¹

על כל שפתיים נשואות היום המלים: ‘סוציאליות’, ‘בורגניות’, ‘שמאל’, ‘ימין’ וכו' וכו'. העיקר הוא אפילו לא הצדק הציבורי, לא הסדר הרצוי, לא החיים המבוקשים, – העיקר הוא השבּלוֹן המקובל בשעה האחרונה, הדעות המתהלכות ברחוב, השמות המפורשים על-פי פרד"ס ²מודרני.

בתוך כל הנחשולים האלה מזרמי חייהם של אחרים עומדים אנחנו, המבקשים מה שיש לבקש מתוך עצמנו, המבקשים דרך, המבקשים חיים, המבקשים אדם. עומדים אנחנו, אפשר לומר, בודדים, – הכול רץ עף ל’חיי עולם', הכול רואה לפניו מרחקים, מעמקים, כל מה שהפה יכול לדבר, רואה את עצמו מרחיב לעבוד, מגדיל לעשות, רואה… כי הכול רואים, כמו שראו הכול – במעשייה הידועה של אַנדרסן – כי המלך הערוֹם לבוש בגדים נפלאים.

מה אנחנו מבקשים? מדוע אין אנחנו רצים, עפים, מרחיבים לעבוד, מגדילים לעשות?

את עצמנו אנחנו מבקשים ואת חיי עצמנו. לא ספוג הסופג את הכול ושאין בו משלו כלום או שיש בו רק ספוֹגיוּתו, ולא חיים מתורגמים משל אחרים או עשויים על-פי השבלון או ברוחם של אחרים, כי אם אישיות עצמית – לאומית לכלל העם ופרטית לכל פרט ופרט – חיה ברוח עצמה ויוצרת את חייה מתוך עצמה, אנחנו מעמידים את הכל על עצמנו. כל כוחנו הוא בנו בעצמנו וכל יצירתנו היא אנחנו בעצמנו. גם כל מרחב, מרחק, עומק, מעוף אינם אלא מידות לתחיית עצמותנו. מזמן שאני פה, לא הבטתי אף פעם החוצה, באשר יודע אני, כי לא הכוחות החיצוניים הם העיקר בשבילנו. כל המתרחש בחוץ אינו מטיל עלי אימה יתירה, ומצד אחר, אינו מביאני לידי התלהבות יתירה. אני חיכיתי ומחכה להצהרה שלנו, של העם. זו עדיין לא באה, בשביל זו, בשביל שהעם ידע לעזור לעצמו, צריך עוד הרבה לעבוד, ואת העבודה הזאת אנחנו עושים.

אולם לצורך כך אנחנו זקוקים יותר מכול לאחדוּת שלימה, לאחדות בכול: לאחדות הרעיון, לאחדות המעשה, לאחדות העם. יש לנו הרבה כוחות, רק כוח אחד חסר לנו – הכוח המאַחד. העיקר חסר, אין עצמות שלימה, חיה ויוצרת חיים, באין בה אחדות שלימה. ואין יצירה שלימה, באין ריכוז שלם של היוצר ביצירתו.

א. אחדות הרעיון

אין לפנינו לאומיות וסוציאליות, – יש לפנינו לאומיות, הכוללת הכול. אין אנחנו באים לברוא חברה, קיבוץ מיכני, – אנחנו באים לברוא את עצמנו: עם חי, אישיות קיבוצית, אדם קיבוצי. את הצדק הכלכלי, בכלל את הצדק בכל צורותיו וגווניו, בין אדם לחברו ובין עם לעם, אנחנו דורשים לא בשם הסוציאליות, כי אם בשם הלאומיות. ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, ‘צדק צדק תרדוף’ וכדומה וכדומה נאמרו, כמדומה, לא בשם הסוציאליות. את הצדק בין אדם לחברו ובין עם לחברו, אפשר לדרוש בשם הלאומיות החיה לא פחות ממה שאפשר לדרשוֹ בשם הסוציאליות, בשם החברותיות, בשם הקיבוץ המיכני. יותר מזה, לעומקו של דבר ולאמיתו של דבר, יש לדרוש את הצדק בכל צורותיו וגווניו דווקא אך ורק בשם הלאומיות, בשם האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי.

המחשבה הסוציאליסטית ובכלל המחשבה השליטה במוחות בזמננו גוזרת, כי אין כוח הרעיון גדול על נפש הציבור, במקום שהחשבון הכלכלי אי-האמצעי של הפרטים דורש אחרת. אין בני אדם בדרך כלל, מלבד יחידים יוצאים מן הכלל שאין להעמיד עליהם את בניין החיים הכללי, עשויים לוותר ויתור של ערך ושל כוח על תועלתם הפרטית בשם התועלת הכללית, אינם עשויים לשנות את חייהם הכלכליים שינוי יסודי בשם תביעת הצדק הכללי. לשנות שינוי יסודי, לחדש את סדר-החיים הכללי לתועלת הכלל אפשר רק בכוח אותה התועלת הכלכלית הפרטית של הנוגעים בדבר, של הפועלים, היוצרים את הערכין הכלכליים. מכאן – מלחמת המעמדות, מכאן – ההכרח ההיסטורי.

כך היא התורה. אולם המעשה, המעשה של מקיימי התורה גופם ובתוך כדי קיום התורה גופו, המעשה של כל התנועה הסוציאליסטית, שהקריבה ומקריבה כל-כך הרבה קרבנות אפילו בצורתה היותר שקטה, מוכיח את ההפך ממש, כמובן, שלא מדעת בעלים. אין אדם נותן את נפשו, מקבל עליו ברצון כל מיני ייסורים וגם עונש מוות, לשם תועלתו הפרטית, שהוא לא ישיגה ולא ייהנה ממנה. פה פועל בעיקר כוח הרעיון, האידיאל של העתיד. כל כוחה של התנועה הסוציאליסטית באיזו צורה שהיא הוא לא בתועלתם הפרטית של הנוגעים בדבר, כי אם דווקא ברעיון הכללי של העתיד. קח ממנה את הרעיון הכללי, את כוח האידיאל – והיא אפס. אלא שהדעה הסוציאלית מצאה אמצעי לתת לרעיון העתיד צורה מוחשית, ממשי, ולקרבו באופן כזה אל הלבבות והמוחות בקלות, בלי כל הכנה קודמת. אולם מזה גופו, ממה שהיא נתנה לרעיון צורה חד-צדדית של חומריות ריקנית, יצאה בשורה האחרונה גם חולשתה, שאין לה תרופה.

הטעות היא פה בחוסר הדיוק בביטוי ההנחה, בהכללה היתירה של ההנחה, כי הרעיון אין כוחו גדול על הציבור עד כדי להביאו לידי שאיפה חיה ועבודה חיה לשנות את סדר חייו שינוי יסודי. הרעיון אין כוחו גדול על הציבור, כל זמן שהוא נחלת יחידים, או כל זמן שהציבור תפס אותו רק תפיסה מוחית, אבל לא תפס אותו תפיסה נפשית. אולם משעה שהרעיון נעשה לקנין הכלל, לקנין נפשו של הכלל, אין לך כוח גדול ממנו על החיים. את זה יש לראות בבהירות מַספקת בתנועות הדתיות הכבירות בראשית התהווּתן (למשל, בעת התהווּת הדת הנוצרית והאיסלם). השאלה היא: איך להקנות את הרעיון לציבור, עד היותו לו קניין עצמי, כוח יסודי בנפש, פועל בתוקף ובתמידות של כוח חיוני.

