִים אַתָּה, וּבְעֹל עֲבָדִים נִתַּתָּ;

45 זְכֹר אֶת כְּסוּתְךָ הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב;

46 זְכֹר אֶת הַפְּנִינָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ שְׁלַחְנוּךָ מִצְרָיְמָה.

47 וּ{בְ}סֵפֶר הַחַיִּים נִקְרָא שִׁמְךָ בְּמַלְכוּתֵנוּ,

48 גַּם שֵׁם אָחִיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתָּ לְךָ." ²³

111

49 וַיַּחְתְּמֶהָ הַמֶּלֶךְ כְּצִיר שָׁלוּחַ

50 מִפְּנֵי הַזֵּדִים בְּנֵי הַבַּבְלִים וּמִפְּנֵי שֵׁדֵי הַמָּבוֹךְ²⁴ הָרְשָׁעִים.

 * {וַתָּעָף בִּדְמוּת נֶשֶׁר, מֶלֶךְ כָּל הָעוֹפוֹת,

 * וַתָּעָף וַתָּנַח עַל יָדִי, וַתְּהִי כֻּלָּהּ לְדָבָר.}

53 וְאָנֹכִי, לְשֶׁמַע קוֹלָהּ הִתְחַלְחַלְתִּי²⁵ מִשְּׁנָתִי,

54 וָאֲרִימֶהָ וָאֶשַּׁק לָהּ וָאֶקְרָא.²⁶

55 וְהָיָה הַכָּתוּב בָּהּ מֵאֲשֶׁר הוּחַק בְּלִבִּי;

56 וָאֶזְכְּרָה כְּרֶגַע כִּי בֶן מְלָכִים אָנֹכִי, וְכִי בִּקְשׁוּ בְנֵי עַמִּי אֶת חֻפְשָׁתִי.

57 וָאֶזְכֹּר גַּם אֶת הַפְּנִינָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ נִשְׁלַחְתִּי מִצְרָיְמָה;

58 וָאֵלֶךְ לַחֶתֶף²⁷ אֶל הַתַּנִּין הַנּוֹרָא,

59 וְבְקָרְאִי בְּשֵׁם אָבִי הִכְנַעְתִּיו

 *{וּבְשֵׁם הַמִּשְׁנֶה לָנוּ וּבְשֵׁם אִמִּי, מַלְכַּת הַמִּזְרָח.}

61 וְאֶת הַפְּנִינָה חָטַפְתִּי, וָאֵפֶן לְהָשִׁיבָהּ אֶל הוֹרָי.

62 וָאֶפְשֹׁט אֶת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים וָאַנִּיחֵם בְּאַרְצָם

63 וָאֵישִׁיר הַדֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר אֲשֶׁר בְּמוֹלֶדֶת הַמִּזְרָח.²⁸

64 וָאֶמְצָא בַּדֶּרֶךְ {אֶת הָאִגֶּרֶת} וַתִּשָּׂאֵנִי;

65 וַיְהִי בְּתִתָּה קוֹלָהּ לְאוֹת, וַתְּקִימֵנִי מִתַּרְדֵּמָה, וַתַּנְחֵנִי בוֹ אֶל הָאוֹר.

66 כִּי כֵן הָיְתָה לְנֶגֶד עֵינַי בִּדְמוּת כְּסוּת הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר מִמֶּשִׁי;²⁹

 * {וּבְקוֹלָהּ וּבִנְחוֹתָהּ דַּרְכִּי גַּם הֵחִישָׁה פְעָמַי}

68 וַתְּנַהֲלֵנִי וַתִּמְשְׁכֵנִי בְּאַהֲבָה,³⁰

69 עַד אִם עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי הַמָּבוֹךְ; וּבְעָזְבִי אֶת בָּבֶל מֵאַחֲרַי עַל הַשְּׂמֹאל³¹,

70 בָּאתִי אֶל מֵישָׁן, אֲשֶׁר הִיא הַחוֹף הַגָּדוֹל, ³²

 * {נְמַל הַסּוֹחֲרִים.

* וְאֶת שַׂלְמָתִי הַנֶּהְדֶּרֶת אֲשֶׁר פָּשַׁטְתִּי, וְאֶת מְעִילִי אֲשֶׁר יְכַסֶּנָּה;

 * מִמְרוֹמֵי הֹרְכָּן³³ שְׁלָּחוּם הוֹרַי שָׁמָּה

 * בְּיַד אוֹצְרֵיהֶם אֲשֶׁר נֶאֶמְנוּ בָאֵלֶּה.}

112

75 אֶפֶס כִּי לֹא (עוֹד) זָכַרְתִּי אֶת תִּפְאַרְתִּי;³⁴ הֵן בִּהְיוֹתִי יֶלֶד, וְאַךְ צָעִיר לְיָמִים, עָזוֹב עֲזַבְתִּיהָ בְּהֵיכְלוֹת אָבִי;