פה מתחילה הערבוביה, הגישוש באפלה. בתחילה, כמו שטבע הדבר מחייב, רואה המחשבה האנושית את הדבר פשוט, כדבר מובן מאליו, מחויב מעצם המטרה המבוקשה: אם להקנות לבני האדם את האידיאל של העתיד, בכלל את השאיפה לחיים עליונים, אידיאליים, הרי שצריך להגביר באדם את הרוח על החומר, להשליט בנפש את הכוחות העליונים על הנמוכים מהם. לצורך כך צריך לפקוח את עיני הציבור, להראות לו, כי החיים הממשיים, החומריים, הגשמיים, אין בהם ממש, אינם מביאים לאדם את האושר המבוקש, ועוד להפך. את הדבר הזה לא קשה להוכיח לציבור, החי תמיד חיים קשים חיים של עמל ורעות רוח, בכלל, בכל ימות השנה, אבל להפנות לזה את כל לבו ולרכז בו את כל מחשבתו לא קשה בייחוד בשעת מהומות ומבוכות מדיניות גדולת, בשעה שנפש הציבור מבקשת מרגוע, מפלט מחיי השעה הקשים והנוראים. ובכן – הבל ותוהו החומר, החיים הממשיים, העיקר הוא הרוח, החיים האידיאליים. מכאן, מהכרת שלטונה המוחלט של הרוח – האלטרוּאיזם. מכאן, משלילת ערכם של החיים הממשיים – שלילת האומה,יוצרת החיים הממשיים. אם הרוח, הרוח הערטילאית – הכול, האומה מה זו עושה? בעולם הרוח הערטילאית יש מקום רק לנפשות נאצלות של פרטים, המצטרפות באצילות לאנושות מופשטת. כך היא התורה הנוצרית עם כל התורות שיצאו ממנה.

אולם החיים הראו לדעת, כי אין תורת החיים מתקיימת במי שממית עצמו עליה. אין האדם כולו רוח. הרוח הערטילאית אינה רוח חיים, ולפיכך גם לא רוח עליונה. על-פי האמת, הרוח הערטילאית יכולה להלהיב את הציבור רק למשך זמן ידוע, כל עוד לא כלה בה הכוח החיוני מאותם החיים, שהולידוה. אולם משעה שכלה הכוח החיוני ההוא, משעה שהיא באה לפעול בחיים בכוח עצמה, מתגלה, כי כוח חיים אין לה. החיים שבים ללכת בדרכם הכבושה, והרוח מצטמצמת בפינתה ורק מעכבת את מהלך החיים, רק מכניסה בהם שקר וזיוף עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם.

כך הולכים החיים בתוהו לא דרך, עד שהמחשבה האנושית, המתלבטת ומתחבטת מצד אל צד לבקש דרך, נחבטת לאחרונה בקיצוניות השנייה. המחשבה של הזמן החדש המעמידה את הכול על ההסתכלות והנסיון, באה לכלל דעה, כי יסוד החיים הוא החומר, הגורם הכלכלי של החיים הציבוריים, הגורם הכלכלי הוא הכוח המניע את החיים עם כל תולדותיהם הנפשיות והרוחניות. מכאן – המיכניות של החיים הציבוריים, העמדת החיים הציבוריים על הסוציאליות, על החברותיות, על הקיבוץ המיכני, ולא על הלאומיות, הקיבוץ החי, האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי. אם הכול חומר ריקני, האומה מה זו עושה? בעולם החומר הריק יש מקום רק לפרטים ממשיים, שסכומם הכולל נקרא אנושות. מכאן – המיכניות של עבודת החיים עם השאיפה להקנות לציבור את הרעיון של העתיד באמצעי מיכני, חומרי, באמצעות תועלתם הכלכלית הפרטית של כל הפרטים שבו.

המלחמה העולמית גילתה למדי את חולשתה של הסוציאליות, את חוסר כוחה לחדש את החיים, ואין צריך לומר – לתקן את האדם. מובן, כי לא במהרה יֵרדו מחזיקיה לסוף עומק חולשתה ולא במהרה יעזבוה. עוד ינסו את כוחם לחדשה מתוכה או ינסו לזווג לה את הלאומיות – זיווג, שאינו יכול לעלות יפה, בהיותו זיווג מין בשאינו מינו. אולם אין צריך להיות נביא כדי לראות מראש, כי בשורה האחרונה כל זה לא יצלח. החיים לא יתחדשו על ידי כך, האדם לא יתוקן. עבודה מיכנית אין בכוחה ליצור דבר חי. אין האדם כולו חומר, ואין החיים כולם חומר.

החיים בכלל, החיים של כל בריה חיה הם חומר ורוח כאחד, בבת אחת, בכל טיפה מטיפותיהם ובכל רגע מרגעיהם. וכן הם גם החיים הקיבוציים, וכן הכוח היוצר את החיים האלה – האומה. האומה אינה קיבוץ מיכני של פרטים מכלל אחד גדול – האנושות: האומה היא קיבוץ חי, אישיות קיבוצית, שהאישיות הפרטית אינה אלא תא אחד ממנה, כשם שהאומה גופה אינה אלא אבר בגוף האנושות. כך היא סדרם של החיים והעולם בכלל. אין אַטומים בודדים מתאחדים לצירופים חדשים, אבל הם מתאחדים למוֹליקוּלות, לתאים, לאברים, לבריה חיה, וכן הלאה. אין בעולם אדם סתם, בן לאנושות בלי אמצעי, כי אין בעולם חיים אנושיים סתם, – כל האדם הוא בן לאומה ידועה וחי את חיי אומתו (או חיי אומה אחרת), כי החיים הקיבוציים הם תמיד לאומיים. להקנות את רעיון העתיד את הרעיון לחדש את החיים ולתקן את האדם לציבור, עד היותו כוח פועל בנפש הציבור בתוקף ובתמידות של כוח חיוני אפשר איפוא רק על ידי עבודה לאומית, אומה אומה לפי טבע עצמה ולפי טבע ארצה, עבודה חיה, מקיפה את כל החיים, החומריים והרוחניים כאחד, בבת אחת, וחודרת לכל מעמקי החיים, עד לעומק החיים הקוסמיים, ועד בכלל.

***

אבל זו המבוכה – שדווקא האומה, כמו שראינו, אינה באה בחשבון, במקום שמבוקשת דרך לחידוש החיים ולתיקון האדם, זאת אומרת בעצם, במקום שמבוקשת קודם כול דרך להקנות לציבור את רעיון העתיד. יותר מדי, כנראה, שקועה המחשבה התרבותית בהפשטה ובהסתכלות בחזיונות ממשיים, המשמשים חומר להפשטה, והאומה, הבריה הקיבוצית החיה, שאין לחייה אותה הממשיות הפיסית של חיי בריה פרטית, ושאינה נתפסת לא בצורת דבר מופשט, כמו האנושות, ולא בצורת דבר ממשי, חומר להפשטה, כמו הפרט, היחיד, – האומה כאילו מתעלמת מתפיסתה של מחשבה זו. האומה היא לפי זה דבר מקרי, שריד קדומים, מחיצה מיותרת בין בני האדם, שנבנתה בטרם נגה על האדם אור המחשבה העליונה, ושמעתה היא רק משמשת חומת-סינים מצמצמת את המחשבה והנפשיות האנושיות, שאין לאדם חושב ומרגיש אלא להרסה ולצאת מתוכה אל המרחב, אל האנושות בלי אמצעי.

כך היא הדעה העליונה בצורותיה השונות, השונות זו מזו לעתים מן הקצה אל הקצה. דווקא הכוחות היותר נאורים, היותר חיים ויוצרים שבאותה אומה, שהיה בכוחם להשפיע על חינוך האומה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית, – דווקא הכוחות האלה נוהגים לדלג על האומה ועל החיים הלאומיים, וכל מעיינם רק ביחיד ובאנושות ובדרך מן היחיד ישר אל האנושות בלי אמצעי, שהיא היא, לפי השקפתם, עצם דרך החיים העליונים. ניקח, למשל, את הכוחות היותר מפורסמים והיותר כבירי ההשפעה על המחשבה ועל החיים בדורות האחרונים. בא מרכס והטיף לסוציאליות, בא ניצשה והטיף לאינדיבידואליות, בא טולסטוי והטיף לאלטרואיזם. כל אחד מאלה הביא לידי ביטוי דבר-מה פועל על הנפשות בנטייה לחידוש החיים ולתיקון האדם מצד ידוע, דבר-מה עשוי להקנות לציבור את רעיון העתיד בצורה ידועה ובמידה ידועה, – וכל אלה ראו בלאומיות, בכוח היוצר של החיים הציבוריים, ניגוד וסתירה לאשר הם נשאו את נפשם אליו, לרעיון העתיד, כפי שהם ציירוהו לעצמם. וכך הדבר נוהג בכל הזמנים מים שהנצרוּת פסלה את הלאומיות. נאמנים לרעיון הלאומיות ומחזיקים במעוּזוֹ נשארים על הרוב הכוחות היותר חשוכים, היותר אֶגוֹאיסטיים, היותר גסים שבאומה אומה, ובהם, כמובן, מחנכים את האומה על פי דרכם הם. הלאומיות, האישיות הלאומית, נהפכת באופן כזה לשוֹביניות גסה ופראית. ברוח זו חוּנכה האומה מאז ועד עתה. אין פלא, כי במצב כזה די לחשבונות האגואיסטיים של אומות שונות לבוא לידי התנגשות, בשביל שהאגואיזם הלאומי הגס והפראי יתפרץ החוצה בכל כוח פראותו. ואז – מה שבייחוד מבליט את האבסורד שבדעה העליונה כביכול – אז גם אלה, הפוסלים את הלאומיות בכל ימות השנה, בהחזיקם בכל תוקף בדעה העליונה, הדוגלת בשם האנושות, נמשכים בזרם האגואיזם הלאומי לא פחות מאחרים, כמו שראינו למדי במלחמה הנוכחית.

מה שתובע ביחוד לדינה של המחשבה המבקרת הוא, שגם הדעה הסוציאלית, זו שכל ערכה הוא במה שהיא הראשונה ידעה להפעיל לטובת הרעיון את עצם כוחם של החיים, – שגם היא, כמו שראינו, רואה בלאומיות ניגוד ובכל אופן לא כוח עוזר, יותר נכון, לא את הכוח הפועל היחידי במה שהיא שואפת אליו. דבר אחד יש בדעה הסוציאלית, שיש לו או שהיה יכול להיות לו באמת ערך של מלה חדשה, של שינוי ערכין יסודי, של גילוי אופק חדש: שהיא העבירה את העבודה להקנות את רעיון העתיד לנפש הציבור – מספירת האמונות והדעות לספירת החיים, מעבודה שבלב ושבמוח עם עבודה של הטפה בכתב ובעל פה – לעבודה של חיים ממש, והפכה באופן כזה את עצם הרעיון מרוח ממרום מרחפת על פני החיים – לתנועה, לזרם כביר בעצם החיים (ודווקא לנקודה היסודית הזאת של הסוציאליות לא הוּשם לב).

הלא צריך שיהיה ברור, מדוע כל כך קשה להקנות לציבור את הרעיון ואת השאיפה לחדש את החיים, להראות ולהוכיח לו, כי החיים המבוקשים עולים על החיים הקיימים במידה כזאת, שכדאי וראוי לעשות להשגתם כל מה שיש לעשות ולתת כל מה שיש לתת. האומנם אין הציבור מסוגל להשיג, כי החיים של היום רקובים, קשים, דוחים לא רק מצדם הכללי, בתור חיי ציבור, כי אם גם מצדם הפרטי, בתור חיי כל פרט ופרט, וכי להפך, החיים המבוקשים הם לא רק יותר נקיים, יותר יפים, יותר נעלים במובן המוסרי, כי אם גם יותר נעימים לכל פרט ופרט במובן החיוני, מבחינת טעם החיים, שמחת החיים, אור החיים וכן הלאה? או האומנם אין הציבור מסוגל לחיים של שאיפה יקרה, קרובה אל הלב, ושל עבודה להגשמת אותה השאיפה? ומי הוא הציבור, אם לא אותם הפרטים, אשר בתור פרטים הם ברובם מסוגלים להרגיש מה שיש פה להרגיש ולחיות מה שיש פה לחיות? ומדוע הציבור בכללו גרוע מהפרטים, שהוא מורכב מהם?

קשה להקנות לציבור, לכל פרט ופרט מהציבור, את הרעיון והשאיפה לחדש את החיים, מפני שהחיים הקיימים הם חיים, והדבר המוצע לו בשם חיים מבוקשים אינו לפי שעה אלא רעיון, חלום, אמונה, דבר שבלב ושבמוח. הציבור הוא כעין בריה קיבוצית, הרגשתו, מחשבתו הציבורית הן עצם החיים הציבוריים. רעיון חדש, שאיפה חדשה נעשים לקניין הציבור רק במידה, שהם מוצאים להם ביטוי בעצם החיים הציבוריים, בעצם עבודת החיים הציבוריים.

כוח ההוכחה של החיים הציבוריים, כוח הטעם הציבורי גדול על נפש כל פרט ופרט – וממילא, בשורה האחרונה, שוב על הציבור בכלל, – הרבה יותר ממה שרגילים להביא בחשבון. למשל, אם הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי עיר, ברחיקות מהטבע, הוא מכריח, את הפרטים שלא מדעתם, בעצם כוח החיים, לעבוד כל אחד במקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה. מתוך כך מתפתחים בפרטים אותם הרגשות והנטיות, המתאימים לחיי עיר. כל זה שוב מושך את הפרטים לחיי עיר ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה. ולהפך, אם נצייר לנו, כי הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי טבע, בחיי עבודה ויצירה בתוך הטבע, אז היה מכריח את הפרטים, גם מדעתם גם שלא מדעתם, לעבוד כל אחד מקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה, מתוך כך היו מתפתחים בפרטים הרגשות והנטיות המתאימים לחיי טבע ויצירה. כל זה היה שוב מושך את הפרטים לחיי טבע ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה.