76 אַךְ בִּרְאוֹתִי פִּתְאֹם אֶת כְּסוּתִי, כְּמוֹ בִרְאִי נִדְמְתָה (לִי),

77 גַּם בְּכֻלִּי חֲזִיתִיהָ, וְאוֹתִי יָדַעְתִּי גַּם רָאִיתִי בַּעֲדָהּ,

78 כִּי עַל אַף הֱיוֹתֵנוּ מֵאֶחָד,³⁵ חֵלֶק נֶחֱלַקְנוּ, וְשׁוּב אֶחָד בִּדְמוּת אַחַת הָיִינוּ. 79 וְעוֹד גַּם זֹאת, כִּי אַף אֶת הָאוֹצְרִים אֲשֶׁר הֵבִיאוּ אֶת הַכְּסוּת

80 שְׁנַיִם רְאִיתִים, וּדְמוּת אַחַת בִּשְׁנֵיהֶם, אוֹת הַמֶּלֶךְ³⁶ אֶחָד בְּיַד שְׁנֵיהֶם נִתָּן.

81 וּרְכוּשִׁי וְהוֹנִי בִּידֵיהֶם הָיוּ, וַיָּשִׁיבוּ לִי אֶת כְּבוֹדִי:

82 אֶת כְּסוּת הַתִּפְאֶרֶת, אֲשֶׁר שְׁלַל צְבָעִים לַזֹּהַר רֻקְּמָה

83 זָהָב וְאַבְנֵי יְקָר וּפְנִינִים כַּאֲשֶׁר יָאָתָה,

84 בְּגָאוֹן הוּכָנוּ;

 * {וְאַבְנֵי יַהֲלֹם כָּל מַחְבְּרוֹתֶיהָ.}

86 וּדְמוּת מֶלֶךְ הַמְּלָכִים {רְקוּמָה עַל} כֻּלָּה

87 וְאַבְנֵי סַפִּיר לְגָאוֹן מְשֻׁבָּצוֹת אַחֲרֵי חֵן.³⁷

113

88 וָאֵרֶא כְּפַעַם בְּפַעַם כִּי תְּנוּעוֹת יֶדַע³⁸ עֲבָרוּהָ כֻּלָּהּ

89 וְנָכוֹנָה לְהַגִּיד דָּבָר;

90 וָאֶשְׁמַע בְּדַבְּרָהּ:

91 “לוֹ אָנֹכִי, לַאֲשֶׁר מִכָּל הָאָדָם גָּבֵר, וַאֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ בְּיַד הָאָב נִכְתַּבְתִּי”.

92 וְאָנֹכִי נָתַתִּי אֶת לִבִּי עַל שִׁעוּר קוֹמָתִי {וְהִנֵּה רַב כְּפִי עֲמָלִי}.³⁹

93 וַיְהִי כִּי עָצְמוּ כָּל תְּנוּעוֹת הַמַּלְכוּת לְדָבְקָה בִי⁴⁰ וַתָּנַחְנָה עָלָי;

94 וַתְּמַהֵר (הַכְּסוּת) וַתִּמָּשֵׁךְ מִיָּדָם⁴¹ אֶל מְקַבְּלָהּ.

95 וְאַוַּת נֶפֶשׁ הֵעִירַתְנִי לָרוּץ לְפָגְשָׁהּ וּלְקַבְּלָהּ.

96 וַאֲפָרֵשׂ [לְקַחְתָהּ, וְאֶת יְפִי] צְבָעֶיה עָדִיתִי,⁴²

97 וָאֶתְכַּס כָּלִיל בְּשַׂלְמָתִי, בְּשַׂלְמַת⁴³ הַמַּלְכוּת הַנַּעֲלָה;

98 וַיְהִי אַחַר לָבְשִׁי (אוֹתָהּ), וָאַעַל אֶל מְקוֹם הַשָּׁלוֹם וְהַיִּרְאָה;⁴⁴

99 וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לְאוֹר⁴⁵ הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחָהּ אֵלַי,

100 אֲשֶׁר אָנֹכִי אֶת מִצְווֹתָיו עָשִׂיתִי, וְהוּא אֶת דְּבָרוֹ קִיֵּם כְּמוֹ כֵן.

101 וָאֶתְעָרַב⁴⁶ {בִּגְדוֹלָיו} אֵצֵל שַׁעֲרֵי אַרְמוֹנוֹ אֲשֶׁר מִקֶּדֶם קַדְמָתוֹ.

102 וַיִּשְׂמַח בִּי וַיִּקָּחֵנִי אֵלָיו הָאַרְמוֹנָה;

103 וְכָל נְתִינָיו שָׁרוּ בְּקוֹל הַלֵּל.

104 וְגַם הִנִּיחַנִי אִתּוֹ לָבוֹא בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ,

105 לְמַעַן נֵרָאֶה אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ⁴⁷ וּמַתְּנוֹתַי וְהַפְּנִינָה עִמָּנוּ.

תרגם מיוונית והֵעיר: אמיר אור