הדעה הסוציאלית השתמשה למטרתה בכוח ההוכחה, המקנה-רעיון הזה של החיים הציבוריים, אבל לא הביאה אותו בחשבון בתור כוח מקנה-רעיון, כי לא השתמשה בעצם כוח החיים בכל שלימותם, כי אם באחד הגורמים של החיים הציבוריים, בגורם הכלכלי. השתמשה בו, בכוח הכלכלי הזה, בתור כוח יסודי כשהוא לעצמו, בתור כוח מיכני, ונמצא יוצא שכרה בהפסדה. תנועת העבודה לבשה צורה לא של תנועה לאומית חיה, שביסודה מונח רעיון המקיף את כל החיים הלאומיים, החומריים עם הרוחניים כאחד, התופס את העבודה, מצד אחד, בתור כוח יוצר הערכין הכלכליים של העם, ומצד שני, בתור כוח יסודי ליצירת הערכין האנושיים-הקוסמיים של העם, לא של תנועה, המקיפה את כל העם, כמו שהרעיון מקיף את כל חיי העם, – תנועת העבודה לבשה צורה של תנועה מעמדית, של תנועה עסקית, של מעמד ידוע. הן מבחינת הלאומיות אין המלחמה בין העבודה והרכוש מלחמת מעמדות ולא מלחמה כלכלית בלבד, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו, מלחמת החיים בריקבון. העבודה היא כוח העם, ולעם חשוב לא רק שהעובד יאכל את פרי עבודתו בשלימות, כי אם גם שכוח עבודתו, כוח העם, לא יצא לבטלה ולבהלה, שבכוח עבודתו יעשה מה שיש בו באמת צורך לכלל העם, מה שבאמת יוצר את חייו ואת רוח חייו, ולא מה שאין בו צורך אלא לפרזיטים או מה שמביא הפסד וחורבן לאומי ואנושי כאחד.

צריך להביא בחשבון, כי הקפיטליסטים ובכלל כל אלה החיים על עמל אחרים, שיש להם אינטרס ממשי כי הסדר הרקוב של שלטון הרכוש על העבודה יתקיים, הם חלק קטן מאוד בכל עם ועם. השאר, כל יתר העם, ואפילו אלה, שאינם עובדים עבודת ידיים, אלא שמצבם הכלכלי אינו יותר טוב או גם גרוע ממצבם הבינוני, הרגיל של רוב העובדים וחיים על עבודתם, – כל אלה, שהם, אפשר לומר, כלל העם, אין להם על פי האמת שום צורך שהסדר הרקוב יתקיים אולם לשמש כוח הוכחה, כוח מקנה רעיון העתיד לכלל העם יכולה תנועת העבודה רק בצורה לאומית, יכולה רק תנועת עבודה, שיש בה קודם כל, מלבד כל אינטרסים עליונים, אינטרס מוחשי, בלתי אמצעי לכלל העם, למשל, מצד הדרישה, כי העבודה תעשה רק מה שיש בו באמת צורך לכלל העם וכדומה, ולא תנועת עבודה (על פי האמת אין זו תנועת עבודה, כי אם תנועה פרופסיונלית של עובדים) בצורה סוציאלית, שאין לה עסק בזה ובכל הדומה לזה (כלום, למשל, לעבוד בתעשיית כל מיני דברים מזיקים יש על הפועלים איזה איסור מוסרי, אם מצד הרעיון הסוציאלי או מצד ההנהלה הסוציאלית שבכל ארץ או מצד האינטרנציונל?). יותר מזה, בצורה סוציאלית נעשתה הברית העולמית של תנועת העבודה לא תנועה לאומית מאוחדת, בין-לאומית חיה וכבירת כוח, כי אם תנועת מעמד אחד מאוחד מקרב כל העמים, תנועה מיכנית, מחוסרת כוח חיים ורוח חיים.

או – מצד אחר. האומה, בתור אישיות קיבוצית, חשוב לה, כי כל פרט מפרטיה יהיה אישיות, כוח לעצמו ועולם בפני עצמו, ‘צלם אלהים’, תא חי. כוחה של האומה הוא לא רק בכמות תאיה, לא כוח סטיכי, – כוחה הוא גם באיכותם, בכוח פעולתם ההדדית של תאיה, כוח כמותי ואיכותי כאחד, חי ומושכל כאחד. בעוד אשר הסוציאליות, הקיבוציות המיכנית כוחה רק כוח כמותי, שנקודת גובהו היא הדיקטטורה של הפרולטריון – מין כוח סטיכי, אם לא לומר; עֶדרי. לה חשובה העיקר ההכרה המעמדית, ולא ההכרה האנושית העצמית של הפרט, של היחיד. ועד כמה זה מביא לידי טשטוש הצורות, לא קשה לראות לכל מתבונן בבעלי ההכרה המעמדית המפותחה כהלכה.

מלבד כל זה הנה יש עוד דבר, עוד עיקר, שלא נאה אולי בדור דעה זה להביאו בחשבון: האומה דבוקה בעצם הטבע, יונקת מעצם הטבע, ויש לה עם הטבע חשבונות של חיים ויצירה, מה שאין בקיבוץ המיכני, הסוציאלי.

כללו של דבר: מאיזה צד שתשקיף, תראה, כי כשמעמידים את רעיון העתיד, את רעיון החיים הציבוריים המבוקשים, על הסוציאליות, נוטלים ממנו את נשמתו והופכים אותו מרעיון של חיים ויצירה לרעיון של עסק, של עשייה מיכנית. וממילא ניטלת גם נשמתה של העבודה להגשמת הרעיון, אפילו במקום שלכאורה, למראית עין, העבודה היא אחת עם העבודה להגשמת הרעיון בצורתו הלאומית. אבל לא טוב, אם לא גרוע מזה הוא, כשכורכים את הסוציאליות והלאומיות ביחד, כשמזווגים לסוציאליות את הלאומיות, מזווגים, כאמור, מין בשאינו מינו,ואין הזיווג יכול לעלות יפה (עקביים בודאי רק הסוציאליסטים המתנגדים בהכרה ברורה ובהחלט ללאומיות). בזה רק מפרידים בין הדבקים, בין הגוף והנפש, בין החומר והרוח. מוסרים את החומר לרשותה של הסוציאליות ואת הרוח – לרשותה של הלאומיות, זאת אומרת – שוב ממיתים את החיים, שוב, מצד אחד – רוח ערטילאית, ומצד שני – חומר ריק. איזו שניות נולדת מזה, איזו ערבוביה במוחות ואיזו מהומה בנפשות, לא קשה לראות, אם לקרוא את עתוניהם של ‘פועלי ציון’ בארצות שונות, ביחוד את הפרטיכלים של אסיפותיהם.

***

זה הכלל: כל רעיון גדול, הבא להיות מעין כוכב מורה דרך בים החיים, או בציור מחשבתי יותר קרוב, הבא להיות מעין נקודה יסודית בחשבון החיים והעולם, אחדות מוחלטת צריכה להיות בו, עד לנקודה אחת הנדסית, שאין בה תפיסת כלל. ואם שתי נקודות או יותר, אפילו אם הן מאוחדות במידה כזאת, שבתחילה רואים את ההבדל בינן ובין האחדות המוחלטת רק מעטים, הנה הן הולכות ומתרחקות מן האחדות המוחלטת עד הרחק מן הקצה אל הקצה, עד שלאחרונה לבלי לראות את המרחק יכול רק מי שאינו רוצה לראות, מי שסוגר בכוונה את עיניו לבלי לראות. הדת הישראלית, למשל, אמרה: אֵל אחד בהחלט. באה הנצרות ואמרה: אל אחד בשלוש צורות. עכשיו מי שרוצה לראות את המרחק בין שתי אלה רואה, ובתחילה לא הכול ראוהו. וכמה הדבר הזה, ההגשמה הזאת של הנקודה ההנדסית, עשה את חשבון העולם והחיים למשובש ולמסורס, כמה הכניס יֶזוּאיטיות בלתי מוכרה, מתעלמת מעין בעליה אל המוחות והלבבות, יכול לראות מתוך עצם מהותו של הדבר מי שיש לו חשבון עולם וחיים משלו, היודע את כל השבילים, שהמחשבה והרגש מתלבטים בהם בשאיפתם לבקש חשבון כזה, יכול לראות מתוך החיים והספרות של העמים הנוצרים מי שאינו משוחד ואינו מהוּפּנט. ומבחינה ידועה דיה העובדה, כי את הדת והמוסר, העומדים על נקודה מוגשמה כזאת, רוצים לראות עליונים על הדת והמוסר העומדים על נקודה הנדסית צרופה, על נקודה של אחדות מוחלטת (מובן, כי אין לערבב עיכוב בהתפתחות או התפתחות לקויה מתוך התנאים המחריבים, שהאומה חיה בהם, בעצם הגרעין היסודי, העשוי להביא פרי ברכה ושגם הטוב באמת שבמוסר הנצרות התפתח ממנו).

רעיוננו בכל מה שאנחנו מבקשים ובכל מה שאנחנו עושים – אחד. לא רעיון אחד בשתי צורות: סוציאליות ולאומיות, כי אם רעיון אחד מתוך עצם החיים: האומה. זה, אפשר לומר, לא רק רעיון, כי אם תביעת עצם החיים, שדוקא המחשבה העליונה, כמו שראינו, מתעקשת להתעלם ממנה לבלי לראות, כי ההסבר הזה משבש ומסרס את החיים האנושיים ומוליד בהם כל כך הרבה רע, אם לא את כל הרע. אנחנו היינו הראשונים שאמרנו: אדם, ‘אני’ אישי בצלם אלהים; עתה, בשעת הרת עולם זו לנו ולכל האנושות, אנחנו צריכים לומר, זאת אומרת, אנחנו צריכים לברוא חיים לאומיים כאלה, שהם יאמרו: עם-אדם, ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, כי באין עם-אדם, באין ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, אין אדם, אין ‘אני’ אישי בצלם אלהים.

מי יודע, פירוש להיסטוריה האנושית, למהלך החיים האנושיים? מי יודע, אם יש לה פירוש, אם יש בה רעיון? אולם נפש האדם המבקשת, המקווה – מבלתי יכולת שלא לקוות – כי האדם עוד היה יהיה אדם, כי חיי האדם עוד היה יהיו חיים אנושיים, נפש האדם תמיד תבקש פירוש, תבקש רעיון. מבחינה זו אפשר לומר, כי זה עצם הרעיון ההיסטורי האנושי-הקוסמי של תחייתנו הלאומית, אחרי כאלפיים שנה של אי-חיים לאומיים. להחיות את הלאומיות, לחדש את רוחה ואת צורתה, לברוא אותה בריאה חדשה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית. וזה שוב אומר – להעמיד את החיים הקיבוציים על יסודות חדשים לגמרי: על יסוד החיים בתוך הטבע העולמי ועם הטבע העולמי, על יסוד של עבודה ויצירה, של השתתפות ביצירה עם הטבע העולמי וממילא – על יסוד של צדק בכל צורותיו וגווניו, של צדק בין אדם לחברו, בין עם לחברו, של צדק אפילו ביחס לכל מה שיש בו רוח חיים, לכל מה שחי וסובל. הרעיון גדול ועמוק לאין סוף, לא במהרה ולא בקלות יובן לכול, לא במהרה ולא בקלות ייקלט בנפשות, ולעומת זה קל מאוד ונאה מאוד לבטלו, ולא אחד יבטלו, אבל כדאי לאדם, המבקש חיים אנושיים, השואף להיות אדם, וכדאי לעם, השואף להיות עם-אדם, לתת את נפשו עליו. אם יש תיקון לאדם ולחיי האדם, – מכאן, מצד זה, ורק מצד זה יבוא תיקונם.

ב. אחדות המעשה

העבודה היא, כאמור, כוח העם, יסוד חיי העם. ולא רק במובן הכלכלי, אף לא רק באותו המובן, שכל הצדק הציבורי עומד עליה, כי אם גם באותו המובן שיש בה מומנט קוסמי, שהיא קושרת אותנו שוב אל האדמה, אל הטבע, משתפת אותנו שוב בחיים וביצירה העולמיים. לפיכך באמרנו: עבודה – אמרנו הכול. וכשאנחנו מוסיפים, כי העבודה צריכה להיות חפשית, עומדת על יסוד הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה, – שוב אין לנו צורך להוסיף שום סוציאליות מיכנית. עזרה בזה אנחנו צריכים לבקש מכלל העם, שהיא גם עזרתו, שאין לו, כמבואר, שום אינטרס להחזיק במעוז הסבר הפרזיטי הקיים ושעזרתו היא לנו באמת הכול. אבל מה יוכל לעזור לנו בזה הפרוליטריון העולמי או האינטרנציונל?

לולא ההיפּנוֹז של אחרים עלינו, לולא שלטון רוחם של אחרים בתוך תוכנו, כלום היה צריך לדבר בזה? כלום לא דבר מוּבן מאליו הוּא, כי אנחנו שואפים לבנות את בנייננו הלאוּמי לא על יסודות רקובים ולא על יסודות שאוּלים מאחרים, כי אם על יסוד הלאוּמי האנושי הטבעי שלנוּ, שהוּא תוכן נשמתנו, על יסודו של ‘לא יִשׂא גוי אל גוי חרב’, של ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, של ‘צדק צדק תרדוף’, וכו' וכו'? כל חלומנוּ הלאוּמי על העתיד, מיום שגלינו מארצנו עד היום, הוּא לתקן עולם במלכוּת האמת והצדק, כל תפילותינוּ על ימות המשיח וכל אגדותינוּ העממיות על העתיד המאוּשר מלאות את זה, וכשאנחנו באים להגשים את חלומנוּ, אנחנוּ זקוּקים להכשר מצד רעיון מיכני מתוך חייהם שלאחרים!

ולא רק בחלום, בתפילה ובאגדה – גם בפועל ובמעשה, בהתעוררנו בראשונה להגשים את חלומנוּ, התחלנו בלי חשבונות רבים, רק מתוך תביעת נפשנו בלי אמצעי, ביסוד הצדק של החיים הציבוריים, התחלנו בעבודה. לא רק אנחנו, בני העלייה השנייה, – גם העולים הראשונים, הביל"ויים, התחילו בעבודה. אנחנו באנו לבקש חיים חדשים לא מצד הרכוש, מצד המלחמה ברכוש, מצד תביעת זכותם של העובדים על הרכוש, שהוא פרי עמלם, כי אם מצד העבודה, מצד כוח היצירה של העם, מצד יסוד החיים הלאוּמיים לא רק במובן הכלכלי, כי אם בכל המובנים. אנחנו מבקשים בעבודה חיים, חומר ורוח כאחד, ואסור לנו להפריד בין הדבקים – עבודת החומר בשם הסוציאליות ועבודת הרוח בשם הלאוּמיות – אם חפצי חיים אנחנוּ. אנחנו היינוּ הראשונים שאמרנוּ כי עבודת החומר ועבודת הרוּח הן עבודה אחת של חיים, כי עבודת רוח, שאין עמה עבודת חומר, היא עבודת רוח ערטילאית, ולא עבודת רוח חיים, וכן עבודת חומר, שאין עמה, יותר נכון, שאין מתוכה, שאין היא עצמה מבחינה עליונה עבודת רוח, היא עבודת חומר ריק, עבודה מיכנית, ולא עבודה של חיים, – ואסור לנו לעשות מזה שתי עבודות, עם שני מרכזים שונים, רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, לא רק במובן המקום, כי אם בכל המובנים, מרכז העבודה הסוציאלית הוא בהכרח בחוץ-לארץ, ומרכז עבודתנו הלאומית הוא בהכרח פה, בארץ-ישראל, ורק מי שאין לו עיניים או מי שסוגר את עיניו בכוונה נוח לו שלא לראות, כי המרחק הוא פה לא רק מרחק של מקום בלבד. מרכז עבודתנו צריך להיות אחד, פה, בארץ-ישראל, מרכז אחד לרעיון, לעבודה לשם הגשמת הרעיון ולאיחוד העם.

ג. אחדות העם

רעיוננו – אחד, רעיון לאומי כללי, רעיונם של כל החושבים ומרגישים שבעם, וכל העם, כל החושבים ומרגישים שבעם, הוא אחד עמנו. אנחנו, העובדים רק החלוץ העובר לפני העם, המפלס את הדרך, אשר כל העם, בלי יוצא מן הכלל, ילך בה בעבודתו הלאומית-האנושית, בעבודתנו לתחיית עצמו וארצו או לתחיית עצמו על-ידי ארצו וליצירת חייו. במובן זה אנחנו צריכים לעבוד, ואסור לנו להיבדל מתוך העם בתור מעמד מיוחד, בתור חלק אחד נלחם בשני או בכל אופן עומד בניגוד ידוע או אפילו רק במרחק ידוע מהשני. חובה עלינו לפעול בקרב כל העם, בכל שדרותיו, מעמדיו, מפלגותיו וכתותיו, בלי יוצא מן הכלל, בכדי לקרבו אל רעיוננוּ ואל עבודתנו בכל האמצעים הכשרים. מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה (על העבודה בכל צורותיה, כי גם עבודת רוח עבודה היא, אלא שגם פה דרוש בירור וליבון מתוך החיים: באיזה יחס עומדת עבודת הרוח אל העבודה הגוּפנית ואל פרי העבודה הגוּפנית, עד כמה עבודת הרוח זכאית בפי זה, בכדי שלא תיהפך גם היא לפרזיטיות על העבודה הגוּפנית), – מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה, על הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה היא מלחמה פנימית, מלחמה בפרזיטים ובפרזיטיות ולא במעמד זה או אחר או בכתה זו או אחרת. מלחמה לנו בפרזיטיות בכל צורותיה, בפרזיטיות, שנשתרשה גם בקרבנו, העובדים, וגם בפרזיטיות רוחנית, בפרזיטיות על רוחם, מחשבתם, יצירתם של אחרים, על חשבון עולמם וחשבון חייהם של אחרים, וכן הלאה. אנחנו שואפים לעצמות, לחיים ויצירה עצמיים, – שאיפה, שאין לה שום כוח ושם ערך, כל עוד אינה שאיפת כל העם בכל שלימותו. – – –

ארץ-ישראל היא מרכז כל העם, והיא, רק היא צריכה לשמש מרכז לאחדות העם, כמו לכל שאיפתו הלאומית ועבודתו הלאומית של העם. שמענו קולות, כי עלינו לשנות בהחלט את השקפתנו על היחס שבינינו ובין העם אשר בגולה. עלינו להתקשר יותר עם בני הגולה, לבוא עמהם ביחסים יותר קרובים, לקבל מהם השפעה יותר ממה שאנחנו רוצים להשפיע עליהם, כאילו אנחנו שמנה וסלתה של האומה. והנה על עצם הצורך להתקרב יותר אל העם,להיכנס עמו ביחסים יותר קרובים, ביחסים של השפעה הדדית חיה, כבר נאמרו דברים ברורים לא אחת, עוד בטרם שנשמעו הקולות. אולם בנוגע להשפעתה היתירה של בני הגולה עלינו, נתחדשה או הולכת ומתחדשת באמת הלכה, שלא שמענוה עד כה. לפנינו – קו פסיכולוגי חדש, ההפך מהתרכזות, שקוראים לו עתה התרחבות וכדומה מן השמות הגדולים. אולם האמת היא, האמת הפשוטה, אבל האמת, כי פה צריכה להיות השפעה הדדית, אבל מרכז ההשפעה צריך להיות בארץ-ישראל, לא מפני שאנחנו גדולים או טובים מבני הגולה, כי אם מפני שארץ-ישראל גדולה וטובה במובן זה לכולנו, לכל העם מכל הארצות. לא האנשים גורמים, כי אם המקום גורם. גם השפעתם של בני הגולה עלינו יכולה להיות רצויה, רק במידה שהיא גופה הושפעה מארץ-ישראל, במידה שרוחם מרוכזת בארץ-ישראל, במידה שהם קלטו לתוכם את גרעיני הדעות והרגשות, שצמחו בארץ-ישראל, מתוך החיים, העבודה והיצירה בארץ-ישראל, שהם, בני הגולה, יכולים אולי לפתחם הרבה יותר טוב ויותר יפה ממה שאנחנו, ויכולים להשפיע עלינו באופן כזה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להשפיע עליהם. וגם מבחינת ההנהלה העליונה של העם צריך להיות המרכז פה. ההנהלה הציונית או איזו הנהלה חדשה שתהיה, שתיבחר, כמובן, על ידי כל העם, צריכה לעבור הנה ומכאן לנהל את הכול.

כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף, – מרכז האומה היא ארץ-ישראל. וכשאנחנו שואלים את עצמנו: במה נוכל אנחנו, קומץ העובדים עבודת העם בארץ-ישראל, לעזור לעם זה הנתון בצרה נוראה בארצות ממשלת הרשע והזדון? יכולים אנחנו רק להשיב: אמנם עזרה ממשית איננו יכולים לעזור לו, אבל אל תהי קלה בעינינו גם העזרה הקטנה שאנחנו יכולים להביא לו, בהראותנו לו ובהאירנו לו את הנקודה, שהוא צירך להתרכז בה בבקשו מוצא מן המיצר, בשעה שאדם (או עם) בצרה גדולה ונוראה במידה כזאת, שהיא הוממת אותו, מבלבלת את מוחו, מזעזעת אותו כולו עד היסוד, עד שאינו רואה שום מוצא ואינו מסוּגל לחשוב על דבר מוצא, ויש סכנה לכל חייו, – בשעה כזו אין להקל בדבר, אם נמצאת אפשרות לרכז את כל רוחו בנקודה אחת, שיש למצוא שם מוצא, אם כי בקושי גדול, במידה כזאת, שבשעות אחרות, לא כל כך נוראות,לא היתה אולי אפשרות להפנות את לבו אליה. ואנחנו כאילו אומרים לעם: הנה הנקודה, התרכז בה בכל כוחות נפשך וגם בכל כוח ידיך, – ומצאת מוצא! ואפילו אם תסבול פה קשה, ואפילו אם יהיו פה קרבנות, – הרי מוטב לך להקריב לבניינך מאשר לפרעות.

אולם את הדבר הזה אין להגיד בדברים, כי אם בעצם העבודה. הנקודה צריכה להיות מאירה מעצמה, ובכוח אורה לדבר מה שאין הפה רשאי לדבר, בכוח אורה למשוך את הלבבות והנפשות, את כל הניצוצות המאירים בכל אשר הם שם, שיבואו ויתאחדו לאור אחד גדול, לכוח אחד מחיה ויוצר. אבל קודם כול היה הנקודה צריכה למשוך אליה את כל הכוחות אשר בארץ, בין מקרב העובדים ובין מקרב אלה, שאינם עדיין עובדים. כך היתה צריכה לבוא התאחדות טבעית בקרב כל הכוחות הפועלים החיוביים ביישובנו החדש, ובייחוד, כמובן, בקרב העובדים.

אבל הנקודה לא האירה לא משכה את הלבבות או כבתה בו ברגע, שאורה היה צריך להתגבר. אף לא ביקשו את הנקודה, ואלה שביקשו – מצאוה בקצה הארץ, בסוציאליות, שנבראה מתוך חייהם של אחרים ושגם על החיים ההם אין כוחה גדול עד כדי לחדשם חידוש יסודי. גדול כוח הרוח המנשבת ברחוב, גדול כוחה לכבות כל נקודה מאירה וגם למשוך ממנה ולשאת הלאה הלאה את הנפשות בתקיפות, שאין שום נקודה מאירה יכולה למשוך אליה. נשבה בחזקה רוח של ‘גבורה’ עליונה, עליונה על כל היגיון אנושי ועל כל נפשיות אנושית ונשאה את מי שהיה לשאת. היום מנשבת בחזקה רוח של סוציאליות ונושאת ונושאת, ומי יודע, איזו רוח תנשב מחר ואת מי תישא. – – –

***

היתה פעם אחת שאלה: באיזו מידה צריך להתנהג בהבעת תביעותינו היסודיות, כשהן נתקלות במעצורים, העלולים לעכב את עבודתנו היישובית או לגרום לה הפסד, שאין לו תקנה: אם במידת הקיצוניות או במידת המתינות? באנו לכלל דעה, כי אנחנו, העובדים, המשמשים יסוד תוסס בתנועתנו הלאומית, זו תעודתנו – להיות תמיד קיצוניים. אולם הדבר הזה עורר בי שאלה אחרת, שהעסיקה ומעסיקה אותי הרבה יותר: באיזה טון עלינו להביע את תביעותינו בכלל, באיזה טון עלינו עתה בכלל לדבר, כדי שדברינו לא יהיו כמדוברים לתוך חלל ריק?

בתחילת המלחמה, כאשר תכפו עלינו צרות, שלא ידענו כמוהן עד אז, והיינו צפויים לצרות עוד יותר קשות ונוראות, ידעתי מאוד, כי עם קשה עורף זה יעמוד על עצמותו בשעה שמענים אותו ביסורי גיהנום, יעמוד גם בפני הצרות החדשות. אז היה ברור, כי בטון של גבורה עליונה צריך לדבר, כי לגבורה עליונה אנו זקוקים. אף אמנם עמדנו בנסיון. אולי לא בשלימות הרצויה – שלימות הרי אין בכלל במעשי בני האדם – אבל עמדנו. אולם לעומת זה ידעתי מאוד, כי בפני רוב טובה, מושפעה עלינו מבחוץ, לא נוכל עמוד. כך הוא העם הזה, ואולי לא רק העם הזה. ‘התנאים הטובים’, שלא אנחנו יצרנום, שכל כך ערגו אליהם עושי ההיסטוריה שלנו, ידעתי, יותר משיקילו את עבודתנו יחלישו את רצוננו ואת מרצנו, ימוגגו את רוחנו ויטשטשו את צורתנו. ובאה המציאות והראתה לנו יותר ממה שהיה יכול מי שהוא לצייר לעצמו. נפתחו לפנינו לכאורה אופקים חדשים, לא צפויים, מדברים על גאולה שלימה, על דבר שיבת ציון חדשה, על דבר מדינה יהודית. ומה אנחנו רואים? מה העם הנגאל, בייחוד העם היושב בציון? האיכרים החושבים את עצמם לעיקריים, היש לראות בהם איזה סימנים של יחס רצוי לעבודתנו הלאומית? אפשר לומר בבטחה: יחס יותר גרוע ממה שהיה קודם,. קרדיטים ועבודה זרה הם היסוד, וכל השאר מתאים, כמובן, אל היסוד הזה (צריך להוציא מכלל זה את האיכרים בגליל התחתון, שיש לראות בהם איזו התעוררות). עסקני הישוב והציונות בכלל, אפילו אלה המדברים בשם העבודה העברית, הרואים בה, לפי דבריהם, יסוד לבנין הארץ והאומה ואינם כופרים, חס ושלום, בעיקר הלאמת הקרקע, מכשירי העבודה, ואפילו אלה, הנחשבים לקרובים ברוחם אל העובדים, מטיפים לקנין קרקעות על ידי יחידים, ל’איניציאטיבה פרטית', ואינם רואים אפילו, כי בזה הם הורסים את כל היסוד. הציונים בעלי הכסף, די אידיאליסטים הם – ביותר ישרים הכתוב מדבר – לקבל עליהם, כי מלאכתם תהא נעשית על ידי יהודים, כלומר די אידיאליסטים הם להסכים, כי היהודים העובדים את עבודתם יתנו לעזרת העם את כל מה שיש להם: את כוחם, את רצונם – את כל חייהם, אבל כי הם, בעלי הכסף, יתנו את כל מה שיש להם או חלק הגון ממה שיש להם, – איזה אבּסוּרד! ומה חושבים החושבים, ומה חולמים החולמים, היודעים לחלום חלום גדול, לאומי-אנושי? מצד אחד – אוניברסיטה עברית בירושלים, ומצד שני – ישיבה גדולה בירושלים. טוב מאוד! אוּניברסיטה עברית, בתור מצרף למחשבה הלאומית-האנושית העליונה, מעטים לא יכירו ערכה, וגם ישיבה גדולה בתור מצרף למחשבה הלאומית-הדתית העליונה לא רבים יכפרו בערכה. אבל אלה הרי אינן על פי האמת, מבחינת היצירה הלאומית החיה, אלא כעין מוסדות לעיבוד החומר הרוחני החי, אם הורשה לומר כן, שהעם מוציא מעצם הטבע והחיים בלי אמצעי. ומי יוציא או מי דואג להוציא את החומר הרוחני הזה? מי רואה בו, מבחינת היצירה הלאומית החיה, מבחינת החיים הלאומיים העצמיים, את היסוד, את העיקר? חשבנו, כי לפחות קומץ הצעירים, שבאו הנה לעבוד לשם רעיון העבודה ולשם תחיית העם ולא לשם הסוציאליות, יבין את זה ויעשה את זה, יותר נכון, יתחיל לעשות בזה, ואחריו יבואו כל צעירי העם, שנפש להם ומוח להם וידים להם. אבל הנה באה המציאות וטפחה על פנינו והראתה לנו, כי טעות גדולה, טעות יסודית טעינו.

ומה יש לעשות? להתמרמר, להאשים? על מי, את מי? אם הרגע הגדול – הגדול לנו בכל אופן – לא מצא את האנשים המתאימים, את הכוחות הגדולים לפי מידתו; אם במקום התמכרות בלי חשבונות רבים לעבודת העם מצא חשבונות של פרוטות, במקום אידיאל לאומי-אנושי – פוליטיקה של איניציאטיבה פרטית, במקום שאיפה להניח יסוד איתן, חי, טבעי ליצירה לאומית חיה מתוך עצם מקור החיים והיצירה – שאיפה לברוא מין ישיבת ולוז’ין בצורה מודרנית, אירופית או בצורה עתיקה; אם במקום ביל"וים מצא סוציאליסטים עם אידישיסטים; אם בכלל במקום אחדות שלימה של כל העם, בלי יוצא מן הכלל, אחדות ברעיון, בשאיפה, בעבודה, מצא התפוררות לפירורים ולפירורי פירורים, המתנגשים זה את זה מתוך חשבונות מפלגתיים וגם פרטיים, – איזה מקום יש פה להתמרמרות, להאשמה! כך הוא העם ברגע זה, כך הוא מצב נפשיותו הירוד, המגלה לנו את נגעינו הגלותיים, ואולי לא רק הגלותיים, עד סוף עומקם, והמראה לנו, מצד אחר, כי המחשבה, היצירה והחיים האירופיים יותר משהאירו את מוחנו ואת נפשנו – טשטשו את צורתנו הלאומית והחניקו את הרגשת עצמותנו החיה.

היש פה אשמים? הן ברור לנו כי כל האנשים האלה, כל מי שצריך היה ויכול היה לעשות לתחיית העם ולתקומתו, חושבים ומרגישים, כי יפה הם עושים, כי כך, כך ולא אחרת, צריך לעשות, – האם נדרוש מהם, כי הם יחשבו לא מתוך מוחם הם או לא ירגישו מתוך נפשם הם? ומי זה בעל נפש ומחשבה יוכל לומר לחברו: כך וכך אתה צריך לחשוב ולהרגיש? אשמה היא רוח העם בכל כלליותה ושלימותה, – אבל הרי זה שוב אומר, כי אין אשמים.

טרגיות יש פה, טרגיות שאין לה גבול, שאין דוגמתה בעולם, טרגיות מוסיפה עומק באותה המידה, שאין מי שיתפוס אותה תפיסה חיה לכל היקפה ועומקה, ולעומת זה יש ויש מאשימים, זאת אומרת, יש ויש פורטים את הטרגיות הגדולה, התהומית, לקטנות ובוכים על קטנות, על שאחרים אשמים, על שאחרים אינם מסוגלים לחשוב מתוך ‘מוחם הבהיר’ הם ולהרגיש מתוך נפשם הגדולה העמוקה הם.

גם לגבורה עליונה אין פה מקום. כי מה לגבורה במקום שהכול רוצים לעשות דווקא גדולת, דווקא גדולות שיש למששן בידים ולמדדן במידת האמת והמֶטֶר ויתר המידות הממשיות, והעיקר – במקום שהכול רואים את עצמם עשויים לפעול גדולות ופועלים גדולות, ורק האחרים מעכבים? מידת הגבורה במקום הזה רק צורה של דוֹן-קיחוטיוּת תהיה לה.

פה יש רק להרגיש א כל עומק האסון שבדבר, את כל עומק חולשתנו, חולשת כולנו, להרגיש במידה כזאת, עד לעומק כזה, שנפש אחרים, שנפש כל האחרים תהיה לנו כשלנו, כאילו היא נפשנו ממש, שאנחנו חיים מתוכה, חושבים ומרגישים מתוכה, – עד לעומק כזה, שכל אחד מאתנו יראה את עצמו אשם, במידה, כמובן, שהאדם בכלל יוכל להיחשב אָשם במה שהוא עושה או במה שאינו יכול לעשות. אחדות נחוצה לנו, אחדות כל העם, בלי יוצא מן הכלל, כי אין גוף חי נרפא, אם אינו מאוחד כולו איחוד שלם, – ואין אחדות לאומית אלא לב אחד, נפש אחת, ולא דעה אחת. את זה, את הכשרת נפשנו לאחדות רצויה, יכולים אנחנו, יכול כל אחד מאתנו לפי מידת כוח נפשו ועומקה, להשיג. ואז אם עוד יש לנו תרופה, אם יש עוד מה לעשות – ייעשה, יעשה בעצם כוח החיים, כמו שייעשה מעשה הריפוי של נגע העלול להירפא בגוף חי, כשמרחיקים ממנו את הסיבות, המועילות לגידולו של הנגע או המעכבות את ריפויו. נגע העם כולו, שהוא גם נגענו, נגע כל אחד מאתנו, צריך להירפא, ואנחנו, כל מי שנפשו עוד חיה ומרגישה, צריכים להיות התא המתחדש הראשון או התאים המתחדשים הראשונים, הצומחים וגדלים בתוך עצם הנגע. אנחנו צריכים כביכול להכניס את כל הנגע אל תוך נפשנו או להיכנס בכל נפשנו אל תוך הנגע. זאת אומרת, אנחנו צריכים לדעת את סוד הצמצום הגדול, את הסוד לחיות בתוך נפש מצומצמת, אשר כנגע תיראה לנו בנפשנו הלאומית, כמו מתוך נפשנו אנו, לחיות את כל מה שהיא חיה ואיך שהיא חיה.

אין זאת הטפה לאהבה במובן הידוע של ‘אם הכך ריעך על לחייך האחת, הושט לו גם את השנייה’. לאהוב אין על פי תורה או מתוך הכרת חובה. הן גם את עצמו אין האדם אוהב תמיד. ומי בעל נפש ולא ידע את הרגעים הקשים, שאדם שונא את עצמו, שונא לעתים עד כדי לחשוב לשים קץ לחייו. אבל מי בעל נפש לא ידע גם כן, כי אינה דומה השנאה, שאדם שונא את עצמו, לשנאה, שהוא שונא את אחרים, כי גדול המרחק בין שני מיני שנאה אלה כרחוק מזרח ממערב. הנפש, המסוגלת לשנוא את אחרים באותה השנאה ממש, שהיא שונאה את עצמה, – אל תיראו מפני שנאתה, שנאתה טהורה וטובה הרבה מאותה האהבה המתוקה, המעלה את הנאהבים על המוקד מתוך מתיקות יתירה: משנאה זו סובלת רק היא ‘השונאה’, כמו שהיא סובלת מנגעי עצמה. אהבתה של נפש כזו עמוקה משנאתה, עמוקה במידה כזאת, שהיא מביאה את הנפש לידי פיוס עליון לא רק עם נפשות אחרות, כי אם גם עם עצמה. גדולה מידת ‘ואהבת לרעך כמוך’, אבל ‘ושנאת לרעך כמוך’ מידה לא פחות, אם לא יותר גדולה ממנה. יותר נכון, שתי אלה משלימות זו את זו, או שתי אלה הן שני צדדים של מידה אחת.

וגם פה יש גבורה, גבורה אולי לא פחות גדולה מכל גבורה עליונה, – גבורה של ‘ממעמקים’ אקרא לה.

ברוח של גבורה זו צריך לפעול בקרב העם ובטוֹן של גבורה זו צריך לדבר אל העם, אל כל העם, החל מהנפשות היותר מצומצמות וגמור בנפשות היותר גדולות ועמוקות. ואז, אם יהיו הדברים נשמעים ואם לא יהיו נשמעים, – הדברים כשהם לעצמם יהיו חיים ומלאים וכאילו ימלאו את החלל הריק, וסוף פעולתם לבוא.

לגבורה של ‘ממעמקים’ אנחנו זקוקים עתה, ולא רק עתה.

תרע"ט (1919)